אז מוריי ורבותיי,
אנחנו עשינו הפסקה ארוכה מהשיעורים של יהדות ופוסט-מודרניזם,
ומאוד התלבטתי איך אנחנו חוזרים לזה, ובגדול,
ודיברתי על כך עם מורי,
דוקטור דניאל שליט,
כמה פעמים, וגם היום, ממש לפני השיעור, דיברתי איתו,
ואנחנו נעשה סוג של איפוס של הרעיון המרכזי שאנחנו מדברים עליו,
על ידי עיון קצר בספר של דניאל, שנכתב
לפני ספר הקניון, נקרא שיחות פנים. שיחות פנים אלה מאמרים שהתפרסמו בכתב העת נקודה של ביטאון יישובי ישע, אם אני לא טועה,
היה יוצא לאור עד לפני, נדמה לי, 20 שנה, אולי קצת פחות,
ואולי יש באינטרנט אפילו חלק מהגיליונות של נקודה. דניאל היה כותב שם משנות ה-90 ועד לקראת סוף גיליונות נקודה.
לדניאל יש הרבה מאמרים שהוא כתב בנקודה וחלקם מתפרסמים בשיחות פנים וחלקם לא ראו עדיין אור.
אז אני כבר אומר שיש עוד הרבה מאמרים שלא התפרסמו.
בספר שיחות פנים יש מאמר שניסיתי לברר מאיזה שנה הוא.
המאמר נקרא איש הקניון.
למי שיש את הספר, עמוד 103, איש הקניון.
הרעיון של המאמר איש הקניון זה סוג של ספר הקניון על רגל אחת.
זאת אומרת, תמצית ספר הקניון.
עכשיו,
מאחר והנושא שאנחנו עוסקים בו זה ניסיון להבין את העידן שאנחנו נמצאים בתוכו, שיש שמכנים אותו עידן פוסט-מודרני,
יש כאלה שמכנים אותו פוסט-הומניסטי כבר,
או יש כאלה שמכנים אותו חלק מהעולם הפרוגרסיבי, הדמוקרטי באמריקה וכדומה,
אז אנחנו מנסים בשיעורים האלה להבין איך העולם שלנו הגיע למצב הזה.
מה זה בדיוק מחשבה פוסט-מודרנית?
איך היא הובילה אותנו לכאן ולאן העסק הזה הולך מפה ואילך.
יש היום מאבק בין שמרנים לפרוגרסיביים בעולם,
והשמרנים אומרים שהפוסט-מודרניזם הוא שטויות,
והפוסט-מודרניסטים בעצם הם סוג של אנשים שמנסים ללכת לכיוון האולטרה-ליברלי.
טוב, אנחנו מנסים להבין את שורשי המחשבות.
אז כדי לחזור לכל הסוגיה הזאת,
אני רוצה לקחת קטע אחד מתוך ספר הקניון,
ודרכו להתבונן בכל העניין הזה.
אחד הסיפורים המכוננים של התנ״ך הוא סיפור עץ הדעת טוב ורע.
הסיפור שבעצם הכניס את כולנו לתוך הסחרור הזה של האנושות.
האדם נפל מגן העדן,
הושלך מגן העדן בגלל שהוא אכל מעץ הדעת טוב ורע.
עכשיו,
יש המון המון המון הסברים למושג הזה
עץ הדעת טוב ורע.
מה זה בדיוק?
מה קרה שם באכילה מעץ הדעת טוב ורע?
מה זה עץ החיים?
ואחד ההסברים המרתקים לנושא הזה של עץ הדעת טוב ורע נמצא כאן,
ודרכו בעצם דניאל מסביר את הקניון או את המחשבה הקניוני,
המחשבה הפוסט-מודרנית,
כסוג של אכילה מעץ הדעת.
זה מה שאני רוצה שנראה בקצרה, בזמן הקצר שיש לנו,
להתבונן בעניין הזה.
אז ככה, אם אתם זוכרים,
אם הסברנו,
דניאל מסביר בעצם בספר שלו שהקניון הוא משל
למציאות של האדם המודרני,
המודרני, הפוסט-מודרני.
מה זה קניון?
קניון זה עולם שלם
שמכופה בתקרה
ויש לו גם רצפה,
הכל מלאכותי,
ובעצם זה חוסם את האדם קצת מלהיפתח אל השמיים,
וחוסם את האדם מלהיפתח לטבע.
הכל יציר האדם.
כלומר, פסגת
האנושות
זה הקניון.
למשל, משל לחיי האדם בעולם.
איש הקניון הוא בעצם האיש,
אפשר לקרוא לו כמו שקוראים לו באנגלית self-made man.
האדם שעשה את עצמו.
נתחבר קצת לשיעור הקודם.
אז אני מקריא קטע קטן שיוביל אותנו לעץ הדעת טוב או רע. ככה דניאל אומר,
כשם שהקניון הוא משל ושיקוף של התרבות המערבית,
שוב, התרבות המערבית,
שאפשר להגיד שמהעת החדשה,
ולפני אולי משהו כמו 500 שנה,
נפתח לסוג של שלב שדניאל מכנה אותו הערה חדשה.
פתאום האדם שהיה כמו כלום
בימי הביניים,
פתאום תופס נפח,
תופס מקום, יש לו שכל,
יש לו מדע,
יש לו, מה?
כן, בדיוק.
ויש לו מדע ויש לו מוזיקה, והוא פורח ועולה ועולה ועולה,
עד שפתאום
הוא מתחיל לצלול בצלילת ראש,
זאת אומרת, מצד אחד הטכנולוגיה מאוד מאוד מפותחת,
אבל האדם כאדם נמצא בדעיכה.
אז אנחנו מנסים להבין את הסיפור הזה, מהו סיפורו של האדם שהביא
לעניין הזה,
ומתוך הנחה שסיפורי התנ״ך הם לא סיפורים שהיו בעבר, אלא סיפורים שחוזרים על עצמם כל הזמן,
אז עץ הדעת טוב או רע יסביר לנו את הסיפור הזה של איש הקניון.
עוד רגע ניגע בזה.
כשם שהקניון הוא משל ושיקוף של התרבות המערבית,
כך הוא משקף את מבנה הנפש של מי שבנה אותו.
את האני המערבי.
עצמאי ואסרטיבי.
מבריק ויעיל.
מנותק מלמעלה ומלמטה.
חסר שורשים, אבל רב ידע ומתענג.
בסדר?
כיף לו,
הוא יכול להשיג מה שהוא רוצה. יש לו כסף ויש לו אוכל ומעמד והכול.
וזה לא חייב להיות מחובר לכלום. אין קונטקסט.
וכמוהם יהיו עושיהם.
כשם שהקניון הוא יצירתו של אני בעל מבנה מסוים,
כך הוא חוזר ומחזק ובונה את האני הזה.
הסגור והפעיל והבוטח.
ובשורש הדברים,
הקניון משקף את מבנה הדעת המערבית.
האדם המערבי הוא ההומו ספיאנס.
האדם היודע, זה התרגום של הומו ספיאנס.
איש הדעת.
זאת הדעת שאפשרה את הטכנולוגיה ואת מסחר הענק.
אבל,
הדעת הזאת למעשה מנותקת מן הטבע שמתחתיה ומן האלוהי שמעליה.
אין היא יודעת מהו הטבע כשלעצמו מעבר לתיאוריות מתמטיות,
ואף אינה יודעת האם יש משמעות כלשהי לשאלה בדבר הטבע כשלעצמו.
מה זה משנה?
אתה יכול להשתמש בזה.
מה זה משנה מה זה?
ולכן בוודאי שאין הדעת הזאת יודעת האם יש באותו הטבע או מעבר לו כוחות אלוהים המחיים אותו.
מי יודע,
מה יודע האיש היודע?
הוא יודע שזה עובד.
אגב, זה מאפיין גם אותנו, נכון? רוב היום אנחנו מפעילים מכשירים שאין לנו מושג
איך הם עובדים, אבל זה עובד.
אתה לוחץ על הכפתור וזה קורה. אתה מדליק את האור, אתה מדליק את המחשב, אתה מדליק את הפלאפון, והכול עובד, הכול אחלה.
אז זה המיינדסט של האדם המערבי.
כלומר, לא יודע למה, אבל זה עובד.
אני יודע איך משתמשים במים האלה, למה שאני צריך.
אני יודע איך משתמשים בחשמל.
זהו.
זה כל מה שאני צריך לדעת.
הוא יודע איך שזה עובד, הוא יודע שהחלליות מדייקות,
קולטות ומשדרות, שהנתונים מצטברים,
שהתיאוריות מתרבות, אבל האם כל זה הוא אמת?
האם זוהי המציאות כשלעצמה?
האם המפץ הגדול, החורים השחורים, האנטי יקומים הם אכן מציאות,
או שכל זה אינו אלא יצירתיות אנושית?
יצירה.
תיאוריות המשתנות חדשים לבקרים, או שמא לחילופין,
כל זה אינו פעילות מוחית מוכתבת על ידי המכניזמים של המוח.
המצב האופייני למאה שלנו,
וכאן דניאל בעצם נוגע בנקודה מאוד עמוקה,
הוא שאין יודעים.
האדם סגור בכיפת מוחו הגדול,
אין יוצא ואין בא.
ומה יש שם בחוץ?
אינו יודע.
זאת אומרת, כאילו יש פה איזה פרדוקס.
אנחנו יודעים הכי הרבה ממה שידוע אי פעם, כי יש לנו הכי הרבה מידע,
אבל אנחנו בעצם לא יודעים לפעמים את המהויות של הדברים אנחנו לא יודעים.
אנחנו יודעים המון המון ידע,
אבל המהות בסוף נהדרת מאיתנו.
לזה דניאל קורא עץ הדעת טוב ורע.
זאת הפסקה הבאה.
עץ הדעת הוא טוב ורע.
כאשר הדעת, המחשבה, היא בתוך הגן,
בלתי נפרדת מעץ החיים,
ממכלול החיים וממקורם שמעבר, אזי טוב.
אבל כאשר הדעת יוצאת וניתקת לעצמה,
כאשר היא מהווה פעולה של ניתוח,
ניתוק,
קיצוץ,
כמו שהדבר הוא בדעת המערבית האנליטית סינתטית,
אז היא ממיתה את כל מה שהיא לומדת
ועושה אותו לאובייקט לחפץ חסר חיים.
זו הדעת שמתקיים בה מות תמותון.
פרשנות מאוד מאוד מעניינת למושג של עץ הדעת טוב ורע.
עץ הדעת יכול להיות מחובר אל הטוב,
יכול להיות מחובר אל הרע, על נפרד.
אם הוא מתחבר אל המכלול, כלומר אם הוא מתחבר לעץ החיים,
למה שמעבר לדעת,
אז הוא יכול להתחבר לטוב.
אבל אם הוא מתנתק משם, הוא שוקע אל הרע.
בשלב הראשון זה נורא כיף, זו חוויה מאוד מאוד קסומה.
כי האדם אומר, איזה כיף, אני לבד,
אני עומד על הרגליים לבד,
אני יודע לבד,
אני מנגן לבד,
אני יודע ליצור יצירות לבד.
אבל לאט-לאט הלבד הזה
הולך ומתחיל לייצר רעשים לא נעימים כל כך.
בסוף האדם,
מה?
מרגיש תלוש.
בדיוק.
ובעצם מה שדניאל רוצה להסביר פה,
כל המהלך הזה,
זה שהמודרני והפוסט-מודרני זה לא איזה סטייה לכיוון אחר,
זה פשוט המשך של אותה מגמה.
ברגע שאתה נפרד ממכלול החיים,
אתה בסוף נשאר מנותק,
וכשאתה נשאר מנותק,
אתה בסוף גם מגיע לספקנות כרונית,
לחוסר ידיעה מהי האמת בכלל,
ולתחושה שהחומר בעצם מנותק מכל הקשר.
ואז האדם בעצם שוקע לתוך עולם ניהיליסטי,
כוונה שאין משמעות ואין פשר, ולכן הדוניסטי,
עולם של הנאות.
מה זה משנה?
בשביל מה?
העיקר זה שאתה יכול ליהנות מזה, תהנה מזה, תהנה מזה, זה לא משנה כל כך.
זאת אומרת, הפוסט-מודרניזם,
כלומר, התחושה הספקנית של העולם הפוסט-מודרני היא קונסיסטנטית,
כלומר, עקבית לעולם המודרני שניסתה לייצר self-made man,
אדם שעומד לעצמו מבין ברציונליות שלו את העולם,
אבל הרציונלית הזו התנתקה מאיזה דבר שנמצא מעבר.
אגב, זה מסביר למה המערב
כבר הרבה מאוד שנים מנהל איזה סיפור רומנטי עם המזרח,
כי המזרח בעצם הוא השלמה שנעלמה לאדם המערבי.
האדם המערבי נהיה יעיל, רציונלי, מדעי,
אבל הוא איבד את היכולות והסגולות של מה שמעבר לרציונל.
והמזרח בעצם משלים את זה, רק שהמזרח מייצר דיסוננס לכיוון השני.
הוא מייצר סוג של רוחניות
שאין בתוכה בכלל ערך לחומר.
וכאן העם היהודי צריך להגיד את דברו,
בעזרת השם.
חזק וברוך, תודה רבה לכם, להתראות.
