שלום וברכה, קהל קדוש.
אנחנו הולכים ומתקדמים
בלימוד הספר הקדוש לנבוכי הדור. מאת רבנו אור האורות, הרב קוק, זכותו יגן עלינו, אמן.
והגענו
לעמוד 149, פרק כט.
פרק כט,
אנחנו באופן כללי עסוקים בספר הזה בהתמודדות עם שאלות
אמונה של הדור.
זה הנושא, לכן זה נקרא לנבוכי הדור.
תכלית התעודה האנושית היא ודאי האהבה.
זה מעניין ההגדרה הזאת.
אפשר להגיד כל מיני דברים אחרים,
אבל הרב, ברור לו שהאהבה
היא תכלית התעודה האנושית.
הדבר הזה מתחבר לסוגיה שלכאורה לא קשורה לעניין, אבל היא כן קשורה.
שאלת תארי האלוהות.
כידוע, בימי הביניים עסקו הרבה פילוסופים,
גם מהגויים וגם מעם ישראל, בשאלה
של מה הם התארים שניתן לומר על אלוהים. כלומר, מה אפשר להגיד על הקדוש ברוך הוא, מה אי אפשר להגיד.
המסקנה הכללית של הפילוסופיה של ימי הביניים זה שאי אפשר להגיד כלום,
פחות או יותר.
קוראים לזה תארי השלילה.
היו אסכולות שדיברו על תארים חיוביים והם היו צריכים לתרץ למה הם מתכוונים כשהם רואים תארים חיוביים.
אחד מחשובי הפילוסופים של אחרית ימי הביניים,
הלא הוא רבנו חסדאי קרסקס,
שאומר,
צריך להבין למה הוא מתכוון בדיוק, אבל הוא אומר,
שהתואר החיובי של האלוהות זה האהבה.
ונגיד את זה אחרת, אלוהים התאהב,
התאהב, סליחה,
וההתאהבות הזאת בראה את העולם.
זה מין שפע כזה, שפע של נתינה.
מה אתה רוצה?
כי היא נותנת תארים אחרים.
אתה אומר,
התורה נותנת תארים לקדוש ברוך הוא. כלומר, אתה שולל מלכתחילה את הדיון שהעסיק את רבותינו כל ימי הביניים.
לא, אני שואל את זה, היו אז כאלה המסכנות האלה. איך הם הגיעו? אני מבין, אבל אז אתה חוזר לכל הדיון של
הראשון ומאמר רביעי של הכוזרי,
רוב ספר מורה הנבוכים,
ספר אמונות וידעות לרבנו סעדיה גאון,
וכל הוויכוחים שיש מסביב לתארי האלוהות.
תמהני שאתה חושב שאפשר לדבר על זה בחצי דקה.
זה בלתי אפשרי, זו ספרות שלמה.
כן? ויעויין גם בספר כל הנבואה של רבנו הנזיר הירושלמי,
בחלק הנקרא השם העליון הנשמר.
למה? יש הרבה הרבה דיבורים על זה.
אדייק את השאלה.
מדוע החכמים היה להם חשוב לבטל את כל ה... לדבר על השלילה כביכול,
כאשר התורה היא מדברת על החיוב? אני הבנתי. זאת אחת השאלות שעולות מכל הלימוד הרחב הזה של כל הספרות הרחבה העוסקת בתארי האלוהות.
אני בכוונה לא נכנס לזה, מסיבה פשוטה.
כי מטרתי רק הייתה להפגיש בין המשפט היפה הזה שהרב אוק אומר,
לבין שיטתו של רבנו חיזאי קרסקס,
שאומר שהתואר החיובי של האלוהות זה האהבה.
שגם זה כשלעצמו קשה להבין למה הוא מתכוון בדיוק, אבל זה מה שהוא אומר.
בסדר?
עכשיו, אין פלא שהרב קוק אומר בעקבות כך, נראה לי שזה בעקבות רבינו חזק רסקס,
שתכלית התהודה האנושית היא ודאי האהבה.
כן? ספר שיר השירים סובב מסביב לנקודה הזאת.
בשיר השירים זה שיר האהבה.
אבל מה שיש בשיר האהבה הזה הוא צורות שונות של אהבה.
אחת הבעיות זה, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו?
שחולת אהבה אני.
אז אהבה כמחלה זה לא דבר בריא.
להיות חולה אהבה זה לא בריא.
זה אולי אחד השלבים ההכרחיים, כן?
עכשיו, אחר כך הספר מתקדם עוד.
כי עזה כמוות אהבה.
אמרת גם מוות?
מי רוצה הזהבה?
עד שבסוף, בסוף הספר, היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך,
שמיעיני.
אז יש מה לדבר,
כן?
על זה כתבתי מאמר שנקרא שירת האידאות בספר בעוד מועד.
שם יש ניתוח של שיר השירים שנוגע לנקודה שלנו.
למה אני לא נכנס לשם? כי זה לא הנושא.
למרות שאני כתבתי.
טוב,
תכלית התהודה האנושית היא ודאי האהבה,
ההכרה האמיתית.
אגב, מה יש חוץ מאהבה?
מה לעומת זה?
יראה, נכון? יראה.
ובתורה יש לנו מצוות אהבת השם, יש מצוות יראת השם.
וגם מצאנו שחזל מכנים עבודות זרות בשם יראות.
יראותו של פלוני, יראותו הכוונה העבודה זרה שלו.
ויוצא שיש שלב ראשוני בהתפתחות של הזהות האנושית,
השלב הראשוני זה היראה.
ומאוחר יותר הופיעה האהבה.
זאת אומרת שבדורות הקדמונים האדם היה מתיירא. ממה הוא היה מתיירא?
הוא התיירא בין היתר מכוחות הטבע,
ומכוחות הטבע הוא הגיע ליראת אלוהות,
ואז הוא חיבר הרבה יראות זו לזו,
עד שהגיע בסוף ליראה אחת,
שזה האמונה המונותאיסטית.
מהיראה האחת מגיעים לאהבות.
מכל האהבות בסוף מגיעים לאהבה אחת,
אהבת השם.
אהבת השם כוללת את כל האהבות כולן.
יש אהבה, אהבת האל,
אבל יש גם אהבת האלים.
לפני שהגיע ל...
מה היה בדרך?
בדרך היו הרבה אהבות,
ולפני האבות היו יראות.
כך מסביר הרב קוק באיגרות ראייה איגרת מ״ד המופנית לשמואל אלכסנדרוב.
בסדר?
טוב.
אז איפה היינו?
תכלית התהודה האנושית היא ודאי אהבה, ההכרה האמיתית כשמתגברת באדם כראוי מכבוד אל הכללי הנשקף מכל הדר הבריאה וסדרי הגשמים הרוחניים בעבר באו בעתיד.
שגם זה האחרון מוצץ הוא יפה למי שמבקש ודורש את אלוהים
באמת וחפץ שלם אותה הכרה כשהיא מתעצמת יפה באדם רק אם מטבעת עליו את חותמו האמיתי
את אופיו הטבעי להיקרא בשם אדם רק אז הוא מרגיש שהוא חי חיים נצחיים ומכובדים
הוא מכיר כי הדרכים שהחיים מתגלים בהם לפי ערכינו ביחס מצבנו החומרי שונים המה
ובכל השינויים האהובים והעתידים לבבו בוטח בשם ה' לעולם מחיי החיים
וחי העולמי
מה השאלה?
מאיוב, אנחנו יודעים שאיוב כל הספר הוא הסופר שלו. אתה יודע, אני מציע שתדבר יותר נמוך, כדי שבטוח אף אחד לא ישמע.
כן, עד ככה, באיוב זה ספר שאפשר להגיד שהוא עוסק בעירה.
אני מסתכל עליו ככה באופן כללי.
המשנה כן באה ומדייקת את זה ואומרת שאיוב אבד מאהבה.
אני רוצה להבין איך זה מסתדר עם...
ספר איוב מתחיל מ-"והיה האיש ההוא, תם וישר,
ירא אלוהים ושר מרע".
והדבר הזה, ולמרות היותו ירא אלוהים ושר מרע, באים עליו כל הייסורים שבעולם.
ואז התלמוד שואל את עצמו, האם איוב עבד גם מאהבה?
ומחפשים את הפסוק
לו יקטלני,
לא היה, אין יקטלני, לא היה חן, נכון?
מכאן שעבד איוב מאהבה. זה החשוב לחז״ל
להעביר את הצדיק הזה ממידת היראה למידת האהבה.
הלאה.
אז איפה היינו?
כן, אז מה שהוא אומר כאן,
שהוא אומר בעצם מה שעתיד ויקטור פרנקל לכתוב אחריו,
מכירים את ויקטור פרנקל?
הוא אומר שהאדם מחפש משמעות.
זה דבר די שבלוני, אבל זה החידוש בפסיכולוגיה.
כן, הרי פרויד הסביר שכל התנועות של הנפש מונעות ממיניות סמויה,
ואילו מרקס אמר שכל תנועות הנפש של אדם
מונעות ממלחמת מעמדות כלכליים,
ויש אחרים שדיברו על זה שתנועות הנפש הן בכלל פבלוביות,
כלומר הן תגובות מותנות לרפלקסים,
וכדומה,
ואילו פרנקל הגיע למסקנה שמה שמניע את האדם זה החיפוש אחרי משמעות.
כל זמן שיש לאדם תקווה למצוא משמעות לחייו, הוא חי,
ברגע שהוא איבד את התקווה הזאת, הוא מת.
כן, הוא מדרדר ומת.
עכשיו, הרב קוק הולך בכיוון הזה גם כן, הוא מסביר שיש
איזה מין חוויה כללית
של הדר הבריאה.
הדר הבריאה זה חוויה פנתאיסטית.
אנחנו מוצאים את זה אצל
בעלי המיתולוגיה, בעלי עבודה זרה,
שהם מסתכלים על הבריאה כולה, והם מתרשמים מאוד מן ההדר של הבריאה,
ואז הם קוראים לזה אלוהים.
זה לא כל כך פשוט הדבר הזה,
כי אלוהים באמת הוא מעל הבריאה.
הוא המקור של הבריאה, אבל הוא לא הבריאה עצמה.
אבל,
יכול להיות לפעמים מצב
של הכרה בהדר של הבריאה שמקרב
אל ההרגשה שיש משמעות כוללת לחיים,
ואז זה יוצר באדם תנועה של אהבה.
ברגע שאדם מגיע לתנועה זו של אהבה,
אז הוא ראוי לשם אדם.
אז כלפי מי? זה קשה להגדיר, לא תמיד אפשר להגדיר.
הגדרות הן מסוכנות,
אבל,
מה, אם יש הגדרה?
אם אין הגדרה?
טוב, נתנה לעבודה דרה שאתה לא יודע איך הוא נופל, לאיזה גבול. כן, כן, ברור, אני מבין שיש סכנות בזה. אבל כאן הרב,
הוא שם בצד את הסכנות שאנחנו מבחינים, הוא אומר, יש דבר כזה,
איך כתוב, והשתחוו לשם בהדרת קודש.
כן, אתה רואה ארזי הלבנון, אתה רואה ירח וכוכבים.
כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת.
מה אנוש כי תזכרנו,
ובן אדם כי תפקדנו.
וחסרהו מעט מאלוהים, וכבוד והדר תעתרהו.
תמשילהו במעשי ידיך,
הכל שטה תחת רגליו,
צונב אלפים כולם, גם עמוד צדיים.
בסדר?
אז אגב, המזמור הזה, מי אמר אותו?
האסטרונומים, האסטרונאוטים שנחתו, האמריקאים שנחתו על הירח, הם אמרו את המזמור הזה.
כן?
עכשיו,
כלומר, יש דבר כזה,
למרות כל מה שאתה אומר, בצדק.
יש סכנות של חוויה פגאנית,
של חוויה פנתאיסטית, וכולי וכולי, מיתולוגיזציה של הדברים, אפשר. אבל אנחנו מדברים קודם כל על הנקודה הטהורה שיש בזה.
ואז האדם ראוי במצב הזה להיקרא בשם אדם.
זאת אומרת, אדם שאין לו
אותה התחברות אל המקור העליון,
הוא לא באמת אדם.
על זה נאמר, אתה חונן
לאדם דעת.
זאת אומרת, אם יש לו דעת, אז הוא אדם.
בסדר?
טוב, אז בואו נקרא את ה... אחרי ש... מה אמרנו?
את מה?
את שיפוט,
אפשר לחפש על התקווה.
אם יש משמעות, יש תקווה.
אם יש תקווה, יש משמעות.
יש עדיין להגיע.
כן, הספר המפורסם,
האדם מחפש משמעות של ויקטור פרנקל מחולק לשני חלקים.
החלק הראשון,
הוא מתאר את מה שהוא עבר,
או אנשים עברו, במחנה ההשמדה אושוויץ.
אין שמה שום מילה על פסיכולוגיה.
החלק השני מתאר את השיטה שלו בפסיכולוגיה,
אין שם מילה אחת על אושוויץ.
אבל כשאתה קורא את שני החלקים,
אתה מבין איך שזה הוליד את זה.
ומה שהוא מתאר שם,
זה שמה שהחזיק אנשים בחיים במחנה ההשמדה,
זה התקווה
של מה שיקרה אחר כך.
יש אחד שרוצה לגמור את הדוקטורט שלו,
יש אחד שרוצה להיפגש שוב עם אשתו,
יש אחד ש... וכולי, כל אחד יש לו משהו לעשות מבחוץ.
אם פתאום אותו שחיכה לאשתו, נודע לו שאשתו מתה,
או אותו אחד שרצה להשאיר את הדוקטורט,
שמע שהדוקטורט שלו נשרף,
אז כבר איבדו את המשמעות של החיים.
כן, כי בדוקטור נוחן,
בתקופה ההצגה הזאת,
האדם מכנס משמעות, אז גם ההצגה הייתה מחורגת לשניהם.
יפה.
טוב.
איפה היינו?
אז שוב, אני מציע לקרוא מחדש את הפסקה, עכשיו הכל ברור, נכון?
תכלית התהודה האנושית היא ודאי האהבה, ההכרה האמיתית כשמתגברת באדם כראוי. כלומר, הרב אומר, לפי זה שהמשמעות נמצאת דרך האהבה.
ההכרה האמיתית כשמתגברת באדם כראוי, מכבוד אל הכללי,
כן? כלומר, לא תורה,
אלא כבוד אל. השמיים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע.
איפה תורה? אין תורה.
כן? זה כבוד אל.
כשהיא מתגברת באדם כראוי מכבוד אל הכללי,
הנשקף מכל הדר הבריאה וסדריה,
הגשמיים והרוחניים,
בעבר,
בהווה,
וגם אדם מסתכל על העתיד.
איך הוא יודע איך העתיד יהיה?
איך הוא יודע?
אומר הרב, ובעתיד, שגם זה האחרון, כלומר העתיד,
מוצץ, כלומר מציצים עליו, יפה
למי שמבקש ודורש את אלוהים באמת וחפץ שלם.
כלומר, אפשר שאדם בהווה יחוש את העתיד.
זה אפשרי.
ואותה ההכרה כשהיא מתעצמת יפה באדם,
רק היא מטבעת עליו את חותמו האמיתי,
את אופיו הטבעי להיקרא בשם אדם.
אופייני לרב קוק
לכנות תופעות אל-טבעיות בשם טבעי.
זה טבעי בטבע של האדם.
איזה טבע של אדם?
וכי הטבע של אדם זה להתפלל? הטבע של אדם זה לאכול ולשתות,
אבל יש טבע הנשמה.
הטבע הנשמתי מאיר באדם,
לכן אומר הרב קוק בעולת ראייה חלק א', בהקדמה,
הנשמה תמיד מתפללת.
אני לא תמיד מתפללת,
אבל הנשמה כן.
ואז לפעמים יש מצבים של חדירת
החיים הנשמתיים, העקרות הנשמתיות בתור הנפש.
ואז הוא ראוי להיקרא את אופיו הטבעי להיקרא בשם אדם.
רק אז
הוא מרגיש שהוא חי חיים נצחיים ומכובדים.
כלומר, לפי הרב, מי שאין לו אותו חיבור אל האלוהות,
החיים שלו בסופו של דבר חסרי משמעות,
ובאופן טבעי הוא ייטה אל הקטנת המרחב של האישיות שלו.
הוא יתעניין בדברים מצומצמים יותר.
הוא מכיר
כי הדרכים שהחיים מתגלים בהם לפי ערכנו ביחס מצבנו החומרי,
שונים המה, יש כל מיני דרכים של צורת החיים של האדם,
וכל השינויים האהובים והעתידים,
לבבו בוטח בשם השם, אלוהי עולם,
מחיי החיים וחי העולמים.
כל הפסקה הזאת
יכולה להיאמר על ידי כל אדם ישר
והעולם כולו, בין מישראל, בין מן הגויים.
בסדר?
מה שכתוב כאן זה כללי.
כן, אבל העורף הזה זה עורף הדין המשמתי.
כן, ברור, זה טבע נשמת האדם. זה נכון שהרבה בני אדם חיים את חייהם בצורה פשוטה,
מעבירים את החיים, נהנים מהחיים, בסוף מתים וזהו.
אבל מה שמתאים ליהודי לא מתאים לגוי.
מה שמתאים ליהודי לא מתאים לגוי. פה הרב לא דיבר על ההבדל בין יהודי לגוי.
אתם מחפשים כל הזמן לראות את ההבדל.
זה יפה, יש הבדל בין יהודי לגוי, רק שזה לא נושא הפסקה.
מותר שזה לא יהיה נושא הפסקה?
יש מושג של אופי טבעי נשמתי לגויין?
למה לא?
מצב נפש כזה,
כשהוא מתאים גם כן לכל סדרי החיים הפנימיים, הנפשיים והגופניים,
יותר מזה, זה ודאי שייך לגויין, מה שכתוב כאן, הרי הוא מדבר על כבוד האל הכללי.
הוא לא מדבר על כבוד אל המתגלה בתורה,
או בדיבור האלוהי, בנבואה וכו', הוא לא דיבר על זה, בסדר?
למשל, התנ״ך מספר על אדם שהוא לא יהודי,
והתנ״ך אומר עליו שהוא היה איש תם וישר,
ירא אלוהים ושר מרע.
זה מזה?
אתה יודע מי זה?
יוב, כן? וואו, אני רואה שאתה יודע.
מצב נפש כזה,
כשהוא מתאים גם כן לכל סדרי החיים הפנימיים, הנפשיים והגופניים,
חיי המשפחה והחברה,
וכשהוא צועד בעוזו להיות גם כן מתפלש,
שלויות המוסר הציבורי עומד על תילו ומכונו,
אז הארץ מוכחת להתמלא דעה,
ותורת השם היא נובעת ממעמקי הלב.
כל אדם
שומע קול השם הקורא אליו,
ושש ושמח לעשות רצון קונו וחפץ צורו,
שהוא צורו הפרטי וצור העולמים כולם,
ומרגיש הוא אז שהוא,
האדם,
שואף את חייו יחד עם מקור החיים,
וכל היצור כולו ניצב לו כאורגן, כלומר כאורגניזם שלם,
אדיר, נחמד ואהוב,
שהוא אחד מאיבריו,
המקבל מכולו ונותן לכולו,
ויונה כי יחד עמו זיו חיים ממקור החיים.
זה היצור הזה, זה אדם הראשון?
לא, לא רק אדם הראשון, יש הרבה אנשים כאלה בעולם.
מה שאת אומרת על אדם הראשון הוא מעניין, כי בגמרא במסורת העבודה זרה, אני מאלי,
יש שאלה, מה היה הגודל של אדם הראשון? כמה גבוה הוא היה?
כמה?
בין הארץ לשמיים.
גדול, נכון?
ועוד שאלה,
על מה הוא הסתכל?
על כל הזמנים כולם.
כן? הוא הראה את כל הדורות.
אז אדם כזה, שהוא ממלא את כל החלל של המקום ושל הזמן,
מה הוא?
הוא העולם.
כלומר, אין הפרש בינו לבין הקוסמוס.
כיוון שסרח ומחת,
נתקתן שנאמר,
אחור וקדם צרתני ותשת עליי כפיך.
יא קטן.
ואז שר הקוסמוס ומחוץ לו.
אבל פעם הוא היה כל הקוסמוס.
אז נותרה בתוכו איזו הרגשה קוסמית.
זה המקור להרגשה שיש לבני אדם שיש להם יחס עם כללות הבריאה.
כן? זה לא שהוא מפנטז או מדמיין, אלא הוא בא משם.
מצב נפש כזה, אז אכן
אדם מרגיש שהוא שייך אל הכל.
כלומר, זו חוויה שמתוארת הרבה בכל המיסטיקות העולמיות, לא רק ביהדות.
רואים את זה בהרבה.
ואז בעצם מצב כזה, העולם מלא שמחה ושלווה, שלום וכו'.
למצב בריא ואיתן כזה,
האדם הוא מוכן מתעודת יצירתו,
וממילא נמצאת בתוכו
שאיפה עצומה לגדולות כמו אלו,
מה שנקרא הצימאון המטאפיזי,
הגעגוע האלוהי.
יש דבר כזה בעולם.
כפי שאמרנו,
יש אנשים שזה לא מדבר אליהם בכלל,
הדברים האלה,
אומרים, תן לי לחיות את החיים שלי,
תעזוב אותי משטויות, מחלומות מטאפיזיים.
אבל הרב אומר,
האדם, אם הוא לא יכפה על עצמו קטנות,
הוא ירגיש את כל הדברים האלה.
אבל,
אותה השאיפה,
אבל פי שהיא נובעת ממקור רם ונישא,
משורש תעודת האדם
לחיים של חירות וחופש עליון,
היא צריכה להיות נכנעת
נגד המציאות והחיים,
שהרי האדם ההווה
הוא עודנה רחוק רחוק הרבה מתעודתו.
כלומר בעצם אם אני מנסה להבין למי הרב כאן רומז,
הוא רומז לשחרור של האדם,
שעליו דיבר הפילוסוף ניטשה,
שהוא מאוד מעסיק את הרב בתקופה שהוא כותב את הספר הזה.
ניטשה היה מאוד אופטימי, שמח מאוד
על רוח האדם שהיא תלך לכיוון הנכון.
אומר הרב, אתה צודק,
אבל זה מוקדם.
בינתיים האדם הוא גם חיית טרף,
וכחיית טרף הוא צריך הדרכה והוא צריך הכוונה.
זה אומנם לא האידיאל, אבל זאת המציאות.
ואם אתה מנסה לדלג
אל מעבר
לתנאים הנדרשים,
בסוף העולם בעצמו יידרדר.
אז זה מה שאומר הרב. אבל הוא תעשיף אף על פי שהיא נובעת ממקור המניסה,
משורש תעודת האדם לחיים של חירות וחופש עליון, היא צריכה להיות נכנעת נגד המציאות והחיים,
שהרי האדם ההווה, כפי שאנחנו מכירים אותו,
הוא עודנה רחוק רחוק הרבה מתעודתו.
יש,
שכחתי את השם של ההוגה שכתב
ספר על השמרנות
והפרוגרס.
ידוע היום, אחד המאבקים המרכזיים בתוך העולם,
זה בין השמרנים לבין הפרוגרסיבים.
אותו הוגה טוען,
מה זה האידיאל של הפרוגרסיבים?
האדם כשואף לחירות.
אין גבול לאדם.
השמרנים אומרים, תיזהר, צריך גבולות.
זה קצת דומה לדיון כאן של המטוטלת שהרב מדבר עליה כאן.
עכשיו, אם זה נכון, יש פה בעיה.
כי הציבור הנקרא דתי נוטה להעריץ את השמרנים שבאמריקה.
כן, את פיטרסון וכדומה.
אומרים, וואי, איזה יופי, יש הוגה רציני,
שמרן,
הוא בעד השמרנות,
אנחנו מזדהים איתו.
השאלה אם זה נכון לומר כך.
כי אז זה נותן בעצם את העדיפות האמיתית
אל הפרוגרסיביים.
כי האדם הוא בן חורין.
האדם האידיאלי הוא לא עבד,
הוא לא מכונה נכנעת בפני דטרמיניזם,
אלא הוא,
יש לו נשמה, והנשמה היא במהותה חופשית.
ברור.
ולכן זה, הלוא הייתי אומר, אני חושב שהנטייה להזדהות דווקא עם השמרנות,
נושאת בקרבה גם כן את המכשולים שלה.
אבל, כן, אני חוזר כאן, ירידות רבות ונוראות
ירד או ירד ממרום הפסגה הזאת,
ואם מצבו זה ונפילתו תדמה שאיפתו למוסר העליון,
גם אם תהיה לה הצורה יותר נאותה,
אבל אם רק על ידי זה יהרוס את הבניינים שהמוסר התחתון בנה אותם,
לשאיפה פראית והריסה מוחלטת.
כלומר, כאן הרב כבר צופה את מה שעתידים הנאצים, יימח שמם וזכרם, תפרו עליהם,
לעשות מהפילוסופיה של ניטשה.
הם השתמשו בזה כדי להצדיק את כל הפראיות של האדם. ניטשה בוודאי לא התכוון לזה לרגע,
אבל בסופו של דבר הוא התעלם מזה שהפראיות קיימת באדם ושהיא עתידה להתפרץ, במיוחד אם אתה נותן לה גושפנקה פילוסופית.
כל זאת אומר הרב פה.
ממש
כי אותה השאיפה של החולה, המוכרח להיות אסור בכישורים רבים ושונים מטעם הרפואה,
להתרפא משברי אבריו הרבים שנתפרקו על ידי נפילה נוראה מגג מגדל גבוה מאוד,
וצריך הגבלה נוראה לכל תנועותיו וצמצום איום לכל דרכי חייו במאכלו ומשתהו והוא נזכר את ימיו הטובים.
כן, הוא נפל ממגדל גבוה, הוא מרוסק איברים,
בבית החולים קושרים אותו,
כי אם לא נקשור אותו ולא נכריח אותו לתזונה מסוימת וטיפולים מיוחדים,
הוא לא יוכל להשתקם.
אבל הוא אומר, כן, אבל מטרתי היא לחזור למה שהייתי.
לפני כן הייתי ספורטאי, אתלט,
רץ 30 קילומטר כל יום.
למה אתם קושרים אותי למיטה?
מה התשובה? פשוט, כי נפלת.
כן, אז זה מה שאומר גם פה.
וצריך, כן,
ותחת אשר אותה, החמדה לאותם החיים האיתנים והחביבים הייתה צריכה לפעול עליו, להיזהר הרבה
בהגבולים שגבלו לו רופאיו הנאמנים הדואגים לשלומו ובריאותו.
שאז היה על כל פנים בסוף מגיע למבוקש הנחמד שלו,
תחת זאת ההכנעה לפקודת חוקי הרפואה
ישתמש בשאיפה זו להרוס כל חוק וכל מאסר, ובחירוף נפש ינתק כל אסוריו,
ויתחזק ללכת חופשי
בלא עת,
ולהתנהג בדרכי חיים של אדם בריא, מה יהיה סופו?
ודאי.
מפלה שנעמה תקומה,
אם לא יכיר עבדתו בעוד עת לתקן.
אני חושב שהמשל כאן ברור.
ואם יכירה ותתו בעיטה,
על כל פנים ימי חולוליו,
כבר העריך על ידי התפרצו להקדים גאולת נפשו למרות החוקים האיתנים המקיפים אותו.
ועוד הוכרח מעתה לקבל עליו סבל של חוקים יותר מעיקים ומקבילים. כלומר, הוא ניסה
לקום מהמיטה לפני הזמן,
אז עכשיו הוא צריך טיפול יותר מעמיק, יותר יסודי,
לרגלי ההתרפאות של החולאים החדשים שנטפו עליו על ידי דחיקתו את הקץ.
כן הוא האדם בכלל ועם השם בפרט.
בסדר, אני חושב שהמשל הוא ברור,
והוא משל,
הוא חלק מהביקורת של הרב קוק על ניטשה,
שאותו הוא מעריך יחד עם זה שהוא מבקר אותו.
מצאנו אגב, בתנ״ך אישיות דומה לניטשה.
בלעם.
בלעם היה כזה, נכון?
גם על המוסר, כתבתי על זה מאמר פעם,
נקרא בלעם דה ניטשה.
זה נמצא בספר 350 מילה.
לא יודע מה קורה לי היום, אני לא מעוניין דווקא לעשות קידום מכירות, אני רק מזכיר את זה. כן, מה אתה אומר?
בסוף יצא מברר.
ניטשה יצא מברר, נכון, נכון, נכון.
כן, הרי אותו ניטשה שאומר,
אלוהים מת
והייתי בהלוויה שלו,
אותו ניטשה כותב
שהעולם הולך ומשתנה,
ואלוהי ישראל עתיק היומין עומד לשוב אל עולמו ואל עמו,
וכולנו נשמח יחד בשמחתו.
בדמדומי שחר.
כן, טוב.
אז כך שצריך להבין שכשהוא מדבר על אלוהים מת,
הוא מתכוון לאלוהים שהנצרות, הציור של אלוהים שהנצרות פיתחה.
יש שאומרים שפעם זרטוסטרה
קיבל מברק
שבו היה כתוב
ניטשה מת על יחתום אלוהים.
גם על המוסר האנושי,
הנהוג ומוחש לכל משכיל באמת המכיר את המציאות למיטתה,
כי היא טובה ויפה ומביאה לחיים מתוקנים את החברה בכללה ואת הפרט להצילם על כל פנים ממוגשי מוות ושחיתויות איומות המוכנים להם בכל רגע בטבע החיים המלאים נכשונים על כל מדרח כף רגל,
גם על המוסר הטבעי הזה, כאמור, מהרסים ולא אנשים בזויים, מושפלים, בוערים ורודפי שיכרון וזימה.
אם אנשי מדע גבוה, בעלי נשמות גדולות ואידיאליסטים נעלים.
טוב, אז ברור, הוא מתכוון כאן גם לניטשה, ואם מדברים בתוך עם ישראל, על אנשים כמו
יוסף חיים ברנר
ודומיו,
שהם היו אנשים בעלי רוח סוערת,
ודווקא מתוך אידיאליזם התנגדו לדת.
שביפו, כשהרב קוק היה ביפו,
הסעודה השלישית שלו זה היה המפגש של כל הבוהמה התל אביבית דאז.
היו באים אליו כל הסופרים וכל מי ש...
כל המי ומי בתל אביב היו באים לסעודה השלישית של הרב קוק ביפו,
ופעם הצליחו לסחוב לשם את ברנר,
אני חושב שאיזה אחד העם דחף אותו לשם,
אמר לו, תבוא לרב קוק.
והרב קוק, כמו הרגלו, דיבר,
ויש אורות כאלה, ואורות כאלה, והרבה מאוד אורות,
שיח מלא מלא באורות.
ואז ברנר הסתובב בתוך החדר כארי בסוגר,
ואמר, אורות, אורות,
אני רואה פה רק חושך.
כלומר, היה, מה זה החרדים האלה, הרב קוק היה לו, חזות חרדית כזאת,
זה רק חושך יש פה, כן.
יש שאלות של חשבת נגד תל,
קדושה שכנגד הטבע?
יש קדושה שמעל הטבע, שנגד הטבע.
נו ואז מה?
נכון,
זה נכון, אבל מה זה קשור לנושא שלנו?
זה אמיתי, אבל בסדר, אז מה?
בסדר.
אבל הוא כנראה מדבר על האידיאליסטים האלה שבאים
לערער על המוסר הטבעי, לאו דווקא המוסר הדתי אגב.
כן, מה אתה אומר? אפשר אולי לראות את האידיאל הזה דווקא באיוב,
איש תם וישר, שהוא מקדים את התם לשר מרק.
אינני יודע, אבל אני אסביר לך משהו.
השיעור הוא שיעור בספר לנבוכי הדור,
ולא שיעור בספר איוב.
אפשר לראות את זה?
יכול להיות שאפשר, אבל אני אפילו לא מקדיש לזה תשומת לב,
כי זה משבש אותי.
אני,
יש לי כוחות מוגבלים ואני לא יכול לעסוק בכל ביחד.
איך אני?
טוב, הלאה.
אבל לפום חורפה שבשתה.
הם נוקשו ונלכדו, נכשלו ויחשילו.
מה לא ברור?
הארמית לפום, הכוונה לפי
חורפה החריפות,
שבשתה שיבוש.
כלומר, כשאדם הוא מפולפל מאוד,
דווקא מרוב פלפלנות הוא עלול להגיע לאי-הבנה, לשיבוש.
כן, לפוב חורפה שבש לארץ. זאת אומרת, הרב אומר, הם אנשים גדולים, אבל הם נפלו.
בין היתר, למשל, היו בני התנועה האנרכיסטית ברוסיה באותם הימים,
כן,
בקונין והיו עוד אחרים, שכחתי את השמות שלהם,
הם היו בעד ערעור הסדר החברתי,
לשמה.
כי הם אמרו,
כל הצרות באות מהסדר החברתי,
צריך להיעשות מעשים אכסריים אפילו,
להרוג את הצער ועוד כמה,
ולו רק כדי שהחברה תתערער ואז היא תיבנה יותר טוב.
לכן אומר הרב,
אבל יפום חורפה שבשתה והם נוקשו ונלכדו,
נכשלו ויכשלו. רגע, שימו לב שכל הדברים האלה תואמים לעובדה מאוד מעניינת, שהחיים האינטלקטואליים התוססים
בימי הרב קוק
היו מרוכזים ברוסיה.
לא רק ברוסיה, ברור.
אבל חלק גדול מהחשיבה המודרנית הייתה ברוסיה,
וזו הייתה התקופה שבה רובו של עם ישראל היה ברוסיה.
היום יש איזה כנראה קשר השגחתי בדבר הזה, הרב ציודה היה מדגיש את זה.
שלא במקרה,
המקום שבו רוב עם ישראל נמצא זה גם המקום שבו רוב המחשבות.
והם נוגשו וננקדו, נכשלו ויחשילו.
הם יתמכרו
אל השאיפה הפנימית היצוקה בקרבם,
מטעם התעודה האחרונה והשלמה,
שלא הגיע זמנה עדיין כלל,
ויעוררו את האהבה אליה בלועט
ובלועכנות מזומנות לה מצד האנושות
וגם לא מצד עצמם.
אגב, כשהרב הוק כותב את זה, אמרנו, זה לפני עלייתו לארץ.
כשהוא עלה לארץ,
והוא ראה מה קורה בהתיישבות החדשה,
בקיבוצים
וכדומה.
הוא ראה מול עיניו את הניסיון הניטשאני בהתגלמותו,
כן?
השיבה אל החיים הטבעיים, אנשים כמו אדה גורדון,
שקידשו את האהבה. למשל, כשהרב קוק ביקר בכנרת,
אז אמרו לגורדון שהרב קוק נמצא.
אז הוא אמר, לא, אני לא יכול להגיע כי אני עובד בשדה.
זה היה משהו עקרוני כזה.
כן, דת העבודה.
כן, בדיוק.
אז זה, וזה, יש משהו כזה, כן, זה דומה לסיפור על המשיח ורבן יוחנן בן זכאי, כן.
שאף על פי שאלה החושבים,
גבהו בשאיפתה, אבל כשהרב קוק ראה את זה, זה מאוד הרשים אותו, הוא התפעל מאוד מזה.
כן, זה עשה לו מהפכה נפשית, רגשית, אדירה.
אפילו הוא כותב, כותבים עליו,
שהוא רצה לנשק כל חמור שהוא ראה בקיבוצים.
היה פעם במכון מאיר, היה תלמיד שסבא-רבא שלו היה מאחד מהקיבוצים בעמק,
שכחתי איזה מהם,
והוא סיפר שסבא-רבא שלו סיפר,
שהוא כתב את זה אפילו במכתב,
שכשהרפוג הגיע,
אז צריך להבין שהיישוב היה דל שבדלים.
היה שם מצריף אחד גדול ששימש כחדר אוכל, חדר ישיבות, הכל עשו שמה.
גם שמה שחטו בהמות.
ושמה שחטו חזיר,
והחזיר היה תלוי על התקרה, איפה אפשר לשים אותו, הוא היה תלוי על התקרה,
ונטף ממנו דם בתוך איזה גומה באדמה.
הגומה הייתה מלאה בדם הזה.
והרב קוק הגיע, רקדו ביחד מסביב לגומה הזאת.
ואז המלווה של הרב קוק אומר לו,
כבוד הרב, הוא יודע מסביב למה הוא עוקד?
ואז הרב קוק דחף אותו בחזרה והמשיך לרקוד אותו.
להבין שהוא תפס שקורה פה משהו שלא קורה בשאר המקומות.
בין היתר הוא עשה שבת באחד היישובים,
ובסוף השבת הוא עשה הבדלה.
טוב, זה מאוד נורמלי.
בסוף שבת עושים הבדלה.
בהבדלה הוא עשה מעשה ייחודי מאוד,
הוא הוסיף מים לתוך היין של ההבדלה.
שזה בניגוד להלכה.
למה זה בניגוד להלכה? זה על פי הקבלה, כן?
שאומנם בקידוש של ליל שבת מוסיפים מים
כדי להמתיק את היין, כלומר,
זה מציין את זה שמידת החסד פה קצת מתערבת עם מידת הדין, שזה היין,
המים והיין,
אבל בהבדלה מבדילים בין קודש לחול.
הבדלה חריפה.
ובמקום שהתורה אמרה להבדיל,
שמה לא פורצים את הגבול,
ולכן הוא, ולכן שותים רק יין בלי טיפת מים.
והרב קוק באותה שבת,
באותו מוצאי שבת, הוסיף מים ליין של ההבדלה.
הוא אמר, יש מצבים שבהם צריך
קצת
לפרוץ את הגבול הזה.
כן, אומנם הוא עשה את זה פעם אחת בחיים, אבל הוא עשה.
כן, כלומר, הוא ראה במציאות איזו התממשות של החיבור בין הקודש ובין החול.
אז זה מה ש...
אבל פה הרב אומר שהם אלה הקדימו
ויראו את האהבה אליה בלא עת ובלא הכנות מזומנות לה מצד האנושות וגם לא מצד עצמם.
שאף על פי שאליה חושבים גבוהו בשאיפתם מרוב בני דורם.
כן, ברור, הם אנשים גדולים.
לא כל הדור מסוגל להגיע לעקרות האלה.
מכל מקום, גם הם, סוף כל סוף,
בני הדור המה.
כלומר, אתה לא יכול, בגלל מדרגתך האישית,
לפרוץ את הגדרים הראויים לדור במצבו השפל.
והשאיפה היא רק ניצוץ אחד המתגלה בנפש מצד האופי השלם,
שעתידות הנפשות לבוא אליו ולעתיד לבוא.
אבל כל יתר כוחות הגוף והנפש,
הלא גם בם עומדים הם במצב הרגיל שכל בני האדם האהובים נתונים בהם. אם כן,
גם הם עצמם צריכים הם, מאוד מאוד,
לכל אותם המאסרים המוסריים שעליהם כל כך
התקצפו בחושם את מה שיש למעלה ממנו,
כלומר, גם הם צריכים לשמור הלכות,
זה בעצם מה שאומר,
ושכחו שהם עצמם בסדרי חייהם ובכל ההכרחים הטבעיים של כמה השפלות
שבתוכנית החיים המצויה באדם,
שבהם הוא נדמה לבהמה,
ומכל מקום
הוא מוכרח לרדת ויורד עליהם,
ולפעמים גם כן בהתמכרות והריסות גבול,
הם הם עדים על מצב החולי שבני אדם כולם נתונים בו.
שאלה מוכיחים לנו כי אנו צריכים להדרכה של רפואה של אנשים עולים.
כלומר, אנחנו חולים.
חולים שנפלנו ממדרגת אדם הראשון.
ואז יש באדם יצרים, יש באדם שפלות ופרעיות,
וכל זה צריך, אם כן, איזשהו חינוך
שנכנס לפרטי הפרטים של החיים של האדם,
להעלות אותו משם.
מעניין,
זה ההבדל בין בית ראשון לבית שני.
כן, המאמר המפורסם באורות, חכם מעדיף מנביא.
שבימי בית ראשון היו עוצמות חיים אדירות בעם ישראל,
והעוצמות האלה הולידו שני דברים.
האחד, נביאים,
כן, בימי בית ראשון, היו נביאים, לא?
התהלכו פה אלפי נביאים בתוך החברה הישראלית.
כן, עוצמות החיים היו כאלה, שהנבואה הייתה קלה להשגה.
יחד עם זה, היו כל השחיתויות של הכנענים,
כן, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה,
גם זה בא בעקבות עוצמת החיים הזאת.
מבחינת כל הגדול מחברו, יצחוק גדול ממנו.
מה קרה בבית שני? בבית שני אין עבודה זרה יותר.
אז מה קרה?
כי התמעטו כוחות החיים.
ואז מי הדריך את החיים? החכמים.
מה אומרים החכמים?
לא אומרים לך שום דברי מוסר. הנביאים היו אומרים,
כה אמר השם, זה לא בסדר.
ואז כולם רעדו,
אמרו, הנביא אמר שהשם אומר שזה לא בסדר,
זה עושה לנו את זה.
חמש דקות אחר כך, כשהנביא הולך,
הולכים הביתה, ממשיכים עם כל התועבות.
בעיל שני, הרבנים אמרו, בוא, בוא,
אתה תעשה נטילת ידיים בבוקר.
אנשי כנסת הגדולות,
ואחר כך הזוגות, ואחרי זה התנאים.
מה הם אומרים לאדם?
אתה קם בבוקר, פתח את העיניים.
אל תשפשף את העיניים לפני שנטלת ידיים.
טוב, בסדר, כן, אבל צריך כלי.
הכלי?
טוב, בסדר.
לוקח כלי, לא, הכלי הזה לא טוב, הוא סדוק.
נזרוק אותו.
תביא כלי אחר.
טוב, בסדר, נביאי כלי אחר.
לוקח מים. נגעת במים.
תביא מים חדשים.
בסדר.
מביא מים חדשים? כן, אבל עכשיו, זה המים האלה דלוחים,
לא ראויים לשתיית הדם.
אה... טוב. נביא מים אחרים.
כל זה רק בשביל דבר אחד.
בשביל שהוא יוכל לגעת בעיניים.
בסדר?
אחר כך מלווים אותו מיליון הלכות
לאורך כל היום.
אין סיטואציה שבה אין הלכה.
ומה הדבר הזה יוצר? זה יוצר אדם
קטן
ומוסרי.
מוסרי? כן, מוסרי.
כי זה לא עצבנות דתית,
אלא דייקנות.
דייקנות גורמת שהאדם מנתב את כוחות החיים שלו לאפיקים נכונים.
אז הוא גם קטן וגם מוסרי.
במקום להיות גדול,
הוא מופרע.
איך שתקרא לזה, לא יודע איך לקרוא לזה,
אבל הדבר הזה יש לו יתרונות, יש לו חסרונות,
בסדר?
כלומר, מה שבולט בימי בית שני זה העלייה של הפרטיות
והקדושה הדתית הפרטית,
ומה יהיה עם העולם הבא שלי, וכל מיני דברים כאלה.
כלומר, עוצמות החיים
עברו לאפיקים אחרים.
אז זה מה שאומר כאן הרב,
שאנחנו צריכים להדרכה של רפואה של אנשים חולים.
כן, אנחנו משרתים את המוצר של בית שני,
איך משלבים את המוסר של בית שני? כן, על ידי
נוסחה מתמטית.
אחד ועוד שתיים שווה שלוש.
בית ראשון פלוס בית שני שווה בית שלישי.
בסדר? טוב.
זה נכון.
כלומר, יש לנו רשמים מזה, רשמים מזה.
למשל, כשקמה הציונות,
התחילה מחדש הרומנטיקה התנכית.
כלומר, הדור זרק את השולחן ערוך
והתחיל להתרפק על התנ״ך.
עד היום הזה, בצה״ל אתה מקבל תנ״ך ביום ההשבעה.
התנ״ך,
מסמך מייסד זהות.
מה כתוב שם לא כל כך יודעים,
אבל מרגישים שהספר הזה הוא חשוב.
שולחן ערוך?
לא, לא, זה הדתה.
מה עם תנ״ך? תנ״ך זה לא הדתה, זה זהות.
אז זאת אומרת, יש משהו שעולה מחדש,
זהות העברית, נכון, נכון. לכן, למשל, בן גוריון קבע שמדרגה מסוימת בצה״ל ואילך צריך שם עברי.
מה זה שם עברי?
ינקל זה שם עברי? בר?
לא, זה לא טוב.
זה שמות גלותיים.
אבל שמות תנכיים זה בסדר
אם גם קולות מסוימות בכיוון בר כוכבא.
זה בסדר.
בר גיורא,
מורודים של בית שני.
טוב,
והשאיפה לחמדת החיים האיתנים והבריאות הגמורה
תוסיף רק לתת כוחה לנו,
להיות יותר זהירים בחוקי המוסר הנאותים לנו,
כדי שעל ידם נתרפא ונבוא,
כלומר, עכשיו הוא חוזר אל המשל של החולה במיטה בבית החולית, כן?
במושג הכללי האנושי, אל המטרה הרצויה, אל הבריאות הגמורה,
שאז בנחת ובהשקט
נהיה ממילא נמצאים בעצם איתנו של המוסר הרם והבריא,
שרק צילו נוכל להרגיש כעת,
רק ניצוץ קל ממנו,
ולא גם קצה מיסוד הודו וערכו הטוב,
הגדול והנשגב.
על כן,
לא ייפלא כלל בעינינו
אם יוכלו להימצא אנשים חושבי מחשבות,
שיוכלו למצוא בנפשם עוז להתעסק בהריסת המוסר הכללי,
שהוא יסודו של עולם ההווה,
לקעקע את חוקי הרחמים והחסד והחמלה
וכל הדברים הנמשכים מהם ובאים מכוחם,
לבנות מאורי עולם כאלה שהם תשועת המין האנושי בנפשו ובגופו ובכללו ובפרטיו,
בשם
מהורי עולם כאלה שהן תשועת המין האנושי בנפשו ובגופו ובכללו ובפרטיו,
בשם
מוסר עבדים".
שימו לב, המאדיר
לא יכול היה להתאפק, הערה 9. מה כתוב בהערה 9?
פרידריך ניטשה בשרה מעבר לטוב ולרע וגנאלוגיה של המוסר.
אגב, הרב ציודה בספר האישי שלו,
היה לו ספר של ניטשה מעבר לטוב ולרע,
מילא את השוליים בהערות.
לא יודע אם אי פעם זה יפורסם,
מן הסתם שזה יפורסם בבוא הזמן.
זה ספר שהיה חשוב לו.
הערות האלו הודפסו?
אני לא יודע אם יודפסו אי פעם,
אני מתאר לעצמי שבאיזשהו שלב כן זה יודפס,
כי כל דבר בסוף מודפס.
את המשפט הזה אני אומר בפעם השנייה בחמש שניות.
כן, מה אתה אומר?
לא, יותר נמוך, יותר נמוך.
את הפסקה, אם אני מבין נכון,
למעשה מה שהוא אומר זה שצריך לקחת את מה שהעולם עשה עד כה,
את הדברים העליונים ולשנות אותם.
כן, אבל לא לוותר על החינוך הפשוט,
כן?
כן, החינוך הבגדים, למשל, אדם הראשון בגן עדן
לא הרגיש צורך ללבוש בגדים, נכון?
והוא היה האדם העליון, האדם הגדול.
אז אולי כדי להגיע למדרגה שלו,
בואו נוותר על הבגדים.
זה יעלה פחות כסף, נכון? היה ברור שזה לא יבנה חברה טובה.
כן אומר הרב,
היזהר לא לקפוץ מדרגה, זה לא פשוט.
אבל איך קרא לזה? ניטשה קרא לזה מוסר של עבדים. כן, מה אתה אומר?
לא, זה קרוב לביקורת הניצ'הנית, אבל הרב לא מקבל את ניצ'ה.
הוא לא מקבל אותו בשלמותו.
אבל הוא אומר, יש פה משהו שאתם, הדתיים, שכחתם.
כן, אבל זה, למשל, יותר בספר עדר העיקר.
ספר עדר העיקר
הוא ספר שבו יש באופן מתגנב
ביקורת נגד הדתיות של ימיו,
שהושפע מן הנצרות.
הנצרות לימדה שדתיות זה להיות רציני ועצוב.
וחלש, אם אפשר, כן, גם זה טוב.
אגב, מעניין, ב-N היה,
כשהוא מדבר על הסוגיה של משה הוסיף יום מדעתו,
כן, שלפני מתן תורה, משה הוסיף עוד יום של הכנה.
הסוגיה שמה אומרת שכשהגיע ראש חודש, גם לפי חכמים, גם לפי רבי יוסף,
ראש חודש סיוון,
משה לא אמר להם דבר.
מדוע? כי הם היו צריכים לנוח מקושי הדרך.
הם באו מרפידים, אחרי מלחמה בעמלק, הם היו עייפים,
לכן הם חנו,
ומשה לא אמר להם כלום.
הרב מסביר, מה זה?
שום דבר.
הוא צריך להגיד, למחרת הוא אמר להם, אתם טיולים, המנכת כהנים וכוה קדוש.
ביום הראשון הוא לא אמר את זה. למה?
אומר הרב,
כי אם משה היה מתחיל לדבר על תכנים של קדושה או של תורה במצב של עייפות,
זה היה משדר שהעייפות היא מתנאי הקדושה,
שהחולשה היא מתנאי הקדושה.
וזה, משה לא רצה שזה יקרה, לכן הוא אומר, קודם כל תנוחו, תהיו בריאים, אחרי זה נדבר.
כן?
כלומר, זה משהו מהותי,
ההתחשבות הזאת. כן, מה אתה אומר?
באיזשהו מקום הוא אומר לבטל את כל מה שהעולם נתן ולשכתב אותו.
לא.
איפה אתה רואה את זה?
הוא אומר שיש אנשים שאומרים את זה.
זה לא מה שהוא אומר.
זה הדעה שאותה הוא תוקף.
רק אנחנו לא מתפלאים שיש אנשים שמדברים כך.
זאת אומרת אם יוכלו להימצא אנשים, זאת אומרת שאני מחפש אנשים כאלה ש... לא, יש.
כי יש כבר. בדורו יש אנשים שמדברים ככה.
ניטשה מדבר על מוסר עבדים.
אז הוא אומר, הרב, אני לא מתפלא
שיש דבר כזה,
כי זה נובע משאיפה אצילית,
והשאיפה האצילית קיימת באדם.
בסדר?
מי שהיהודי או גוי?
זה גוי. כי שאלת לפני כן, האם שאיפות כאלה יש אצל גויין? אה, יפה. הנה, טוב.
וכל שמות של גנאי ושפלות, אנו מכירים היטב את החולי
והשיגעון הגאוני הזה,
מאין הוא נובע.
הן תוצאות נשמות גבוהות של עולם התוהו.
מה זה עולם התוהו?
זה מושג בתורת הקבלה.
המושג בתורת הקבלה מתחיל מפסוק בתורה, נכון?
איזה פסוק?
פסוק ב'.
אה, אם יש פסוק ב', סימן שלפני כן יש פסוק א',
אם אני לא טועה, נכון?
זאת אומרת, פסוק א' מתאר עולם מושלם.
בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ.
אני קורא פסוק כזה, בא לי לשיר.
אני רואה איזה עולם נפלא, אלוהים עוד ברא, כן?
ומה הוא ברא? את השמיים וגם את הארץ. הכל זה מאלוהים.
אחר כך פסוק ב' הורס לי את הכל,
והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך בני תהום,
רוח אלוהים מרחבת על בני המים.
בלאגן.
אז חכמי הקבלה אומרים,
יש עולם אידיאלי, יש עולם של שבירת הכלים.
שבירת הכלים, יש יותר מדי אור,
הכלים לא יכולים לשאת,
הכלים נשברו,
ואז צריך להתחיל עבודה חדשה, עולם התיקון.
איך מתחיל עולם התיקון בתורה?
ואומר אלוהים, יהי אור,
יהי רקיע,
תטשי הארץ,
וכו' וכו'.
למשל, למה הדבר דומה?
לאדם שנכנס למקום מבולגן,
הוא אומר, קודם כל, נדליק את האור.
אה, זה רטוב פה, יאללה, מפנה את המים.
ואז, אה, עכשיו פינינו את המקום,
אז בואו נשים כמה פרחים שיהיו יפים, כמה עציצים.
ואז הוא תולה גם נברשות,
כן, יהיו מאורות ברקיע השמיים.
ואז הוא אומר, טוב, בואו נשים פה איזה כלוב לציפורים,
איזה אקווריום לדגים.
עכשיו נכניס ספה,
כורסה,
יש שם כמה חתולים שיסתובבו,
ואז יבוא האדם ויישב במקום.
זאת אומרת, יש לנו שלושה אופנים של תפיסת הבריאה.
פסוק א',
פסוק ב',
ופסוק ג' ואילך.
כלומר עולם מושלם,
עולם שבור,
ועולם מתפתח.
משתלם.
מה שהרב כאן אומר, שיש נשמות
שבאות מפסוק ב'.
רוב הנשמות בעולם הן באות מפסוק ג' ואילך.
אם נדייק מפסוק כ״ו,
נעשה אדם בצלמנו כלמותנו.
אבל יש נשמות
שנובעות מן השאיפה העצומה שהייתה בראשית ההוויה
להתפשט ללא גבול, מה שגרם לשבירת הכלים.
וזה הנשמות האלה של הרבולוציונרים,
של המהפכנים הגדולים,
בקונין וניטשה וכולי.
זה נמצא, זה בא משם.
הרב קוק כתב על זה מאמר הנקרא נשמות דעולם התוהו,
שיצא בקובץ זרעונים ואחר כך הודפס באורות.
כשהרב כתב את המאמר הזה הוא לא חתם אותו בשמו,
אלא לקח שם ספרותי,
זה נקרא רבי ראש א' ב' י', כלומר הרב אברהם יצחק.
והמאמר הזה הגיע לעיניו של חיים ברנר, הוא לא ידע מי כתב.
הוא אמר, אני לא יודע מי כתב את זה, זה אחד הרבנים, ברור,
אבל רואים שהוא הבין את נפש הכופר.
כן? והאמת היא, כשהרב קוק כתב את המאמר הזה, הוא חשב על ברנר.
זאת אומרת, זה התכתב יפה.
כן. איפה, איפה זה בלבד כתוב שהוא, נפש נפש הכופר?
זה מה, אז תקרא את המאמר, נשמות דעולם הטוב.
נותן את זה כדוגמה, אז הרב ייתן לנו...
הוא מזהיר שזה האי-השלמה עם סדר העולם כפי שהוא.
כן?
כן, אז יש שם, יש שני סוגי נשמות בעולם התוהו.
יש אלה שנאחזו בעולם התוהו בערכו הנשפל,
הם יודעים להרוס ולא יודעים לבנות,
ויש בערכו העליון שהם גם יודעים לבנות.
ראה את עצמו כבעל נשמה כזאת, לא יודע.
הרב קוק לא עסק בהרס באופן אישי.
הוא עד רבה עסק בבניין.
אבל היה לו מבט חיובי על המהרסין.
הוא הבין מה התפקיד שהממלאים.
כן סתירת זקנים בניין, בניין נערים סתירה, נכון.
הוגים שמה?
ב.
אה, ודאי, ודאי.
כל הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של האבסורד היא עוסקת בזה.
היא הרסנית.
גם הווק, הווק הוא הרסני.
כן, אז הרב מסביר לך,
אם אנחנו ננסה ללמד עליהם זכות, זה שייך לעולם התוהו.
זה מה שהרב אומר, הן תוצאות נשמות גבוהות של עולם התוהו,
המתפרצות לקבל אור מרובה
על מידת הכלים שלהם, והן נופלות
לעמקי הרע והקליפות.
זהו הפתרון שתיתן לנו חוכמת ישראל על המחזה המוזר של המתנשאים להעמיד חזון ונכשלים בכלל האנושות.
מן הכלל נבוא אל הפרט מפריצי השואפים של המין האנושי בכללו,
נבין את מצב הנפש והתכונה הפסיכית של בני פריצי עמנו בפרט,
שלא ימלט שבראשם יעמדו איזה גדולי רוח ובעלי שאיפה רמה,
ועל חסרי כוח היסודי של ההכרה האמיתית בחיים ובמציאות ובהשכלה מיושבת,
שהיא ממלאת את הלב שקט
ואומן רוח,
המביאה לבקשת צדק וענווה
ודעת אלוהים.
טוב, אז זה ניתוח של המציאות.
מה יעשה עם זה הרב?
הוא יחכה עד השיעור הבא.
