בעזרת השם אנחנו רוצים ללמוד כאן איזה, להתחיל להתכונן לימים חשובים בעם ישראל.
והימים האלה הם ימי בין המצרים.
כתוב כל רודפיה השיגוה בין המצרים. בחסידות אומרים כל רודפיה, כל מי שרודף את השם יתברך,
משיגים אותו דווקא בין המצרים.
למה? מדוע?
כי לכל מערכות יחסים יש דופק.
דופק.
אז אם אנחנו מודדים את הדופק של מערכות היחסים בינינו לבין השם יתברך,
זה דופק מואץ, נגיד, מאוד בשבועות, נתן תורה, בפסח,
יציאת מצרים, נכון?
הוא גם מואץ מאוד בתמוז ואב,
שם הקדוש ברוך הוא הראה לנו כמה אכפת לו מאיתנו, וכמה אנחנו מכאיבים לו
שאנחנו עושים דברים לא טובים, כי אמרנו כמה פעמים שההפך מאהבה זה לא שנאה,
ההפך מאהבה זה אדישות.
אז הימים שבהם התגלה לנו שהקדוש ברוך הוא הכי לא אדיש למה שאנחנו עושים,
וזה נוגע, וזה הימים האלו.
יז בתמוז ותשעה באב,
שבעצם באים מתגלה עומק הקשר. ולכן תשעה באב, יש לזה הרבה, נדבר על זה קראת תשעה באב,
זה בעצם חג גדול של אהבה של הקדוש ברוך הוא אלינו,
שזה ביטוי בכל מיני צורות.
טוב,
השבוע למדתי עם הילדים אצלנו בקהילה,
התחלנו ללמוד רמב״ם לקראת בית הבחירה.
אז שאלתי, אמרתי להם, תראו,
אנחנו לומדים את זה בגלל הימים הללו,
אבל יש עוד סיבה.
שאלתי אותם, למה אנחנו יותר קרובים, לחורבן או לבניין?
לבניין, חורבן בית המקדש,
עברו, יש כל מיני ספירות,
אבל לפי הספירה המקובלת,
1955 שנים, נדמה לי, נכון?
זה התימנים.
כן, זה בדיוק ההבדלים.
אבל בעזרת השם, אנחנו, מהרה ייבנה, אנחנו קרובים. אז לכן,
מבין ההלכות, עדיף ללמוד את הלכות בית הבחירה
שעוסקות בבניין מאשר טוב.
למה אני אוהב לכם כל הדבר הזה?
כי בעצם יש כל מיני סוגים של הכנות
ולימודים. אני רוצה ללמוד היום פרק במשנה שבאופן פשוט
ועל פי נגלה לא קשור בכלל לאירוע שלנו,
לא קשור ל... הוא עומד בפני עצמו, פרק
הפותח של מסכת ברכות, פרק א', מסכת ברכות.
הנחת העבודה שלנו היא שכשאתה פותח משהו בפרק א' במסכת ברכות, זה פתיחת
תורה שבעל פה.
איך מסתיים התורה שבכתב?
לעיני כל ישראל.
איך מסתיים התנ״ך?
יעל.
למד.
איך מתחילה תורה שבעל פה?
מם.
ממתי?
בסדר?
אז כף למד, מם. המשך ישיר.
תורה שבכתב, התורה והתנ״ך זה התורה שבעל פה.
אבל בכל אופן,
פרק
א', מסכת ברוך הוא זאת הפתיחה
של כל תורה שבעל פה,
ולכן יש בפרק הזה איזשהו שער מאוד מאוד מעניין. אז אני רוצה, ברשותכם, ללמוד את הפרק הזה,
ללמוד את הפשט,
ולעשות פשוט, לבקש מכל אחד מאיתנו בקשה אחת,
לנסות לחשוב,
האם
אם אני הייתי רבי יהודה הנשיא,
האם הייתי כותב את המשנה כמו שהיא כתובה?
כי הרי המשנה, אני מזכיר לכם,
היא נועדה לכתוב את הדברים בצורה בהירה, ברורה,
קצרה ומתומצתת.
זה כל העניין של לכתוב את תורה שבעל פה.
אם אז נשאיר את זה בעל פה ואפשר ללמוד ולהרחיב כמה שרוצים.
אבל כשרבי יהודה הנשיא כותב, אז הוא בעצם במגמת צמצום ודיוק ובהירות.
טוב,
אז בואו נראה.
משנה הראשונה, ממתי קוראים את שמע בערבית? משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם עד סוף השמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר.
החכמים אומרים עד חצות.
רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. יש פה שלוש דעות.
מעשה שבאו בניו מבית המשתה ואמרו לו לא קרינו את שמה.
אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות.
ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות
מצוותם עד שיעלה עמוד השחר.
הקטר חלבים ואיברים מצוותם עד שיעלה עמוד השחר.
וכל הנחלים ליום אחד מצוותם של עמוד השחר, ואם כן, למה אמרו החיים עד חצות? כדי להרחיק את האדם מן העבירה. זאת המשנה.
איזה שאלה
יש לכם על המשנה הזאת, קשה, גדולה,
דרמטית?
אומר לנו רבי יוסף, אמרת לי, אוחנה?
איך?
סער. סער אוחנה.
משנה ארוכה, למה הוא מעריך?
יש שאלה יותר גדולה מזאת.
אני לא, גם משנה, אנחנו לומדים משנה.
מה?
אז זה הגמרא שואלת, אבל זה פשוט,
כי בתורה כתוב, ושוכבך וקומך.
כן, יפה. אז אתה אומר, קודם כל צריך,
זה הגמרא שואלת, תנא יחכה, מאיפה הוא עוזר?
היא אומרת, התנא התחיל, בפסוקים כתוב צריך, ואז הוא ממשיך.
יש פה שאלה אחרת, חברים.
איך, איך?
אני לא מבין. אתה רוצה להגיד לי,
המשנה כאן נושא, נושא המשנה הוא זמנים.
נושא המשנה הוא זמנים.
איך קובעים זמנים, גם בזמנים שלא היה להם שעון כמו שיש לנו?
איך קובעים זמנים? לפי מה?
לפי שמש, ירח, כוכבים, שקיעה, זריחה, תת הכוכבים,
חצות היום, הם ידעו את זה.
מה זה הזמן הזה משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתה?
איזה מין זה הזמן זה? איך זה קשור לזמנים בכלל?
זה זמן, לא זמן.
אתה הרי רוצה שדברים יהיו ברורים, לא שיהיו דברים לא ברורים. תפוס בן אדם ברחוב, תגיד לו, אדוני,
מתי זמן קריאת שמע, שקיעה, לא, לא, זמן קריאת שמע, הכהנים יכנסים לך, מה?
איזה כהנים, איזה תרומה אתה רוצה ממנו?
זה מסרבל מאוד את המשנה,
ובעיקר מהפך אותה ללא ברורה,
ביותר שמהצד השני יש לך אלטרנטיבה מאוד פשוטה, או ברורה, ממתי זה יכול להיות או העלות השחר,
או הנץ החמה.
אלה אפשרויות, אין אפשרות אחרת.
בעלות השחר זה זמן אסטרונומי ברור, אתה מסתכל, מרגע שאתה רואה את האופק מתחיל להחוויר,
הנץ החמאז, ברגע שאתה רואה את הנץ, אז נגמר הסיפור.
מה זה הדבר הזה? מה זה ה...
ושאלה נוספת,
יש הבדל, אבל אמרתי שאין הבדל, זה שניהם ברורים. שאלה נוספת זה מה זה הרשימה הזאת שמופיעה? הרי נושא המשנה הוא קריאת שמע, נכון?
זמן קריאת שמע.
פתאום המשנה מביאה כאן רשימה.
תראו, המשנה זה לא גמרא. בגמרא הרבה פעמים,
הגמרא מביאה משהו מסוים, ואגב, מה שהיא מביאה אותו, אז היא מביאה עוד דברים.
הגמרא אסוציאטיבית, המשנה היא לא כל כך אסוציאטיבית, היא עוסקת בהלכות.
הדבר הקרוב ביותר ללשון המשנה זה הרמב״ם ביד החזקה. אז הרמב״ם לא מתחיל להגיד לך מה שהוא אומר לך, וכיוון שאמרתי לך את זה, אני אגיד לך עוד דברים.
הרמב״ם מסודר, הרמב״ם מדויק, כל הלכה שם אותה במקום שלה.
אז עכשיו יש פה רצף הלכות שבכלל לא קשורות לנושא.
שימו אותן בהלכות, במסכת זבחים, במסכת
מסכות שעוסקות בעבודת בית המקדש, כן, בעיקר זבחים, מסכת זבחים, מסכת בסדר קודשים, מה זה קשור כאן?
רצף ההלכות,
הקטעי חלבים ואיברים, הנחלים ליום אחד, כל הדברים, מוזר מאוד.
נכון? זאת שאלה? עזרא, חלמת.
בסדר, טוב לחלום מתוך זה, אתה יודע, יהודי אחד חזר מדף יומי,
הלך לישון.
אשתו אומרת לו, מה אתה עושה? אמרו לו, אני חוזר לשיעור.
משנה הבאה.
ממתי קוראים את שמע בשחרית?
אותה שאלה.
מה הבעיה?
שחרית, יש לנו או על אות השחר או הנץ, דבר איתי.
מי שיכיר בין תכלת ללבן.
עכשיו, אתם יודעים שאני, מצווה תכלת זה מצווה חביבה עליי, אין לי כל התנגדות שיוזכר תכלת, קודם כל, אנחנו יודעים שהיה להם תכלת במשנה,
גם בגמרא עוד היה תכלת.
אבל מה זה הזמן הזה?
שאני חושב שצריך להחזיק את הציצית שלי ולהסתכל,
ואני מצליח להבחין בין הפתיל תכלת לבין הפתילים הלבנים. מה זה הזמן הזה? למה זה זמן בכלל ש...
זה לא קשור לזמנים.
בגמרא יש שם עוד גדר.
מי שיכיר את חברו שרגיל עמו בריחוק ד' אמות,
זה דווקא זמן יפה, שאתה בעצם בהנחת העבודה שאתה מתפלל עם חברים, אתה לא מתפלל לבד.
אתה אמור להכיר את מי שאתה מתפלל איתו.
אדם היום מגיע למניין, עשרה אנשים,
הרב תל אביבלסליאל אומר שמניין זה
לא עשרים רגליים, אלא עשרה לבבות.
שאתה אמור רגע להכיר את מי שאתה מתפלל, ואז,
מתי זמן תפילה?
אם אני רואה את ירמיהו, ובאחר כשתי מטר, ואני בחושך, ואני מזהה אותו,
או, אז אני כאילו צריך טיפה להתאמץ.
פעם, אנשים, כשהיו מניחים תפילין,
אז כדי לדעת אם התפילין במרכז, היו שואלים את החבר, תגיד, אני בסדר?
ואז החבר היה עושה לך ככה. היית מקבל אישור מהחבר להתפלל.
הוא שולח מהמתקן לך את זה, ואז הוא גם מתקן לעצמו.
היום כבר הוא כל כך מסתכל במראה.
לפעמים המראה זה גם בטלפון, זה כבר מסתכל,
אז הוא כבר עונה ל...
אז דווקא טוב לשאול את החבר, תגיד, אני בסדר?
אצל צוללנים.
לפני שמתחיל מצלול, אז אתה עושה לחבר ככה, הוא אומר לך,
ככה.
לא, ככה זה לעלות, ככה זה בסדר.
טוב,
אז גם כן, לא ברור.
ממתי קוראים את שמה בשחרית, מי שיכיר בין תכלת ללבן, רבי אליעזר אומר, בין תכלת לקרטי.
או,
עוד יותר קשה.
קרטי זה ירוק,
ירקק, כרפס כזה.
וגומרה עד עיני צחמה.
טוב, זו דעה אחת.
רבי יהושע אומר,
עד שלוש שעות.
למה עד שלוש שעות, לפי רבי יהושע? מה הסיבה?
לא במשתה. למה, מה אתם אומרים?
מאוד פשוט.
זאת קריאת שמש של שחרית,
נכון?
נגיד שהיום הוא 12 שעות,
אז צריך לחלק את היום לחלקים,
נכון?
אז אם תחלק אותו נגיד ל...
אתה יכול לחלק אותו לשליש,
שליש בוקר,
שליש צהריים,
לשליש,
אבל יותר קל לחלק אותו לרבעים,
כמו שאנחנו עושים היום, יש לך הרבע הראשון זה בוקר,
הרבע השני זה צהריים, הרבע השלישי זה אחרי הצהריים, והרבע הרביעי זה התשקיעה כאילו. בסדר? אז בעצם הבוקר נגמר.
צריך לתת פעם ראשונה שהבוקר אמרנו להיגמר, נכון?
אז אם אתה מחלק את היממה בצורה כזאת, לפי השמש,
לא, מה אומר רבי יהושע?
שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלוש שעות.
מה זה רלוונטי?
עד מתי מלכים ישנים?
לזמן קריאת שמע.
לזמן קריאת שמע,
בבוקר, אז צריך להיות בזמן ש...
במקומך, טוב, נו, אז בסדר, אז במקומך, אוקיי, אז למה עם כתובת, בני המלכים?
במקומך, בוא נגיד, מתי רוב העולם קמים, רוב העולם, אני נגיד היום,
אני חושב שרוב העולם, עד שעה שמונה הם קמו, לא?
מקווה.
נכון, רוב האנשים, אני חושב שעד שמונה, גם אלה שעובדים בהייטק ומתפללים,
מגיעים לעבודה בתשע וחצי, אז קום, להתפלל, להכין את הילדים וכולי.
מוזר.
הלאה, המשנה הבאה.
בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבוקר יעמדו
שנאמר ובשוכבך ובקומך.
ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובחתך בדרך.
אם כן למה נאמר ובשוכבך ובקומך בשעה שבני האדם שוכבים
ובשעה שבני האדם עומדים
עד כאן.
אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והתתי לקרות כדברי בית שמאי
וסיכנתי בעצי מפני הליסטין
אמרו לו,
כדאי היית לחו בעצמך שעברת על דברי בית הלל. טוב, עכשיו
השאלה הבאה, מה קשור הסיפור הזה למשנה?
המשנה עושה היום אתנו מחלוקת בית שמאי ובית הלל.
איך זה בשכבחה עבורמך?
הבנתי את המחלוקת, בית שמאי ובית הלל אחרי כבית הלל.
רבי טרפון עשה כבית שמאי וקימה את זה. בסדר, למה זה נכנס למשנה? למה זה לא בגמרא?
או בברייתא.
זה יכול להיכנס לברייתא, לא צריך להיכנס למשנה.
אגב, רבי טרפון היה כהן,
וכהן ששימש בבית המקדש, הוא עוד זכה על בית המקדש.
יש בגמרות שהוא מעיד
כל מיני עדויות מבית המקדש, הוא שמע את הכהן הגדול, מבליע את השם המפורש וכו' וכו'.
משנה ד' היא באמת משנה קלאסית של פרק במסכת ברכות, ברכות קריאת שמע.
בשחר וערך שתיים לפניה ואחת לאחריה,
בערב שתיים לפניה ואחת לאחריה, ארוכה וקצרה,
מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, קצר אינו רשאי להאריך,
לחתום אינו רשאי, לא לחתום, לא לחתום אינו... טוב, זו משנה שהיא די ברורה, אין לי עליה שאלות.
המשנה הבאה היא הכי מוזרה בכל הפרק.
רבותיי,
עוד פעם, מה שביקשתי מאיתנו זה לנסות רגע לחשוב,
אם אני הייתי כותב את הפרק, האם הייתי כותב אותו ככה? אז כבר היינו כותבים את זה בצורה אחרת.
אבל אני שואל, מה נושא הפרק?
מה נושא הפרק?
קריאת שמע.
תודה.
בואו נדייק את זה, זמן קריאת שמע.
אני שואל אתכם עוד שאלה,
מה תכלית אמירת קריאת שמע? מה תכלית המצווה של להגיד קריאת שמע?
מה תכלית?
איך איך?
עול מלכות שמיים.
אני שואל אתכם עוד שאלה, יותר מכשילה, מה תכלית מצוות מזוזה?
איך?
גם.
ולא?
ולא?
מצוות מזוזה, למה שמים מזוזה בפתח הבית?
איך?
שמירה, אנחנו נדבר על זה תכף,
על השמירה. מה עוד?
ולא מה?
ולא זכר ליציאת מצרים. מצוות מזוזה
לא קשורה ליציאת מצרים,
מפני שמה הפרשיות שנמצאות בתוך מצוות מזוזה?
שמע והיה עם שמוע. מה תוכן פרשות שמע והיה עם שמוע?
אהבת השם, יראתו, ההליכה בדרכיו,
הנאמנות למצוותיו, קיום מצוותיו בכל לב. לא מוזכרת שם מציאת מצרים.
לא מוזכרת.
בסדר?
לגבי מה שאמרת, שמירה, רק אני אגיד על זה איזה הערה אחת.
אנשים חושבים שזה שמירה,
ואם אני אשים מזוזה גדולה, זו שמירה גדולה, וכל הדברים האלה.
הרמב״ם מדבר על זה בחריפות, על
התפיסה הזאת.
אם כבר אדם צריך שמירה, הוא צריך שמירה איפה?
בחוץ או בתוך הבית?
בחוץ.
על מזוזה אתה שם אותה מימין הנכנס.
לא, אם זה ההיגיון, אז אתה צריך לשים את המזוזה, כשאני יוצא מהבית, אה, הקב'ה תשמור עליו ככה בצרות, תאונות דרכים, מה שאני אשמור.
אז אתה שם את המזוזה ואתה נכנס.
זה לא המטרה שמירה,
אלא המטרה היא כך,
כשאדם נכנס לביתו,
והוא עכשיו נמצא בין ארבע קירות, אף אחד לא רואה אותו,
חוץ מבני ביתו, וגם את זה לא תמיד הם רואים,
הוא עומד על פתח הבית ואומר, אני יודע, הקדוש ברוך הוא, שאתה נמצא איתי בתוך הבית, ולכן גם בתוך הבית אני צריך להתנהג לפי דבר השם,
ולהתנהג בצורה מכובדת, ולכבד את אשתי, ואת ילדיי, ולחנך אותם לתורה ומצוות,
להתנהג בצורה צנועה, ובטהרה,
ובקדושה ובכשרות המזון ובכשרות המאכלים וטרת המשפחה וכו', למרות שאף אחד לא רואה.
הקדוש ברוך הוא רואה.
ואם אדם מתנהג באופן הזה ושם את ביתו על אדני התורה והמצוות, תורה, לשון, הוראה, תורת חיים וכו', זה שמירה.
זה שומר על הבית, באמת, כי יש, הבית מלא ב...
זה קודם כל בניגלה,
הוא באמת מתנהג כמו שצריך, אז הוא זוכה לכל הברכות שיש בתורה.
וגם כנראה שמירה סגולית, אפשר לקרוא לזה, בסדר?
אם כך, מטרת קריאת שמע זה קבלת עול מלכות שמיים.
חוץ מקריאת שמע וקבלת עול מלכות שמיים,
יש עוד מצווה שנקראת מה?
זכר ליציאת מצרים. זה שתי מצוות נפרדות.
בסדר? לא קשור עוד כמעט זו לזה. הכל קשור, אבל זה...
באו חכמים וחיברו והוסיפו לנו פרשייה שמוזכר ביציאת מצרים, שזה פרשת ציצית,
צירפו אותה לקריאת שמעון, בסדר?
אומרת כאן המשנה, מזכירים יציאת מצרים בלילות.
אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן 70 שנה
ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות,
עד שדרשה בן זומא שנאמר,
למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.
ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות.
ואחר כך הם אומרים, ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח.
ושאלת השאלות היא,
מה הקשר של המשנה הזאת למסכת ברכות? היא צריכה להופיע באיזה מסכת?
פסחים.
איזה מסכת עוסקת ביציאת מצרים?
פסחים.
אתה רוצה להגיד לי שחוץ מליל הסדר,
ששם אנחנו עוסקים ביציאת מצרים, צריך להזכיר את יציאת מצרים כל יום,
גם בבוקר וגם בערב? מצוין, תגיד לי את זה במסכת פסחים. שם הנושא, למה פה?
כל המשנה בכלל לא קשורה, בסדר?
אז אם כך,
למדנו את הפרק הזה פשוט,
נשארנו כאן שאלות חמורות מאוד.
מה זה הזמנים המוזרים האלו?
מה זה הזמנים המשונים האלו?
למה תכלת ולבן? מה זה ה... זה... מה פתאום סוף זמן הבוקר מוגדר לפי בני מלכים?
מי...
בני מלכים של גויים כנראה,
וכל הדברים האלו.
למה הסיפור הזה של רבי טרפון מעניין אותנו? הוא צריך להיכנס למשנה, אבל הדבר האחרון זה מה פתאום, יש כאן משנה שבכלל קשורה ליציאת מצרים במסכת ברכות, במסכת פסחים.
אדוננו רבי,
שפתחת את המשנה בפרק לא ברור,
אתה מטמיע אותנו.
ושאלנו גם מה זה כל הרשימה הזאת של כל הדברים שעד חצות.
תשובה.
יש לנו בהלכה
שני קבצים של הלכות.
מי יש כן עם מים? אפשר לקוס מים? תגידי משם תודה. איך שאתה יוצא, יש מטבחון,
ויש שם תודה.
יש לנו שני קבצים של הלכות.
יש קבוצת הלכות אחת, הלכות זכר לחורבן.
כמו אפר בראש חתנים,
שוברים את הכוס בחופה,
עמה על עמה.
בבית שמשאירים,
נכון?
יש כאלה שעושים את זה אומנית או אמנותית כזה, אנחנו את זה עשינו המה למה.
היה בדיוק פועל ערבי, אני סימנתי לי,
לקחתי ממנו את הדיסק, עשיתי כזה עם דיסק, ואז עם פטיש ואיזמן הורדתי.
אז הפועל הזה אומר לי, מה אתה עושה?
אמרתי לו, אנחנו צריכים לעשות את זה.
הוא אומר לי, תן לי, אני אעשה לך. אמרתי לו, אתם הרסתם מספיק, אתה לא צריך...
חורבן, אל תיגע בזה.
אז זה מהמה למה בבית.
זה הלכות זכר לחורבן, נכון? עכשיו, ימי בן-היוצרים, לא מתחתנים אשכנזים,
ולא שומעים, לא מנגנים, וכולי וכולי. זה זכר לחורבן.
אבל יש קובץ הלכות לא פחות חשוב, אולי יותר חשוב, שהוא הלכות זכר למקדש.
איזה?
איזה הלכות אתם מכירים זכר למקדש?
הנה, עזרא אמר, לא, נשמור את הכוס זכר לחורבן.
ברוך אתה ה' אלוהינו לנוחם שהקונה ידברו.
פסח, כורך.
כורח ופסח, זכר למקדש היה הלל, היה כרוכה ואוכל, ומצוין. אז הלכה אחת. איזה עוד הלכה?
איך?
קורבנות, יפה. איזה עוד?
ספירת העומר.
כן, זה קשור לקורבנות. ספירת העומר, מה אתה סופר את העומר? אין לנו קורבן עומר. זכר למקדש. מה עוד?
איך? איך?
מה?
אז מה ההלכות זכר למקדש שלנו?
שעולים לכותל, הולכים לכותל, כאילו, כן.
אבל זה זכר לחורבן.
אני שואל זכר לבניין, זכר למקדש. ההלכה הכי ברורה שהיא זכר למקדש
זה לולב
ארבעת המילים כל שבעה ימים.
הרי בזמן שבית המדינות היה קיים,
היה לולב במדינה רק יום אחד,
לקחתם לכם ביום הראשון,
ורק במקדש היו לוקחים
לולב שבעה ימים.
וכשחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהיה לולב נוטל במדינה כל שבעה ימים. אז זה הלכה, זכר למקדש.
בסדר?
בסדר, אז יש... עכשיו,
הלכות זכר למקדש זה לחנך אותנו לציפייה וגעגוע לבניית ולמקדש. לא רק להתאבד על החורבן, שזה סור מרע, אלא גם הסתו.
אבל בחינוך, כל מי שעסק בחינוך יודע שבחינוך השיטה הכי טובה זה חינוך עקיף, לא ישיר.
אתה יכול לדבר עם מישהו על משהו, אבל אתה יכול ליצור מצב שבכל מקום שהוא מסתובב ופונה, הוא פוגש את הדבר הזה.
בכל מקום.
הוא הרבה יותר חזק.
איפה שהוא לא מסתכל, הוא נזכר
שיש איזה משהו שצריך לזכור.
לדעתי לא ניתן להבין את הפרק הזה,
את פרק א' מסכת ברכות,
בלי להבין שכל הפרק הזה נכתב כזכר למקדש.
הרי רבי יהודה הנשיא,
נגיד כמה מילים על רבי יהודה הנשיא, הוא בעצם
דור אחרון לתנאים,
הוא ראה את רבי מאיר מאחוריו, רבי מאיר הוא תלמיד רבי עקיבא, כלומר רבי יהודה הנשיא עומד בנשיאות
אחרי שתי הטראומות הענקיות שעברו על עם ישראל, המרד הגדול הוא מרד בר כוכבא,
שבעצם עם ישראל פה כמעט התקעקעה ביצתם,
והגזרות חמורות מאוד של הרומאים, כל מיני נציבים רומאים אכזנים ביותר,
זה רבי יהודה הנשיא,
ואפילו התחיל לחלחל ייאוש.
ייאוש.
לדוגמה,
הגמרא, מסכת בבא בתרא אומרת,
בסוף פרק שלישי, אמר רבי ישמעאל בן אלישע,
מיום שפשתה מלכות הרשעה וגזרה עלינו,
גזרה עלינו לא להכניס את הבן
לברית לשבוע הבן, דין הוא
שנגזור עלינו לא לשאת אישה ולא להוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם כלה מאליו.
כך אומר רבי שמעון בן אלישע בגמרא מסכת דבא באתר.
אלא הנח להם לישראל מוטב יהיו שגיגים ועלי ומזידים.
כלומר היה כאילו
הפרויקט הזה שנקרא עם ישראל, לאן הוא ילך?
לאן הוא ימשיך? רבי שמעון בן אלישע דור התשמ״ד.
רבי יהודה הנשיא
הקדוש ברוך הוא בתקופתו הרפה את המצוקה קצת.
היה כאן נציב רומאי שנקרא אנטונינוס, שהיה חבר קרוב של רבי, ביטל את הגזרות,
ורבי ניצל את הזמן הזה כדי מהר מהר לקבץ את כל ההלכות ולכתוב את תורה שבעל פה,
את המשנה.
הגמרא אומרת במסכת מגילה שרבי בתקופתו לא צם ביוז בתמוז, בגלל שהיה אנטונינוס.
הוא הגדיר את זה כשלום, הוא אפילו רצה לעקור את אישה בהר,
לפי חלק מהדור.
ואז הוא אומר, אוקיי, אני רוצה לכתוב את התורה שבה,
אבל אני רוצה שכל פינה שיהודי פונה, הוא יזכור מה היינו, שלא נשכח.
שלא נשכח, כי הסכנה הכי גדולה בגלות זה שתשכח מה היית.
בן מלך הוא בן מלך, אבל יום אחד הוא שכח שהוא בכלל היה בן מלך, אז הוא מתחיל להתנהג כמו אחרון הקבצנים ברחוב.
כל עוד הוא זוכר שהוא בן מלך, יש סיכוי שהוא יחזור.
אבל אם אתה לא זוכר, אם זה הלך על איבוד, הגמרא אומרת במסכת שבת,
דורשת פסוק במגילת איכה.
ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה.
פסוק, שכחתי את הטובה. מה, אתה יודע, זה כבר אומר, הטובה זה כלים נעים, אישה נעה.
אז מה, זה החורבן הגדול, אומר הרב קוק שם בעין היה.
הוא אומר,
צרת החורבן היא שאתה בכלל מפסיק להתגעגע למשהו. אתה אומר, לא, אתה בכלל שכחת שפעם היית כזה. שפעם אסתטיקה עניינה אותך, יופי, אתה כבר אומר, לא, אני כבר לא צריך, אני לא שם.
זו צרת הגלות היותר גדולה.
שאדם לא זוכר שום פעם בכלל היה בן מלך.
אומר רבי יהודה הנשיא, התפקיד שלי זה שאיפה שתיגע,
אתה תזכור.
אתה תזכור.
מה היה לנו?
מי היינו?
מאיפה יצאנו? לאן אנחנו צריכים לחזור?
זה לא חוכמה, או כן חוכמה, אבל זה לא מספיק,
נגיד,
לשים את זה רק בהלכות המוגדרות. אני רוצה שבכל מקום שאתה נוגע, בום!
בוא נתחיל ללמוד תורה שבעל פה,
אומר רבי יהודה הנשיא, לכולנו, יאללה.
קריאה שמשל ערבית,
קבלת הלמלכות שמיים. ממתי?
לך תעיין בבית המקדש
ותזכור את הכוהנים הטמאים שנכנסים לאכול בתרומתם.
זה נכון, זה...
בשעה של הכוהנים, רק אני אגיד לכם מה הזמן.
הכוהן שנטמא ורוצה לאכול תרומה, צריך לטבול,
אבל לחכות שתשקע עליו השמש.
ורק כששוקעת עליו השמש הוא יכול לאכול תרומה קדושה טהורה.
בסדר? אז בבת אחת עברת עולם, יש לי כוהנים, יש לי בית מקדש,
ניתנת תרומה, יש טהרה, יש טומאה, יש תיקון לטומאה.
זורק אותנו בבת אחת לעולם אחר. למה?
זה חלק מקבלת עול מלכות שמיים שלנו לזכור את הייעוד ואת מה היינו, שלא נתרגל למציאות בלי בית מקדש.
ולכן המשנה מביאה כאן רשימת,
רשימה ארוכה של עוד דברים שהיו נעשים בבית המקדש, הכלי חלבים ואיברים,
הנחלים ליום אחד. בבת אחת הוא זורק אותנו בכלל לבית המקדש. למה?
כי אומר רבי יהודה הנשיא, איך שאתה מתחיל ללמוד איתי, תזכור מאיפה באנו.
בעצם רבי יהודה הנשיא הוא אפשר להגיד דור וחצי אחרי החורבן.
משהו כזה.
וואו.
טוב,
היינו בית מקדש,
אבל גם היינו ממלכה.
הרבה לפני קצת, כן? בית המקדש חרב דור וחצי לפני רבי יהודה הנשיא, אבל הממלכה,
כן, היא בעצם,
אחרי שבוטל בית חשמונאי,
הרומאים הגיעו לכאן ושמו כאן נציב רומאי.
אומר רבי יהודה הנשיא, אני רוצה שתזכור
גם את העובדה
שהיינו כאן פעם ממלכה.
מה הביטוי?
או מה הצבע שמבטא מלוכה?
תכלת.
ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש, מלכות תכלת,
וחור וכמה מלכות,
תכלת, עד היום.
זה לבוש מלכות,
זה לבוש יקר,
זה לבוש איכותי,
זה לבוש של לבוש של הכהן הגדול,
גם בית המקדש,
אבל לובשים אותו המלכים. אחת הסיבות להיעלמותה של מצוות התכלת הייתה בגלל שהרומאים גזרו,
בקודקס הרומאים הם גזרו,
שרק,
שא' אסור לייצר תכלת, כי זו הייתה תעשייה מאוד מאוד רווחית ויקרה,
אבל גם, רק
הסנטורים שלהם היו רשאים ללבוש את הטוגות מהארגמן ומהתכלת. זה ביטוי למלוכה.
אז אם כך,
אתה בא להתפלל תפילה,
תסתכל בציצית ותזכר בתכלת.
היינו פעם המלאכה.
היה לנו כבוד.
תכלת ראשי תיבות,
תן כבוד לעמך תהילה, נראה לך, תכלת.
תיזכר בזה, תעיין בזה, רגע לפני שאתה מתחיל להתפלל.
רבי אליעזר אומר, אפילו יותר מזה, תכלת וכרתי.
זה שתי צבעי מלוכה.
להבדיל בין מלוכה כזאת למלוכה אחרת, כן? פה תכלת ולבן, מלוכה ורגילות. הוא אומר לך, לא, לא, יש בתוך המלוכה כל מיני ניואנסים, חור, כרפס, תכלת, כאילו, תעיין בדבר הזה.
זה תחילת הזמן. מה סוף הזמן?
שלוש שעות שמה?
מי הם בני המלכים?
אתם, עם ישראל.
אל תשכחו, למרות שאנחנו בגלות,
ויבזו אותנו, ואנחנו נהיה הכי הכי שפלים מכל האומות, אנחנו בנים של מלך.
אנחנו בנים של מלך, אנחנו נחגוג את החגים, ובפסח כבני חורין, וארבע כוס, אנחנו בנים של מלך.
אף אחד לא יכול לקחת לנו את זה, אנחנו כ... עכשיו, זה לא מספיק לדעת את זה.
אתה כל יום, כשאתה מסתכל על שם, יו, יו, עבר זמן קריאות שמע, לא, עוד לא עבר. למה? המלכים עוד לא קמו.
בני המלכים. מי זה? אני בן שמן מלך, אנחנו, כל אחד מאיתנו.
אגב, ספציפית זה קשור אליי מאוד בסוגיה,
כי יש סוגיה במסכת שבת,
שהגמרא דנה, האם מותר לסוך בשמן ורד בשבת?
שמן ורד זה שמן מאוד מאוד איכותי,
והוא רק בני מלכים, אז אולי זה מוקצה,
סוגיה במוקצה.
לא, לא ב... אין בעיה, מבחינת ה... זהו, זה שמן, אין בעיה למרוח.
זה לא משחה.
אבל מבחינת מוקצה, אם זה דבר מאוד יקר, זה מוקצה למחרת חסון כיס.
אמר רבן גמיאל, נדמה לי,
כל ישראל ראויים לשמן ורד, כי כל ישראל הם בני מלכים.
אז יש לי נגיעה אישית בצביעה הזאת, שכל ישראל הם בני מלכים, לכן אני הולך עם תכלת גם.
לשמן ורד, שים.
כן?
אבל זה מסביר לגמרי.
אדוני, אתה בא לקבל קריאת עול מלכות שמיים, שחרית.
תסתכל בתכלת,
תבדוק.
תיזכר שהיינו פעם בני מלכים.
ואנחנו עוד נחזור לזה.
או תחילת וכרתיק, כשאתה בא לסוף קריאת שמע, מתי בני מלכים קמים?
הגמרא ובתי סכת ברכות לעולם ירוץ אדם לקראת מלכי גויים,
אפילו,
כי יזכה להרוץ לקראת מלכי ישראל.
טוב,
הלאה, המשנה הבאה.
אמרנו המשנה עם הסיפור עם רבי טרפון, למה זה מעניין אותנו? רבותיי,
כל עוד היינו בארצנו
עם מרכז של סנהדרין,
אז אדם היה יכול,
בפרטים,
היה יכול, אחד היה להחמיר ככה, הלך מרכך,
יש מרכז,
אז אין ספק על המרכזיות.
ברגע שנחרבנו,
אז אומרת כאן המשפטים, תקשיב, פה עכשיו אין לנו את הפריווילגיה להתחיל פה, כל אחד ההוא יחמיר, ההוא זה, אנחנו נאבד את זה.
חייב מרכז חזק
שכולם מתכנסים לתוכו. הרב קוק אומר את זה על אובדן השבטים.
למה אף אחד מאיתנו לא זוכר מאיזה שבט הוא?
אז הוא אומר, אם אתה צריך לצאת, כשאתה בארץ ישראל, אז מצויין, ההוא משבט בנימין, ההוא משבט דן, ההוא משבט יששכר,
כל אחד עם הגוון שלו בעבודת השם.
זה גדול מדי.
אז כשנשכחו השבטים, כולנו יהודים,
צריך להיזהר מהגויים וכאילו להתמודד מולם,
אבל אומר הרב קוק, כשנחזור חזרה לארץ ישראל,
שוב פעם אפשר יהיה,
אנחנו כאן הכל רגוע, אפשר יהיה להחזיר את השבטים, אני חושב שהיום השבטים זה העדות,
זה הכוונה.
אנחנו רואים שבכל מקום בעולם אתה יהודי חוץ מארץ ישראל. פה אתה או מרוקאי או תימני או אשכנזי, אתה לא יהודי.
אז זה הסיבה.
המרכזיות
של פסיקת ההלכה היא קריטית בזמן של חורבן, אז רבי יהודה מכניס את זה כאן.
אמרנו, משנה ד' היא סטנדרטית,
משנה אחרונה.
הופה.
מזכירים יציאת מצרים בלילות.
האם זה רלוונטי
להזכיר את יציאת מצרים בלילה?
לילה, הכוונה, זמן חשוך.
גלות היא בעצם לילה.
מה זה רלוונטי שפעם יצאתי ממצרים וניצלתי מפרעה, אם עכשיו אני נמצא תחת מלך הרבה יותר גרוע מפרעה,
והרבה יותר רשע ממנו.
היום היה אדם שפעם היה עשיר וקנה יאכטה וזה וזה וזה, וירד מנכסיו והוא מקבץ נדבות.
אז עכשיו הוא מזכיר לעצמו טעמים שהיה לו יאכטה. מה זה רלוונטי עכשיו?
האם מזכירים את זה?
אומר לנו רבי יהודה הנשיא,
כל הפרק הזה בא להגיד שאנחנו חייבים לזכור את בית המקדש,
את המלכות וגם את יציאת מצרים, ולכן תזכיר את זה בלילות, למרות שאנחנו בלילה.
אמר רבי אליעזר בן עזריה, הרי אני כבן 70 שנה ולא זכיתי שתמר יציאת מצרים בגלל. כלומר, היו כאלה שאמרו,
תקשיב,
הייתה דעה כזאת שאמרה,
אין מה להזכיר יציאת מצרים עכשיו בגלות, זה מצחיק.
יצאנו ממצרים והצלת אותנו, אבל עכשיו אנחנו במצב יותר גרוע ממצרים.
רומא הייתה יותר אכזרית, הרבה יותר אכזרית.
אז לא מזכירים.
עד שהגיע בן זומא,
שנאמר, למען תזכור את ימתך מארץ מצרים, כל ימי חייך,
כל ימי חייך, גם בגלות, תזכור את יום יציאת מצרים,
את בית המקדש, את המלכות ואת מרכזיות פסיקת ההלכה.
טוב, ומה אומרים החכמים?
ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח.
תבינו, הפרק הראשון באיזו מסכת ברכות שעוסק בקריאת שמע מסתיים במילים להביא לימות המשיח.
אתה קורא את הפרק הזה ואתה אומר, אני לא אוותר.
אני אתן את החלק שלי בדור שבו אני חי כדי להביא לימות המשיח,
כי רבי יהודה הנשיא חינך אותי.
כי על הדרך שלמדתי הלכות קריאת שמע, פגשתי את בית המקדש, ואת הכהנים האוכלים בתרומתם, ואת כתר חלבים ואיברים,
ואת התכלת, ואת הכרטיב, ואת בני מלכים, ואת המקדש, ואת מרכזית פסיקת ההלכה, ואת הגאולה, וזה, כל זה הפרק הראשון.
ולכן הוא נכתב איך שהוא נכתב.
רבי יהודה הנשיא לא רק מכתוב לנו כאן את ההלכות, הוא בעצם בא לעשות לנו כאן הלכות זכר למקדש וזכר למדינה.
בתוך, אבל בצורה עקיפה, כי ככה זה.
ילד, עד שהוא יגיע ללמוד הלכות בית הבחירה כמה זמן, אבל מי איזה ילד לא לומד ממסכת ברכות משנה ראשונה? כולם לומדים את זה.
על ההתחלה אנחנו גדלים על הדבר הזה.
פלא עצום.
פלא עצום.
וככה המשנה מוסברת, ככה כל השאלות ששאלנו מוסברות.
רבי יהודה הנשיא בכוונה שתל בתוך הפרק הראשון, כנראה בעוד פרקים,
פרק המבוא הראשון של מסכת ברכות,
שהתה בו המון המון המון יסודות שמזכירים לנו, הוא עוד היה קרוב לזה,
מזכירים לנו את היותנו עם על ארצו, עם בית מקדש, עם מלוכה, עם המלכה,
וזה חלק מקבלת עול מלכות שרים, כלומר, אסור להתרגל.
ברגע שאנחנו מתרגלים, כמו נגיד, כמו הרפורמים שאמרו,
מה, כל הדבר הזה, לחזור לציון, לחזור לארץ ישראל, לירושלים, זה כבר לא קרה אלפיים שנה, זה לא יקרה עוד אלפיים שנה,
אבל בסופו של דבר שאני לא רוצה מוותר על ההמיש,
על המנהגים, על כל זה,
אז ניקח מספר, נגזור מהסידור כל מה שכתוב לגבי ציון וירושלים וכל הדברים האלו,
נשאיר איזו יהדות רזה כזאת,
שעוסקת בבן אדם לחברו וככה קצת דברים ככה קוסמופוליטיים,
וזהו, אנחנו גרמנים בני דת משה, איך אמר אחד הזה,
התרבות,
המנטליות,
השייכות, גרמניה.
דת, יש גרמני נוצרי, יש גרמני יהודי, זה הכול, אבל זה המהות.
כנגד זה בא הפרק הזה,
לא לשכוח,
ללכות זכר למקדש,
אבל בצורה עקיפה שהיא הרבה יותר חזקה מאשר
הצורה הישירה.
זה מה שהעיר לי ככה השבוע,
למדתי את הפרק הזה, פתאום העיר לי שכל השאלות האלו,
שיש כאן בעצם כוונת מכוון עמוקה ותחתה, וזה כנראה בחינת תורת ארץ ישראל,
ללמוד את הנגלה של התורה ולחפש בתוכו את היסודות הפנימיים,
החינוכיים במקרה שלנו,
שיש להם ודאי
תכליות עמוקות ונוספות, שנזכה בעזרת השם לראות
הרינו בבניינו וסמכנו בתיקונו, אמן ואמן, חזקו ואמצאו!
