שלום לכל הקהל הקדוש בעזרת השם השיעור יהיה לרפואת אליאור הבת מנוחה
אחות של הרב שמעון
הרב שמעון בן ציון שבעזרת השם יהיה לה רפואה שלמה וניסים גלויים
תגידו אמן
להצלחת החיילים, לרפואת הפצועים, לשחרור החטופים
ולעצות טובות בלבם של המנהיגים שלנו
טוב, כדרכנו בקודש
אנחנו נזכור קודם כל את הפרשה ואחרי זה נתמקד בנושא אחד
שנמצא לפניכם בדפי המקורות.
אם אפשר להתקרב כרגיל זה יעזור לי בחיים ואם לא אז אני מכבד את זה.
טוב,
פרשת פנחס,
קודם כל אנחנו רואים שיש לנו פה את הפסוקים הראשונים שבפרשה
שבאים לפענח את מה שקרה בסוף הפרשה שעברה,
נכון?
שבעצם בסוף הפרשה הקודמת לא גילו לנו מי היה נשיא בית אב לשמעוני ומי תקע את המדיינית ואת הנשיא לקובה, עכשיו נותנים לנו את השמות שלהם,
כוזבי בת צור המדיינית וזמרי בן סלו, זה הנושא הראשון.
לאחר מכן,
מניעת ישראל אחרי המגפה,
הם מנו 600,730. אני מבקש מראש, שם בקומה העליונה,
אם אפשר להתחשב בנו.
אז הנושא השני זה המניעה של ישראל אחרי המגפה.
לאחר מכן,
ציווי על חלוקת הארץ והגורל,
מניין הלוויים,
בנות צלופחד,
והודעה דרמטית
למשה רבנו על כך שהמוות שלו קרב,
ומי שיחליף אותו יהיה יהושע בן נון,
לבקשתו מהפרשה שעברה.
אחר כך מופיע משהו שנראה לכאורה לא קשור, אבל לא נדבר עליו בשיעור, הוא קורבן התמיד.
והמוספים של שבת, ראש חודש, החגים,
והפרשה מסיימת במוסף של שמיני עצרת. טוב, שלל נושאים, אנחנו נעסוק בנושא אחד, בנושא של פנחס.
אז יש לכם את הדפים?
יש פה דפים, אפשר לקחת?
כדאי, לפי דעתי, כדאי לקחת.
טוב,
פרשת פנחס,
קראתי לזה פרשת פנחס איש השלום.
לפי דעתי הייתי צריך לקרוא לשיעור הזה אחר, הייתי צריך לקרוא לשיעור
פרשת פנחס איש ה...
איזה מילה הייתם מרכיבים במקום שלום?
גבוהה.
איך?
ברית,
צדק,
אמת,
נכון?
המילה האחרונה שהייתי בוחר זה שלום.
שלום זה משהו, עלי בייבי כאלה, משהו כזה נעים כזה, משהו נחמד, משהו של ווין ווין, כולם מבסוטים, כולם שמחים, והוא עשה מעשה פנחסין,
זה מעשה לא פשוט, סוף הפרשה שעברה,
לקחת שני אנשים,
לשפד אותם.
איך?
חנית השם.
ולכן זה שלום?
טוב, אומר לנו פה חכם דניאל,
חנית השם.
טוב, ברוך השם, זכית.
זכית. בכל מקרה, קצת קשה לקרוא לפנחס איש שלום, הייתי קורא לו יותר איש אמת, אבל בואו נראה, בעזרת השם,
זה הנושא שלנו.
המהר״ל קורא לספר הזה ספר ההנהגה, הספר במדבר הוא ספר ההנהגה, גם של משה רבנו וגם כל מי שבא אחריו,
גם משה רבנו וגם המנהיגים הבאים, יהושע בן נון ופנחס עוד מעט נראה, שגם הוא הופך להיות מנהיג פה בארץ ישראל,
וגם ההנהגה של העם, איך העם יתנהג?
איך אמור להתנהג עם?
כל ספר במדבר,
עליות ומורדות וממש עיצוב של ההנהגה של משה ושל העם.
אז נתחיל.
רואים אותי, מקום מספר אחד?
ספר במדבר, פרק כה, פסוקים י' עד י' ג'. וידבר אדוני אל משה לאמור.
פנחס, בן אלעזר, בן אהרן הכהן,
השיב את חמתי מעל בני ישראל וקנאו את קנאתי בתוכם.
ולא קיליתי את בני ישראל בקנאתי.
לכן,
אמור,
הנני נותן לו את בריתי,
שלום.
לי קשה עם הפסוק הזה, מחילה.
היה צריך לקטוב, הנני נותן את בריתי אמת,
או את בריתי צדק,
או את בריתי,
אמרתם פה עוד איזה מילה חשובה,
נוקבות,
קנאות.
כן, הייתי אומר, זה הקנאים האמיתי, זה פוליטיקאי האמת, זה הבן אדם הנכון במקום הנכון.
כן.
אני נותן לו שהוא יהיה כהן, שיגיד ברכת כהנים, נכון?
הרי מדובר שהוא בעצם עכשיו מקבל את הברית כהנים, זה לא בא לו בירושה,
כיוון שהוא נולד אחרי, קיצור.
והייתה לו לזרוע אחריו ברית כהונת עולם,
כן, מהיום והלאה, הוא גם כן יוכל לברך ברכת כהנים, גם הוא, גם הילדים שאחריו,
אבל בוודאי המילה שלום מכילה, היא קצת קשה, אבל עוד מעט נראה.
ברית כהונת עולם, תחת השיר, למה? למה אני נותן לו את השלום?
אתם יודעים למה?
תחת אשר קינא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל.
מעניין.
בן אדם שעושה מעשה קנאות,
תארו לכם ש...
אני יודע מה,
יוצאים פה לרחוב, רואים איזה בן אדם
הולך ברחוב, לא יודע, עושה מעשה לא יפה, או
בא איזה מישהו מהמכון,
נכנס לעניינים, יוצא לו הארץ של הגולנים מקדימה,
פעם, ואילו פיצוצים, פעם, פעם, פעם, בר הביגון, רבותיי,
רציתי להכריז על מוישה זוכמיר,
איש שלום ומשהו מיוחד במינו, הפוצץ הקדוש,
התותח השפיץ.
לא יודע, לא הייתי קורא לו איש שלום לאותו בן אדם, נכון?
שאלה ברורה, נכון?
טוב,
אז בואו נשים לב.
השלום, כמו שאמרתי, השלום הוא מתכתב יותר עם עסקת טיעון,
עם שקט תעשייתי,
כל מיני דברים כאלה שהיום הם יותר רווחים, השלום זו מילה
שלפחות למשמע אוזניים היא כזאת שהיא יותר נעימה,
כן? מילה יותר נעימה.
טוב, אז אנחנו בוא בעזרת השם נעשה ונצליח ואינו עמד ה' אלינו עלינו מעשה ידין כוננה עלינו ומעשה ידין כוננה, וננסה להסביר,
לתת תשובה לשאלה הזאת, איך אתה קורא לו איש שלום ולא קורא לו לצורך העניין איש אמת.
אז יש לנו תחלופה של שני מנהיגים מרכזיים.
משה רבנו, פרשה שעברה, הקדוש ברוך הוא,
גם בפרשה שלנו, בעצם הודיע לו שמישהו אחר עתיד להחליף אותו.
הוא כבר ביקש
שזה יהיה מישהו שרוח
ה' הייתה בו, אדם שהולך לפי רוחו של כל אדם.
אז בעצם יש לנו החלפה של משה ביהושע,
ומי שמחליף את אהרון, שגם הוא נפטר בפרשה שעברה, זה פנחס.
נכון?
פנחס מחליף את אהרון.
עכשיו תשימו לב שיש פה איזה חילוף תפקידים.
משה,
למה הוא לא נכנס לארץ? מה הוא עשה לסלע?
יפה מאוד. אז מי מחליף אותו?
יהושע, שהוא מדבר אל הסלע. כלומר, אתה היית קנאי, אני אחליף אותך במישהו יותר מתון.
אמת?
לעומת זאת, אהרון, מה הוא?
איזה טיפוס אהרון?
אוהב שלום ורודף שלום. את מי נחליף אותו?
במי נחליף אותו? בפנחס. שמה הוא?
הוא קנאי.
תבין, ממש חילוף תפקידים.
משה, כן, לצורך העניין,
הקשה מוחלף באדם רע,
אה, רחס שלום,
מוחלף באדם שמדבר, ביהושע,
ואהרון, שהוא אוהב שלום ורודף שלום, שהוא ככה יותר מרוכך,
הוא מוחלף דווקא בטיפוס קנאי.
יש לפי דעתי עוד דפים.
מה מה מה?
לא, אנחנו פה, יש לנו פה הכרזה ברורה,
כבודו יהיה בסבלנות,
ומיד אנחנו נראה שבמקור הבא פנחס הופך להיות מנהיג. אתה מוכן?
בניה אתה מוכן?
כן.
ודאי, שמה?
מצוין, מצוין.
כבודו סגר את השיעור.
באמת, אנחנו מתכוננים לקראת כניסה חדשה לארץ ישראל, נדרשות אינטליגנציות אחרות, נדרשים מנהיגים אחרים,
שיהיה בהם יותר סבלנות, יותר מדברים, יותר תהליכים, פחות ניסיים, פחות מכים.
לא כמו משה, אלא כמו אהרון.
בסדר, אבל מה קורה פה עם פנחס? זה קצת לא ברור.
בסדר?
טוב,
מקור מספר 2. כאותן שני שליחים ששלח יהושע בן נון, מה כתוב בספר יהושע בפרק ב' פסוק א'? לא רציתי להלאות אתכם, אז אני אקרא לכם את זה מהתנ״ך.
ויש לנו הרי פעמיים ששולחים מרגלים, נכון? יש לנו את המרגלים בפעם שעברה.
פרשת שלח לך,
ועכשיו נשלחים רק שניים, לא 12. וישלח יהושע בן נון בספר יהושע, פרק ב' פסוק א'.
וישלח יהושע בן נון מן השיטים שניים אנשים מרגלים חרש לאמור.
לכו ראו את הארץ ואת יריחו.
וילכו ויבואו בית אישה זונה ושמר ערכה וישכבו שם וכולי.
הדברים ידועים.
מי היו שני המרגלים האלה?
כלב, זה כולנו יודעים.
איך?
כלב יהושע, נכון? שימו לב מה כתוב פה.
כי אותם שני שלוחים ששלח יהושע בן נון שנאמר וישלח יהושע בן נון, כמו שאמרנו, ומי היו הם?
שנו רבותינו אלו פנחס וכלב.
לא יהושע בן נון, הרי יהושע זה ששולח,
כן? אז זה לא יכול לשלוח את עצמו.
אז יהושע עכשיו שולח את פנחס ואת כלב. לפני כן, במהדורה הקודמת, כלב הלך ויהושע היה איתו, כלומר, בעצה טובה.
נכון, דיברו על ארץ טובה.
ועכשיו כלב לא מוחלף, אבל המחליף של יהושע זה פנחס. והלכו ונתנו נפשם והצליחו בשליחותם,
כך כתוב במדרש תנחומא, פרשת שלח,
סימן אלף.
יפה מאוד.
טוב, אז מה עושים? בסדר, אז הבנו שהחליפו את האדם שמכה בסלע באדם שמדבר, החליפו את האדם שאוהב שלום ורודף שלום בפנחס שהוא קנאי.
שימו לב
מה כתוב בעולת ראייה, הפירוש של הרב קוק על הסידור.
אחד המזמורים
מתאר ככה.
לך אתן את ארץ כנען, חבל נחלתכם, בהיותי מספר, נכון?
כולנו אומרים את זה בפסוקים, פסוקי די זמרה.
ארץ ישראל,
נכון, הרי מה עוד נדרש לעשות, יהושע, אם נכנסים לארץ ישראל, תהיה פה, יהיה פה כיבוש וחלוקה.
יהושע בן נון הוא זה שיכבוש ויחלק,
ובפועל מי שיחיה עם המציאות הזאת, זה יהיה לא אחר מאשר פנחס.
כן, קצת לא שמים לב לזה, אבל פנחס הוא הולך להיות המנהיג בארץ ישראל,
יחד עם יהושע,
אבל הוא ממש ביחד איתו, תמיד יש. בדרך כלל, יש שני מנהיגים בעם ישראל,
בדרך כלל זה ככה, יש לנו מלך ונביא.
מתי התאחדו התפקידים האלה בבן אדם אחד?
איך?
מה אמרתי? משיח. לא, בתנ״ך.
בשמואל, שמואל הנביא, נכון?
שהוא היה כנגד.
משה ואהרון בחורניו, ושמואל בקורא שמו, נכון?
ששקול שמואל כנגד משה ואהרון. אבל בדרך כלל יש לנו שני מנהיגים,
איך? לא, כתוב על שמואל בהתחלה לפחות,
הוא היה מנהיג אחד.
הוא עשה את כל התפקידים, אחרי זה
נכנסו מנהיגים, כן. היה לנו את שאול לפני כן, בסדר?
עוד בהתחלה רק שמואל. טוב,
בואו ניכנס פנימה. ארץ ישראל היא מתאימה לכנסת ישראל בכללותה לדורותיה,
לעד ולעולמי עולמים, מקום מספר 3. ועם זה, היא מתאימה גם כן לחייהם של כל הפרטים.
כלומר,
שאנחנו ניכנס, היינו במדבר, כולנו היינו ביחד, עם ישראל שוכן לשבטיו, כולם מתקדמים ביחד, אין יותר מדי חלוקה.
זה נכון שמתארגנים שבטים-שבטים, אבל בסופו של דבר צועדים ביחד. מגיעים לארץ ישראל, לא פעם אומרים, אתה שבט דן, אתה תהיה או במרכז הארץ או בצפון, תלוי.
אתה שבט נפתלי, תהיה בצפון, אתה משבט אשר, קח את הגליל המערבי.
פתאום לוקחים את העם,
שהיה בעצם מאוחד
במדבר ומחלקים אותו לשבטים שונים. זה נשמע לא טוב.
למה לעשות כזה דבר?
אז כך אנחנו קוראים.
ארץ ישראל היא מתאימה לכנסת ישראל בכללותה, לדורותיה, לעד ולעולמי עולמים.
ועם זה,
היא מתאימה גם כן לחייהם של כל הפרטים של כל יחיד ויחיד מישראל, לפי ערכו,
לפי מידתו ומהותו בעצמיותו.
וההתאמה היא כל כך מדויקת,
עד שאפילו המידה והשיעור של ארץ ישראל, בין בכללותה ובין ביחס לה מגיע ממנה, לכל אחד ואחד מישראל,
לכל הדורות ולכל הזמנים,
הכל הוא מתאים בכיוון העליון מיד ה' נותן ארץ חמדתו לעם קודשו. זאת אומרת,
כדי להגיע לארץ ולעשות את החלוקה, חייבים איזה פנחס כזה שהוא קנאי,
מדויק
ולא בערך.
עוד מעט אנחנו נבין בשביל מה צריך את זה, אבל
אי אפשר היה להמשיך עם המנהיגים הקודמים.
כי משה הוא שקול כנגד כל ישראל, הכוח שלו הוא בזה שהוא מאחד את כולם.
ופנחס, כמו שראינו כבר, שהוא בן אדם חד כתער,
ועושה את המעשה הפנחסי יחד עם יהושע, אבל זה העניין שלו, ושם בארץ ישראל,
לכל אחד מאיתנו
יש את התפקיד שלו.
נכון? זה בדרך כלל בא אחד על חשבון השני, נכון? זוכרים בפרשת שעברה
דיברנו על זה שהאתון מתפעלת מאוד מעם ישראל, נכון?
זוכרים?
מה אמרנו? בואו נראה אם אתם זוכרים.
דבר ראשון, מה היה? אברהם אבינו, נכון?
שבהתחלה היא הולכת בשדה.
אברהם זה מה? חסד, זוכרים?
אחרי זה מה היה? במשעול הצר, כנגד מי?
יפה מאוד, שתי נקודות.
ואחרי זה מה היה עם יעקב?
שהיא רובצת.
זוכרים שהיא רובצת? למה? כי אי אפשר להגדיר את עם ישראל בהגדרות,
כמו שראינו בזרעונים,
פסקה ו', בסדר?
אז תראו מה כתוב פה.
בארץ ישראל אנחנו מצד אחד יש לנו ייעוד כללי,
ובתוך הייעוד הכללי לכל אחד מאיתנו יש את הייעוד השבטי שלו.
מה שעושה יהודה לא יעשה דן, וכן על זה לדרך, יששכר וזבולון,
לכל אחד יש את העניין שלו,
את הגוון שלו,
את הצבע שלו,
ויחד עם זה מתאחדים,
אבל כל אחד צריך,
עם ישראל שוכן לצבטיו.
וזה אפשר לעשות רק על ידי פנחס.
פנחס.
וזאת תהיה האמרה הקדושה האמורה כאן לאמר המתחילה בלשון יחיד, הרי שימו לב לפסוק
לך אתן את ארץ כנען, חבל נחלת
אז מה הבעיה פה תחבירית?
איזה בעיה יש פה? עוד פעם?
לך אתן את ארץ כנען, חבל נחלתכם.
יפה, התחלנו בלשון יחיד.
וסיימנו בלשון רבים, היה צריך להגיד או לכם אתן את ארץ כנען, חבל נחלתך.
זה נכון, אבל אז בסדר, למה לעשות, למה לסבך את העניינים?
אבל זה, הרב קוק מזהה את זה, ואומר,
זה בגלל שיש פה גם צד יחידאי,
כלומר, לכל אחד מאיתכם,
ויחד עם זה, כבן נחלתכם של כל עם ישראל, בסדר?
וזאת היא האמרה הקדושה, שורה חמישית מלמטה במקור מספר שלוש,
וזאת האמרה הקדושה האמורה כאן לאמור, המתחילה בלשון יחיד ופרטי,
לך אתן את ארץ כנען,
ומסיימת בלשון רבים,
וכוללת בתוך זה גם כן את הכישור הנצחי מצד אחד,
ואת התכונה המדודה ביחס לשיעור המפורט והכללי מצד השני. כלומר, זה לא בא אחד על חשבון השני,
אלא זה משלים.
כלומר, יש לכם גם צד כללי,
אבל אתם לא מתגאייצים באותו גובה, כל אחד עם התפקיד שלו והעניין שלו. לא כל האצבעות שוות, כמו שאומרים, נכון?
לא כל הילדים שווים, כל אחד יש לו את העניין שלו,
וחנוך נאר על פי דרכו.
אז זו התכונה המאוד מאוד מיוחדת של ארץ ישראל.
חבל לחלתכם,
שיעור מדוד.
דוד המלך אומר בתהילים, חבלים נפלו לי בנעימים.
בקשר נצחי לעדיעד נחלה שאין לה הפסק, אף נחלת שפרה עליי, כן, זה המשך המזמור בתהילים,
חבל נחלתכם. זאת אומרת,
דוד המלך אומר, אני ממש מבין את זה, את הצורך הזה שמצד אחד להיות אדם כללי,
מצד אחד למצוא את הייעוד הפרטי של כל אחד מאיתנו, אנחנו עוד נגיע לזה בסוף השיעור,
שהרבה פעמים
זה או-או.
אם אני בן אדם כללי,
אז לפעמים אני מזלזל בפרטים.
ואם אני בן אדם שמאוד מאוד צדקני ופרטי, כל מצווה ככה בא לי ככה
בקרוב המדויק, אני לפעמים שוכח את הכלל, זה ממש כנגד בית ראשון ושני.
בית ראשון,
גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה,
והם מנצחים במלחמות וכו', אבל מה הבעיה?
ש... סליחה, שפיכות עבודה זרה, כלומר,
יש, נכון, יש קצת כללי, לא טעיתי.
יש קצת כללי,
אבל הצדדים הפרטיים הם לא מתוקנים,
ולתקן את הדבר הזה, כמה זמן לוקח?
70 שנה, נכון? בין בית ראשון לבין בית שני.
הופה, מגיעים לבית שני,
כולם מתוקנים, צדיקים טורבו,
מקיימים את כל המצוות,
אי אפשר לתקוע אותם על אף רובליקה, בכל זה הם מקבלים
100 נקודות.
לא שפיכות דמים, לא עבודה זרה ולא גאוי הרעיון, באמת צדיקים מכאן ועד דמשק.
אבל יש לנו בעיה של הכלליות שיש שנאת חינם.
ולתקן שנאת חינם, כמה זמן לוקח?
אלפיים שנה.
בסדר?
טוב.
הלאה.
עכשיו, אם אנחנו עכשיו רצינו לברר למה קוראים לו איש שלום, נכון?
שימו לב.
מקור מספר 4, אורות הקודש,
ד',
עמוד תצד ח'.
אני חושב שפעם הבאנו את הפסקה הזאת,
אבל חשוב לחזור עליה.
הכותרת של הפסקה זה יסוד השנאה,
השלום וההתאמה, פסקה ז' שם באורות הקודש.
הפרטיות,
אז שוב פעם, רק לסכם את הפסקה הקודמת,
דווקא פנחס הוא זה שהתמודד עם הארץ שהוא שוכן לשבטיו, כי צריך אדם מדויק שיידע לתת לכל בן אדם את המקום שלו פה בארץ ישראל, ברור?
יהושע הוא כובש ומחלק,
אבל פנחס, הוא מתמודד עם הרזולוציות לכל בן אדם, איפה הוא צריך להיות ומה התפקיד והייעוד הפרטי שלו, כיוון שהוא בן אדם מדויק ונוקב.
טוב,
נעבור לאורות הקודש. הפרטיות צריכה לצאת מן הכוח אל הפועל.
עוד פעם, מה קורה פה? זה בדיוק הפוך ממה שחשבנו.
הפרטיות צריכה לצאת מן הכוח...
זה לא טעות, כתוב.
היה צריך לכתוב הכלליות, לא?
אז תראו מה הוא אומר.
הפרטיות צריכה לצאת מן הכוח אל הפועל, להעשיר את יקר תפארת המציאות. אמרנו בשיעור שעבר שתפארת זה מיזוג של הפכים.
אנחנו לא אותו גובה ולא אותו דבר.
מתי הכלל גדל? מתי שכל פרט צומח בפני עצמו.
הכלל חובק בתוכו המון פרטים בבלילה,
אבל למען צאתם של הפרטים לאור ההוויה,
איך
תצמח החסידות
ואת יצמח ההתנגדות.
איך יצמח שבט יהודה ויצמח שבט דן? צריך לעשות איזושהי סוג של הפרדה.
כל דבר יצמח
בעוצמה גדולה, ואחרי זה אנחנו נמזג ביניהם.
אבל אם הם יהיו כולם ביחד,
אחד יטשטש את השני.
בואו נראה שזה יהיה יותר ברור,
הרב קוק מסביר את זה יותר טוב ממני.
צריך כל פרט להיות מתבלט במהותו היחידה,
ולזה צריך הוא לקוח מעכב, כלומר להרגיע.
חבר'ה, כל אחד בנחלה שלו, תירגע, איש תחת גפנו ותחת תאנתו,
תגדל, תצמח, תבין.
לכוח מתנגד לכל הפרטיות שעומדים להיות מצוויינים את פרט זולת עצמיות פרטיותו.
וזהו, שימו לב,
זהו יסוד השנאה
שבונה את העולם.
וואו.
יסוד השנאה
שבונה את העולם.
אם ישר,
הכל טוב, אחי, בוא, הכל בסדר, כולנו אותו דבר, כולנו חושבים אותו דבר.
זה לא מאפשר לא לי להיבנות ולא לך להיבנות, כי שנינו אמורים, אנחנו נטשטש אחד את השני.
זאת אומרת,
יסוד השנאה של, או השנאה, או נחליף את המילה בקנאות או משהו כזה, של פנחס, הוא זה שבונה את העולם.
מכיוון שזה מאפשר לכל אחד
לבנות את עצמו בצבע המיוחד שלו, בעניין המיוחד שלו, ואחרי זה,
כשנביא את כל המארג קדימה,
אז הכל יסתדר בעזרת השם, יהיה פה מידת התפארת.
מספרים שבעל התניה רצה לפגוש את הגאון מווילנה.
ככה מספרים, אני לא יודע אם זה סיפור אמיתי,
אבל שמעתי אותו כבר כמה וכמה פעמים. הוא בא לפגוש אותו,
והגאון מווילנה קפץ מהחלון.
וואו, קפץ מהחלון, לא יודע איזה קומה זו הייתה, אבל קפץ מהחלון.
מה זה? למה לא להיפגש? מה קרה? בואו נעשה שלום.
כנראה שהגאון מווילנא,
כביכול,
אותה התנגדות שהייתה לו,
ואנחנו רואים את זה היום, היא זו שבסופו של דבר בנתה את החסידות.
אם הם היו נפגשים,
יכול להיות שכל העושר שמביאה לנו חסידות
לא היה לנו היום.
או לחילופין,
אם הם היו נפגשים ובעל הטניה היה משכנע אותו, או ממזג אותו,
או ממזער אותו, למרות שהגאון מווילנא היה עמוד ענק,
כן?
אז אולי לא היינו זוכים לכל התורה של המתנגדים.
אז מה קרה?
אחד לא נפגש עם השני,
וזה עצמו בנה את העולם. לא שנאה, אבל הפרדה.
יסוד המלחמה בחיים ובחברה, יסוד ההגבלות,
נא להפוך עמוד,
בדעות ואמונות.
הכל למען יהיה מקום שיתפתח כראוי כל ערך מיוחד,
ולא יבואו אחרים, אישים, עמים,
הנחות וצביונים, דעות ואמונות,
לקחת את מקומו.
כל דבר גודל בפני עצמו. יש לנו 12 עמודים,
12 השבטים, יש לנו עדות שונות, יש לנו מנהגים שונים.
חשוב מאוד, ככה גם הקדוש ברוך הוא פיזר אותנו בגלות, וכל עדה ועדה, כל שבט ושבט, חיזק את עצמו.
נמצא,
וזה הלו״ז של הפסקה,
בן אדם הולך,
בונה את עצמו, אחרי זה הוא מגיע עם המטען הזה,
והוא חוזר בחזרה, ואז עם האמירה שלי, לפני כן הרגשתי שאני,
הרי למה הייתה שנאת חינם? כל האמת היא אצלי,
אני יודע הכל, אתה לא יודע כלום.
תלמידיו של רבי עקיבא היו גאוני עולם,
אבל לא נהגו כבוד זה בזה, זאת אומרת,
לא נתנו כובד משקל לדעה שלך.
אתה בן אדם, זהו, אתה תותח, אבל אתה יודע, אתה חי בשקר,
בסדר?
אז בעצם כל אחד הולך,
חוץ ל... חוזרים בחזרה,
וגם פה בארץ ישראל, הפסקה הזאת היא לאו דווקא מכוונת לגלות והגאולה.
רק רציתי להראות שההפרדה היא בסופו של דבר זו שמאפשרת את הגידול,
ואז אומרת המשפט, נמצא
שיסוד השנאה
הוא האהבה והשלום.
וואו, עוד פעם.
אתה רוצה לקרוא את זה ביחד איתי?
בואו נגיד את זה ביחד. מוכנים?
שלוש, ארבע, ו.
נמצא,
בבית עלמין יש יותר רעש.
עוד פעם,
נמצא שיסוד השנאה הוא האהבה והשלום.
כמובן שאנחנו מדברים, בואו נדייק את זה, לא שנאה סתם,
אלא הקנאות.
זוכרים שבשבוע שעבר דיברנו על שיש הבדל בין
לקנא ל ללקנא ב.
זאת אומרת, פנחס,
מכיוון שהוא בעצם, יש ערכים מוחלטים גבוהים שהוא מקנא אליהם, הוא לא מקנא לעניין הפרטי שלו,
אז בעצם מה שמתראה לנו כשנאה הוא בעצם
נובע מתוך אהבה ושלום.
אני רוצה לכלות את הקוצים מן הכרם, אני רוצה לאפשר לכל אחד לגדול בסיפור שלו. אני זה, אני, אני פנחס, אותו פנחס.
אני זה שהתמודד עם הזה שכל אחד שוכן לשבטיו.
מה, למה אתם לא יכולים לחיות ביחד?
לא, כי אני באמת מאמין שבכל אחד יש לו איזה גוון מיוחד שהוא אמור להצמיח. אתם מבינים מה קורה פה?
בדיוק הפוך מאיך שזה נראה לעינינו.
או אני אתן לכם דוגמה ככה יותר
קרובה אלינו.
לפעמים בן אדם מגיע לאיזו חברה חדשה,
ופוגש איזשהו מישהו, והוא רק רואה אותו,
אלא זה לא,
לא באנו בטוב.
ולימים הם נעשים החברים הכי טובים.
מכירים את זה?
זאת אומרת, בהתחלה יכול להיות שזה נובע מזה שהוא עושה משהו שאני לא מעז לעשות.
ואז זה גורם לי לקנא בו.
כלומר, אנחנו מאותו ז'אנר ואותו עניין,
ואני רואה שהוא עושה את זה חופשי,
ואני כל היום כמו איזה שמפניה מנוערת שלא פתחו לה את הפקק,
בסדר?
ובסופו של דבר אני מגלה שאו זה אחד,
או שיש פה משהו שהוא הופכים ממני.
ואז במשך הזמן, אם אנחנו זוכים להיות אנשי אמת, אני מגלה,
וואו,
יש פה משהו,
לא רק שראוי לי לשנוא אותו, הוא משלים אותי.
בזוגיות, זו הדוגמה אולי הכי טובה.
עזר כנגדו, החוויה הראשונה, נכון?
גילה, רינה, עדיצה, וכדווה, אהבה, ואחווה, שלום ורעות.
מה השורש של המילה רעות?
רע, נכון?
מי רע,
כן, ממה שהוא מנגד לי, זה הופך לרעה.
היא הופכת לרעייתך, כן? הופכת להיות רעייתך.
בהתחלה, מה לי ולי? היא לא מבינה כלום.
לא מבינה אותי, את השגעונות שלי, את השריטות שלי.
וגם היא אומרת את אותו דבר.
גם הוא לא זכה להבין את שגיאותיי והשריטה שיש לי.
בסופו של דבר, הם לומדים שהם לא אמורים להיות אותו דבר,
אלא הם באמת משלימים אחד את השני.
יוצא מכאן,
אין פה לגיטימציה למרהיבות בשנה הראשונה,
אבל יוצא מכאן שיסוד השנאה הוא אהבה והשלום.
הבא דווקא על ידי ההתאמה של כוחות גמורים,
שאחרי השלמתם הם מתאגדים ביחד להיות עושים עולם שלם,
עשיר ומלא.
תלמידי חכמים,
נאמר עליהם שמרבים שלום בעולם, נכון?
חבר שלי נכנס, זה חוזר בתשובה אחד, אמר לי, תגיד לי, זה, זה, ככה אתם נראים, אתה לא מתבייש?
נכנסתי לבית מדרש, ראיתי כל היום אנשים מתווכחים.
אצלנו,
בספרייה הלאומית, באוניברסיטה, הכל שקט,
לא מתווכחים, אתה צודק, אני צודק, כולם צודקים, הכל בסדר.
נכון? או!
כן מאוד.
וואי וואי.
אנחנו לא נגיד את זה בכל מקרה.
בכל מקרה,
אז זה בדיוק הסיפור, שאני מחפש את האמת,
אני מתווכח עליה.
אם אני חס וחלילה מחפש את האמת שלי, כלומר, לא מעניין אותי הדבר נשגב,
אז באמת זה תקוע.
אבל אם זה מעניין אותי באמת שבינינו,
בינינו תצא האמת, זה לא משנה אם אני אצדק או אתה תצדק,
או יתברר לימים שאתה זה שצודק, אני אצדד בדבריך, אני אביא סימוכין לדבריך,
כן, כמו הלל ושמיים,
שנהגו כבוד זה בזה.
זה שאני חולק עליכם,
חולקים אחד על השני אולי 800 מחלוקות ויותר בכל השס,
זה אומר שהם שונאים אחד? מה זה קשור אחד לשני?
זאת אומרת, אנחנו מתווכחים,
ואתם יודעים, חכמים מרבים, שלום בעולם, שלום משעון שלמות.
לא שלום משלום לשקט תעשייתי ועסקות טיעון ולטייח את הכול.
וזה בדיוק מה שאנחנו רואים על פנחסים. קודם שאלנו, למה אתה לא קורא לו?
היא נותנת ביתי אמת.
לא, לא. היא נותנת ביתי שלום, כי מתברר שדווקא פינחס,
שמה הוא עושה?
הוא מחדד את השוני.
הוא הרי הכהן, נכון? כהן זה, וואלה, הייתי נותן את התפקיד הזה למישהו אחר, הייתי נותן את זה ללוי.
כהונה זה תפקיד, אתם יודעים שהכוהנים הם מאוד מאוד נוקבים,
בסדר?
ודווקא פינחס נותנים לו את התפקיד הזה. למה?
כי ברגע שאני,
מעמיד אידיאל מעל שנינו,
מעליי ומעליך, כמו שעושה פינחס,
בעצם שני הכוחות שהתנגדו זה לזה,
עיניהם נשואות למשהו גדול מהם.
וזה בדיוק מה שעושה הכהן.
זה שאנחנו ממלכת כהנים בגוי קדוש. זאת אומרת, צריכים להביא את הבשורה הזאת לעולם,
שמתי שאני מקנא ל,
זה לא בהכרח,
זה שאני משמיד את העולם. אין לנו עניין כזה.
אנחנו מקנאים לכיוון שאנחנו רוצים לחנך לאהבה וקדושה וטהרה.
זה לפעמים בא בצורה נוקבת,
האמירות,
אבל הם מחנכים אותנו בעזרת השם להשלמה, לעולם שלם יותר,
לעולם נכון יותר, לעולם מתוקן יותר,
והדברים לא סותרים אחד את השני.
זאת אומרת, מה שעושה
פנחס,
זה בעצם היכולת הזאת היא באמת לנגד,
ובסופו של דבר,
הדבר הזה יתברר כחיבור מאוחר יותר.
אז זה לגבי פנחס. לגבי יהושע,
אתם יודעים שיהושע, נכון, הוא המנהיג השני שנכנס פה לארץ ישראל.
על מה נאמר על יהושע, הוא כפני חמה או כפני לבנה?
ומי חמה?
יפה מאוד. הגמרא, מסכת שבת, שמדברת על הלכות חנוכה, אז היא אומרת, שרגא בתי הרא,
מאי מאי?
מה זה בעברית?
נר באור יום, מה הוא מועיל?
ולכן את נרות חנוכה מדליקים בלילה.
משה מוחלף על ידי יהושע. למה?
כי יהושע, אמנם הוא מנהיג פחות גדול,
אבל הוא מאפשר לכוכבים לזרוח במקביל אליו,
נכון?
שילך כנגד רוחו של כל אחד ואחד,
כל אחד מהשבטים.
משה רבנו הוא שמש
שאף אחד לא יכול לעמוד לצידו.
מה? אי אפשר להסתכל עליו. צריך... שפה שמש.
אי אפשר להסתכל עליו.
אתם מבינים? זאת אומרת,
דווקא יהושע הוא זה שצריך להיכנס לארץ ישראל וללכת כנגד מקומו של כל אחד ואחד,
כי זה מה שמאפשר לשבטים האחרים ולדעות האחרות גם כן לתת את מקומם.
משה הוא בעצם כובש את המאורות האחרים,
ויהושע הוא מאפשר דרך הישר והכובש,
שדיברנו עליה גם כן לפני איזה שניים-שלושה שיעורים,
שאנחנו בארץ ישראל,
אנחנו בדרך הישר,
שאנחנו בחוץ לארץ, אנחנו בדרך ה...
כובש, בסדר? משה רבנו כובש,
או יותר נכון, גם אם הוא לא כובש, אנשים נכבשים לעומתו,
כי אומרים מי אנחנו למדת משה, איש האלוקים.
למדת יהושע הוא הרבה יותר מאפשר.
אז עוד פעם,
זה יכול לקרות, כי התפקיד של הכהן זה להזכיר לנו מה המהות שלנו, מה המשותף לכולנו,
להגביה אותנו, כמו שעושה לנו פנחס.
עכשיו נעבור לגמרא במסכת ברכות.
אתם יודעים שאסור להגיד שלום למישהו לפני התפילה.
מאיפה לומדים את זה?
מהפסוק בישעיהו ב', פסוק כב', מקור מספר 5. חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא,
את תקחי במה אלא במה, בסדר?
זאת אומרת, אדם עושה לעצמו במה.
אתה אמור לבוא ולהתפלל לפני הקדוש ברוך הוא,
ואתה עכשיו מתחיל להתעניין, מה שלומך, אחי, מה ענייני, מה קורה, מה זה? את הצד האגואיסטי והצד הפרטי
אתה שם לפני הצד הכללי.
תפילה
היא עניין כללי,
נכון?
איך היא עניין כללי? מי יכול להסביר לי למה תפילה היא עניין כללי? איך אנחנו יודעים את זה?
איך?
מי עניין? מה עוד?
התפילה, הברכות, נוסח הברכות הוא בלשון רבים, נכון?
דבר נוסף, כל התפילה היא חלומות, שאיפות,
התקדמות, מגמה, בדיוק המעשה של פנחס, בסדר?
זאת אומרת, כל יום אנחנו במשך שלוש תפילות,
פשש, הנה הצדיק התקרב,
כל יום,
בזכות שלושת התפילות, אנחנו בעצם עולים לרמה הרבה הרבה יותר גבוהה,
כמו הפנחסיות הזאתי.
לכן, לא שייך
שלפני התפילה תדרוש בשלום חברך.
אתה מקדים את הפרטיות לפני הכלליות, בסדר?
אני קורא, אז בפנים עוד פעם, מסכת ברכות,
תתקלו יחד איתי בבקשה.
אמר הרב,
כל הנותן שלום לחברו, בסדר, מה קרה? אמרתי לו שלום, מה הסיפור?
כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה.
הופה, אני לוקח אותך, אני מעצים אותך, אתה מי יודע מה, טה-טה-טה-טה-טה-טה. לא.
בואו נעמוד נוכח פני השם,
בואו נעמוד מול האין-סוף,
בואו נעמוד מול הטוב המוחלט, בואו נעמוד מול החלומות שלנו, בואו נתפלל,
בואו נזרוק חיצים כמה שיותר רחוק,
מגמות עליונות, כמו פנחס כזה, נותנים לו ברית שלום,
ואחרי זה נדרוש בשלום חבר.
יש לנו גם את הפסוק בנביא,
שהקדוש ברוך הוא שואל את הנביא, מה אתה רואה?
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו.
זוכרים? הוא אומר לו, מה אתה רואה?
אני רואה מנורה,
ומה על הראש שלה?
זוכרים אולי?
וגולה
על ראשה.
מה זה גולה על ראשה? ג'ולה כמעט?
מה זה מנורה וגולה על ראשה?
מה המנורה מייצגת במקדש? איזה תורה?
תורה שבכתב או תורה שבעל פה?
עמית אריה,
תגיד לי, מה?
תורה שבעל פה, נכון? התורה שבכתב,
שנכתבה על הלוחות, איפה שמים אותה?
בארון הברית, נכון?
והמנורה, איפה שמים אותה?
בחוץ, נכון? והיא מייצגת את התורה שבעל פה, בסדר?
עכשיו אתם יודעים?
יפה.
מעל התורה שבעל פה,
ואנחנו כולנו יודעים שחביבים הם דברי סופרים יותר מדברי תורה, אז מה יכול לעמוד מעל התורה שבעל פה?
גולה על ראשה.
מה זו הגולה?
זו תפילה.
עוד פעם, מה זו הגולה?
הגולה הזאת זה בעצם איזה אוצר של שמן כזה,
שהוא בעצם מזין את כל הקנקנים,
את כל הקנים של המנורה, זו התפילה. זאת אומרת,
הכוח שלנו, של כל אחד מאיתנו להחכים בדברי תורה,
וליישם דברים פה בעולם הזה,
ולהיות חביבים לפני הקדוש ברוך הוא יותר, אפילו יותר מדיניות רעה, הוא נובע מתוך התפילה.
מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה. אבל הדבר הראשון שאנחנו עושים, אנחנו בעצם מתפללים, נכון?
שאנחנו מתפללים לבורא עולם, מבינים איפה אנחנו נמצאים, מה המגמה, מה העניין?
למה אנחנו מתפללים שלוש תפילות ביום?
כי העולם מאוד מאוד מטשטש אותנו.
מסביר הרב קוק בעולת ראיה.
תחנה הראשונה בבוקר,
לפני שאתה מתחיל את היום,
תבין מה הסיפור.
לאן אנחנו הולכים?
זה בבוקר,
על הסבוך.
בצהריים, כיוון שבן אדם עלול להתבלבל,
וכיוון שמרוצת היום היא מאוד מאוד מבלבלת אותו,
הוא חייב תפילת מנחה.
חייב תפילת מנחה ששוב
תאפס אותו מה נכון ומה לא נכון, מה האמת, מה השקר, איפה האגו,
איפה האידיאלים. בסדר, זה תחנה מספר 2. תחנה מספר 3,
אמונתך בלילות. לפני שאנחנו הולכים אל הלילה, אל הגלות, אל החשכה, אל החוסר ודאות,
כן, להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות, צריך עוד תפילה. זאת אומרת, צריך שלוש תפילות שכל הזמן יזכירו לנו
לאן אנחנו הולכים.
הרב חיים מוולוג'ין כותב בנפש החיים, שלפעמים,
ואולי אנחנו מכירים, טוב, אתם צדיקים, אבל אני מכיר את זה.
ואם אתה לומד תורה, יכול ללמוד תורה יום שלם.
הלכת, סיכמת בכל המחברות, עשית סיכומים, סיכומי, זה סיכומיה, כן?
ופתאום אתה לרגע שוכח,
מה אתה עושה?
לשם מה אתה עושה?
בשביל מי אתה עושה?
בשביל מה אתה עושה?
אז זה אותה חומתין, כן?
אז אומר חיים וולוג'ין לפעמים,
בנפש החיים, לפעמים תעצור רגע
ותיזכר למה אתה עושה את זה.
אנחנו אמונים על הנשמה של עם ישראל?
בן אדם חייב מדי פעם להזכיר לעצמו מה אני עושה בבית מדרש,
לשם מה אני לומד, כי הוא יכול ברגע אחד, כן, ויש תופעות כאלה,
שבעצם בן אדם לומד הרבה שנים,
אבל זה לא באמת משנה אותו.
זה לא הופך אותו להיות בן אדם יותר כללי.
זה לא הופך אותו להיות בן אדם יותר פנחסי.
זה לא הופך אותו להיות בן אדם יותר ודאי.
אבל אם הוא באמת מתפלל שלוש תפילות ביום, בכוונה תחילה,
אם את התורה שלו הוא לומד בשם כל ישראל,
אם הוא מדי פעם מזכיר לעצמו מה אני עושה פה.
באתם למכון מאיר, כל הכבוד לכם.
באמת, יישר כוח עצום.
אבל בשביל מה באנו לפה?
בשביל לסדר את הערוגה הפרטית שלנו?
אספר לכם סיפור, כדי שככה תזכרו את זה יותר טוב.
לפני 37 שנים
הייתי בשיעור א'
בשבי חברון.
טוב,
הלכתי לישיבה,
שם לא היינו חוזרים כל שבת שנייה או שלישית.
התחלנו באלול, מתי יצאנו? היציאות היו גרועות,
כמו בשריון.
מתי יצאנו?
אחרי יום כיפור.
זאת אומרת, 40 יום ו-40 לילה,
ואגי תבוא, שוכנים בתוך התיבה.
בקיצור, אחרי 40 יום כבר היה לי אור כזה של הפלורסנטים.
ממש. וכאבו לי העיניים. לא, כמעט באמת, אני אומר את זה בכנות,
כמעט לא ראינו אור שמש.
טוב, חזרתי אחרי 40 יום.
פגשתי איזה חבר, לא משנה, השם שלו שמור במערכת.
ואז אני רואה אותו,
ותמיד הוא היה מושא בעיניי להערכה אינסופית.
הייתה לו כיפת כזאת קסדה,
ציציות מתבדרות ברוח,
כזה צדיק יסוד עולם, מתפלל בדבקות. תמיד קיליתי בו, אמרתי, וואו,
הלוואי יגיעו מעשיי למעשה החבר הזה.
אני רואה אותו, בסך הכל עברו 40 יום.
הוא היה בינתיים בחופש,
הוא לא הלך לישיבה,
הוא חיכה לגיוס וזה, הופה.
אני רואה אותו, הכיפה
קצת נפרמה לה,
המכנסיים התרחבו להם,
פנטלון כזה, שרוואלים וכל העניינים,
והוא נראה אחרת לגמרי.
ציצית, מאן דחרשמאי, כאילו אין, לא, כל הסממני, כיפה הייתה, ואז אני רואה אותו,
אני מסתכל עליו,
מחילה מכבודכם,
אבל אני מתחיל לבכות.
אני בוכה, בוכה, בוכה, והוא אומר לי, מה קרה? עכשיו אני אגיד לו, לא, לא, זה לא קשור אליך, זה לא, לא, לא, לא, תגיד לי למה אתה בוכה.
התעשתתי,
אמרתי לו, אתה רוצה באמת לשמוע למה אני בוכה? הוא אומר, כן,
כן, ואתה תגיד לי בדיוק למה אתה בוכה.
אני לא רוצה שתסובב לי את הנקודה,
כי אני מבין שיש לך איזה משהו שאתה רוצה להגיד לי.
אמרתי לו, טוב, בוא נשב.
יושבים,
ואז אני אומר לו, ידידי היקר והאהוב,
אני כל כך כואב לי.
כל כך כואב לי איך שאני רואה אותך עכשיו.
בסך הכל עברו 40 יום, אני רוצה לספר לך שאתה היית תמיד מושא בעיניי להערכה, והייתי בטוח שאני הולך אחריך וזה. אני בכלל לא שמח לעד, וחס ושלום,
שאני כאילו, כאילו עקפתי אותך מימין, אבל כל כך כואב לי, כי אני יודע שאם אתה היית שומע את התורה שאני למדתי
בארבעים יום האלה, היית במקום אחרת לגמרי.
אחר לגמרי.
אתם מבינים?
אני מנסה, בעזרת השם, להחדיר לליבותיכם,
שאנחנו צריכים לדעת כל רגע ורגע שאנחנו שליחים פה.
כל אחד מאיתנו הוא שליח של חבורה שנמצאת בשכונה שלו,
במקום מגוריו,
ואנחנו זכינו ללמוד תורה,
ואנחנו זוכים לתקן את המידות בעזרת השם,
בענווה גדולה, ביראה גדולה,
יראת העוממות,
בקישור לעם ישראל. זה לא... זה זכות.
זה לא דבר של מה בכך, זה מתנה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו.
וכל הזמן להזכיר לנו את הדבר הזה, שאנחנו בעצם שליחים,
שלוחי דרחמנא, שלוחים של הקדוש ברוך הוא,
ושליחים של החברים שלנו,
שליחים של עם ישראל.
ועוד סיפורונצ'יק שיבהיר לכם את זה. אחרי שלושים שנה נפגשנו.
היה מפגש של שבט ידידיה ברעננה.
בקיצור,
רוב החברים שלי הם אנשים מקסימים,
כולם טובים וצדיקים וזה,
הם אנשי עשייה, לא כמוני, בטלן.
בקיצור,
ואז החבר שלי לוקח את המיקרופון ואומר, נמצא איתנו הרב שלנו.
טוב, אני חשבתי שיש רב אורח.
ואז הבנתי שהוא מתכוון אליי.
הוא אומר, עכשיו הרב שלנו יגיד לנו דבר תורה.
מסתובב בעצם 60 חבר'ה, כולם רציניים, חמישה אפסים במשכורת. אנשים רציניים.
מה אני אגיד להם?
אמרתי, השם שפתי תפתח ופי יגיד תעילתך.
ואז אמרתי להם ככה, תראו, אנחנו יושבים פה במעגל.
כתוב שהקדוש ברוך הוא, כמו כאן למטה,
עתיד הקדוש ברוך הוא לשבת, לעשות מחול לצדיקים.
למה?
כי כשיש עיגול,
כולנו באותו מרחק.
יש ציר מעמיד, נכון? ואין מישהו שהוא יותר קרוב או יותר רחוק.
מי יותר קרוב ויותר רחוק מול האין סוף?
מול האלוקים? מי?
אני, אתה, הוא, אתה עם הזקן מקדימה, אתה עם הזקן מאחורה, מעמיד, מי יותר קרוב?
ככה דיברתי וממש התרגשתי,
הרגשתי שזו הזדמנות שלי ככה לשים על הבמה את מה שאני באמת כל הזמן
טורד את מנוחתי וכואב לי, או לצורך העניין בשמו,
אני משתדל ללמוד תורה.
ולא אמרתי עוד כמה דיבורים,
ולא ידעתי איך זה יתקבל. באמת, השתדלתי שיהיו דברים נעימים, לא באיזה ביקורת, בשום פנים ואופן. אדרבה,
בלייקר אותם.
סוף הדיבור,
כולם קמים,
בוחאים כפיים.
טוב, זה לא לי.
זה לתפיסה הזאת,
של מה שאנחנו, בעזרת השם, אמורים לייצג.
אתם יודעים או לא יודעים, בשבת הקרובה אנחנו הולכים ללכת לקריאת שמונה.
קריאת שמונה עם כל המכון, אנחנו נהיה איזה 200 איש ועוד משפחות ורבנים וזה, להפיץ בכל מקום.
אנשים מחכים לאור הזה,
לאור הזה של השילוב, של יהושע ופנחס
ומשה ואהרון, אוהבים את הבריאות, מקרבים לתורה,
מחכים לאור הזה. אבל לפני כן,
בואו נקרא עוד משהו.
לפני מקום מספר 6,
אתם יודעים שהייחוס של השבטים
נעלם מעינינו.
אנחנו לא יודעים מי שייך לאיזה שבט.
מי עתיד להחזיר את הייחוס של השבטים?
אליהו הנביא, ואתה צודק גם המשיח, וגם אליהו הנביא. אינני אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בואי עם השם הגדול והנורא.
אליהו הנביא והמשיח
עתידים להסביר לכל אחד לאיזה שבט הוא שייך. עכשיו היום אנחנו לא יודעים, יודעים על יהודה, אבל לא יודעים כל שבט.
ומי זה אליהו?
פנחס.
הוא אליהו.
זה אותו, אותה נשמה, אותו ניצוץ נשמה, וזה כתוב במקור מספר 6. מדרש אגדה במדבר פרק כה.
אמר, כן, המקור האחרון, אמר ריש לקיש.
הוא פלחס,
הוא אליהו.
אמר לו הקדוש ברוך הוא, אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל?
אף לעתיד לבוא, אתה עתיד ליתן שלום ביני וביניהם, שנאמר הנה אנוכי,
שולח לכם את אליהו הנביא והייתה לו ולזרעו אחריו שיהיו מבורכים ממני לעולם והתפקיד של אליהו והשיב לבבות על בנים
ולב בנים על אבותם עוד
תנו לי דקה
כתוב במזמור שיר ליום השבת
עוד ינבון בשיבה
דשנים ורעננים יהיו להגיד כי ישר השם
סתורי ולא עוולת אבו המשיח
או סליחה אליהו הנביא והשיב לבבות על בנים
ולב בנים על אבותם. מה הוא אמור לעשות?
מה התפקיד של אליהו? זה מה שהוא אמור לעשות? להיות איזה טרנסלייטר כזה, מתורגמן כזה,
מישהו שמקשר בין השפה של ההורים לשפה של הילדים?
אז אומר לנו הנביא, בהחלט זה תפקיד מאוד מאוד גדול.
האבות,
יש להם עוצמה אדירה,
ויש להם הרבה בשלות,
אבל לפעמים יש קצת ייאוש שמתגנב לליבם מזה שכבר אומרים, וואלה,
כנראה שלא נצליח לשנות את העולם.
הבנים יש להם שטייגן,
יש להם גשמקט,
יש להם בעירה,
יש להם רצון לשנות את העולם, אבל לפעמים זה בוסרי.
מה יעשה אליהו הנביא
והשיב לבבות על בנים,
כלומר ייתן את הניסיון,
ניסיון החיים של ההורים,
ולב בנים על אבותם, את העוצמה, את הבעירה, את האידיאלים שיש לבנים?
רק ככה להגיד כי ישר השם,
צורי ולא עוולת הבוא. זאת אומרת,
איך תישמר הרעננות
של המבוגרים על ידי זה שהצעירים ייתנו את הבעירה שלהם.
וזה בעזרת השם, אנחנו מאחלים לכל אחד מאיתנו שבעזרת השם יקוים בנו וישיב לבבות על בנים ולב בנים על אבותם, כמו שכתוב בספר מלאכי.
ויהי נועם אדוני אלינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ובעזרת השם נזכה לבשורות טובות,
ישועות,
נחמות ונקמות של הקדוש ברוך הוא,
תואמן כי נהי רצון.
