שלום וברכה, קהל קדוש.
ובכן,
אני חושב שכדאי שנמשיך בלימודנו המרתק והנפלא בספר
נתיבות עולם מאת רבנו המהרל מפראג.
צריך רצו להגן עלינו, אמן.
ואנחנו בנתיב הכעס, נתיב הכעס,
התחלנו אותו,
והגענו לעמוד, כלומר בפרק ב',
בפרק ב',
ונדמה לי במהדורה שלכם, שמהדורת ברקוביץ', עמוד תקעג.
בדיבור המתחיל בפרק תמה דיגיטין.
תקעג.
כן, תקו״ג בעמודה הימנית למעלה בפרק כמא דגיטימי.
אנחנו עסוקים בענייני הכעס.
אמר רב חיסדא,
לעולם אל יטיל אדם אימה יתרה בתוך ביתו.
והרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתרה והפילה כמה רבבות מישראל.
הכל התחיל אם כן מסצנה משפחתית,
הם רבו.
מה?
מה זאת אומרת, הוא היה חולה?
הוא קצת, כן, הוא קצת לא הגיוני, אבל בסדר, אבל מה הוא עשה? מה הדבר הלא טוב שהוא עשה? שהוא הטיל אימה יתרה.
הוא אותו בעל של הפילגש בגבעה.
אמר רב יהודה, אמר רב,
כל המטיל אימה יתרה בתוך ביתו,
סוף הוא בא לידי שלושה עבירות.
גילוי העריות ושפיכות דמים וחילול השבת.
כן, זה,
יש דוגמאות בגמרא איך הוא עשה את זה.
אמר רבה בר,
יש פה טעות,
כתוב אמר רבה בר רב חנה, זה לא נכון.
זה אמר רבה בר בר חנה.
אה דאמרי רבנן,
שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו, ערב שבת, עם חשיכה,
ישרתם, הרהבתם, הדליקו את הנר,
צריך לממרנו נחותא,
כי היכא דלקבלו מיניה,
אמר רב השה,
אנא להשמיע לי הדירה במרכנה,
וקיימתי מסברה.
עד כאן.
טוב, אז יש כמה הנחיות כיצד מתנהגים בתוך הבית.
כן, בסדר?
הרי לך,
עד כאן דברי הגמרא,
שם מסביר המהרד,
הרי לך העונש הגדול מי שמטיל אימה יתרה לפי גודל הדבר אשר יפעל.
והוא אימה יתרה,
הוא גורם שינוי בכל חלקי האדם.
מה זה חלקי האדם?
גוף, נפש, שכל, נכון?
ואלו דברים שהם
גילוי עריות, שפיכות דמים, חילול השם, חילול שבת,
וגרסת רבנו חננאל,
הוא השינוי בכל האדם.
כי ראינו לפני כן, הגרסה הייתה חילול שבת,
ואילו רבנו חננאל גורס חילול השם.
בגמרא, בסדר?
ודבר זה עניין מופלג בחוכמה, איך?
קודם כל הוא מביא את הגרסה המצויה בדפוס אצל כל מי שיש לו גמרא.
אחר כך הוא אומר, חוץ מזה רבנו חננאל, שהוא גרסה יותר טובה.
ודבר זה, רבנו חננאל, לדבריו, דברי קבלה, הוא קיבל מהגאונים.
זה לא סתם רבנו חננאל, עוד גרסה.
ודבר זה עניין מופלג בחוכמה,
מה אתה אומר?
הגאונים היו בבבל והוא היה במרוקו.
חצי ממה שאמרת נכון, חצי ממה שמתברר כלא נכון.
מה קרוב?
הוא לא היה בספרד.
רבינו חנין לא היה לא בספרד ולא במרוקו.
הוא היה בבבל.
בוודאי.
אבל הוא עמד בקשר, אחר כך הוא עבר מבבל לאיטליה,
ומאיטליה לאפריקה, דהיינו תוניס, כלומר קירואן, אם נדייק.
בסדר? והוא המשיך לעמוד בקשר עם גורני בבל.
בסדר?
אז כך שאמירתך שהוא היה בספרד
או במרוקו היא אמירה לא נכונה כלל.
התכוונת?
צפון אפריקה זה עולם שלם.
זה כמו שתגיד לי,
הוא היה בליטה כשמצד האמת הוא היה בפולינה. תגיד שזה שניהם באירופה.
בסדר, אבל זה לא אותה מדינה.
טוב,
לא נטיל ימה יתרה.
אל.
ודבר זה עניין מופלג בחוכמה,
איך העובר על אלו שלושה דברים הוא שינוי האדם לגמרי, כי
הגילוי הרעיות הוא שייך לגוף דווקא,
כמו שאמר הכתוב, איש איש אל כל שאר בשרו,
ולא תקרבו לגלות ערווה, וגומר.
והמגלה ערווה הוא שינוי אל גופו,
ושפיכות דמים הוא שינוי אל הנפש,
כי ההורג נפש הוא חוטא בנפשו.
ולפיכך נקרא שפיכות דמים,
כי האדם הוא הנפש דווקא לא בגופו.
כן, כדי לרצוח צריך להיות עם כוח אדיר,
כוח גדול בנפש, אדם לא רוצח סתם.
גילוי הרעיון זה לא בנפש?
גילוי הרעיון זה לא בנפש, גילוי הרעיון זה בגוף.
כלומר, המוקד הוא בגוף.
תמיד הזכרנו את זה שהחלוקה הקדמונית של האדם, לפי אפלטון,
זה שלושה חלקים, גוף, נפש ושכל, נכון?
כשהמוקד העיקרי של הגופניות בחלק של הערווה,
המוקד העיקרי של הכוח הנפשי בחזה, בלב,
שזה כוח ההתגברות, ההתעוררות,
ואילו הכוח העיקרי של השכל מצוי בראש,
במקום של המחשבה.
בסדר?
גוף, נפש, שכל.
זה בתימיאוס של אפלטון, תמצא את זה, כן.
כי מדובר פה
על מי שכועס, שמקלקל את כל האדם כולו,
ואז הקלקול מתחיל מלמטה.
בסדר?
טוב.
אז לכן אומר כאן המר״ן, והעבודה זרה הוא שינוי אל השכל,
אשר טועה בשכלו אחר העבודה זרה, וכן חילול השם.
נתבער בנתיב שם טוב,
שהחטא הזה הוא חטא שכלי.
כלומר, בתחום הרוחני.
בסדר, מה?
די שלא, האדם לא כועס כל הזמן, נכון?
זו קושייה על מה? מה שאתה אומר?
על מה? יש אדם שכועס כל שלוש שעות כאלה.
אדם שכועס?
מפתח הכעס הוא מגיע לקלקול בכללות נפש האדם, שזה גוף, נפש ושכל.
נו, מה השאלה?
לא, מה זה? שלוש שעות כאלה.
נו, אז מה?
מי אמר שאנשים כועסים מדי פעם? אפשר לא לכעוס בכלל.
טוב,
ואלו שלושה דברים,
רגע, אתה מפחד מהדברים האלה, כי אתה אומר,
וואי, כל פעם שאדם יכעס, הוא יגיע לשפיכות דמים, גילו עריות עבודה זרה. לא.
כן, אבל שאלו פעם ברדיו, אני לא זוכר מי זה היה,
שאלו עכשיו את האומנים,
האם פעם חשבת להתגרש מאשתך?
מה?
לא זוכר מי זה היה.
איזו אישיות ציבורית שאלו אותו,
האם פעם חשבת להתגרש?
הוא אומר, חס וחלילה, אבל לרצוח כן.
בסדר, אז אנשים כועסים, זה לא בסדר, אסור לכעוס.
אנחנו כבר כמה שיעורים עוסקים גם בזה, בנתיב הכעס,
ואנחנו מבינים כמה שהכעס הוא הרסני באדם.
טוב,
ואלו שלושה דברים הם כל חלקי האדם, הגוף, הנפש והשכל, שהם שלושה חלקי אדם, ולפיכך המטיל אימה יתרה בתוך ביתו,
אשר האימה פועלת באדם, וכיוון שגוברת האימה על האדם,
הוא משנה את האדם בשלושה חלקים של האדם,
ויתחדש מזה גילוי עריות, שפיכות דמים וחילול השם,
שהוא בשלושה חלקי אדם.
והכל הוא מכוח אימה יתרה.
ויש להבין עניין אימה יתרה שמחדש אלו שלושה דברים כאשר ידעו על הנבונים,
ואין להעריך כאן.
כן, טוב, פה הוא רומז שוב לדברים על פי הקבלה.
הוא אומר, בסדר, דיברנו על שלושה שינויים באדם, כנגד שלושת חלקי האדם, שלושת העבירות,
אבל הוא אומר, הכל מתחיל מהאימה היתרה.
אז הוא אומר, יש פה מה להבין והוא רק רומז אותו. כן, מה אתה אומר?
אה, אני חושב שהוא מתכוון כאן לסוד שבירת הכלים.
יש ביטוי בגמרא,
המשבר כלים בחמתו, נכון?
כעובד עבודה זרה, ביטוי כזה.
למה חז״ל דיברו על שובר כלים? זה נכון, אנשים כועסים, שוברים כלים, יש דבר כזה.
אבל ברור שהשימוש בביטוי הזה אצל חז״ל הוא מכוון.
הוא מכוון כנגד סוד כללי של מעשה בראשית,
שנקרא שבירת הכלים.
זאת אומרת, מה זה שבעת הכלים?
שיש שפע אור גדול שאין כלים כדי לשאת אותו, נכון?
ואז ברגע ש... זהו.
זה יש פה, זה האימה היתרה,
זה הגרעין הפנימי של הכעס.
הגרעין הפנימי של הכעס זה התגברות האור.
התגברות, כן, כלומר שאדם חפץ בהעצמה של האישיות שלו מעבר ליכולת הקליטה שלו.
ולכן הוא נשבר, זו הכוונה.
כן, מה אתה אומר? אפשר להבין?
מה? אפשר להבין מזה?
כן, לפי מה שכתוב כאן, לא יטיל אימה יתרה.
אבל זו, הבעיה היא היתרה.
עצם הטלת האימה, אנשים מטילים אימה.
למשל, גם מורה בבית ספר מטיל אימה, וגם מפקד בצבא מטיל אימה. כל הבעיה זה היתרה.
כן, בבקשה.
אתה אמרת משהו שיש בעיה בין היכולת לקבל לבין שבירת שתינים. נכון. טוב, אני אסביר את זה.
לפי הקבלה העולם שלנו הוא לא עולם ראשוני.
הוא בנוי על גבי קטסטרופה מטאפיזית קדומה
שנקראת שבירת הכלים והעולם שלנו בא לתקן אותו. זה נקרא בתורה התוהו ובוהו.
התוהו ובוהו שבתחילת בריאת העולם.
מאיפה זה בא התוהו ובוהו הזה?
אז התיאור אצל המקובלים זה שהיה שפע של אור והכלים שהיו צריכים לקבל את האור הזה לא היו מספיקים.
ולכן הם נשברו מרוב הערה, בסדר?
זה בגדול, איך להיכנס לפרטים זה כבר פחות חשוב, בסדר? אז לדעתי זה מה שרומז כאן המהרד.
איפה הוא ראה את זה? ראה את זה בספר הזוהר, בהידרה, כן?
לכן כל פעם שהמהרד אומר, ותבין, הכוונה למשהו בקבלה.
בפרק
כמה דראש השנה, עכשיו אנחנו עוברים לעוד מקור,
בפרק כמה דראש השנה,
המינין והאפיקורסים,
ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים,
ושפרשו מדרכי ציבור,
זה לא מעניין אותנו כל הדברים האלה,
ושנתנו חיטתם בארץ החיים,
אז אין להם חלק לעולם הבא.
זאת אומרת,
יש רשימה במסכת ראש השנה של אנשים שאנחנו פוסלים אותם מחיי הנצח,
בסדר?
אחד מהם,
טוב, מינים אפיקורסים וכולי, זה נושא בפני עצמו, אבל מה שחשוב כאן, שנתנו חיטתם,
כאן כתוב חטיתם, אבל זה חיטתם בארץ.
ורצח חיים. אמר הרב חיסדה,
זה פרנס המטיל אימה יתרה על הציבור שלא לשם שמיים.
מה זה פרנס? מנהיג.
והוא מטיל אימה יתרה על הציבור שלא לשם שמיים.
אגב, הרמב״ם, כשהוא מביא את ההלכה הזאת,
מוסיף, והם מלכי הגויים כולם.
כלומר, כל המלכים בעולם,
אין להם חלק לעולם הבא,
תהיה מטילים אימה יתרה על הציבור לצורך עצמם ולא לטובת הציבור.
אימה יתרה של הפסקה הקודמת, אנחנו עושים בתוך נקודת הנחה שהיא מגיעה בלי,
לא לשם שמיים, היא קמה מלמעלה, אבל לא.
אימה יתרה בתוך ביתו,
כתוב לעולם לא יתיר, גם לשם שמיים.
הוא.
לא, אבל אמרתי שמירת הכלים, האימה היתרה של אימה. אז אמרתי, למרות שזה לשם שמיים, לא לעשות את זה.
כן, זה מה שאומר המהר״ל גם בדרך חיים על מחלוקת שהיא לשם שמיים.
הוא כותב, אף על פי שהיא לשם שמיים, שנואה המחלוקת.
אבל לפי מה שרב אמר, שמה יתירה זה קשור לשבירת הכלים?
נו. אז גם כשהרבא מדבר על מלחמת מות העולם הוא מתכוון ל...
ל... תגמור משפט, אני לא יכול להבין על משפט שאתה לא גומר.
כן, תגמור חשבי זמניים. אה, אז תחשוב.
זה קשור גם למלחי אדום?
או שאין לזה שום קשר, זה כאילו, חבוצה?
לא הבנתי על מה אתה שואל, על הרמב״ם או על הרעיון של שבירת הכלים? הרמב״ם אמר, אם היתרה זה קשור לשבירת הכלים.
הרמב״ם לא אמר שעם היתרה קשור לשבירת הכלים, כי זה מושג שהרמב״ם לא מכיר.
הרב אמר.
אני, אה, אני.
כבוד הרב, אמר, אם היתרה קשור לשבירת הכלים. נו, אז מה?
הרמב״ם מדבר על מלכי אומות העולם.
נו. האם יש פה רמז למלכי אדום? כי אני לא מכיר בכוויון, אבל שמעתי על שיש איזשהו קשר בין מלכי אדום שמוזכרים בספר ראשית לבין שביעת הכלים. לא, אין לזה קשר.
אוקיי. הלאה. עוד שאלה. כן. למה אימה שהיא מגיעה לשם... תדבר יותר נמוך, שאף אחד לא ישמע אותך שם. כן. למה אימה יתרה שהיא לשם שמיים היא בסדר?
אימה יתרה לשם שמיים היא לא בסדר.
אלא אם כן זה על הציבור.
ציבור. כבר לא בבית.
זאת אומרת, לעולם על יתיד אדם אמה יתרה בתוך ביתו, זה גם אם זה לשם שמיים.
עכשיו, אם זה על הציבור, יש מקום לשם שמיים,
בגלל שהמנוף העיקרי שמזיז דברים בעולם זה המנוף הפוליטי.
זה העוצמה.
ואם, ולפעמים העוצמה הפוליטית דורשת אמה יתרה.
הפחד מהשוטר, מהשופט וכו'.
זה דבר שצריך שיהיה.
וזה צריך להיות עם כלים.
ציפורניים אם אין ציפורניים המדינה לא תתקדם.
אם אין שיניים אי אפשר לנשוף, כן.
טוב, מה?
למה אתה יכול להיות גבאי לשם שמיים?
נכון, נכון, אז מה?
עכשיו גבאי, גבאי בגמרא שם הכוונה לגובה מס,
לא גבאי בבית הכנסת.
לא, מה פתאום.
גבאי זה כוונה מי שגובה.
גובה,
ושם כתוב
והופקדתי על כל לוחציו, אלו גבאי צדקה.
הצדקה בימי חז״ל היא מס,
היא לא דבר מתנדבותי.
בדיוק.
מה?
אבל לא יתרה, זה כל העניין.
טוב, בואו נמשיך.
והנה, הפרנס המטיל אימה יתרה על הציבור הוא ככל המינים והפורשים מדרכי הציבור,
כי גם פרנס המטיל אימה יתרה על הציבור הוא פורש מן הציבור והוא לא נכלל בציבור.
אז מה שהוא אומר כאן שזה אותה קטגוריה,
הפורש מדרכי הציבור והמטיל אימה יתרה על הציבור, כי בזה שהוא מטיל אימה יתרה הוא כבר לא שייך לציבור,
הוא מנותק מהם.
בוודאי כאשר עושה לשם שמיים ובשביל הציבור לא נקרא זה פרישה מן הציבור,
אבל שלא לשם שמיים, ראוי שיהיה נחשב כמו מין.
הוא פורש מדרכי הציבור, שהרי הוא פורש מן הציבור.
רואים את זה למשל אצל רחבעם, מלך יהודה.
רחבעם, מלך יהודה,
הבן של שלמה,
מבקש למלוך. הדבר הראשון שהעם עושה ברגע שרחבעם עולה לשלטון,
סוקלים את שר האוצר.
נכון?
את, איך קראו לו?
אדוני רם.
אדוני רם נסע לשכם,
טאח, וסותלים אותו.
למה? בגלל שהעול
הכלכלי על הציבור היה קשה מדי, בסדר?
לכן מדברים על תקופת שלמה כתקופה של זוהר כלכלי,
זה זוהר כלכלי של המדינה, לא של היחיד.
לכן הוא אומר, אבי ייסר אתכם בשוטים,
ואני ייסר אתכם בעקרבים. אה, תודה רבה, יש התפלגות הממלכה.
כן, מה?
נו, דבר, אל תרחב.
כן, לא יודע על מה אתה מדבר.
אני לא קורא עיתונים.
כן, מה אתה אומר?
שלמה, הכסף לא נחשב לכלום.
נכון.
כן, אבל לא נחשב לכלום בממלכה.
כלומר, הממלכה של שלמה היא עשירה מאוד.
היחיד אוכל אותה.
בסדר, כן, זה מה שעולה מהתנ״ך, מה אני אעשה?
זה חלק מהדגש של שלמה, או שאף אחד אמר את זה, שאתה עושה את זה, כן, אבל שלמה טעה בזה. זאת אומרת, שלמה חשב
שכל הכוח המשיחי זה יעבור דרך האישיות הפרטית שלו.
בזה הוא טען.
כן.
תלוי מתי, לא.
תלוי מתי.
חז״ל אומרים שהיו מרידות בימי שלמה.
זה לא כתוב בתנ״ך, אבל חז״ל מוסרים את זה.
במריד.
הלאה.
כן, נכון.
אז זה מה הוא אומר כאן?
אבל שלא לשם שמיים ראוי שנחשב כמו מין ופורש מתחילי הציבור אשר הוא פורש מהציבור, וכבר יתבהר.
עניין הפרישה מדרכי הציבור שהוא פרישה מן השם יתברך.
כי הוא יתברך נקרא אלוהי ישראל ולפיכך ראוי שיהיה נחשב הפורש מן הציבור שהוא פורש
מן השם יתברך ודבר זה מבואר.
לא, זה מבואר עוד יותר בהלכות תשובה לרמב״ם בפרק ג' ששם הוא מסביר מה זה הפורש מדרכי ציבור.
זה אדיש.
זה אדיש.
מה זה אדיש?
אומר הרמב״ם לא עבר אפילו עבירה אחת.
האדם שלו עובר עבירה, איך היינו מכנים אותו?
צדיק,
צדיק.
אבל אומר הרמב״ם,
אבל הוא לא מצטער בצרת הציבור,
ולא שמח בשמחת הציבור.
לא, אין לו מצווה כזאת, איפה יש מצווה לשמוח עם הציבור? אין מצווה כזאת.
אבל אומר הרמב״ם, הוא לא עבר עבירה,
אבל הוא לא שמח בשמחתם,
ולא קשור ל-"ואהבת לרעך כמוך".
מצווה רגשית.
מצוות באהבת לרעך כמוך היא מצווה מעשית,
שאם אתה רואה את רעך שזקוק למשהו,
אתה דואג לו.
אתה מטפל בזה הלכה למעשה, במעשה,
ברור?
מי זה אתה לא אוהב? אל תקדיש. מה? אתה עושה את זה. אני לא עדי, לא, אני עושה כי זו מצווה. לא, יש מצווה. אני רואה בן אדם נמצא במצוקה
מעם ישראל, אני מחויב לדאוג לרווחה שלו.
שאדם אדיש לא ראיתי.
מה?
אם אני לא ראיתי, לא ראיתי, אבל אני לא, אז אני לא עבריין.
זה שאני לא שמתי לב, בסדר, אז אני לא עבריין.
זה כמו שלמשל אדם הולך בשבת, דורך על ג'וק.
האם הוא חייב משום הריגת הג'וק בשבת? התשובה היא לא, כי הוא לא שם לב.
אז זאת אומרת,
אומר הרמב״ם, ואם ת...
אני הייתי מאוד שמח,
לו תינתן לי האפשרות מתוך ואהבת לרעך כמוך,
להמשיך להסביר מה אומר הרמב״ם.
מה?
רגע, רגע. אז אתה מרשה לי להמשיך את המשפט ברמב״ם?
תודה, תודה, תודה.
כן, הרמב״ם אומר שזה אדם שאיננו מצר בצרת הציבור ואינו שמח בשמחתם,
אלא
הוא חי כאחד מגויי הארץ.
אף על פי שלא עבר עבירה, אומר הרמב״ם, אין לו חלק לעולם הבא.
שזה חריף מאוד.
עכשיו אתה יכול לדבר אם אתה רוצה. עכשיו, השאלה, מה אכפת לנו?
למה זה כזה חמור?
פשוט מאוד.
כי ברגע שהוא לא קיבל
ושהוא לא מתחבר אל הציבור,
אז הוא לא קיבל את התורה.
כי התורה ניתנה לציבור, לא ניתנה ליחיד.
ולכן הוא אין לו חלק לעולם הבא.
יפה מאוד.
טוב,
כי הרי התורה ניתנה למי?
ואנוכי השם אלוהי,
כה.
מי זה כה הזה שבאלוהיך?
כל אחד אחד ניתן. לא, אז היה צריך להיות כתוב אלוהיכם.
אם היה כל אחד ואחד, היה צריך להיות אנוכי השם אלוהיכם,
אשר הוצאתי אתכם.
אבל כתוב אנוכי השם אלוהיך, כאילו מדבר אל ישות אחת,
שזה הכלל.
כל פעם שהתורה מדברת בלשון יחיד, זה הכלל.
כשהיא מדברת בלשון רבים, זה הפרט.
למשל, הפסוק,
ראה
אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וכללה.
ראה, יחיד,
אנוכי נותן לפניכם.
זאת אומרת,
זה מתחיל מהכלל, הוא מתפרד בכל אחד ואחד.
אה?
כן, ברור.
אחד.
כן, כאומה.
כן.
וכבר התבאר, אז לא, זה מה שהוא אומר כאן.
אה?
זה בדיוק מה שאמר, מה שהם אמר חיים לפניך.
לפני דרך עשרים שניות, הוא אמר את זה. נו, ואז מה אתה אמרת? אה, ואהבתי את השם אלוהיך, נכון. אתה יודע, כן, כן, כן, כן.
כן, כן, כן, ברור. קודם כל בכלל,
יש כאילו סיפור אהבה בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. זה ספר שירה שירים, לא?
זה גם מצווה לכל יחיד ויחיד,
אבל זה מתחיל מן הכלל.
זאת אומרת, מתוך אהבת האומה לאלוהיה,
מתוך כך יש לי גם אישית חיוב של ואהבת את השם אלוהיך.
אני לא מתנגד.
ואהבת לך כמוך
בטבע,
פעם ראשונה ברורה, הוא אומר,
הרבה אמירה בערפאה אתה צריך לכוון,
אחר כך ירמישה.
אם זה לכלל, אתה צריך לכוון לכוון כפרק.
מתוך שאני שייך אל הכלל, אז זה גם נוגע אל הפרט.
זה כמו שלמשל אומרים, יש בית חולים.
בשביל מה יש בית חולים? כדי להביא בריאות לאנשים.
עכשיו, בתוך הבית חולים יש הוראה לתת אינפוזיה.
אבל זה נובע מזה שמדובר בבית מרפא.
זה לא מצווה בפני עצמה,
אלא בגלל שבית החולים צריך לרפא, יש גם אינפוזיה.
אז אותו דבר,
יש אהבה כללית, ואהבת את השם ולא אהבה, זה חודר עד אליי כפרט, שאני צריך לאהוב את השם.
הלאה.
ומה שאמר,
שלא יראה בן תלמיד חכם.
כן, האמת היא שדילגנו על זה בציטוט לפני כן,
כל פרנס שבטיל נאמר יתרה לציבור שלושים שמים, אינו רואה
בן תלמיד חכם, שנאמר,
לכן יראו אנשים, לא יראה כל חכמי לבנון.
אז אומר, מה שאמר שלא יראה בן תמיד חכם, פירוש,
כי דברי חכמים בנחת יישמעון,
ודבר זה ביארנו למעלה,
כי כל עניין השכל הוא בנחת והוא מסודר.
כלומר, אם יש משהו שאתה רוצה להסביר לי,
אתה צריך להסביר לי את הטענה הראשונה,
הטענה השנייה הנולדת ממנה, השלישית וכולי. הדבר הזה צריך שיקול דעת.
ברגע שאתה רואה אדם צועק,
זה סימן שהוא מסתיר משהו,
משהו לא לגמרי ברור אצלו,
אז הוא חושב לחזק את דעתו על ידי זה שהוא צועק,
כן? רואים את זה הרבה פעמים.
זה אפשר, לא, זה אפשר לראות זה בראיונות, ברדיו, כל בוקר אפשר לשמוע את זה.
מראיינים בן אדם, שואלים אותו שאלה שמעצבנת אותו,
שמעמידה אותו בפינה, אז הוא מתחיל לצעוק.
לא, לא, הוא שמע מצוין, זו הסיבה שהוא צועק.
כן.
ודבר זה דיארנו למעלה כי כל עניין השכל הוא בנחת ומסודר ואין יוצא מן הסדר כמו שאר הכוחות שהם באדם שהם פועלים בכוח שלהם.
כי אין עניין שכלי כי כך רק שהוא מסודר.
ולפיכך אמר
מי שהוא מטיל אימה יתרה על הציבור שלו לשם שמיים
אין רואה בין תלמיד חכם
כי השכל גם כן פרנס ומנהיג כל עברי האדם והוא מנהיג בנחת.
זה דבר מאוד מעניין.
בספר הכוזרים,
מאמר שלישי,
מלך כוזר שואל את החבר,
ספר נא לי, מעשה איחסיד אצלכם.
נכון? זוכרים את זה?
שמלך כוזר רוצה לדעת מה זה מעשה איחסיד אצלכם, אצלכם היהודים.
מה עונה לו החבר?
החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו,
ונותן לכל יושביה את כל מה שהם צריכים, לא יותר ולא פחות,
ואז הוא רואה את כולם נאמנים לו וממהרים לעצתו.
אומר לו מלך כוזר,
לחסיד שאילתיך, לא למושל.
אתה מספר לי מה זה מושל במדינה?
אני שאלתי אותך מה זה אדם חסיד.
עונה לו,
אמר לי חבר, החסיד הוא-הוא המושל.
הוא מושל על כוחות הנפש שלו.
עכשיו, והוא האדם הראוי למשול, כי אם היה עומד בראש מדינה,
היה נוהג במנהג צדק כדרך שנהג בגופו ובנפשו.
כן, כך, ככה האמת היא,
אל תגלו לאף אחד, זה גנוב מאבן סינא.
כן, אבל,
מה?
אבן סינא,
זה לא ספר,
זה אדם.
אה, הוא היה פילוסוף מוסלמי,
מקור, שאגב, נולד, אני חושב, באפגניסטן, בקאבול, נדמה לי,
והוא היה מחשובי הפילוסופים האריסטוטליים
מהביניים, אבן סיב. אז לכן אמרתי לך לא ללגלות.
בסדר, הלאה.
אז כל מה שאמרתי כאן זה כדי להבין את דברי המהרל. כי השכל גם כן פרנס ומנהיג,
כל אברי האדם, והוא מנהיג בנחת.
וכך ראוי שיהיה האדם מנהיג את הציבור,
מבלי שיתפעלו אשר תחתיו.
כמו שהוא השכל באדם, אשר מנהיג כל העיר,
אשר הם איברים של האדם כולו,
שנקרא האדם עיר.
אדם זה עיר.
כמו שאמר, עיר קטנה ואנשים בה מעט
בקהלת כמו שהתבאר למעלה.
וכמו שהוא כך באדם, כך ראוי שיהיה מנהיג הציבור.
ואם אין מנהיג הציבור כן,
רק משתרר ומושל בכוח על הציבור ומטיל אימה יתרה על הציבור.
למשל תארו לעצמכם, אדם שמנהיג מדינה שלמה, גדולה וזה,
ואתה לא יודע איזה ג'וק יסמך לו בראש מחר בבוקר.
היום הוא תומך בזה, מחר הוא יסמוך בדיוק בהפך.
טוב, ברוך השם שאין לנו היום כאלה מנהיגים.
ואם אין מנהיג הציבור, כן,
רק משתרר ומושל בכוח על הציבור, מטיל אימה יתרה על הציבור,
אין יוצא ממנו בן תלמיד חכם לעולם.
כי איך יצא ממנו בן תלמיד חכם?
כיוון שאין הנהגתו דומה לכוח השכלי שהוא פרנס ומנהיג,
גם כן את הציבור בסדר ובנחת.
בדבר זה יש לך להבין.
כן, מה?
דמית חכם הולך לפי השכל.
מה אתה אומר?
אין אימה בבתים.
של האיש.
כן.
כן, של האיש.
ניקח את הכיוונים,
אימה יתרה, ונגיע לאמצע האימה.
זה הולך ביותר דרך, לא בטוח אימה.
אבל נכנס הבית,
כל אחד עם הפלג,
בוא נלך,
מי שיפה סלם, סלטים,
מה סלם?
זה שכיף.
מה שלך המהר״ל הוא מה שאמרת?
רק שאלה, רק שאלה. אז אתה מציע לעשות בכיוון אפור. תנסה, נראה אותך. תנסה, תנסה.
זהו, נו.
לא, הבאתי את הכוזרי בגלל שזה מסביר את מה שאומר המהר״ל.
הוא לא גנב, הוא לקח.
זה אצלנו. אתה לא ישתמש
בבית הדין. כן,
ברור.
לא, זה דבר קלאסי בפילוסופיה שהשכל הוא כמו מושל במדינה. זה לא סוד.
זה לא ראוי.
כן, ברור. מהפרט, אל הגלל. טוב,
אנחנו עוברים בזאת,
כיוון שסיימנו את נתיב הכעס.
אני חושב שמן הראוי להתחיל את הנתיב הבא.
נדיב אני...
אתה יודע כמה זה, זה המון חומר שנשאר לנו.
גם כבר היום אין לי טיפה עם בלי ספרים עד שאין לנו טועים.
אולי אפשר להגיד לי פרום,
ואולי נראה לי ספרים אותם עוד פעם אחת. אני עוד לא יודע.
אני עוד לא יודע איזה ספר זה.
טוב,
בכלל אתה לא יודע, אנחנו במצב לא יציב במזרח התיכון, אתה לא יודע אף פעם מה קורה לזה.
אה, מורה נבוכים?
לאף פעם לא אמרת לי את זה.
טוב.
אני לא אמרתי, אני לא יודע, אני לא יודע. טוב, נתיב הנדיבות.
למה זה כזה חשוב לך, מורה נבוכים? אפשר להביא?
זה נושא של מוסר,
של מחשב מפוקר.
אתה אומר, כי הוא ספר מרכזי במחשבת היהדות.
מה?
שלושה כאלה.
אז אתה אומר,
ואמרת רבנו בחייה, מי זה?
בחייה,
רבנו בחייה אבן פקודה.
טוב,
אני מציע שאנחנו נחדל מן הדיון הזה כדי שנוכל להתקדם בנתיב הנדיבות.
פרק א',
בספר משלי,
רבים יחלו פני נדיב,
וכל הרע לאיש מתן.
שלמה המלך, עליו השלום,
בא לומר על מידת הנדיבות, כי מידת הנדיבות מידה בפני עצמה זולת מידת גמילות חסד. הרי יש נתיב גמילות חסדים.
ב-33 נתיבות של נתיבות עולם יש לנו נתיב גמילות חסדים.
אז מה אתה מביא לי עכשיו נדיבות? נדיבות, גמילות חסדים אותו דבר.
אז אסביר לך מהרד, לא, זה לא אותו דבר.
כי האדם שהוא טוב הוא עושה טוב וגומל חסד.
ומכל שכן מידת הצדקה שהוא מרחם עליה אני.
אבל הנדיבות כאשר האדם ותרן בממונו לוותר כנגד חברו ואינו מקפיד עימו.
וזהו מידת ותרנות והוא מידת
זולת השניים הראשונים.
כמובן?
כלומר יש מידה של התייחסות אל הזולת
ויש מידה פנימית של הנדיבות.
המידה הפנימית של הנדיבות
היא ממוקדת באדם עצמו יותר מאשר בזולתו.
מילוט חסדים, אני עושה חסד עם מי שזקוק לחסד.
בעצם המניע להתנהגות שלי זה האדם השני.
לעומת זה הנדיבות,
זה קצת קשור למידת האנטי-כעס.
בכעס אני מתפעל ממה שעושים לי,
בנדיבות, אני מוותר.
זאת אומרת שיש לי תכונה נפשית שאיננה מתפעלת,
אלא אדרבה היא תכונה נפשית נותנת.
עד כאן מובן?
מה עשית לך?
כן, אבל השיקול המרכזי...
לא, אבל כשאתה גובה צדקה,
אתה אומר למישהו, תראה, פלוני זקוק לכסף.
תתן לו, נכון? זאת אומרת, הפלוני
הוא הטריגר לכל ההתנהגות של צדקה.
ברור, לעומת זה, בנדיבות זה תכונה פנימית בנפש, זה משהו אחר.
כן, ברור, אז אחר כך יש כללים, מתי נותנים צדקה, מתי לא. מה אתה אומר?
לא, זה בדיוק מה שהוא מסביר לך שלא.
בשביל זה הוא כתב את מה שהוא כתב כאן.
אבל הנדיבות, הנה הוא כותב לך,
אבל הנדיבות, כאשר האדם ותרן בממונו,
לוותר כנגד חברו, ואינו מקפיד עמו.
וזו מידת ותרנות,
והוא מידע זולת השניים הראשונים.
מה?
נתינה של נתינה? לא, זה בדיוק לא.
כי הנתינה זה, מי שמעניין אותי בנתינה זה המקבל.
בוותרנות זה משהו פנימי בי.
אני נותן כי אני נהנה מהנתינה.
לא, לא בגלל שאני נהנה.
זהו, זה לא זה.
אני נותן כי לא אכפת לי מטובת עצמי.
זה הכוונה.
כלומר, זה יותר מין שלווה פנימית כזאת.
כן, שבא מזה שאדם מתעלה מעל האינטרסים שלו.
מה?
לארג' בדיוק.
הוא לא שם את עצמו במרכז. לעומת זה, בנדיבות,
אני בהחלט, בסדר, בצדקה,
אני בהחלט עשוי לדאוג לזה גם שיבואו עיתונאים לצלם את זה שאני תורם למקום פלוני.
ובמיוחד שיש שלט על הדבר הזה.
אה?
אתה לא מבין את הפסוק במובן.
כן, נכון, אתה צודק, ולכן יש מהרל שיסביר לנו את זה.
שני הראשונים זה גמילות חסד והצדקה.
נכון, יש לנו פה שושה דברים. גומל חסד, נותן צדקה, נדיף.
ואמר רבים יחלו פני נדיב, כי הנדיב אשר הוא ותרן,
דהיינו שאינו מדקדק על הממון,
רבים יחלו פניו, כי מבקשים אהבתו.
וכל הרע לאיש מתן,
וזה יותר מנדיב.
כי הנדיב,
אני לא יודע.
אני חושב שזה המשמעות, זה לא הרע, אלא הרע.
כלומר, לשון ראות, אנשים רוצים להיות רעים שלו,
לאיש שהוא איש מתן.
וזה יותר מנדיב, כי הנדיב הוא שלא מקפיד על הפרוטה.
אבל הנותן מתנות, הכל מתחברים אליו, ורעים אליו.
ולא מצד שמבקשים שייתן להם,
רק כי מפני שהוא מתחבר אל הבריות, שהוא נותן להם.
גם הבריות מתחברים לו ואוהבים אותו כמו שיתבער.
אז מדובר פה בשני סוגי אנשים.
מה ההבדל בין נדיבות לוותרנות?
לפי המהרל אין הבדל.
הוא הפך, מה?
צורע צדקות.
לא מצאנו את זה הקדוש ברוך הוא נדיבות.
צריך למצוא, צריך למצוא.
יש שאלה,
בגמרא כתוב
כל האומר הקדוש ברוך הוא ותרן, יוותרו מאב או יוותרו חייו.
שואל בעל נפש החיים, רבי חיים מוולוג'י.
הוא שואל,
למה זה לא טוב לומר על הקדוש ברוך הוא שהוא ותרן?
הרי זו מידה טובה אצל בני אדם להיות ותרן.
כן? כלומר, אדם שהוא ותרן, אומרים, כל הכבוד, ותרן במהמונו וכולי.
אז למה שהקדוש ברוך הוא לא יהיה ותרן?
אומר הנפש החיים,
כי אצל הקדוש ברוך הוא, המעשים שהוא תובע מאיתנו,
התוצאה שלהם היא תוצאה מובנית במעשה עצמו.
זה כמו שאת אדם,
הרי אם נגיד החוק אומר לי אל תעשה דבר פלוני
ואני בכל זאת עשיתי אותו, עברתי על החוק,
מה התוצאה? יש עונש,
נכון? איפה העונש?
בית המשפט יגיד הנה עברת על החוק,
זה העונש שלך,
קנס כזה וכזה.
ואם השופט יחליט לוותר,
אז אין עונש.
לעומת זה אצל הקדוש ברוך הוא המעשים שאותם הוא דורש,
השכר והעונש שלהם מובנה בתוך המעשה עצמו, לכן הוא לא יכול לוותר.
זה כמו שאדם יאמר,
אני מכניס את ידי לאש,
אבל אני מבקש שזה לא ישרוף אותי.
או אני מכניס את ידי למים, ואני מבקש שזה לא ירטיב אותי.
זה טעות, בגלל שהכנסת היד לאש היא מעשה שורף.
הכנסת היד למים זה מעשה מרטיב.
לכן אין פה ותרנות.
כך אומר פעל נפש החיים.
טוב, בואו נמשיך.
ובפרק אמה דה בתרא.
מוכח שנקרא ותרן כאשר אינו מדקדק על פחות משווה פרוטה רק מוותר משלו.
אמר רבי אבא בר שמואל, איוב ותרן בממונו היה.
מנהגו של עולם אדם נותן חצי פרוטה לחנווני,
ואיוב ויתרה משלו, הרי שנקרא נדיב,
כאשר מוותר מה אף חצי פרוטה.
למה צריכים להיות בכסף?
זה מה שהוא היה.
לא, בברמון למה צריכים להיות בכסף?
אפשר להיות ותרן בהרבה דברים,
במקרה הזה הוא ותרן בממונו.
מאיפה הוא לקח את זה?
זה נכון, אבל זה יכול להיות גם בכסף.
ומה שאמר איוב ותרן בממונו היה, ומניין דבר זה? ונראה מה שאמר הכתוב, איש תם וישר ירא אלוהים ושר מרע,
ובוודאי כאשר היו בו אלו מידות, בוודאי הוא שר מרע,
ולא אמר שר מרע בפני עצמו.
ולכך פירושו שהיה מרחיק את עצמו מן הרע,
כי כל מי שאינו מוותר, הוא מפני שאינו טוב.
לכך הוויתור הוא הרחקה מן הרע,
כאשר אינו מדקדק והוא מוותר ממון.
וכך נראה מדברי הרשב״ם,
שפירש איוב ויתרה משלו ונותן לו כל הפרוטה,
שהיה רע
ממון בעיניו לדקדק בדבר קל עד כאן. זאת אומרת, אם נשאר,
צריך להחזיר לאיוב חצי פרוטה,
איוב היה אומר, אל תחזיר לי את העודף.
ולכך אמר רבי אבא,
דבר זה,
דבר זה, אחר שאמר גדול מה שכתוב באיוב,
יותר ממה שכתוב באברהם. ואילו באברהם כתיב, כי ירא אלוהים עתה.
ואילו באיוב כתיב,
טם וישר, ירא אלוהים וסר מרע.
ועל זה אמר רבי אבא, איוב ותרן ממונו היה, ומדקדק
לשון וסר מרע.
כלומר, שהיה מרחיק עצמו מן הרע.
כאשר היה מוותר,
אינו מקפיד על דבר מועט כמו שהתבאר בסמוך.
טוב, זה רק ההתחלה של הנתיב. נמשיך בעזרת השם בפעם הבאה.
