שלום וברכה, קהל קדוש,
השיעור לרפואת שלמה עגור בן רות.
אנחנו ממשיכים
בלימודנו הנפלא בספר דרך השם
של רבנו הגדול, הרמחל, זכותו להגן עלינו,
ואנחנו בחלק רביעי
בפרק שישי,
אם אני לא טועה.
לא, לא יודע,
סיימנו,
אנחנו בחלק רביעי,
נדמה לי שלא סיימנו את הפרק השישי.
אז בואו נפצה את הפרק השישי בפסקה,
יא קראנו, יד,
לא לוגם את זה, ראינו.
אז סיימנו?
אני חושב שעדיין טז לא קראנו.
סיימנו את טז?
קראנו אותה. לא פרק רביעי, חלק רביעי.
אני אמרתי חלק רביעי, כן.
מה?
י״ז לא קראנו. בסדר, אז אנחנו בחלק רביעי,
פרק שישי,
בפסקה י״ז.
והנה,
בימי הקודש נוספת תפילה
כנגד קורבן מוסף,
והיא בבחינת השפע הנוסף ביום ההוא,
כפי בבחינת קידושתו ועניינו.
טוב, זה באמת נכון.
איפה יש לנו קורבן מוסף? בשבתות,
ראשי חודשים והחגים.
כן, זה הזמנים שיש לנו קורבן מוסף,
והם מציינים את תוספת השפע.
תוספת השפע היא פונקציה של ההיסטוריה.
הרי הזמנים האלה נקראים בתורה בשם מועד.
נכון? מועדיי,
מועדי השם.
מאיפה בא המילה מועד?
להיוועד. להיוועד זה להיפגש.
כן, הפגישה,
זאת אומרת המועד זה אנחנו נפגשים עם מישור עליון יותר של מציאות משום שהוא כבר
התרחש במהלך ההיסטוריה בימים האלה.
אז נותר הרושם של המאורע.
לכן למשל בליל הסדר אנחנו יוצאים ממצרים.
כן אבל לא ממש אתה לא במצרים אתה ליד שולחן הסדר, כן אבל
הרושם
בנפש שפעלה היציאה,
הרושם נותר באותו הזמן, אז אתה נפגש איתו, זה המועד.
כן, מועד, אתה פוגש את השם שעושה את זה.
כן, זה,
לכן גם יש ימים שבהם אומרים את ההלל.
ההלל זה תוספת, הרי ההלל זה בלתי אפשרי בעולם הזה. כתוב בגמרא,
האומר הלל בכל יום,
הרי זה מחרף ומגדף.
למה?
אתה אומר על העולם שהוא עולם מושלם, תראה איך הוא נראה.
אי אפשר להגיד את זה,
זה חירוב וגידול, זה אפילו לעג, זה לא יפה.
אבל אם יש, בימים האלה הייתה הופעה במציאות
של העולם המושלם,
אז נותר מזה משהו לדורו, ולכן אתה אומר הלל באותם הימים.
למשל,
ביום העצמאות.
כן, מה אתה אומר?
בעברית המילה מועד היא, אפשר לקחת אותה לחיוך,
שזה להתוועדות, ומצד שני לשלילה, לנפילה, נועד.
כן, אבל יש הבדל.
יש הבדל.
המילה מועד במובן של התוועדות
זה שורש ועד.
לעומת זה מועד, במשך למעוד,
השורש זה מ' עד.
זה לא אותו שורש בכלל.
לא, לא. מועד, הכוונה, זה לא מישון מועד.
זה לא מישון מעידה.
מועד זה לא מישון מעידה.
אלא הכוונה שהעידו והוא עד בבעלה.
אז המ' היא לא חלק מן השורש.
יועמד במילה מעידה, המם היא חלק מהשורש.
לעניין של עברית.
השורש הוא החרחי, תמיד?
טוב, זה הכל הוויכוחים בין רדאק,
רבינו יונה אבן ג'נאח,
לבין אלה שקדמו לו.
כן?
מה?
מה?
רבי דוד קדמי, הקודמים, הקודמים, אתה מתכוון לרבי מנחם מבן סרוק
ודונאש בן לברת,
שאצלם השורשים הם לא של שלוש אותיות,
אלא לפעמים של שתי אותיות, לפעמים של אות אחת.
ואז יוצא ששורשים שמפרדים זה מזה בין רדאק,
הם אותו שורש אצל רבי מנחם אבן זרוק.
בסדר? טוב.
ובכן, רבותי היקרים, אנחנו עוברים בזאת אל הפרק השביעי.
מה?
כי ידעתי, כי במועד אנחנו צריכים להיפגש עם השכינה שחוזרת לציון.
ואת זה התחלנו לעשות במועדים החדשים של דורנו.
ביום העצמאות,
ביום שחרור ירושלים,
וביום טוב שעדים לקבוע מן הסתם הרבנות הראשית
לכבוד השמדת הגרעין האיראני.
כן, טוב.
פרק שבי.
מה?
האם יש מקום לקבוע יום טוב על מה שהיה?
בוודאי,
עשו את זה בכל הדורות על דברים הרבה פחות משמעותיים.
אין שום סיבה שלא נעשה מועד.
אמנם יש מחלוקת בין הפרי חדש
לבין מארם על אשכר.
האם אנחנו יכולים להוסיף מועדים או לא?
דעת הפרי חדש שלא,
אבל כל הפוסקים סברו כי דעת מארם על אשכר, כולל החתם סופר,
ולכן נהגו בכל הקהילות
במהלך ההיסטוריה לעשות ימי פורים מיוחדים
למאורעות של אותה קהילה, כן?
החידה, כן. החידה מביא את זה בספר
האמשל בחלק ב', סימן י״א.
בסדר?
טוב.
פרק שביעי,
בעבודה זמניות,
איך כתובי? סליחה?
בעבודה זמנית.
העבודה הזמנית, כן? פה המהדורה שיש לפניי לא משהו. טוב, א',
העבודה הזמנית
הוא מה שנתחייבנו בו בזמנים ידועים, כן?
כלומר, לא כמו בעברית מודרנית שהמילה זמני,
הכוונה שזה חולף,
אלא הזמני הכוונה תלוי בזמן.
עבודות התלויות בזמן.
בכלל, בימי הביניים המילה זמן פירושה הייתה עולם.
למשל, כותב רבי יהודה הלוי,
עבדי הזמן,
עבדי עבדים הם, עבד השם הוא לבדו חופשי.
זאת אומרת, זמן זה לא הזמן, אלא העולם.
ויש לפעמים זמן במובן של זמן, אבל כשאומרים זמני, אין הכוונה
שזה חולף, אלא שזה אקטואלי.
למשל, כשהרב קוק כותב בישראל ותחייתו פסקה י״ז,
כל התרבות הזמנית תלויה בכוח המדמה.
נכון?
מה הוא מתכוון התרבות הזמנית? הוא מתכוון המודרנית,
כן, של הזמן שלנו.
עבודה זמנית הוא מה שנתחייבנו בו בזמנים ידועים. יש מצוות מתמידות, למשל
אמונה בהשם, אין לזה זמן, זה לכל הזמן.
יש מצוות כאלה שהן מצוות תמידיות,
אבל יש גם מצוות זמניות.
ופרטיה
שביתת השבת וקדושתו,
שביתת העשור ועינויו,
שביתת היום טוב וקדושת חולו של מועד,
חמץ והמצה בזמנם, שופר מזונות, סוכה וילולה בזמנם, וראש חודש, חלוקה ופורים.
כאן כתוב יעינויו אצלי, אבל זה לא מחייב,
משום שהרמחה לא כתב עם ניקוד.
אז המנגדים פה זה המאדירים,
ולא תמיד אפשר לסמוך עליהם.
כן, ופורים, ועתה נבער עניינם.
זאת אומרת, אגב, יש, כדי לדעת את הדירוג של הקדושה של הזמנים,
צריך לראות פשוט כמה אנשים עולים לתורה.
בשבת עולים שבעה.
ביום הכיפורים,
שישה.
אז יום כיפור פחות קדוש משבת.
וביום טוב כמה?
חמישה ובראש חודש,
ארבעה.
ובסתם שני וחמישי,
שלושה.
זה היה שלפי זה אתה יכול גם לדרג לפי מידת ה... לפי כמות העולים לתורה.
עניין, אז עכשיו מתחילים משבת, זה גם בתורה, נכון?
בתורה מועדי השם, יש קודם כל שבת, אחרי זה ראש חודש,
אחרי זה פסח,
ספירת העומר,
יום השבועות,
ראש השנה יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת,
זה המועדים דאורייתא,
ואחרי זה התורה רומזת לשלושה מועדים שיוצאים מן המקדש.
נכון?
פרשת אמור. מה יש בסוף פרשת?
בסוף פרשת המועדים כתוב
וידבר משה את מועדי השם אל בני ישראל.
משפט לכאורה מיותר לחלוטין.
ברור שאם השם אמר למשה לומר, כן, וידבר השם אל משה לאמור, אז משה מן הסתם הלך ואמר.
למה אני צריך שהתורה תכתוב, וידבר משה את מועדי השם אל בני ישראל?
מה?
להגיד לך מה.
להגיד מה?
להגיד את הראשון.
אלא מה? הוא בא ללמד את בני ישראל לעשות מועדים נוספים.
איך עושים מועדים נוספים?
אז מיד אחרי חג הסוכות מופיע ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו
אליך שמן זית זך כתית למאור לעלות נר תמיד על המנורה הטהורה וכולי וכולי.
זאת אומרת שיש עתיד להיות מועד שהתחלתו בתוך
המקדש במנורה של המקדש רומז לחנוכה וואי יפה איך חשבת על זה.
אחר כך יש עוד מועד כתוב ולקחת סולת
והפיתה, 12 חלות,
שש המערכת, שש המערכת, נכון?
אז כמה חלות צריך לשים?
12. מה עושים על שולחן?
אוכלים.
זה מרמז לזה שאחר כך יבוא חג שעניינו סעודה,
ושהוא קשור למספר 12,
שזה 12 זה חודש אדר.
כן, אז זה נגד חג הפורי.
ומכאן המנהג כנראה של יהודי צפון אפריקה,
שעושים לכבוד פורים עוגיות מסולת.
נכון? המקרוד.
כי זה 12, לקחת סולת ואפית,
כן?
ברור.
ואחר כך כתוב,
ויצא בן אישה ישראלית.
אז גם הסיפור הזה יוצא שיש עוד מועד שלישי,
שמכוון כנגד בן האישה הישראלית שמקלל,
מקלל וכמו שיש לו קושי בדיבור
ויש לו בעיה לדבר בגלל שהוא קצת מצרי, קצת עברי.
זאת אומרת, הוא לא יודע האם הוא תשייך לתרבות הבינאית
או שהוא צריך להקים את ההסתדרות הציונית העולמית,
ואז כנגד זה, החג השלישי שעתיד להיות,
כמו שאמר השפת אמת, שאם יש
חג דירה בנן כנגד סוכות והוא חנוכה,
וחג דה רבנן כנגד שבועות ופורים,
צריך לקום חג שלישי לעתיד כנגד פסח.
בסדר. מה?
למה הוא לא מציין את שבועות?
כמו שהוא לא מציין גם את פסח.
לא, הוא מדבר על המצוות, אבל הזמן עצמו
זה שביתת יום טוב.
שביתת יום טוב, יש לך שישה ימים כאלה,
נכון?
שזה ראשון ושבי של פסח,
שבועות, ראש השנה,
ראשון של סוכות ושמיני עצרת.
בסדר? לא כתבתי צוות. אבל אין מצווה ייחודית לנו בשבועות,
פחות בשתי הלחם, אבל זה במקדש,
אז לכן הוא לא כותב שבועות. מה? הוא לא כתב על יום העצמאות.
מה הוא לא כתב?
הוא כתבי, תן לבעלי עניינם, עצמאות הוא שחר.
אה, חג העצמאות הוא שחר.
כן, יש פה שאלה, למה הוא לא כתב על יום העצמאות ועל יום ירושלים?
זו שאלה עמוקה מאוד.
אני אגיד תירוץ פשוט.
זה עוד לא היה בזמן שהוא כתב.
זה תירוץ פשוט, מה?
אז טו באה וטו בשבט ועוד כמה דברים כאלה, זה עוד פחות.
כן? הוא לא ידע שטו בשבט עתיד להיות החג של הכנסת.
כן? מה אתה אומר?
טוב.
עניין השבת בכללו הוא,
כי הנה כבר ביארנו למעלה שעניין העולם הזה נותן שיהיו הדברים בו
חול ולא קודש.
אולם הוא צריך גם כן שמצד אחר יינתן קצת קידוש לברואים,
כדי שלא יגבר בם החושך יותר מדי.
העולם הזה דומה ליום השבת או לששת ימי המעשה?
הוא דומה לששת ימי המעשה,
נכון?
שבת זה זמן לא נורמלי, לא עובדים, כן? הרי יש ביטוי בחזל,
גוי ששבת חייב מיתה,
לא שהורגים אותו, כן?
אבל גוי ששבת חייב מיתה,
כי צריך להמשיך את הבניין של העולם, הרי כתוב יום ולילה לא ישבותו, העולם עוד לא מושלם,
מה אתה הולך לנוח, בסדר?
אבל היהודים, אדרבה, צריכים לשמור שבת.
מה זאת אומרת שהם צריכים לשמור שבת?
כן, כי אנחנו קצת תואמים את העולם הבא. מעין העולם הבא, יום שבת מנוחה.
כן, בפיוט
מה ידידות
מנוחתך.
זה כבר ניסיון,
תרחוב בגבולה על פי...
כן, כשהם עושים את השבת, זה מה שהרמב״ם אומר.
כשהם עושים יום שהוא כמו שבת, זה ניסיון להיות ישראל.
אז הם חידשו דתות לעצמם.
לכן אומר הרמב״ם, לא ראוי.
הם היו שובתים בשבת עצמם, זה גם אותו דבר, כן?
גוישה שבת, מה?
זה גם כן לא בסדר, זה אסור.
גוישה שבת, אסור לו. עכשיו, השאלה היא, למה?
כן, הרמב״ם אומר בגלל שהוא מחדש דת לעצמו,
הרש״י אומר בגלל שהוא מבטל יישובו של עולם.
כלומר, הרש״י, אתה יודע, בסין הקומוניסטית
יש 364 ימי עבודה בשנה,
ויום אחד של חופש, יום המהפכה,
שבו כולם צועדים ברחובות,
כן?
מה?
לא, זה יכול להיות צועדים.
אה, זו, אז השאלה, למה הוא עושה את השבת?
אם הוא עושה את השבת בגלל שהוא רוצה לקבל את ההשפעה של העם היהודי, אז זה חיובי,
כן? אם הוא עושה את זה כתחליף לזהות היהודית, זה שלילי.
כן, בדיוק. על זה יש ויכוחים ידועים.
בימינו יש אנשים שמוגדרים כבני נוח.
האם הם יכולים לשמור שבת או לא? נחלקו בזה הרבנים.
יש רבנים חשובים שאמרו שמותר להם, ואפילו זה רצוי,
כן?
מי הם הרבנים האלה? למשל, המשנה הברורה אומרת את זה.
יותר מזה,
לא.
הוא כותב את זה באופן תיאורטי,
אבל אם נסתכל בביאור ההלכה, סוף סימן ש״ד באורח חיים.
וזה מסביב לדברים שכותב מרן, הבית יוסף. הבית יוסף כותב דבר מאוד מאוד מוזר.
הוא כותב ש...
רגע, אני...
יש פה משנה ברורה ג', אני חושב שיש.
משנה ברורה, ג', ג',
ג',
תודה.
בן נוח זה לא גוי,
זה הרמב״ם עושה הבחנה בין גוי לבין בן נוח.
אבל בואו נראה ברגע אחד מה כתוב בסימן,
כן, אינו יהודי, אני קורא כאן את דברי מרן הבית יוסף,
אינו יהודי גמור,
שהוא שכיר,
כלומר הוא שכיר של היהודי.
אין רבו מצווה על שביתתו.
מה זאת אומרת?
רגע, רגע. אין רבו מצווה על שביתתו. כלומר, אני המעביד היהודי
לא חייב לדאוג לזה שהגוי שעובד אצלי ישמור שבת.
לא, על עבדו ודאי שאני חייב, כלומר אם זה קניתי עבד,
אז הוא חייב לשמור שבת.
אבל אם זה סתם שכיר שאצלי,
מרן כותב, אינו מצווה על שביתתו.
רגע, רגע, רגע, רגע. לא, כי היה אפשר להגיד שזה כמו עבד.
אבל מה שמעניין כאן,
שמרן היה צריך לכתוב, לכאורה, אסור לו לשבות.
את זה הוא לא כתב.
את זה הוא לא כתב.
סימן שהוא לא חושב שזה אסור.
אז אתה צריך לראות איך שהמגן אברהם והביאור ההלכה עושים מזה פלפולים בלי סוף.
איך ליישב את זה?
אבל רואים שמרן באמת לא חושב שזה אסור.
בשום מקום,
ובכל השולחן הערוך כולו לא כתוב שגוי אסור לו לשמור שבת.
תגיד, יש כל הכועס להם, בעיקר פרק, חלק בלתי טהורה,
על איזה איסור הוא עובר?
הוא יכול לבוא?
על איזה איסור הוא לא עובר על שום דבר.
אז למה שהשבוע הוא צריך לשמור שבת? הוא חוסר בהלכה... לא, השאלה מה אני צריך לעשות איתו?
האם אני צריך למנוע ממנו?
למשל, היום אנשים שעוברים גיור מכריחים אותם לחלל שבת.
בגלל זה.
ספק גדול אם בכלל יש על זה מקום.
נכון, נכון, זה מה שאני אומר.
כן,
עכשיו יש על זה הרבה מה לדבר, אם יש פה אולי רמב״ם שופטים.
מה אתה שואל?
אלה שמעבירים להם את הקורס גיור.
האחראים על קורס הגיור.
יש פה שופטים, שופטים.
נו,
מה קורה פה?
שופטים.
רגע.
אני רואה פה, אני רואה פה לפניי.
כן, טוב, בסדר, גם זה טוב, אבל היה שם גם לימוד בירוק הזה.
כן, היה, טוב.
אני רוצה לקרוא פה הלכות מלכים והרמב״ם,
פרק י'.
מי שרגיש שלא ישמע, כי הלכה י' היא הלכה מאוד קשה נפשית,
נפשית.
אז אם יש פה אנשים רגישים,
נא לצאת לפני שאני קורא את הלכה ט',
ומי שיש לו סבלנות יחכה עד הלכה י',
בסדר?
הלכה ט',
גוי שעסק בתורה,
חייב מיתה.
לא יעסוק אלא בשבע המצוות שלהם בלבד, וכן גוי ששבת,
אפילו ביום ממות החול, אם עשהו לעצמו כמו שבת, חייב מיתה.
ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו,
כללו של דבר אין מניחים אותם לחדש דעת ולעשות מצוות לעצמם מדעתם.
אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות,
או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע,
ואם עסק בתורה
או שבת
או חידש דבר,
מצוות יסתמו את האוזניים,
מקין אותו
ועונשין אותו,
ומודיעים אותו שהוא חייב מיתה על זה,
בעל אינו נהרג.
כלומר, הוא מגיע רק למיון,
כן, במצב של מורדם מונשם, אבל לא הורגים אותו.
זה מזעזע.
טוב, בואו נמשיך, ההלכה הבאה.
בן נוח שרצה לעשות מצווה
משאר מצוות התורה, מה זה שאר מצוות התורה? לא שבע מצוות בלבד, אלא כל מצווה שהיא,
כדי לקבל שכר, הן מונעים אותו לעשותה כהלכתה.
מה?
כן, בהלכה הקודמת הוא אומר רק שבע מצוות. ההלכה הזאת אומר הפוך.
רגע, רגע, לא, לא, לא, רגע, רגע.
הוא לא, הוא לא רוצה, הוא רוצה, הוא עדיין גוי.
הלכה י' אני עוד מעט אתייחס לדבריך בסדר אבל תן לציבור לקלוט
בהלכה י' הוא אומר הפוך מהלכה ט'
בהלכה ט' הוא אמר שמקין אותו ואומרים לו אסור לך וזה
הלכה י' אם הוא רוצה לקיים כל מצווה שהיא
אין מעוניין אותו
זה החילוק מה שאתה אומר זה החתם סופר קרא את זה ברמב״ם כך אומר
הלכה ט' ראשונה
מדברת על גוי,
והלכה השנייה מדברת על בן נוח.
ואם הוא גוי והוא רוצה לקיים
מצוות שהוא לא חייב בהן, מה זה גוי?
הוא לא קיבל על עצמו לא לרצוח,
אבל הוא רוצה ליטול לולב.
אה, זבח רשעים תועבה? אתה רוצה
לקיים מצווה כשאתה עדיין בתוך הטומאה של אי קיום של המצוות? לא ניתן לך.
נכה אותך עד שאתה תבין.
אתה רוצה, תקיים רק שבע מצוות.
אבל אם הוא קיבל על עצמו שבע מצוות,
אינו דבר על לעסוק, אלא שהוא קיבל על עצמו,
אז זה כבר במעמד אחר לגמרי.
יש לו אישיות חיובית, הוא רוצה להוסיף מצוות.
תפאדל, כמה שאתה רוצה.
כן, בדיוק.
וזה, הרמב״ם עושה בעצמו את החילוק בפרק ח'
בין מקבל לבין מקיים.
בנארג, הקיסרים הרומים שהיו שומרים שבא ודברים כאלה,
היו רואים אותם כגויים או כבני נוח? לא היו קיסרים רומים ש...
לא, אשתו של נירון קיסר הייתה יהודייה כנראה. איזה טרנד כזה. היה טרנד, כן, של התקרבות ליהדים.
למשל, איך ראו את זה החכמים?
כן, כנראה כבני נוח.
יש בספר תהילים,
הודו לה' כי טוב כי לעולם חזלו,
יאמר נא ישראל יאמרו נא בית אהרון יאמרו נא יראה השם.
מי זה יראה השם?
הרי אמרת ישראל ובית אהרון, אז מי זה יראה השם?
אין, אז המדרש אומר, זה בני נוח,
כן? זה חסידי אומות העולם שמצטרפים.
כן, מה?
אינו יהודי גמור.
אינו יהודי זה כדי לא להגיד גוי.
המילה גוי נחשבה למילה מבזה,
אז זה כדי, אינו יהודי גמור. זאת אומרת גוי גמור.
איפה היינו? טוב, האמת היא שזה דעת הרמב״ם, שאם כן גוי יכול, כלומר בן נוח יכול לקיים כל מצווה, דעת התוספות מסכת חגיגה שלו.
מה אתה אומר?
נכון, זה עניין של מינוח,
פאלה סמנטית.
אה?
לא צנזרו.
כל דבר חייבים להתנגד.
אגב, יש אפילו רדבז שם, הרדבז אומר דבר מעניין מאוד.
הוא אומר, כשהרמב״ם כותב שהוא יכול לקיים כל מצווה כהלכתה,
הרדב״ז אומר, ואני חוכך להחמיר שדברים התלויים בקדושת הגוף, כגון
ספר תורה, תפילין ומזוזות, לא יניחו אותם לעשות.
לא יותר מזה.
טוב,
עניין,
אז זה מה שהיינו כאן ב' כן?
עניין השבת בכללו הוא כי הנה כבר ביארנו למעלה שעניין העולם הזה נותן שיהיו הדברים בו
חול ולא קודש.
אמנם הוא צריך גם כן שמצד אחר יינתן קצת קידוש לברואים,
כדי שלא יגבר בה מחושך יותר מדי.
והנה שיערה החוכמה העליונה את כל זה בתכלית הדקדוק, באיזה מדרגה צריך שיהיה החול,
ובאיזה מדרגה הקידוש הנוסף הזה.
והגבילה כל זה הגבולים הנאותים בבחינת הכמות והאיכות, המקום והזמן,
וכל ההבחנות שיש לבחון בנמצאות.
ואולם בבחינת הזמן סידרה עניין הימין של חול ושל קודש,
ובימי הקודש עצמם מדרגות זו למעלה מזו,
כפי הנאות.
אגב, למה שומרים שבת?
מה הסיבה שהתורה נתנה את השבת?
זכר מה?
למעשה וראשית, סימן שאתה קראת את עשרת הדיברות בפרשת יתרו.
מה כתוב בפרשת ויתחנן?
היית עבד במצרים, על כן ציווחה השם אלוהיך לעשות את יום השבת.
זאת אומרת שלפי פרשת ויתחנן, שמירת השבת
היא מיוחדת לישראל, רק ישראל היו במצרים ויצאו ממנה.
ואילו לפי התורה בפרשת יתרו, זה משהו אוניברסלי. כל העולם צריך לדעת שהעולם נברא.
ועכשיו, בפרשת יתרו כתוב זכור את יום השבת,
בפרשת ואת חלל כתוב שמור את יום השבת.
זה עשה וזה לא תעשה. יוצא שלגויים יש שייכות לזכור,
ולישראל שייכות לשמור.
לכן הרב יואל שוורץ, זכרונו לברכה,
מגדולי הרבנים,
החרדים בירושלים,
ביקש ממני להפיץ בעולם כולו שבני נוח ידליקו נרות שבת.
כן, כי זה מבחינת זכור.
זכור זה אוניברסלי, זה שייך לכולם.
כן, כן, כן, אפשר גם פחות מזה, אבל באופן כללי להפיץ
שיש עניין להכיר שיש מי שברא את העולם,
שזה מתקיים במצוות נר שבת.
בבני דבר שזה משמירת שבת.
הם לא מצוי על שמירת שבת, אבל זכירת שבת,
זה שייך להם.
כפי שכותב הרמב״ם במורה נבוכים,
שזכור את יום השבת זה אוניברסלי ושמור זה שייך לישראל.
כן.
מורה נבוכים זה כמעט מפורש.
יש שני מקומות שבהם הוא מדבר על קדושת השבת,
והוא מדבר על זה שם.
כן.
והנה,
סדרה, ההשגחה, כן, החוכמה העליונה,
שרוב הימים יהיו חול,
ולא יהיה קודש, אלא אשור המצטרך.
כן, כתוב,
ששת ימים תעשה מלאכה.
האם יש מצווה לעשות מלאכה ששת ימים?
אז להלכה לא פסקו את זה, אבל במכילתא
כתוב שזה מצווה, שאדם יעבוד ששת ימים וביום השביעי ישבות.
מה יעשה אדם, פנסיונר,
שיש לו כל הכסף שבעולם והוא לא צריך להזיז אצבע?
כן, האמת היא ככה, דיברו בזמנו עם בן-גוריון,
שצריך להגיע לשבוע עבודה של חמישה ימים.
אז הוא אמר, נתחיל עם יום אחד, אחרי זה שניים.
כן.
מה?
עושה את זה, אנחנו עושים לי.
זה הרמב״ם אומר, שזאת הסיבה של איסור מוקצה.
מה?
איסור מוקצה נועד לאנשים שממילא לא עובדים כל השבוע.
לכן, הם לא ירגישו הבדל בין שבת ליום טוב.
אז כשאומרים, איך בחור ישיבה מכניס את השבת?
מוציא את העט.
אתה יודע?
אז הרמב״ם קודם את זה ברצינות, כן? ויש אנשים שאצלם אין הבדל בין שבת ליום חול,
אז פחות זה, כן.
מה?
אז זהו, לפי המכילתא, כן.
ראוי לאדם לעשות מלאכה,
ואז זה ביום השביעי, תשבות, אתה לא עושה מלאכה, כן?
כן, ברור, טוב, זה כבר, אתה נכנס לפרטים הלכתיים, כן?
אז והנה סדרה, מה?
לא שומע.
אז זהו, אז מה יעשה הפנסיונר הזה? הרי הוא לא צריך לא לכבס ולא לבשל,
הכל מוכן, הוא מיליונר,
מיליארדר, כן? הוא לא עושה כלום כל היום,
כן?
ועוד מעט ימצאו גם מקלדות שמותר להשתמש בהן בשבת,
אז מה יהיה?
טוב.
מיליבארל, מלאכה ממש, לעשות איזה פעולה?
טוב, השאלה היא, מה זה
שבת של בן נוח, כן?
אז יש כמה מקורות לזה,
מביא הרב קשר,
שזה כמו שבת של חילונים.
הרי כתוב שבמרה קיבלו את השבת.
איזה שבת קיבלו במרה?
אבל זה שבת, כמו שהחילונים אומרים, יום מנוחה.
כן, מה?
לא, לא. טוב, על זה יש הרבה מה לדבר. אם הוא יסיקי, אולי כן.
טוב, והנה סדרה שרוב הימים יהיה חול.
ולא יהיה קודש, אלא השיעור המצטרך.
ואולם גזרה שיהיו הימים כולם מתגלגלים בשיעור מספר 1 שיסובב
בזמן
כולו בסיבוב,
והוא מספר השבעה ימים.
אז יש שישה ימים של חול בשבוע, יום שביעי, שבת.
כמה ימים טובים יש?
שבעה, נכון?
פסח, יום ראשון של פסח, שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים,
יום ראשון של סוכות,
שמיני עצרת.
בסך הכל יש שבעה ימים
של יום טוב.
וזה כי הנה בם נברא המציאות כולו, ונכלל כל הווייתו במספר זה, ונמצא מספר זה, מה שראוי שיקרא שיעור שלם,
כיוון שכולו הוצרך להוויית כל המציאות, ויותר מזה לא הוצרך כלל.
כי כבר נגמרה בו כל ההוויה.
ואומר,
מספר זה מתגלגל והולך וחוזר בסיבוביו
עד סוף כל הששת אלפים.
לכן יש גם כל שבע שנים שמיטה,
כל שבע שמיטות יובל,
כל שבעת אלפים שנה עולם,
כל חמישים אלף שנה יובל גדול. מה?
קיר של שבע.
כן, קיר של שבע. למשל,
כל חמישים אלף שנה מסיימים מחזור אחד גדול של ההוויה.
כמה מחזורים כאלה של חמישים אלף שנה יש?
שמונה עשרה אלף.
גמרא במסכת עבודה זרה,
כשהקדוש ברוך הוא מסתובב בלילות בשמונה עשר, הוא רוכב על כרוב
שיש לו, מסתובב בשמונה עשר אלף עולמות שיש לו.
אז אם כל עולם זה חמישים אלף שנה, אז שמונה עשר אלף
כפול חמישים אלף, זה תשע מאות מיליון שנה.
תשע מאות מיליון שנה זה המחזור הגדול, המטה היסטורי הכולל.
זה לא קשור לפיזיקה, ופיזיקה זה בכלל
ארבע עשרה מיליארד שנה, הדברים האלה. כן, מה אתה אומר?
שזה היה מגע שהיה לאותם חכמים עם העולמות האלה.
לא היה להם שום מגע, הם פשוט קראו פסוקים.
כן.
כן, נכון, מאיפה הזוהר יודע?
הזוהר, כן, או שהם היו תלמידי הנביאים, אז משהו מהנבואה נשאר, כן.
טוב,
למשל יש אנשים שבאו מהעולמות הקודמים, למשל,
חנוך,
חנוך, ויתלה חנוך את האלוהים.
מסכן, חי ממש מעט זמן.
רק 365 שנה,
בעוד שבימיו כולם חיו בסביבות ה-900 שנה.
מסבירים המקובלים, כן, מצאים.
אבל מסבירים המקובלים כי הוא לא היה שייך לעולם שלנו, הוא בא מעולם אחר.
אז הוא היה בטיול פה,
הוא בא מהשמיטה הקודמת.
כן.
מה?
הכוונה שהוא לא מהעולם הזה, אלא הוא בא מעולם אחר. זאת אומרת, למשל, הוא בא מהשמיטה הקודמת.
זה פשוט... רגע, תקח.
מה? דיברנו על נשמות של עולם הטוב, שהם מגיעים מ...
אפשר להגיד, מחוץ למסגרת.
כן, יש נשמות שבאות מחריגות, הן מסכנות בעולם הזה, לא ככה. בהקשר הזה... או מי שיש לו חוש הומוא, גם הגמרא אומרת.
כן, הוא בן העולם הבא. זאת אומרת, הוא לא מהעולם הזה, הוא מעולם אחר, הוא מהעולם הבא.
מישהו שהדין מאי שלו, אדם חי, באמת, כשהדין מאי שלו זה כמעט 90% מהדף דף.
כן? כן. מדהים.
אני לא ידעתי, טוב,
מה הוא יעשה עם זה?
טוב, איפה היינו?
אז הוא אומר, כן, וחודר הולך בסיבובה,
עד סוף כל שעה ששת אלפים, ולא עוד,
אלא שימות כל העולם כולו, גם הם,
אה, סליחה, שימות,
המאדיר הזה מזעזע,
אלא שימות כל העולם כולו, כתוב כאן שימות,
כן, טוב,
שימות כל העולם כולו, גם הם ישמרו השיעור הזה בכמות גדול,
והיינו ששת אלפים ואלף מנוחה,
ואחר כך תתחדש הבא למציאות בסדר אחר,
כפי גזירת החוכמה העליונה.
כלומר,
יש, הרמב״ם אומר באמירים ובירוחים,
מדוע התורה נצחית?
הרמב״ם, הרמב״ם קבע,
זאת התורה לא תהיה מוחלפת, התורה הנצחית זה לתמיד, נכון?
נכון. אז הרמב״ם אומר,
כיוון שהתורה זה הדבר המתאים ביותר לעולם שאנחנו מכירים,
והעולם, כפי שאנחנו מכירים, לא הולך להשתנות לעולם,
אז מילא, אם התורה מתאימה, אז היא נצחית.
ככה אומר הרמב״ם.
הרמב״ן אומר על זה,
וכל זה מתוך הנחה שהעולם לא ישתנה.
אבל אם העולם עתיד להשתנות, אז גם התורה תשתנה.
בסדר?
ולכן, כשאנחנו בעולם מסוג אחר, תהיה לנו תורה אחרת.
כן?
אבל לכל זמן שהעולם, כפי שאנחנו מכירים, התורה לא משתנה.
בסדר? טוב.
והנה, אגב, יש שאלה
במורה נבוא... בסדר, באיגרת תימן, כותב הרמב״ם,
על הפסוק,
על הפסוק,
פסוק בשיר השירים,
מה תחזו בשולמית כמחולת המחניים?
מסביר הרמב״ם שכנסת ישראל אומרת לאומות, שאומרים
שהתורה השתנתה, התורה התבטלה,
אז אומרים, אז היא אומרת, מה תחזו בשולמית?
כלומר,
אין לכם מעמד המשתווה בערכו למעמד הר סיני.
אם הייתם מביאים מאורע בדרגת סיני,
אז היה מקום לדון אם התורה מתחלפת.
אבל כל מה שאתם אומרים, ישו, מוחמד, לא הביאו מעמד כזה.
וגם לא יהיה, כך אומר הרמב״ם.
אי אפשר להגיע ליותר ממעמד הר סיני.
כותב בעל העיקרים, מי אמר לך?
ואם יהיה אירוע גדול מסיני?
עכשיו הוא אומר, אז באמת התורה תשתנה.
אבל, אומר בעל העיקרים, לא רק שאם, אלא זה יהיה.
הוא מביא מדרש שממנו הוא משתמע, ככה הוא מביא על הפסוק ניישקני מנשיקות פיהו,
שהעתיד להיות גילוי יותר גדול ממעמד הר סיני.
שזה דבר שלרמב״ם קשה לקבל. כן, מה אתה אומר?
אפשר ליישב שבעצם התורה לא תשתנה,
האדם ישתנה, ואז הוא יראה את התורה אחרת.
אז הוא יראה שבעצם היא כתבה לכיוון אחר. אי אפשר גם את זה לומר.
טוב.
כן?
כן, כל אחד אומר.
טוב,
השאלה אם יש על מה לבסס.
הרמב״ם אומר פה דבר הגיוני.
מה שניתן במעמד בעל היקף כזה,
אינו יכול להשתנות, אלא אם כן יהיה מעמד גדול יותר.
יש אפילו הבדיחה הקראית, כן?
שישראל רוצים להחזיר את התורה,
מביאים משאיות של ספרים להר סיני,
מגיע משה, מוציא תנ״ך, חומש.
זהו, זה מה שאני לוקח, כל השאר זה של האחריות.
כן.
זה החוק של העולם אצלנו.
ברור, ברור, ברור. אנחנו יודעים שיש דעות רבות בעולם.
טוב,
והנה כוונה שסוף הסיבוב יהיה תמיד בקודש.
כן, היום השביעי בסוף, האלף השביעי בסוף וכולי.
ונמצא זה עילוי גדול לכל הימים.
כלומר, רטרואקטיבית כל ימות השבוע מתעלים על ידי השבת.
לכן, אומר הרמב״ן, יש מצווה לקרוא ליום ראשון, ראשון בשבת,
שני בשבת.
כלומר, שהימים, כל יום ויום אדם זוכר שהוא לקראת השבת,
וזה נותן ערך של הקרנה רטרואקטיבית על ימות החול.
נכון, גם.
כי יש גם וגם, כן?
הזוהר אומר שיום רביעי ויום שביעי זה אותו דבר.
לא.
והנה כיוונה שסוף הסיבוב יהיה תמיד בקודש, ונמצא זה עילוי גדול לכל הימים,
שאף על פי שרובם חול, ורק חלק אחד משבע הוא הקודש,
והוא מה שמצטרך לעולם הזה כמו שזכרנו.
זו פרופורציה נכונה.
אמנם, מצד אחר,
להיות החלק הזה סוף הסיבוב וחיתומו,
נמצא הסיבוב כולו נתקן ומתעלה על ידי זה עד שנמצאים כל ימות האדם מתקדשים.
יש ביטוי כזה, תלמיד חכם נקרא שבת.
מה זאת אומרת שתלמיד חכם נקרא שבת?
איך שכל אדם מישראל מרגיש בשבת,
זה איך שתלמיד חכם מרגיש כל השבוע.
אם אתה רוצה לראות שבת ביום חול, לך לתלמיד חכם,
אתה תראה שבת.
מה?
כי הוא חווה בהכרה פנימית
את מה שהשבת נותנת לכל אחד מישראל.
הרי כל אדם מישראל,
העיסוק שלו במלאכה במהלך כל השבוע,
משכיח ממנו את הקודש.
אצל תלמיד חכם הוא כל-כולו קודש,
ולכן גם מלאכתו, לא רק שאינה מעכבת,
היא חלק מעבודת השבת שלו.
והנה זו מתנה גדולה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל,
להיות שרצה שיהיו לו עם קדוש,
ולא נתנה לשאר האומות כלל,
שאין המעלה הזאת ראויה ולא מיועדת להם,
כן, ולא הנחלתו לעובדי אלילים וכו'.
ואומנם כפי המעלה הזאת שמשיגים ישראל ביום זה,
כן ראוי שהיא יתנהג גם בו.
ואולם הנה העסק בעולם כבר באנו למעלה שהוא ממה שמקושר,
מה שמקשר האדם בחומריות,
ומשפיל עניינו ומורידו מן המעלה והיקר שהיה ראוי לו,
ומזה צריך שיתנתק בשבת.
כיוון שמתעלה עניינו ממשהו בכל ויהיה מחזיק עצמו בערך הראוי למעלה הזאת,
ואומנם להינתק לגמרי מן הגופניות,
ועסקו אי אפשר,
שעל כל פנים בעולם הזה הוא,
וכישורי הגופניות עליו.
אבל שירה החוכמה העליונה,
המדרגה שראוי שיינתק מן הגופניות והמדרגה שצריך שיישאר בה,
והמדרגה שראוי שיינתק צוותה לו שיינתק,
והיא זהירה שלא יחד מי להינתק.
וזה כלל המלאכות כולם שנאסרו בשבת.
כן, כלומר,
שבת זה זמן שלא עושים כלום, חוץ משני דברים.
משתמשים בשני איברים, בפה ובברית.
כן, כלומר, אדם בשבת
לומד תורה, זה מותר?
מותר ללמוד תורה בשבת.
מותר גם לאכול בשבת
ולהביא ילדים לעולם בשבת.
לכאורה אין לך מלאכה יותר גדולה מאשר להביא חיים לעולם.
כן, אלא שיש הפרנה בין כל מה שנאסר על הידיים והרגליים, שזה הצדדים של האדם, ואז האדם מתרכז בנקודה, בקו האמצעי של
אישיותו,
וזה המלאכות, לא המלאכות, הפעולות
שנעשות בשבת.
מה?
אם כי היו כתות בישראל שהיו צמים בשבת,
והיו גם זרמים בישראל שאסרו את תשמיש המיטה בשבת.
ההלכה הפרושית לא הולכת ככה. כן, מה אתה אומר?
מה, יש לכל ההמדלות שם?
שלום הפרושתים של שבת כסף לא ניתוק מסוים?
ניתוק?
לא, ניתוק כדי לאפשר את קדושת הגוף.
כן, מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת.
כן, נכון, זה דבר מאוד מוזר. אם שבת
זה יום יותר קדוש מיום הכיפורים,
היה צריך להראות שבשבת נצום,
נכון? אבל זה בדיוק מציין את העולם הבא, שבו יש חיבור בין העולמות.
כן.
עתיף לב. השאלה היא, מה התפריט?
שגם בזה יש כל מיני דעות שונות,
איזה מאכל טעים ומה לא טעים.
יש לי דעות בנושא, אבל אני לא משתף את דעתי האישית על מאכלים מסוימים.
כן.
תענית דיבור בשבת.
זה חידוש מעניין של הדורות האחרונים.
זה אפילו לא נמצא בארי.
זה לא נמצא בארי. יש עניין ואין חיד דיבור?
לא אמרתי שיש עניין, יש שאומרים שיש עניין.
שאלה גדולה אם יש לזה ערך.
אגב, גם אלה שעושים תענית דיבור בשבת לא שותקים.
הם מתפללים.
והם מברכים כל הברכות,
והם אומרים כל ספר תהילים,
ואז יוצא שהם דיברו בשבת הרבה יותר מאשר ביום רגיל.
כן.
אנחנו רוצים לענית מצד התערנות מכל, זה הרעיון? אז זה לא תענית,
בלא במובן של עינוי,
אלא הכוונה בתור התעלות. זה כמו שאדם רוצה להתעסק בדברים גדולים, אז הוא לא רוצה להתעסק בדברים קטנים.
זה כתוב, ודבר דבר שלא יהיה דיבורך בשבת,
יהיה דיבורך בחול.
כן, בשבת נאמרים דברים יפים. יש כאלה שהיו מקפידים בגלות
בשבת תדבר רק בעברית.
כך כותב אשלה.
ובשבת מדברים רק עברית.
כן, משהו דומה. נראה, נראה, כתוב במדרש רבה שאימו של רבי שמעון בר יוחאי
דיברה הרבה בשבת.
ואז הבן שלה, רבי שמעון, אמר לה, אמא, שבת היום.
כן? כלומר, גם בשבת צריך פחות לדבר.
יש, היה אצל יהודי אזור הוויניון בצרפת,
האזור של
שהיה שייך לאפיפיור,
זה לא היה חלק מצרפת, זה היה חלק מהמדינה של האפיפיור,
ושם היהודים דיברו שפה שהייתה תערובת של איטלקית,
עברית וכל מיני דברים כאלה.
אגב, פרימו לוי בספרים שלו מספר על השפה הזאת שעברו בפיימונטה, שזה קרוב לשם גם כן.
והיו שם כל מיני ביטויים שהוא לא ידע שזה עברית. הוא כותב למשל,
שטיפש היו אומרים גרנדה בהמה, כן?
אני הכרתי אישה
מהאזור הזה שלא ידעה שמה שהיא אומרת זה עברית.
למשל, אדם שתוי היו אומרים סיכור,
או תשתוק, היו אומרים דבר דבר.
עכשיו, מה זה דבר דבר? אני מבין שכשאנשים היו מדברים יותר מדי בשבת, היו אומרים להם דבר דבר. כתוב, הדרשה, ודבר דבר שלא יהיה דיבורך בשבת.
זה הפך להיות תשתוק.
טוב,
איפה אנחנו?
ומלבד מה שנאסר,
שלא לפגום בכבוד הקודש הנשפה ביום זה כמו שנתבאר,
עוד נצטרענו לכיבוד הקדושה הזאת, אולי נקרא משהו לגבי המלאכות האסורות.
אם שבת זה זכר לבריאת העולם,
מי ברא את העולם?
הקדוש ברוך הוא.
מי עזר לו?
אף אחד.
את השבת הוא עשה לבד, אף אחד לא עזר לו.
ולכן אני אומר, עושה שמיים מאיתי,
אל תקרא מאיתי, אלא מאיתי,
אף אחד לא עזר לו.
יוצא לפי זה שהקדושה של השבת
היא קדושה אלוהית מוחלטת,
ולכן זה תובע מן הנברא
לא לפעול כמו שנברא מתפקד, סתם נברא עושה מלאכה.
ביום הזה אל תעשה מלאכה, כי לא היית שותף בכלל.
כלומר, אם אתה תעשה מלאכה, זה יעכב אצלך את חדירת הקדושה העליונה הזאת.
יום טוב זה זכר למה?
יציאת מצרים. מי עשה את יציאת מצרים?
הקדוש ברוך הוא עשה 90%, האדם עשה 10%. איך? הלך.
זאת אומרת, ולכן מלאכת אוכל נפש מותרת ביום טוב.
זאת אומרת, זאת אותה קדושה כמו קדושת השבת,
אבל היא לא דורשת מן האדם לחדול לגמרי מאנושיותו,
כי הוא היה שותף למאורע.
בסדר?
אז זה מה שהוא אומר כאן.
למה דווקא זה דבר בליקוי?
באוכל נפש?
כי מה שעשו כדי לצאת ממצרים זה לאכול את הפסח.
בסדר? וגם הוצאה לא,
כי יצאו ממצרים.
כן? כלומר, לצאת מרשות לרשות.
כן.
כן.
ביום העצמאות
עשינו מאה אחוז אנושי ומאה אחוז אלוהי.
זאת אומרת, החידוש של יום העצמאות,
שזה קדושת השבת שמגיע לידי עצמאותה.
ולכן שם המבחן האמיתי של ההודאה.
כי אף על פי שנס לא קרה לנו, פח שמן לא מצאנו,
בכל זאת הכל אבד השם.
זה המבחן האמיתי של ההודיה.
יוצא לפי זה שמי שאומר הלל ביום העצמאות מתקן את חטא הדם הראשון, שהיה חטא של כפיות טובה.
ולכן,
כיוון שחזקיהו מלך יהודה לא רצה לומר הלל על העצמאות שלו,
לכן הוא נפסל מדעות המשיח.
בסדר? טוב.
אז כאן אני חוזר לדברי הרמחל.
עוד נצטווינו לכיבוד הקדושה הזאת הנשפט. כלומר, יש גם פעולה
אקטיבית בשבת,
והוא כלל עונג השבת וכבודו,
בבואו ובצאתו, בקידוש ובהבדלה, ושאר כל פרטיו.
אולם עניינים נוסדים בכללם על היסוד הזה,
שהוא לשבור את עצמנו בערך הראוי לקדושה הנשפעת לנו,
ולחבב המעלה הזאת ולייקרה לכבוד עניינה,
שהוא קרבה גדולה אליו יתברך ודבקות גדול בו,
ולכבוד נותנה יתברך שנתן לנו מתנה גדולה כזו,
ופרטי העניינים מכוונים אל פרטי הקדושה הזאת בבחינותיה,
נראה אחרי בתולדיה, כפי שמה שהם באמת.
שזה השלושים ותשע מלאכות, ועונג שבת, ולבוש של שבת, הליכה של שבת.
כן, אם תשיב משבת,
רגליך שלא יהילוכך בשבת,
כיהילוכך ביום חול.
וכדומה מהדברים האלה,
וגם כל זמירות השבת וכולי.
ואומנם,
גזרה החוכמה העליונה להוסיף לישראל קידוש על קידוש,
ונתנה להם ימי קודש מלבד השבת,
שבהם יקבלו ישראל מדרגות ממדרגות הקידוש,
ואומנם כולם למטה ממדרגת השבת, השפעתו וקידושו.
והנה, כפי מדרגתו,
השפעתם של הימים האלה,
כן הוצרכנו להינתק מן ההיסק העולמי,
וכפי זהו איסור המלאכות בהם.
והיינו,
יום הכיפורים למעלה מכולם.
אגב, איזה מלאכה כן מותר לעשות ביום כיפור?
לקנוב את הירק.
כלומר, לקראת הסעודה של מוצאי יום הכיפורים מותר להוריד את העלים הכמושים מן הירקות
משום עוגמת נפש.
ככה הביטוי.
זאת אומרת,
מה עושה, איפה האנשים בזמן הנעילה?
הם במטבח,
מקנבים את הירק.
אף אחד לא עושה את זה היום,
אבל באופן עקרוני זה אפשר, כן.
בכלל, למה החליטו במסדרי הלוח שיום כיפור לא יצא אף פעם? לא יהיו ביום שישי ולא ביום ראשון.
בגלל כבוד השבת. כי אז יהיה שאדם עובר מיום שישי
מתענית לשבת, זה יהיה קשה לו, משבת לתענית גם כן יהיה קשה לו, לכן סידרו את זה ככה.
יש, מה?
ואז יש דיון לגבי,
יש טענה שמובאת גם כן בראשונים,
כדי שלא יחמשו הירקות.
מה?
אז לכן את כל התירוצים האלה לא תמיד משכנעים.
רואים שהסיבה האמיתית היא אחרת לגמרי.
אבל סיפרו לך שזה כדי שלא יחמשו הירקות וכל דברים כאלה.
כן, מה?
ששבת זה כאילו המושך וקבועה בכל המלאכות. כי שמה אסורות כל המלאכות.
כאילו, אני שואל את זה בגלל שנגיד, אם אני מגישה לך צמימה עולמות,
גם בה הכי חשוב, הייתי נגיד, אולי פסק,
כשפסק מדבר מציאן מצרים. כן, גם שבת.
בסדר, אבל זה כאילו, אבל נגיד איך, כאילו,
כאילו,
אני עדיין עכשיו לא מבין, כאילו, איפה אתה לומד כאילו ששבת ספר?
אה, כי כל המלאכות אסורות לו.
לכן זו ההוכחה שהוא הכי קדוש.
גם בתנ״ך כתוב שאסורה כל מלאכה בשבת.
כן יהי רצון?
טוב, איפה היינו?
יום הכיפורים על יום כולם, ואחריהם ימים טובים,
ואחריהם
חולו של מועד, בכל המועד יש דברים שאסורים,
ואחריהם ראש חודש,
ואין בו ביטול מלאכה אלא לנשים,
ואחר כל זה חנוכה ופורים שאין בהם ביטול מלאכה, אלא הודאה בחנוכה ושמחה
גם כן בפורים,
וכל זה כפי ערך השפע הנשפה והאור המיר הוא.
עכשיו זה לא, או הזה נראה לי, עכשיו זה לא שלגמרי מותר, למשל בחנוכה
נהגו הנשים לא לעשות מלאכה בזמן הדלקת הנרות.
למה נשים דווקא?
בגלל שנר חנוכה זה זכר לנספח השמן, נכון?
עכשיו, רגע, רגע, רגע,
מה הסיבה של חג החנוכה?
הניצחון על היוונים.
אבל הצטרף לזה גם נספח השמן.
עכשיו,
הגברים במלחמה נגד היוונים נלחמו.
אז הגברים היו שותפים מלאים ליצירת החג.
אין דרכה של אישה לעשות מלחמה.
ולכן אצלה יש מקום לביטול מלאכה בזמן הזכר לנס השני שהוא נס פח השמן.
בראש חודש, למה נשים לא עושות מלאכה?
לא כתוב בירושלמי משהו, אבל אני רוצה להגיד על זה משהו פשוט.
בראש חודש, למה התורה בכלל לא אסרה מלאכה?
הרי בספר שמואל כתוב על ראש חודש,
ושיונתן אומר לדוד שאתה תסתתר ביום שהיית, ביום המעשה. משמע שראש חודש לא היה יום מעשה.
זאת אומרת שלא עשו מלאכה בראש חודש.
אז למה בכל זאת להלכה מותר לעשות מלאכה בראש חודש?
כנראה כדי לא להתרשל מלבוא להעיד על ראיית הלבנה.
נכון?
עכשיו, מי מעיד על הראייה?
גברים, לא נשים.
לכן מצד הנשים לא היה מקום להיתר מלאכה בראש חודש,
לכן נהגו לא לעשות מלאכה בראש חודש, בסדר?
מה?
נכון, נכון, אז מה הבעיה?
למה? יש הבדל בין חנוכה לבין יום העצמאות,
שבחנוכה אז כל הצד של המלחמה נעשה על ידי הגברים ולכן הם לא שופטים ממלאכה כלל,
לעומת זה שבכל זאת היה נס אחד על טבעי,
שזה הזמן, שזה נס פך השמן. ביום העצמאות
עשינו הכל, גברים ונשים עשו הכל.
ולכן כל המלאכות מותרות ביום העצמאות.
ככל ש... כן, ברור.
כי... אבל זה אותה הקדושה.
אותה הקדושה של השבת, היא משתלשלת ועוברת דרך הימים הטובים,
היא מגיעה גם לימים שאין בהם איסור מלאכה,
והפסגה של זה ביום העצמאות.
שהחדירה,
פסגת החדירה של הקודש,
שהוא מתאחד עם החול.
זה אדם.
אה... זה...
אה... וגם בפורים.
בפורים יש שתי מלאכות שנהגו לא לעשות,
זה לבנות בתים ולנטוע עצים.
אפשר להבין למה.
בניית בתים ונטיעת עצים זה מה שראוי לארץ ישראל.
הנס היה בחוץ לארץ.
הנס שבחוץ לארץ,
אז לא אומרים הלל גם, זה מה שהגמרא אומרת.
טוב, עד כאן להיום.
