טוב, אתם לא צריכים להביא ספרים, מכיוון שארגמנו לכם פה צילומים.
אז בוא, צדיק, אתה יכול לך?
בסדר?
כל אחד אמור לקבל שלושה דפים מהודקים,
הדק היטב היטב הדק. לא שלושה, ארבעה כאילו.
מה שלומכם?
אני בסדר, ברוך השם.
טוב, עוד רגע הגיעו עוד כמה חבר'ה, אבל אנחנו צריכים להתחיל להתרגל,
ללמוד בזמן,
ולא לחכות לאחרונים.
ברשותכם,
תדפדפו בבקשה לעמוד השלישי, מספר 3. ואתם רואים שכתוב את הספרה 11?
נכון? בדף מספר 3?
טוב, שתי מילים, מה אנחנו רואים פה?
שלום עליכם.
מה שיבך חמוד?
משה.
ראיתי פה עוד איזה, את כבודו כבר ותיק. ואתה, מה שיבך?
עזרא. עזרא, משה, כל הצדיקים, כל התנ״ך.
וקודם, איך אמרנו שהשם שלך?
הלל, הלל.
טוב, אנחנו מתחילים, אני רק אספר ככה רקע, מה מאמר שנמצא לפנינו, כמו שאתם רואים בדף מספר 3, ולפי דעתי זה גם השיעור השלישי.
אתם יודעים שהרב קוק,
ובכלל יהודי, הוא נושא הפכים.
מה זה לשאת הפכים?
להיות גם בגם.
גם בן אדם שמקפיד על קלה כבחמורה,
גם בן אדם שמקפיד על קלה כבחמורה,
הגיע הבחור.
גם בן אדם שמקפיד על קלה כבחמורה,
וגם בן אדם שהוא משרת בצבא,
גם בן אדם שהוא כללי וגם עם יכולת הקשבה עצמית,
גם בן אדם שהוא מאוד מאוד עקרוני, אבל יחד עם זו הוא יכול מאוד להכיל את הציבורים האחרים,
במיוחד פה מדובר על הציבור החילוני.
הרקע למאמר הזה, זה היו שני חבר'ה שהם היו בארגון השומר בשנת
1911 והם נהרגו בצפון,
בגליל.
ואז הסופר,
רבי אלכסנדר זיסקין רבינוביץ', ביקש מהרב קוק
שיספיד אותם,
שיכתוב איזה מאמר הספד וידבר בשבחם,
והרב קוק אמר לו, תשמע, זה לא פשוט הסיפור הזה.
ואז הוא פותח בעצם איזושהי תיבת פנדורה כזאת, איזה בירור, סוג של בירור מאוד מאוד נוקב,
איך צריך להיות היחס לציבור חילוני.
היום הדברים יותר ברורים לנו, כל אחד מאיתנו משרת בצבא,
אולי יש לו אפילו במשפחה קרובה או בני דודים,
אנשים שלא שורים תורה ומצוות, והיחס כלפיהם הוא בדרך כלל תינוקות שנשבו,
אנשים טובים, הם אנשים, נכון? כאילו היום זה...
אבל זו לא סוגיה פשוטה.
כאילו, קדימה, יאללה, בדיל ויעבור.
ועד עכשיו, מה שראינו בפסקאות הקודמות, שמצד אחד הוא אומר,
הלב,
הוא אומר, מה?
זה אנשים מעם ישראל, בוודאי ראוי להספיד אותם כמו שצריך ולייקר אותם,
וכולנו יודעים שבן אדם שהוא נהרג על ידי גויים,
איך קוראים לו?
קדוש.
איך, איך, מה אמרת?
אמרת נכון, שהרוגי מלכות.
נכון, לזה התכוונת.
הרוגי מלכות שאין שום בריאה יכולה לעמוד במחיצתם.
אז מה הסיפור פה?
קדימה, קדימה, בזריזות חמודים.
יש פה מאמרים מסתובבים,
תיקחו לכם צילום, זה אמור להיראות ככה, בסדר?
תראו, תראו להם.
ואם אין לכם, אז תשבו פשוט ליד מישהו שיש לו.
אז הוא התחיל לתאר בהתחלה שהלב באופן טבעי, אני רוצה להתקרב, אני רוצה, אני מאמין, אני מפרגן, אני מסנגר על האנשים האלה. מצד שני,
יש פסוקים מפורשים, משנאיך השם אשנא.
מי ששונא את הקדוש ברוך הוא, אז צריך מצווה לשנוא גם אותו.
וראינו בפעם הקודמת דבר מזעזע, אם תסתכלו רגע בדף מספר 2,
בפסקה 9. אתם רואים?
עמוד אחד אחורה, כדי שנזכר על מה דיברנו.
תראו מה כתוב בשם הרמב״ם.
כל הפורשים מדרכי ציבור, רואים אותי חברים?
ספרה תשע, שורה שלישית.
כל הפורשים מדרכי ציבור, והם אנשים שפרקו על המצוות מעל צווארן,
והן נכללים בכלל ישראל בעשיית המצוות ובכבוד המועדות. כלומר,
לא מקיימים מצוות,
לא שומרים את המועדות,
וישבע בתי כנסיות ובתי מדרשות,
אלא הרי הם כבני חורין לעצמם.
תראו מה כותב הרמב״ם, פוסק את זה להלכה.
אין מתאבלים עליהם.
וואו, זה קשה מאוד לשמוע כאלה דברים, אבל זה רמב״ם מפורש,
בסדר?
זה גם כתוב בשולחן ערוך.
אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים.
למה?
שהרי עבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא.
ועליהם הכתוב אמר,
אמר, ועליהם הכתוב אמר, הלא משנא לך השמש נא.
אתם רואים מה כתוב פה, זה משהו מזעזע.
אומר הרב קוק, אני לא יכול להתכחש לרמב״ם מפורש.
שולחן ערוך מפורש.
אמנם יש לי סנטימנטים ואני אוהב את כל עם ישראל,
אבל יחד עם זה,
יש פה דברים מפורשים, זה גמרות מפורשות שבהקשר שלהן הרמב״ם פוסק את זה להלכה והשולחן ערוך.
אני איש של שולחן ערוך וכולנו אנשי שולחן ערוך,
אז איך אוכלים את זה?
ברור.
אז בעצם במאמר הזה, או בהספד הזה, הוא מכניס אותנו לתוך מוחו וליבו של הרב קור,
ומתאר את האקוויוולנטיות הזאת, את הדו משמעויות, את הלבטים, את הטילטול מגל אל גל.
וזה דבר שצריך ללוות כל אחד מאיתנו.
היום כאילו, בסדר, נו, הבן אדם הוא בסך הכל בחור טוב,
אז מה צריך לעשות מזה עניין, בסדר?
אנחנו לאט לאט נתקדם לכיוון שלנו,
של איך בעצם מתייחסים היום לציבור חילוני.
אז אנחנו חוזרים, זה היה הדיבור האחרון,
דף מספר 3,
ספרה 11. רואים?
האומה העזה, רואים אותי חברים?
דף מספר 3, לא מסובך,
ספרה מספר 11, זה יוצא שורה רביעית.
האומה העזה שבאומות קנאית היא ונוקמת. כלומר,
כתוב שמי שאומר שהקדוש ברוך הוא ותרן,
מה כתוב עליו, אתם יודעים?
יוותרו מאב, בדיוק. אין כזה דבר. הוא ערך אפיים.
הוא מסנגר על הבן אדם, הוא נותן לו אפשרות לחזור בתשובה,
אבל אין ויתורים.
ויתורים זה נצרות.
ויתור זה נצרות. יהדות היא כובע דין את העם, מישהו שחתן צריך לשלם, שעברת, שילמת.
האומה העזה שבאומות קנאית היא ונוקמת.
נוקמת היא בקנאה קשהה,
כשאול מעוכרי חייה, כן, אנשים שלא חיים את חיי היהודים.
לא תישא פני כל את אחיה, לא תכיר ואת בניה לא תדע.
עוד חי בליבה כל הכרוז של הרועה הראשון.
מה כתוב אצל הרועה הראשון? מי זה היה?
אני קורא את... משה, יפה מאוד.
מתי זה היה?
מצוין. אני קורא את הפסוקים.
כה אמר אדוני אלוהי ישראל, שימו איש חרבו על יריחו,
עברו ושובו משער לשער במחנה, וירגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו.
חטא העגל, אתם יודעים כמה אנשים אולי חטאו?
יפה מאוד. מי אומר את זה?
רבי יהודה הלוי הכוזרי אומר שזה נכון שהיה בטררם משלם, אבל תכלס חטו שלושת אלפים אנשים. זה לא קצת, כן?
אבל אותם,
שבט לוי בעיקר,
וגם אנשים אחרים, הרגו, הרגו את האנשים האלה, הרגו את אותם אנשים חוטאים.
גם את הפעילים ממש מסביב עגל הזעם, וגם את המשתפניקס.
כן, מי ששיתף פעולה עם הדבר הזה. זה דבר מזעזע.
זאת אומרת, רואים מפה,
אם הרב קוק אומר,
אני צריך לדעת איך להתייחס ליהודי חוטא.
אם אני מסתכל בתורה,
זה מה שעושים.
חטא העגל, החטא הראשון הציבורי,
כן, שכלה מזנה בחופתה,
יום החתונה של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, מה הם עושים?
תביא עגל.
עכשיו, אפשר היה לסנגר עליהם.
מה אתה רוצה מבן אדם, הוא רגיל שכולם עובדי אלילים, איזה פסלונצ'יק קטנצ'יק, מה הם ביקשו?
מישהו שיתווך להם, נכון?
מה הם ביקשו מהארון, נכון?
אמרו, עשה לנו עגל,
אנחנו רגילים למשהו מוחשי, ודרכו נעבוד את השם.
מה הייתה הטעות, חברים?
מה הם עשו?
למה זה עבודה זרה נחשב?
כיוון שהם,
אתם לא יודעים את התשובות?
אתם בהלם?
אתם עייפים?
מה התשובה?
שהם בעצם העליעו את העגל.
במקום להשתמש בעגל כמתווך,
הם עשו את העגל אלוה, ואמרו, אלה אלוקיך ישראל.
גם היום זה ככה, חברים.
עגל הזהב, נכון? אבל פפלינוס, אנשים משתעבדים.
אפשר להגיד, גם כן זה אותו דבר.
אתה רואה אנשים משתעבדים לתאוות שלהם.
כן, אני, יכול להיות שאנשים רואים את זה בבית, אז נבהלים, כאילו, אם הם רואים את הקטע הזה, יכולים להגיד, אוי ואבוי, איזה דיבורים במכון מאיר.
מה זה הדיבורים האלה? אנחנו גאים לאהבה וממונה,
מה פתאום מדברים ככה על חילונים?
אז צריך לדעת, קודם כל, שהדברים לא יוצאו מהקשרם,
אבל יש צד כזה.
בן אדם חוטא, חוטף בראש.
אם אני לא אכתיב בראש לבן אדם שחוטא,
אז הוא יישאר בחטאיו.
כמו שעשה רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי,
שהיה אומר, אני מכלה קוצים מן הכרם. הוא היה מוסר למלכות, היה אומר, חבר'ה, אלה עשו ככה, אלה עשו ככה, אמרו לו, תגיד, מה אתה רוצה?
הוא אומר, אני מכלה קוצים מן הכרם. יש פה קוצים,
עוד יש פה כמה תפוחים רקובים, אני לא רוצה שכל הארגז יירקב,
לכן אני משטנקר, מספר למלכות והם יהרגו אותם.
אותו דבר גם פה.
אם אנחנו רוצים לטהר את החברה,
חברים, סוף השיעור,
כל אחד לוקח את חרבו ומוצא לזה חילוני ועושה בו מעשה.
חס ושלום.
טוב,
עוד רגע, זה יתרקע, אל תדאגו, אבל זה רק ככה, להיכנס לעניינים.
יודעת היא האומה בידיעה פנימית.
תראו אחד לשני איפה אנחנו נמצאים.
אינסטינקטיבית, כן, הכי פשוט, הכי טבעי,
שאינה חסרה גם אצל בעלי החיים כולם,
שהפרושים מדרכי ציבור שהם כבני חורים לעצמם, כבני בלי דת,
כמו שראינו מקודם,
ממיתים את נשמתה,
נוטלים ממנה את המזון המחיה אותה, המשיב את רוחה,
והם הם הינם אויביה, אויבי נשמתה,
שונאיו של מקום,
שונאיו של השם אלוקי ישראל השוכן בקרבה,
שהוא אל חייה,
ובזעם תקפוץ רחמיה למען עמדתה וקיומה כדי להחזיק נשמתה לדורדורים.
הוא ממשיך לחזק את הדיבור הקודם. כלומר, חייבים לעשות מעשה,
גם אם זה לא סימפטי וגם אם זה לא פופולרי,
צריך לכלות את הקוצים מן הכרם.
הופה, ועכשיו הוא מרכך את זה.
פסקה 12,
אומנם יש נטף של איזה עסיס שהוא יכול להחליש את ההרס המר. כלומר, זה לא חד משמעי.
אפשר למצוא נקודת זכות. מהי?
אם על דבר היחס הזועם שבין ישראל לעובדי האלילים בתרבות
אשר פעלה את פועלה על גוי ועל אדם,
והיא גרמה שתצא מכוחה הוראה כזאת.
אומות העולם שבחו״ל, כלומר,
שבזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה גמורים מהם, כלומר,
אומות העולם הם לא בדיוק עובדי עבודה זרה,
ואי אפשר להאשים את היהודים בעבודה זרה, ממילא זה לא כבר ייהרג ואל יעבור, אז תירגע, רגע,
זה אחד,
אלא מעשי אבותיהם בידיהם,
כלומר זה סוג של אנרציה.
גם הנוצרים היום,
רבים מהנוצרים,
הם לא, יש, נכון, יש קתולים, פרוטסטנטים ואנדווגליסטים וכל מיני כאלה, נכון?
אם אני לא טועה, רק הקתולים יש להם אלילים,
יש להם פצלים במקום שלהם.
הרמב״ם אומר שהאיסלאם בכלל לא נחשב עבודה זרה, נכון? אפשר באופן עקרוני, אפשר להיכנס למסגד, אין בעיה, אבל להיכנס לכנסייה גם היום,
ככה נפסק להלכה, לא פוסקים. ממילא כל הסיפור הזה של העבודה זרה,
שבעבורה צריך להרוג כל בן אדם, כמו שהיה בחטא העגל.
מה שהיה בחטא העגל, שהוא אמר להם, חבר'ה, קדימה, תהרגו פה את החבר'ה.
זה היה בגלל שזו הייתה עבודה זרה מובהקת.
אז אי אפשר ללמוד ממה שהיה בחטא העגל למציאות של ימינו. ברור, נכון?
אתה איתנו עוזי?
בסדר, אנחנו אחרי זה נספק לך את מה שאתה צריך.
כלומר, נחלש התוכן האלולי המזוהם והמסוער. אני מבקש מכם לשים אצבע בכתובים,
זה יעזור לנו.
אומנם אין חיים, פסקה 12,
פסקה, חלק ראשון שלה, שורה רביעית.
אומנם אין חיים ואין טהרה במקום שיש שריד למות לטומאה.
על הזוהמה היותר מסואבת כבר פסקה, זאת אומרת, אנחנו לא באותה עוצמה של עבודת אלילים של פעם.
והחיים הולכים ומתבשמים.
משהו יותר נעים, אנחנו בעולם פחות מסואב, פחות בוטה.
הולכים ומתקרבים לאידיאלים הטרוריים של במלאה ארץ דעת השם, נכון?
אי אפשר להגיד שהעולם של היום זה כמו העולם של פעם, רק לסבר את האוזן.
פעם, מה היה הספורט?
לוקחים שתי חבר'ה,
משסים אותם בזעריה או בדוב,
וכולם, לא ראינו דם,
לא ראינו דם, כן, כמו שהיו הקולוסאים, כן, בקיצור,
הבנתם אותי.
נכון, ברומא ככה היה, ואנחנו השתתפנו בדבר הזה.
אמרו לי שגם היום יש כל מיני חבר'ה שולחים מכות,
עוזי מכיר את זה?
אבל זה לא אותו דבר.
זה לא אותו דבר, זה הרבה יותר מעודן, זה גם נעשה לא בפרהסיה.
תחשבו שפעם רוב הציבור היה חשופה כאלה מלחמות של אריות ודובים עם אנשים,
זה סוף הקרב, בן אדם מת, אורגינל,
וכולם מבסוטים, שילמו כרטיס, קיבלו הופעה,
מבסוטים, יבואו גם למופע הבא.
העולם יתעדן,
כן?
יש הרבה קלקולים, ברוך השם, לא חסר קלקולים,
אבל יש בהם משהו יותר מעודן,
בסדר?
זו אולי הבעיה היותר גדולה, מכיוון שהיום הרוע עם צווארון לבן,
בסדר? הגנבים או הרוצחים הם עם צווארון לבן,
וזה עושה את העסק יותר מורכב,
אבל בגדול,
פחות עוצמתי ופחות נוקב,
ומתי שהיה חטא העגל.
הלאה.
בחוקנו הפנימי הדברים יכולים להיות נאמרים ביותר חום לב,
אומר הרב קוק. נגיד, אם אנחנו עכשיו רק אנש, רק הדוסים, מדברים ביניהם,
מה אנחנו יכולים להגיד?
הפורשים מדרכי ציבור שבזמן הזה, לא פורשים מדרכי ציבור גמורים הם,
אלא מעשי תקופת ההתבוללות בידיהם. כלומר,
אבות אבותיהם פרשו והם בעצם מכוח האינרציה. זה לא שהם יודעים מה זה והם פרשו, נכון? הרי מה הדיבור?
כתוב
שמי ששנה הוא פירש, כלומר, שאני יודע מה זה, ואני החלטתי לפרוש,
אז הוא ראוי לעונשים.
אבל אם בן אדם לא יודע,
וגם היום רוב הציבור עדיין לא יודע, וגם אנחנו במובן מסוים, למה הגענו למכון מאיר?
כי כל אחד עבר מה שהוא עבר, אני יודע, 18 שנה, איפה שהוא היה וזה וזה. יכול להיות שהתורה שהוא למד הייתה תורה קטנה ומסולפת,
וגם הוא בעצם,
לא הייתה לו ברירה אלא לחתוך, כאילו.
זאת אומרת, כן, כמובן, אני מגזים קצת, אבל הרעיון הוא שבעצם הרבה מאיתנו שמענו דברים מסולפים ודברים מעוותים שגרמו לנו להידחות מזה.
אז מה יעשה החילוני המצוי, מאיפה הוא ידע על זה? מאיפה הוא ידע את התורה האמיתית,
המשמחת,
האידיאלית?
למה שהוא לא ירצה ללכת לראות בשדות זרים? זה נראה הרבה יותר מושך.
הזוהמה של ההתנקות בכל עומק טומאתה פסקה מהחוג של הדוגלים בשם האומה וחפץ תחייתה וגאולתה.
כן, גם אנשים, הציונות,
כן,
הרבה פעמים אנשים מתבלבלים.
ההשכלה והציונות זה לא אותו דבר.
תקופת ההשכלה,
זה אומנם לא שנים רחוקות אחת מהשנייה,
ההשכלה היא רצתה בעצם להעביר את האנשים על יהדותם, אליאנס, וכאילו כל מיני מסגרות כאלה.
אבל הציונות ממש לא.
אמנם היא אמרה, הצבר הישראלי הגאה, זה כאילו איזה דת אחרת,
אבל היא ודאי קידשה גם חלקים מהיהדות במובן התנכי,
כן, מה זה הקושאן, כאילו, מה העדות המרכזית.
התנך, כולם ידעו את זה, אתם מבינים?
לפעמים אנשים עושים בלבול.
ההשכלה,
היא לקחה אותנו למקומות זרים, אבל הציונות, יש במובן מסוים שאפילו החזירה אותנו פנימה.
שוב פעם,
כמובן שיש בזה הרבה תקלות.
אבל הציונות,
מה היא עשתה?
ואפילו הרצל כתב בהתחלה, הציונות דבר אין לה עם הדת.
כך הוא כתב.
בדיעבד, כולנו יודעים שאין ציונות בלא דת.
בסדר?
בן גוריון, חכם בן גוריון,
היה בחור טוב, עשה גם שטויות.
אבל הוא היה איש תנ״ך.
הוא היה איש ספר.
אני אספר לכם איזה סיפור עסיסי,
שלא מוכר.
אתם יודעים שרם מרדכי אליהו,
הוא היה בברית הקנאים.
הוא לא היה פראייר.
יום אחד בכנסת, לפני כמה עשרות שנים,
הוא היה בן 20 ומשהו,
בערך לפני 70 שנה, משהו כזה, 60 ומשהו שנים,
בכנסת החליטו על שני חוקים.
חוק אחד,
חוק גיוס בנות לצה״ל.
כן, אחרי זה כבר מימשו אותו, אבל אז זה היה כאילו בחיתולים,
גיוס לבנות, שגם הבנות תתגייס לנו לכל מקום וכולי.
וחוק שני, הבאת חזיר. לפני עשרות שנים, 65 שנה ויותר, להביא חזיר לארץ.
הייתה מה שנקרא ברית הקנאים,
הרב אליהו, למרות שהוא היה מאוד מאוד צעיר,
הוא היה המוח החושב מאחורי זה.
מי שהיו שותפים שם זה רידר אחד,
והרב רפול, והרב מרדכי אליהו, שבגלל זה כמעט לא קיבלו אותו לרבנות הראשית, וזה וזה.
ואמרו, וואלה, עושים מעשה. מה עושים?
זורקים רימון עשן בכנסת.
נגייס את זה מישהו,
שהוא יזוק רימון עשן בכנסת, יפזר את זה, ואז לא יצביעו ולא יהיו לו בנות,
ולא חזיר.
חזק וברוך.
הלך איזה אחד, החבר'ה, לא מתוכם, לא הרב אליהו ולא האחרים, הם היו כאילו המוח החושב.
תפס רימון עשן,
יש אומרים שכבר זה הספיק כאילו להתפזר, יש אומרים שתפסו אותם על חם, משהו כזה.
סגרו את שערי הכנסת, זה היה בספירת העומר.
כל מי שהוריד את הכיפה, אמרו, וואלכ, אתה עם הזעיפים שלך, למה יש לך זעיפים?
סימן שאתה דוס.
עצרו משהו כמו מאה ומשהו אנשים.
בסדר, לקחו אותם למגרש הרוסים, אמרו, חבר'ה, אתם,
נוער גבעות אתם,
אנחנו נראה לכם מה זה.
ואז הרב אליהו,
והמוח החושש שלהם, אמרו, חבר'ה, זה לא הם, זה אנחנו.
חכו עוד רגע לסוף הסיפור, תבינו מה הקשר לבן גוריון.
זה לא הם, זה אנחנו.
ואז היה משפט,
והכניסו את הרב מרדכי אליהו לכמה חודשים לכלא,
ואז ספרא, המיליונר, אמר,
אני רוצה לזכור לכם עורכי דין,
כדי שהם ייצגו אתכם ויראו שאתם באמת אידיאליסטים,
וכאבתם את כאב המדינה, וזה לא היה עניין אישי,
והוא יעזור לכם להיחלץ מהכלא.
ככה סחם ספרא, לזכור עורכי דין, אתם יודעים, תלכיד פפלינות כמו שצריך,
אם יש לך עורך דין טוב,
מה שלא תעשה, אתה יכול לצאת את זה כאלה.
בקיצור, אמר הרב אליהו, לא,
אני רוצה לייצג את עצמי בעצמי.
היה בסך הכול בן עשרים ומשהו, אני ראיתי את המחברות האלה.
חמי הוא אח של הרב מרדכי אליהו.
בשבעה הביאו את כתב ההגנה שהרב אליהו חיבר בעצמו.
מה הוא יגיד לשופטים בכתב ידו? דברים מקסימים.
ואז
הוא ממש מבהיר את הכאב, הוא אומר לא על עצמי אני זה, ואני רוצה לתאר את המדינה, ממש אידיאליסט,
משהו פחד.
נודע הדבר לבן גוריון.
אמר, אני רוצה לפגוש את הבחורצ'י כזה.
אותו ואת החבר'ה.
ואז הוא פגש אותם, תחלו, בן גוריון כבר היה הזקן, כן, הזקן מהדרום, מה שנקרא.
עוד נדאג שהזקן יהיה שמח.
ופגש את הרב מורכה אליהו, שהוא צעיר לימים,
והתפלל ממנו בצורה בלתי רגילה, אמר לו, אם הייתי פוגש אותך לפני כן,
לא היית יושב יום אחד בכלא.
כי אני מזהה שאתה אידיאליסט האמת.
אתם מבינים מה זה?
זאת אומרת, יכול להיות שיש אנשים שהם מאוד מאוד מנוכרים לדת,
אבל מאוד מאוד קשורים ליהדות.
וזה בעצם מה שהרב קוק זיהה בציבור החילוני,
אבל שוב פעם, זה לא אוטומטי.
בסדר?
בואו נחזור למה שקראנו.
הזרמה של ההתנכרות בפסקה ה-12 בפסקה השנייה.
בסדר?
עוד פעם אני קורא. בחוגנו הפנימי, 12 ב' נקרא לזה,
בחוגנו הפנימי הדברים יכולים להיות נאמרים ביותר חום ולב,
והפורשים מדרכי ציבור שבזמן הזה לא פורשים מדרכי ציבור גמורים מהם אלא מעשי תקופת ההתבוללות בידיהם כן זה אנרציה כזאתי.
אז זה אמה של ההתנכרות בכל עומק תרומתה פסקה מהחוג של הדוגלים בשם האומה וחבש תחייה הגאויות הציונים הם לא כאלה כופרים.
הלאה הגרעין, פשש, ברוך הבא
כאן לכבודך הגרעין של התחייה הלאומית כולל בתוכו באופן תמיר מה זה תמיר?
גבוה נכון?
באופן תמיר
או ביולוגית, את כל סעיפי החיים, המעשה והרעיון שמקורם הוא מקור נשמת האומה. זאת אומרת,
הציונים האלה,
המקורות שלהם הם מקורות יהודיים, אז בואו נירגע רגע, עד שאנחנו שוחטים את כל החילונים.
תיאור החולשה של תכונת הדעת הנובלת בעמים ודלדול החיים שבישראל בגולה, שדלדל את מכון חיי הקודש והחול של האומה,
וטשטש את צורתם הבהירה, הוא הסניף, זה כמו טעות,
או סינף, סליחה,
את ציור החולשה והנבילה.
השנואה על דור חפץ בו... אתה יודע למה הם מתנגדים?
כי הדת נראית כזאת מצ'וקמקת.
נבולה.
לכן הם לא רוצים להתחבר אליה.
אדם גדול ואידיאליסט רוצה להתחבר לדבר עוצמתי וגדול.
אתה לוקח בן אדם גדול,
מסביר לו בצורה קטנה, כי אני חוזר על זה גם במאמר הדור וגם פה.
אם אני לוקח בן אדם גדול ואידיאליסט
ומדבר איתו בקטנות מוחית ובאיזה משהו כזה,
פרטי פרטים שנראים לא קשורים לאירוע,
אז הוא אומר, מה זה השטויות האלה?
אני לא מצדיק, אני מסביר.
מה זה, תה בכלי שלישי? מה זה, בוער ביד ומיד לאלתר?
אכלת את הראש, כמו שאומרים.
מה זה מעניין אותי? מה זה מעסיק אותי?
אומר הרב קוק,
הם לא הלכו אחרי זה, כיוון שזה היה נראה להם איזו יהדות נבולה שמתעסקת רק בפרטים. צריך לדבר איתם על יהדות גדולה, אידיאליסטית,
על חזרה לארץ ישראל,
על צבא משלנו, צבא דוד,
צבא דוד המלך, על משיח בן יוסף,
על הגאולה החומרית שאחרת הבוגר היא גאולה רוחנית,
משיח בן יוסף זה החומר,
זה בעליך אותכם קוממיות, קומה ראשונה, חומר,
קומה שנייה נשיח בן דוד, בנה של לאה, שעיניה רכות ועניינים רוחניים, וזה יגיע.
והיא תדבר איתם ככה,
הם יחזרו בחזרה.
יפה.
אל כל קדוש ומרון,
והוא שגרם להשפלת הרוח, הוא מסביר, ולעבדות נוראה שתתפשט ביחד עם צללי החלומות של הגבורה וההתנערות.
שוגגים הם הצעירים, כן?
רגע לפני, פסקה 13, שתי שורות מעליה.
שוגגים הם הצעירים, הם לא עושים את זה במזיד.
זה בשוגג, נכון?
אנחנו יודעים שמזיד זה שוגג, זה לא אותו דבר. אם בן אדם עושה במזיד,
חייב כרת, חייב כל מיני אנשים.
אבל אם בן אדם עושה בשוגג,
מה, מלקוח, משהו כזה, יותר מרוכך.
שוגג, או מפיחתת,
שוגגים עם הצעירים המתרפקים על אהבת האומה וחפץ תחייתה כשהם מתרחקים ממקור חייה ברעיון ובדרכי החיים.
כן, הם בטעות עושים את זה.
שמצד אחד מעצמים את הלאומיות שלהם,
ואת הצבאיות שלהם, ואת המשיכה אחרי סממנים ממלכתיים, והדגל וכולי,
ועוזבים את הדת.
חלילה לא לדון את השוגג כמזיד, בסדר?
אז רואים שהמאמר הזה הוא ממש מפסל,
מעצב, יותר נכון, לא תעשו לכם פסל ומסיכה,
מעצב את תפיסת העולם שלנו כלפי הציבור הכללי,
כלפי הציבור שאינו שומר תורה ומצווה.
מה הסיבה
שהם לא עושים את זה?
בגלל שהם גדולים שמתנהגים איתם בקטנות. יש כמובן עוד סיבות נוספות, אבל זה הקריאת כיוון של הרב.
13. הפורשים מדרכי ציבור שבדורות הראשונים כשהם החריבו את האומה בפועל כפיהם ובהלך רוחם,
כך הייתה כוונתם וחפצם.
הפורש מדרכי ציבור המצויר בדברי הרמב״ם הוא גם פורש כזה
שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתם ואל מתענה בתעניתם
אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהם.
אתה יודע על מי אני אמרתי את הדברים האלה? מסביר הרב קוק. כל מה שאמר הרמב״ם זה אנשים שהם לא שותפים לציבוריות הישראלית. אבל אתה יכול להגיד על חיילים
שאומנם לא שומרים תורה ומצוות, שהם לא שותפים למציאות הישראלית?
מה היה קורה לנו עכשיו? אנחנו עכשיו בתשפ״ה עם כל החבר'ה שלא שומרים תורה ומצוות, הם אמרו, טוב,
אנחנו מצטער, אני מבין שאנחנו לא יהודים,
אתם בדרך להרוג אותנו,
אנחנו רואים פה, אתם כולכם עם חרבות,
עוד רגע אתם גורמים אותנו, אתם אדרסים וזה וזה, ואנחנו, כל אחד יבוא עם איזה גולגולת למכון מאיר,
חס ושלום,
ונגמר הסיפור.
חס וחלילה,
חלילה וחס.
האנשים האלה, שוב, הם שותפים,
הם שותפים באופנים אחרים, בצורות אחרות.
כן, כולנו מכירים את זה.
עכשיו יש תופעה חדשה, אני לא יודע אם, טוב, אתם בטוח מכירים.
חבר'ה שולחים עם ציציות, נכון?
פשוט פלא.
אתה מסתכל, אתה רואה בן אדם גלוי ראש, לא יודע, יש לו כל מיני תספורות כאלה של ערבושים וכל מיני כזה.
אתה מסתכל, אתה רואה בן אדם עם ציציות.
בשבוע שעבר אני בטבריה, טוב, טבריה זה לא חוכמה, כולם שם דתיים, גם החבר'ה החילונים זה דתיים, אבל פתאום עוצר איזה אבא עם אופנוע,
הוא כאילו, אתה רואה שהוא לחוץ כי הוא לא רוצה שיעבור זמן קריאת שמע.
עוצר עם הבן, הוא אומר, יש לך פה תפילין?
אז בחנוץ יש שם דוכן של תפילין,
הוא מניח לעצמו,
מניח לבן שלוש שניהם, בלי כיפה, בלי כלום, וזה, הוא מסביר לו, תעשה ככה, תעשה ככה, תעשה ככה, זה שמר עלינו, זה שומר עלינו, טה-טה-טה, כאילו כל מיני.
בטח שמעתם על הדוכני תפילין בתל אביב.
אתם יודעים שיש עכשיו ממש עמותה,
עמותה, שהיה בית ספר בתל אביב שאיזה מנהל אחד התנגד.
עכשיו, בכל תל אביב,
בכל בית ספר יש דוקן של תפילין.
ההתנגדות היא ממש בנתה את ה... מה זאת אומרת? מה?
מותר לעשות כל מיני דברים אחרים?
אתם יודעים שבמרחב הציבורי בתל אביב,
להתפלל למוסלמים נתנו.
להתפלל לנוצרים נתנו. בכביש 6,
בתחנת דלק, בצד אחד יש בית כנסת, אתם יודעים מה זה בצד השני?
מסגד.
מסגד, יש מסגד. אני בא פעם להתפלל, פתאום אני רואה אחד על שטיח מתכופף וזה, רציתי להביא לו איזה בעיטה, אבל לא נעים.
בקיצור, הכל יש.
רק להתפלל לא נותנים.
טוב,
ואז קרה לנו מה שקרה לנו בערב יום כיפור,
שלצערנו הרב גם נזרקו מחסורים על הרצפה ודברים מזעזעים, ואז קיבלנו את מה שהתרגש עלינו בשמחת תורה.
זה ברור שזה קשור בתפיסה הזאתי.
אם שונאים אותנו בגלל היהדות שלנו ואנחנו שונאים את האחרים בגלל החילוניות שלהם ולא מנסים לגשר ולפשר ולחבר שפה אני לא מצדיק את המעשים זה מעשים מגונים ממש מעשים מכוערים אבל יחידים רוב העם מזדעזע מזה רוב העם מזדעזע מזה שהוא רואה סידור מושלך ארצה או מחזור
משלח ארצה או ביזיון של יהודים שמתפללים. רוב העם המוחלט,
אחוזים מעטים. בגלל זה נדון, כן, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?
כמובן, אני ממשיך בשלוש עשרה פסקה השלישית בתוך שלוש עשרה.
כמובן, אין אנו יכולים כלל להעלים עין מהצד של הפרישה מדכא ציבור של אינו עושה מצוות בכללם ולא מתענב בתעניתם, שוב פעם,
איזו הסתייגות של הרב.
אבל עם זה יש לנו קורטוב של נוחם,
כי בנינו אלה,
אם כי נידחים הם, זה נכון, לא פשוט.
דחיון רוח נורא מאוד, הם נכנסים בכל מלוא נשמתם,
בצרתם של הציבור.
מי ממלא את הבתי קברות בהר הרצל?
זה נכון שגם הרבה סרוגים,
אבל מי זה אחרים?
זה אנשים שיכול להיות שמעולם לא ביקרו בבית הכנסת, אולי כן ביקרו, אבל זה בכלל לא קריטריון.
השם של המאמר הזה, עד במותינו חללים, נכון?
אנשים ממיתים את עצמם.
הצהרה האומית, כן, הצהרה של האומה,
נוגעת עד נימי ליבם היותר פנימי, זה בוודאי מעסיק אותם, זה בוודאי כואב להם,
הם הולכים מתמסרים,
כל אימא עברייה שולחת את בניה ולא יודעת אפילו אם יחזרו חיים.
זה לא פשוט בכלל, זה מסירות נפש שאין כדוגמתה.
נוגעת עד נימי ליבם היותר פנימי, ובשום אופן לא יחשבו בליבם שהם בכלל כאילו אינו מהם.
בוודאי שהם שייכים לעם ישראל,
וחלקם אפילו,
שאחרי לעם ישראל, יותר מכל מיני אנשים שמחופשים לדתיים.
הרב ציודה היה אומר שצריך להפסיק להגיד דתיים,
חרדים וחילונים. אתם יודעים מה הוא היה אומר?
צריך לקרוא ציבור.
ציבור.
מה זה ראשי תיבות של ציבור?
צדיקים, בינוניים ורשעים.
איזה סקטור זה?
זה יכול להיות בכל אחד.
יכול להיות לך אדם שמחופש לדתי ולא עלינו הוא ממש רשע מרושע,
ואדם שהחזות שלו היא חילונית לגמרי והוא צדיק גדול.
אז שוב פעם, בוודאי שיש עניין לעשות את המצוות,
אבל אי אפשר לשפוט רק בצורה חיצונית ולדון את זה.
הלאה,
ארבע עשרה.
אמנם אין הדעה, אתם איתי נכון חברים?
אמנם אין הדעה, רק אחד ענה לי, אתם איתי?
או, השתפרנו.
אמנם אין הדעה מתקררת עדיין לגמרי.
הקצף העז של האומה אינו מתפייס עדיין כל צורכו מכוחן של חילוקי סברות שבין פרושי מדרכי ציבור,
קמאי ובתאי,
הראשונים והאחרונים. הרי עכשיו עשינו איזה חילוק כזה.
זה לא בדיוק פרושי מדרכי ציבור, נכון?
היינו פה חילוק ברמב״ם.
הלאה.
הגרעין נמצא,
אבל המכאוב לא נסתלק בזה.
באמת כואב לנו.
תחשבו חברים,
אתם יודעים, אם בואו נדבר רגע על הציבור שלנו,
אתם יודעים שהמחקרים אומרים
שבמשפחה סרוגה, לא עלינו, לא עלינו, אני,
ברוך השם, הסטטיסטיקה בינתיים עברה עליי, ובעזרת השם אני מקווה שגם עליכם,
כל ילד חמישי במשפחה דתית
נעשה חילוני.
20 אחוז, ויש מקומות שיותר מזה.
מה זה הדבר הזה?
לאן זה הולך?
למה זה קורה?
אז זה מהרבה סיבות שאנחנו לומדים עליהן במשך הזה, רק אני אגיד איזו סיבה אחת פשוטה,
שדיברנו עליה קצת במידת הראייה וגם בשיעורים אחרים.
אם העולם הכללי מציע דברים כל כך עזים וחזקים,
כן?
חזקים, מאתגרים, אידיאליסטים,
שדורשים מאיתנו הרבה, והעולם הדתי מפתיר כדי אשתקד.
זאת אומרת, לומד תורה באותה צורה ובאותו אופן,
ולא מחפש להתחדש בקטע טוב, להתחדשות, לא רפורמי, אלא התחדשות פנימית,
בתוך האורתודוקסיה,
להציג את הדברים בכלים נעים, להביא את התורה בכלים נעים,
בהסברים נעים, במקומות נעים, ביישוב הדעת.
אז אם עושים אותו דבר, זה לא ילך.
אתה חייב, אם יורים עליך בתותחים,
אתה חייב להשיב עם טיל שיוט, עם טיל בליסטי מהחותים, לא יודע מאיפה תיקח אותו.
בסדר?
אז זה יש ציפור מאוד יפה בבעל התניא.
הוא מספר שלמלך אחד היה בן,
הבן הזה היה חולה.
כולם באו אליו, כן, האינדיק, מה שזה, מה שרב חנן,
קיצור.
היה לו בן שהיה חולה,
ובאו אליו כל היועצים,
והביאו לו, אמרו לו, תשמע, תשתה שיקו, תאכל הלוברה, תעשה ככה, תאכל צמחי באך, תעשה, לא יודע, מה, דיקור סיני,
תפתח פתי עקרות, ושום דבר לא עזר.
יום אחד בא איזה יועץ, אמר לו, תשמע,
תן לי, תן לי, אני אטפל בו. הוא אמר, טוב, אבל מה אני אמור לעשות? אומר המלך. אמר, תגיד, יש לך כתר?
בטח, יש לי מלך בלי כתר, מה שווה?
יש לך יהלום בכתר?
כן.
אז אתה יודע מה אתה צריך לעשות?
לקחת את היהלום,
את האבן חן,
לקחת אותה, לשים אותה בבלנדר,
לערבב אותה עם מים,
לעשות מזה שיקוי ולתת לבית חל לשתות.
בחיים אני לא עושה את זה, אתה יודע מאיפה הבאתי את היהלום הזה? זה מקרחי הים.
אומר לו, רגע, אתה רוצה שהבן שלך יבריא או לא?
טוב, טוב, אני רוצה.
לוקח את הכתר,
מוריד אותו בדמעות שליש, שם אותו בבלנדר,
שם מים, שם דמעות שלו בעצמו, ויערבבהו.
וניגש לבן שלו, אומר לו, משה, מה העניינים?
אבא חלאס כבר,
מה לא עשית?
לא, לא, הפעם זה יעבוד, הוא אומר לו.
אחרי זה, לפני כן, שכחתי להגיד, הוא אמר גם ליועץ הזה, אומר לו, הבעיה שהמחלה של הבן שלי,
שהפה שלו קמוץ.
ככה.
ואם אני אשקיע אותו בשיקוי הזה, השיקוי האלוקי הזה שאתה מציע,
עם הזה, מלא יישפך החוצה, לא חרם על החומר.
זה מלא כסף.
הוא אומר לו, בסדר, אבל קצת תיכנס, לא?
יכול להיות שקצת תיכנס. אז בשביל הקצת שייכנס, אתה עושה את זה.
ניגש למשה,
דוחף לו קשית,
שהופך ככה בעדינות, שלא יישפר לך השיקוי האלוקי והשיקוי הזה.
משה מתעורר,
מתעורר, חיים חדשים, מקבל טעם בחיים,
רואה בתורה איזשהו משהו, רואה בזה, נפתחו לו העיניים.
עד כאן המשל,
מה הנמשל?
אנחנו נמצאים בתקופה שיורים עלינו בכל התותחים.
היבים את אבן החן,
חן ראשי תיבות,
חוכמת נסתר.
מה אנחנו לומדים פה עכשיו?
אתם יודעים שכל דברי הרב קוק זה קבלה.
הוא גם מעיד על עצמו.
הוא כותב באחת האיגרות, אין דבר שאני כותב שהוא לא מהארי הקדוש.
כל דבר שאני כותב זה מההשתלשלות של הארי הקדוש,
ומשתדל לפתור את זה בשפה ברורה,
וגם לפעמים הדיבורים של הרב קוק לא כל כך מובנים.
אבל זה מה שנקרא, אנחנו קוראים לזה אחרי טרנספרמציה, אחרי הנגשה.
בסדר? יש אנשים שהרב חגי לונדין ועוד כאלה,
שעושה לנו עוד יותר,
טוחנים לזהות עוד יותר כמו היהלום הזה,
שיהיה לנו קל לעיכול.
אבל זה הסיפור.
זאת אומרת,
אנחנו נמצאים בתקופה שחייבים לבדוד את הדברים הפנימיים.
למה אנחנו נותנים את המאמר הזה?
כדי לבנות תפיסת עולם שהיא לא חד-ממדית.
יש לה קושי.
אני רואה את הקושי שקיים בציבור הזה,
הציבור הכי לאומי, ואני רואה גם את הקושי שקיים אצלנו,
בסדר?
אני מודע לזה,
אני מתעמתי בזה בעיין ובאלף, אני לא מטייח את זה.
אני מבין שנקדש הרבה עומק, והרבה אמון ואמונה.
אני מאמין שמדובר פה באנשים שהם תינוקות שנשבו, אבל יחד עם זה, זה שאני מסנגר עליהם,
זה לא הופך אותם לאנשים שיאללה, תמשיכו את ההרסדות לעשות מה שאתם רוצים.
יש לנו אחריות, חברים.
יש לנו אחריות על המרחב הציבורי.
אתה יכול להגיד פה ויאללה נקרא שאני אוכל כשר,
תן לי להתפלל בכנסת,
אל תעשה לי בלאגנים,
אל תעשה לי צרות,
תן לי חשמונאים או איך שזה,
על ידי החטיבות הדתיות.
לא רוצה לראות חילונים בעיניים. זו אפשרות אחת. אפשרות שנייה,
זה בשר מבשורנו, חברים.
ואם הייתה חסרה שפחה אחת בבמד הר סיני, לא הייתה ניתנת התורה.
אשר בחר בנו,
בכולנו,
מכל העמים, ונתן לנו את תורתו, לא לך.
לא לך למכון מאיר,
אלא לכולנו, כל הווריאציות וכל המנעדים וכל הספקטרום.
אני חוזר לדברים בפנים.
ארבע עשרה,
אמנם אין הדעה מתקררת עדיין לגמרי, הקצף העז של האומה אינו מתפייס עדיין, כדאי לשים אצבע בפנים.
כל צורכו מכוחן של חיוקי סברות שבין פרשי מדרכי ציבור, קמאי ובטריי, כמו שתיארנו.
הגרעין נמצא, אבל המכאוב לא מסתלק מזה.
סוף כל סוף המצב נורא,
המעשים הזרים,
המחשבות הזרות, כן, מה מביא לנו תרבויות בעייתיות.
זה לא פשוט, חברים.
דווקא האדיקות של רוח דווקא זר עושה שמות.
כן, אנחנו נופלים לנו חללים ארצה.
יש איזה מחיר מאוד מאוד כבד למעורבות החברתית שלנו עם הציבור הכללי.
זה לא פשוט בכלל.
יבוא הציבור הכללי ויגיד, מה אתם עושים?
תראו איך אתם עושים לעצמכם.
זה גול עצמי, אתם תמימים. יש לי קרובי משפחה חרדים,
אומרים לי את בואנה אתם חבורה של פראיירים שהם אומרים לי את זה זה כל כך כל כך כואב לי.
אנחנו לא פראיירים חברים,
אנחנו אידיאליסטים,
אנחנו ערכיים,
אנחנו מאמינים שצריך לדעת להחזיק הפכים ולהחזיק מורכבויות,
אבל זה שאנחנו מחזיקים מורכבות שלא יהפוך אותנו לאנשים בינוניים,
שזה הסכנה.
אתה אומר טוב,
גם וגם.
פעם נכנסתי למוסאיוב.
כולם שם היו עם כיפות שחורות, אני הסרוג היחידי.
עכשיו היה שיעור על המסך,
כאילו זה עוד, כולם באים, צופים, ואני כאילו מגיע מהדלת,
הדלת היא כאן, והמסך הוא כאן, זאת אומרת, כולם עם פנים אליי.
ואני, והאור, החדר חשוך, ויש אור מאחוריי, כולם בעצם רואים שיש לי כיפה סרוגה.
ואז הרב שם שמדבר,
ככה הקדוש ברוך הוא זימן לי את הסיטואציה,
רבותיי, כך אומר הרב,
אנחנו לא כמו הציבור הסרוג,
שיש להם כיפה סרוגה כמו איזו מצננת,
שאצלם היראת שמיים נופלת בין החורים.
ואני נכנע בכל העיניים של ה-300-400 אנשים.
הנה, הדוגמה, רן בן משה נכנס, בבקשה, קבלו את החפיפניק המצוי עם הכיפה הסרוגה שכל היראת שמיים.
וואי, וואי, וואי, וואי. זה כאב לי מאוד.
זה כואב.
בשביל אנשים שמחזיקים הפכים,
צריכים להיות אנשים גדולים ועמוקים.
בשביל להיות קוקניק,
כן, לתפוס את ההפכים האלה של הרב קוק,
אני לא יכול להסתפק רק בפעולה בבני עקיבא או בחודש ארגון.
זה משהו הרבה הרבה יותר עמוק, הרבה הרבה יותר תובעני,
עם הרבה יותר אחריות.
בן אדם צריך לקום בבוקר להגיד, איך אני עושה את עצמי יותר טוב, ואיך אני מתקן את החברה יותר טוב.
איך אני, מה היום עשיתי, כמו ששאלנו אתמול בשיעור,
מה עשית היום כדי שייבנתם בית המקדש?
מה עשית היום כדי שיהיה יותר קידוש השם?
איך אתה מתנהל באופן יותר תקין?
אתמול ראיינתי מישהו,
נכנס אליי, לא משנה איך הוא היה נראה, וזה וזה,
אומר לי שלום, אמרתי לו שלום, שלום עליך,
שב בבקשה,
וישב.
טוב, מי אתה?
אני ככה וככה, ואני בין ככה וככה, אני לא רוצה להסגיר את הפרטים, הוא לא פה, אל תדאגו, אבל הוא אומר לי, תשמע,
אני באתי לך, אני כבר בן 30 ומשהו,
באתי אליך אחרי שהייתי בכמה מקומות וזה וזה,
איזה רב שלי נתן לי עצה מדהימה,
ואני אמרתי לו, איך אתה מכלכל את עצמך?
איך אתה חי?
אמר, מה הבעיה?
ביטוח לאומי.
אמרתי לו, מה זאת אומרת? איך אתה חי מביטוח לאומי?
אני יודע, ביטוח לאומי נותן לי 10 שקל, אני, לילדה, יש לי ילדה אחת מתחת לגיל 18. זה היה מה שאני קיבלתי מהביטוח לאומי.
מה זה? הוא מקבל ברוך השם אלפים. איך קיבלת אלפים?
הוא אומר, שיחקתי איתה משוגע.
שיחקתי איתה משוגע. הלכתי לאיזה עובד סוציאלי, שלחו אותי לאיתנים,
או לא יודע, איזה בית חולים למשוגעים וזה וזה.
שיחקתי איתה משוגע.
אמרתי לו, מאיפה קיבלת את העצה הזאת? הוא אומר, הרב שלי!
הרב שלי אמר לי, עצה מדהימה! עצה אלוקית! איזה חוכמה אלוקית!
זה מה שהרב שלו אמר לו.
אמר לו, תעבוד עליהם ותחלוף את המדינה.
אתם מבינים?
באותו רגע התהפכתי עליו.
אמרתי לו, תשמע,
אני לא יודע מי זה הרב שלך, שיהיו לו חיים ארוכים וזה, אבל אתה בעצם חי בשקר.
ואתה אצלך, המטרה מקדשת את כל האמצעים.
אתה עובר על אחד מעשרת הדיברות,
שלא תגנוב,
לא תגנוב, אתה פשוט גונב.
שלא לדבר על עונת דברים, ואתה חי בכאילו, ועל זה אתה משבח את הרב שלך ואת עצמך?
אז אמרתי לו, ידידי היקר והאהוב, אני כמעט לא עושה את זה, אבל
מקומך לא איתנו.
תחפש איזה מקום ששם אולי יש עוד כמה אנשים שכמוך קיבלו עצות
מחכימות ומדהימות מהרבנים שלהם איך לדפוק את המדינה ואיך לחלוב את הפרה.
זה לא עובד ככה, ככה לא, זה לא תורה.
ככה לא מתנהגים.
אמרתי לו, אחרי זה אמרתי לו, תקשיב,
מה השם שלך?
אני אקח את השם שלך, אני אוכל להתפלל עליך
שתמצא מקום ושתתאפס על זה, אבל זה לא חיים.
ככה לא חיים,
אתם מבינים?
עכשיו, יש אנשים,
רובם לא יושבים כאן בחדר, אבל שככה הם חיים.
המדינה היא של כולנו, אז מה זה משנה?
ויש לזה הרבה, הרבה כופנון טעמים לתאר את השרץ.
מה? תגיד תודה.
אני לוקח, חולף את המדינה כדי לקיים תורה.
במקום זה הם יממנו את זה כדורגל בשבת.
אתה יכול להיות שותף לדבר כזה?
שמפעל הפיס שייתן מיליונים לאורי מלמיליאן, או לא יודע, לאיזה שחקן, לעבדיה, או עבדיה זה עובד השם, לא יודע, קיצור,
לכל עובדי השם האלה.
אז במקום שזה יינתן לשם, שזה יינתן לתורה.
אתם מבינים איזה עיוות?
חילול השם, אומר הרמב״ם,
זו העבירה שיותר גדולה מגילוי עריות,
שפיכות דמים ועבודה זרה ביחד.
אדם שעושה חילול השם,
כאילו עבר את כל העבירות האלה ועוד הפליג לעשות.
בנימה אוטימית זאת,
אנחנו נעצור ונמשיך בעזרת השם בשבוע הבא,
אבל אנחנו שוב מבינים שכדי לבנות עולם שהוא מחזיק הפחים, זה נקרא במערל נשיאת הפחים,
גם וגם,
גם וגם זה לא בינוניות,
גם וגם זה בעזרת השם מורכבות שדורשת הרבה עומק,
הרבה שכל והרבה לב ובעיקר בעיקר בעיקר אכפתיות ושותפות כלפי העם שלנו הקדוש ברוכים תהיו נמשיך בשבוע הבא באותה שעה באותו מקום רק שמחות.
השיעור הזה הוא לרפואת
נאוה בת נעמה זה אשתו של מישהו זה בוגר של המכון
וגם לרפואתה של אחות של הרב שמעון בן-ציון,
אליאורה בת חווה, אני לא זוכר פשוט במחילה, אני לא זוכר את השם שלהם, אם מנוחה.
אליאורה בת מנוחה, בעזרת השם אחות של הרב שמעון, שהקדוש ברוך הוא ישלח לה רפואה שלמה ומהירה, אמן כי אין לי רצון. ברוכים תהיו.
