שלום וברכה.
פרשת בלק צריכה לעמוד לנגד עינינו לא רק
כפרשה שעוסקת בנביא שקילל וניסה לפגוע בעם ישראל והקדוש ברוך הוא הפך את זה לטובה,
אלא גם לפרשה שמבררת יסוד שמבדיל בינינו לבין אומות העולם.
חזל אומרים המשנה באבות כל מי שיש בו
שלושה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו,
ושלושה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם. כלומר, אומרת המשנה באבות,
יש חלוקה בין עם ישראל לבין בלעם.
יש חלוקה יסודית לא רק בסוגיה של המפגש והקללה והברכה, אלא בעצם הטבע.
יש טבעיות של בלעם הרשע,
יש טבעיות
של אברהם אבינו וצאצאיו.
וממשיכה המשנה,
מי שיש בידו שלושה דברים הללו, עין טובה,
רוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו.
לעומת זאת,
מי שיש בו עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע.
כלומר, יש יסוד סגולי
שמבחין בינינו לבין בלעם.
בין עם ישראל לבין מבט
שיש לפעמים לאומות העולם.
עד כדי כך, אגב,
שהישוד הזה גם מכריע להלכה.
הגמרא אומרת בסיפור,
אומרת איזשהו יסוד הלכתי שנפסק להלכה.
איפה הוא נפסק?
בהלכות חזקה בעם ישראל.
הרי אם אדם, למשל,
פוגש אישה בעם ישראל,
מחליטים להתחתן,
אין דרישה בוא נעשה בירור,
אולי איפשהו בעבר הרחוק בעצם הם בכלל לא יהודים.
היהודים הם בחזקת
כשרות אדם שהוא חלק מקהילה. אני לא מדבר עכשיו על בירורי יהדות שעושים היום
כשאדם מגיע ופותח תיק נישואים, אבל במציאות המתוקנת יש קהילה של יהודים בעולם.
כל מי שבקהילה הוא חלק מהקהילה, הוא חלק מעם ישראל, חזקת כשרות.
ובאמת, ככה פוסק הרמב״ם להלכה, וככה גם השולחן ערוך.
כל משפחות בחזקת כשרות,
ומותר לסע מהן לכתחילה. זה היסוד שמוביל אותנו. אדם, מציעים לו מפגש עם מישהי, הוא לא עושה ברורי יוחסין.
אבל הרמב״ם מוסיף הערה.
אף על פי כן,
אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד,
או ראית משפחה אחת שהיא בעלת מצע ומריבה תמיד,
או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל,
ואז פנים ביותר חוששים להם וראוי להתרחק מהם שאלו סימני פסלותם.
וכן הפוסל את האחרים תמיד כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שממזרין חוששים לו שמא ממזרו.
ואם אמר שהם עבדים חוששים שמא עבדו
שכל הפוסל בגומו הוא פוסל. אומר הרמב״ם יסוד, הודע לך
הטבעיות ההתנהגותית של עם ישראל היא התנהגות מסוימת,
של עין טובה,
של רוח מסוימת שנוכחת בעם ישראל.
ואם אתה רואה אדם שבמגמה תמידית
אצלו או אצל משפחתו יש רוח אחרת,
חוששים מהם.
וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות
ושונא את הבריות,
המלחמה הזאת הראתה
עד כמה יש באויבים שלנו אכזריות טבעית, שורשית,
ועד כמה בעם ישראל יש התנהגות אחרת לחלוטין.
לכן אדם כזה שיש בו עזות פנים או אכזריות,
שונא את הבריות, אינו גומל להם חסד, חוששים.
שמא גבעוני הוא,
שמא הוא לא יהודי.
שסימני ישראל לאומה הקדושה ביישנים,
רחמנים וגומלי חסדים.
כלומר, אומר הרמב״ם להלכה, דע לך,
ויש טבע לעם ישראל.
הקדוש ברוך הוא חתם בחותם אמת טבע בעם ישראל.
ולכן ההבחנה שאומרת המשנה באבוד, בין תלמידיו של בלעם לתלמידיו של אברהם אבינו,
זאת הבחנה בסגוליות הפנימית של עם ישראל.
ובאמת הגמרא מביאה דוגמה.
הגמרא מביאה דוגמה,
אומרת הגמרא בקידוש עם דף איהו גברא,
דמינארדא,
שהגיעה למטבחיה בפומבדיתא,
הגיע לאטליז בפומבדיטה, לא הכירו אותו.
נכנס למין חוצפה כזאת, הוא אומר,
אבו לי בישרה, אבו לי בישרה, תביאו לי בשר.
אמרו לו, רגע, רגע, יש פה, יש פה תור,
תחכה רגע.
אנחנו עכשיו גם נותנים
להשמה של רב יהודה בר יחזקאל,
שהוא בא לקחת בשביל רבו,
תשב, תחכה, ניתן לך.
אמר במין זלזול כזה,
מי זה בר שוויסקל, במין עיוות של השם,
שקדם לי. מי זה אותו יהודה בר שוויסקל על רבי יהודה בר יחזקאל, ככה עיוות את שמו,
שהוא מקבל לפניי?
הלכו ואמרו לרבי יהודה שככה הוא דיבר וככה הוא התנהג,
נדע אותו.
אמרו לו שהוא רגיל לקרוא לאנשים עבד.
הכריז עליו, עבד הוא.
אותו אדם תבע את רבי יהודה בר יחזקאל לדין.
איך יכול להיות שאתה ככה מוציא את שמי ברבים?
תבע אותו לדין תורה אצל רב נחמן.
אמר לה, מה איתה מה שם תהי?
אמר לה, אי גברא, למה נידית את אותו אדם?
אמר לה, הוא צייר,
שליחה דרבנה, הוא צייר את השמה שלי.
אמר לו, טוב, אז תלקה אותו, אבל למה לנדות אותו?
אמר, מכיוון שהוא מכריז על אנשים שהם עבד,
ויש לנו תנאי שכל הפוסל פסול,
ואינו מדבר בשבחו לעולם.
שאל אותו רב, נחמן, אבל בסדר,
בכל אופן, לחשוש, אני מבין, אבל להכריז עליו.
תוך כדי כך,
אותו מגיע, אותו הנתבע,
ורואה את רב יהודה בר יחזקאל,
ואומר, לי קראת העבד,
אני צאצא מבית חשמונאי.
ובזה בעצם הוא הסגיר את עצמו, הרי ידוע
שאחרי שמרים בת חשמונאי זרקה את עצמה והתאבדה כדי שהורדוס
לא יוכל להביא ממנה צאצאים,
היא הכריזה כל מי שיאמר, מבית חשמונאי קאתינא עבדהו,
אין יותר צאצאים לבית חשמונאי.
כלומר, הסיפור הזה בא ואומר,
יש אמת סגולית
בהתנהגות של האדם.
ואני רוצה מתוך זה קצת להעמיק
מהי נקודת ההבחנה בינינו
לבין בלעם הרשע, מהי נקודת
הבירור הזאתי.
ארמונה עשרת ברכות אומרת,
בכלל התנהגותי,
מניין שאין מרצין לו לאדם גישת כעסו.
אגב, צריך לדעת, יש לפעמים משפטים שאנחנו מצטטים אותם, ואפילו לא חושבים מה המקור שלהם, האם הם נכונים.
למשל, יש משפט שאנשים הרבה פעמים
מצטטים אותו בחינוך,
שצריך להכות בברזל כשהוא חם.
כלומר, מה ההשלכה החינוכית? אתה רואה את הבן שלך עושה משהו לא נכון,
תאיר לו מיד,
אתה חושב שההתנהגות הזאת נצרכת לענישה,
תעניש מיד, תעקה בברזק כשהוא חם.
המשפט הזה הוא משפט מקסים, אבל הוא נכון לנפחייה,
הוא לא נכון לחינוך.
לחינוך לא נכון,
מה פתאום?
יש לפעמים דווקא שההמתנה, הסבלנות,
האמירה יותר מאוחר,
בנחת שלך ושל הילד, היא תוליד הרבה הרבה הרבה יותר פירות.
ובאמת, אומרת הגמרא,
אין מרצין לו לאדם משעד כעסו.
אדם כועס, אל תנסה לרצות אותו, עכשיו תן לו להירגע.
אין מנחמים אדם בשעה שמתו מוטל לפניו.
יש תהליכים נפשיים.
שואלת הגמרא מניין?
מאיפה לומדים את זה?
מריבונו של עולם,
שאמר למשה רבנו בחטא העגל,
פניי ילכו ואני חוטא לך.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, המתן לי עד שיעברו פנים של זעם,
ואניח לך, חכה,
במרכאות, אני ארגע, יעברו פנים של זעם, ואז
נדבר.
שואלת הגמרא, ומי היכא ריתך כמי דקוד שבריכו?
וכי יש כעס, יש ריתך בפני הקדוש ברוך הוא?
וענה הגמרא, כן.
נתניה ואל זועם בכל יום.
יש נקודת זעם בכל יום.
וכמה זעמו? רגע.
וכמה זה רגע?
אחד מחמשת ריבו ב-8,888 בשעה.
כלומר, קח את השעה,
תחלק אותה ל-58,888,
זה הרגע הזה.
זה הרגע הכל-כך כל-כך קטן הזה שהשם זועם בכל יום.
ואין כל בריאה יכולה לכוון לאותה שעה. אף אחד לא יכול לכוון לאותה שעה,
חוץ מבלעם הרשע.
חוץ מבלעם הרשע שהוא ידע לכוון לשעה הזאת.
שואלת הגמרא,
דעת באמתו
לא ידע.
את הדעה של הבהמה שלו בסיפור עם האתון הוא לא הבין.
אז דעת עליון הוא יודע?
אלא מלמד שהיה יודע לכוון לאותה שעה.
כן, בילם הרשע ידע לכוון לאותה שעה.
וזה מה שהנביא אומר לישראל, עמי זכור נעמה יעץ בלק מלך מואב וגומר,
למען דעת צדקות השם שהקדוש ברוך הוא הציל אותנו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, דעו כמה צדקות עשיתי עמכם,
שלא כעסתי בימי בילם הרשע.
שאלמלא כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט.
מה הגמרא מלמדת?
הגמרא מלמדת שבאמת יש רגע של כעס
בכל יום ויום. יש רגע של זר.
מה הייתה התכונה של בלעם?
שבלעם ידע לכוון לשעה הזאת.
אבל יש פה נקודה יותר עמוקה.
ובעצם הנקודה הזאת מחלקת אותנו,
כתלמידיו של אברהם אבינו,
לבין
חלקים גדולים מן העולם שהם תלמידיו של בלהם הרשע.
הרבה פעמים אנשים חושבים
שנקודת ההבחנה בין אופטימיות לפסימיות
היא נקודת הבחנה של התנהגות נפשית.
אבל זה באמת שנקודת ההבחנה היא הרבה הרבה יותר עמוקה.
נקודת ההבחנה בין אופטימיות לפסימיות
היא ראייה אמונית של העולם.
כלומר, מה המבט האמוני שלך על העולם?
האם המבט האמוני שלך על העולם הוא שהקדוש ברוך הוא
עושה טוב בעולם?
לעולם יש מגמה של טוב אלוקי.
למגמה הזאת יש ייעוד שבסופו של דבר יש תקווה וטוב,
והעולם הולך ומתקדם במגמה הזאת,
ואין אנרכיה,
ואין חשש של איזושהי אפוקליפטה,
אלא העולם הולך וצועד,
או שההפך.
יש לך ראייה שהיא ראייה של הרוע בעולם,
של תחושה שיש אנרכיה בעולם,
של תחושה שהעולם הולך לאיזשהו חזון אפוקליפטי,
שהכול בסופו של דבר ייחרב והכול ייהרס ויסרב והאנושות תכחיד את עצמה,
כל מיני חזיונות כאלה.
מה המבט שלך לעולם?
כאשר האדם מתבונן על העולם בעין רעה,
ככה הוא רואה את העולם.
הוא רואה בכל דבר רוע,
הוא רואה בכל דבר טרגדיה,
הוא רואה בכל דבר אנרכיה רוחנית, אנרכיה מעשית.
אין מגמה של טוב לעולם, אין ייעוד אלוקי.
זה עין רעה של בלעם.
יש עין אחרת,
שהיא יונקת מאמונה שיש בורא לעולם.
מאמונה שנכון, יש רגע שהקדוש ברוך הוא זועם בו.
יש גם מידת הדין לפעמים על העולם.
יש לפעמים פורענויות בעולם.
יש לפעמים דין ששולט בעולם,
אבל העולם כמגמתו
הוא עולם של טוב.
העולם כיעודו האלוקי
הוא עולם שהולך לטוב,
שהולך לברכה.
אז האדם יתמלא בראייה אחרת של העולם.
להיות תלמיד של אברהם אבינו זה אומר שהמבט שלך על העולם
הוא שהעולם בנוי על חסד עולם, חסד ייבנה.
אתה מאמין בטוב,
אתה רואה דרך זה את העולם.
אני רוצה רגע להעמיק בזה.
יש גמרא מופלאה במסכת ברכות
שמלמדת אותנו שראיית עולם היא לא דבר אובייקטיבי כמו שנדמה לנו,
אלא דבר סובייקטיבי. לפעמים אנשים חושבים,
רגע, איך שאני רואה את העולם, ככה העולם. לא, לא, לא.
אתה רואה את העולם על פי נקודת העומק הפנימית שלך.
באיזשהו מבט, באים חזר, הילדים אומרים אותך,
דע לך, אין ראייה אובייקטיבית על העולם, לא קיים.
אתה תמיד תראה את העולם על פי מה שטמון בתוכך.
אגב, גם מבחינה מעשית, איך אנחנו רואים?
אנחנו לא רואים דרך העיניים, לא להתבלבל.
אנחנו רואים דרך המוח.
כלומר, העיניים קולטות את המציאות
ומשדרות אותה למוח.
המוח חוזר ומקרין את התמונה לפנינו.
אפילו בצורה שהעיניים קולטות אותה הפוכה,
המוח הופך אותה ומקרין לנו. כלומר, אנחנו בעצם רואים על פי המוח.
ואז אם המוח שלי מלא בתחושה רעה,
בעין רעה, אני רואה רע.
אבל אם המוח שלי, הלב שלי,
המידות שלי בנויות בעולם של טוב, אני רואה טוב.
והגמרא מביאה דוגמה.
אומרת הגמרא, דע לך,
כל אירוע שאדם עושה,
יש שני סוגי אורחים שמגיעים אליו.
יש אורח טוב
ויש אורח רע.
אורח טוב,
מה הוא אומר? אורח טוב מגיע לאירוע,
מגיע לאולם,
מגיע לבר מצווה, לחתונה, הוא מסתכל, מה הוא אומר?
כמה טרחות טרח בעל הבית,
כמה בשר הביא לפניי,
כמה יין הביא לפניי,
כמה גלוסקאות הביא לפניי. איזה אירוע,
איזה אוכל,
איזה בשר, איזה יין.
וכל מה שטרח בעל הבית,
לא טרח אלא בשבילי.
אבל אורח רם מתבונן על המציאות ומה הוא אומר.
מה טורח טרח בעל הבית?
איזה טורח טרח בעל הבית?
בת אחת אכלתי,
חתיכה אחת אכלתי,
כוס אחת שתיתי, כמה טורח טרח בעל הבית?
וכל מה שטרח בעל הבית, לא טרח אלא בשביל עצמו.
אומר הרב קוק, מה היסוד שיש בגמרא הזאת?
אמר הרב קוק בעין היער, על אותה גמרא, דע לך.
ההבדל בין האורח הטוב
לאורח הרע זה לא הבדלים אובייקטיביים במציאות, כי אם הדבר תלוי בתכונת הנפש הטובה היא אם רעה.
בואו ננסה לבאר את הדבר.
אדם מגיע לאירוע,
זה יכול להיות האירוע הכי מדהים,
אולם הכי יוקרתי בארץ,
השף הכי מוכר בעולם,
והוא מתבונן על האירוע הזה. האם אפשר על אירוע כזה לומר שהוא לא אירוח מדהים?
זה העולם הכי יפה בארץ.
זה האוכל הכי מעודן שיש. איך אפשר לא להגיד על זה כמה אוכל נפלא וכמה טורח תחבע לבית?
אבל מסביר הרב, האדם בעצם לוקח את המציאות,
וכמו שאמרנו, הוא מעביר אותה דרך המסנן של עצמו,
של מה יש בו,
של איזה מידות, איזה ראיית עולם.
ובאיזשהו מקום הוא שואל איזושהי שאלה בתת-מודע,
שהיא תקרין על איך אני מתבונן על האירוע.
הוא שואל, רגע,
אם אני הייתי עושה את האירוע,
איך הייתי עושה אותו?
אם הייתי עושה אני אירוע כזה,
מה הייתה הסיבה שהייתי עושה אירוע כזה?
עכשיו הוא בנפשו מלא עין רעה,
מלא צרות,
מלא מידות מקולקלות.
אז הוא רואה את האירוע הזה ואומר, אני הייתי עושה אירוע כזה, מפואר וגדול,
כשבעצם כל המטרה שלי זה להרשים את האחרים, זה שופוני.
אני הייתי עושה אירוע כזה כשבעצם,
יש איזה קומבינה, אני בעצם מלבין כספים דרך האירוע.
אני הייתי עושה אירוע כזה כאשר בעצם השגתי את זה בהנחה,
בעצם אח שלי הוא בעל האולם.
ואז המסקנה,
בת אחת אכלתי,
יין אחד שתיתי, כמה טרח טרח בעל הבית?
כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשביל עצמו.
כל הגודל הזה פתאום מקבל צבע רע.
כל הגודל, הפאר הזה פתאום מקבל
צבע תחושה של אגואיסטיות.
אבל בוא ניקח תמונה הפוכה.
האדם מגיע לאירוע באולם הכי עלוב שיש,
עם האוכל הכי גרוע שיש.
והאדם עכשיו עושה אותו דבר, עושה העתקה פנימה בתת מודע,
ושואל שאלה, מתי אני הייתי עושה אירוע כזה?
והוא אדם מלא טוב.
הוא אומר לעצמו, אני הייתי עושה אירוע כזה כאשר
באמת,
אין לי יכולת כלכלית, ממש.
אני לא יכול להוציא שקל.
אבל למרות זאת, כל כך חשוב לי
לכבד את החברים שלי,
לכבד את המשפחה שלי. אז אני הופך עולמות
ועושה אירוע כזה.
ואז פתאום המנגינה שיוצאת
מתוך האולם העלוב הזה והאוכל הגרוע הזה,
זה כמה בשר אכלתי,
כמה יין שתיתי,
כמה טורח טרח בעל הבית,
וכל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי.
אומר הרב קוק,
היסוד הזה נכון לא רק לגבי אולם אירועים.
היסוד הזה נכון גם לאיך אנחנו מתבוננים על הנהגת השם בעולם.
מי שנפשו טובה,
שהוא מלא באמון בבעל הבית,
הוא מלא באמון בטוב האלוקי,
הוא רואה את הטוב האלוקי בכל מקום.
הוא רואה את הטוב האלוקי בכל מקום.
לעומת זאת, אדם
הוא מלא ורע,
שהוא מלא במידות מקולקלות,
בכל דבר
הוא רואה חוסר הנהגה אלוקית,
הוא רואה מציאות אבודה,
הוא רואה חזיונות אפוקליפטיים.
זה הנפש שלו.
אנחנו צריכים להבין שההבדל בינינו לבין תלמידי בלעם זה אמונה בהנהגה האלוקית.
זה לא אומר שלפעמים אין לנו שאלה,
זה לא אומר שלפעמים אנחנו עומדים בכאב.
נכון, יש רגעים שבהם יש זעם בעולם,
אבל אנחנו לא סתומי עיניים.
אנחנו רואים את התמונה הכללית,
רואים את הטוב האלוקי שהולך ומופיע.
ואז גם ברגעים קשים,
גם ברגעים מורכבים,
העננה שמרחבת מעלינו היא עננה
של הנהגה אלוקית.
חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה,
זה לא כי הרעה הפכה להיות טוב.
לא, יש רעה בעולם.
אבל המגמה האלוקית שייכת.
ולכן אני מברך את אותה ברכה.
אני מברך על זה ועל זה.
אני לא מברך את אותה ברכה מילולית.
על זה אני מברך דיין לאמת ועל זה שהחיינו,
כי חסד עשה איתנו הקדוש ברוך הוא.
אני לא מסוגל לברך עליה שהחיינו, אני עדיין לא רואה אותה.
אם הייתי רואה מאחורי הפרגוד,
כמו אותם הילדים בקריאת ים סוף, שכל ילד היה מראה באצבעו ואומר, זה לי ואנווהו,
אז הייתי יכול לברך את אותה ברכה.
אבל אני מברך מתוך ידיעה
שיש מגמה אלוקית ברורה,
שיש טוב אלוקי שהולך ומופיע במציאות.
היא לא תמיד נהירה לי,
היא לא תמיד ברורה לי.
כמו שאמרנו, לפעמים היא עוברת דרך זעם,
אבל אני לא רואה את העולם דרך הנקודה הזאת.
לעומת בלעם הרשע,
שידע לכוון לנקודה הזאת, ואולי בעצם
כי לשם הוא כיוון תמיד.
וכמו שהמשפט העממי אומר,
גם שעון מקולקל,
יש שעה אחת ביום שהוא צודק.
מי שתקוע על נקודת הזעם,
יהיו רגעים שבאמת נקודת הזעם תהיה שם.
אבל אם זה כל מה שהוא רואה,
אז הוא יראה תמיד רק רע.
זה המבט של בלעם.
להיות תלמיד של אברהם אבינו זה לדעת להיות מלא בראיית טוב,
גם כאשר המציאות היא לא פשוטה לנו,
גם כאשר המציאות היא לא נהירה לנו.
וזה ה-DNA של עם ישראל.
עם ישראל הם רחמנים בני רחמנים,
הם גומלי חסדים בני גומלי חסדים, הם ביישנים בני ביישנים.
זה הטבעיות הפנימית הרוחנית
שלא רשם שפועם בהם.
ולכן אם ראית אדם שהוא כל כולו ההפך מזה,
זה לא רק תכונת אופי שלו,
זה לא רק איזשהו קלקול הנהגתי,
זה משהו ב-DNA שלו שמעיד,
אתה לא חלק מעם ישראל.
אתה לא חלק מהסגוליות האלוקית הזאת שמופיע במציאות.
ואני חושב שבימים המופלאים שאנחנו עוברים,
ימי גאולה,
שיש בהם גם צדדים מורכבים וקשים וכואבים,
אנחנו צריכים לרומם את המבט שלנו של עין טובה למציאות,
של להיות מתלמידיו של אברהם אבינו.
ואז אנחנו רואים את עבודת השם, את אור השם,
כמו שאומר הרב,
ואדם כזה ממילא ישמח בחייו,
ויהיה עובד השם באמת,
וליבו טוב על הבריות,
כי הכל ילך
ויקבל את המבט
של השלמות האלוקית,
שהיא מלאה בטוב, מלאה במגמה אלוקית,
גם כאשר לפעמים יש נקודות של חושך.
שנזכה בעזרת השם ללמוד איך להיות מתלמידיו של אברהם אבינו, ולא חלילה להידבק
בתכונת עין הרעה של בלעם,
לדעת
גם בעולם החדשות, איזה חדשות להדהד ואיזה לא,
לדעת מה לשמוע, מה לא לשמוע,
לדעת להיות מבשרי טוב,
ולא לרוץ להיות תמיד מבשרי רע.
זאת המגמה שלנו, זה הרוח של עם ישראל.
ברכת השם תהיה עליכם, שבת שלום.
