טוב, חברים יקרים, אנחנו בתוך הסבב שלנו, של ההפטרות, ההפטרה של הנפש,
אז אנחנו כאמור כל פרשה מנסים לתת את הפרשה, ומתוך כך איך הפרשה קשורה להפטרה,
אבל כזכור, בתוך כל הסבב של ההפטרות, יש לנו גם הפטרות שהן לא תלויות פרשה, אלא תלויות זמן,
כן? למשל ארבע פרשיות, נכון?
בזחור, החודש, שקלים, פרה, אז היה להם את ההפטרות שלהם.
יש לנו בהפטרות ערב ראש חודש, יש הפטרה בראש חודש, הפטרות לפני חגים.
וכעת גם יש לנו שלוש הפטרות שנקראות לאטה דה פורנוטה, כן? שלוש הפטרות שקורים בשלושת השבתות
שבין י״ז תמוז לתשעה באב.
וההפטרות הללו, כאמור, יש גם את הפרשיות שהן כל פעם נופלות בפרשייה אחרת, זאת אומרת,
בדרך כלל זה אותן פרשיות, אלפים בשנה מעוברת, זה מתחלפת הפרשה.
אז אנחנו בעזרת השם נעשה גם שיעור על כל הפטרה בפני עצמה. עכשיו אנחנו נמצאים, פרשת פנחס, יש גם את ההפטרה לפרשת פנחס,
ההפטרה לפרשת מטות מסעי וההפטרה לפרשת דברים.
אבל אנחנו גם נעשה שלושה שיעורים שכל אחד תדבר על הפטרה מהפליטת הדפורנותה, כן? החז'ל קבעו, אנשי כנסת הגדולה,
קבעו שבשלושת השבועות הללו אנחנו קוראים שלוש הפטרות מהנביא.
ההפטרה הראשונה היא מירמיהו פרק א',
נקראת דברי ירמיהו.
ההפטרה השנייה, כן, השנה הזאת זה בפרשת פנחס,
ההפטרה השנייה בפרשת מטות מסי זה פרק ב' בירמיהו, ממש המשך של הפסוקים,
שזה שימעו דבר,
ככה זה המילים הראשונות שפותחות את ההפטרה הזו.
והשבת השלישית, שהיא היותר ידועה, השבת, השנה זה יוצא לנו בשבת פרשת דברים,
שבת חזון, בסדר? חזון ישעיהו, ישעיהו פרק א',
קיצור, שלושה פרקים שכל אחד מהם עוסק בזווית אחרת של החורבן,
ולאחר זה יש לנו מפרשיות ואתחנן עד פרשיות כי תבוא, כן? שבע השבתות, שבע פרשיות,
שבהם אנחנו קוראים שבע הפטרות שנקראות שבע דנחמתא.
בסדר? שבע הפטרות נחמה,
שימו לב, יש שבע נחמות מול שלוש פורענויות, אז זה יפה.
אנחנו במאזן חיובי.
לגבי השבע דנחמתא, שם זה תמיד נופל באותן פרשיות.
בסדר? ויתחנן, עקב, ראה וכו'.
אז בעזרת השם, שנלמד את הפרשיות של שבע דנחמתא, אנחנו פשוט נדבר על ההפטרה הקבועה של פרשת ויתחנן, ההפטרה הקבועה של פרשת עקב,
ואז גם נבין מה הקשר,
כן, אם חז״ל,
אם הצ׳קנסט העולה, קבעו שזה תמיד ייפול בפרשיות הללו, אז יש קשר בין הפרשה להפטרה.
בתלתא דפורנותא אין לכאורה קשר בין הפטרה לפרשה, כי כאמור הפרשיות הן לא תמיד קבועות,
אז יש לנו להתמקד בפרקים בירמיהו ובישעיהו בפני עצמם, וזה מה שאנחנו הולכים לעשות כיום.
היום נלמד את ההפטרה הראשונה של תלתא דפורנותא.
הכותרת שנתתי זה פסוק שנמצא בהפטרה הזו, פסוק ידוע, מצפון תיפתח ארעה.
והרעיון שאני מנסה ללמוד יחד איתכם זה שכל אחת מההפטרות הללו הן כאמור מביאות זווית אחרת של החורבן.
בשלושת השבועות בין י״ז תמוז לתשעה באב אנחנו אבלים על חורבן שני בתי המקדש הראשון והשני.
בי״ז תמוז בית המקדש השני, חז״ל
חלק מחז״ל גם דורשים את זה על בית המקדש הראשון, שבי' תמוז נפרצו החומות,
במשך שלושה שבועות בערה האש בירושלים,
האויב היה בתוך ירושלים, כן? הרומאים בבית שני,
הפבלים בבית ראשון,
ובתשעה באב נשרף בית המקדש. שוב,
במקור בחז״ל זה דווקא תשעה באב זה על בית המקדש הראשון,
אבל לאחר מכן חז״ל גם שמו את זה על בית המקדש השני,
זה ראו בימים הללו, בשלושת השבועות הללו, מבחינה רוחנית,
ימים שבהם החומות נפרצות,
ולא עלינו בית המקדש עולה באש.
וכאן חשוב, לפני שנלמד פה את כל אחת מההפטרות הללו, היום כמובן נתמקד בראשונה,
נבין על מה באמת אנחנו אבלים בחורבן הבית.
וכאן זו נקודה חשובה.
הרבה פעמים מבינים שהאבלות על החורבן
זה על כך שנחרב בית כנסת גדול ומפואר שהיה בירושלים לפני אלפיים שנה או אלפיים וחמש מאות שנה,
ולאחר מכן כמובן הגלות על כל היהודים שנהרגו בחורבן,
ולאחר מכן כל הצרות שהגיעו על עם ישראל מבחינה פיזית וכל הגולויות שלו, הכל שורשם בחורבן.
מה הבעיה?
הבעיה היא שכאשר אנחנו משאירים את זה ברמה הזו, נקרא לזה ברמה ההיסטורית,
כאשר נו מאוד כיום בדור שלנו לחוש את תחושת האבלות בימים הללו.
כי זה משהו שהיה לכאורה בעבר.
רבים מאיתנו לא לגמרי כך מבינים גם מה כזה נורא שאין בית מקדש בעולם.
בסדר, אז אין עכשיו איזה בית כנסת בירושלים, הקרבת קורבנות.
היום, תכף נדבר על זה, הנפש שלנו לא כל כך מתרגשת,
אפילו קצת סולדת מהנושא הזה של לחתוך בעלי חיים
ולהקריב אותם זה לא משהו שמבחינתנו ממלא את הנפש.
ואז ממילא הצער בימים הללו הוא מאוד מלאכותי.
כן, אנשים יודעים, צמים עם ז' תמוז,
מנסים להקפיד על הלכות שלושת השבועות, ובתשעה באב יושבים ומנסים לבכות ולקונן על חורבן בית המקדש,
אבל כאמור זה הרבה פעמים מאוד מאוד חיצוני לנפש. איך אני יודע שזה באמת המצב?
למשל, תדעו,
אתם יודעים מה השאלה שהכי הרבה רבנים מקבלים בשלושת השבועות? שאלה הלכתית,
הכי נפוצה בשלושת השבועות,
איך בכל זאת אפשר לשמוע מוזיקה בשלושת השבועות?
זה כל הדיון. איך בכל זאת, איך אפשר לקיים בכל זאת אירועי שמחה?
כן, ולפני הצומות, כן, יצא עם תמוס תשעה באב, בדרך כלל אנשים מוטרדים בשאלה
איך נעבור את הצום בצורה שלא נרגיש אותו?
זה בדרך כלל המעסיק, וזה הכי מגוחך.
באיחול שהרבה פעמים אנשים מאכלים אחד לשני לפני הצומות,
צום קל.
הצום לא אמור להיות קל,
הצום אמור להיות צום מועיל.
כן, צום קל, כאילו, יש לנו פה משהו צריכים לצום, אנחנו לא כל כך מבינים בדיוק על למה, לא מרגישים שום דבר, בואו איכשהו נעביר את זה.
אז זה בדיוק מה שאני רוצה להסביר, קודם כל ברמה העקרונית, ואז נראה את זה בתוך המילים הקדושות של הנביא ירמיהו,
ובהמשך מרגם של הנביא ישעיהו.
על מה אנחנו אבלים בחורבן בית המקדש?
צריך להבין שהימים שבהם בית המקדש עמד על תילו בירושלים,
לבין הימים שאנחנו חיים עכשיו,
זה לא רק הבדל טכני,
שפעם היה כאמור זה בית כנסת גדול, שכל עם ישראל עלה לירושלים והקריבו שם איזה טקסים של בעלי חיים, והיום לא.
ההבדל בין הימים שבית המקדש עמד על תילו לבין הימים שלנו,
זה הבדל נפשי ורוחני אדיר, זה עידן אחר שהגיע לעולם.
אנחנו חיים כיום בעידן שבו החיים שלנו הם חיי חול.
המילה חול, שימו לב, והמילה קודש זה שתי מילים שאנחנו הרבה פעמים משתמשים בהן.
חול זה כינוי בשפת הקוד התורנית
לחיים שאין להם ערך מצד עצמם,
אלא הם רק אמצעי כדי שיחול עליהם מדרגה אחרת.
חול, כמו חול שדורכים עליו.
אנחנו עכשיו לצורך העניין אוכלים,
אין לנו ערך לאכילה מצד עצמם.
אנחנו אוכלים כדי שיהיה לנו כוח,
וכדי עם הכוח אנחנו,
לא יודע, נלמד תורה או נעשה דברים חיובים.
חודש זה מהמילה להקדיש, להקדיש, בית המקדש,
זה לייחד, כן?
כן, אני לוקח חפץ נוסעם, אני מקדיש אותו לבית המקדש.
החפץ הזה,
יש לו רק מטרה אחת, לבית המקדש.
כן, הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, כן, יש בינינו קשר
בלעדי וייחודי.
חיי קודש זה חיים שיש להם משמעות מצד עצמם, הם לא רק אמצעי למשהו אחר.
החיים שאנחנו חיים כיום,
בדור שלנו, מאז שנחב בית המקדש,
הם חיי חול.
כלומר,
אנחנו קמים בבוקר,
מרגישים תחושה סתמית וריקנית בחיים שלנו.
אנחנו עושים דברים טכניים. קמים, מצרטכים שיניים, אוכלים, הולכים לעבודה.
אנחנו מרגישים בזה איזושהי תחושה של סתמיות.
מה זה?
מציאות, כן.
לפעמים יש לנו איזה רגע,
מגיעים לבית כנסת,
אם אנחנו ממש עובדים על עצמנו ומצליחים לכוון, לא יודע,
בתפילת יום הכיפורים,
השם הוא האלוהים, אנחנו מרגישים איזה
רגע של משמעות.
אבל הוא מהר מאוד הולך ומתנדף לנו מהחיים.
הימים שבית המקדש היה בירושלים,
זה היו ימים שבני אדם הרגישו וחיו באטמוספירה תרבותית אחרת.
לפני 2,500 שנה,
שבית המקדש ניצב לו
מרום מראשון מקום מקדשנו, ניצב לו שם
יהודי
היה קם בבוקר עם תחושות אחרות לגמרי ממה שאנחנו מרגישים היום.
ואנחנו בבוקר מרגישים עייפות.
כל הגוף, כל עולם החול מושך אותנו, אין לנו איזו סיבה לקום בבוקר. זאת אומרת, לפעמים אנחנו מוצאים סיבה, אנחנו צריכים להרוויח כסף, אז
יש לנו איזו טיפת מוטיבציה, אבל העמדה הנפשית היא,
אין בשביל מה להתעורר.
משתמשים בשעון מעורר שמצפצף לנו,
ואז אנחנו במקרה הטוב מצליחים להתגבר.
בזמן שבית המקדש היה קיים,
יהודי לא היה צריך שעון מעורר בשביל להתעורר.
ברגע שקרני השמש היו מלטפות את פניו,
הוא חש איזושהי נביאה פנימית,
לקום יראוך עם שמש.
אדם היה מרגיש תחושות
של משמעות, של ייעוד,
של ערכיות, של פנימיות,
בכל שנייה
וכל נשימה מהחיים שלו.
אנחנו שוב, איך אנחנו מתפללים היום?
אנחנו מתפללים, אנחנו לא מרגישים כלום בנפש.
אנחנו באים לבית הכנסת, מתחילים למלמל מילים,
שוב, קוראים לזה טקסט מלאכותי,
ובמקרה הטוב זה טיפה מצית לנו, וגם הרבה פעמים גם זה לא.
בזמן שבית המקדש היה קיים, לא היה להם סידור תפילה.
כן, סידור תפילה סידר רבי עמרם גאון, ובאלף שנים אחרי החורבן.
אנשים מעצמם
היו אומרים את המילים,
שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד.
בסדר?
עם הזמן, בבית שני, היה גם אנשי כנסת הגדולה, תיקנו שמונה עשרה. בסדר, היה איזה כבר חלקים מסויים של התפילה.
אבל הכל היה ספונטני.
מתוך הנשמה,
כשיהודי היה עובד
תורה לא היה איזה רגע שהוא היה, אנחנו היום עובדים, שוב, בעבודה שלנו ביום אנחנו יושבים מול מחשב וזה,
מרגישים שהוא משהו טכני.
עכשיו אנחנו עושים טובה ובערב לומדים דף יומי,
וגם זה כזה כולאי ואולי.
בזמן בית המקדש,
מתי אדם היה לומד תורה?
בשבטך,
בביתך,
בלכתך בדרך,
בשוכבך ובקומך.
עולם הקודש הופיע בתוך עולם החול.
עולם החול
הופיע את הקודש.
זה היו חיים שתחושות המשמעות,
הקדושה, להקדיש את כל החיים
לשם שמיים,
זה היה build-in בתוך החיים.
השיא היה בבית המקדש.
כשמשפחה הייתה עולה לרגל לבית המקדש,
ננין, זה לא היה לבוא לבקר בבית כנסת,
זה היה איזו תחושה
שאנחנו עולים לרגל, ירושלים, הרים סביב לה, בסדר? עולים עכשיו לירושלים.
המשפחה הייתה מתקרבת לירושלים,
היו מגיעים לבית המקדש. בית המקדש היה מקום,
דיברנו על זה הרבה שאמרנו על ספר ויקרא ועל ההפטרות של...
בית המקדש היה מקום שהיה מיקרו-קוסמוס של כל המרכיבים במציאות.
דומם, צומח, חי ומדבר. היו שם מתכות שונות, זהב, כסף, נחושת.
מעלי חיים שונים, הקורבנות, פר, איל, כבש,
צמחים שונים, עץ ארז, שני, אזוף, תולעת.
הכל היה בשיא האסתטיקה,
בשיא ההרמוניה, העמודים יכין ובועז,
שערי ניקנור.
לכל דבר היה משמעות.
כל מרכיב במציאות,
כל בעל חיים, כל צומח,
כל אבן,
היה לה ערך,
והכל היה מוקרב,
מזה המילה קורבנות בבית המקדש.
היה פה איזה תהליך
שבני האדם היו מגיעים לבית המקדש,
שומעים את שירת הלווים, מריחים את ריח הקטורת,
רואים את האש שיורדת על הקורבן,
והם כל-כולם הרגישו עכשיו
תחושות משמעות שהיום אנחנו אפילו לא מגרדים את התחושות הללו.
השיא של בית המקדש היה בימי מלכות שלמה.
מלכות שלמה, המלכות השלמה של עם ישראל,
אומר הזור הקדוש,
וקיימה סיהרה בהשלמותה, הסער, הירח נמצא בשלמותו.
פסוקים שם בספר מלכים שהם מתארים את מלכות שלמה, הם לא מתארים עולם כמו עולם שלנו,
עולם של אנשים שכל היום קרועים בין המתח הרוחני למתח החומרי.
מדובר שם על עולם שלם.
בני ישראל אוכלים, שותים ושמחים,
איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו,
מדן ועד באר שבע.
וכל העולם כולו,
כל מלכי מזרח ומערב
שומעים את שמע שלמה.
וכל העולם יש איזה רחש, אי שם,
מעבר להרים.
יש ממלכה קסומה,
ממלכה שבה,
כמו שאומר אזור הקדוש, ימושלים,
נשקי רקיע וער האדדי.
השמיים והארץ מתחברים.
ממלכה שבה אימפריה,
שיש בה הכל.
כסף לא נחשב ימי שלמה למאומה.
מאכל שלמה, ואורבות שלמה, וצבא שלמה.
שלמה יודע את שפות העופות, ושפת החיות, ושפת השדים. כל הכוחות במציאות נמצאים מלוכדים מתוך משמעות וערך, מתוך קדושה.
ומלכת שבאה, שהיא השיא, המלכות הכי רחוקה,
היא מגיעה ורואה את המלך שלמה,
כתוב,
ותראה את עולתו אשר יעלה בה. עולה זה גשר שהיו עולים,
גשר שהיה מחבר בין
בית המקדש לבין
בית יער הלבנון, בית הארמון של שלמה.
כאשר מלכת שבא רואה את הגשר, רואה את הקשר,
כתוב ותפעם רוחה
ולא נותר בה עוד רוח,
ותיפול על פניה ותאמר אשרי עבדיך המשרתים לפניך.
זה הרעים?
זה הימים שאנחנו מתגעגעים אליהם חדש ימינו כקדם.
ומיום שנחרב בית המקדש,
על זה אנחנו אבלים, על זה בוכיה עינינו.
של הר ציון ששמם,
ששועלים ילכו בו,
הר ציון הפך להיות משעמם.
מיום שנחרב בית המקדש,
מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמיים.
בתעל טעם בפירות,
בתעל טעם בבייה, כן, במערכות היחסים הזוגיות,
וניתן לעוברי עבירה.
אין יום שאין כלילתו מרובע מחברתו.
הנה, הימים הללו של החורבן,
העולם עבר לפאזה אחרת.
אין יותר תחושות משמעות בפירות, בחיים, בזוגיות.
העולם נכנס לאלפי שנות אפלה,
שבו, כמו שאמרנו, בן אדם קם
והוא לא מרגיש כלום
בנפש שלו.
וזה כמובן יוצר מערבולת שמכניסה את כל העולם לסחרור,
כי עכשיו העולם כולו נשטף באלילות החומרנית. שוב, אין בית מקדש, אין את עם ישראל שייתן את האיזון במציאות.
עם ישראל הולך לו לאלפיים שנות גלות שבהן הוא מתנתק מהעולם הזה.
כדי לגרום פה איזה טיפה של בתים בדרשות שבבבל, שאין להם אלא ד' אמות של הלכה,
וזה הופך להיות עכשיו מודל לכל העולם כולו, הדתות, הנצרות, האסלאם, כולם אומרים, אה,
אז אי אפשר לחיות יותר חומר ורוח ביחד, אי אפשר קודש וחול.
הדרך היחידה להתחבר לאלוהים, למשמעות זה להתנתק מהעולם הזה, העולם נכנס לאלפיים שנה של אפלה דתית,
של איזה ניסיון לחנוק את כל החיים, את כל העוצמות, את כל...
ואז אחרי אלפיים שנה כאלה,
חוסר איזון מביא לחוסר איזון נגדי, זה אפקט מתולתלת.
העולם בורח לעולם החילוני,
אחרי שנמאס לו מהמחנק הדתי הזה,
שוב, כי זה מה שמכירים, או קודש או חול. אז אלפיים שנה הלכנו איכשהו לקודש, לאיזו רוחניות כזו מנותקת, עכשיו הולכים לעולם חילוני, שהוא מעצים את הטכנולוגיה ואת העוצמה החומרית,
אבל מנתק את האדם מהעולם הרוחני.
ואנחנו נכנסים פה עכשיו לתקופה שאנחנו קוראים לה איקבטא דמשיחא,
חוץ פייסקה,
בן הנה בן מתבייש,
מאביו נערים פני זקנים ילבינו ופני הדור כפני הכלב.
זה המציאות שאנחנו חיים בה היום,
של הכאוס הזה,
שעולם הרוח ועולם החומר נראים מנוגדים אחד לשני וכל העולם מיטלטל לו בין שני הקצוות הללו,
כל זה מגיע מחורבן בית המקדש.
ועל זה אנחנו בוכים בשלושת השירות.
להשיב חזרה
את האיזון לעולם.
להשיב חזרה את הקודש שיופיע בחולם.
ושלושת הנבואות הללו
שחזל תיקנו
בתלתא דפורנותא,
בשלושת שבתות, שלושת השבועות של הפורענות,
מכל פעם מזווית החרץ מוסבר על מה אנחנו בוכים,
על מה החורבן.
היום נתחיל.
מצפון תיפתח הרע.
מצפון, אפשר לקרוא את זה מצפון, אפשר לקרוא את זה מצפון תיפתח הרע.
מהעולם הנסתר,
שם מגיע הרע.
דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות שבארץ בנימין.
אשר היה דבר אדוני אליו בימי יהושיהו בן עמון מלך יהודה בשלוש עשרה שנה למלכו,
ויהי בימי יהויקים בן יהושיהו מלך יהודה עד תום השתי עשרה שנה לצדקיהו בן יהושיהו מלך יהודה עד גלות ירושלים בחודש הרמישי.
הנביא ירמיהו
נביא החורבן.
הוא נמצא בשלהי בית ראשון,
שהאימפריה הבבלית הולכת ומתעצמת לה בעולם,
והוא מנבא בזמנם
של ארבעה-חמישה מלכי ישראל,
מלכי יהודה, כן, ישראל כבר גלו על ידי עשרת השבטים באשור,
אבל מלכות יהודה שעדיין נותרה פה בירושלים,
המלך הראשון זה המלך יהושיהו,
לאחר מכן בנו יהויחז,
שלושה חודשים ככה המלאך, אבל גם ירמיהו היה גם שם,
לאחר מכן יהויקים,
שוב, כל המלאכים האלה מנסים למרוד בבבל, מנסים לחשוב שאפשר להתנהל כמו שזה עכשיו,
ושלום עליך נפשי.
לאחר מכן יש לנו את המלך יאויכין,
שלא להתבלבל, יש יאויקים ויש יאויכין,
שגם היה איזה שלושה חודשים,
ואז המלך צדקיהו,
האחרון למלכי יהודה,
בסדר? ששם בזמנו נחרב בית המקדש,
ירמיהו נשאר בחיים וגם המשיך להתנבא בימיו של גדליה,
כן? גדליה בן אחיקם שנרצח
ביהודה א' תשרי,
ולאחר מכן השארית נאלצו לגלות, כן? החלק כבר גלו בזמן יהויכין, גלו את החרש והמסגר,
כל השאר גלו אחרי חורבן צדקיהו,
והנותרים אחרי שנרצח גדליה,
וירמיהו אז יורד למצרים,
כן? ורוב עם ישראל נשאר עכשיו לגלות בבל 70 שנה, וגם אחרי זה שיחזרו,
יחזרו הקבוצה הקטנה על ידי זרות בבל, ואחרי זה עזרא ונחמיה.
למעשה כאן עם ישראל מתחיל את התהליך הארוך של הגלות,
עם איזשהו הבזק של קבוצה שתחזור לבית שני,
אבל בית המקדש הראשון נחרב פה בימיו של ירמיהו.
ואז, מה הנקודה שירמיהו בא לומר?
מה שהסברתי,
ניסינו להסביר כאן.
ימי בית המקדש זה הימים שבהם יש חיבור בין העולם הפנימי לעולם החיצוני.
אומר הקדוש ברוך הוא לירמיהו,
ויהי דבר ה' אליי לאמור,
בטרם אצרוך בבטן
ידעתיך
ובטרם תצא מרחם אקדשתיך
נביא לגויים נתתיך
זה הלידה של ירמיהו.
ירמיהו הוא נביא.
מה זה נביא?
נביא זה בית מקדש מעלך.
מהבטן,
אתה מבין? מתוך הלידה
הקודש נמצא אצל ירמיהו.
המצב האידיאלי שירמיהו כן משקף לעם ישראל שהם כבר לא שם,
וגם היום אנחנו לא שם.
המצב האידיאלי
שבן אדם,
הקדושה, דבר השם,
זה נמצא אצלו ביל דין בנשמה.
זה גם מה שיהיה לעתיד לבוא, לעתיד לבוא לא ילמדו אודי שתראה ולדעת את השם.
כולם ידעו אותי למקטנם ועד גודלם.
המציאות האידיאלית שאליה אנחנו שואפים, וככל שאדם יותר בונה את בית המקדש בליבו ויותר אבל בימים הללו ומתקן את מה שהוא צריך לתקן, זה גם הולך וחוזר לאט לאט ברמה האישית,
שהקודש הוא לא חיצוני לנפש,
הוא לא משהו שאתה חי ובאיזה שלב אתה לומד,
אלא משהו שהוא מופיע בתוך החיים עצמם.
זה לא פשוט.
ואומר ירמיהו
אל הקדוש בחור, ואומר, אהה אדוני אלוהים,
הנה לא ידעתי דבר,
כי נער אנוכי.
איך
נוכל לעמוד בעולם הרוחני הזה?
נער, נער זה עושה מעשי נערות.
מה זאת אומרת? החיים שלנו הרי זה חיי נערות.
אנחנו, מה ששולטים בנו,
זה הצדדים בשעה שננער אדם ממי אמו, כן?
בזמן שאדם נמצא במי אמו,
מלאך מלמדו את כל התורה כולה.
בשעה שננער ממי אמו, המלאך סוטרו על פיו ומשקרו את כל התורה כולה. שאדם,
נכון, יש לנו נשמה גדולה, ובית המקדש אמור להיות בתוכנו, אבל
בעולם הזה המלאך סוטו על פינו, אנחנו נערים, הכוחות היצרים, אנחנו חיי החול, הם מושכים אותנו.
ויאמר ה' אלייך אל תאמר נער אנוכי
כי על כל אשר אשר אשלחך תלך
ואת כל אשר עצבך תדבר
אל תירא מפניהם כי איתך אני להצילך נאום ה'.
הקדוש ברוך הוא עומד לא רק על ירמיה
נבואה שנצרכה לדורות נכתבה
הקדוש ברוך הוא מספר לנו בשלושת השבועות
על כל אחד ואחד
עומד על, הקדוש ברוך הוא עומד על ימיננו לסומכנו.
אל תירא,
אל תפחד.
אתה יכול לעשות את זה.
אפשר לגעת במשמעות של חיים,
אפשר לבנות את בית המקדש, גם אם בית המקדש המלא עוד לא נבנה עכשיו,
כל אחד בלב שלו
בונה חורבה מחורבות ירושלים.
אל תירא מפניהם, מכל הכוחות האלה, שכביכול כוחות החול שמורידים אותך.
איתך אני להצילך, נאום השם, וישלח אדוני את ידו ויגע על פי.
ויאמר אדוני אלי, הנה נתתי דברי בפיך.
חז״ל דורשים שנגע על פי, כאילו גם לכפר על זה שהוא כביכול לא האמין בעם ישראל, לא האמין בעצמו, הוא מופיע במקומות אחרים.
אבל הפשט,
הקדוש ברוך הוא נוגע בפשט.
יש לנו היום דרך
לבנות את בית המקדש.
תלמד תורה,
תתעסק עם הדברים הפנימיים שיחברו אותך אל העולם המופלא הזה שאנחנו רוצים אותו.
ראה, הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות,
לנטוש, לנטוץ, להעביד ולהרוס, לבנות ולנטוע.
יש כוח בנבואה של עם ישראל
לשנות את העולם.
העולם הזה שנראה שאי אפשר להפיל אותו,
העולם החול הזה, שהוא פנוי, איך אפשר?
אנחנו ננטוץ את העולם הזה.
ועל העולם הזה, על חורבות העולם הזה,
אנחנו נבנה וניטע עולם חדש.
עולם שבו האמת, הצדק והקודש הם לא משהו חיצוני.
זה משהו שהוא,
הוא יהיה החיים.
זה העידן שעם ישראל וכל אחד ואחד הולך לבנות
בעולם שלו.
ויהי דבר אדוני אליי לאמור,
מה אתה רואה ירמיהו?
עילת מפתח, מה אתה רואה?
ואומר,
מקל שקד אני רואה.
בסדר? רואה מקל עם ענף של עץ שקד.
ויאמר אדוני אליי,
היטבת לראות,
כי שוקד אני על דבריי לעשותו.
כמו שעץ השקד פורח מהר,
ככה גם המציאות הזו היא בהרבה יותר מהירה
ממה שנדמה לך.
מה הבעיה?
למה נראה לנו שזה כזה משימה בלתי אפשרית? למה ירמיהו עומד?
ויהי דבר אדוני אלי שנית לאמור,
מה אתה רואה?
ואומר,
סיר נפוח אני רואה,
ופניו מפני צפונה.
סיר נפוח הפשט,
או סיר שנפחו אש מתחתיו,
כן?
או סיר נפוח שהוא,
כן, עם מלא גזים בתוכו, כן? מלא לחץ אוויר,
שהוא עוד שנייה מתפוצץ.
יש עולם פנימי,
שנמצא בתוך האדם.
ולנו,
בגלל העולם שבו אנחנו נמצאים,
אנחנו חוסמים את העולם הזה מלצאת החוצה.
מה שאנחנו, אם אתם נתרגם את זה לשפה של היום,
אוסר מודעות עצמית.
השורש לחורבן,
השורש לזה שעדיין בית המקדש לא נבנה, שבן אדם לא מצליח לחזור אל החיים האותנטיים, הטבעיים וזה,
שוב, כי אנחנו חיים עם איזה סוג של פיצול אישיות,
סוג של איזה
מסך כזה,
שלא
מודע ולא רוצה להיות מודע לעולם הפנימי.
מה לדעתכם הסיבה שהאדם מוצא את עצמו
היום
בדור שלנו,
נופל בכל מיני כישלונות רוחניים אפלים שהוא חושב
שאף אחד לא רואה אותו.
בכל מיני נושאים.
שוב, יש לזה הרבה סיבות.
תמיד אדם יש לו תאוות, תאוות לכסף,
ליצר עריות,
אבל יש משהו עמוק יותר.
כמו שתיארתי,
אדם שקם היום בבוקר
ומרגיש תחושה
אל כלום בחיים שלו.
אין עולם פנימי.
כל החיים זה חדשות, אקטואליה,
איזה שהם,
כל מיני דברים ש...
איכשהו אנרציה של החיים, המרדף אחרי הפרנסה, אחרי הבריאות, אחרי הבילוי ה...
העולם הפנימי, אתם מבינים?
הוא מת.
זה הולך ומתגדל עם השנים, אתם מבינים?
הסיר הזה הולך ומתנפח עם השנים.
כשהייתי קטן, היה לי חלומות,
או דהאמנתי שיש אידיאלים, שיש ערכים בחיים. אבל ככל שהתבגרתי,
למדתי
שאין חברים בעולם הזה.
זה, עזוב, אתה נכנס פה עכשיו ל...
אתה צודק. נו, ברוך השם.
אני בסבל מתאר את הסיטואציה שהנביא ירמיהו משקף,
הקדוש משקף לנביא ירמיהו.
ויאמר השם אליי,
מצפון תיפתח הרע על כל יושבי הארץ. כן, הפשט.
כמובן, מבבלל, שיגיעו מצפון,
אבל עומק הדברים,
מהצד הצפון, צפון, זה הצד,
הצד הפנימי,
שם, שלא נותנים לצד הפנימי להופיע בחיים שלנו.
משם תיפתח הרע, זה בסוף יתפוצץ, המצב הזה.
בן אדם לא יכול לחיות כל החיים בלי משמעות, בלי כלום.
הוא מחפש כל מיני דרכים להתפרק פה.
מצפון תיפתח הרע על כל יושבי הארץ, כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפון, הנאום אדוני.
ובאו ונתנו איש כיסו על פתח שעיר ירושלים ועל כל חומותיה סביב ועל כל ערי יהודה.
כל הכוחות במציאות יתבעו את שלהם, הם יבואו לשערי ירושלים וידרשו
שירושלים תהיה את מה שהיא צריכה להיות.
אתם לא תעשו את מה שאתם צריכים להיות,
אז הם יחריבו לכם את ירושלים.
יש כזה ביטוי בירושלמי.
מרי דחובה דחיק,
בעל החוב דוחק.
כוחות שלא נותנים להם את הבעל חוב, שלא נותנים לו את הגבייה שלו,
ובסוף נופל.
והוא בא ואומר, ודיברתי משפטי אותם על כל רעתם אשר עזבוני, כן, את אנשי ירושלים,
ויקטרו לאלוהים אחרים וישתחוו למעשה ידיהם כל החיים המזויפים האלה,
שלא נותנים שוב למציאות הצפונה, הפנימית, להופיע באופן הנכון.
ואתה תאזור מותניך, וקמת ודיברת עליהם את כל אשר אנוכי עצבך.
אל תחת מפניהם.
אל תוותר לכוחות האלה. כן, הכוחות האלה הם באים נגדך, כי אתה לא יודע לעכל אותם באופן הנכון.
אל תחת מפניהם, בנחיתך לפניהם. אם אתה לא תיתן לדברים להופיע באופן הנכון, זה יפיל אותך.
אתה לא תצליח לבנות בבית המקדש.
ואני נתתיך היום לעיר מבצר,
לעמוד ברזל ולחומות נחושת על כל הארץ,
למלכי יהודה, לשריה, לכהניה ולעם הארץ.
ונלחמו אליך ולא יאכלו לך,
כי איתך אני נאום אדוני להצילך.
מה שהולכים ובונים בתוך שלושת השבועות הללו,
ואת העמדה הנפשית להיות עיר מבצר,
להיות אדם
שמבין מה התפקיד שלו בחיים,
שבונה בניינים אמיתיים של עולם אמיתי, ערכי, משמעותי,
ואז כל הפיצולי אישיות האלה, כל התסבוכים, כל התסכולים,
הם לא נכנסים פנימה.
וזה עוד שלושת הפסוקים שמוסיפים בהפטרה הזו, חוץ מפרק א', יש את שלושה פסוקים מפרק ב',
ובשבת תלתא דפורענותא השנייה קוראים מפסוק ג' בפרק ב' ואילך.
מפסוק ד, סליחה.
ויהי דבר אדוני אלי לאמור,
הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמור,
זכרתי,
סליחה, כה,
איפה זה, כה אמר השם,
ויהי דבר אדוני אלי לאמור, הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמור, כה אמר אדוני,
זכרתי לך חסד נעורייך,
אהבת כלולותיך,
לכתך אחריי במדבר,
בארץ, לא,
כל התקופה האיומה הזו, של אלפי שנים, שאין בית מקדש,
כל התקופה הזו שבן אדם לא מרגיש כלום בחיים שלו,
אבל הוא נשאר עם חסד נעורייך ועבד כולותייך.
אדם נשאר נאמן
לתורה, למצוות. עם ישראל, נכון, הציב הילך ציונים,
עם ישראל ממשיך לקיים מצוות, למרות, שוב, בגלות לא מרגישים כלום,
הכל זה רק חיצוני, אבל בן אדם ממשיך עם זה.
זה מה שנותן בסוף את הכוח לבנות את בית המקדש.
זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת קבלותייך. לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה.
זה הימים הללו, שלושת השבועות.
אנחנו נמצאים בארץ לא זרועה, אנחנו לא נמצאים עוד בימים שבית המקדש בנוי.
יש פה אין סוף בעיות.
אבל כשאדם ממשיך לבנות בנפש שלו את מה שצריך,
הולך ולא מתייאש מירושלים,
והוא ממשיך לבכות
על פריצת החומות ועל ירושלים שעולה בלהבות,
על זה שאין כיום את הקודש שמופיע בחיים.
הוא מבין את זה, ומתוך כך הוא מנסה לתקן את זה, גם שהוא לא מרגיש וגם שהוא מרגיש אי עמום,
וגם שהכל נראה לוחץ ודוחק.
קודש ישראל לאדוני ראשית תבואתו.
יש נקודה,
חסד נורייך אהבה כולותייך, שהוטבעה בנו עוד מימי קדם.
ראשית תבואה, כמו שנותנים את הראשית התבואה,
התרומה לכהן, ככה עם ישראל הוא הקודש להשם. שוב, הנקודה הזו של הקודש, העמדה הזו של העצמיות, של החיבור אל הקדושה,
זה מוטבע בעם ישראל מימי יציאת מצרים,
וזה מה שינצח בסוף.
זה נבואת ירמיהו הראשונה בתלתא דפורנותא.
בעזרת השם שנזכה לבנות את בית המקדש במהרה בימינו.
