התחלנו ביום ראשון, תקופת בין המצרים,
שזה בהלכה מופיע שזה
אבלות על החורבן שהולכת,
מתגברת.
עד ראש חודש אב זה תקופה אחת, אחרי זה מראש חודש אב,
מראש חודש אב זה עוד תקופה,
ואז שבוע שחל בו, השנה אין שבוע שחל בו כל כך.
בערב תשעה באב,
תשעה באב עד חצות,
אז עשירי באב עד חצות, עד שקמים מהאבל.
ויש הלכות רבות שקשורות לזמן הזה.
כן, עזבי לא מתחתנים,
לא זה, לא מנגנים, אני מנגן, אז זה ממש,
אתה ממש מרגיש את זה.
שלושה שבועות
לא נוגעים בכלי נגינה, זה קשה.
אז סוף סוף מרגישים.
מה?
כן.
זה בדיוק מה שבאתי לומר, שזה מצד אחד. מצד שני, הצדיקים
מדברים על כך שהתקופה הזאת,
יש בה פוטנציאל מאוד מאוד גבוה של קרבת השם.
כל רודפי יא
השיגו בין המצרים.
ולכן הקריאה היא פחות לעסוק
בענייני החורבן ויותר לעסוק בענייני הבניין.
כי אנחנו הרבה יותר קרובים לבניין מאשר לחורבן.
אז יש הלכות שהן זכר לחורבן, דיברנו על זה השבוע,
ויש הלכות שהן זכר למקדש.
אז הצדיקים, הרבי ועוד אמרו שצריך בזמן הזה להקדיש זמן משמעותי לעסוק בהלכות
שהם דווקא זכר במקדש,
לא לזכר למה שהיה ואיננו, אלא לזכר למה שיהיה ועתיד להגיע, בשלושת השנים, במהרה בימינו.
כי אנחנו מאוד מאוד קרובים לזה.
אז...
תודה צריכה להיות תודה של גאולה,
של משיח, של בית מקדש, בימינו.
צריך להתחיל ללמוד את זה, את הסוגיות. אבל כשאתה לומד אתה לא כזה אוי מה היה לנו כזה.
לא,
אתה לומד רמב״ם.
תראו ברמב״ם,
לומדים רמב״ם, אז הרמב״ם, נגיד, לומדים רמב״ם הלכות ליל הסדר.
אז הרמב״ם כתוב כאילו בית המקדש קיים.
הוא אומר, הוא לוקח מהזבח,
והיום, כשאין בית מקדש, הוא לוקח את זה במקום.
אבל הוא כותב כאילו,
ברירת המחדל זה שהבית עומד על תילו, והמשיח נמצא, וכן על זה הדרך.
טוב,
אז בעקבות הדברים הללו רציתי ללמוד איתכם אגגה,
גמרא, מסכת ברכות דף ג',
שלדעתי היא,
השבוע כבר עסקנו במסכת ברכות במשנה,
בפרק במשניות, אבל כאן זה חלק מהגמרא.
ויש כאן הרבה מאוד מה להעמיק ביחס הנכון אל החורבן ואיך יוצאים בעיקר מהחורבן.
אז אומרת הגמרא, אמר רב יצחק בר שמואל משמי דרב,
שלוש משמרות הוה הלילה,
ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי,
ואומר, אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי אם לבין אומות העולם.
זו הפתיחה של הגמרא הזו.
שואג קהרי, זה אומר, אתם יודעים לכמה מרחק נשמעת שאגת אריה?
מה?
400 מטר.
400 מטר, לא.
כמה קילומטרים? אני שמעתי פעם, חמישה קילומטר, עשרה קילומטר, אתה יכול לשמוע שאגה של אריה,
בסוואנה באפריקה.
מה?
מה?
אם יש שקט.
שם יש שקט, אין שם רעש, מה יש שם.
אז הקדוש ברוך הוא שואג שאגה, ומה תוכן השאגה?
מי השם?
הבנים.
אוי לבנים,
שבעוונותיהם של הבנים,
גם הם נענשו, אבל גם הקדוש ברוך הוא צריך להרחיב את איכלו וכו' וכו'.
טוב,
התחלה לא משהו, מה שנקרא, אנחנו מתחילים בהתחלה קצת,
ואומר, ממשיכה הגמרא, והיה ברייתא. תנא, אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מלך בדרך ונכנסתי לחורבה, אחת מחורבות ירושלים להתפלל.
אגב, יש איזו מסורת,
שהחורבה הזאת, זה המקום שבו הוקם בית כנסת החורבה בירושלים.
זה היה המקום.
אולי היום טיפה יותר קל לדמיין את זה.
זה רבי יוסי, כן?
רבי יוסי הוא תנא, בדור,
כן, דור אחרי החורבן, אני מניח, זה.
זה אומר שירושלים,
שהוא מדבר עליה, הייתה,
כשהיא הייתה על טילה, הייתה אולי העיר הכי יפה
בכל האימפריה הרומאית.
הורדוס, שהיה רשע גדול, אבל גם היה מגלומן וגם היה בניי גדול, בנה אותה, והייתה עיר,
פאר היופי והנוי, בית המקדש וכל הדברים האלו.
והעיר הזאת נראתה כמו שהיום נראית חאן יונס,
או בית חנון, חרבה.
ממש ככה. ואני, הכל שרוף, הכל, כי אחרי מרד בר כוכבא,
הקיסר אדריאנוס, נכון? הוא היה...
אני תמיד מבלבל בין אדריאנוס לאספסיאנוס.
מה? ארגמן, תעזור לי. אה?
איך?
זה המרד הגדול. זה אספסיאנוס, והמרד הבא-קופץ זה אדריאנוס.
אדריאנוס קיסר, הם חרשו את ירושלים.
בסדר? ממש חריבו אותה, לא השאירו ממנה אבן עליהם.
אז תעני, אמר רבי יוסי, פעם אחת הייתי מלך בדרך ונכנסתי לחורבה, אחת מחורבות ירושלים, להתפלל.
בא אליהו זכור לתו ושמר לי על הפתח.
המתין לי עד שסיימתי תפילתי.
לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי שלום עליך רבי ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי.
ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו?
פעם אתה נכנסת להתפלל בחורבה.
אמרתי לו להתפלל?
זאת אומרת אני אתפלל, אני רוצה איזה
תירוץ כאילו דתי, תירוץ הלכתי כן? אני רציתי להתפלל אז יש כאן איזה
כוך נכנסתי
אמר לי,
אהלך להתפעל בדרך.
טוב, למרות שבדרך יש פחות ריכוז,
יש דרך.
מה, אליהו דואג לרבי יוסי, דואג לו שלא ייפול עליו וזה.
אמרתי לו, מתיירא הייתי שהם יפסיקו בעוברי דרכים, אני לא התפעלתי בדרך, כי אני פחדתי שעוברי דרכים יפריעו לי בתפילה.
אמר לי, אהלך להתפעל בתפילה קצרה, בכל אופן.
למרות שאתה,
כאילו עדיף,
עדיפה תפילה קצרה בדרך מאשר תפילה ארוכה בתוך החורבה. למה? כרגע מה אנחנו מבינים? כי מה עשית?
סכנה, החורבה יכולה להתמוטט עליך.
אז מה הדו-שיח בין אליהו לרבי יוסי? אליהו ניגלה לרבי יוסי כדי ללמד אותו הלכה בהלכות סכנה.
זה מוזר.
באותה שעה
למדתי ממנו שלושה דברים.
למדתי,
מעולה, מעולה, כן.
אתם מכירים במסכת התשובות,
רבי עמי ורבי אסי היו לומדים התלמידים שלהם והיו מעבירים אותם מהצל,
היה מתחיל שמש, היו מעבירים אותם למקום אחר, שלא יצאו,
שלא יגידו חם פה בארץ ישראל, בטח לא בירושלים,
תענוג פה.
אז באותה שעה למדתי ממנו שני דברים, למדתי שהם נכנסים לחורבה,
ולמדתי שמתפללים בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה.
טוב,
עד כאן,
נכון? סיפור כאילו די סטנדרטי, והאמת אפילו הייתי אומר סטנדרטי מדי.
כלומר, אני לא מבין, לפחות בשלב הזה,
למה זה מצדיק גילוי אליהו, האירוע הזה של ההוראה הפשוטה הזאת, שלא נכנסים למקום מסוכן.
גילוי אליהו.
עכשיו אליהו הנביא
פותר את עצמו. הרי אמרת שאסור להתפלל בחורבה, נכון?
אבל אליהו אומר לו, טוב, אם כבר נכנסת לחורבה, אז תגיד, מה היה שם?
אמרתי לו,
ואמר לי, בני, מה קול שמעת בחורבה זו?
הופה, אמרתי לו, שמעתי בת קול שמנעמת כיונה ואומרת,
אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרבתי את היכלי והגליתים לבין האומות.
ואמר לי אליהו הנביא, חייך וחיי ראשך,
לא שעה זו בלבד אומרת כך,
אלא בכל יום והיום שלוש פעמים אומרת כך.
ולא זו בלבד,
אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות,
ועוני נהיה שמו הגדול מבורך,
הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך,
שמקלסין אותו בביתו כך,
מה לא לאב שיגלה את בניו,
ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.
מסיימת הגמרא ואומרת, ענו רבנן,
מפני שלושה דברים נכנסים לחורבה, מפני חשד,
בפשט כרגע אנחנו מבינים שאולי אתה נכנס לזה עבירה,
מפני המפולת שלא ייפול, מפני המזיקים זה כל מיני שדים כאלה ואחרים.
זו הגמרא.
שלא יחשבו שאתה הולך לעשות איזה עבירה, משהו.
אתה נכנס לחורבה, יש שם איזה אישה אולי, משהו?
זו הגמרא, הגמרא התמוהה ביותר, בסדר?
רגע, בואו נציף רגע את השאלות.
שאלה ראשונה,
למה אליהו הנביא נגלה לרבי יוסי, אמרנו אותה כבר?
כדי להגיד לו שאת ההלכה הזאת, שהיא הלכה חשובה, אבל בכל אופן גילוי אליהו זה בשביל דברים גדולים, לא בשביל איזה משהו כזה, נכון?
פעם אחת. פעם שנייה,
רגע,
רבי יוסי אמר לנו שהוא נכנס להתפלל בחורבה בשביל שכאילו לא יפריע לו אופק דרכים. פתאום אנחנו מגלים שמה זאת אומרת? בחורבה הוא שמע בת קול, אז זה שווה להתפלל בחורבה.
למה הוא לא אומר לאליהו הנביא? תקשיב, מה זה למה? כי בחורבה שמעתי בת קול, בחוץ לא הייתי שומע את הבת קול הזה.
והאם אליהו עכשיו גם כן עדיין אומר לו?
מה?
אני בחורבה. אחרי שרבי יוסי אומר לו, שמע, אני אגיד לך את האמת, בחורבה אני שמעתי בת קול מאוד רצינית.
אז אליהו עדיין בדעתו?
כלומר, האם כל מה שאליהו אמר לרבי יוסי זה טעות?
הוא אמר לו, שמע, בשביל סתם להיכנס להתפלל,
אז עדיף להישאר בחוץ, אבל עכשיו שהוא גילה שבחורווה הוא שמע בת קול.
אז אולי...
אה?
פתאום הכול השתנה פה, פתאום נהיה כאן אירוע, נכון?
מה זה?
מה בת קול?
יש כאן מקום שאתה שומע בת קול מהשם יתברך, לא תלך להתפלל שם?
זה מה ששאלתי.
האם אליהו הנביא אומר את דבריו,
גם אחרי שהתברר שבמקום אתה שומעים בת קול, לפחות רואים שזה עניין את אליהו הנביא, נכון? אם זה כזה אסור, אז מה אתה שואל אותו, מה מה שמעת? תגיד, אסור וזהו.
כן?
ושאלה אחרונה שאני רוצה לשאול על הגמרא המוזרה הזאת,
יש פה איזה הבדל בבת קול.
הרי הגמרא התחילה ואומרת
שהקדוש ברוך הוא, זה כנראה שרבי יוסי פשוט שמע את הבת קול שהגמרא התחילה, נכון?
הוא שם שלוש משמרות, אב והלילה, וכל משמרת הקדוש ברוך הוא.
אבל כשרבי יוסי מצטט את הבית כלשהו של שמאי, יש שם כמה הבדלים.
קודם כל,
הבדל בבעל חיים, זה לא אריה זאת יונה,
בסדר?
זה לא אריה זאת יונה,
וגם,
לא, וחוץ מזה, אותו דבר,
או יפה יפה,
אבל אחר כך אליהו מגלה לרבי יוסי ואומר לו, תקשיב,
דע לך שכשישראל נכנסים לבתי כנסיות ובתי מדרשות,
וזה נראה שאליהו כאילו אומר לו,
אלטרנטיבה, במקום להיכנס לחורבה, עדיף לך להיכנס לאן?
בתי מדרשות.
אז גם כן יש בת קול, אבל כבר זו בת קול שונה, מה הבת קול פה?
הקב' מנענע, מנענע, זה כאילו הוא קצת, יש לו איזו שביעות רצון,
ואומר, אשרי המלך שמקנסים אותו בביתו, כך,
קודם כל יש כאן איזה שבח,
מה לו לאב שיגלה את בניו, אוי להם לבנים,
שגלו מעל שולחן אביהם, וכאן כבר האחריות היא משותפת.
מקודם בבת קול הראשונה ששמענו, כל האחריות הייתה מוטלת על הבנים.
וכאן הקדוש ברוך הוא אומר, נו, מה, גם אני יש לי...
מה איתי? מה לא לאב שיגלה את הבנים וכו'?
אז יש פה איזה...
חשד,
שפוצדים על זה שיש איזה כזה נגד העם.
כן,
נכון, זה שועי קרעי.
טוב, והגמרא מסיימת,
שלושה דברים, בין נכסים לחורבה, חשד, מפולת ומזיקים.
צריך לבוא בשלושה דברים, מספיק דבר אחד.
טוב,
אז זה ברור שהגמרה הזאת
עוסקת
בסוגיית החורבה, כלומר החורבן.
החורבן.
איך
הדרך הכללית, הלאומית,
להתמודד עם החורבן?
זה האירוע.
ולרבי יוסי, שהיה כמובן
דור וחצי, שני דורות אחרי החורבן,
יש לו דרך,
יש לו שיטה.
מה?
זאת לא תפילה רגילה.
זה לא, זה הכל פה סביב, הגמרא היא בעצם המשך של
הבטקול של אריה, נכון? אוי לבנים וכולי.
רבי יוסי, כשהוא מתפלל על החורבן,
הוא רוצה להיכנס לחורבן.
הוא רוצה להיכנס לחורבה כדי לשמוע את הבטקול, וכדי לחוות את הצער שלך, ומשם להתפלל.
זה לא אותו דבר כשאתה מתפלל על החולה מהבית,
ובין כשאתה מתפלל על החולה,
אתה נמצא ליד מיטתו.
הלילה הזה בבית החולים,
אתה היית מוקף,
צינורות מבהילים.
מה ההמשך?
קיצור, הוא מתאר שם את,
אה?
המשורר, כן, הוא מתאר את חנוך לוין, אנחנו נבקר אותו כשהוא חולה, ועל ארץ זעם.
בינינו אימה בחדר צללים, היו לי תוכניות, היו לי מילים,
הנך תלויות בי גדולות ושחורות ובאות,
שנינו ביחד התחלנו לבכות.
שנינו ראינו אותה התמונה, מעל לראשך מוטלת שכינה ופחד נורא ואיום, כשאתה נראית פתאום, ואמרתי, לא, אמרת, כן, סע לשלום.
אתה ניתן.
זה השיר? כן. יאללה.
וככה נזכה לזכור, משניו, דמרו.
זה בגלל שאין לנו לחן.
כשהייתה תורה שבעל פה, ברור שהם שרו את התורה.
אז אנחנו זוכים שירים בגלל הלחן.
ותהילים.
וגם תהילים וגם פרשות שבוע, הרבה יותר קל לזכור, הפטרות. אתה זוכר את ההפטרות? כי יש...
רוק צור,
אז זה אחרת לגמרי. אז רבי יוסי אומר, אני לא מתפלל לחורבן מהדרך.
אני רוצה להיכנס לחורבה.
עכשיו, יש, באמת, זה שני הפכים.
החורבה, החיים עוצרים.
החיים נחרבו.
ואתה יכול לשמוע את הבטקול שמנאמת כאריה,
גם אם היא ממקום רחוק, אתה יכול לשמוע אותה.
הדרך,
זה מה שאומרים,
החיים נמשכים, אין ברירה, החיים צריכים להימשך.
אנשים מתחתנים, יולדים ילדים, בונים בתים, זה הדרך.
יש סכנה שהדרך תטשטש את מה?
את החורבן. אז רבי יוסי אמר, אני לא רוצה להתפלל על ה...
כל הסוגיה כאן זה התפילה על הגאולה,
כאילו, התפילה הזאת. רבי יוסי אמר, אני לא רוצה להתפלל בדרך,
כי עוברי הדרכים, כלומר,
יפריעו לי.
אז מסתדרים, יהודים מסתדרים, החיים יותר חזקים מהכל, וזה, ממשיכים קדימה.
הופה, חכה.
חכה, זה הדו-שיח.
אתה מרים פה להנחתה.
בוא נראה, אבל קודם כל,
הבנת את הרעיון שלו?
עכשיו פתאום הדו-שיח הזה.
פעם אחת הייתי מהלך בדרך, נכנסתי לחורבה,
אחת מחורבות ירושלים, זה לא שהוא במקרה הזדמן,
הוא הלך אל החורבה הזו.
זה כמו יהודים שהיו באים להתפלל בכותל,
כמו בפשע באב לבוא להתפלל בכותל.
בסדר? אתה הולך בכוונה, אתה לא... הוא הלך להתפלל על החורבן, בתוך החורבן, בתוך ה... יש כאלה צדיקים,
לחפץ חיים יש סיפור כזה ועוד,
שכשהם היו עוברים וידוי, הם היו נכנסים לאיזה קבר.
הולכים לבית עלמין, שואלים אותה כמה איפה יש פה איזה קבר פנוי.
מה?
אה, נכון, סליחה, אז לא, לא, עליו, אתה צודק, עליו מספרים,
אגב, אין שום בעיה, מה הבעיה?
הוא הולך לבית עלמין, ניכנס לקבר, מה הבעיה?
הוא לא צריך לעבור דרך זה.
אבל מספרים,
קראתי פעם סיפור שהוא כאילו, הוא דמיין את זה.
אבל היו כאלה נכנסים לקרב, תשמע, מהמקום הזה, שאתה בתוך הזה, הווידוי נראה יותר טוב.
אוי, אוי.
נכון.
אני לא ממליץ, לא, לא, לא.
אז מצחי, קראתי פעם טקסט, איך הוא ממש מדמה את זה, איך הוא מדמה את הלוויה שלו, ואת הזאב, ואת העוונים נסגרות, ואחרי זה עולה לשמיים, ויש עליו דין,
ואז הוא מתחיל לבכות שיעשה תשובה.
רבי יוסי רוצה להתפלל לחורבן, הוא הולך ומחפש חורבה מחורבות ירושלים, והוא לא רוצה להתפלל בדרך, כי הדרך מבטאת את ההמשכיות,
את זה שאנחנו חיים בכל זאת המשכיות. הוא אומר, אני רוצה לעצור את החיים.
כמו שכבר הזכרנו השבוע את הגמרא הזאת במסכת בבא בתרא,
שרבי ישמעאל
בן אלישע אומר,
לתקופה טיפה יותר מאוחרת,
שמיום שפשטה המלכות הרשעה וגוזרת עלינו לא להכניס את ילדינו לשבוע הבן, כלומר לא ללמוד תורה ולא לעשות ברית מילה,
דין הוא שנגזור על עצמנו לא לשא אישה ולא להוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם כלים מאליו.
זהו, לא מוכנים להמשיך ככה בחיים. מה, להמשיך בלי ברית מילה, בלי תורה, הפגנה.
זו התזה,
אולי המילה תזה לא מתאימה כאן, זו התפיסה
הקיומית של רבי יוסי.
אז מה חושב אליהו?
אליהו חושב אחרת.
אליהו אומר לו, תקשיב,
אתה צריך להתפלל מהדרך.
מהדרך.
אפילו שהתפילה תהיה יותר קצרה. זה ברור?
זה ברור.
התפילה תהיה יותר קצרה. אם אתה בתוך החורבן,
בתוך הזה, אז אתה יכול להעריך במרירות ובסבל.
אם אתה בדרך ואתה מתפלל, אז רגע, אבא,
הילד אומר לך, אבא, אני צריך משהו, ואשתך, החיים ממשיכים.
התפילה תהיה יותר קצרה, ללא כל ספק.
אבל אומר אליהו הנביא לרבי יוסי,
הסכנה בכניסה לתוך החורבה, זה בדיוק מה שאתה אמרת מקודם, זה שבסוף
אתה עלול לא לצאת משם.
להיכנס לתוך החורבה וכאילו לאבד את הכוח החיות ש...
כן, בדיוק.
אהרון, נגעת בנקודה.
שקועה בשכול.
אתם יודעים, הרבה פעמים אני אומר כאן קול קורא לכל מי שהדבר הזה בידו, כן?
משפחות גדולות.
מה זה גדולה?
בצבא,
שבע ומעלה,
שש ומעלה.
בצבא זה 104 ילדים ומעלה. 104 ילדים בצבא אתה זכאי לרמבי.
יודע מה זה רמבי?
רכב משפחות ברוכות ילדים.
במקום לקבל את ה... לא יודע מה עכשיו חיפה.
אה?
לא יודע,
לא יודע, מה אתה שואל אותי?
אה, מה זה, שמה.
כן, ארבעה ילדים זה כבר, כי שלושה ילדים, אני זוכר כשהייתי ילד,
זה כל החברים שלי היה שלושה ילדים. כאילו, משפחות, אנחנו היינו ארבעה,
אבל כמעט כל החברים היו שלושה.
אמרתי לעצמי, למה נעצרו על שלושה? ואז הבנתי ששלושה ילדים,
זה לא דורש ממך לשנות כלום בחיים.
הרכב,
אותו רכב, שלושה ילדים נכנסים מאחורה ברכב,
דירת ארבעה חדרים, אז מספיק כאילו חדר הורים, חדר ילדים, עוד סלון, וזה, כאילו,
ארבעה ילדים זה כבר מתחיל עוד בעיה,
רכב אחד, קשה להיכנס, צריך לדחוף אותם, וכבר הבית צפוף, אז כאילו, מתחילים, אז נעצר פה.
אבל כשיש משפחה גדולה, ברוך השם,
יש ילדים, שבעה ילדים, שמונה ילדים, עשרה ילדים, כל אחד מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו,
וקורה אסון במשפחה, השם ירחב ולקום, לא יהיה לאף אחד מהישראל.
הקצב,
הקצב
שבו מהר מאוד תפגוש אותך שמחה
ותכריח אותך לקום,
יש שמחה,
הוא מאוד קרוב.
הוא מאוד קרוב.
אתה לא, אתה בר מצווה, נולד נכד, נולד נין, נולד זה,
זוז, פופקורל כזה, טח, טח, טח, נכון?
אצלנו נכד,
קוראים לו בניי יצחק.
הנכד הזה נולד
הוא היום בן שנתיים וחצי, הוא נולד
ביומיים אחרי שהוא נולד,
יומיים אחרי שהוא נולד,
נפטר הסבא-רבא שלו,
הסבא של החתן שלנו, סבא יצחק זילבר,
זכרונו לברכה.
הוא נפטר, זקן ושבע, ברוך השם.
נשאיר אחריו ילדים, נכדים, נינים, עשרה הרבה דברים, נפטר.
בשם טוב.
החתן שלנו הם 14 אחים.
אז הוא עוד לא הספיק,
תוך כדי השבעה, תוך כדי השבעה של המחותן שלי,
הרב אלחנן,
הייתה ברית, הוא הגיע עם בגדי האבל אל הברית, היה סנדק,
וקראו לילד מהי יצחק, על שם הסבא רבא.
וזה היה רק הספתח, כי מאז נולדו עוד, ברוך השם, הרבה נכדים וזה, וכאלה, יצחק יצחק יצחק יצחק, בסדר. וכאילו, לא, אתה יודע, לא התקרב, בום, כבר יש
שמחה ואתה כאילו,
תן לשבת שיבה, אין שיבה, חביבי, אין, אין שמחה, קדימה.
זו עוצמה בלתי רגילה.
עוצמה בלתי רגילה של שמחה, של דם שזורם במשפחה,
בעם ישראל.
אז זה התזה של...
זה התזה, אני לא נכנס למילה היוונית הזאתי.
זו התפיסה העמוקה,
תפיסת החיים, צריך להגיד, של אליהו הנביא.
אומרים לו, אתה תתפלל על החורבן מהדרך.
למה? בגלל אלף ואחת סכנות שתכף נפרט אותן,
אבל הסכנה המרכזית זה שאתה בטוח,
איך שתוכל לצאת מהחורבן הזה? אתם יודעים שליפול לדיכאון זה דבר מאוד מאוד אפשר ליפול לדיכאון.
כשאדם נופל לדיכאון,
להרים אותו מהדיכאון,
הוא צריך פה הרבה עזרה.
אז אליהו אומר לו,
היה לך להתפלל בדרך והיה לך להתפלל תפילה קצרה. עכשיו, זה מזכיר לי מה שלמדנו כבר בחבורה בירמיהו. זה מזכיר מאוד את המכתב שירמיהו שלח, למי?
בן הגולים. אתם זוכרים?
מה הוא שלח להם?
בגילות בתים. או, נפלא, נפלא, נפלא.
הם... להוליד ילדים. הם גלותי או יכין, נכון?
הם גולים לבבל,
וכשהם מגיעים לשם, מחכה להם מכתב מירמיהו.
אז מה אנחנו היינו אומרים?
היינו אומרים, תשמע,
תהיו באבל, תהיו בצער, תהיו בחורבן. אומר להם הנביא, לא.
כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל לכל הגולה אשר הגליתי מירושם ומבבל. הבנו בתים ושבו.
נטעו גנות ואיכלו את פריין.
עץ תאנים, עץ לימונים, תהיה לכם ככה, תאכלו ותברכו.
זה היה לא.
קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם, תנו לאן נשים,
ותלדנה בנים ובנות, ואורבו שם ואל תמעטו.
תתפללו אל הגאולה מתוך החיים ולא מתוך החורבן.
זה נפלא מאוד.
טוב.
אז כן אומרים לו, מתיירא, הייתי שם, יפסיקו בי עובר דרכים, שתפריעו לי.
יפה.
אז באותה שעה הוא נכנס, עכשיו הוא אומר לו, אוקיי, מה שמעת בחורבה? אז הוא אומר, שמעתי בת קול שמנעמת כיונה ואומרת, קודם כל,
אוי להם לבנים,
שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרבתי את החליף וילדים לבן האומון. אז באמת אותה בת קול,
תראו, זה נורא קשה לעמוד בפני כתב אישום כזה מהקדוש ברוך הוא.
אה, אתם אשמים!
אנחנו אשמים, אז איך אנחנו נכפר?
אבל,
בכל אופן, כבר יש פה איזו התרככות,
מעבר מאריה ליונה,
נכון?
היונה בתנ״ך, אתם יודעים מה היא מסמלת?
יפה.
תראה כמה השמאל השפיע ושנפח את המוח.
בדיוק. היונה לא מסמלת שלום,
גם לא חיים.
היונה מסמלת מישהו שהולך רחוק וחוזר בשלום לביתו.
לא שלום בין העמים, אלא נגיד, אפשר להגיד שמבצע עם כלביא הוא מבצע יונה. למה?
כי המטוסים טסו, הפציצו, הרגו את כל מי שצריך,
וחזרו בשלום.
איך נקרא נבוכדנצר בתנ״ך?
ארגמן,
נבוכדנצר, איך הוא נקרא בבל, מלכות בבל?
חרב היונה.
למה חרב היונה? כי הוא יגיע עד מצרים
ויחזור חזרה בשלום לארצו.
אחרי שהוא יהרוג את מצרים ויפרק אותה. אז זה לא שלום,
אלא זה יכולת להגיע לטווחים רחוקים ולחזור ללא פגע.
אז זה מה שאני בא לנסות ביחד להבין.
אז אם זה,
התחלפנו כאן בין אריה ליונה, אז כבר יש פה איזו התרככות
שמבשרת על כך שאנחנו נחזור חזרה לארץ ישראל.
זה ה...
אני חושב שזה, כן, זה לא רק.
מיונה מאמה זה מין געגוע לחזור חזרה לבית.
אז יש כאן כבר איזו התרככות,
שהבת קול שרבי יוסי שומע מדברת גם על כך שאומנם עכשיו קשה בגלות, אבל אתם תחזרו!
אתם תחזרו, אל תתייאשו! וזה כמובן חלק מההלכות החשובות מאוד של זכר,
זה לא זכר לחורבן.
תראו, באותה, נגיד בחופה, בחופה שעוברים כוס, זה זכר לחורבן, נכון?
ושמים אפר, זה גם זכר לחורבן, אבל החופה צריכה לעמוד, כמה שהדבר אפשרי,
בכיוון ירושלים, וזה זכר לבניין.
כשאדם בכל מקום בעולם,
כשהוא מתפלל ומתפלל לכיוון ירושלים, חוץ מבסיס נפח,
ששם הבית כנסת פונה לכיוון הפיקוד,
לכיוון צפת.
פוללים לכיוון מערב, לא לכיוון זה.
אבל היית שם? ראית את זה?
אה, אלי,
לא נכנסת לנפח אף פעם?
זו הבדיחה הידועה שם. הבדיחה הפכה בקצת פונה לפיקוד.
הוא בדיוק מול הפיקוד בצפת, או בקו ישר מול הפיקוד בצפת.
אה?
כן.
אז אה...
אז אה... זה זכר לה, בכל מקום שאתה נמצא, אתה
בונה לכיוון ירושלים, נכון? אז איונה,
איונה אומרת, אנחנו יום אחד נחזור.
יום אחד אנחנו נחזור, אז מה אתה...
אז נגיד, הרבה, זו הסיבה שיהודים היו סוחרים.
או בוא נגיד ככה, זו הסיבה ש...
הרבה מאוד יהודים הם יהלומנים.
למה?
אז סיבה אחת, כי בגלל הסכנה,
כל רגע אגוי יכול להתהפך עליך, ואתה צריך לקחת את הדברים שלך ולברוח.
יהלומים, תמיד אפשר לשים אותם באיזה כיס קטן, לתפור אותם במעיל ולברוח עם כל הרכוש.
הסיבה השנייה זה שגם בכל רגע אפשר לחזור לארץ ישראל, אז צריך להיות מוכנים,
לא יותר מדי להיות תקועים פה.
אז זה יונה, טוב.
אבל אז אומר לו אליהו הנביא, ראית רק חלק מהתמונה.
אמר לי, חייך וחייה ראשך. קודם כל, חייך.
חייך. מה זה?
תחיה.
תחיות.
חייך וחייה ראשך.
לא שעה זו בלבד,
היא אומרת,
אלא בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואמרנו שזה הלעומת זה של החורבה.
אתה יכול להיכנס לחורבה, ואז זה מקום
שמבטא את החורבן ואת המוות,
ואתה יכול במקום להיכנס לבית כנסת ובתי מדרש, וממש ניכנס לבתי מדרש.
אוקיי, המציאות באמת בחוץ היא,
היא של חורבן, אבל בתוך בית המדרש, אם אני רגע נועל את החלונות ונועל את הדלתות,
הכל קיים!
הרמב״ם איתנו, בית המקדש איתנו, המשתיות איתנו, ההלכות איתנו, אנחנו הולכים, עולים,
פסחים, מקריבים קורבנות, לומדים מסכת צבחים,
הכל נמצא!
אנחנו הצלחנו, אם אנחנו רגע סוגרים את החלונות ולא מסתכלים החוצה איפה אנחנו נמצאים, אנחנו עם רבי עינא ורב אשי והרמב״ם ורבי יהודה הנשיא ודוד המלך וירב בן צרויה, הכל נמצא, בית המדרש הכל חי,
שום דבר לא יתבטל.
אז כשישראל נכנסים לבתי כנסת ובתי משפט, ואגב, והפוך על הפוך, דווקא החורבן, הרב קורא אומר את זה במהלך הידיעות,
שדווקא החורבן גרם לנו להיכנס לבית המדרש ולהתחיל לעסוק בצורה מאוד אינטנסיבית
בכל מה ש... כשאתה עסוק, כשאתה חי,
אז אתה... אין לך זמן עכשיו להתחיל להתעסק עם זה, אבל אתה...
הוציאו אותך מהחריגים,
אז יש לך זמן לתעד ולכתוב,
וכמו אדם ש...
לא יודע מה, מנהיגים,
שכל עוד הם היו מנהיגים,
אז לאן לנו לכתוב ספרים. ברגע שהם גומרים, אז הם מתחילים להוציא ספרים וכל הדברים האלה, ואת הזיכרונות שלהם,
ועושים מחקרים, ומוציאים פה וזה,
לא, מה, כי עכשיו יש לו זמן.
אז לעם ישראל יש תלמוד זמן, אנחנו לא צריכים לנהל מדינה,
אז נכנסים לבית המדרש ועוסקים בצורה אינטנסיבית ובלתי רגילה, באושר שאין דוגמתו,
התלמוד הבבלי ועוד, והמשטרה הזה,
בכל מה שהיה וכל מה שיהיה.
אז בתוך בית המדרש הכל חי, הכל תוסס,
נכון?
אם אתה נכנס לבית המדרש ואתה נועל את הדלת,
ואתה לא מסתכל אחוז, אתה לא אמור לדף איפה אתה נמצא בכאן.
אם זה בברוקלין,
או בוורשה, או בפומבידיטה, או בסורה,
זה חוצה גבולות.
אז בשעה שישראל בוחרים בחיים,
ונכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות,
ועונים, יהא שמו הגדול מבורך,
אמירת אמן יהא שמי רבה,
שכתוב שכל העונה אמן יהא שמי רבה בכל כוחו,
מכרים לו גזר דין של 70 שנה,
כוונתה היא כזאת, שמו של הקדוש ברוך הוא זה בעצם האופן שבו הוא מתגלה בעולם, זה השם שלו.
כמו שכל אחד מאיתנו, השם שלנו זה האופן שבו אנחנו,
אז כששמו הגדול מתגדל בעולם זה בעצם זמן של גאולה. כששמו לא מתגדל בעולם זה כי אין מי שיפרסם את שמו. כלומר, עם ישראל נמצאים באיזה מצוקה.
כששמו מתגלה בעולם, כמו עכשיו, שכל אומות העולם משבחות את עם ישראל ואומרות איזה עם שמציל את כל העולם כולו, אז שמו מתגדל בעולם.
אז עם ישראל כרגע נמצאים במצב ששמו של הקדוש ברוך הוא לא מתגדל בעולם כי אנחנו בגלות.
אבל נמצאים בתוך בית הכנסת, בתוך בית המדרש, ומתעוררת בתוכם השאיפה,
נו, מתי זה כבר יקרה? מתי כבר נוכל לממש
את מה שאנחנו לומדים? זאת ההצעה של אליהו הנביא,
להתמודדות עם החורבן, ללכת אל החיים, לא אל האבל.
אז בשעה הזאת הקדוש ברוך הוא מנענע את ראשו,
ויש לו שביעות רצון,
ואומר, או,
אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו.
ביתו?
בית המקדש חרב.
אבל זה עיר אנפין של בית המקדש ושל החיים שהיו לנו שם, של העושר והעוצמה שלהם, בעיקר של העוצמה,
נמצאים בבית המדרש, בבית הכנסת.
עכשיו הייתה איזו ישיבה בראשון לציון,
יש פה
נחלת שלמה או משהו כזה?
ששמו שם איזה ארון קודש מזהב וכסף,
משהו הזוי,
טון וחצי כסף,
אומר, וואי, ככה נראה בית המקדש, פה בבית המדרש של בלז.
נראה בית המקדש.
אז בית כנסת יכול
להחיות את זה.
כן, נכון.
מסכים איתך, אוקיי?
ולכן יש לבת קול עוזית גם צד שני.
מה לא לאב שיגלה את בניו, ואוה אליהם לבנים שיגלו משהו על אביהם. זה לא רק הבת קול, זה לא רק החלק הראשון,
יש גם חלק שני, אנחנו אחרי הקול בגלות.
אבל אתה צודק, הנה הכי למטה, אני מסכים, הסכנה קיימת.
אבל אני רק רוצה להגיד שהסכנה,
גם היא עכשיו מתחלקת על שתיים, כי זה גם
קצת תלוי בקדוש ברוך הוא, תחזיר אותנו, כמה אלפיים שאנחנו כבר התרגלים לגלות.
תראו איך הבת קול האחרונה היא הרבה יותר מאוזנת.
כמו שאנחנו,
כמו שהחיים נראים, אם אתה רק שקוע באבל, אז זה לא באיזון,
ואז אתה
קודם כול,
הקדוש ברוך הוא שמח.
והוא, יש גם מימד של שמחה, אשרי זה שמקלסים אותו בביתו.
מה לו לאב שיגלה את בניו?
אז קודם כל יש שמחה. אחר כך יש גם לקיחת אחריות, אבל מה הקדוש ברוך הוא, זה לא רק הם, זה גם אני.
אז מה לו לאב?
ובסוף, אוי להם לפנים של גאול בראש וחנאוויה.
זה בסוף.
זה ה...
אז זו בת קול הרבה יותר ממותקת,
הרבה יותר מאוזנת,
הרבה יותר שאפשר לחיות איתה.
הוא אומר, אוקיי, יש גם תקווה
וגם דברים טובים שקורים בגלות. הרב זקס מרבה לדבר על זה, איך היציאה לגלות, כמו שאמרנו, גרמה לפרץ עצום של תורה
בעם ישראל, תלמוד הבבלי והירושלמי והמשתיות.
כאילו, זה לא היה קורה בארץ ישראל.
זה לא היה קורה, זה קרה רק בגלל שאנחנו
יצאנו לגלות והתחיל איזה פרץ עצום של חוכמה שהחליפה את הנבואה, בסדר?
תורת הקבלה ועוד.
אז א',
יש גם
במובן מסוים צד חיובי, או לא צד חיובי, אבל משהו חיובי שקרה בגלות.
יש אומנם צער, אבל הוא,
הקב'ה אומר, גם אני אחראי עליו, גם אני הגליתי את בניי,
ויש גם את האחריות שלנו, זה משהו שאפשר לחיות איתו, אפשר להתקדם איתו.
חותמת הגמרא ואומרת, מפני ג' דברים אין נכנסים לחורבה.
כלומר,
יש שלושה דברים שבגללם לא כדאי להיכנס עמוק מדי לתוך החורבן, ולתוך השכול, ולתוך הזה, להיות שם הכוחה,
בשחור הזה ג' דברים.
הדבר הראשון,
חשד,
השני מפולת,
שלישים מזיקים.
חשד,
תעלול להיהפך לטיפוס חשדני,
שיחשוד בכל אחד.
בא מישהו ונתן לך, עשה לך איזה משהו לא טוב,
היכה אותך, שדד אותך, גנב אותך, אתה כל היה יכול, כל היה יכול, לקחו לי, גנבו לי, שדדו לי,
ואז אתה תהפך לטיפוס חשדן,
שחושד שכל העולם הוא גנבים ושודדים, וזה לא ככה, ואז אתה לא תוכל להתקדם לשום מקום, לא תוכל להתחתן,
תוכל להוליד ילדים ולא תוכל שום דבר.
אז מה?
חורבה הכוונה, משהו שנחרב לך בחיים, בסדר? אדם, גירושין, זה גם חורבן, בסדר? זה גם סוג של חורבה. אדם מתגרש.
אז עכשיו הוא יכול להיכנס לתוך הגירושין,
ואיך היא רמאית, ואיך היא עבדה עליי, ואיך היא שקרה עליי, ו...
מה יקרה?
אתה צריך להתחתן אחר כך עוד פעם? לא.
אתה נפט, אתה הופך לטיפוס חשדן.
כן, טיפוס עוין.
עם ישראל היה אמור להיות הטיפוס הכי חשדן שבעולם.
תחשבו, אם תיקחו את עם ישראל ותגידו שזו אישה אחת, מהר סיני ועד היום.
זאת אישה שניסו להרוג אותה, לרצוח אותה, לגנוב לה את הילדים, ניסו והצליחו בחלק מהמקרים.
היינו אמורים להיות הטפוסים הכי חשדניים שבעונה.
רועדים מכל הנידף.
בעם ישראל, אלה שפה היום מאמינים בטוב,
לא יהיה טוב, שמחים, אופטימיים וכל זה, זה פלא עצום, זה פלא פסיכולוגי.
אז חשד,
מפני המפולת,
אתה נכנס, אתה אומר, לא, אני...
כן, נגיד משפחה, עוד פעם, משפחה, ילד אחד, קרה לו משהו, אז רק טוב וכל זה, אבל יש לכם עוד ילדים, לא, בסדר, הם יסתדרו.
פתאום איזו מפולת כזאת,
שפתאום גם הילדים האחרים מתחילים ליפול לך,
אם אתה נשאב אל הקושי,
אז זה עלול לעשות איזו מפולת טוטאלית.
ומפני המזיקים,
עלילה,
אתה עלול להיות אדם מזיק בעצמך.
יש איזו מין וריאציה כזאת שבה אדם,
בגלל שפגעו בו,
אז הוא יכול בסיטואציה מסוימת
לפגוע באחרים.
או בגלל שמגיע להם, עשו לי, אז אני אעשה לאחרים,
או בגלל חוסר תשומת לב, או בגלל דברים,
כל מיני דברים, מנגנונים נפשיים כאלה ואחרים.
אלה שלוש סיבות שבגללם לא כדאי
להיכנס בכלל לחורבה.
אז תזכור אותה, להיכנס.
אני אומר, עכשיו זה גם 20 שנה על הגירוש מגוש קטיף.
אנחנו זוכרים על גור בנצרים.
והגירוש היה גירוש, כן, הוא היה קשה מאוד.
חוויה קשה בכל הרמות, גם ברמה האישית, גם ברמה המשפחתית, גם ברמה הלאומית.
אגב, עד היום,
לפחות או שאני יודע, אף אחד מהאחראים שהיה אז לא עמד וביקש סליחה מעם ישראל.
20 שנה אחרי, אנחנו רואים את התוצאות הנוראות והאיומות. מישהו אחד שיגיד, טעיתי, סליחה.
לא קרה.
מעניין.
כן, עוד...
אתה יודע, זה כבר מעורר גיחוך, להגיד ש...
מה אתם לא רואים? אתם עיוורים, אתם לא רואים איזה אסון קרה לנו בגלל הדבר הזה.
כל פנים, אבל אחרי הגירוש,
אז הייתה בחירה.
בחירה אחת יכולה להיות, להיות במרמוג,
בתסכול, בעוינות, ואז אתה גם במפולת, גם אתה דופק את עצמך.
ובחירה אחרת, שאני חושב שרוב ככל יישובי גוש קטיף,
היישובים וגם המשפחות בחרו, זה להגיד, בסדר, אנחנו ממשיכים.
אנחנו לא ניכנס לתוך חורבה, אנחנו נתפלל מתוך הדרך.
תפילה אפילו קצרה,
אבל נמשיך קדימה, נקים יישובים,
נקים משפחות, נקים יישובים אפילו יותר גדולים,
נקים אתר זיכרון, במורשת, בניצן וכולי, אנחנו
נזכור ובעזרת השם גם נחזור, אבל
אנחנו לא נשכח עכשיו בתוך זה כזה שלא
אפשר לנו לקום.
זה ממש הבדל,
עזבו רגע שזה יותר נכון אידיאלית וכולי, בסוף זה הבדל,
בסוף זה יכול להסתכם בבריאות, ממש בריאות גופנית של בן אדם.
האם הוא בריא ומצליח לתפקד או שהוא קורס לפנימה.
זו גמרא בעיניי נפלאה,
שמחנכת איך נכון להתמודד עם כל מיני חורבות
שמזדמנות לנו לאורך חיינו,
האם להיכנס לתוך החורבה או להגיד לא,
אני לא אכנס לתוך החורבה, אני אתפלל מתוך הדרך, גם אם זו תפילה קצרה,
הדרך ממשיכה, החיים ממשיכים,
וככה בעזרת השם בונים את החורבות כולם, אמן ואמן. אשריכם חברים, ברוכים תהיו, נעמתם לי מאוד והרמות הגבוהות ביותר.
