שלום עליכם
שלום ללומדים כאן במכון שלום ללומדים בבית
אנחנו נמצאים בלימוד משותף נוסף
בפרשת השבוע פרשה ונפש בחבלי משיח מתורת מורנו ורבנו הרב אלישע וישליצקי זכר צדיק לברכה
אנחנו לומדים היום יחד
בי"ז בתמוז
אנחנו פותחים את שלושת
שבועות
ימי בין המיצרים שיהפכו לנו בעזרת השם לששון ולשמחה, למועדים טובים,
בעזרת השם,
ונתפלל.
אנחנו נמצאים בימי בין המיצרים במובן השנתי,
אבל גם בימי בין המיצרים במובן הלאומי אנחנו מתפללים שכל המשימות שיש לעם ישראל יתמלאו על הצד הטוב ביותר,
שנזכה לניצחון גדול,
שנזכה לאחינו השבויים שישובו לביתם מי שלקבר ישראל שישוב
לקבר ישראל בעזרת השם
וכל מה שאנחנו לומדים פה יחד בעזרת השם יהיה להצלחת החיילים הקדושים שלנו
להצלחת המשימות הגדולות שיש להם
אמן וכן יהי רצון
ובכן
אנחנו נמצאים ערב פרשת פנחס
ובימים האלה
ימי בין המיצרים הקשר לפרשת פינחס
מתחדד ומתברר והסוגיה הגדולה שפרשת פינחס
מזמנת לפתחנו היא סוגיה שעולה אפשר להגיד חדשים לבקרים הסוגיה היא סוגיית הקנאות
יש שמכנים אותה היום אולי במילים אחרות
אולי יש כאלה מכנים אותם
אותה משיחיות, יש כאלה מכנים אותה קיצוניות,
פנאטיות.
יש כל מיני כינויים וכינויים שונים למושג הזה של קנאות.
והקנאות היא באמת מידה מאוד מאוד חריגה שדורשת התבוננות והעמקה במקומה.
מה מקומה של הקנאות בעבודת השם שלנו? מה מקומה של הקנאות
בעולמו של האדם המאמין ודרך הלימוד והבירור של סוגיית הקנאות
אני מקווה שנוכל גם לברר את הסוגיה של ימי בין המיצרים וכל מה שמסתעף מהם.
אז
התורה מספרת בסוף הפרשה הקודמת על החטא של ישראל בשיטים.
הם נמצאים ערב הכניסה לארץ ואחרי כל הברכות
שמרעיף עלינו בלעם מתגלה הכוונה אין מה לעשות
הכל בסדר כן כי הודיעו באמת שלא התקיימו שיעורים אז מה שנקרא ברגע האחרון תודה רבה תודה תודה מחילה
מחילה מה חומש אפשר חומש חומש וסוד השבועה
הנה כאן בצד שמאל ליד נבוכי הדור
יש שם חוברות קטנות?
בדיוק, בדיוק. שקוייך.
מחילה.
אז התחלנו לתאר שבסוף הפרשה הקודמת,
התורה מספרת על החטא של עם ישראל בשיטים.
אחרי הברכות של בלעם, עם ישראל
הולך אחרי בנות מדיין ומשתחווה לאלוהים שלהם.
בסדר?
תחילת פרשת פינחס.
בשיא האירוע,
זמרי בן סלו,
נשיא בית אב לשמעוני,
מעיז פנים בחוצפה נוראה לוקח אחת מהמדייניות
שאנחנו בפרשה שלנו נדע שקוראים לה כוזבי בת צור אחד מנסיכי מדיין
לפני משה ושאר המנהיגים וכשכולם בוכים מול הקלקול הנורא שיש שם
פנחס
בן אלעזר בן אהרון הכהן מקנא להשם הורג את הנשיא
ואת המדיינית ובעקבות כך נעצרת המגפה שהכתה בעם ישראל כמה?
24,000. אסון נורא, ממש אסון נורא.
הפרשה שלנו פותחת בברכה של השם לפנחס על המעשה שלו.
במדבר פרק כ"ה, פסוקים יא יג.
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל.
פקנאו את קנאתי בתוכם
ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי.
לכן אמור
הנני נותן לו את בריתי שלום והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עו.
העולם תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל.
אז יש פה איזו הצהרה של הקדוש ברוך הוא,
שפנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן
הסיר את החהימה שהייתה מעל בני ישראל ובזכות זה לא קילו את בני ישראל.
בעקבות המעשה הזה מה מבטיח הקדוש ברוך הוא לפנחס?
מה הוא מבטיח?
שתי בריתות.
שתי בריתות.
ברית אחת נקראת ברית שלום.
ברית שלום, נכון?
והברית הנוספת זה ברית כהונת עולם לו ולזרעו אחריו.
בסדר? בואו נראה את זה עוד פעם בפסוקים.
לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר כנאי לאלוהיו יכפר על בני ישראל.
שתי בריתות ברית שלום וברית כהונת עולם.
מה השאלות שעולות לנו בעקבות הדברים האלה?
דבר ראשון איך
הבריתות שהוא קיבל קשורות למעשה שהוא עשה?
מה הקשר בין הבריתות שהוא קיבל לבין מה שהוא עשה?
הוא עשה סיכול ממוקד לאחד ממנהיגי ישראל.
זה לא, עכשיו זה אירוע מול כולם.
ולכאורה מה הקשר בין מה שהוא קיבל?
קיבל ברית שלום?
זאת אומרת אפשר לתת לו,
על פניו היה צריך לתת לו ברית קנאות,
לא ברית שלום.
ודבר נוסף,
למה הוא זקוק לברית כהונת עולם?
הרי הוא כבר כהן בגלל שהוא נכד של אהרון.
מה, אז מה הוא צריך?
טוב,
מי עונה לנו על השאלות האלה?
אברבנל. כמו הרבה פעמים שאברבנל מציף הרבה מאוד מהשאלות שעולות בפשוטו של מקרא, אברבנל נוגע בזה.
והוא מסביר ככה:
בגלל המעשה שפנחס עשה,
יש חשש לביטחון האישי שלו
ולמעמד הרוחני שלו.
למה?
א', אם אתה מחסל אחד מהמנהיגים
שבטי ישראל, אז מה אתה מכניס את עצמך?
לסכנה שתהיה גאולת דם.
מישהו מהשבט יסגור איתך את החשבון.
מה אתה חושב, אתה הורג פה כל מי שאתה רוצה לבד?
בלי שאף אחד אומר.
היו כאלה שחששו ממש לחיים של פנחס בגלל הכעס,
הזעם הציבורי שהתעורר
בשבט שמעון שהרג את הנשיא שלהם ולכן חששו שיחסלו אותו.
דבר שני,
היו כאלה שחשבו
שפנחס נפסל לכהונה ולעבודת המשכן בגלל שהוא שפך דמים,
מעשה שמנוגד למהות המשכן.
זאת אומרת, היו פה שני חששות:
חשש אישי
וחשש רוחני.
חשש אישי על זה שיחסלו אותו,
וחשש רוחני על זה שהוא כבר לא מתאים
לעבודת הכהונה.
ולכן ביקש הקדוש ברוך הוא לבטל את שני החששות האלה,
ולהגיד שאין לפנחס מה לחשוש.
ולכן הוא מסר לפנחס את שתי הבריתות האלה.
אחת, כנגד החשש הביטחוני, למה הזוכה פנחס?
כנגד החשש הביטחוני,
ברית שלום.
אל תדאג, הכל יהיה בסדר.
יהיה לך שלום.
דבר שני, כנגד החשש הרוחני, ברית כהונת עולם.
לא רק שהכהונה שלו לא נפגמה,
אלא הוא והצאצאים שלו יזכו שיהיו תמיד כהני השם וכהנים גדולים ומאריכים ימים.
הרב דרוקמן בספר של השיחות שלו מביא גם את דברי בעלי התוספות על התורה,
ככה הוא מביא,
לכן
שעשה דבר הגון לפניי, הנני נותן לו את בריתי שלום.
ואם ישנאוהו ישראל, ככה התוספות אומרים,
לא יחוש, לא יחשוש, ואין לו לירה,
לא מקרובי זמרי ולא מקרובי קוזבי,
המדיינית המוכה,
שהייתה בת מלך.
בסדר?
לפי ההסבר הזה של אברבנל ושל בעלי התוספות,
אין קשר מהותי בעצם בין המעשה של פנחס לבריתות שהוא קיבל.
זה בעצם בריתות שמבטיחות יותר את ההגנה שלו
בעקבות מה שהוא עשה.
אין קשר מהותי
בין הברית השלום למה שהוא קיבל.
עכשיו אני רוצה שנעבור לרגע
לדברים שהרב אלישע בעצם אומר ודרכם אנחנו נברר את הסוגיה הזו ונראה את הקשר המהותי יותר שיש בדברים שהוא קיבל פנחס
לדברים שהקדוש ברוך הוא אומר לו למעשה שהוא עשה.
אז הסוגיה שמתבררת בעצם פה
היא סוגיה שאנחנו הרבה פעמים כאנשים מאמינים אנשים דתיים
מתלבטים לגביה.
עד כמה אנחנו צריכים להיות נאמנים לדבר השם,
ועד כמה דבר השם פוגע לפעמים במערכת של יחסי האנוש שלנו.
נכון? אנחנו לפעמים רוצים לעשות את רצון השם,
אבל זה מתנגש לנו עם אנשים אחרים שאנחנו מתנהלים מולם.
ואז אם אתה לכאורה קנאי לדבר השם,
אז זה פוגע לך בשלום.
זה פוגע לך בשלום עם הסובבים אותך.
ואם אתה הולך עם בני אדם ומתנהל איתם בשלום ובמישור זה פוגע בדבר השם.
זה בעצם אפשר להגיד המתח הרוחני שמרחף פה מעל כל הסוגיה.
המתח בין
הפריט
שזה האמת
ובין השלום
שזה הערך השני.
ככה הרב אלישע פותח את הסוגיה
בדברי הגמרא במסכת סנהדרין דף פ"ב
ככה אומרת הגמרא
וירא פנחס בן אלעזר
אז הגמרא מדברת על מה שנאמר בפרשה הקודמת, מה ראה? מה זה ויר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן?
מה ראה? אמר רב
ראה מעשה ונזכר הלכה.
זאת אומרת, מה הוא ראה?
הוא ראה את מה שנעשה,
הוא נזכר מה צריך לעשות במקרה כזה.
אמר לו,
אחי,
אבי אבא,
משה,
לא קח לימדני ברדתך מהר סיני?
הבועל כותית,
קנאים פוגעים בו.
אמר, משה,
תראה מה הם עושים.
אתה לימדת אותנו כשירדת מהר סיני. חז"ל אומרים שנתעלמה הלכה ממשה רבנו, כלומר,
משהו היה לו איזה כמו blackout כזה,
ופנחס אומר לו,
לא לימדת אותנו שאם אדם לוקח גויה ככה בצורה כזאת,
אז קנאים פוגעים בו.
מה אנחנו לומדים קודם כל מתיאור הגמרא?
שהמעשה של פנחס לא היה כמו שנוטים לייחס בדרך כלל
למעשה הזה סוג של קנאות
ללא כל מחשבה.
כלומר, פנחס עושה פה סוג של חשבון מסוים. הוא עוצר לרגע ואומר למשה רבנו,
רגע, מה קורה פה?
למה לא עושים פה שום דבר?
וככה הרב אלישע מסביר, בעולם המושגים שלנו הדימוי של מידת הקנאה הוא התפרצות של זעם.
מתוך דברי הגמרא עולה שמעשהו של פנחס לא היה כזה.
אין כאן יוזמה אישית וספונטנית, אלא מעשה מחושב
שנובע מתוך תפיסה הלכתית.
וכך כותב אור החיים הקדוש
בקנאו את קנאתי שהייתה הקנאה בשביל כבודי לבד.
לא מצד שום דבר אחר זולתו.
זאת אומרת, הייתי חושב שאולי פנחס עשה את זה בגלל שהוא אדם
אלים בטבעו או אדם קנאי בטבעו או אדם אגרסיבי בטבעו, לא יודע, יש לו הפרעות קשב וריכוז, היו אומרים היום,
ויש לו איזה אגרסיביות כזו, ואומרים לו, לא,
האורחיים הקדוש מסביר, לא.
בקנאו את קנאתי הוא לא עשה שום דבר מעצמו.
מה שהיה אכפת לו ממה שאני רוצה.
זהו שיקוף של איש ההלכה.
הרב אלישע מסביר.
מה שמוביל ומנחה אותו זה רק רצונו של הבורא.
לא כעסו הפרטי ולא קנאתו האישית.
פנחס מיישר קו עם הרצון האלוקי ומשום כך קנאתו טהורה.
מה קורה שם בהמשך הגמרא? מה קורה בסיפור?
אז משה רבנו, למה הוא לא פועל בעצמו? למה פנחס עושה את זה?
ממשיכה הגמרא, אמר לו, משה לפנחס,
קרייאנה דאיגרתא
איהו ליהוי פרוונקה,
בעברית
מקריא האיגרת
יהיה גם השליח לביצוע המשימה.
משה אומר לו, אתה הזכרת את העניין,
בבקשה, המשימה שלך.
מה מסביר פה הרב אלישע?
אומר,
משה רבנו מבין שאם הלכה שנעלמה ממנו נתגלתה לפנחס,
כנראה שמגלגלים זכות על ידי זכאי.
כמו שלמדנו את הדברים של הגמרא במסכת שבת דף לב.
ופנחס הוא הראוי לבצע בפועל את ההלכה הזאת.
ייתכן, ככה הרב אלישע מסביר,
שנתעלמה ההלכה ממשה,
רבנו,
כדי להורות לנו שקנאות היא לא חלק מהשיטה האלוקית הרגילה.
צריך איזה שליח אחר לבצע את העניין.
אם משה רבנו היה נזכר בדבר הזה, זה היה נראה כאילו חלק מהשיטה
של התורה זה קנאות.
אבל זה שפנחס דווקא נזכר ולא משה,
זה בא להגיד שזה סוג של סעיף אחר בתוך המערכת,
לא סעיף רגיל.
אין כאן שיטה שאמורה להמשיך ולהופיע לאורך זמן,
אלא משהו שנכון היה לנקודת זמן מסוימת,
ולכן זה נתגלה לפנחס ולא למשה.
אני פעם הסברתי לעצמי את העניין הזה של קנאות.
בתוך המערכת
של הגוף שלנו
יש שתי מערכות,
אפשר להגיד.
יש מערכת רגילה, שזה מערכת המוח והעצבים הרגילה,
ויש מערכת של רפלקסים.
והמערכת של הרפלקסים היא מערכת יותר מהירה ממערכת המוח,
בגלל שמערכת המוח יש לה איזה זמן מסוים שצריך לבוא כדי שאנחנו נגיב.
אבל הרפלקסים עוקפים את מערכת המוח ובעצם מאפשרים לנו להגיב בצורה יותר מהירה מאשר המוח.
ככה ניסיתי להסביר לעצמי פעם מה זה קנאות.
קנאות זה מערכת הגנה על הגוף של העם שלא מתחיל מהמחשבה,
אלא מתוך רפלקסים שפולטים דברים שמסכנים את העם, בסדר?
זאת אומרת, למה זה לא משה? כי משה שייך למערכת המוח.
הכל צריך להיות מחושב על פי המוח.
פנחס קשור למוח,
אבל הוא פועל בצורה אינסטינקטיבית,
והאינסטינקט הזה מגונן על האומה שלא תיפגע חס ושלום.
עוד תשובה שמופיעה בגמרא, מה זה וירא פנחס בן אלעזר?
עוד תשובה.
שמואל אמר, זה היה דעת רב.
מה התשובה של רב?
ראה מעשה ונזכר הלכה.
קנאים
פוגעים בו.
אמר שמואל, שמואל אמר,
המורה שמואל, ראה שאין חוכמה ואין תבונה ואין עצה נגד השם.
כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.
זאת אומרת, מה שמואל מסביר
שפנחס ראה?
הוא ראה שיש סוג של
אובדן עשתונות או חידלון בהנהגה.
יש איזו בעיה ואף אחד לא עושה את מה שצריך.
ולכן אני צריך לקחת את הדין, את החוק לידיים ועושה את הדבר הנכון.
בדרך כלל, מסביר הרב אלישע, במצבים של חילול השם,
אנו נזכרים בדברי הגמרא.
הגמרא במסכת יבמות, בדף ס"ה אומרת,
כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע,
כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע.
זאת אומרת,
אם לפעמים יש לך סיטואציה שאתה לא יודע בה מה נכון לעשות ואתה חושש שאם
אתה תגיד פה משהו באירוע הזה אז אף אחד לא יקשיב ויעשו ממך צחוק אפילו,
אז הגמרא אומרת כמו שמצווה לומר דבר שנשמע ככה יש מצווה לא לומר דבר שאינו נשמע.
זאת אומרת אם אתה תנסה להגיד משהו בסיטואציה כזאת לא רק שאתה לא עושה מצווה,
אתה עושה עבירה.
כי הגמרא אומרת, צריך לפעול בצורה שתשנה את המציאות.
אם זה לא משנה את המציאות,
אין טעם לעשות אותו.
משום כך, פעמים רבות אנו בוחרים בדרך של שב ואל תעשה עדיף.
ככה הגמרא בעירובין אומרת, דף ק.
ומעדיפים שלא למחות על הפגיעה בכבוד שמיים.
אלא,
כאן הרב אלישע מסביר פה דבר יסודי מאוד,
מה זה אומר לא נשמע? לא נשמע למי?
אם בתקשורת, נגיד, לא יאהבו את מה שאנחנו אומרים,
אז לא נגיד אותו.
אז לא נגיד כלום, כל דבר שמפריע לתקשורת אז אנחנו לא נגיד.
אלא אנחנו צריכים לחשוב לפעמים מה מתאים בסיטואציה לאנשים המסוימים שאתה נמצא מולם.
זה מחשבה, דבר שדורש מחשבה.
ממילא, כשיש פגיעה בהופעת כבוד השם בעולם, כבוד שמיים, אין מקום לשתוק ולהבליג וגם אין חולקים כבוד לרב.
למה? כי יש פה כבוד שמיים על הכף.
ואז יש בגמרא דעה שלישית.
מה זה וירא פנחס בן אלעזר?
יש לנו דעת רב שאומר שהוא נזכר, ראה מעשה ונזכר הלכה,
קנאים פוגעים בו.
דעת שמואל שבמקום שיש חילול השם לא חולקים כבוד לרב.
הוא ראה שאין חוכמה ואין תבונה ואין עצה נגד השם,
ואז מופיעה הדעה השלישית.
רבי יצחק אמר, זו הייתה דעת רב, דעת שמואל, עכשיו דעת רב יצחק.
אמר, ראה שבא מלאך
והשחית בעם.
מיד ויקום מתוך העדה ויקח רומח בידו.
מה, אז מה הוא ראה?
הוא ראה שיש פה סכנה לאומית.
פרשת בלק מסתיימת במעשה הקנאות של פנחס.
זה לא רגיל לסיים פרשה בפסוק ויהיו המתים במגפה 4 ו-20 א'.
רבי יצחק מלמד אותנו שאין במעשהו של פנחס מעשה קנאות,
אלא מעשה הצלה.
כאמור לעיל, פנחס לא ניסה לשפוך חמתו לפרוק את זעמו, אלא ביקש לפעול כדי לעצור את המגפה.
ולכן רק בזכות מעשה זה נעצרה המגפה.
דבר זה רמוז, אומר הרב אלישע, גם בדקדוק הלשון,
אשר קינא לאלוהיו.
לא קנאה במישהו, אלא קנאה למישהו.
קנאה בשביל לעצור את הכעס האלוקי.
רש"י מפרש בכיוון הזה ומביא כדוגמה את הפסוק בספר זכריה,
וקינאתי לציון בשביל ציון.
מה זה אומר,
לפי ההסבר הזה של רב יצחק?
המשמעות הזאת שהמעשה של פנחס הוא זה שגרם לעצירת המגפה,
עולה גם מתוך הפסוק בתהילים. מה כתוב בתהילים?
פרק ק"ו:
"ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה".
כמו שדורשת הגמרא, אמר רבי אלעזר,
"ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל"
מלמד שעשה פלילות עם קונו.
מה הכוונה? הוא התווכח עם הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא.
הגמרא אומרת, בא וחוותן לפני המקום,
את החוטאים,
אמר לפניו ריבונו של עולם על אלו יפלו 24 אלף?
ככה פנחס אמר לפי הגמרא.
שם הגמרא מסכת סנהדרין ק"ו וסנהדרין מ"ד.
מה אנחנו לומדים מהדבר הזה? זאת אומרת קודם כל מה אנחנו לומדים מפריסת הסוגיה שלושת הדעות דעת רב דעת שמואל דעת רב יצחק מה לומדים מכל הסיפור של פנחס?
שפנחס בכלל בכלל לא כמו שחושבים בהתחלה פעל בצורה של התפרצות זעם בלתי נשלטת אלא הוא ראה משהו
והדבר הזה הניע אותו להבין שחייבים לעשות פה מעשה,
כי אף אחד אחר לא עושה פה את המעשה הנדרש.
יש פה מחשבה,
יש פה איזה תשומת לב לאירוע.
ואז מביא הרב אלישע את הדברים הבאים:
לכן, אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום.
ושאלנו כבר,
אחרי הסברה אברבנאל,
מה זה אומר ברית שלום?
על מה הוא קיבל ברית שלום?
על מעשה של קנאות?
פנחס מתברך במידת השלום ולא במידת הקנאות.
וכאן אומר,
הוא מביא כאן רש"ר הירש מופלא, רבי שמשון רפאל הירש,
מגדולי רבני גרמניה,
לפני כ-200 שנה, 150 שנה,
הוא מביא כאן ממש דבר מדהים,
שימו לב לזה.
הרש"ר הירש על פסוק זה שם לב לחיבור בין מושג הברית למושג השלום.
מה הקשר בין ברית לשלום?
הוא אומר דברים חריפים.
מי שחושב שהשלום ייכון בלי הברית,
כלומר שאפשר לוותר על חלקים שונים בתורה על מנת להרוויח שקט,
שלום ושלווה הוא אויב השלום.
עכשיו בואו נראה את דברי הרש"ר הירש.
שלום, אומר הרש"ר הירש, הוא דבר יקר,
שהאדם מחויב להקריב למענו את הכול.
אני מוסיף,
שמו של השם הוא שלום.
את כל זכויותיו וקנייניו,
ככה ממשיך הרש"ר הירש.
אך לעולם אסור להקריב עבורו את זכויותיהם של האחרים.
ואת מה שהשם הכריז עליו שהוא הטוב באמת.
שלום אמיתי בין אנשים ייתכן רק אם כולם בשלום עם השם.
אתם יכולים לבוא ללמוד, בואו.
הכל טוב.
אני חוזר. שלום אמיתי בין אנשים ייתכן רק אם כולם בשלום עם השם.
המעז להיאבק
באויבי
מה שהוא הטוב והאמת בעיני השם?
הרי שעל ידי עצם מאבק זה הוא אחד הלוחמים
למען ברית השלום בארץ.
אני חוזר עוד פעם על המשפט הזה.
שלום אמיתי,
סליחה,
המעז להיאבק
באויבי מה שהוא הטוב והאמת בעיני השם,
הרי שעל ידי עצם מאבק זה הוא אחד הלוחמים למען ברית השלום בארץ.
אם אתה נלחם
בעד הברית
ונגד אנשים שמפרים את הברית,
דע לך, אתה פועל למען השלום.
לעומת זאת,
מי שמוותר על כל נכסיו
ללא מחאה,
למען מה שנראה בדמיונו כשלום עם הבריות,
ומאפשר להן לעורר מדנים עם השם,
הרי שעל ידי עצם אהבתו את השלום,
הוא פועל בשותפות עם אויבי ברית השלום בארץ.
מדהים.
דברים מדהימים של הרש"ר הירש.
זאת אומרת, לפעמים בן אדם חושב שהוא בעד השלום,
והוא בעד המלחמה.
ובן אדם לפעמים חושב שהוא בעד המלחמה.
הוא קנאי,
וזהו בעד השלום.
מסיים הרב אלישע את ההסבר לדברי הרש"ר, מה שהציל את העם לא היה חוסר האכפתיות של ההמונים,
ואף לא דמעות הצער שזלגו מעיני אותם שעמדו מנגד,
סמוך לפתחו אל מועד,
היה זה מעשהו האמיץ של פנחס שהציל את העם והשיב לו את השלום עם השם ועם תורתו.
זהו היסוד של השלום האמיתי.
כשקראתי את הדברים האלה מתוך השיחה של הרב,
נזכרתי בשיחה אחרת של הרב,
שהוא סיפר סיפור מאוד מעניין שהיה אחרי רצח רבין.
אחרי רצח רבין ואחרי הבחירות שהיו זמן לא רב אחרי הבחירות,
אחרי הרצח.
בלילה, חצי שנה,
ככה הוא מספר,
לאחר רצח רבין היו בחירות.
בסדר, זה הבחירות שבעצם ראש הממשלה נתניהו בפעם הראשונה עלה לשלטון.
אנשי מפלגת העבודה, מפא"י, היו בטוחים שינצחו.
בלילה
של סיום הבחירות יש דבר כזה שנקרא מדגם.
הרב אלישע אמר בצחוק, בגימטריה זה שווה דמיון.
מה זה מדגם? זה דמיון.
ב-10 בלילה חוגג הדמיון.
לעומת זאת, ב-6 בבוקר מתפרסמות תוצאות האמת.
אז התברר שהם הפסידו.
היה אבל לאומי.
בואו בואו בואו.
אבל,
להיות פה אבל בשקט.
היה אבל לאומי.
הם לא ידעו איפה לקבור את עצמם.
מי שחושב שהמדינה שייכת לו,
שצריך רק להחליף את הציבור כדי שיבינו מי הוא,
לא זוכה לכלום.
זה משפט קשה.
מי שחושב שהמדינה שייכת לו,
שצריך רק להחליף את הציבור כדי שיבינו מי הוא,
לא זוכה לכלום.
כמה המשפט הזה הפך להיות
מחודד ומדויק.
לאחר הבחירות הם הקימו צוותי הפקת לקחים.
הלכו לכל מיני אנשים כדי לנסות להבין איפה הם נפלו.
אנשי השמאל.
לא יודע למה, אין לי מושג.
הגיע גם אליי נציג שלהם, ככה הרב אלישע מספר על עצמו.
הציג את עצמו, הוא היה בעבר
סגן ראש המוסד,
לא יודע על מי מדובר.
הוא תיאר את מבוקשו, אמרתי לו, אני איש פשוט,
אני לא מבין בדעת קהל ובהשפעות,
תחפש לך אחרים.
הוא לא ויתר.
אז אמרתי לו,
אתם לקחתם
את אחת השאיפות הכי קדושות בעם ישראל,
שאיפת השלום,
ורמסתם אותה.
הסטתם אותה.
כביכול הצגתם אותה כסותרת את האמת.
את האמת של התורה.
האמת של עם ישראל.
האמת של ארץ ישראל.
עם ישראל לא יכול לסבול שקר כזה.
תראו איזה
איזה נקודת מבט עמוקה הרב חושף פה.
הרב
הסביר שהכישלון בבחירות לא היה סתם דבר מקרי בגלל איזה אירוע מסוים.
יש כאן משהו מאוד עמוק.
עם ישראל הרגיש שמכרו לו אשליות
בשם שלום.
ובגלל שעם ישראל לא מוכן לקנות את האשליות האלה,
הם לא היו מוכנים יותר להצביע למי שמכר לו את האשליות האלה.
אני מסיים את הקטע בשיחה.
הביטוי של מידת השלום בוודאי כפי שהיא באה לידי ביטוי בדמותם של אליהו פנחס,
בשיחה הוא מדבר גם על
דמותו של אליהו,
כולל בראש ובראשונה את האמת. אין ויתור,
אין טיוח, אין התעלמות.
אמנם הקדוש ברוך הוא ממשיך את זה פה עם חיבור לשיחה אחרת,
מדבר על קול דממה דקה,
שכשהקדוש ברוך הוא מבקש להחליף
בנבואה את אליהו,
אז הוא מעביר אותו סדרת חינוך ומלמד אותו שבדרך של רוח וסערה וקנאות,
אי אפשר להביא לתיקון ארוך טווח.
לכן הוא אומר לו קול דממה דקה,
וכשהוא רואה שאליהו ממשיך לקנא,
הוא מחליף אותו באלישע הנביא.
בכל אופן,
הנקודה הזאת מחברת אותנו לעניין הזה של החיבור בין האמת והברית
לבין השלום במובן האמיתי והעמוק שלו,
מחבר אותנו כמובן ליום י"ז בתמוז שאנחנו עומדים בו.
נבואת זכריה.
לפני שניכנס לזה,
הרב
אלישע מזכיר כאן בשיחה,
בלי קנאותם של אליהו ופנחס אי אפשר לעשות שלום.
בצמצום המוחין של הדור שלנו קשה לקלוט את זה.
בדורנו או שהאדם נחמד
או שהוא הזוי ופנאט.
בסדר? זה בעצם שני הקצוות.
או שאתה נחמד, או יש שיאמרו מתנחמד,
או דתי מחמד,
או שאתה פנאט, הזוי ואי אפשר לדבר איתך.
בירור אמיתי אומר,
תענה על מה ששואלים.
אל תסיח את הדת על ידי עיסוק בזוטות.
בלי בירור אמיתי וענייני אין שלום.
יש אולי נחמדות שמחפה על חלק מהקלקולים ואולי אף משיגה תוצאות מסוימות לטווח קצר,
אך מהר מאוד היא נעלמת מן העולם כי העולם איננו הפקר.
יש דין ויש דיין.
מה קיבלנו בעצם שנים על גבי שנים?
שנים על גבי שנים הבטיחו לנו שיהיה שקט,
תהיה שלווה,
יהיה שלום.
מה קיבלנו בסופו של דבר?
מתחת לפני השטח
הייתה התעצמות של האויבים שלנו,
אבל מכרו לנו את זה כשלום.
אז מי צדק?
הפנאט שאמר,
זה לא טוב מה שאתם עושים.
אתם תובילו בסופו של דבר להרס.
אתם תפגעו באנשים.
או האנשים שהבטיחו כל הזמן שיהיה שלום ויהיה שקט ושלווה.
זאת אומרת, מה מתברר פה?
שאנשים שלפעמים מזיזים אותך מאזור הנוחות ואומרים לך,
אל תתפשר,
הם אלה שבסופו של דבר יובילו אותך להגיע לחיים אמיתיים של שלווה.
כן.
של שלום.
כן.
הוא ממשיך ואומר ככה:
אמנם יש גורמים המנסים לדחוק את נוכחותו של הבורא,
אבל כל כלי יוצר עלייך לא יצלח.
ייתכן ואם זה היה תלוי בנו, היינו מעדיפים לשבת בשלווה.
אבל תפקידו של אליהו,
אליהו, פנחס,
זה לחתור לאמת,
וברגע שיש חתירה לאמת, אין שקט.
לא בתוכך ולא בסביבתך.
עם זאת,
חוסר המנוחה הזה משתלם,
כי הבירורים האלה מצילים אותנו מפני יום השם הגדול והנורא.
שבעצם ככה מסתיימת נבואת מלאכי.
הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום השם הגדול והנורא. זאת אומרת,
אנשים חושבים שהקנאות של אליהו לא הועילה,
אבל זה לא נכון.
אליהו מקנא לברית ולכן הוא שומר כל הזמן על הקשר של עם ישראל עם תורת משה.
מנגד,
אין אפשרות להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם כשאוחזים רק במידת הקנאה.
חייבים לצרף אל מידה זו הרבה אהבה, חום ואמון.
השילוב בין הברית לשלום הוא שילוב מורכב,
ויש צורך להחזיק בשתי עמידות גם יחד.
הרב קוק כותב באיגרותיו שאם היו מספיק צדיקים בגישת ימין מקרבת,
ייתכן שהוא היה אוחז יותר במידת השמאל דוחה.
אלא שכיום יש יותר מדי מעבירי ביקורת ופחות מדי מרעיפי אהבה, אז הוא בחר בדרך הזו.
מה הרב קוק רצה להגיד? הוא רצה להגיד, אל תחשבו שאני בוחר בדרך שנוחה לי.
זה לא רק אזור הנוחות,
אני בוחר במה שנחוץ.
מה שאומר שאני לא עושה את מה שרק נוח לי,
אני עושה את מה שהמציאות צריכה.
ואז הרב אלישע מביא את הנקודה הזו של החיבור בין אמת לשלום.
מעין השילוב של הברית והשלום
מופיע גם בנבואת זכריה.
על פי מנהג בני עדות המזרח נוהגים להכריז בבתי הכנסת בשבת שלפני הצום
על הצום הקרב ובא.
מי שהתפלא בבית כנסת ספרדי שמע את זה אתמול.
כחלק מהנוסח אומרים את הפסוק שמופיע בספר זכריה.
כה אמר השם צבאות, צום הרביעי וצום החמישי. צום הרביעי זה תמוז, י"ז בתמוז.
צום החמישי זה תשעה באב.
צום השביעי זה צום גדליה, תשרי.
צום העשירי זה עשרה בטבת.
יהיה לבית יהודה, לששון ולשמחה ולמועדים טובים,
והאמת והשלום אהבו.
מה השאלה שיש על זה?
יהיה כתוב.
מה היה צריך להיות כתוב?
יהיו.
יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה.
בכל אופן,
תכף נענה לשאלה הזאת,
וגם כאן, אומר הרב אלישע,
ייתכן שאם היו שואלים אותנו היינו מסתפקים בביטול עצומות.
אך הנביא לא מסתפק בכך, הוא מבטיח לנו שהימים הללו עתידים להפוך
לששון ולשמחה.
אלא שהנביא מוסיף עוד שלוש מילים, והאמת
והשלום אהבו.
לפי רוב המפרשים המילים הללו הם תנאי לרד"ק
וגם המצודות מסביר ככה,
הם תנאי למה שמופיע בתחילת הפסוק.
רק אם נזכה לאהוב ולשלב נכון
בין מידת האמת למידת השלום,
הצומות יהפכו לימים טובים.
האיזונים הללו של בריתי שלום והאמת והשלום אהבו,
אלו ברורים גדולים הן ביחס אל הדור כולו והן בתוך הנפש פנימה.
מה זה אומר אבל באמת לאהוב את האמת ולאהוב את השלום?
מה הכוונה של הדבר הזה?
אז כדי להסביר את הנקודה הזו,
אני רוצה עוד רגע להראות סיפור מאוד מעניין שהיה,
שמספר אותו הרב חנן פורט.
אני רוצה לפני כן להראות את הדברים שהרב אלישע אומר, ומתוך כך ניכנס לדברים שלו.
אהבת האמת, הוא אומר, זה לא דבר פשוט.
ובשביל לאהוב את האמת צריך לברר אותה.
אבל, הוא אומר משפט מאוד מאוד מאוד יסודי.
בתקשורת, והייתי אומר יותר, בשפת התקשורת,
יש הרבה הסחת דעת מהבירור של האמת.
לצערנו כיום,
הרבה מכלי התקשורת נמצאים בידי מערכות וגורמים שאין להם כוח ורצון לברר את האמת,
וכתוצאה מכך אנו עדים לתופעה של צביעות.
לדוגמה,
בשם ההכלה והשמירה על רגשותיו של אחד,
יוצאים בכל הכוח נגד אדם אחר ומכנים אותו בכינויי גנאי.
מדוע זה קורה?
כי אין כוח לברר את האמת.
כלומר, יותר נוח לברר את מה שנוח
מאשר את האמת.
מתברר שיש כאלה שיושבים בערוצי התקשורת וכל עניינם הוא להגן על עמדה מסוימת.
במקום לשאול את עצמם כיצד הם משרתים את האמת.
הם עסוקים בשאלה כיצד העובדות יכולות לשרת את האינטרסים שלהם.
אז הרב אומר, האם זה יכול להשתנות? בהחלט כן.
ביום שבו יגיע חבר כנסת עם הצעת חוק שאומרת כך,
זה נשמע דמיוני,
כשם שנהג שנוסע במהירות,
מעל המהירות המותרת, נשלול לו את הרישיון לפרק זמן מסוים,
כך עיתונאי שכותב דבר לא אמיתי,
יישלל ממנו רישיון העיתונאי שלו לשלושה חודשים.
עד שיעבור החוק הזה,
אם האדם רוצה לחיות בצורה בריאה ונורמלית, צריכה התקשורת להיות המרכיב הכי פחות משמעותי בחייו.
עם זאת,
כאמור לעיל,
ברור האמת צריך לבוא עם מידת השלום והאהבה.
בית שני נחרב בגלל שנאת חינם.
באותו דור היה לימוד תורה והיה גם קיום מצוות,
אך לא הייתה אהבה.
היה מחסור חמור ב"ואהבת לרעך כמוך".
ממילא גם הלימוד לא היה שלם.
השנאה נבעה מתוך קנאות לאמת,
וכמו דברי הנציב שלמדנו בשבוע שעבר,
חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת השם,
שהוא צדוקי ואפיקורס.
כל מי שלא חשב כמוהם, הם אמרו שהוא כבר לא מעם ישראל.
מוסיף הנציב ומבאר שהשורש של העיוות נבע מתוך קלקול בעולם המידות, ובלשונו שלא היו ישרים בהליכות עולמיים.
זה הסיפור.
עכשיו הסיפור שמספר הרב חנן פורץ,
סיפור מאוד מאוד מעניין שמבהיר בצורה מאוד יפה את ההבדל
ואת היחס בין קנאות
לבין שלום.
וככה הוא מספר.
הדבר מופיע,
הסיפור מופיע בספר שלו מעט מן האור לספר במדבר,
בשיחה שנקראת על סובלנות וקנאות.
אבל למה בעצם אכפת לך כל כך מאיתנו?
הרים עליי קולו קיבוצניק ותיק ומסופם מברור חיל,
ליד שדרות.
במהלך השיחה שקיימתי עם חברי הקבוצה, ככה הוא מספר.
מדוע למען השם אינך יושב בשקט?
הוסיף אותו חבר ליידות פי מילים כבדות כבליסטראות.
מדוע איננו יכולים לקיים בינינו יחסי סובלנות אמיתיים,
כראוי לחברה פלורליסטית ומבוגרת,
שבה חי כל אחד לפי אמונתו,
ואינו נוקט יוזמה לשנות את דעתו של חברו,
מתוך כבוד להשקפת העולם של הזולת.
ככה אמר לו הרב חנן פורת הגיע לתת להם שיחה, אומרים לו,
מה יש לך? אתה רוצה כל הזמן לשנות אותנו, אתה לא יכול לתת לנו, אתה תחיה כמו שאתה רוצה, אנחנו נחיה כמו שאנחנו רוצים, מה אכפת לך?
אכן דברים כדורבנות,
השבתי להם,
מתכווץ קצת כמעה נוכח ההתקפה החריפה.
אך כיוון שהפגישה מתקיימת בביתכם וביוזמתכם,
כיוון שבסובלנות אנו עוסקים,
אצפה שתנהגו בי במידת הסובלנות של מכניסי אורחים ותאפשרו לי להשיב על השאלות
כבדות המשקל האלה מתוך בירור יסודי ובהרחבה הראויה.
הוא אמר, תנו לי,
המתינו כמעט, תנו לי לספר לכם משהו.
סובלנות, פתחתי עם מילה רבת ערך לציון התנהגות,
שאינה כופה את עמדתה על הזולת,
אלא מנסה להבין בכנות לליבו.
מה זה סובלנות?
סובלנות, מידת השלום.
אבל יש, זאת אומרת לפעמים, המילה סובלנות
מחפה על אדישות
או רפיון וחולשה.
או אז יש לשקול היטב האם היא מידה ראויה.
שוו בנפשכם
שניצבים אתם בפני תופעה של בנים היורדים מן הארץ.
האם ננהג במידת הסובלנות נוכח תופעה חמורה זו או סרבנות?
או ראוי לנו שנתהפך בחוסר מנוחה על משכבנו בלילות מתוך רצון למצוא דרך לשנות את פני הדברים.
או דרך משל, הוספתי דוגמה צורבת,
אם יגלה איש שאשתו מפנה לו עורף ומתרועעת עם זרים,
האם ינהג בסובלנות כלפי תופעה זו,
או יקנא לאשתו ולמשפחתו ויחפש כל דרך לשנות מציאות איומה זו ולהשיב את שלום הבית על כנו.
וכאן מביא הרב חנן
מקור מאוד מפורסם, מאיגרות
של הרב קוק,
חלק ג' איגרת תתע"א,
ככה הרב קוק אומר שם.
הסובלנות מקור חיים היא.
סובלנות זה דבר חשוב, הוא מידת השלום, במילים אחרות.
אבל בזמן שהיא באה מתוך רכרוכיות
הלב ורפיון הרוח,
הרי היא נעשית לסם ממית ומכלה.
סובלנות שבאה מתוך החוכיות ורפיון
היא הופכת להיות סם מוות.
שסופו להביא קנאה מרה וקשה כשאול.
תראו כאילו הרב קוק חזה את העתיד.
אותם אנשים שבאו בשם פלורליזם ושלום
הופכים להיות קנאים יותר גרועים מכל הקנאים.
שסופו להביא קנאה מרה וקשה כשאול.
והמקנאים הללו יהיו דווקא הדוגלים בשם הסובלנות.
למה זה קורה?
למה זה קורה?
שסובלנות הופכת לקנאות.
איך זה קורה דבר כזה?
כי בסופו של דבר,
אדם לא יכול לתת לאחרים באמת
לדרוס אותו.
לכן, מתי שהוא יגלה שזה כבר לא מסתדר עם האג'נדות שלו,
הוא ידרוס אותך בשיא הכוח.
כי לא באמת הייתה פה סובלנות, הייתה פה אדישות.
ממשיך הרב,
הרב קוק.
עלינו להכיר ולדעת כי סובלנות הבאה לחסום את העמידה כנגד כל מהרס עד היסוד את נשמת האומה.
כלומר, מי שסובלני כלפי מי שמדבר נגד
דברים של קודש
או סרבנות או כל דבר שפוגע ברקמת האומה,
דומה לאותה סובלנות של איש הרואה את כבוד ביתו,
הכוונה אשתו ומשפחתו,
נתון למרמס כל פריץ והולל.
אנשים באים, מחללים את כבוד אשתו,
והוא ברפיונו מעמעם ומחשה.
הכוונה, הוא יושב לו, לא יודע מה לעשות.
בן אדם, תסתכל מה קורה, הורסים את הבית שלך.
תקום.
עכשיו תראו, ככה הוא פתח,
ואז הרב חנן אמר להם ככה,
שיש שלוש סיבות
לסבלנות לא טובה.
סיבה ראשונה,
אי ביטחונו של האדם בצדקת דרכו.
למה בן אדם סובלני?
כי הוא לא בטוח שהוא צודק.
מכאן התייחסותו הסובלנית כלפי תופעות הסותרות את דרכו,
מתוך ספק שמא אין הצדק עמו.
מנקודת מוצא זו עלול דרך משל אדם שאיבד את אמונתו ברעיון הציוני,
להתייחס בסובלנות כלפי תופעת הירידה מארץ.
כשם שבעל נבגד,
שאיבד זה מכבר את טעם חיי המשפחה,
עלול להתייחס בסובלנות לאשתו הבוגדת בו.
מאותה סיבה עצמה עלול ליהודי המפקפק באמיתות תורתו ואמונתו להתייחס בסובלנות לבניו
או לאחיו
הפונים עורף למורשת אבות.
אז מה הסיבה הראשונה שאנשים סובלניים, סובלנות לא טובה?
בגלל שהם לא מאמינים שהם צודקים, הם לא חושבים שהגישה שלהם היא גישה צודקת.
ולכן הם אומרים, טוב, לא יודע,
תשמע, אולי הוא צודק כשהוא יורד מהארץ,
אולי היא בוגדת וזה בסדר, סבבה, כל אחד והאמת שלו.
סובלנות רפויה.
סיבה שנייה,
אדישות כלפי הזולת.
האדם אמנם יודע שהצדק עמו,
אך קשריו עם בני משפחתו,
עם חבריו ובני עמו,
הם רופפים ובלתי מחייבים.
על כן אדיש הוא כלפיהם,
ואדישות זו היא בעצם מקור סובלנותו.
זה לא שבאמת אכפת לו, לא אכפת לו, בגלל זה לא אכפת לו. שיחללו שבת,
שיעשו מה שהם רוצים,
שירדו מהארץ, לא מעניין.
הסובלנות המאפיינת כיום את יחסינו כלפי תופעות חמורות המתרחשות מתחת לאפנו,
מקורה דרך כלל באי-אכפתיות.
אדישות זו אותה אומנם לבוש אלגנטי של סובלנות נאורה,
אך מחפה היא לאמיתו של דבר על הרגשה שונה לגמרי,
בנוסח מצידי שילכו לעזאזל, שיתבשלו במיץ של עצמם.
זה סובלנות מסוג 2. סובלנות הזאת היא אדישות.
סובלנות מספר 3. סיבה שלישית,
אובדן אמונה ביכולת לשנות את המציאות המרה.
מנקודת מוצא זו, גם אם מאמין אתה בצדקת דרכך,
וגם אם אכפת לך מהמתרחש סביבך,
אתה נותר סובלן ואינך זועק ומוחה,
מפני שאתה חש שקצרה ידך מהושיע.
טוב, אבל מה אני יכול לעשות?
אך כיוון שאינך יכול להודות אפילו בפני עצמך בחולשתך,
מוצא אתה מפלט במילה הגואלת "סובלנות",
הפוטרת אותך מלעמוד פנים אל פנים מול חוסר האונים שלך.
זה בעצם מה שפינחס עשה, נכון?
הוא ראה שאין עצה ואין תבונה, לא חולקים כבוד לרב.
רחש של הסכמה עבר בקרב הציבור.
כלומר,
הציבור הרגיש שהם מזדהים עם הרעיונות.
ובעיני רבים קראתי
כאב אילם,
וראיתי שפתיים חשוקות בדומייה.
קנאה, ממשיך הרב חנן,
הוספתי בדרך כלל מידה מגונעת מאוד.
וכבר אמרו חכמים,
הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.
אבל יש להבדיל הבדלה נחרצת בין קנאה ב,
שהיא פסולה בתכלית, לבין קנאה ל,
העשויה לנבוע מרוח טהורה.
נכון, גם בפרשת הסוטה ראינו
שיש אדם שמקנא לאשתו, וזו רוח טהרה,
זו לא רוח טומאה.
קנאה לדבר יקר ואמיתי,
כגון קנאה לעם ולארץ,
לבית ולמשפחה, לתורה ולאמונה,
מקורה באהבה טהורה, זועקת וכאב למראה הפגיעה בדבר האהוב.
אי אפשר שלא לקרוא את הדברים האלה ולהיזכר בדברים של הרב חנן בעצמו.
בימי הגירוש מגוש קטיף,
הסרטון הזה זמין ברשת לכולם,
שהוא זועק וצועק
על המגרשים, החיילים.
הוא אומר להם שהם יורקים בפנים של רחל אימנו.
מאיפה זה נבע,
האמירה הזו?
זה נבע מתוך קנאות אמת לארץ ישראל.
הוא מביא כאן את הפסוקים משיר השירים. "הבה נאזין לצליל הקנאה הטהור המהדהד בנשגב שבפסוקי שיר השירים: 'סימני כחותם על ליבך,
כחותם על זרועיך,
כי עזה המוות אהבה.
קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש, שלהבתיה.
בפסוק זה אנו מגלים כי יש קנאה קשה כשאול,
הנובעת מאהבה עזה כמוות.
והיא עצמה מידה קדושה,
כלשון המדרש בשיר השירים רבה.
עזה כמוות אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב את ישראל, שנאמר אהבתי אתכם אמר השם.
ומתוך כך קשה כשאול קנאה,
שעתיד הקדוש ברוך הוא לקנא לציון, כמו שנאמר קינאתי לציון קנאה גדולה.
הזכרנו את הדברים האלה שרש"י מביא.
קנאה לציון, שהרב אלישע מביא.
הקנאה הפועמת בנו בשעה שעם ישראל מוכה ומושפל על ידי בני ניכר,
או תחושת העלבון והכאב המחלחלים בנו למראה ארץ ישראל,
אשר בניה מואסים בה ויורדים ממנה,
היא מידה נכונה,
שראוי לטפחה ולבנותה בנפש פנימה,
כמו את מידות החסד, הגבורה והיושר,
שהדבקות בהן היא הליכה בדרכיו של מקום.
מי שמקנא כי אכפת לו,
זה אדם בעל מעלה, זה לא אדם בעל פחיתות.
פירם, אבל,
בשורש הדברים אין מידת הקנאה ומידת הסובלנות עומדות בסתירה.
אמת ושלום זה לא שתי מידות סותרות.
רק לעיתים נדירות מחייבת מידת הקנאה התפרצות אלימה,
דוגמת התפרצותו של פנחס בן אלעזר הכהן.
וגם אז אין זו אלא הוראה לשעתה,
הלכה ואין מורים כן.
אך לעומת זאת מחייבת הקנאה תמיד תשומת לב,
כאב ואכפתיות.
על המקנה ישר הדרך להבין כי אין מגמת הקנאה לתת סיפוק ליצריו.
גם אם טהורים הם,
וכי סיפוק יצרי הקנאה לא ישיג דבר.
לעיתים יוליך לתוצאה הפוכה.
אם רצוננו לתקן דרך משל את תופעת הירידה מן הארץ או את התערערות חיי המשפחה,
עלינו להשיב אל לבנו כי בגערות וחירופים לא נשיג בדרך כלל דבר.
ועלינו להתאזר בגבורת האיפוק
לאתר את מקורן של התופעות ולברר לעצמנו כיצד עלינו להתמודד איתן באופן יסודי ובמבט ארוך טווח.
וכך הוא מסיים את השיחה לאנשי ברור חייל.
אנא,
הבינו לנפשי חברי ברור חייל.
כיהודי מאמין,
אין התורה והאמונה לגבי עניין של פולקלור בלבד. פולקלור, כאילו תרבות כזה.
אלא אמת נצחית,
ועבורי האמרה כל ישראל ערבין זה לזה אינה סיסמה שדופה.
על כן,
כל חילול שבת,
כל נגע מוסרי,
כל הפקרות מינית וכל תלישות רוחנית מכאיבים לי וצורבים את נפשי.
חילול שבת דרך משל אינו פוגע ברגשותיי
כהלך חשיבה מקובל ושטחי,
מפני שהוא מתחולל בסביבתי לנגד עיניי.
כאילו אנשים אומרים לך,
זה לא נעים לך שאני מחלל שבת מולך? לא!
זה לא נעים, בגלל שאח שלי רחוק מיהדות, זה מה שכואב לי.
מפני שהוא נעשה על ידי יהודי עצמי ובשרי,
כשם שאינני חש כמותכם כאב ועלבון שעה שאני רואה יהודי פוגע בחברו או בוגד באשתו או יורד מהארץ.
אין הקנאה לעלבונה של תורה מביאה אותי חלילה למסקנה שעליי לבקש דרך לכפות את דעתי על הזולת.
אני לא רוצה לכפות עליכם.
איני מאמין בכוחה של כפייה, לא כטקטיקה ולא כאסטרטגיה.
ואף איני רוצה בה מעבר לחקיקה פרלמנטרית מינימלית,
הנדרשת לקיום לאומי בצוותא,
אבל הכאב והאכפתיות מחלחלים בי ואינם נותנים לי מנוח.
הם המחייבים אותי לחפש דרך ליצור עמכם קשר.
לנסות להבין את אשר בלבכם
ולמסור לכם דבר מה מהמתרחש בנפשי.
מתוך תקווה כי אותם מעיינות המפקים בי ומחיים אותי
עשויים למצוא מסילות ללבבכם.
ובכלל,
אין מוטל עלינו לבנות כאן בארץ ישראל דבר מה בצוותא.
כיצד נוכל לעשות זאת אם לא נתוודע האיש של אחיו?
ואם לא ננסה לברר יחדיו מאין באנו ולאן אנו הולכים?
מהי לנו מורשת אבות ומה תפקידנו ויהודנו בארץ ישראל?
סיימתי את דבריי הנרגשים וחשתי נאמנה כי גם אם לא בכל הגעתי להבנה והסכמה,
הנה מצאו דבריי הד מה בלבם,
וסילקו מחיצות של ניכור.
נפרדתי מהם פרידת רעים וידידים,
ורכז התרבות שנפנה ללוותינו לרכבי,
טפח על שכמי ואמר,
לערב הזה יש טעם של עוד.
ואז הוא מסיים את השיחה ואומר ככה:
אבל,
בנושאי בלילה ההוא,
בכבישי הנגב הריקים,
מול מרחבי שדות אפלים ושמיים גבוהים מלוטשי כוכבים,
הרהרתי לעצמי בפרץ פתאומי של כאב.
הכל טוב ויפה,
אך אלמלא באתי לברור חיל.
הלילה.
הייתי נותר עבור הקיבוצניקים האלה זר ועוין,
ואכן כזה אינני,
אני וכל שאר הדוסים בעיני מאות קיבוצים,
מושבים ושכונות,
עמהם לא נפגשנו,
ומי יודע אימתי ניפגש.
מה כוחו של אור הנר הרועד שהדלקתי בברור חיל,
אור הנר, יישוב שיש ליד,
נוכח ארס השנאה הלוחש מסביב
וצנעת הבורות והניכור של רבבות אחי.
ענוני,
ענוני,
אתם רעי.
כך הוא מסיים את
הדברים הנוקבים האלה.
אני רוצה לחתום באמירה שהרב דרוקמן אומר בשם רבו, הרב צבי יהודה.
הוא אומר, מורי ורבי זצ"ל
היה חוזר ומדגיש
שמי שאין בו קנאות,
יירת השמיים שלו דורשת בדיקה.
אך הממהר להשתמש בקנאותו בפועל,
גם יירת השמיים שלו צריכה בדיקה.
כי מי שאין לו קנאות,
אז אין לו אכפתיות.
ומי שאין לו קנאות על כבוד האומה,
אין לו אכפתיות לכבוד האומה.
ומי שלא כואב לו על חילול שבת,
אז לא אכפת לו מחילול שבת.
וגם אם הוא יגיד את זה,
איפה זה בא לידי ביטוי?
אז האם צריך לעשות מעשה של קנאות?
אנחנו לא שמים על נס את נושא הקנאות.
אבל אנחנו גם לא יכולים להסכים לאדישות.
והדברים של הנביא זכריה, שאנחנו מזכירים אותם בהקשר של י"ז בתמוז,
וזה
קריאת כיוון לכל שלושת השבועות הקרובים
זה שאמת ושלום
הן שתי מידות שחייבות ללכת ביחד כי שלום
בלי אמת
מוביל בסופו של דבר למעשה בנות מדיין,
לפריצות
בגלל שאנשים רוצים רק שלווה, כיף ואהבה אהבה ושלום
אבל אין שם ברית
וברית
בלי שלום מובילה בסופו של דבר לקנאות
ולאכזריות גם לפעמים.
חוסר אכפתיות כי מה שאכפת לך זה רק ממה שהשם רוצה ולא ממה שהאחים שלך עושים.
החשיבות של ברית
ושלום של אמת ושלום
זה בעצם הדבר שמתבקש מאיתנו
כדי לכונן פה במדינה מדינה שהיא באמת באמת
מאפשרת לגוונים שונים לחיות יחד עם נאמנות
למקור החיים שלנו, להשם יתברך.
שיהיו בשורות טובות בעזרת השם,
ישועות ונחמות.
תודה רבה, תודה.
