שלום, ערב טוב, ברשות הרב.
פעמיים בתורה אנחנו מוצאים
פרשיות
שמדברות במרוכז
על ענייני המועדים,
על המצוות,
על קדושת
המועדים,
וכיוון שיש בהם תוספת קדושה,
אז גם תוספת הקרבת קורבנות,
קורבנות מוסף.
פעם אחת
מדבר את התורה על המועדות בפרשת אמור שבחומש ויקרא,
ופעם שנייה בפרשתנו, פרשת פנחס.
ורב ציודה בשיחות
סוקר
את מהלך
ארבעה חומשים בראשית עד במדבר,
ואומר לנו שספר בראשית
הוא בעצם ההקדמה לספר שמות,
ובהקדמה הזאת
מתבררת בריאת העולם,
ובמקביל
שורשי הבריאה
של עם ישראל,
והם אבותינו הקדושים, עברם, יצחק ויעקב.
ספר בראשית הוא הקדמה,
וספרים שמות ויקרא הם הלב,
כשבהם
מתוארת הופעת האומה.
האומה חווה את אשר חווה במצרים,
היא יוצאת ממצרים,
היא מגיעה אל מעמד הר סיני ואל מתן תורה,
ומתוך זה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם
ציווי כללי ומפורט
לסדרי העבודה בחומש ויקרא.
אז ישראל מופיעים
בעיקר כוחם בחומשים שמות ויקרא,
ובספר במדבר
עם ישראל נוסע
אל היעד
להגיע לארץ ישראל,
וזה כבר החומש החמישי,
החומש של ארץ ישראל, חומש דברים.
הפסוק אומר שדבר השם מנחה אותנו בשבטך בביתך ובלכתך בדרך.
על כן אומר הרב ציודה,
גם פרשיות המועדות
צריכות להופיע כפול,
גם בסיום
עניין הופעתם של ישראל בויקרא,
בויקרא,
על כן פרשת אמור,
ובסיום ההליכה בדרך,
זה בפרשת פנחס,
גם כאן מופיעה
פרשת המועדות,
שהיא בעצם מבטאת את עיקר קדושתם של ישראל לקדש את הזמן.
הפרשה הראשונה, המצווה הראשונה שהצטוו ישראל,
זה קידוש הזמן.
בשמות יב, החודש הזה לכם ראש חודשים.
ישראל,
הם בעצם קובעים את הזמנים,
קובעים את המועדים.
והגמרא בברכות מבררת את נוסח הברכה מקדש ישראל והזמנים,
שמתקני הברכה באו לבטא מה עיקר קדושתם של ישראל.
עיקר קדושתם של ישראל לקדש את הזמנים.
מה זה זמן?
אצל הקדוש ברוך הוא
אין זמן.
המושגים האלוקיים הם מושגים של נצח.
זמן
זה תבנית החיים בעולם הזה.
כל אדם
מוקצב לו זמן לחיות כאן,
אם יש שנותנו בהם 70 שנה ואם מגבורות 80 שנה ועד 120. גם בזמן של העולם
אנחנו יודעים חלוקה של זמן, יש עבר,
יש הווה, יש עתיד.
זמן
זה עובדת
החיים של האדם
ושל העולם.
וכשמתקני הברכה אמרו, מקדש ישראל והזמנים,
פירוש הדבר,
הזמן הוא סדר החיים בעולם הזה.
ועם ישראל מופיע מלמעלה,
מתוך הקודש האלוקי,
שהוא מעל העולם הזה.
עם ישראל צונח לתוך העולם הזה, יורד לפה.
והרי למעלה הכל קודש,
ולמטה זה עולם הזה, ענייני חולין.
ישראל באים לעולם כדי לקדש את הזמנים.
תארו לכם איך היה נראה העולם בלי עם ישראל.
אנשים אוכלים, שותים, קופצים, רוקדים.
עם ישראל מגיע והוא מקדש את הזמנים.
הוא אומר לעולם,
אתם חיים בעולם של חול,
כביכול עולם מנותק מהקודש,
אבל חבר'ה, אפשר לקדש את הזמן,
ועם ישראל יעזור לעולם לקדש את הזמנים,
לקדש את מציאות החיים שלנו בעולם הזה.
והרב קוק
מסביר
בעומק
את עניין קדושת הזמנים
באורות הקודש, חלק ב',
עמוד ש״ג ש״ד,
לא שאנחנו לומדים אורות הקודש,
אבל מתוך
ביאור של הרב טאו לפסקה הזאת,
ביאור שמופיע בספר כי עין בעין יראו,
אנחנו יכולים להתחיל להבין
את המושגים האלה
של קדושת הזמנים.
באופן פשוט,
יש לנו ימות חול
ויש
מועדי קודש,
שהשבת היא תחילה למקראי קודש.
אז יש לנו שני צדדים בחיים,
צד של חול,
זה היום.
אני יכול להדליק רמקול,
אני יכול להדליק אור, אני יכול לכתוב, אני יכול לנסוע.
חול.
ויש שבת ומועדים טובים
שבהם אנחנו חיים במציאות של קודש.
ואנחנו לא עושים את כל עבודות החול,
לא תעשה כל מלאכה,
זה זמן של קודש.
אז באופן פשוט,
יש גם זמנים של חול ויש גם זמנים של קודש.
אומר הרב,
לא נכון.
אחת ההוכחות שזה לא נכון
זה הפרופורציות.
כמה זמני קודש יש לנו בשנה?
צרפו את כל השבתות,
את כל המועדים,
מי שמאיר בחשבון יעשה.
זה זמן מאוד מועט,
יחסית
למאות ימי החול.
אז העיקר זה החול,
והקודש זה זמן מועט.
מחדש הרב קוק
שהיחס בין
חול לקודש,
הפרופורציה ביניהם
זה כמו היחס בין גוף
לבין נשמה.
הנשמה שלנו
היא קטנטנה.
מישהו פעם מישש את הנשמה שלו?
מישהו ראה אותה במעבדה?
היא לא תופסת ממשות חולית.
אז עיקרנו זה הגוף.
הנה, כולי גוף.
אבל בלי נשמה אין חיים לגוף.
הנשמה היא עיקר ממשות החיים,
והיא נותנת ערך לגוף, ועיב רוחי היא גווייתי,
וחלילה
גוויה בלי רוח היא גוויה,
כמו שהרב ציודה היה מסביר.
הנשמה זה עיקר החיים,
והיא זו שמתגלה בגוף.
כך מסביר הרב שם באורות הקודש,
דוגמת הארת הנשמה שבחושים, עין רואה ואוזן שומעת,
שלא ממקורם הפרטי הם לוקחים את עורם.
אלא אותה הארת החיים השוטפת מאור הנשמה להחיות את הגבייה כולה,
היא מקנה איכות חיים של ראייה ושמיעה,
שעל ידי התפרצות הכוח בבואת הנקודה היותר מוכשרת לגילויו,
יוצאו אל הפועל בתור ראייה בעין ושמיעת האוזן.
החיים לא מתחילים
מאיברי הגוף,
מהפעולות של הגוף,
מהתפקידים השונים של הגוף.
כל הריבוי הזה הוא הסתעפות
של שורש החיים.
כמו שיש עץ ענק, מסועף,
אבל כולו גנוז בזרע של העץ,
זה השורש.
שורש החיים שלנו זה הנשמה,
והיא זו שפועלת
באברי האדם.
ואם אתה חלילה רואה גבייה
בלי נשמה,
אז הגבייה לא רואה
והיא לא שומעת.
למה?
האוזן קיימת.
העין קיימת.
אבל אם אין נשמה,
זה לא עובד.
הנשמה היא
הישות של החיים,
והיא זו שפועלת את פעולתה
באיברים השונים,
בתפקידים השונים.
אומר הרב,
קדושת הזמן היא בעצם הנשמה של כל חיי החולין שלנו.
קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן.
ברוך השם,
יום-יום.
ברכת השם היא לא רק במועדי הקודש,
אלא היא 365 ימים בשנה,
ברוך השם יום-יום.
והולכים קווי הורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים.
נכון שזמני הקודש הם מועטים בכמותם ביחס לימי החול,
אבל באותם זמני קודש, שבת וימים טובים,
אנחנו נפגשים עם הקודש,
אנחנו נפגשים עם השלמות של המציאות,
ואז
כל ימי החולין
נראים אחרת לגמרי.
אז
מופיע היסוד של ישראל לקדש את הזמנים,
לקדש את ימי החולין,
דומה הדבר לפצצת תאורה.
אני פעם אחת בחיים באימון ראיתי פצצת תאורה,
היה אימון של תותחנים.
הכל חשוך,
לא רואים כלום,
אבל יש המון כוחות שפרוסים בשטח.
לא ראינו.
פתאום פצצה תאורה,
כולך מסתנוור.
ואז אתה רואה את כל מה שיש בחושך.
אחרי שהזמן עובר,
חוזרים לחושך.
כשאנחנו חיים בעולם הזה, תשת חושך ויהי לילה, זה העולם הזה,
אנחנו לא באמת רואים,
לא באמת חיים את המציאות.
באים אותם זמני קודש, אותן פצצות תאורה,
ואז הם מאירים לנו את כל החיים שלנו.
זה עניין
קדושת
הזמנים
שעלינו להעמיק בהם ולהתכונן אליהם ולזכות עליהם בעזרת השם.
שלום.
