התורה מספרת על הציווי האלוקי למשה רבנו
לעלות אל הר האיברים ולראות את הארץ,
משום שהוא עומד לסיים את תפקידו כאן
עלי אדמות,
ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרון אחיך,
כאשר מריתם פי במריבת העדה מי מריבת קדש.
אז משה רבנו לא חושב על עצמו,
והוא מיד
אומר צריך לבקש מהקדוש ברוך הוא
מנהיג לעם ישראל,
כי אם המשמעות שאני עכשיו
מסיים את תפקידי כאן,
מה עם עם ישראל?
אז מיד וידבר משה אל אדוני לאמור, יפקוד אדוני אלוהי הרוחות לכל בשר,
איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם,
ולא תהיה עדת אדוני כצאן אשר אין להם רועה.
דאגה למנהיג.
כמובן,
צריך לדייק, ללמוד את כל הפרטים,
מה זה מנהיג של עם ישראל, מה התכונות שלו, מה התפקידים שלו.
והקדוש ברוך הוא אומר,
אני מקבל, ויאמר אדוני אל משה, קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו.
ויעש משה כאשר ציווה אדוני אותו, ויקח את יהושע,
ויסמוך את ידיו עליו,
ויצווהו כאשר דיבר אדוני בעד משה.
אז משה רבנו
צריך למות.
משה רבנו דואג
למנות מנהיג יהושע בן נון.
מיד אחר כך,
וידבר אדוני אל משה לאמור, צב את בני ישראל, ואמרת עליהם את קרבני לחמיא לישי.
ריח ניחוכי, תשמרו להקריב לי במועדו.
זה האישה אשר תקריבו לאדוני. כבשים בני שנה תמימים, שיניים על היום עולה תמיד.
ציווי על הקרבת
שני כבשים ליום
עולה תמיד.
וישנו קושי.
מה זה קשור פה לעניין?
במיוחד
שקורבן התמיד כבר הוזכר בפרשת תצווה בחומש שמות,
אז א', למה לחזור?
אם רוצים לחזור, אז המקום הוא בחומש דברים,
שם יש משנה תורה.
אבל למה לחזור כאן?
ולמה דווקא כאן?
אומר רשי,
על פי הספרי,
הרי כתוב קודם שמשה תובע מהקדוש ברוך הוא, יפקוד השם אלוהי הרוחות לכל בשר, איש על העדה,
תמנה מנהיג.
אמר לו הקדוש ברוך הוא,
בפרשה שאחרי מינוי המנהיג,
עד שאתה מצווני על בניי,
צווה את בניי עליי.
אתה אומר לי,
אי אפשר להשאיר את עדת השם כצאן אשר אין להם רועה,
תמנה מנהיג.
אבל אני אומר לך,
אומר הקדוש ברוך הוא למשה,
צווה את בניי עליי.
משל לבת מלך שהייתה נפטרת מן העולם
והייתה מפקדת לבעלה
על בניה אמרה לו בבקשה ממך ייזהר לי בבניי.
בת המלך עמדה להיפטר מן העולם.
היא אומרת לבעלה המלך
אחרי שאני אפטר מן העולם
שמור על הבנים שלי.
אמר לה עד שאת מפקדת אותי על בניי פקדי את בניי עליי
שלא ימרדו בי ושלא ינהגו בי מנהג ביזיון.
למה את מבקשת ממני להתנהג
יפה
עם בנייך בניי?
צבי
להם
להתנהג יפה כלפיי.
כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עד שאתה מפקדני על בניי,
פקד את בניי עליי,
שלא ימרדו בי
ושלא ימירו את כבודי באלוהי הנכה.
מדרש קצת קשה.
אומר אחד הפרשנים של רשי,
הרב דנון, בספרו באר בשדה.
הוא אומר,
הוא אומר,
אם משה מבקש מהקדוש ברוך הוא
למנות מנהיג
שיצא לפניהם ויבוא לפניהם במלחמות,
משמע שהוא מבקש מישהו שיגן על עם ישראל.
אבל נכון שישראל צריכים הגנה מאויבים ומשונאים פיזיים,
וגם מאויבים ומקטרגים רוחניים.
צריך להישמר
ולשמור לא רק על הגוף
היחידי והלאומי שלנו,
אלא גם לשמור על הנפש,
ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.
אומר אבל הקדוש ברוך הוא למשה,
עד שאתה מפקדני על בניי,
יש לי משהו יותר טוב,
תפקד את בניי עליי,
שהם יקריבו קורבנות,
והקורבנות, קורבן התמיד,
מכפרים עוונותיהם.
אז לא יהיו מלחמות,
לא יהיו מאבקים.
זה יותר טוב מאשר
שיש מקטרגים, ויש מלחמות,
ויש מנהיגים שעומדים בפרץ.
יש מצב
הרבה יותר טוב.
עם ישראל מקריבים קורבנות.
שניים ליום עולה תמיד.
הם,
באמצעות הקורבנות,
מגיעים למצב שאמר דוד המלך, ואני קרבת אלוקים, לי טוב.
לא צריך
רק להגן במצב שיש מלחמות, שיש מציאות של רעה בעולם.
אפשר להתרומם, אומר הקדוש ברוך הוא,
על ידי עבודת הקורבנות
למצב אידילי,
שבו
יש רק קרבת אלוקים,
שם הכל טוב,
ועושים נחת רוח לריבונו של עולם,
והשראת שכינה כאן במקדש,
המציאות מתרוממת.
אבל כדי להגיע למדרגה הזאת,
צריך לזכור
שצריך הרבה הרבה עבודה,
ובעיקר עבודה תמידית,
כך מופיע בהקדמת הכותב, ביעקב אבן חביב
לעין יעקב.
הוא מביא ברייתא
והוא אומר שהיא ידועה,
אבל אף אחד בינתיים לא מצא את הברייתא הזאת.
אבל הוא מצטט.
מהי תמצית התורה בפסוק אחד?
בן זומה אומר,
מצינו פסוק
הכי כולל.
שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד.
זה השיא של היהדות, השיא של התורה.
לקבל עול מלכות שמיים.
בן ננס אומר,
מצינו פסוק כולל יותר, והוא ואהבת לרעך כמוך.
נכון, הפסוק הראשון,
זה עוד מלכות שמיים,
אבל יש גם אהבת ישראל, ואהבת לרעך כמוך.
טוב, שני הפסוקים נכונים.
שמעון בן פזי אומר, מצינו פסוק כולל יותר משמע ישראל, ויותר מ-ואהבת לרעך כמוך.
והוא,
את הכבש אחד תעשה בבוקר,
ואת הכבש השני תעשה בין הארבעים.
אמר רבי פלוני,
עמד רבי פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי.
כלומר,
זה באמת הפסוק הכי כולל.
כי אתה יכול בסוף נעילה של יום הכיפורים להתרגש ולהכריז
שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד והשם הוא האלוקים,
אבל מה יישאר לך אחר כך?
האם תזכור את זה כל השנה?
אתה יכול להתרומם למצבים של ואהבת לא יערכך כמוך,
מצבים של אחדות, של הקרבה, של מסירות.
מי אמר שזה יחזיק?
הערובה
לקרבת השם תמידית
זה את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני
תעשה בין הער בית.
אין יום
שאין לך הקרבת הקורבנות.
זה דבר תמידי,
זה דבר קיים.
קיים.
אומר הגאון רבי משה פיינשטיין, זכר צדיק לברכה, בספרו דרש משה.
הכוונה במצוות
קורבן התמיד,
שתמיד צריך להיות באמונה ובביטחון,
ביחס לריבונו של עולם,
בין בבוקר, לפני שאתה יוצא לעבודה.
תקריב
קורבן תמיד
לפני היציאה לעבודה, כדי שבעבודה, עם כל הניסיונות
של הדיבורים, של הפרנסה,
של ההתנהגות, הכל יהיה על פי תורה.
וגם בסוף היום,
נגמר היום,
הכבש השני תעשה בין הארבעים
כדי שתבוא זכאי הביתה.
אבל דין זה הוא לא רק במקדש,
אלא גם לדורות.
תמיד צריך לעבוד את השם,
תמיד.
הוא מביא את הפסוק
שיוויתי השם לנגדי תמיד.
הבעל שם טוב בספר צוואת הריבש,
אות ב',
אומר שיוויתי השם לנגדי תמיד זה מבט
אמוני
אבל לא רק בשעה שאתה מתרגש או מתעלה או מתרומם,
תמיד.
שיוויתי השם לנגדי תמיד, שיוויתי לשון השתוות.
הכל שווה.
בכל מאורע
הכל שווה אצלו.
בין מאורע טוב,
בין מאורע שיכול להיות יותר טוב
או בין במצב שבני אדם משבחים אותו,
או בני אדם מבזין אותו,
וכן בכל שאר דברים.
אם משבחים אותך, אז אתה באמת מרגיש טוב.
אבל אם מישהו רב איתך, או ביזה אותך,
אתה כבר עם מצבוח על הפנים.
תזכור, אומר הבעל שם טוב,
שיביתי השם לנגדי תמיד.
בוודאי אם מישהו שיבח אותך, אבל גם אם מישהו ביזה אותך,
או הלך לך ככה, הלך לך ככה,
הכל שווה,
כי בכל מאורע שקורא יאמר,
הכל מאיתו יתברך.
ואם זה מה שהקדוש ברוך הוא
אפשר,
הכל לטובה,
וזו מדרגה
גדולה מאוד.
אבל לא רק מבט של אמונה,
אלא אחריות
לקיים שיביתי השם לנגדי תמיד. כמו שאומר,
הרי מה על השולחן ערוך, סימן א',
שיוויתי השם לנגדי תמיד, הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים.
כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כמו ישיבתו ותנועותיו ועסקיו,
והוא לפני מלך גדול.
איך אתה יושב?
איך אתה עומד?
מה אתה עושה?
שיוויתי השם לנגדי תמיד, אתה תעשה את הדברים האחרת.
ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו,
כדיבורו במושב המלך?
כל שכן
שמדובר לא במלך
בשר ודם,
כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקדוש ברוך הוא, אשר מלוך כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו,
כמו שנאמר, אם יסתר שבמסתרים ואני לא אראה לנאום אדוני,
הקדוש ברוך הוא, מלך רציני מאוד,
הכי רציני שיש.
מיד תגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד.
אלא שהמורה נבוכים מסיים, הרמ״מ מסיים
בהערת סוגריים, הוא מביא לנו את המקור.
הוא כותב,
כל מה שהעתקתי זה ממורה נבוכים לרמב״ם,
חלק ג' פרק נ״ב.
אבל
מי שמתבונן שם, ברמב״ם,
הרמב״ם המשיך משהו והרמ״מ ראה שזה מספיק מה שהוא כתב.
אבל ברמב״ם עצמו כתוב,
שיוויתי השם לנגדי תמיד, זה המלך.
תצייר לעצמך את המלך שכל שנייה
מסתכל עליך?
אומר הרמב״ם, ומי הוא המלך?
הוא השכל החופף עלינו.
אומר הרמב״ם, זה המלך.
אומר האבננזר
בתשובות,
כל מקום שכתב הרמב״ם, שכל, הכוונה,
הנשמה.
אם כן,
שיוויתי השם לנגדי תמיד,
זה לצייר את המלך.
איפה המלך?
למעלה
גם למעלה, אבל
גם פה.
לכל אחד יש נשמה שהיא חלק אלוק הממעל.
כשאתה רוצה לדבר, לעשות, לקום, לפעול,
אתה חייב לעצמיותך,
לשורש החיים שלך, לנשמה שלך.
שוויתי השם
שבך לנגדי תמיד.
לזכור את הנשמה האלוקית שחיה בתוכנו.
להכיר את האני העצמי שלנו,
לחוש תמיד גדולתה של הנשמה האלוקית
החיה בקרבנו,
ולאור התחושה הזאת,
לחיות את חיינו.
נסיים בהערה
של הרב
בעין היה על מה שאומר רבי יהושע בן לוי בברכות כו עמוד ב'
תפילות כנגד תמידים תקנום.
אומר הרב,
אמנם התמידים הם עבודת השם של ציבור כללי,
עבודה משותפת לכלל ישראל.
לא נוכל להרחיב כעת,
אבל קורבן התמיד הוא קורבן ציבור.
אז שיוויתי השם לנגדי תמיד,
ולהתפלל כנגד זמני הקרבת התמיד,
זה אומר, אל תחשוב רק על עצמך.
אל תתרכז רק בעבודת השם שלך,
אלא
תפילות כנגד תמידים.
התפילה הפרטית שלך מכוונת
להקרבת קורבן התמיד, שהוא עבודת השם ציבורית כלל-ישראלית.
תכוון את עבודתך לטובת הציבור,
תנסה לעזור ולהועיל לציבור
שגם הם יעבדו את השם,
עבדו את השם בשמחה תמיד.
