טוב, שלום וברכה לכולם.
אנחנו באורות התחייה,
פסקה נא, זה אצלכם בעמוד פז.
הנושא של השיעור שלנו זה בעצם השורש הרוחני של הפירה.
זה הנושא, זה שם השיעור.
יש פה רעיון מאוד עמוק של הרב קוק,
שהוא מתייחס אליו גם בעוד כתבים שלו.
אנחנו ננסה לגעת גם באופן חלקי בעוד מקומות, כי יש שם הרחבה גדולה.
פה זה יחסית מתומצת, אבל זהו.
אז השיגים שבהבנת האלוהות,
היראה, האמונה וכל התלוי בהן,
כל זמן שאין האומה צריכה לתקן את דרכי חייה המעשיים בכללותה,
אין ההיזק שלהם ניכר.
נקרא קצת ואסביר.
אבל כיוון שהגיע הזמן שהתחילה הלאומית מוכרחת לבוא,
ותמיכת קרן ישועה בפועל מוכרחת להיגלות.
מיד הסיגים מעכבים ואי אפשר לאומה שתתאגד
ותשיג בעומק חייה את סוד גבורתה וציורי
סידוריה כי אם על פי דעות מזוכחות ומעשים היוצאים מטהרתה של דעת השם אמת
בבהירות היותר עליונה.
בואו רגע נעצור פה, בסדר?
מה זה הסיגים שבהבנת האלוהות?
אתם יודעים מה, כן, בואו נקרא את ההמשך כי אני גם אגע בזה די בהתחלה.
זאת היא הסיבה שכוח שלילי גדול מתעורר בעקבתא דמשיחא
בחוץ פסגיה,
ושלילה זו תבהר את כל מה שהוא כאב במושגים האלוהים והתלוי
בהם בכללות האומה. בוא רגע נעצור פה, כי זה...
טוב, מה זה הסיגים שבהבנת האלוהות?
ואתם יודעים, הגננת מספרת על הקדוש ברוך הוא שהוא התגלה לאברהם, אז הילד יש לו איזה דמיון בראש מה היא מתכוונת, נכון?
שאומרת הקדוש ברוך הוא.
אז השאלה אם הדמיון הזה הוא נכון או לא נכון, מה אתם אומרים?
הוא ילדותי מאוד, נכון?
עכשיו,
צריך לדעת שעם הדמיון הילדותי הזה אפשר לחיות כל החיים.
זאת אומרת, אדם, אם הוא לא לומד אמונה,
אם הוא לא שומע שיעורים מעין השיעור הזה שאנחנו עסוקים בו עכשיו,
אז הוא עלול בעצם להישאר עם ציור מאוד מצומצם.
אם אפילו מעין פסל הוא תמונה, שהתורה אומרת לו, תעשה לך פסל הוא תמונה, בשמיים ימעל וכולי, אז יש לו בהתייחסות שלו אל האלוהות איזה משהו מאוד מקובע,
מאוד מצומצם, מאוד ילדותי,
והדבר הזה הוא תוקע גדול,
כיוון שבעצם הכל משתלשל מהיחס אל האלוהות.
הכל ממש כל הדעות של האדם וכל הסיבוכים בדעות אנחנו תכף נראה את זה במקור אחר.
הכל יכול להסתבך רק מהנקודה הזאת זו הסיבה שהרב קוק
הוא כותב במאמר הדור שהמחלה של הדור היא בראש פסגת המחשבה מה זה ראש פסגת המחשבה?
הכוונה היחס אל האלוהות אם היחס הזה הוא לא מבורר
ו... אנחנו באמורים פז פז פז פסקה נא אם היחס
אלא אלוהות הוא לא מבורר,
אז ממילא השתלשלו מכך דעות
ומעשים שהם מאוד חסרים.
זה הכלל.
אז עכשיו,
המושגים האלה כמו
אלוהות או יראה או אמונה,
זה כאילו הדבר המיוחד פה
זה שכל אדם חושב שהוא מבין אותם.
כל אדם אומר, כן, אני מכיר את זה, כאילו, אני יודע מה זה אהבת השם, כן, או יראה, כן,
כי זה מושגים שמצד האמת הם שייכים לכולם,
אבל הנקודה היא שהמושגים האלה, הם חייבים
לעבור במהלך החיים תהליך של בירור, תהליך של הסרת השיגים הילדותיים,
זה נקרא לימודי אמונה אחרת,
כמו שאמרתי, זה מעורר בסופו של דבר את הכפירה.
למה זה מעורר את הכפירה? זה המשך הפסקה.
כיוון שבעצם אם יש סיגים בהבנת האלוהות,
אז ממילא דרכי החיים של מישהו אמור להחזיק,
מחזיקי הדת, מה שנקרא, האנשים המאמינים,
אז המעשים שיוצאים מהם והדעות, הן מאוד, הן עלולות להיות חסרות.
בגלל הסיגים האלה, שהם בשורש.
וגם מעשים שהשתלשלו משם, הם יכולים להיות מאוד חסרים.
אז זה גורם לכפירה.
כלומר, הרעיון של כפירה זה שאדם,
נגיד, אם הכפירה הזאת באה ממקום מוסרי,
הוא מרגיש שהדתיים אינם מייצגים בשבילו דבר מוסרי.
היום אנחנו רואים את זה ביחס לחוק הגיוס.
אנשים מדברים גבוהה-גבוהה,
אני הולך ונלחם,
רץ בין כדורים,
והם יושבים שם בישיבות, לומדים וזה, כל מיני דיבורים כאלה, שהוא בעצם, כשהוא אומר את זה, הוא ממש בטוח שהוא אדם
הרבה יותר מוסרי מאותו זה שיושב ולומד עכשיו בבא מציע.
ובמידה מסוימת בחלק הזה באמת יש לו מצווה גדולה, נכון?
יש פה באמת...
עכשיו, מאיפה זה מגיע, ההתייחסות הזאת?
זה מגיע ממקום הרבה יותר קדום, זה לא ביחס אם צה״ל, יש יחידות מעורבות או אין יחידות מעורבות או מהתהליך הרוחני שהדתי עובר שם, זה כבר בעלים,
בענפי ענפים ובעלים, זה בקצוות, אבל זה מתחיל לא מהענפים ולא מהגזע, אלא ממש מהשורש,
מהשיגים שבהבנת האלוהות, איך להתייחס
אל השם, וזה הנושא של הפסקה שלנו, בסדר?
עכשיו, לכפירה הזאת גם יש תפקיד,
היא בעצם נועדה לעזור לאנשי האמונה להתברר.
זה ברור שהאדם הזה, שהוא אוחז בתורה ולומד גמרא, יש הרבה צדדים שהוא הרבה יותר שלם בהם,
מאותו אחד שהוא מרגיש שהוא יותר מוסרי כי הוא אדם כללי.
זה ברור שיש פה לכל אחד הצדדים שהוא מופיע את השייכות
אל האמת ולמוסר ולאמונה ולקדושה,
אבל פשוט בצדדים שונים.
אז השיגים האלה גורמים לאנשים לזהות חיסרון וממילא לכפור וממילא מלחמות.
הכל מתחיל מההבנה, הבנת האלוהות, בסדר? אז זה,
אז השיגים שבהבנת האלוהות,
היראה,
האמונה, כלומר, מה זה הבנת האלוהות,
אולי אני טיפה ארחיב על זה, זה הנקודה פה של הפסקה
ושל עוד כתבים של הרב קוק.
היראה והאמונה הם ממילא משתלשלים גם מהסיבים האלה. קודם כל, ביחס אל הקדוש ברוך הוא, אנחנו לא מדברים על עצמותו ולא מגדירים אותו.
לית מחשבה תפיסה באיך כלל כתוב בזוהר, אנחנו לא, אין לנו שום מחשבה קונקרטית כמו של הילד הזה בגן,
שהוא מדמיין איזה סבא כזה שמציץ עליו מהחלון ורושם בפנקס כל מה שהוא עושה.
לפעמים הוא מחייך אליו ולפעמים הוא כאילו מקפיד עליו.
סבא חייכן, סבא מחבק,
אבל בסופו של דבר הוא מתייחס אל האלוהות בתור דבר שהוא חיצוני לו.
הוא בעצם מגדיר אותה, וברגע שאתה מגדיר דבר זה ממילא הופך להיות מחוץ אליך, כי זה כבר ציור חיצוני.
אתם מבינים?
כאילו איזה גוף חיצוני מסתכל עליי מהחלון.
מקפיד עליהם מהשמיים.
וזה ציור ילדותי, שאתה לא יכול להתווכח עם הילד ואתה לא אמור להתעסק איתו, כי זה כל מה שהוא יכול להשיג,
אבל בהמשך החיים ודאי שצריך לזכך אותו.
זה עצמו, היחס החיצוני הזה, הוא מאוד בעייתי. אז אמרתי שאנחנו לא מתייחסים,
אנחנו לא משיגים את עצמותו,
אנחנו מדברים פה בישיבה מהבוקר עד הערב רק על התגלותו.
התגלותו זה איך שאנחנו תופסים אותו מבחינה סובייקטיבית ומתפתחת.
כלומר, ככל שנתגדל יותר מבחינה רוחנית,
נבין יותר.
אבל זה איך שהוא פונה אלינו, איך שהוא בעצם מתייחס אלינו.
הוא קרא לנו את הים, הוא הוציא אותנו ממצרים, הוא אכיל אותנו את המן, הלכנו אחרי עמוד הענן ועמוד האש,
הוא מכה את הרשעים,
הוא גם ברמה האישית, הוא זן, הוא מפרנס את האדם, הוא שומר לבריאות שלו, הוא מתייחס אליו,
אבל זה הכל תפיסות סובייקטיביות, נכונות. אגב, כשאני אומר סובייקטיבי, זה לא אומר שזה לא נכון.
זה לא מובן שסובייקטיבי זה לא נכון, אלא איך אני,
מהמקום שלי משיג את זה,
איך שעם ישראל מהמקום שלו תופס את זה. אז זה כל התורה שאנחנו עוסקים בה.
אליו יתברך, אנחנו לא מגדירים אותו. זאת אומרת, האמירה, אנחנו לפעמים נקרא אור אינסוף, או אינסוף ברוך הוא,
גם זה לא הגדרה, זה רק בא לשלול ממך,
שתבין שהרי דבר אינסופי אתה לא יכול להשיג, נכון?
אז זה פה דבר ש, איך אומרים? אתה לא יכול לגשת אליו, אתה יכול
לקלוט את התגלותו בצורה מתפתחת, כלומר, ככל שתהיה ראוי יותר, תבין יותר, נודע בשערים בעלה,
נכנס יותר ויותר בחדרי התורה,
מבין יותר את סדרי ההנהגה האלוהית,
אבל לא מגדיר אותו. אפילו האדם לא משיג,
בואו ניקח את תומר פה, הצדיק. אז אני רואה שהוא עם חולצה שחורה,
ושהוא לומד בטכניון,
ושהוא נשוי, ואני רואה איך הוא מתגלה אליי,
אבל אני לא משיג את הנשמה של תומר, אתם מבינים?
הנשמה זה משהו שאני לא משיג, וגם אשתו לא משיגה, וגם הוא לא משיג.
כלומר, את המהות הפנימית של הדברים,
אנחנו לא משיגים במושגים הרבה יותר ארציים,
כמו אדם.
זה נפש האלוהית, אנחנו לא משיגים, ככה כתוב בספר הכוזרי, זה כתוב בהרבה מקומות.
אנחנו משיגים התגלות שלה, כן?
כל מיני מידות שהקשור שלנו מתגלה, הוא מנהיג את עולמו, הוא מאיר, הוא משגיח.
פרצופים שלו, כן? מידת הדין, מידת... אנחנו לא, אבל
משיגים אותו.
עכשיו,
במהלך הגלות לא עסקו הרבה באמונה, בטח לא כמו שהיום עסוקים וכולי,
והדבר הזה גרם לשיגים בהבנת האלוהות.
כלומר, אם אתה עוסק רק ב...
אפילו אתה כן עוסק בתורה, אבל רק בגמרא או בהלכה, אתה עדיין, כל היחס האלוהות הוא יכול להישאר
מאוד ילדותי, או מבחוץ,
או יש שם משיגים, למרות שהרבה גדולי ישראל כתבו על זה וצעקו על זה,
אבל שורה תחתונה אנחנו רואים עד עצם היום הזה שלא בטוח
שהצעקה שלהם היא נשמעה כמו שצריך עד הסוף.
כי עדיין יש לאנשים מצד שהמושגים האלה הם כביכול מובנים וטבעיים לנו,
אמונה, יחס אל השם,
אבל הם חייבים לבוא מתוך איזה בירור שכלי מעמיק, ומשנה סדורה, והבנה של מה לא נכון.
אז עכשיו,
כל זמן שהמושגים האלה מצומצמים, האלוהות, היראה, מה זה היראה?
היראה,
אדם יכול להשיג יראה בתור יראת העונש, אני מפחד להסתבך איתו, כאילו, בגלל שיש יחס חיצוני לאיזה משהו שהגדרתי מבחוץ, אז אני גם מפחד שהיא תעניש אותי, ההגדרה הזאת, כן? כאילו,
כשאנחנו מדברים על משהו אחר לגמרי,
אנחנו לא מדברים על לחיות אותו,
אנחנו לא מדברים על לחשוב עליו.
עכשיו אני נכנס במה כן נכון, לא מה השיגים.
אנחנו רואים את השם יתברך, אנחנו לא חושבים עליו, כי ברגע שאתה חושב עליו,
אתה כבר מגדיר אותו.
אלא אנחנו מבינים שיש תחום שאנחנו לא יכולים להשיג,
שזה אותו, הוא עצמו,
אלא אנחנו יכולים לראות איך הוא מתגלה אלינו.
אנחנו יכולים להצדמות אליו בהנהגה שלנו, שחז״ל אמרו, והלכת בדרכיו, מה הוא רחום, הופתה רחום,
מה הוא חנון,
פתח הנון, אתה מתדמה אליו, בעצם אתה חי אותו בזה שאתה מתדמה אליו.
האמונה זה להופיע אותו,
לאשר את האלוהי בארץ, בעצם ההנהגה שלך, בדעות שלך, במעשים שלך.
זה לא לחשוב עליו, אמונה זה לא נקרא לחשוב עליו.
אתה חושב עליו, אז אתה
כבר שייך אולי לפסל ותמונה, זה לא אמונה,
כי אתה מגדיר.
אז השכל יש לו מקום שכתוב שם אין כניסה, בסדר?
הרגש אין לו בעיה, אגב, לעמוד בתפילה ולפנות אליו, כי הרגש הוא לא שואל שאלות, הוא חווה את העמידה מול הנוכחות האלוהית, באמת אנחנו מתפללים רק אליו.
אבל השכל הוא כן שואל שאלות, וצריך להגיד לשכל קצת ענווה,
יש תחומים שאתה לא יכול להיכנס אליהם,
ואם אתה תיכנס, אתה ממילא תעשה נזק.
אז השיגים האלה, כלומר, ההבנה המצומצמת של האלוהות,
היראה, מה זה יראה?
יראה זה נראה כמו משהו מבחוץ, וכשאנחנו נגדיר יראה,
כשאדם הוא לא רוצה שהאור האלוהי שאמור להופיע דרך חייו, הוא יחטיא את מטרתו,
הוא ירא מזה, יש לו יראה,
יראת חטא, יראת הרוממות, זה כבר הערצה כלפי הגודל האלוהי.
זה העמידה באיזה מין חרדה רצויה כזאת של אני לא רוצה,
מול השגב האלוהי, מול הסדר האלוהי שאני לא רוצה לפגום בו,
זה בסדר, אבל אפשר להבין יראה בתור יראת העונש, שכאילו יש לי פה איזה מישהו שאני לא רוצה להסתבך עליו, כי הוא מציץ עליי מהחלון ורושם כל מה שאני עושה, ושמעתי מה קרה להוא שהלך לגיהינום, וכולי,
ומחלות, וזה, אני לא רוצה את זה. אז זה כאילו יחס מאוד חיצוני, כמו באסלאם כזה, האסלאם
המאמין שם הוא כנוע מלפני האלוהות.
כאילו, שם הם נורא, בעצם אומרים שהם לא,
הם לא עושים פסלים, אבל יש שם ווחד פסל כזה, של האל כזה מצומצם,
עכבר, מישהו מכניע את כולם, נכון?
וכולם כנועים מלפניו, אז זה יחס מאוד מאוד
שונה מהיהדות. אנחנו חיים אותו,
כן? הוא מתגלה דרכנו, אנחנו מופיעים את שם ה' בארץ,
אנחנו מאשרים אותו בעצם חיינו, זה נקרא אמונה.
זה שאתה חי אותו.
אתה התייחס אל התורה בתור הדרכות שהן אמורות אחר כך להופיע במעשים שלך, בדעות שלך, ברצונות שלך, בהכל.
אז אם כן,
אז הסיגים שבהבנת האלוהות, היראה,
גם מה זה יראה, זה גם משם סיגים, האמונה, מה זה אמונה?
טוב, הגדרתי קצת עכשיו אמונה, נכון?
זה יכול להיות אדם אומר, כן, אני מאמין, אבל כשהוא אומר אני מאמין, הוא מאמין כמו הילד הזה בגן שחושב על משהו מבחוץ.
אני מאמין שיש כזה משהו מבחוץ, נכון?
אנחנו לא מאמינים בזה, זה אפילו, אנחנו כופרים בציור הזה.
הוא נורא מצומצם וקטן, בסדר?
אז אם כן,
הסיגים שבהבנת האלוהות, האירה, האמונה וכל התלוי בהן,
מה זה כל התלוי בהם? כל מה שמשתלשל מהם, שזה מערכת שלמה של מעשים ושל דעות
ושל התייחסות אל כל מיני נושאים,
אז כל זמן שאין האומה צריכה לתקן דרכי חיי המעשים בכללותה, אין ההיזק שלהם ניכר.
בסדר, ויש לזה נזק, אבל זה לא נזק,
כאילו, אתה לא רואה את זה בצורה עוצמתית.
מתי זה מתחיל להיות עוצמתי?
מתי החמץ הוא מעכב?
כל השנה הוא לא מעכב.
מתי הוא מתחיל לעכב? כשנכנס האור של הגאולה, נכון?
הפסח בעצם מפיע, אז אסור שיהיה לך חמץ בבית. הסיגים האלה זה חמץ, חמץ רוחני, זה התייחסות לא נכונה וזה תוקע מאוד את החיים, זה ממש צריך שיהיה בל ייראהו בל יימצא, נכון? זה לא להשאיר שם מהסיגים האלה כלום, כי
אחרת אור הגאולה לא יכול להופיע, אז הוא אומר, אבל כיוון שהגיע הזמן שהתחייה הלאומית מוכרחת לבוא,
כלומר זה מהלך אלוהי,
וצמיחת קרן ישועה בפועל מוכרחת להיגלות,
יש פה גילוי של הקץ,
יש פה התעוררות של האומה להיגאל באדמתה,
בארצה, ולחזור לכל הכוחות החיים האלוהים שלה,
מיד השיגים מעכבים,
ואי אפשר לאומה שתתאגד ותשיג בעומק חייה את סוד גבורתה וציורי סידוריה,
סידוריה כי אם על פי דעות מזוכחות ומעשים היוצאים מדערתה של דעת השם אמת.
דעת השם זה הנושא שלנו.
אם דעת השם היא לא אמת, כלומר, דעת השם זה מושג, ההתייחסות אל השם,
איך אני חי אותו בארץ,
אם היא לא יושבת על אדנים של אמת,
אז מה קורה? בבהירות היותר עליונה,
אז זה פתאום מעכב.
אז אנשים לא עלו לארץ, אנשים שעלו לארץ הם לא הרגישו
שהם צריכים להיות אנשים כלליים ואידיאליסטיים,
הם לא התייחסו בצורה נכונה לכל מיני נושאים.
זה גרם לכפירה,
תכף אנחנו נדבר על זה בהמשך הפסקה,
כי עוד פעם, הכפירה,
אתה יכול להגיד שהכפירה היא באה כי אנשים עם יצר הרב זה אנשים קטנים,
אבל הרב קוק לא התייחס לזה ככה.
זה אנשים קטנים, נמוכים,
לא עבדו ישראל עבודה זרה, אלא להתיר להם ערעות בפרהסיה, זה כזה אנשים קטנים. לא.
הוא אמר, הדור שלנו זה נשמות מאוד גבוהות,
אלא שהם פגשו תורה שהיא לא נותנת מענה לכל
שאלות החיים, שהיא מצטיירת כדבר פרטי, שאדם דואג לדלת אמות שלו, לעולם הבא שלו, תיקון הנפש שלו,
ותו לא.
והם התעסקו בשאלות הרבה יותר רחבות של תיקון עולם
וכולי. והתורה נראית להם כאוסף של מעשים,
או שהם ראו את הדתיים וזה גרם להם לכפירה מוסרית, עד עצם היום הזה בחלקים נרחבים,
שהם מרגישים שהם יותר מוסריים.
מאיפה זה בא?
מהסיגים שבהבנת האלהות. בואו נעשה רגע קאדר,
תקפצו רגע לעמוד קכד,
אתם רואים? יש מאמר שנקרא איסורים ממרכיבים, אתם רואים אותו?
זה הרחבה, המאמר ההוא של הפסקה שלנו,
אנחנו לא נצליח ללמוד עכשיו את כל המאמר,
אבל יש פה כמה נקודות שאני אגע בהן בדילוג,
שמאוד מרחיבים את מה שנאמר עד עכשיו, בסדר?
תסתכלו, קכד, בסדר?
אז כל סיבוכי הדעות
שבבני האדם וכל הסתירות הפנימיות שכל יחיד סובל,
כאילו למה יש כאלה סיבוכים בדעות וסתירות פנימיות,
בדעותיו באים רק מפני הערפילים המצויים במחשבה על דבר המוסד.
האלוהי.
כלומר, זה לא מבורר איך, מה היחס אל האלוהות.
זה לא הכוונה שלא מבורר לי, אני לא משיג אותו.
מה שלא מבורר לך זה שאתה לא אמור להשיג אותו, זה מה שלא מבורר לך.
שהוא ים שאין לו סוף,
וכל המחשבות כולן בין המעשיות ובין העיוניות, ממנו הן נובעות ואליו הן שוות.
אז זה גורם להרבה סיבוכי דעות.
תמיד צריך לזכך את המחשבה שתהיה ברורה, בלא סיגים, של דמיונות כוזבים,
של פחדי שווא, עוד פעם,
היראה הזאת של תכונות רעות זה מעורר מידות לא טובות של היעדרים וחסרונות.
אז אמונת אלוהים מאשרת את בני אדם רק כפי אותה מידה שהגדולה האלוהית נחקרת ונלמדת מאותו החלק החשוב שלהם,
שהוא ראוי לכך.
כלומר אמונת אלוהים היא גורמת לבני אדם או למציאות בכלל להיות במצב העליון שלה,
במידה שאיך שתלמידי חכמים הם בעצם ניגשים אל היחס אל העולות. איפה מתחילה להיות הבעיה?
שלפעמים אצל תלמידי חכמים הנקודות האלה לא מבוררות.
אני שומע לפעמים דרשות כאלה, שאני תופס את הראש ואני אומר, בואנה,
זה לא מה שאני למדתי מרבותיי.
כאילו, זה מדהים, כאילו.
זה ממש אני מרגיש לפעמים,
מחשבות ודעות מאוד חסרות,
או יראת העונש מאוד מאוד חזקה, שאני לא חושב שזה מתאים לדור.
אבל ככל שהמושגים האלה הם מהירים, אז הנשמה, כתוב אז מהירה הנשמה, מאור העליון, על ידי דווקה, באהבה ודעה שלמה לחיי החיים,
וכל ההרגשות, הדעות והמעשים מתאדנים.
הכל תלוי בהתייחסות אל האלוהות.
כפי גודל הזיכוך של יסוד היסודות הזה בתוך יות הנפש,
כן תגדל יותר הפעולה שתפעל גם הדבקות.
התפקעות האלוהית שברגע, שהתפעלות הלב, לנהל כל מהלך החיים באורך ישרה.
טוב, עכשיו הוא כבר מגדיר הגדרה מה כן צריך להיות. עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אינסוף.
שכל מה שנכנס בתוך הלב, הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער.
מה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטוי לגבי מה שהוא באמת. כלומר,
אנחנו מבינים שאנחנו לא...
תכלית הידיעה שלא נדע. כלומר, ככל מה שאנחנו מבינים אנחנו משיגים זה רק ביחס להתגלות.
וזה מתפתח, כלומר, ככל שתהיה ראוי יותר,
אז תבין יותר, זה אתה צריך לגדול בשלמות שלך עד אינסוף.
ככה הרב קלנר מסביר את זה בעצם פה.
גדולת שלמות אינסוף זה אצלנו, הכוונה שצריך להתגדל בצורה אינסופית,
כי הקדוש ברוך הוא
מתגלה לנו כאור אינסוף, ולכן יש לנו אינסוף אור לשאוב משם. אז ככל שתהיה ראוי יותר,
תכין את הכלי יותר וכולי.
אז אוקיי, אני לא אכנס פה לכל, יש פה הרבה דיוקים מאוד מאוד חשובים,
ולימדתי כבר את המאמר הזה בעבר,
יש פה ממש הרבה על מה להתעכב.
אז תסתכלו, בואו נעשה רגע דילוג. אתם רואים?
אני מדלג לסוף הפסקה, לפסקה הבאה. השיממון של המחשבה ממיעוט הלימוד והידיעה, כלומר שאדם לא עוסק בלימוד,
מביא את האדם לחשוב הרבה במהות האלוהות.
כלומר, הוא חושב שהוא משיג אותו.
כן,
חוקרים כאלה, חושבים שהם משיגים אותו, כן?
שפינוזה חשב שהוא משיג אותו, הגדיר אותו כמו משולש גיאומטרי.
או ילד, הוא חושב שהוא משיג אותו.
זה אומר,
וכל מה שיהיה יותר משוקע בבערות של מחשבת עזות נוראה וסיכלות איומה זאת,
יחשוב שבזה הוא מתקרב אל הידיעה האלוהית הרמה,
ששמע תמיד שכל גדולי הנפש שבעולם הורגים אליה.
הוא חושב ששיביתי אשם לנגדי תמיד, הכוונה שהוא משיג אותו,
וזה לא הכוונה, אלא הכוונה שאתה אמור לחיות
תמיד כמה שיותר בשלמות, בבחינת בכל דרך אחת דהר,
ולא של להגדיר אותו במחשבה שלך שזה
נורא ואיום. עכשיו תראו, תסתכלו,
בהצטבר הרגל כזה במשך כמה דורות מתארגים מתוך כך הבלי שו רבים.
זה מוביל לשיגים,
השיגים בהבנת האלוהות מובילים לשיגים באמונה,
שתוצאותם רשעות רבות ונוראות.
זה מביא ממש לתוצאות קשות, עד שאפילו אדם פרטי עובד את חילו וכולי.
אז הוא אומר בהמשך שזה מה שמביא את המחשבה,
שהמחשבה האלוהית היא קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם, מפני ההרגל והדמיון הילדותי. הילד, זה חושש,
חושב שהוא משיג אותו. זהו ניצוץ מהפגם של עשיית פסל ותמונה,
שתמיד אנו צריכים להיזהר בו הרבה מאוד, ויותר בתקופת דת יותר בהירה.
כלומר שאנשים הם משכילים וביקורתיים ורציונליים והם פתאום נפגשים עם דעות כאלה שנראות להם כאלה
לא מציאותיות, הזויות, או קטנות, או מכווצות, או מקומטות.
זה אומרים, אין לי מה לחפש שם.
זה מצומצם.
כאילו בעומק העניין,
זה קצת מבהיל לומר את זה, אבל הרב אומר את זה בהמשך הפסקה, שהאמונה המצומצמת היא הגורם לכפירה.
אנשי האמונה, כן,
בגלל שהאמונה שלהם היא
לא מבוררת,
אז משתלשלות דעות ומעשים מכווצים, וזה גורם לכפירה.
עוד קצת נקרא עוד כמה משפטים,
כי זה מאוד משלים את הפסקה שלנו. כל הצרות שבעולם,
בייחוד הצרות הרוחניות, תוגה, קוצר רוח, בחילת החיים, ייאוש וכולי,
הן גם כן באות מחוסר דעה להסתכל ביגעות
בהירה ביגעות השם.
זה בעצם בא מגאווה של האדם.
גאווה של האדם שיש לו גאווה בלב הוא,
או יותר נכון ההגדרה של האלוהות היא באה מגאווה.
כי אני חושב שאני מכיר אותו.
אתה לא מכיר אותו. תהיה בענווה ככל ש...
אפילו משה רבנו לא השיג אותו.
הוא ביקש, הריני נא את כבודיך, אמר לו השם,
לא יראה לי האדם וחי, נכון? ראית את אחוריי ופניי לא יראו. מה זה אחוריי? זה התגלותי, אבל עצמותי
לא איראני האדם וחי, איראני פה זה מובן של תפיסה,
תפיסה שכלית, כן? כמו רואה אני את דבריך מדבריו, בסדר? זה תפיסה.
אז זה,
אז זה, זה שאין לו גוף ודמות הגוף, זה כבר הבנו ממורה נבוכים ברמב״ם, נכון?
זה כבר המלחמה של הרמב״ם, אבל המלחמה של הרמב״ם נגד האנשים פעם חשבו שיש לו גוף בכלל,
זה בכלל,
אוקיי, אבל זה כבר, הרמב״ם כבר, זה התפשט מאוד בעולם.
מה שלא התפשט זה שעדיין מגדירים אותו בצורה שהיא יחס מאוד חיצוני.
במקום לחיות אותו ולהופיע בעצמך כמה שיותר שלמות,
בצורה אינסופית, יותר ויותר, כל הזמן, להשתלם. האדם השלם הוא האדם המשתלם, כן? כך המהר״ל כותב.
כל הזמן אתה משתלם. גם אם משה רבנו היה לאן להתקדם, מה אתם אומרים? היה לאן להתקדם?
כן.
הוא הספיק הכי הרבה מכולם, נכון? אדון כל הנביאים.
אבל יש נבואה יותר גבוהה מזה, כן?
אדם הראשון הייתה לו נבואה יותר גבוהה, כתוב בזוהר. זה יערי אל עד האדם הראשון. זה יותר גבוה מאספקלה אל עד המהירה.
ויש גם מעל אדם הראשון, זה נקרא הנבואה שאחר תחיית המתים. זאת אומרת, תמיד יש לנו לאן להתקדם, וזה מצוין, בסדר?
אז אוקיי. עכשיו,
תסתכלו רגע, אני עושה איזה דילוג, דילוג, דילוג.
אז עוד לפסקה הבאה, ואנחנו נחזור לפסקה שלנו, לרגלי המניעה הכללית של לימוד הרוחני בעניינים האלוהיים,
הולך מושג האלוהות ונחשך
מעין עבודה שכלית והרגשית מתוארה. כלומר, אנשים לא מבינים
את היחס הנכון
אל האלוהות,
אם זה הפחד החיצוני וכולי,
והאמונה הטבעית והשעבוד של ההכנעה, נשארים בלבבות רבים בתור השפעת ירושה מאותן התקופות.
כאילו, הוא חושב שהיחס זה להיות כנוע אליו,
והאמונה הטבעית לא מבוררת, ושיעבוד של הכנעה, ויחס חיצוני,
שהדעה וההרגשה האלוהית הייתה מאירה בהם בעוזה, אז זה כאילו, טוב, קוראים את הדברים, אבל מבינים אותם בצורה מצומצמת. עושה עוד,
עכשיו, ואני עושה טיפה עוד דילוג, וכיוון,
וזה, ואחר כך אנחנו חוזרים לפסקה שלנו,
שנקודת התוך של ההכרה האלוהית עמומה,
הרי המהות האלוהית, היא הרי המהות האלוהית כלולה בהמון,
וגם ביחידים שהם ראויים להיות
למהירי דרך להם, כלומר אפילו,
הוא רוצה להגיד פה משפט מאוד מאוד חריף,
שאפילו מי שאמור להיות מאיר דרך לדור, התלמידי חכמים, גם אצלם
זה עלול להצטייר בצורה כזאת מגדירה וחיצונית,
ואז הוא אומר,
איך זה מצטייר אצלהם?
רק בתוך
כוח תקיף שאין להימלט ממנו, וכך הוא להשתעבד אליו.
יחס לגמרי אסלאמיסטי, הייתי אומר, חיצוני.
כן? לא שזה בא מהאסלאם, אלא זה בא מההבנה של כתבי הקודש בצורה
לא מספיק מבוררת.
זה,
אוקיי.
אם נספיק, אני אראה לכם עוד מקומות ברב שהוא מבאר את היסוד הזה, אבל פשוט אני רואה שזמננו קצר.
אז אני טיפה אתקדם עם הפסקה,
אבל תזכירו לי בסוף אם יישאר זמן.
אוקיי, אז אמרנו שבעצם זה תוקע את הגאולה. אני חוזר לפסקה שלנו.
השיגים האלה בהבנת האלוהות,
כי האמונה היא לא מופיעה באופן חי, הרי ככל,
באופן שלם, ככל שאדם, אם האמונה שלו מבוררת,
אז הוא נהיה כל הזמן יותר כללי, יותר אידיאליסט, יותר מופיע את השם בארץ, יותר מחפש לרדוף אחרי מצוות, כן? ולא לרדוף אחרי,
איך אני מועיל הלאומיות הישראלית, שהיא הופעת שם השם בארץ, נכון? כנסת ישראל,
להיות אדם, או נעשה אדם כללי ואידיאליסט ומוסר את הנפש על הנקודה הזאת.
אבל,
אבל,
אבל אם יש סיגים,
אז פתאום יש אור גאולה, ואור גאולה הוא בעצם קריאה לכלל ישראל לשוב לארץ ישראל
ולהאחז בה בגבורה וכולי, ופתאום הסיגים האלה מאוד מעכבים.
אתה רואה כל מיני תופעות כאלה
שמאוד מסובכות, בסדר?
אז זאת, זאת היא הסיבה שכוח שלילי גדול מתעורר בעקבות דמשיחא,
בחוצפה שגיאה, נכון? כתוב חוצפה איסגא בסוטה פרק ט משנת ט ו,
זה בגמרא זה דף מט עמוד ב,
כתוב בעקבות דמשיחא חוצפה איסגא, כלומר למה יש חוצפה?
חוצפה זה הכפירה,
זה החילונות, כאילו, למה היא כל כך גדולה?
כי יש כוח שלילי שמתעורר למה?
לשלול את האומר, ושלילה זו תבהר את כל מה שהוא כאה במושגים האלוהים והתלוי בהם בכללות האומה.
הכפירה היא נלחמת בחסרונות.
אם לא היה חסרונות, לא היה מתעורר כוח מנגד.
וכיוון שיש חסרונות,
אז הכפירה באה ונלחמת,
נלחמת נגד הדתיים,
נגד התקציבים, רוצים לגייס אותם, רוצים להעיף את המתנחלים לכל מקום.
במה את נלחמת, גברת כפירה, נכון?
נלחמת במשהו, עצם החיים שלך, לא.
נלחמת במה שכהה שם, ביחס אל האלוהות,
ולכן הוא גורם להופעת חיים לא שלמה.
נלחמת בסיגים, בסדר?
אז מה גורם זה שיש מלחמה נגד האמונה? זה גורם לנו להגדיל את האמונה, כמו כתבי הרב קוק, נכון?
שהוא ראה דור של חלוצים, אבל
הוא הוזע בהם אידיאליות לאומית וכולי, אבל הרבה בעיות בדעות.
אז זה גרם לו להעמיק מאוד ולהגדיל את האמונה.
אז שלילה הזאת תבהר את כל מה שהוא כהה במושגים האלוהים והתלוי בהם
בכללות האומה. היא נלחמת נגד החיסרון, נגד מה שהוא כהה,
שהוא לא מבורר,
שהוא לא מאיר,
שהוא...
טוב, אפשר לשאול שאלות אגב, זו לא דרשה של אל שבת.
מה? אה, תודה רבה, מזל שאמרתי את זה. איך קוראים לך?
אה, טוב, תודה רבה, איתי. כן, כן.
צהריו שלו,
ובמפירה
זה עובד
בתשנה הרבה סגנות של הרמב״ם.
כן. אז האם זה לא בגלל כל התירוץ שהיית כצבאות לדימוי של
השפעות בכימוס ומשהו שאולי,
האם זה לא מרגישים?
מה אנחנו נראים?
כאילו מה שכימוס ניסה שתירוץ?
לא, תקשיבי, בכלל לא מתעסקת בנושאים האלה, זה ממש לא מעניין אותה.
אנחנו, כשאתה רואה את הכפירה, אתה רואה כבר לא את המלחמה...
עוד פעם, תסתכל רגע, בואו אני אסביר לך איך זה עובד,
בסדר?
אני מבין את השאלה, אני מקווה.
השיגים ביחס אל האלוהות
הם גוררים דעות
ומעשים מאוד חסרים,
לא שלמים,
כי השורש הוא,
הבסיס של כל הבניין הוא לא שלם, אתה מבין?
אוקיי, נגד מה הכפירה לוחמת?
היא לא לוחמת נגד הסיגים,
היא לוחמת נגד הופעת הסיגים, נגד המעשים החסרים,
נגד הופעת החיים הפרטיים המצומצמים, נגד זה היא לוחמת.
מה זה גורם לאנשי הדת, מה זה גורם לנו?
לברר את האמונה,
להבין שיש בעיה.
אם לא היו הבעיות האלה בהופעה, כן, בענפים,
אז לא הייתה כפירה.
הענפים היו שלמים מאוד, כי הם נובעים ממקום, משורש מבורר.
אבל אם השורש הוא מאוד מצומצם,
ממילא יהיה לזה המון, המון, המון, המון תולדות. אני הדגמתי במהלך השיעור כמה תולדות, נכון?
גם תולדות כאלה, כאילו, שפשוט יחס חיצוני. יחס חיצוני, זה יחס חיצוני, אז
זה לא הופך אותך ליותר אידיאלי, זה הופך אותך למין כזה,
לא רוצה להסתבך איתו, אני אעשה מה שצריך,
תן לי לגמור,
בסדר? אני אעשה וי ליד מינכה.
ביטי, בסדר?
לא רוצה להתעסק עם זה.
זה לא גדולת
גדלות של חיים, אתה מבין?
זה הופעה מצומצמת, בסדר?
הכפירה לוחמת נגד הצמצום הזה, היא מגדלת אותנו.
כי המחלה, אמרתי לכם, היא נמצאת בראש פסגת המחשבה,
והרפואה למחלה
היא,
היא שם, גם כן, בסדר?
אז אני אגיד לכם, בהרבה מקומות הרב כותב,
אגרות הראיה בחלק ב', עמוד רלב, הוא כותב שהדור הזה שלקוי כל כך במחלת הכפירה,
שהוא רפיון האמונה,
הוא בעצם אמור לגרום לנו,
שלתשואה שלו,
אנו צריכים להרבות בתורת האמונה, כן?
אז גם במאמרי הראייה, בעמוד 84, הוא כותב,
כפי רוב העמל שיעמלו אור דורשי השם להעמיד המושגים
האמוניים והדברים המסתעפים מהם על טהרתם ועמיתתם,
כן תוסיף תעודת הרשעה לרדת,
עד שבהפיסת הצורך לזה ואובדן תועלתה, כי עשן תכלה ועולתה תקפוץ פיה.
זה הרתיעה למחלת החוצפה, זה על ידי העמקת הדעת.
הוא אומר שהדור, הוא נפל,
במי שחוברת על פנימיות התורה, באות ב'
כתוב שהנפילה שנפל לדור, מהאמונה ומהיהדות המעשית והמידותית גם,
בגלל שהוא לא מכיר אותם. ולמה הוא לא מכיר אותם?
מי אמור להכיר לו אותם? מי שיש לו כישרון שעוסק בתורה וראוי להיות בה גדול וחשוב, נכון?
אבל מה שקורה,
שיש עיסוק מופרז בצד ההלכתי והתלמודי,
למרות שהוא מאוד חשוב, כן?
אז זה מזניח את הצד הרוחני,
עד שכאילו,
כמו שהרמח״ל כותב במסעדת ישרים, מה, אתה מתעסק בפלפולים שהם לא נוגעים
אל החיים?
זה קודם להכרת החובות העיקריים,
שאדם, שהעולם מושתת עליהם,
הרחובות הלבבות, הוא כותב על זה בהקדמה שלו, רעיון ממש דומה.
זה בעצם בשביל לסלק את הכפירה ואת החוצפה,
אז זה על ידי העמקה באמונה, ביסודות שלה,
בכל ההסתעפות שלה וכולי,
ואז ממילא יפוג כוחה של הקליפה הזאת, של הכפירה הזאת,
והיא תהיה באפסות וריקנות.
הרב אפרתי, הרב בנימין אפרתי,
יש לו בספר שנקרא סנגוריה במשנת הרב קוק, שם בעמוד 52,
הוא כותב שהכלל היסודי ברפואת הדור,
הרי הוא שמקור החוצפה הוא עצמו מקור הרפואה.
כלומר,
הם בעצם קוראים לנו לגדול.
הם אומרים, אנחנו כופרים כי אנחנו מזהים סיגים בהבנת האלוהות,
אנחנו לא מזהים באמת,
אנחנו רואים פשוט את הענפים שיוצאים משם,
והרפואה, היא תבוא על ידי סילוק של השיגים האלה ואמונה מהירה.
וכמו שכל רופא של מחלה, הוא צריך להבין את השורש של מה הבעיה. אתה רואה תופעות מבחוץ, אבל אתה צריך להבין את השורש.
ואז ממילא אתה גם תוכל להכווין את הכוחות למקום חיובי של הדור, כל הכוחות של הדור וכולי, הנשמות האלה,
שהן כופרות, כי הם אומרים לנו, אנחנו רוצים אמונה יותר גדולה, לראות אותה בחיים.
בצדק, בהרבה מובנים.
אז אומר הרב, אף על פי שנורא חזרתי לענייננו הדבר,
אף על פי שנורא הדבר לראות שכמה ענייני אמת, מידות טובות ומצוות וחוקים הולכים ונשתפים וניכרים לכאורה.
למה? כי יש תנועה של כפירה.
אנשים זרקו את כל הדברים האלה.
על ידי זרם השלילה,
לכל מקום, סוף-סוף,
הכל יצמח בטהרה וגבורה,
בקדושה העליונה מגרעין האיתן הטהור והמרומם שכל שלילה לא תגיע אליו.
ואורו יזרח בתור אור חדש של ציון בגדולה מופלאה, למעלה מכל ציור,
שכוחות דלים של נפשות עייפות, עייפות חומרית ורוחנית של גלות ארוכה ודידוי ויכולים לצייר.
כלומר,
זה מאוד מדאיב
לראות את הכפירה,
עזיבה של מצוות,
ולומדים,
וכולי,
בגלל הזרם הזה של הפלילה.
אבל בכל מקרה, אבל מכל מקום,
זה גם יצמח,
אבל בטהרה ובגבורה,
מאותו גרעין שהשלילה היא לא מגיעה אליו. מה זה הגרעין הזה שהשלילה לא מגיעה אליו?
בעצם, בעומק העניין, אצל הכופרים יש בקשה לאמונה מהירה, נכון? זה בא מכוח הנשמה היהודית,
שהיא רוצה לראות תופעת חיים מלאה.
מהירה,
ואז מה?
הכפירה היא לא יכולה לגעת שם.
זה בנשמה הישראלית,
הנשמה היהודית.
היא יכולה להילחם בענפים,
והיא לא יכולה לגעת בשורש,
אבל צריך עוד פעם,
לעבור תהליך של לברר את הדעות,
לברר את אמונת ישראל אצל מי שאמור להורות את זה ולהחזיק בזה,
לחיות ככה.
אם יקומו אנשים
שזה אמונה כזאת מהירה ושלמה,
היא מה שמכה אותם, ויש, יש, ברוך השם, מכוח תורת הרב קוק יש הרבה מאוד,
יש הרבה, לא הרבה מאוד, יש,
אז השלילה היא לא יכולה לנגוע במקום שאין בו חיסרון,
היא יכולה לפגוע רק במקום שיש בו חיסרון. מה שהם מבקשים זה אמונה גדולה של אור, אור השם,
שיופיע בתור אור חדש על ציון.
למה זה אור חדש?
אבל זה אור של התורה.
בגלות זה יצטמצם, האור הזה הוא יצטמצם.
אור חדש זה אור שהוא מבורר אמונית,
שהוא כל הזמן שואף לשלמות ולגדלות ולכלליות ולאידיאליזם עליון, לחיות את האידיאלים האלוהים בארץ,
ולא לחשוב עליו, אלא לחיות אותו.
ואור חדש של ציונת העיר בגדולה מופלאה למעלה מכל ציור, שכוחות דלים של נפשות עייפות, עייפות חומרית ורוחנית, שגלות ארוכה ודידול יכולים לצייר.
בכל זאת, זה,
כל עוד הנפשות הן מדולדלות מהגלות,
גם אם זה של אנשי מחזיקי הדת, ככה הרב קוק כותב, הוא ראה את זה בימיו,
זה,
הם מציירים ציורים מכווצים, ודאי שנפשות שהן עייפות חומרית גם, כן?
אז הם גם כן, זה מצמצם. בכל מקרה,
כן, כן.
לא, מה פתאום.
לא, לא, הכופרים הם אלה שלוחמים
בדתיים שמופיעים בצורה
או בדתיות שמופיעה בצורה חסרה.
זה לא הם שמה, זה גם בתוכנו קיים, שלא יהיו אי-הבנות.
ואנחנו צריכים להתגדל, כל אחד מאיתנו,
לאמונה בהירה, עמוקה, מהירה. זה לא הם שם. אני נתתי דוגמאות, אבל גם, בסדר, זה לא,
ודאי שתורת הרב קוקי פעלה הרבה,
ופועלת והולכת ופועלת, ומי שהוא קרוב במשנה הזאת,
אז זה אמור להיות יותר מבורר ויותר חי בנושא הזה.
אבל כל עוד לא לומדים כמו שצריך, או שיש כאלה שבכלל לא לומדים,
אז האור הזה הוא לא מופיע,
וממילא יש התנגשויות חזיתיות, נכון?
בגלל הדעות
שמופיעות בצורה מצומצמת.
בסדר, הרעיון של הפסקה ברור, העסק ברור, חברים.
בסדר, ברור?
כן.
כן, כל הכבוד.
איך קוראים לך?
אה, אני יודע, סתם שאלתי.
איזה פילוסופיה אתה מדבר.
כן.
זה לא...
אוקיי, נו, כן.
מה השאלה? אני מנסה להבין את השאלה. מה השאלה?
תלוי.
תלוי אצל מי שלומד, אז הדברים האלה הם חיים אצלו, אין הידרדרות, אתה מבין?
מי שלא לומד, אז המושגים לא מובהרים.
לא חושב שיש ירידה, כאילו, במובן הזה.
פשוט זה,
מי שאוחז בזה במשנה הזאת, אז הוא חי את זה, בסדר?
הזכרת את ברוך שפינוזה, הוא, יש לרב קוק מאמר שלם,
ממש באותו נושא כמו שלנו,
שנקרא דעת אלוהים,
בעקבי הצאן,
מאמר די קשה האמת,
אבל הוא ממש נוגע בנזק העצום שהוא עשה,
הכופר הזה.
כי הוא הגדיר את האלוהות.
וההגדרה שלו היא,
הנס הייתה, היה שהרבנים החרימו את הספרים שלו והחרימו גם אותו.
והנס היה שהוא כתב את זה בלטינית, אז אף אחד לא הבין מה הוא כותב.
אבל הוא, היום תרגמו את זה לעברית וזה, זה, לא יודע מי לומד היום את הדברים האלה בכלל, אבל זה נזק.
מאוד מאוד גדול. כי הוא ממש כאילו לקח והגדיר והפך את הקדוש ברוך הוא לפסל ותמונה, משהו.
נורא ואיום, בסדר?
אז אני חושב שוודאי צריכים להיות לפחות בקיא בדברים האלה,
כאילו לדעת,
בהקשר לשאלה שלך,
מול מה אתה נלחם או מול מי אתה נלחם, אתה מבין?
צריך להיות איזושהי
רמה מסוימת של הבנה מה המשנה הלא נכונה שם, אבל היא באמת מאוד בעייתית, בסדר?
אבל ודאי שצריך לתת לזה מענה.
כי אם תוכל, תשים את ה...
איך אומרים?
תלמד מאמר דעת אלוהים.
מאמר לא קל,
אבל זה מאוד משמעותי.
זה די משנה את כל היחס לתפיסה אל האלוהות,
אם כי גם המאמר שלנו נגע באותם נושאים,
רק שם זה בהרחבה עוד יותר גדולה, הרבה יותר גדולה, בסדר?
טוב, ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן, חזקים וברוכים תהיו, שבת שלום,
ובשורות טובות.
