טוב, שלום לכולם, אנחנו נלמד היום בהפטרה של הנפש, את הפטרת פנחס.
נקדים ונאמר שהרבה פעמים ההפטרה הזו, שהיא בספר מלכים,
כן, תכף נראה בדיוק ספר מלכים א',
פרק י"ח, פסוק מ"ו עד פסוק כ"א,
כן?
סליחה, סליחה, אני טועה, סליחה.
כן, סליחה, מפרק מלכים א', פרק י"ח,
את פסוק מ"ו, שזה בעצם הפסוק האחרון של פרק י"ח,
ואז מתחילים את פרק י"ט, נכון? יש לך מולך את הדברים? איך זה עובד שם?
נראה לי, כן.
אני אגיד לכם בדיוק, שוב, שלא קודם נתבלבל לנטה את האנשים.
שנייה אחת.
אברת
פלחס.
כן,
כן, לא, אבל זה מתחיל ב...
הנה, כן, מה שאמרתי.
מתחיל, מלכים א', פרק י"ח, פסוק מבאז, הפסוק האחרון של פרק י"ח,
ואז זה ממשיך, זה עיקר, הפטרה, פרק י"ט עד פסוק כ"א.
בסדר?
אז כאמור, ההפטרה הזו של פרשת פנחס, היא הרבה פעמים לא נקראת.
למה? כי הרבה פעמים פרשת פנחס יוצאת לנו בשלושת השבועות,
מה שנקרא תלתא דפורנותא.
ובשלושת השבועות הללו תיקנו אנשי כנסת הגדולה לקרוא הפטרה מיוחדת, כן? בספר ירמיהו, בספר ישעיהו, יש שם כמה הפטרות שקורים בימים הללו.
אבל יש גם לפעמים מצבים, שנה מעוברת וכולי,
שאנחנו כן קוראים את הפטרת פנחס בספר מלכים א', ולכן אנחנו נלמד שיהיה לנו גם את הדבר הזה.
אז בואו נעשה לנו את הסקירה המהירה של מה קורה בפרשת פנחס,
ואז את הקשר הפשטני להפטרה ואז ננסה לתת את מימד העומק.
אז ככה,
פרשת פנחס, כשמה כן היא, מתחילה בסיפור על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן, שלמעשה זה כבר היה בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק,
שהוא דקר שם את הנשיא ישראל, זברי בן סלוב, ואת האישה
כוזבי בצור, כן, שהייתה שם אחת נסיכת מדיין,
ששניהם היו בראש הזנות הזו שהייתה בעם ישראל. כן, עם ישראל עם בנות מדיין מתנהג בפריצות, במקום שנקרא שיטים, ובראש מצעד הגאווה הזה
נמצא שם כוזבי בצור וזברי בן צלו,
ופנחס מקנא לשם השם,
דוקר אותם,
והפרשה מתחילה בזה שפנחס בן נזר הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנתו את כינתי בתוכם,
ולכן הוא מקבל ברית כהונת עולם, כן, יש פה איזה משבח מאוד גדול.
ואז, מייד אחרי זה, פרק ח״ו, כן, בספר במדבר,
התורה מביאה פירוט של כל משפחות עם ישראל, שכבר כמה פעמים מנינו אותם, כן, בתוך המניינים של המדבר,
וכאן, בדבר מעניין, אומרים שם של כל משפחה ומוסיפים ה' וי' להתחלה ובסוף, כן, לא יודע,
לבני בריאה, משפחת הבריאי,
כן?
לבני מלכיאל, משפחת המלכיאלי.
מוסיפים A ו-Y? לא ברור, אבל תכף נבין מה זה.
לאחר מכן,
יש לנו סיפור בפרק כ"ז,
יש לנו את הסיפור על בנות צלופחד,
אתה יודע?
ארבע בנות שהיו בנות של אדם בשם צלופחד,
שהוא היה שייך לשבט מנשה,
והוא נפטר, ולא היו לו בנים,
ועכשיו בנות צלופחת טוענות שברגע שהם התחתנו עכשיו
לכל מיני בעלים משבטים אחרים, אז הנחלה בעצם לא תישאר נחלה לאביהם.
ובאמת, משה, אומרים שזה נושא שמאוד ככה,
מאוד משמעותי בתורה, ויקרא משה את משפטן לפני אדוני,
וביאמר השם אל משה לאמור,
כן בנות צלופחת דוברות נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוככי אביהם, והעברת את נחלת אביהם להם.
בסדר? באמת נקבע מפה לדורות שכאשר אדם מת ואין לו בן,
אז הנחלה עוברת לבת,
והיא לא, שהנחלה לא תתפזר בשבטים אחרים, והנחלה תישאר באותה משפחה ובאותו שבט.
טוב,
ואז אחרי זה יש לנו את המעבר הרשמי של בן ההנהגה של משה לישוע,
בין נון, כן, הקדוש ברוך הוא אומר למשה,
עלי הר האיברים, תראה את הארץ הזו, אשר אליה לא תגיע.
ובמקומך, ויאמר יושב אל משה, קח לך את ישוע בן נון, איש אשר רוח בו וסמכתו את ידו עליו.
בסדר, יש פה את השמיכה הרשמית של ישוע כמנהיג של משה.
כן, ההנהגה עצמה תהיה בסוף ספר דברים,
אבל כאן כבר זה נאמר.
ואז, מפרק ח"ה, זו פרשה מאוד ארוכה, פרשת פנחס,
עד סוף הפרשה יש לנו פירוט של קורבנות ציבור.
עם ישראל מתקרב לארץ ישראל, אז לגבי הקורבנות יחיד,
זה כבר ראינו בספר ויקרא,
אבל עכשיו כשמתקרבים לקראת ארץ ישראל, אז כבר מתחילים לדבר פה על הקורבנות שכל הציבור צריך להקריב, ומסתבר שיש קורבן שמקרבים כל יום,
עולת התמיד, בבוקר ובין ה-4 מביאים שני כבשים,
מעבר לזה יש מעגל של קורבנות מיוחדים לשבת, חוץ מהכבשים האלה צריך להביא עוד שבעה כבשים וכולי,
יש שם את המנגנון הקורבנות של שבת,
ולאחר מכן יש לנו מנגנון קורבנות של ראש חודש, שבראשי חודשים איזה קורבן, שם נקראים גם פר ואיל ועוד כמה דברים,
ואז, ואחרי זה מתחילים את הקורבנות של שלושת הרגלים,
ויש פה ממש פירוט על כל התהליכים שהעם ישראל מקריב כציבור בבית המשכן, בבית המקדש,
קורבנות לפסח, שבועות,
ואז מגיעים לחודש תשרי. בחודש תשרי לא מדברים רק על חג סוכות, אלא מביאים פה את כל הקורבנות, גם של ראש השנה,
גם של יום הכיפורים,
גם של חג הסוכות וגם של שמיני עצרת,
וככה מסתיימת פרשת פנחס טוב.
אז לא ספק פרשה שיש פה מה שנקרא חתיכה ראויה להתכבד.
אבל איך בכל זאת כל זה קשור לספר מלכים א',
פרק י"ט, כן, אמרנו עם הפסוק האחרון של פרק י"ח,
שיש כאן את הסיפור על אליהו, כן, כבר דיברנו בכמה הפטרות קודמות על הסיפור של אליהו עם נביאי הבעל, שאחרי שאליהו שם בהר הכרמל הורג את נביאי הבעל,
אז איזבל רודפת אחריו ואליהו בורח,
ומגיע אל איזה נקרת צור, מגיע אל איזה מקום ערים,
ושם שואל אותו הקדוש ברוך הוא, מה לך פה אליהו?
אומר אליהו, קנו קינאתי להשם צבאות אלוהי ישראל, וכאן כמובן
יש לנו את הקשר לפרשת פנחס, כן, פנחס הוא רק קנאי,
אז הנה גם אליהו,
חז"ל גם אומרים את המדרש הידוע, פנחס הוא אליהו,
האם ברמת הפשט, היה ביניהם הפרש של כמה מאות שנים,
או שהכוונה היא ברמה הנשמתית,
כאילו, שנשמתו של פנחס מתגלגלת באליהו.
בכל מקום, זו הקנאות,
והסיפור כאן ממשיך, שאליהו הוא, כן, הקדוש ברוך הוא בעצם מעביר איזה תהליך שהוא מסיים את תפקידו, אליהו, ועובר,
מסמיך אחריו את אלישע,
כן, את אלישע הנביא.
ייתכן, אני לא חושב שאני קורא את זה, אני חושב שיכול להיות שגם קשר פה בין הפרשה להפטרה, זה שוב המעבר הזה, בין ההנהגה, כן,
בפרשה משה העביר את הסמכות לישוע, אז הנה פה אליהו מעביר את הסמכות לאלישע, בסדר? אז זה גם קשור,
אבל בסדר, הלב של הדברים זה, כן, ההקבלה הזו בין פנחס לבין אליהו,
שזה כאמור ההפטרה.
טוב.
אז זה הסבר הפשט.
בואו ננסה להבין את הדברים קצת יותר לעומק, כמו תמיד. מה באמת אנשי כנסת גדולה קבעו דווקא את הסיפור הזה במלכים על אליהו,
כמשהו שקשור לפרשת פנחס, לא רק בסיפור של פנחס, אלא כל מה שפרשת פנחס באה לומר.
וכאן אנחנו נעשה את החריזה, קודם כל, של הפרשה.
בואו נתחיל.
הסיפור של פרשת פנחס, מתי הוא מגיע לעם ישראל?
הוא מגיע ברגע משבר.
אני מזכיר שוב מה קראנו בסוף פרשת בלק.
בלק, ככה חז"ל אומרים, שבלעם, לפני שהוא עזב את בלק, נתן לו עצה, אמר לו, תקשיב,
ואלוהיהם של ישראל זה שונא זימאו, כן? הנקודה החלשה של עם ישראל זה הנושא של הפריצות בתחום המיני,
ולכן יעץ לו להביא את בנות מדיין שיגרמו לזנות לעם ישראל, ולצערנו זה מה שקרה, וזה כמובן מגפה אדירה,
ופנחס הוא, מה שנקרא, עומד במגפה,
אבל המשפט, הפסוק שנאמר בפרשה שלנו, כן, אחרי שכמה פסוקים על פנחס, בתחילת פרק כ"ו,
ויהי אחרי המגיפה.
זאת אומרת, זה המצב שאנחנו נמצאים בו בפרשת פנחס.
אחרי המגיפה.
אם תרצו,
אחרי שקרה אסון גדול, משבר גדול, אחרי שהתמודדנו פה עם איזה קושי אדיר,
איך אנחנו משתקמים?
איך אנחנו בונים בנפש שלנו ובתוך המציאות הציבורית בעם ישראל,
איך בונים חוסן,
כן?
לעמוד מול קשיים ומשברים שעוד יהיו בעתיד.
וכאן אנחנו לוקחים את פנחס, הוא השם שלו על שמו הפרשה, הוא הגיבוי של הפרשה.
פנחס
הוא דמות שהופיעה משום מקום, בסדר? לא נפגשנו איתה לפני זה.
איזה מתברר שהוא בן אלעזר, בן אהרון הכהן, בסדר? שיש פה ייחוס,
אבל הוא לא, עד עכשיו הוא לא היה דמות מהמנהיגים של עם ישראל.
אבל הוא מגיע בדיוק ברגע שבו לכאורה כל המערכת קורסת.
כל העם בוכים פתח הוא אליהם, ככה אומרת התורה, כולם נמצאים במשבר, אלה שחוטאים הם חוטאים, ואף אחד לא מעז לעצור אותם, וכולם רק כזה יושבים בחוסר אונים מה לעשות, אפילו, כן, משה לכאורה לא תופס פה את המושכות,
והנה מגיעה הדמות הזו שקוראים לה פינחס.
המילה פינחס, מהמדרשי שמות של חז"ל,
זה צירוף של שתי מילים.
פנחס.
פן זה שמא, חס וירחם, שמא יהיה רחם.
מה, זה לא טוב לרחם?
תשובה, שאלה למה מתכוונים כשאומרים לרחם.
יש רחמים, בסדר, הרחמים האלוהים, יש כוונה אי סבלנות, מי שאומר רחם, שהאובה הולך וצומח,
אבל כשאנחנו אומרים את המילה לחוס, כן, ולרחם במשמעות הלא טובה,
זה בעצם הוותרנות.
יש נטייה.
כאשר אנחנו ניצבים מול קושי, מול משבר, מול מלחמה, מול מגפה,
להיות בעמדה של אני לא יודע מה לעשות,
לרחם על עצמי,
לרחם על אלה שלא צריך לרחם עליהם,
כן, זה סוג של רכרוכית כזו, קודם כל לא מרחם על אכזרים,
סופו שהתאכזר על רחמנים.
עמדה נפשית כזו של אין, אין, הכל אבוד.
ובתוך העמדה, בתוך המציאות הזו, מגיעים הקנאים. הקנאים, כמו שכולם יודעים להגיד, זה לא שהסיפור של פנחס הוא השלכה מעשית להיום, לא שמפנחס צריך ללמוד
שעכשיו כל מה שלא מוצא חן בעיניך ומה שלא נכון על פי במציאות, אתה לוקח ערב ותוקר, בסדר, והנה אמרנו את המשפט שאף אחד פה לא יתבלבל.
אבל אחרי שאמרנו,
גם אם אנחנו לא משליכים באופן מעשי את הקנאות,
מבחינה נפשית, כל יהודי וכל יהודייה
צריך סוג של קנאות בנפש.
מה זה קנאות בנפש?
המוכנות למסור את הנפש לשם השם, במילים אחרות, לשם האמת,
גם שמסביב זה לא פשוט.
זה הרעיון.
הדמויות גם שהפנחס דוקר, כן?
זה זמרי בן סלו וכוזבי בצור. אז גם פה חז"ל דורשים את השמות.
זמרי, שהביא את שבטו לעבודה זרה, לזנות, כן, משחקים שם עם האות זין והאות רי"ש.
בן סלו, שאיסלי, כך אומרים לך זל, עוונותיו של משפחתו, איסלי זה כאילו כמו סולת מובחרת,
כאילו הציף באופן גלוי, באופן בולט, את העוונות של משפחתו.
בקיצור, דמות שהיא כוזבים, מלשון כזב, בסדר?
יש כאן איזה כוחות של טומאה,
שמשתוללים, משתלטים פה על העם, כן, הם מראו הראש, מה, הוא בן אדם, שמע,
היה רמטכ"ל, היה דמות עם כוח, עם סמכות, הוא שולט בתקשורת, הוא לא זה, והנה, הוא מתפרק,
וכל עם ישראל,
אלה שנופלים בתאווה, והאנשים הטובים והבריאים עומדים ולא יודעים מה לעשות.
פה צריך אישיות
של קנאה לשם השם, לא ליפול בזה, כן? אז אמרנו, מה עושים בדיוק באופן מעשי?
זה עכשיו צריך דיון,
אבל לא ליפול בזה תודעתית.
שוב, המחשבות, שמע, אם כולם ככה, אז כנראה הם צודקים.
לא ליפול בזה מבחינה רגשית.
שמע, אין מה לעשות,
זו מציאות כזו שאני יודע שהיא לא צודקת,
אבל אני לא מסוגל להילחם מול הדבר הזה, אני לא מסוגל אפילו להעמיד גבולות בתוך הבית שלי, או בתוך המסגרות שאני כן יכול להעמיד.
כן, אפילו אני מוותר על הכול.
תא נפשית, רכרוכית, כן?
זה הרעיון.
אגב, זה דבר מעניין,
הרי זמרי בן סלו, זה נשיא בית אב לשמעוני.
יש במקום אחר שנשיא בית אב לשמעוני נקרא שלומיאל בן צורי שדי.
שוב, נשיאים, זה היה אנשים רציניים שם.
אז יש דיון, וחבל, האם זה אותו אדם, אבל נלך על דעת זה שזה שלומיאל בן צורי שדי, זה דבר מעניין שהמילה שלומיאל היא התקבלה בסלנג העברי,
למישהו שהוא חסר,
קיצור,
מפוזר, לא יוצלח.
במקור זה לקוח מיידיש, שליימייזל.
שליימייזל זה כאילו בלי מזל כזה.
אבל זה הפך להיות שלומיאל.
בסדר, לא על זה אנחנו בונים, אבל יש כאן איזושהי נקודה.
העמדה הנפשית של המתנגדים לפנחסיות
זה עמדה של שלומיאלים.
שלומיאלים זה אותה עמדה כזו של,
מה שאנחנו קוראים היום הלם, אתה בשוק, מה עושים, מה קורה, מה, צעקו עליי,
אם צועקים עליי, אז אני מפחד להגיד את דעתי, אני יודע מה, יש כאן עכשיו איזה עמוד אנשים שהם ככה מאוד מתלהמים,
אז אני כזה לא יודע איך לנהל את האירוח,
זה הכוונה, לא רק כלפי אחרים, גם כלפי האדם עצמו, כן, הוא נתקל עכשיו באיזו מגפה, יש איזה בעיה כלכלית,
בעיה משפחתית, בעיה זה,
השלומיאליות, אין מה לעשות,
מתפרקים וזורמים עם הזנות,
זורמים עם מה שבא, יאללה, אני לא יכול לעמוד ביצרים שלי.
הפנחסיות זה היכולת לעמוד
ולשמור על העמדה.
וזה הרעיון של פרשת פנחס.
פרשת פנחס זה לפתח בנפש עמדה נפשית של מלאך.
ככה קראתי לשיעור הזה.
איך אדם הופך למלאך?
אנחנו לא מלאכים, צריכים להיות בני אדם.
אבל יש צד שכל אחד זקוק להתגברות מעל הקשיים והקטנוניות של העולם הזה,
ולהתנהל על פי המלאכה האלוהית, על פי הכיוון האלוהי. זה הרעיון
שהמלאכים מופיעים. כאילו, יש לאדם עכשיו איזה רוח השם נוססה בו, כן? הרמב״ם ככה כותב, שחיה למשל,
שמתגבר במלחמה על הפחד ונלחם, זה סוג של התגלות של תחילת רוח הקודש.
המלאך גבריאל מופיע בו, מופיע כאן איזו עמדה של לא נכנעת לחולשות ועושה את מה שצריך לעשות.
וזה ממשיך בפרשה, אני עכשיו נחוז בזכות הפרשה ונעבור להפטרה אל אליהו.
זה גם הרעיון של השמות של המשפחות.
מה עושים פה כל השמות?
יש פה שמות, רשימה של כל השמות פרשת פנחס מפרטת,
חנוך,
פלו,
חצרון, ולכולם מוסיפים ה' וי',
לחנוך, משפחת החנוכי,
פלו, משפחת הפלואי, חצרון, משפחת החצרוני. מה הקטע?
שוב, ה' וי' זה שם השם.
לכל אחד יש את השם שלו,
לכל אחד יש את המשפחה שלו, לכל אחד יש את מרחב החיים שלו.
לאדם צריך להכניס בתוך
העולם הזה את ה' והי'.
ה' ו-י' זה מה שדיברנו קודם, זה העמדה הנפשית הפנכסית הזאת.
די לרחם על עצמך, לחוס,
כן, פן תחוס על עצמך ותיכנע לעולם האנושי.
תכניס ה' ו-י'.
יש אלוקים בכל דבר,
כן, כל אלה שנמצאים בעמדה נפשית ותרנית.
כתוב,
כל האומר הקדוש-רוך-הוא, ותרנו,
יוותרו מאב.
הקדוש-רוך-הוא לא מוותר.
טוב, לא,
אמרתי לכם כמה פעמים,
לבקש מהכדורפלו שיוותר לנו זה כמו להתחנן למורה למתמטיקה.
בבקשה, בבקשה, ששתיים ועוד שתיים יהיה שווה חמש. בבקשה, בבקשה, אני מסכן, אני לא יכול, אין, אני גדלתי עם ילדות עשוקה. בבקשה, ששתיים ועוד שתיים יהיה חמש.
שתיים ועוד שתיים שווה ארבע.
בן אדם חוטא, בן אדם נפל, יש פה איזה חיסרון במציאות שצריך למלא אותו.
אמין, כמו שאמרנו, זה כמו רחם, כן?
כן, שהעובר לוקח לו תשעה חודשים,
אז הכוונה היא רחמים, שיש סבלנות עד שהדברים יתוקנו.
אבל זה שבסופו של דבר צריך להופיע שם השם, יו"ד קיי,
כן, היו"ד,
צריך להופיע בסוף האמת בתוך המשפחה,
זה מה שפרשת פנחס מלמדת.
קדימה, אחרי שעברנו את המגפה, אחרי שפנחס לימד אותנו,
עכשיו כל דבר מכניסים ה' וי',
כל דבר בחיים אדם מכניס את הנקודה שלו.
ואז ממשיכים הלאה, זה הנושא השלישי של פרשת פנחס, בנות צלופחד.
בנות צלופחד זה אותו רעיון, כן? למה התורה כל כך מדברת על זה? אני מדבר על זה גם בפרשת מסעי וכולי.
מה הסיפור עם בנות צלופחד?
בנות צלופחד,
ארבע בנות, בסדר?
שאין להן נחלה בעם ישראל.
זו תחושה מאוד מאוד, שוב, של התמוטטות,
של קריסה, בסדר?
אזל דורשים,
יש פה הרבה מדרשי שמות שאנחנו עושים בשיעור הזה.
צלופחד,
צל ופחד.
יש תחושה כזו.
לא יהיה לי נחלה בארץ ישראל.
כן, אני אבינו מת, כן, אנחנו עשרות אונים.
אין, אין מצב, אין. הקדוש ברוך הוא שכח אותנו.
כן, אני נכשלתי עכשיו באיזה משהו כלכלי, נכשלתי עכשיו
באיזה בעיה בתוך המשפחה.
אני יתום,
אני יתומה.
הקדוש ברוך הוא עזבני.
אנחנו אומרים את זה כבר במזמור לדוד, השם הורי ואישי.
יאבי ואימי עזבוני
והשם יאספני.
אומר הקדוש ברוך הוא למשה, כן בנות צלופחת דוברות,
נתון תיתן להם נחלה בתוך ישראל. בנות צלופחת, אתה רואה? הן פנחסיות.
הן כמו פנחס, לא נופלות, הן באות ומבקשות בצדק את שלהן.
והנה, הן מחדשות דין בעם ישראל.
כן, בנות צלופחת דורות, מהיום ככה כל עם ישראל יתנהל. שוב, זו פרשה שעוד חוזרים עליה פעם נוספת.
בסוף ספר,
נו, בסוף ספר במדבר.
זה מאוד חשוב לתורה לספר שבנות צלופחת,
שוב, דורשים עוד מדרש שמות.
השמות שלהם, מחלה, חוגלה, מילכה,
נועה, אז דורשים חז"ל, מלכה, מלשון מלכות,
חוגלה מלשון מחוגה, כאילו עיגול כזה, ריקוד בעיגול.
מחלה מלשון מחילה, מחול. בקיצור, הם לוקחים את השמות של בנות צלופחד והופכים את זה למשהו מאוד חיובי.
כן?
זו העמדה הנפשית, לא להתמוטט.
זה פרשת פנחס, זה מלאכיות.
יש פה איזו בעיה, קדימה, מתמודדים איתה כמו שצריך.
ואז זה ממשיך,
אחרי זה, אחרי שבנות צלופחד,
יש את המעבר להנהגה של ישוע בן נון.
גם, משה רבנו הולך למות.
כן, זה פרשת פנחה, זו פרשה קשה, מתואר.
וידבר משה אל השם לאמור,
יפקוד השם אלוהי הרוחות לכל הבשר,
איש על העדה.
זהו, אני הולך למות.
גם, יש את הנטייה הזו.
אין, משה רבנו מת.
מה יהיה?
מה? זהו, אין.
המנהיג מת.
מה נעשה עכשיו?
מה נעשה בלי ביבי?
כאילו, מה, איך אפשר? אנחנו תלויים עכשיו באיזה מישהו, באיזה משהו,
שאם הוא הולך,
אין, אני, אין,
זה כמו, זה מחזיר אותנו למגפה של ימי פנחס, זה מחזיר אותנו לכל הפחדים שלנו, אין מי.
אומר משה
לקדוש ברוך הוא,
יפקד השם אלוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם,
ולא תהיה עדת השם כצאן אשר אין לרועה.
ויאמר השם אל משה, קח לך את ישוע בן נון,
איש אשר רוח בו,
ושמחת את ידך עליו. חז"ל דורשים, איש אשר רוח בו,
שיודע להלך לפי רוחו של כל אחד ואחד.
לא אלמן ישראל.
אין דבר כזה בעם ישראל שאנחנו חסרי אונים ונשארנו כצאן אשר איננו רואה.
וזרח השמש ובאה השמש.
הלך משה, בא ישוע בן נון. הלך הדור הזה, שוב,
והאנשים שהם לא פנחסיים, שאין להם את העמדה הזאת, הם רגילים לחיים שלהם, נכון?
כן, הדור שלנו, אנחנו מבוגרים, ידענו לנהל את הדברים, אבל עכשיו הצעירים האלה,
מה יהיה איתם?
מה יהיה איתם עם הדור הטיקטוק הזה? הם יצליחו להילחם? הם יגנו פה על מדינת ישראל? אין, אין, הכל אבוד, הלכה המדינה, הלך.
כך תקרא פרשת פנחס ותשתה כוס מים, תדאג.
פנחס,
אף אחד פה לא,
פס, אף אחד פה לא מתמוטט לו ומרחם על עצמו.
יש כוחות
שבאים ומגיעים וינהיגו את עם ישראל ויובילו את מה שצריך. גם אדם ברמה האישית שלו,
עברת תקופה מסוימת בחיים, אתה רוצה לפנסיה,
מה, איך עכשיו אני אסתדר?
יפקד השם אלוהיו, איש על העדה, אל תדאג, הקדוש הוא יפקיד לך את התפקיד החדש שלך.
חבר'ה, זה הדרך.
ואז, זה החלק האחרון של הפרשה, עכשיו אני כל הזמן מזכיר לכם שמטרתנו להגיע להפטרה,
אנחנו פה רק עושים את הפרשה כפרומו כדי שנוכל לתת את הכיוון של ההפטרה.
כל החלק האחרון, החצי השני של פרשת פנחס, שזה המון, זה שני פרק כ"ח כולו, זה פרק ענק,
סליחה, פרק כ"ח כ"ט,
פילוק ט"ל,
שניים ומשהו פרקים,
מביאים קורבנות ציבור.
שוב, מה הרעיון של הקורבנות כאן? יש כאן קורבנות, אמרנו, של קורבן התמיד כל יום,
קורבן בשבת,
קורבן של ראשי חודשים,
קורבן של הרגלים וקורבן של חגי תשרי. כל מה שנקרא האירועים הציבוריים בעם ישראל, יש להם קורבן מיוחד.
למה זה נמצא פה פרשת פנחס?
זה אותו עיקרון.
מה הרעיון של הקורבן?
אדם חי בחיי היום-יום שלו, את מבין? בשטף היום-יומי.
השטף היום-יומי, שוב, אדם כל יום, כל שבוע, כל חודש, כל שנה,
יש לו כל הזמן התמודדויות, יש את השגרה,
יש לכולנו את הנטייה הזו להיכנס לעמדה של
אין, אין, חיים קשים.
חיים קשים, כל יום.
כשהייתי צעיר,
היה לי חלומות.
כשהייתי צעיר, חשבתי שאני אצליח לעמוד. אין, היום אני בן שלושים ושלוש, די.
אין, החיים גמרו אותי.
החיים ניצחו אותי.
אז תירגע.
דבר ראשון, אתה תלמד כמו פנחס.
פנחס, תפסיק לרחם על עצמך.
תפסיק לחוס על עצמך.
דבר ראשון, תקריב כל יום, בבוקר ובין הארבעים,
שני כבשים בני שנה תמימים.
מה זה הקורבן הזה? כבשים, ככה מסבירים חכמים,
זה ביטוי לעדר, מה זה עדר כבשים? עדר כבשים זה כזה בעל חיים כזה שמתנהל כזה גם, בלי כיוון, בלי מטרה.
כן, החיים מובילים אותי, אני איבדתי את השליטה על החיים שלי. זהו, אני עכשיו,
בעם ישראל, שוחטים כל יום, בבוקר ובין ארבעים. בתחילת היום ובסוף היום שוחטים את הכבשיות.
תמיד.
אתה כל הזמן צריך להיות בהתחדשות.
אל תיכנס לי לעמדה נפשית של כבש.
אגב, עולת התמיד, עולת,
אז רבי נחמן פרסקל, גם רב קוק, עושים עולת בחילוף אותיות זה תולה.
תולעת.
עולת,
יש כל מיני אויבים לבן אדם.
יש, לפעמים מגיעה חיה טורפת, בבת אחת מטפלת ומנסה להרוג אותה.
ויש לפעמים,
אין חיה טורפת, יש תולעת.
אתה שם פה איזה שקית עם תפוחים,
איך איזה תולעת קטנה שנכנסת, בלי שאתה שם לב,
כל יום תולעת מכרסמת יותר,
מפוררת מבפנים.
זה השגרה,
תולעת השגרה,
תולעת התמיד.
אין אין אין, חיים כל יום,
נקרא, אני נהיה יותר ויותר עייף.
אנחנו בפרשת פנחס לומדים,
כל יום מקריבים את קורבן התמיד,
מנצחים את התולעת.
זה סבב ראשון.
אחרי זה מגיעים ליום השבת.
ביום השבת גם שני כבשים בני שנה תמימים, שני עשרו למסולת ממך,
עולת שבת בשבתו.
גם בשבת, אתם מבינים שזה מחזור של שבוע,
גם יש לך את הנטייה.
בסדר, אני...
כל שבוע אני מתייאש לי, כל שבוע אני נכנס לעמדה של...
סוף סוף הגיעה שבת.
אין, אני לא יכול לעבוד שבוע כזה.
שוב, שבת זה לא זמן לסטלנות,
זה עוד נושא בפני עצמו, אפשר להרחיב פה הרבה.
שבת, עבודת בית המקדש בשבת,
זה, יאללה,
התחדש
כל שבוע.
ואז זה ממשיך הלאה, כן?
יש לנו ראש חודש,
ראשי חודשים גם, נכון?
חודשים, זה הרבה,
חודשים זה הלבנה, הלבנה זה כאילו הירח, נכון? הוא נהיה אור, מתחיל להיות מלא, ואז הוא לאט-לאט-לאט דועך.
כל חודש,
אין, מעגלי החיים האלה,
אין סיכוי, הכל בסוף נגמר כמו שזה התחיל, חזרנו לנקודת ההתחלה, שוב מלחמה, שוב צריך להיאבק בעזה,
שוב צריך.
תפסיק,
תלמד מפנחס,
לקנא לשם השם, לעמוד בעמדה, להיות מלאך.
פרשי חודשים אתה מקריב פרים,
פר זה בעל חיים עוצמתי כזה,
עיל גם, זה אילי ארץ, זה משהו שמנהיג.
אתה מצליח לפרוץ את המעגליות הזו של השגרה ושל האנרציה.
כל הכוחות האלה הולכים ומתחדשים, מתקרבים לקדוש ברוך הוא. נכון, יש עכשיו מאבק חדש, אבל אתה נמצא עכשיו,
כן, לא באיזה מעגל שחוזר לעצמו, אלא בספירלה.
אנחנו נמצאים עכשיו במצב יותר טוב משהיינו לפני שנה,
ולפני שאנחנו במצב טוב לפני שהיינו 50 שנה. יש פה כל הזמן, אומנם מעגליות של המציאות,
אבל כל הזמן יש התחדשות,
ואז מגיעים לרגלים, מה זה שלוש רגלים? אותו רעיון.
יש נטייה לאדם, להרגל שלו, שנה וזה.
יש חודש מלשון חידוש, שנה מלשון שינוי.
יש שינויים שבועיים, יש שינויים יומיים, יש שינויים חודשיים ויש שינויים שנתיים.
אז עכשיו אין לנו זמן, נפר את הכל, יש פה את ההתחדשות של פסח,
את ההתחדשות של שבועות, את ההתחדשות של חג סוכות, בסדר?
לכל חג יש את הקורבנות שמבטאים, אתה מקריב כמות גדולה של פרים, כמות גדולה,
עם הזמן אתה מוסיף גם,
אם, כן, זה כבר שמגיעים לחגי תשרי, יש לנו את ראש השנה,
יום כיפור, סוכות, אני מבחינת שנעשה את הכל בתמצית. מי שרוצה יכול להסתכל בספר או לקרוא,
או לשמוע שיעור על פרשת פינחס שעומד לפני עצמה,
ואני רוצה להגיע להפטרה, אבל
הרעיון הוא שגם בראש השנה, יום כיפור, סוכות ושמיני עצרת,
זה איזשהו תהליך שהאדם מגיע לשיא ההתחדשות שלו.
כן, מקריב את השעיר מעבר לפרים, להילים, מקריב גם שעיר, שעיר זה ביטוי לכוחות הסוערים, כן, לכוחות שפורצים גבולות.
על כולם אפשר לשלוט,
את כולם אפשר לנצח.
אדם נמצא כל החיים שלו,
כל הזמן הוא פנחס, הוא כל הזמן יהושע בן נון, הוא כל הזמן מוסיף ה' וי' לשם שלו.
שם השם נמצא איתו, הוא הולך והופך את האנושיות שלו למלאכיות,
למשהו גדול.
אחרי שראינו את זה, אנחנו מגיעים אל ההפטרה.
שימו לב.
ההפטרה,
עוד פעם, בשנים שאנחנו קוראים את ההפטרה הזו בפרשת פנחס, היא בספר מלכים.
סוף פרק י"ח, הפסוק האחרון, כאן מתחילה ההפטרה.
"ויד ה' הייתה אל אליהו וישנס מותניו וירץ
לפני אחיו עד בואכה יזרעאלה.
מה היה בפרק הקודם?
בפרק הקודם היה את הסיפור עם נביאי הבעל. שוב, המציאות היא שעם ישראל נמצא
on the face, מה שנקרא,
המצב על הפנים, אחיו ואיזבל, כן, איזבל, פה היא בעצם איננה את הממלכה ואחיו והבובה שלה
ממלאים את כל השומרון בעבודות זרות,
נביאי הבעל.
אליהו הוא היחיד שנותר, כן,
הם הורגים את הנביאים וכולי, אליהו
קורא להם להר הכרמל, מה שנקרא,
לדו-קרב רוחני, ושם הסיפור הידוע,
שהוא שוחט את נביאי הבעל, בסדר? אליהו, עוד פעם, זה פנחס. אמרנו, אליהו זה פנחס, זה אותו דמות. אליהו זה הדמות שלא מפחד מכל המציאות מסביב,
והוא מקנא לשם השם צבאות.
ואז מה קורה?
ויגד אחיו לזאבל את כל אשר עשה אליהו,
ואת כל אשר אגג את כל הנביאים בחרב.
ותשלח איזבל מלאך אל אליהו לאמור,
כה יעשון אלוהים וכה יוסיפון,
כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם.
אגב, המפרשים אומרים שהאחיו עצמו דווקא היה,
הוא קיבל קצת ייסורי מצפון מהסיפור עם נביא הבעל,
שהוא נטה אחרי אליהו,
שלו היה בליזבל היא ה...
היא אומרת את המילה האחרונה בבית.
בסדר? היא שם.
וכזה שהיא אומרת, אגב, לאליהו,
כשמחר אשים את נפשך, זה גם ביטוי לזה, שהיא לא מעיזה עוד להרוג את אליהו עכשיו.
כי אליהו, מה שנקרא, עשה פה משהו ש...
ככה מסבירו שם הרד"ק, המפרשים.
היה פה איזה היסוס מצד החווי איזבל.
אבל מכל מקום, אתם מבינים, זה מה שאליהו צריך להתייצב איתו.
אז מה קורה עם אליהו?
הנה.
שימו לב,
איך אליהו מתמודד.
שוב, אליהו זה פנחס,
אליהו זה ישוע בן נון, אליהו זה כל מה שראינו בפרשה הזו.
אליהו הוא זה שמקריב קורבנות להשם,
שלא נותן לחולשות, לעייפות, לרחמים העצמאים, הוא מקנא לשם השם. מה הוא עושה?
וירא אליהו, פסוק ג', ויקום, וילך אל נפשו,
ויבוא באר שבע אשר ליהודה, וינח את נערו שם.
יהיה נפשט, וילך אל נפשו, כאילו להציל את נפשו.
וינח את נערו שם,
אז הפשט זה שהוא אמר לנער שלו, אתה, כאילו, אותי הם רוצים להרוג, לא אותך, אז בוא תישאר אתה שם
בבאר שבע, ואני אמשיך לברוח.
אבל,
אסביר המלבים, הארי הקדוש,
וילך אל נפשו,
הלך לו אל נפשו האלוהית.
זה הכוונה.
אליהו בעצם,
כאן, כשהוא מגיע לנקודה הזו,
הוא עוזב אותנו.
הוא מפסיק להיות בן אדם.
הוא עוזב את הנפש החומרית שלו,
את הנער.
נער זה ביטוי ל...
כן, שבו לכם פה עם החמור,
והנער נשתחר אליכם, גם בעקידה.
נערות זה כאילו ביטוי למציאות החומרית.
שוב, אתם הנערים, שוב, שוב, שוב למטה.
אליהו, הנה, מי שהוא פנחס, מי שהוא אליהו,
איך הוא מתמודד עם קשיים בחיים?
הוא לא מרחם על עצמו.
הוא הולך ומתעלה,
עושה את מה שהוא צריך לעשות עם כל המחירים שהוא צריך לשלם בעולם הזה.
והוא הלך במדבר דרך יום, ויבוא וישב תחת רותם אחד, וישל את נפשו למות.
העולם הזה כבר לא בשביל אליהו,
תכף נראה, לכן הוא גם לא יכול להנהיג יותר את העולם הזה, אלישע יחליף אותו.
אבל אליהו, כנו קינאתי לה' אלוהי צבאות.
הפנחסים האליהו, הם באיזשהו שלב,
הם עוזבים את המגבלות של העולם הזה.
ויאמר, רב אתה השם, קח נפשי,
כי לא טוב אנוכי מאבותיי.
אני רוצה להתחבר פה
אל הנצח.
אליהו, אתה מבין, זה לא מתוך אקט של כזה ייאוש, מסכנות, רוצים להרוג אותי,
אינך זה אליהו, זו אותה דמו.
כאילו, אני פעלתי את מה שאני צריך לפעול בעולם הזה,
זהו, עכשיו אני שייך
לעולם הבא.
קח אותי אל אבותיי, הנני נאסף אל אבותיי.
יהודי
שהוא עם נפש של פנחס, של אליהו, של ישוע בנו,
הוא לא מפחד מלמות, הוא לא מפחד מכלום.
הוא עושה את מה שהוא צריך לעשות
והוא הולך ומתעלה.
וישכב וישען תחת רותם אחד, והנה זה מלאך נוגע בו ואומר לו קום אכול,
מתחילים המלאכים להגיע לאליהו.
ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים וצפחת מים,
רצפים זה עוגה,
מלשון רצפה, כאילו עוגה שרופה, ככה מספרים מפרשים.
אוכל מינימלי,
צפחת מים, זה כמו שאמר, כך היא דרכה של דור.
פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה. כן,
הסביבים מפרשים, לא שזה הדרכה מעשית. שוב, אמרנו, גם פנחה זה לא הדרכה מעשית, וגם אליהו זה לא הדרכה מעשית. שאף אחד לא יתקור לי פה אנשים,
ולא ישחוט לי אנשים שהוא יחליט שהם נביאי בעל,
ושלא יאכל יוגת רצפים, בסדר? אני אומר פה כהדרכה מעשית.
ויש כאן איזו אמירה עקרונית.
פג פעמלך תאכל מב במשורה תשתה.
מסבירים המפרשים, אדם צריך
להיות במצב כזה שגם אם יהיה לו רק
מים במשורה ולחם צר,
גם אז הוא ימשיך עם אותו מחר.
אם זה היה מה שצריך ללמוד מהדמויות האלה.
אז לא יהיה לך את הפינוקים שלך, נכון?
מה, זה מה שאני צריך לעשות?
למסור את הנפש למען השם, להקריב את עצמי למה.
מה עם הנוחות שלי? מה עם החיים שלי? מה עם המשפחה שלי?
שוב, שאלה אם אתה רוצה,
שנקרא,
להיות רק בן אדם, או שאתה רוצה גם לגעת במלאכים.
מה, אני רוצה להיות בן אדם, זה יותר ממלאכים. בסדר, בסדר, בסדר, הבנו. לא באנו לדבר שם. ברור שהמטרה של בן אדם זה לחיות בעולם הזה, וזה וזה.
אבל יש דמויות מסוימות בעם ישראל
שהתפקיד שלהן לעזוב את העולם הזה,
ועל ידי כך לגרום איזדון לכולנו בתוך העולם הזה.
מי עוד היה כזה, חוץ מאליהו?
מי עוד בהיסטוריה של ישראל?
פרש מהעולם הזה
משה רבינו.
ארבעים יום לא אוכל ולא שותה, והוא גם פירש מהאישה, נכון? הרי זה מה שאהרון ומרים לא מבינים.
מה, לא גם בנו דיבר השם? למה רק משה, כן, האישה הכושית אשר לקח, כאילו?
למה הוא עזב את האישה שלו?
אז גם, לא שמשה הוא ההדרכה המעשית לעם ישראל. חס ושלום, בן אדם עכשיו יתחיל לפרוש מהמשפחה שלו, ויתחיל לא לאכול ולא לשתות.
משה, ככה אומר המהר"ם מפראג, הוא צורתם של ישראל.
צורה, הכוונה היא כאילו, הוא האיזון הרוחני של עם ישראל.
כולנו שייכים כל הזמן לחומר, לחיי האישות, לחיי האוכל, לשתייה.
יש דמויות מסוימות
שתפקידן ללכת לקיצוניות אחת,
ומתוך כך לאזן את כל עם ישראל.
הדמויות האלה מופיעות, כמו פה פרשת פנחס, אחרי שיש מגפה, ועם ישראל נופל שם מבנות מדיין,
אז צריך פה עכשיו את פנחס שייקח את האיזון.
יש את משה רבנו, אמרנו,
שעם ישראל נמצא בחומריות, אז הוא מאזן.
ויש את אליהו,
שעם ישראל כולו עובד עם נביאי הבעל, ועכשיו אליהו הולך לכיוון הזה.
תגידו, אוקיי, מה נגזרת אליי?
אומר הרמב״ם בשמונה פרקים, אני מקווה שכולם מכירים את זה,
אם אדם מרגיש שהוא יותר מדי מכור לעולם החומרי,
למשל, אדם מרגיש שהוא כעסן גדול,
נכון?
הכעסן זה תמיד צריך להתרחק, אבל בואו נראה, איך שאדם מרגיש שהוא,
אני יודע מה, פחדן, וגם סוג של כניעות לעולם הזה.
מה ההמלצה של הרמב״ם?
לך לקיצורים את השנייה לתקופה הזאת. לך תעשה סנפלינג,
כן, עם אבטחה, אבל עדיין.
תעשה סנפלינג,
איך אתה עושה קפיצה בשמי הארץ, לא יודע,
עם אבטחה, אבל עדיין.
ולא שזה עכשיו החיים הנורבנים שלך, שמהיום אתה צריך כל יום לקפוץ בנג'י, לא.
אבל יש איזה משהו מסוים בנפש שאתה מותח לצד אחד
כדי להביא בסופו של דבר אל האיזון.
זה מה שקורה פה, אתם יודעים, אליהו,
וזה מה שקרה פה עם פנחס,
וזה מה שקורה פה בכל המהלך הזה.
בשביל להגיע לאיזון צריך גם להיות מוכנים שיהיה לך
קצת אליהו הוא קטן בלב,
קצת משה בלב,
קצת פנחס בלב.
זו הסיבה, אגב,
שאליהו הנביא מגיע,
מתי הוא מגיע לבקר את עם ישראל?
נו,
איזשהו מגיע במוצאי שבתות, ללמד זכות על ישראל,
אבל מתי ה-ה-זמן שהוא מגיע?
ברית מילה. אליהו מלאך הברית, עמוד אלמין לסמכני.
למה ברית מילה? מה זה ברית?
שוב, ברית זה משהו שדורש את העמדה הנפשית שאנחנו מדברים עליה כל השיעור הזה.
ברית,
ברית קודש.
כן, מוסרים את הנפש.
יש פה איזה משהו מסוים, נכון, שאנחנו לוקחים את ה... במקרה הזה, את הדבר הכי רגיש בעולם הזה, כן, את היצר המיני,
ואנחנו טיפה מרסנים אותו, מסירים את העורלה.
נכון, יש כאן איזה משהו שהוא יהיה פחות בעולם הזה,
אבל זה מה שמביא בסופו של דבר את האיזון השלם.
אליהו מלאך הברית, עמוד על ימיני לסמכני, אל תירת.
צריך למול את הילד, אתה מבין?
לא אוכל את זה.
זה מה שצריך לעשות.
עכשיו הוא הולך למלחמה.
מה, חיים זה להילחם?
לא.
חיים זה,
רואה חיים עם אישה אשר אהבת, ולך אכול בשמחה לחמך, כי רצה אלוהים את מעשיך. אבל לפעמים צריך מלחמה.
כשאתה עומד על מלחמה,
אליהו עומד על ימינך, לסמכני.
תפסיק לרחם על עצמך,
תפסיק לרחם על המחבלים,
תכוון את הנשק
ותכניס את הכדור בין המטרה,
בין העיניים.
ידימה,
זה אליהו מלאך הברית.
וישב מלאך אדוני שנית ויגע בו ויאמר קום אכול כי רב ממך הדרך ויקום ויאכל וישתה וילך בכוח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה, אדר האלוהים חורב. יש פה אחד לאחד משה רבנו.
יש פה מעמד הר סיני,
גרסה 2-0. פעם שנייה מעמד הר סיני,
הולך 40-40 לאללה, שוב 40 זה מספר שמבטא עידן כזה,
כן?
40 יום מה שהיה תיבת נוח הייתה, 40 יום קודם יצירת הוולד, זה כאילו
אליהו עובר מהפך, הוא משתנה,
הוא הופך להיות מבן אדם כמו משה רבינו,
הופך, עולה אל הר האלוהים.
ויקום ויאכל וילך באש, ויבוא שם אל המערה, וילון שם,
והנה דבר אדוני אליו, ויאמר לו, מה לך פה אליהו?
איך הגעת למדרגה הזו, שאתה כבר פה מתקרב למדרגה של משה רבינו?
ויאמר, קנו קינאתי לאדוני אלוהי צבאות,
כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזברתך הרס,
נביאיך הרגו בחרב, ואוותר אני לבדי,
ויבקשו את נפשי לקחת.
טוב, יש על זה הרבה מדרשים,
אגב, בשיחות הרב צבי יהודה יש לו אז שיחה מאוד ידועה,
שנורא אוהבים לצטט,
שיש פה בעצם סוג של ביקורת על אליהו, כן?
שהמדרש שאומר, שאליהו אמר,
יעזבו בריתך בני ישראל, שאל אותו הקדוש בריטי או בריתך?
את מזבחותיך הרסו, מזבחותיי או מזבחותיך?
ואת נביאיך הרגו בחרב, נביאיי או נביאיך? כאילו אומר לו הקדוש ברוך הוא, מה אתה פה מתערב ביני לבין עם ישראל?
ואז אומר אליהו, ככה אומר המדרש,
וייוותר אני לבדי ויקשו את נפשי לקחתה. כאילו, הקדוש אומר לו, אה, בעצם מסתבר שיש פה איזו נגיעה אישית אצלך, אליהו,
מכל הקנאות הזאת.
טוב, אז יש גם פן כזה,
שאליהו, כמו שנראה פה, הוא לא הולך להמשיך להניג את עם ישראל.
זה מה שנקרא, אליהו, הוא,
אנחנו כבר לא בליגה שלו.
אבל, אתם מבינים, זה לא כן, ואיזה כולם, כאילו, אוהבים לצטט, ואה, לא להיות קנאים כמו אליהו, כן?
כן, אנחנו ששבויים בחומר ובנהנתנות,
אנחנו עוד מתנשאים על אליהו, כן, הוא היה קנאי.
אני לא קנאי.
יעשה לי טובה,
אל תחשוב שאתה יותר מאליהו.
אליהו, מתוך גדולתו וקדושתו, בתוך הקנאות שלו,
היה גם איזה צד מסוים שצריך להיזהר ממנו.
אתה יודע, משה רבנו, בתוך כל גדלותו, היה גם איזה שלב שהוא היכה את הסלע ולא זה. אל תיקח לי עכשיו את הנקודת חולשה ותהפוך אותה עכשיו
לחזות הכל.
הרוח הכללית היא שאליהו הנביא עולה בשערה שמיימה,
בסדר? הלוואי על כולנו לעלות בשערה שמיימה, בסדר?
בתוך זה,
אתה יודע, יש כאן איזה משהו שבאמת אומר הקדוש ברוך הוא אליהו, תשמע, אתה לא... מה שנקרא? אתה לא מתואם עם עם ישראל, אתה לא...
עם ישראל צריך מישהו קצת יותר רגוע שיניג פה את הדברים,
כן? גם משה לא יכול להכניס את עם ישראל לארץ ישראל.
צריך את ישוע בן נון, לא רק בגלל שמשה חטא,
כי גם משה לגודל מעלתו, הוא כבר, הוא לא בנוי,
הוא פורש מהחיים, ארץ ישראל צריכה מנהיג שיהיה בתוך החיים,
בסדר? זה לא רק לפחיתותו של משה, זה גם למעלתו של משה, גם פה, זה לא לפחיתותו שהביא, זה מעלתו של אליהו.
ומתוך זה אנחנו לומדים, אנחנו, שאנחנו לא אליהו,
אז תדע שאתה גם מקנא לשם השם וגם זה, תדע לא להתנתק לגמרי מהעולם הזה, בסדר?
אבל עדיין אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אין ה...
כן, לא לשכוח פה עדיין מה הרוח הכללית של הנביא.
הרוח הכללית של הנביא, שאליהו זה וואו וואו,
כן, זה מודל לחיקוי, זה לא מודל השמצה.
בסדר? מודל לחיקוי, רק עם הסתייגות, שזה לא עכשיו התפקיד שלנו,
אבל שזה ישמש השראה לכולנו.
מה זה, לכל אחד באליהו הקטן שיש לו בלב, שידע לאן הוא יכול להגיע,
יכול להגיע למצב שהוא עומד בהר האלוהים חורף.
ויאמר, כן,
צא, ועמדת בהר לפני ה'.
והנה ה' עובר, ורוח גדולה וחזק מפרק ערים.
ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה'.
ואחר רוח רעש, לא ברעש ה'.
ואחר הרעש אש, לא באש ה'.
ואחר האש, כל דממה.
דקה. היום מסבירים המפרשים.
מה הכוונה?
כל המציאות החומרית מתפרקת מול אליהו.
אליהו
הוא דממה דקה.
אליהו זה הקנאות הטהורה,
המסירות הנפש
למען עם ישראל.
כל היצרים,
זה הרעש, זה הרוח.
כל העולם הזה על כל הקליפות שלו,
כל הקליפות האלה הולכות ונושרות
עד שמגיע לאליהו ופנחס.
כמו שאני אומר, ובמקביל, יש פה כל הזמן שני צירים במקביל.
הציר אחד זה המעלה הגדולה של אליהו וכל הדמויות האלה, ויחד עם זה, גם ההבנה שהעולם שלנו לא יכול להתנהל בצורה כזאת. העולם שלנו לא יכול להתנהל ברוח וברעש ושהכול מתפרק.
כל דממה דקה צריך דברי, כן, יש מפרשים,
צריך לעם ישראל דברי נוחם, דברי אהבה,
זה בא יחד, אתם יודעים, זה לא,
זה שני פירושים שהם,
שני כיוונים במפרשים שהם שניהם מביאים לאותה נקודה.
שחייבים בעם ישראל,
אדם, כל אחד חייב גם בתוך הנפש שלו איזה קנאות,
איזה פנחסיות, איזה אלאיות.
ויחד עם זה, נשמחה כוכבית, ותדע שעם זה לא מנהיגים את החיים באופן מעשי.
בסדר?
אבל זו התמונה השלמה.
ויהי כי שמוע אליהו, וילד פניו באדרתו,
ויצא וימות פתח המערה, והנה כל אליו, ויאמר לו, מה לך פה אליהו? הוא אומר שוב.
ויאמר כנאו, כי הנה את ילדני אלוהי צבאות,
כי עזבו ביתך בני ישראל למזבאותיך הרס ולנביאיך הרג ובחרב, ואוותר אני לבדי, ויקשו את נפשי לקחת.
ויאמר אדוני אליו,
לך שוב לדרכך מדבר הדמשק, ובאתו מכשרת את חזאי למלך על ארם,
ואת יהוא בן אמשי תמשך למלך על ישראל,
ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשך נביא את ערתיך.
כאילו, חוזרים פעם שנייה לחזון הזה,
כאילו ראינו את החזון הזה ברמה העליונה, שאתה כבר שייך שם לעולם העליון,
ועכשיו שוב חוזרים,
נביאי חרגנו, אז אוקיי, המציאות היא שהעולם לא יכול להתנהל באופן הזה,
לך עכשיו ותמצא את אלישע במקומך.
בסדר? אלישע משום ישע.
הוא יושיע את עם ישראל, הוא ימשיך, אני אמשיך מכאן, מה שנקרא.
הוא ימשיך מכאן, את מה שעשית. מה שעשית זה טוב, הנה, אליהו בנה פה תשתית, אליהו הרג את נביאי הבעל,
פנחס קינא לשם השם,
משה רבנו הוריד את התורה מהר סיני.
ועכשיו, זה לא סותר שצריך ישוע בן נון שיוביל לארץ, ושאלישע ימשיך את אליהו,
ולא יודע, פנחס,
הוא נעלם, מה שנקרא, מבמת ההנהגה,
והכוחות האחרים ינהיגו את עם ישראל.
זה לא סותר.
היה לך עכשיו רגע של קנאות, רגע שמסרת את המוכנות הזו, נאבקת ביצרים שלך,
בזה וזה, יפה. ועכשיו אתה יכול, חוזר לחיים הנורמליים, אבל מתוך
מתוך עמדה אמיתית, מתוך עמדה של
כא נו קינאתי להשם צרעות, ולא מתוך איזה רכרוך
שחס על עצמו ועסוק כל היום ב... להיות אדם קטן ולשכנע את עצמו שזה האיזון.
זה שאני מוותר כל הזמן לעצמי, אז זה בעצם האיזון הקדוש,
ואלה שדרושים מעצמם הם הלא בסדר, כן? לא זה הכוונה פה בפרשה ובהפטרה.
בואו נסיים בזריזות.
והיה הנמלט מחרב חזר אל ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא, ימית אלישע. קיצור, יהיו פה אחרים שימשיכו לנהל פה את העניינים ולחסל את החשבונות.
והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכיים אשר לא קראו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו. אתם רואים, כאילו, הדרך של אליהו הצליחה, כן? המסר, זה לא, אה, אליהו, אתה קנאי מידה, יאללה, בוא נחזיר עכשיו את העבודה הזרה, כי העיקר זה לחיבוקי ואחדות יחד.
לא, אנחנו פה נמשיך את העבודה שלך.
רק באופן יותר מותאם למציאות.
וילך משם וימצא את אלישע בן שפט, והוא חורש שניים עשר צמדים לפניו, והוא בשניים עשר, גם שניים עשר צמדים, שניים עשר שבטי ישראל.
קיצור, אלישע הוא כזה אחד שיודע להנהיג את העם כמו שהוא עכשיו.
ויעבור אליהו אליו וישלך אדרתו אליו. כן, האדרת זה תמיד הבגד של הנביאים, זה כזה מעיל כזה שמקיף את המציאות.
כן, שמואל הובש מעיל,
תמיד ביטוי להאצלה של רוח הקודש.
ויעזוב את הבקר, וירץ אחרי אליהו, ויאמר, אשכה נא לאבי ולאמי. אתם רואים, אלישע הוא טיפוס משפחתי, הוא לא אליהו, יש לו משפחה, הוא חלק מהמציאות.
וילך אחריך, ויאמר לו, לך, שוב, כי מה עשיתי לך? הוא אומר, אליהו, נכון, נו, אתה בשביל זה נבחרת, כי אתה טיפוס שמנשה, קטע בבאים, אז אתה יכול להמשיך להנהיג את עם ישראל.
אני, אין לי אבא, אין לי אמא,
אני עולה שערה השמיימה.
וישב מאחוריו, ויקח את צמד הבקר, ויזבחהו וכלה הבקר בשלם הבשר. שוב, בשר, בקר, זה הכל מצויות כאלה של העולם הזה.
כמו הקורבנות שדיברנו בפנחס.
כן, אלישע שוחט, נותן לעם להיות מחוברים למקום שהם נמצאים בו.
ויאכלו, ויקום, וילך אחרי אליהו, וישרתהו. בסדר? ויש פה איזו תהליך חפיפה שנראה בהמשך.
ואז יש הנהגה חדשה בעם ישראל. ראינו, אני סוגר פה את ההפטרה הקלאסית של פרשת פנחס,
שפרשת פנחס מלמדת אותנו להיות פנחסים,
בסדר? למצוא בנפש את העמדה הזו, שהיא יודעת לקנא ולמסור את הנפש,
לא לוותר, לא לרחם על עצמנו, כן?
ואליהו בהפטרה, הוא ממשיך את אותו כיוון. יש פה גם מצד הנביא,
אנשי כנסת גדולה תקנו פה את ההפטרה הזו,
כדי
להבין את הכיוון הזה של הקנאות,
של היכולת הזו לפרק את המציאות של העולם הזה ולהתחבר למשהו עליון,
זה דבר שכל אחד צריך שיהיה לו גם קצת בתמצית מסוימת בנפש,
וככה הופכים אדם למלאך.
אפשר אולי לקרוא לשיעור הזה גם אנשי הדממה,
חשבתי על זה, כל דממה דקה, נכון? אנשי הדממה.
האנשים האלה שהם פנחסיים ועליון, בלי רעש וצלצולים,
מדויקים, אמיתיים,
עושים את מה שצריך,
צריך לשלם מחיר, משלמים מחיר,
גם כשהם צריכים לעזוב את העולם הזה, עוזבים ככה,
ככה חז"ל אומרים, שצדיקים עוזבים את העולם הזה כמו משחלבי בינטה,
כמו שערה מחלב.
והנה את הלחץ של מה יקרה איתי ואני רוצה להישאר פה,
מילאת את תפקידך,
עולה בשערה שחרור.
כל אדם צריך שיהיה לו צו כזה בנפש.
צריך לעשות פה משהו, לקנא לשם השם, קדימה.
קנא לשם השם,
הקדוש ברוך הוא יוביל אותך לאן שצריך.
חברים יקרים, נעצור כאן.
חברים יקרים, נעצור כאן.
חברים יקרים, נעצור כאן.
:::::::::����
