שלום ערב טוב ברשות הרב
תחילת פרשתנו
מרחיבה בשבח הגדול, בשכר הגדול שמקבל פנחס
על מעשה הקנאות שלו בזמרי בן סלור שחטא חטא קשה בפרהסיה
והוא קיים את ההלכה
קנאים פוגין בו
ובתחילת הפרשה מספרת התורה ושם איש ישראל הבוקה אשר הוכה את המדיינית
זמרי בן סלום נשיא בית אב לשמעוני בשם האישה המוכה המדיינית כוזבי ועצור
ראש אומות
במדיין הוא
ראש אומות בית אב במדיין הוא.
שואל האורחיים הקדוש
אם השם חפץ לגלות את השמות
של שני החוטאים האלה,
המוכים האלה,
היה לו להזכיר את שמותם בסוף
הפרשה הקודמת,
ששם
יש תיאור של המעשה.
ואם התורה שם
כיסתה עליהם,
לא רצתה לגלות את שמם של החוטאים,
מדוע התורה חזרה בה וכאן בתחילת פרשת פנחס
היא מזכירה את שמם.
אומר הארוחיים הקדוש,
אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים.
והוא לא רוצה לפרסם מי עשה דברים מתועבים.
ולכן
במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה.
הקדוש ברוך הוא
מלמד אותנו שמירת הלשון.
מה התועלת
לפרסם את שמם?
זה שהתורה מפרסמת בסוף הפרשה הקודמת
סיפור קשה ואת התגובה הנכונה של פנחס,
את הסיפור צריך לפרסם.
אבל למה צריך לפרסם את השמות?
הקדוש ברוך הוא לא עיתונאי,
אז אין בזה שום תועלת.
הקדוש ברוך הוא לא חפץ לזלזל אפילו ברשעים.
אפשר היה לחשוב,
החוטאים האלה
גרמו למגפה גדולה בישראל,
שמתו ב-24,000.
אפשר היה לחשוב, צריך לפרסם את שמות החוטאים,
הם אחראים למחדל,
הם רשעים.
אבל הקדוש ברוך הוא לימד אותנו,
אם אין צורך, למה להזכיר את שמם?
אבל בתחילת פרשתנו,
הרי הזכירה התורה את השבח של פנחס,
שעשה מעשה טוב שקינא להשם וכיפר על בני ישראל.
כפי שאומר השפת אמת,
רצה הקדוש ברוך הוא,
רצה פלחס לסנגר על ישראל ולומר לקדוש ברוך הוא,
אני קם מתוך העדה,
אני בעצם נציג בריא,
שפוי של עם ישראל,
שאני עושה מעשה קנאות כדי להראות שעם ישראל עדיין בריא.
יש קצת חולשות,
אבל הנה,
הנה, אני נציג עם ישראל הבריא.
בשביל להגדיל את שבח המעשה של פנחס,
רואה צורך התורה לפרט
במי הוא עשה מעשה קנאות,
לא באדם פחות,
אלא באדם גדול, נשיא בית אב,
זמרי,
עם האישה ראש הקליפות ואבי המלך,
ראש אומות בית אב,
ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדש.
היה צורך לייחס ולפרט את שמותם כדי להזכיר את הצדיק הזה, פנחס לברכה,
שאפילו בדמויות כאלה הוא עשה את המעשה.
אז סתם ככה לגנות את הרשעים,
אין בזה עניין,
למה לזלזל?
אבל אם רוצים לשבח את הצדיק, זה בסדר.
והוא אומר,
שזה הפירוש בפסוק במשלי,
זכר צדיק לברכה ושם רשעי מרכב.
שהקדוש ברוך הוא החליט
לכתוב את כל הסיפור עם כל השמות ועם כל הפירוט,
כדי להזכיר את הצדיק לברכה, אף על פי שכתוצאה מזה שם רשעי מרכב.
בהמשך דבריו,
מדקדק העורכה עם הקדוש, למה כתוב ושם איש ישראל המוכה?
אולי בשביל
להוציא מההמשך ושם האישה המדיינית,
אבל באה התורה לומר פה דבר חשוב.
על פי מה שקדם לנו מדברי המקובלים,
שלא יידח נידח מכל ניצוצי הקדושה,
וכולם בסוף יזכו למקום שממנו באו.
אומר האור חיים הקדוש,
גילו לנו המקובלים שאדם מישראל,
גם אם הוא חוטא,
גם אם הוא מתרחק מהקדושה,
אפילו עושה מעשים מתועבים,
אפילו מעשים טמאים,
והוא, מה זה רחוק מהקדושה, בסופו של דבר,
בל יידח ממנו נידח.
הוא יחזור.
הוא יחזור מעצמו,
יעשה תשובה.
או שהקדוש ברוך הוא יארגן לו כל מיני הכרחים כאלה בחיים, שהם יחזירו אותו למוטב.
ואף על פי שיריע איש ישראל,
אף יצריח נפשו, סוף כל סוף יחזור לשורשו.
אמרו המקובלים, אין אחד מישראל שבסופו של דבר
לא יחזור להיות מה שהוא.
כל אחד מאיתנו יש לו את שורש חייו,
שורש נשמתו.
בחיים,
החיים מתענפים, ולפעמים הענפים מסתבכים ומתרחקים,
אבל בסופו של דבר
כל הענפים חוזרים לשורשם,
וכל אדם בסופו של דבר חוזר להיות חלק מעם ישראל,
עליו נאמר בישעיה, ועמך כולם צדיקים.
ולכן אמר כאן הכתוב, ושם איש ישראל,
אפילו אחר שעשה את המעשה המתועב הזה,
שבצדק
פנחס קינא
קנאים פוגעים בו
והרג אותו,
אבל אחרי התיקון הזה
הוא עדיין נקרא
ושם איש ישראל המוכה.
הלמדת שלא נעקר משורשו.
נכון,
כשהוא התחבר אל אותה מדיינית,
הוא התרחק מאוד,
אבל אחר כך אומרת התורה,
עדיין שם ישראל המוכה,
עדיין הוא שם ישראל.
כי אחר ההריגה,
שזה התיקון שלו, בשם ישראל יכונה.
בשיחות של הרב ציודה בפרשת קורח,
בתוך הסתעפות הדברים,
הוא מביא מה שכתוב
בגמרא בסנהדרין,
המגביה ידו על חברו,
אף על פי שלא היכהו, נקרא רשע.
שנאמר, ויאמר לרשע,
למה תכירך?
לכאורה,
הוא שואל, רואים מהגמרא,
שאם מישהו עושה עבירה,
לכאורה עבירה לא כזאת חמורה,
מגביה ידו על חברו,
אף על פי שלא יכהו.
לא שצריך להגביה יד, אבל יחסית,
הוא לא יכהו.
אבל בגמרא כתוב, נקרא רשע.
אז אנחנו למדנו ברוך חיים הקדוש,
שאפילו זמרי בן סלור,
אחרי הכל,
ושם איש ישראל,
הוא מכונה בשם ישראל.
פה רואים שהוא רק יגביה ידו על חברו, כבר מותר לקרוא תורשע.
אומר הרב ציודה,
דייק בגמרא,
הוא נקרא רשע,
אבל זה לא אומר שלך מותר לקרוא אותו רשע.
התורה מציינת שהוא רשע.
חזל אומרים שהוא נקרא רשע,
אבל אין לך היתר לומר לו רשע.
פשט מחודש.
העולם לא רגיל ככה לפרש את הגמרא,
אבל הרב ציודה עומד על זה,
המגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע.
לא שמותר לך לקרוא לו רשע.
גם בגמרא בקידושין כתוב,
אני המהפך בחררה,
ובה האחר ונטלה אמנו נקרא רשע.
מדובר על אני, אין לו מה לאכול.
הוא הולך בסוף יום,
המאפייה, הקונדיטוריה,
מוציאה החוצה קצת מאפים שנשארו,
זה נמצא באיזה פינה בחוץ,
הוא מתחיל לחפש מה הוא יכול לקחת לאכול,
פתאום בא מישהו וחוטף לו מה שיש שם.
מעשה לא יפה.
אז כתוב שאני המהפך בחררה, חררה זה עוגה,
ובא אחר ונטלה עימנו, נקרא רשע.
שוב,
יש כאן היתר לקרוא לו רשע?
אומר הרב ציודה,
לא.
אז אל אומרים שהוא נקרא רשע.
אולי בשמיים קוראים אותו ככה,
אבל לך אסור לקרוא לו רשע.
ואז מספר לנו הרב ציודה,
כשאמרתי את הדברים האלו לפני הרב הרצוג זצ״ל,
הלילה זה יום פטירתו, י״ט בתמוז,
של הרב הראשי לישראל השני,
אחרי הרב קוק זצ״ל,
הרב הרצוג זצ״ל,
שהוא היה בידידות
גדולה מאוד עם הרב ציודה,
ופעם הם דיברו ביניהם.
והרב ציודה אמר לו את החידוש הזה,
שאין היתר לקרוא רשע, רק נקרא רשע.
והרב הרצוג
הקשה עליו
מדברי באר הגולה,
שהוא כתב בשולחן ערוך,
חושן משפט, סימן ר' ל' ז',
שמכריזין עליו בבתי כנסיות שעשה מעשה רשע.
אז לכאורה רואים מהבאר הגולה,
לא כמו
הרב ציודה.
כתוב שם שמכריזין עליו בבתי כנסיות שהוא עשה מעשה רשע.
אומר הרב ציודה, אמרתי לו, זה לא סתירה לדבריי,
כי שם כתוב שבית דין יש להם כוח להכריס,
וגם ההכרזה היא שהוא עשה מעשה רשע, לא שהוא רשע.
אז אין מכאן דחייה לדבריי.
ועוד אומר הרב ציודה,
שהוא אמר את הדברים לפני הרב ניסים,
הראשון לציון, והרב הראשי לישראל,
או שהוא היה שם באותו אירוע, או שבהזדמנות אחרת, וגם הוא הסכים לדברים של הרב ציודה.
מכל זה משמע שאין להעלות על הדעת אפשרות לקרוא לאדם מישראל בשם רשע.
בספר שאלות ותשובות יד אליהו
של רבי אליהו מקליש,
הוא היה תלמיד של רבנו חיים מוולוז'ין,
הוא עבר על השס 700 פעם.
הוא כותב בשאלות ותשובות שלו, כך מביא הרב ציודה,
שלא ייתכן לקרוא לציבור בישראל בשם רשעים
או אפיקורסים.
נפתח הלכה מבר סמכה גדול.
הוא מוכיח את זה מדין עיר הנידחת,
הזמן קצר, אי אפשר להאריך,
אבל הוא אומר,
אסור לקרוא לציבור,
אפילו עם כוונתך להילחם,
מלחמה להשם,
אסור לקרוא לציבור
רשעים
וגם אפיקורסים, הדבר הזה אסור.
בשיחות לפסח,
אומר הרב ציודה,
לפני כמה שנים
בא לישיבה,
למרכז הרב,
בחור אחד
שגרם בחילול הקודש.
אותו בחור היה לכאורה בן תורה.
עסק הרבה בשקידת התורה ובירת שמיים,
אבל הוא היה מסובב בישיבה,
ורב ציודה שמע,
או שסיפרו לו,
הבחור הזה, התורני הזה,
היה מסתובב והיה אומר כל הזמן,
רשועים, רשועים, רשועים.
הרב ציודה אומר,
מה, זה שייך ליראת שמיים?
זו ייראת שמיים שלך?
כל הזמן להכריז על אחרים, רשעים?
אומר הרב ציודה, בשום אופן לא.
לא לקרוא רשעים,
כפי שלמדנו מקודם משיחותיו לפרשת קורח, וכפי שראינו,
ואורך חיים הקדוש,
ושם איש ישראל המוכה,
גם אחרי שחטא,
הואיל והוכה,
בסופו של דבר,
עדיין ישראל הוא ישראל,
אף על פי שחטא, ישראל הוא. שלום.
