טוב,
בואו נזכר רגע במה אנחנו מדברים.
אנחנו לומדים מאמר, שהמאמר נקרא
על במותמו חלל.
סיפרנו שהמאמר הזה,
כתב אותו הרב קוק בעקבות בקשה של איזה סופר אחד שקראו לו הרב, קראו לו,
לא יודע אם דוקטור, קיצור, עזר, הסופר עזר זה ראשי תיבות
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'.
בכל מקרה,
הוא כתב את המאמר הזה בשנת 1912,
זה כמה שנים אחרי שהוא עלה לארץ ישראל, בסדר?
בשנת 1911 נהרגו שני חיילים,
שני חיילים היו מארגון השומר, זה קרה בגליל,
והוא בעצם מבקש שהרב קוק יתוב עליהם איזשהו הספד.
בא הרב קוק ואומר, רגע, רגע, שנייה, שנייה, זה לא פשוט.
מצד אחד,
אנשים שבוסעים את הנפש להם,
לעם ישראל, זה דבר גדול מאוד,
וצריך להוקיר אותם ולייקר אותם, נכון? זה חשוב מאוד, כמו שראינו בעצם בפעם שעברה,
שהוא אומר,
זה נכון שהם לא בדיוק הדוסים הכי גדולים, ולא בדיוק עובדי השם, וגם לא יודעים לקרוא בשם השם,
ולהגיד שהם עושים את זה בגלל העם ששב לארץ ישראל, זה נכון, כל הדברים האלה נכונים,
אבל אדם מוסר את הנפש,
אם אדם מוסר את הנפש, הוא נקרא קדוש.
אתם יודעים שמי שנהרג, נכון? נקרא קדוש.
אז זה היה כל הקטע הראשון עד פסקה 8. עכשיו תעברו לעמוד השני.
איך אני יודע? כי סימנתי לעצמי,
חזק וברוך.
אתם רואים פסקה 8?
אבל דום.
עכשיו הוא מציג את הצד השני.
מצד אחד הלב אומר לי, בוא'נה, יהודים נהרגו, מה? אז מה? לא בדיוק שומרי תורה ומצוות.
עכשיו, למה הבאנו את המאמר הזה? הזכרנו בשבוע שעבר.
יש מאמר הדור, שזה המאמר, כאילו, החלכים המרכזיים שבו הרב קוק בעצם עושה איזה דיאגנוזה,
כאילו, בדיקה מה מצב הדור, כאילו, מה גורם להם לבעוט בתורה וכל העניינים האלה וזה, ואז הוא אומר,
חבר'ה, בכל הדורות כולם, במאמר הדור הוא אומר,
בכל הדורות כולם, אתם יודעים למה בעטו?
כי רצו להתיר להם את האריות.
אבל בדור שלנו, הסיבה שהם בועטים זה בגלל שהם אנשים גדולים,
שנותנים להם תורה קטנה,
ואז הם בועטים בזה כי הם לא מסוגלים לשמוע דברים.
דברים קטנים, ברור?
כלומר שזה שונה.
אז עד עכשיו הוא אמר את הצד של לצדד ולתמוך
באנשים האלה והדרבה צריך להספיד אותם, עכשיו הוא הולך להיכנס אליהם בצורה,
וקצת יפתיע אתכם, זה משפטים שהרב קוק בדרך כלל לא אומר אותם,
אבל כדי שזה יהיה ה-CC עם ויטמין C,
אז הבאנו את זה לפה.
אבל דום קורא כל מאחריי, את מי אתה מספיד?
מה אתה מספיד אותם בצורה חיובית?
האנשים האלה, שימו לב,
אמנם מעשיהם של אלה הרוגים סתומים, זאת אומרת, הם עשו מעשה שהם נהרגו.
ואין אתה רשאי אולי לספר אחר מיטתיים, להגיד, אה, חבר'ה, אבל הם לא היו בדיוק צדיקים גדולים.
אתה לא, לא, כן, אחרי מות, אתה רואה, בפסקה 8, נכון, הספרתי את זה?
ועד עוטפהו, אדוני, הכל מסודר.
אתה רואה, פסקה 8 כתוב, אבל דום,
ראם גדש,
זרקו ברוך.
לפני שנתחיל, אתמול עשינו חנוכת בית, אתם יודעים,
אורך השם.
חלק מהאנשים היו, היה פה מאוד,
הרבצנו כרואסונים, פיתות, כל מיני תופינים ומגדנות.
זה היה בשעה 13 בלילה, נמשכת איזה 12 עיקודים ומכולות.
וגם, בין השאר, היה שם גם חכם גבאי, אתם מכירים שהוא מדריך במחלקה הצרפתית?
זה, רוצים, יודעים מי זה אילן, נכון? אילן גבאי.
אז אילן באיזשהו שלב הוא קצת ככה יצא מהאירוע, ואז אמרתי לו, מה קרה, אילן? הכל בסדר?
הוא אמר שאתמול נהרגו כמה חיילים.
הם היו איתו בסדיר.
ארבעה חבר'ה שנהרגו, היו איתו בסדיר, ועוד חבר'ה שנפצעו, שהיו איתו ממש עכשיו. בקיצור, היה קשה לו מאוד.
אנחנו ממש חווים את המציאות הזאת, שבעצם אנחנו הלכנו ונושאים באלונקה לצד אנשים שהם לא בדיוק חושבים כמונו ונראים כמונו, והם בשר מבשרנו.
בסדר?
שימו לב איזה תקיפות הוא הולך לדבר איתנו עכשיו,
להחזיר טוב בכיסאות,
אנחנו ממריאים.
אבל דום,
קח צדיק יש לך פה,
פשוט התחלנו בזמן, בסדר? סליחה ש...
אבל אני לא אעשה את החזרה עכשיו, כאילו, על כל מה שאמרנו,
אז יאללה, קדימה.
אבל דום קורא קול מאחוריי. את מי אתה מספיד?
אומנם מעשיהם של אלה ההרוגים סתומים, זאת אומרת, הם עשו מעשה סתום מבחינת,
כאילו על פניו, זה באמת מסירות נפש.
ואין אתה רשאי אולי לספר אחר מיטתם, אתה לא יכול להגיד, טוב, הם נהרגו בהיותם יהודים, אבל איזה יהודים הם? זה לא יהודים בכלל.
הם לא מתנהגים כמו יהודים, הם לא קיימים את התורה.
אבל אולי ידעת את מרביתו של הפועל הצעיר.
אתם כבר לא יודעים מה זה נראה לי, כבר.
הפועל הצעיר, מה שנקרא, שמוץ ניקס. כן, אוכלים חזירים, מרביצים לארוחת בוקר, צהריים וערב.
לא בדיוק מניחים תפילין,
לא בדיוק בעניינים, לא יודעים תמיד כשמע ישראל.
יש מציאות כזאת, גם היום, אמנם פחות,
אבל יש כזה דבר.
לפני שבאתי לפה,
לפני שהייתי במכינה בבית רימון, הייתי רב מושב.
רב מושב במשך שש שנים, במושב שנקרא נתיב השיירה. זה ליד נהריה.
הייתי צעיר מאוד, בין 28 עד 34, שש שנים במושב הזה.
והייתי מחתן הרבה חבר'ה עסיסיים, חילונים,
שכיפת שמיים לראשם.
עכשיו אתה בא לחתן אותם, אתה יודע, אתה לפעמים לא יודע מי זה הבן, מי זה הבת.
שניהם כאלה, שניהם עם עגילים,
שניהם כתובות קעקע, לך תדע, מי זה מי.
טוב, הייתי אומר, טוב, מה אני, הם באים אליי הביתה, אני צריך לעשות איזו שיחת היכרות.
לא, איך אני יודע מי זה הבן, מי זה הבת. טוב, אז מה אתה אומר?
אז כאילו, זה שממצמץ לי, אני מבין שהוא הבן כנראה, ואז משם אנחנו ממשיכים.
בכל מקרה,
אתה בא לחתן אותם,
אתה נוחת בקיבוץ מצובה,
או בשכניה, מי שמכיר, קיצור, חניתה,
נהיו חברים שלי.
בהתחלה אתה בא, זה נראה מוזר מאוד, אתה הדוס היחידי, במקרה הטוב יש לך עוד מישהו,
או שאתה מביא איתך עד שומר שבת איתך, כאילו איזה נער תורן,
או משגיח כשרות שזה, אתה יודע, אתה יכול להיות בחופה שאין אף בן אדם דתי,
כלום.
או לחילופין, אין אף בן אדם שאולי,
שפעם ראשונה כאילו הוא רואה דוסים כאילו בזה, הם לא מאורגנים בזה.
ברוך השם המצב הוא שונה, אבל
אז צריכה להיות התייחסות, ויש כל כך הרבה מיקוש של קידוש השם,
חבל על הזמן, זה באמת יוצא מתוק מאוד.
הסיפור הוא ככה כדי לעורר את הלבבות, ואחרי זה ניגש להיכנס בעילוינים,
כמו שהרב קוק.
יום אחד באים אליי זוג,
וזה אשתי אומרת, אני לא מוכנה לראיין אותה,
שלא נראים לי בקיצור, לא משנה, היה שם איזה קטע,
כאילו להעביר להם הדרכת קלות וחתנים.
ואני התחלתי להעביר, אז אני רק בתחילה הבנתי מה אשתי ראתה.
אמרתי, תראה, כבוד הרב, אני, כל הרבנים וכל זה, זה לא מדבר אליי בכלל, אני פה רק בגלל בעלי, אז אני עושה חתונה, אמרתי לו, בסדר, טוב, אני לא ממש רוצה, הכול טוב, יכולים ללכת.
אמרתי לו, לא, לא, אנחנו נמשיך.
מדבר, מדבר, מדבר, אחרי חצי שעה, בוא נעשה, דווקא הרב נחמד.
אני אמרתי לה, טוב, אני שמח, והתחילה, בהתחלה היא הפילה לה את כל הביקורת שלה על כל היהדות,
ועל כל הרבנות, ותרקוד על מדרגות הרבנות. בקיצור,
באיזשהו שלב אשתי התרצתה, והתחילה לדבר גם עם הכלה, ואז הפרדנו, אני דיברתי איתו, היא דיברה איתה,
ואמרתי לה, איפה אתם מתחתנים? אמרו לה, אנחנו מתחתנים בדניה.
דניה זה הקצפת של השמנת שם בחיפה.
אתה יודע, מכירים את השכונה הזאתי?
בקיצור, מגיעים לשם, אומרים לי, יש לנו חתונה צנועה כזאתי, 700 קילו עץ, בנו איזה דק של 4 קומות,
כי יש מפלסים בזה,
ואני בא, כולם שם זרוקים לי על הפופים ככה, וזה כאילו סטלניאדה כזאתי.
ודבר אחד לא לקחו בחשבון, את העוצמות של החשמל.
כנראה שלהם היה להם תלת פאזי, וזה פתאום פתאום.
עכשיו אני מגיע, מה קרה? קדימה, סמכו, וזה, דרבוקו,
עוד הרכדתי שם את כולם,
נהיה קידוש השם, ברוך השם הייתה חופה יפה,
הם בנו את הדק כדי לראות את הים,
בסדר? רואים כאילו את הארבע קומות עולים, כאילו, בבית?
סופר את התמונה, אה?
הו, הו, ברוך הבא,
איזה קאמבק, יש לך פה, אנחנו לומדים פה איזשהו מאמר.
אז אני מעביר את החופה, ברוך השם את תעשייתא דשמיא, והיה שמח,
ושרנו להם, ורקדנו, ובירכנו, וזה.
אחרי החופה,
נדמה לי איזה 15 זוגות כאלה,
בן ובת, כאילו, כל מיני חבר'ה שהם בדרך, רבנו,
אנחנו רוצים שאתה תחתן אותנו. אמרתי, בסדר, בסדר.
בקיצור,
מהחתונה הזאת, שהיה נראה משהו רחוק מאוד,
נוצר קירוב מאוד מאוד גדול.
טוב, למה נוצר קירוב?
אם אתה נמצא בתפיסה כזאת, שאתה פחות מתרשם מהממדים החיצוניים,
אתה באמת יכול להאמין שהאנשים האלה הם צדיקים.
הם אולי טועים, אולי הם לא שמעו,
אבל זה לא נובע מרשעה, בסדר?
אז כל זה שייך למה שדיברנו עד עכשיו.
בואו נראה מה הוא אומר עכשיו.
אבל דום קורא,
מספר 8, תראו לנו אחד לשני, למי שהגיע יותר מאוחר.
אבל דום קול קורא מאחריי, את מי אתה מפסיד?
מספיק, סליחה.
אמנם מעשיהם של אלה ההרוגים סתומים, ואין אתה רשאי עלי לספר אחר מיטתם.
אבל לא ידעת את ברביתו של הפועל הצעיר בארץ ישראל,
את יחוסו לכל קודש בישראל ובאדם.
הם לא מאמינים בכלום.
אז מה אתה מספיד שני חיילים שנהגו בארגון השומר?
הם לא רואים שיספידו אותם. עכשיו תראה, זה הולך במחמיר.
חכו.
קראת בפיך, השמה שכחת?
או שמא לא למדת את האמור במסכת שמחות? כן, זה כמו שמחות, זה כמו אבלות, כן? מסכת שמדברת על אבלות בירושלמי.
הוא מצטט,
כל הפורש מדכא ציבור,
אין מתעסקים עמו בכל דבר. אחריהם וקרוביהם לובשים לבנים בגדי חג,
ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שנאמרו, שנאבדו שונאם שלי בכוח. איזה יופי!
כמה חילואינים הלכו לעולמם! חס ושלום. כך כתוב.
שנאמר לא משנאיך השם,
אצנע. זה לא השנאה האישית שלי, אני דואג לקדוש ברוך הוא.
נכון?
כמו שאמרנו בבוקר בשיעור בפרשת שבוע,
יש לקנות לב ולקנות ב.
לקנות לב. זה לא עניין שלי, אני לא ש...
אבל אתה יודע, אתה כל כך מכניס את הקדוש ברוך הוא,
אני גם שונא אותך.
חס ושלום.
ובתקוממיך את קוטעת תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, ככה מדברים על אנשים מתוכם ישראל.
כך כתוב בירושלמי.
נמשיך.
והכאב הולך ומתגדל, ומלחמת הרוח הטראגית, כן, הנוראה,
עולה עד מרום קצה למקרעם של דברי הרמב״ם. תראו מה הרמב״ם כותב על אנשים שלא שוראים תורה ומצוות.
המתגלמים בצורה יותר ברורה,
כל הפורשים מדרכי ציבור.
והם האנשים שפרקו על המצוות מעל צווארם.
אוי, ברוך הבא,
חכם טפירו, שפירו,
יש לך פה מאמר,
ואין נכללים בכלל ישראל, הם לא בעניינים בכלל.
אתה רואה, תראה לו איפה אנחנו.
בעשיית המצוות ובכפוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, הם בחיים לא ראו בית מדרש,
בחיים לא למדו תורה.
מה צריך להגיד עליהם?
אלה הרי הם כבני חורין לעצמם, אין מתאבלים עליהם.
וואי, וואי, וואי.
איזה דיבורים קשים, לא? מה אתה אומר לך, אמנון יוראי?
השם ישמור.
אלא הם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים,
אוכלים ושתים ושמחים,
שערי עבדו שוניו שלם הקודש ברוך הוא.
ועליהם הכתוב אמר, הלא משנא לך השם משנא. וואו.
אז זה גם הגמרא וגם נפסק להלכה.
אומר הרב קוק, אני איש הלכה גם.
מה הולך פה, כאילו? איך אני אמור להגיב לאנשים כאלה,
שמצד אחד עשו מעשה של מסירות נפש, מצד שני בחיים שלהם הם מתנהגים בהתרסה כלפי הקדוש ברוך הוא,
בבעיטה,
אולי צריך לבעוט בהם בחזרה.
ואתה חביבי,
כן, הוא אומר ל... או שהוא אומר את זה לעצמו או שהוא אומר את זה לסופר הזה,
תפרנס ועשה שלום בין רגשי הלב, מצד אחד אני מאוד אכפת לי מהם,
אני, אתם רואים איפה שכתוב 10?
שם אני נמצא, רואים אותי, נכון?
תראו איזה תחכום, איזה...
כתבתי פה מספרים, זה עוזר לנו לא לאבד.
ואשקט את המלחמה הסואנת כי ים זועף.
שמא תאמר ליישב על פי הנוסח הרגים מיסודו של מר אחד העם. תראו, הרב קוק הרי היה עם כל החבר'ה האלה, הוא היה מתכתב איתם, מדבר איתם, הם היו אותו מסטינג.
בסדר, גדלו ביחד.
אחד העם, כשהוא היה קטן, הוא היה בישיבה.
אחרי זה הוא נעשה חילוני בעצמו.
מה אומר אחד העם שהיה הוגה דעות חילוני?
הספר הוא ספר,
והלב עושה את החיים.
כיוון שהלב נלחם בספר, הראשון הוא המנצח. כלומר, מה שקובע זה הספר.
או בעברית, מה שקובע פה זה השכל.
זאת אומרת,
כאילו, זה נכון שאתה אוהב אותם ומכבד אותם, אבל כתוב בגמראה,
כתוב ברמב״ם.
אז צריך מה לעשות?
להיכנס בהם.
בסדר? הוא אומר, אליבא דשיטתם של החינויינים,
אני אמור להיכנס בהם.
אז הוא אומר לו, במטותא ממך, כן,
בבקשה ממך, אל נא תרפה שבר גדול על נקלה. אל תחשוב שזה קל לי לסגור את תחושות הלב שלי והאמפתיה שיש לי כלפי האנשים האלה שמסרו את הנפש.
הספר וכל אגפיו, כן, כל הספרים הללו,
גילוייו של הלב הם.
ואיזה לב, עליהם אנחנו מדברים.
הלב האומה,
הלב של נשמתה,
הלב של כל תמצית הווייתה,
של מעמק חייה,
זה הלב דווקא בספר מונח בגנוז, בתוך כל גרגיר המתגלם מאוצר הספר המון רב של לב ושל חיים מונחים.
זאת אומרת, אני לא יכול להתכחש ללב שלי.
הלאה, ויאפחרו.
וחשבונו של עולם, דף מספר שלוש, רבותיי,
אנחנו מתקדמים בצעדי ענק.
גדול המקיף אותנו ברוחבו, הוא מושל עלינו בעוזו וחוקיו הכבירים.
אנחנו צריכים להביא כאן.
חשבונו של עולם ברור, הנראה,
זה מרודק,
נראה לנו עין בעין, כמו שהוא עם בעלה ונוראותיו.
בסוגריים הוא כותב,
אחים חביבים שנואים.
נשמות קדושות משוקצות. אתם רואים כאילו, הוא בעצם מטלטל,
נכון? מטלטל מגן אל גן. מה אני אמור להתייחס אליהם?
דרך אגב, חברים, לא סתם הבאתי את זה, כי גם אנחנו לא צריכים להתאר שתראה מה, אז מה אם הם מתריסטים?
גם אנחנו צריכים קצת כאילו להתכתב עם התחושות האלה.
היום, ברוך השם, המציאות היא שונה לגמרי,
אבל אתם יודעים שעד לפני כמה שנים,
נכון, ראה את עופר וינטר, נכון?
שמעתם עליו?
שהוא גדל בהושעיה, זה ליד איפה שגרתי, ליד בית רימון.
עופר וינטר כתב מכתב, אמר, חבר'ה,
תגידו, שמע ישראל, לפני שהם יוצאים למלחמה, אמרו לו, מה אתה?
מה אתה מכניס פה יהדות? רצו לזרוק אותו מהצבא.
בסופו של דבר הוא באמת לא התקדם בגלל זה.
היום,
קול לזה צ'יקמוק, מרבית שמע ישראל, קורא תהילים, מתעטר בתפילין, מתעטף בציצית.
יש תופעה, אתם בטח ראיתם,
שאנשים שולחים בלי כיפה,
אבל יש להם ציציות, זו תופעה, אני גם ראיתי,
מוכרים במכולת, חיילים, זה פלא פלאות הדבר הזה.
בסדר?
טוב.
איך? כן, חיכו.
יהודי, מה, נותנים לו בחינה, לוקח שתיים, מה הבעיה?
אבל זה ברור להם שזה משהו יותר עמוק.
שזה בא לבדל, הוא אומר, טוב, אני לא יכול לקבל עצמי עוד מצוות, אבל ככה, ציצית, וזה, זה, שכפץ, ככה הם קוראים לזה,
השכפץ הרוחני.
טוב.
אז יש איזו אינקוויוולנטיות כזה, כאילו, דואליות, אני גם, אני גם, אתם גם חביבים בעיניי, אבל אתם גם שנואים,
אתם גם נשמות קדושות, אבל גם משוקצות, כי טומאת ינידה.
אוי, מה היה לנו.
טוב, בואו נמשיך.
והאומה העזה שבאומות קנאית היא ונוקמת.
נוקי מתי בקנאה קשה כשאול מעוכרי חייה. לא תישא פני כל את אחיה לא תכיר ואת בניה לא תדע.
עוד חי בליבה כל הכרוז של הרועה הראשון.
כה אמר השם אלוהי ישראל.
הסתימו איש חרבו על יריחו.
עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו.
אתם זוכרים עלי איפה זה כתוב?
חטא העגל, יפה מאוד. מי אומר את זה למי? לאיזה שבע אתם אומרים את זה?
לשבט לוי.
וואלה, חבר'ה, אין ברירה.
יש פה איזה שלושת אלפים חבר'ה שעשו בלאגן,
עשו מחולות וטרנסים מסביב לעגל, קדימה להרוג אותם.
אתם יודעים שעד אז, מי היה מושל בכל משפחה?
מי היה מושל בעם ישראל?
הבכורות, נכון?
בגלל שהבכורות חטאו מכאן והלאה בחטא העגל, מי הופכים להיות המושלים?
שבט לוי.
כי הם לא חטאו בחטא העגל.
אף אחד משבט לוי לא חטא בחטא העגל.
מה הם עושים?
שולפים מהנדן, מתחילים להרוג את האנשים.
תראו מה כתוב פה.
כבר אמר השם אלוקי ישראל, משה אומר להם את זה, לשבט לוי.
אז תראו איש חברה לירכו,
אז אולי גם אנחנו צריכים לעשות ככה,
להסתובב ברחובות,
וואלה, להתחיל לשסף אנשים.
אתה ערב רע.
אתה לא, כאילו, למטות את הידיים בבוקר.
לא יכול, כואב, חלק לחתוך לו איזה יד, משהו סמלי כאילו,
שירגיש כואב.
יודעת היא אמה בידיעה פנימית אינסטינקטיבית,
שאינה חסרה גם אצל בעלי החיים כולם, בדיוק כמו שדיברנו בבוקר.
אני לא יודע מי שיצא לי לראות בשיעור בפרשת שבוע,
אמרתי שאומות העולם הן אינסטינקטיביות,
כמו חיה,
חיה קולטת שיש אש, נכון? היא בורחת ישר.
מה קורה עם הבן אדם?
אומרים לו לילד קטן, אל תיגע במיחם, זה פלטה של שבת, מה הוא עושה? הופה, נוגע, נוגע.
מסכן, כל ילד, אין כמעט משפחה,
השם ישמור על כולם, על כל עם ישראל.
שאין איזה ילדונצ'י קטן שיש לו איזה כמה כוויות ילדות
מכל המי חמים והפלטות וכל הדברים שהוא בדק אם הם באמת חמים, ואבא דובר אמת,
בסדר?
אז בגלל שהן אינסטינקטיביות, הן קולטות לפנינו.
מי אנחנו?
בסדר?
הן קולטות דיני רב ועצומו מבינו הבה נתחכמה לו. רואים בדיוק האנשים האלה, נכון?
בסדר?
יודעים מי הם.
יודעים מאיפה הם פועלים, בסדר?
זה באמת,
זה מה שכתוב פה, נקרא עוד פעם.
יודעת היא האומה בידיעה פנימית אינסטנטיבית שאינה חסרה גם אצל בעלי חיים כולם,
שהפורשים מדרכי ציבור שהם כבני חורים לעצמם כבני בלי דת.
וצריך להיכנס אליהם בצורה.
ממיתים להם את נשמתה,
נוטלים להם ממנה את המזלנה וחיה אותה. כלומר,
אני צריך לכלות את הקורצים מן הכרם.
יש מושג כזה שרבי אלעזר,
רבי אלעזר בנו של רבי שמעון,
אמר לו, תגיד מה אתה עושה,
כן?
שמלכות רומי,
כן, רבי אלעזר,
אמרו לו, תגיד מה, אתה הולך מספר על כל מיני אנשים שלא מתנהגים? אמר לו, מה לעשות? אני חייב לכלות קורצים מן הכרם.
אמרו, אם אני לא אציל את התפוח הרכוב,
כולם ירכיבו.
אתם מבינים, חבר'ה? זה נקרא... זה מלאכה לא פשוטה, אבל אומר גם הרב קוק, אולי...
חבר'ה, תפסיקו להתנחמד כל היום, להיות כאלה דתיי מחמד כאלה.
יש פה אנשים,
שומע חכם גט, מותק.
יש פה אנשים שמרכיבים לנו את ארגז התפוחים,
אז בואו נוציא אותם מפה.
חס ושלום, בסדר?
לפחות זו צריכה להיות התלבטות כזאת.
ממיתים מהם את נשמתה, נוטלים ממנה את המזון המחיה אותה, המשי ותרוחה.
והם הם,
הינם אויביה,
אויבי נשמתה.
זאת טונאב של מקום. מי זה מקום?
יפה מאוד.
שונא ה' אלוקי ישראל השוכן בקרמה, שהוא אל חייה.
ובזעם תקטוף רחמיה למען עמדתה וקיומה,
כדי להחזיק את נשמתה לדור בוהם.
בסדר? אז עכשיו הוא הציג לנו את הצעד ההפוך.
הפוך, אם מקודם סינגרנו,
לפעמים צריך להגיד דברים מהשכל, לא רק מהרגש.
אני מאוד מאוד אוהב אותך, אבל יחד עם זה, אתה עושה מעשים שלא יעשו, אני לא יכול לסבול את זה.
אתה אוהב אצלי.
כן, בוא ניקח רגע את זה אלינו, כדי שתבין שזה לא רק משהו מפעם.
אתה מגיע לצבא,
ספרו לך שהצבא הוא קדוש.
נכון, סיפרו לך את זה רמדניאל.
לא סיפרו לך שהצבא קדוש?
למי סיפרו שהצבא קדוש?
שניים, כל השאר הצבא.
שלוש, שלוש, ארבע, או, השתפרנו.
קיצרו,
ככה חינכו אותי בישיבה. באתי משאבי חברון,
למדתי בשבוע, אמרו לי, הצבא הוא קודש קודשים.
הגעתי לצבא, ראיתי כל מיני דברים לא בדיוק קודש קודשים.
ולא כל המפקדים בדיוק מאה.
ולא כולם כאלה מוסרים.
אספר לכם סיפור, רק שתבינו מה זה, זה.
יום אחד,
אם אתה בצבא ואתה מקבל עשר, ככה היה בתקופתי, היום זה השתנה וזה,
יש עשר נקודות שחורות. אם יש לך עשר נקודות שחורות, אתה נשאר שבת.
בקיצור, אני לא יכול לספר איפה הייתי,
אבל הסיפור כיסוי שלי,
שהייתי בשריון, בסדר?
ואז,
אם ראיתם בימים שהיה את המלחמה באיראן, לא כל הזמן הייתי פה, כאילו, אז שתבין.
בכל מקרה,
אסור, צריך, ברגע שאתה יוצא מהמשטח של הטנקים,
כל עוד אתה עובד על הטנקים, אתה שם את הנשק על הקנה,
כן?
יש כזה מתקן כזה.
אם אתה יוצא מהמשטח, אתה חייב לשים את הנכי בחזרה עליך וזה.
טוב,
יש בטן כתובה וצריח, כאילו, כדי שלא ייתקע, ויש שם איזה מאג,
אז מדי פעם אוספים את כל הזבילים וכל השרשורים וזה, מכירים את זה?
אוספים כדי שלא ייתקע אחד בשני. טוב, מי מתנדב? בן משה, הרמתי יד, כל הכבוד, אידיאלי, וזה, רצתי, הלכתי, הבאתי אגז 05, כדי למלות אותו בכל התרמילים האלה.
פתאום פוגש אותי המפקד, בן מושווה!
מה שכחת?
וואי,
מפקד,
בבקשה!
חמש נקודות, יאללה, עוף מפה.
עכשיו, הוא היה יכול להיות אח שלי הקטן, הייתי בן 22, הוא היה בן 19,
או 18,
18. טוב,
אמרתי, בסדר, יום חמישי, חמש נקודות, צריך להיות אבא על כדי לקבל עוד חמש נקודות.
מגיעה שיחת מ״מ,
יושבים כמו שאנחנו יושבים פה,
אני אומר, נעשה פה משהו מאוד חמור השבוע.
טוב, החברים שלי כאן הם כאילו, כמה חברים צדיקים כאלה.
כן, אני לא... שנייה, מה אתה יודע על זה?
בסוף קוראים לי, בן משה,
תקום בבקשה,
תספר לכולם מה עשית.
אני, רן בן משה,
השבוע, התחלתי לספר, אז שלחתי, עשיתי את זה, אבל אמרתי, קיבלתי חמש נקודות, כאילו חמש נקודות שחורות, ובסדר, ברוך השם, אמור חמישה.
אתה נשאר פה,
רוחו של שנה וצום גדליה.
מה?
הרמתי את היד,
אמרתי מה, לא, אמרו לי בוא, אדוני פה זה צבא, זה לא.
גן, אתה לא יכול לדבר במה שאתה רוצה.
אתה רוצה לבקש שיחת מ-פי, תרים את היד. טוב, הרמתי את היד, שיחת מ-פי.
נכנס למ-פי,
עכשיו המ-פי בגיל שלי.
נכנס מצדיע לו, גלצך, הכל פיקס, מה שצריך, לא יהיה פדיחות.
אמרתי לו, כן, מה, מה רצית?
הוא אמרתי, תשמע, נעשה פה משהו לא הגון.
אמרו לי שרק אם יש עשר נקודות, אז נשארים פה שבת, והיה לי רק חמש, קיצור, כל מה שאתם שמעתם עכשיו.
אז הוא אומר לי, מה הוא אומר לי? תקשיבו, הייתי המון.
הוא אומר לי, אתה צודק?
שלום,
מה שלומך, חמוד?
אני רוצה לשתות. אתה רוצה לשתות?
הנה, אתה רוצה קצת?
הנה, יביאו לך, טוב? מישהו יביא לך לשתות. אין לי פה מים.
הנה הוא יביא לך חמוד טוב, הנה, הנה האיש יביא לך, לך אחריו,
טוב?
רבותיי, מחון מאיר, זה כיף, הכול חי ודינמי,
ברוך השם.
בקיצור,
הפיג לנו את המתח, אבל החוזר נטבעייתי,
אני בשיחת מ״פ,
אז הוא אומר לי, אמרתי לו, אז ככה וככה העניין,
אז הוא אומר לי, אתה צודק,
אבל אני לא יכול לחזור בי.
מה?
וואו וואו וואו, פתאום יצא לי פה העץ של הגונני וכל העניינים וזה וזה,
כמעט הפכתי אותו לגל של עצמות.
אמרתי, לא הבנתי, אם אני צודק,
אז תשחרר אותי.
ואם אני לא צודק,
אז כאילו, אז תשאיר אותי, אבל מה, לא הבנתי את המשפט הזה, כאילו, לא,
ממש לא, כמו שאומרים, לא בא לי בשכל, כאילו,
איך זה עובד הדבר הזה? מה, איפה המוסריות?
איפה הצבא הקדוש?
הצבא הקדוש, הוא סיפר לי עליו.
אתה רוצה לשבת איתנו, חמואל?
טוב, חזק וברוך.
טוב, כל אחד יעשה מה שהוא מבין.
או, רבותיי, עד כאן הגיע האבא, עכשיו הגיע הבן הקדוש,
בעל הכינור.
בוא, בוא נשב, אדיאל, אתה רוצה לשבת איתנו כמה דקות?
יאללה.
אז שכבודו לא היה, אני רק אשלים לך את הסיפור.
בטח היית במתח ובקושי נמזגו לך המים.
אז מה שקרה בסופו של דבר, השאירו אותי ראש השנה וצום גדליה על חצי עוול בחפי.
הוא אומר לי, אל תדאג, אני אפצה אותך, יום כיפור אתה תצא? אמרתי לו, תשמע,
אני קלטתי אותך.
כך אמרתי לו,
ואביו שמר את הדבר, הופה.
כשהייתי בטנק מ.פיי,
בדרך כלל מי שרוצים, הוציאו אותי לקורס מטקים, קורס מפקדי טנקים,
ולזהים אותו לטנק מ.פיי, למה יש יותר הקצאות,
אתה יורד במאג, אתה כאילו רמבו וזה וזה.
הוא אומר לי, תשמע,
חשבתי עליך שאתה מתאים להיות, אמרתי לו,
אני להיות מפקד בפלוגה שלך, שאתה לא יכול לחזור בך, אני לא אהיה.
טוב, זה סיפור קצת לא חינוכי אולי,
אבל רציתי להגיד שזה לא קל,
באמת לא קל,
להגיד שהצבא הוא קדוש,
או אני בא בכוונה להתמודדויות שלנו.
האם זה אומר שהצבא הוא לא קדוש? לא, הצבא הוא קדוש, במהותו הוא קדוש, אבל לפעמים זה מתגלה בצורות מעוותות,
בחוסר מוסריות. כן, בן אדם בא,
אז סיפרו לו שהצבא קדוש, הוא מסתובב ימינה, שומע איזה בן אדם מנבל את הפה שלו, מסתובב שמאלה,
מדבר, ספר, לא יודע, איזה רבנית שהוא פגש אותה בסוף שבוע. כן.
אז מה, על איזה צבא קדוש אתה מדבר?
חבר'ה, זה לא קל להחזיק הפחים.
זה לא קל.
בסדר?
זאת אומרת אפשר להגיד יאללה בסדר הכל טוב אנחנו צריכים לדון לקו זכות לא לטייח לקו זכות.
אז זו עבודה קשה.
אז הנה אני ממשיך פה ברשותכם מעל המספר ספרה 12 בפסקה המספר בדף מספר 3. ידעתי האומה רואים אותי חברים?
פסקה מעל 12 בסדף מספר 3 רואים את הספרה 12?
כן כן? יאללה קדימה.
ידעתי האומה בידיעה פנימית אינסטנקטיבית שאינה חסרה גם אצל בעלי החיים כולם
שהפורשים מדרכי ציבור שהם כבני חורין לעצמם כבני בלי דת ממיתים את נשמתה נוטלים ממנה את המזון או חיה אותה המשיבה תרוחה והם הם אינם אויביה אויבי נשמתה שונאיו של מקום שונאיו של השם אל ישראל השוכן בקרבה שהוא אל חיה ובזעם תקפוץ רחמיה למען עמדתה וקיומה כדי להחזיק את נשמתה לדורדורים יפה
אמנם יש נטף של איזה עסיס
הוא יכול להחליש את ההרס, אמרו, רגע, עכשיו מה שקורה,
הוא חוזר בחזרה.
והוא בעצם מגלה לנו את הלבטים הפנימיים שלו, הרב קוק.
אם על דבר היחס הזוהם שבין ישראל לעובדי האלילים, באה התרבות אשר פעלה את פועלה על גוי ועל אדם, גוי הכוונה לעם ועל אדם, והיא גרמה שתצא מכוחה הוראה כזאת,
אומות העולם שבחו״ל,
כלומר שבזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה גמורים הם,
אלא מעשה אבותיהם בידיהם.
הם לא באמת כופרים, אלא הם עם כוח האנרציה.
בארץ ישראל מאמינים, למה אתה דוס? כי אבא שלך היה דוס, ולמה הוא חילוני?
כי ההרון שלו הוא חילוני, מה אתה רוצה ממנו? הוא אפילו לא יודע, אתם מבינים? זאת אומרת, הרבה פעמים הסיבה שאנשים מתנהגים ככה,
זה לא מזה שהם יודעים וכופרים,
אלא בעיקר בגלל זה שהם לא יודעים, מה שנקרא,
תינוקות שנשבו.
אז תגידו, אה, אבל היום יש לנו ה-GPTT וכל הזה, וה-IA, וככה אומרים GPT?
GPT, GPT, GPT, כמה טיטי, GPT,
חזק וברוך, מה זה GPT,
גומלי חסדים זה G-P,
זה פרשת שבוע, ו-T זה תורה,
GPT.
אז אולי הסיבה שאנשים היום,
למרות שיש להם שאין להם גומלי חסדים ולומדים פרשת שבוע ותורה,
ויש כל כך הרבה שיעורים,
ובאינטרנט, ואינטרנט, ואינטרנט.
קיצור, יש שם את כל הזה.
אז אתה רוצה להגיד שיש גם היום אנשים שלא יודעים? התשובה היא כן.
אתם יודעים למה?
כי יש דבר כזה,
שבן אדם, הוא בא לשתות מים ונכנס איתנו לשיעור.
ברוך הבא, בסדר.
כן, הכול, זה בסדר, מתחילתנו הכול טוב.
בסדר?
ברוך השם, זה מכניס לנו צבע לשיעור.
הכול טוב.
אז לכאורה, אולי נגיד היום, אין מציאות כזאת שלא יודעים.
גם להסביר בצורה קטנה זה גם סוג של משהו שגורם לי לתחייה,
נכון?
למה רובנו פה?
בגלל ששמונה עשרה שנה אולי שמענו תורה בצורות אחרות שלא בדיוק גרמו לנו להתקרב לזה. ואולי פה נפתח לנו פתח לתורה מהירה,
תורה אחרת, תורה מוסברת,
תורה נסתרת, תורה עמוקה, תורת הרב קוק,
בסדר?
יפה.
כלומר, אומר הרב קוק,
נחלש התוכן האלילי המזוהם והמסואב.
אנחנו במציאות אחרת.
אומנם אין חיים ואין טהרה, במקום שיש שריד למוות ולטומאה,
אבל הזוהמה יותר מסואבת כבר פסקה.
אי אפשר להגיד שזו אותה זוהמה.
אנחנו במצב יותר טוב.
והחיים הולכים ומתבשמים,
משהו מתרכך באווירה, משהו מתרכך בעם ישראל.
הולכים ומתקרבים לאידיאלים הטהוריים של עומד הארץ די את השם, בסדר? אז עוד פעם הוא אומר, טוב טוב, אני חייב לאזן את זה.
ובוודאי גם אנחנו חייבים לאזן את זה.
קצת נשתה.
ברוך אותה אדוני אלוהינו מלך עולם שהכל נהיה בדברו.
אספר לכם עוד איזה סיפור ככה, כדי לשמור על ערנות.
לפני כמה שנים הייתי חייל במילואים בפרן.
פרן זה קיבוץ אני חושב, הוא מושב בערבה.
אני בטוח שזה בערבה, רק לא יודע אם זה קיבוץ או מושב. הם גדלים שם פלפלים ופרות לחליבה.
סיפרתי את זה פעם במידות הראייה.
ואז בקיצור, אני בא לשם, אז לא היו פלאפונים,
היה לכל אחד, בכל הפלוגה היה פלאפון, פעם פלאפונים היו כמו פלאפון ציבורי כזה,
זה הגודל שלו, ויש לו אנטנה כזאת קשיחה,
משהו כזה, בומבסטי, בלי הגזמה,
כזה גודל.
טוב, אני באמצע סיור,
אומרים, שלום, בן דוד של אשתך רוצה לדבר איתך.
איך הוא השיג את הפלאפון, מאיפה, ממה, מי, שלום, מדבר, עמרי בן אליהו,
אתה רן? אמרתי לו, כן, אתה נשוי לאושרה? כן, אני בן דוד שלה.
אני בן דוד, אני פה בקיבוץ ואני רוצה להביא לך כמה צ'ופרים לכבוד השבת, זה היה ביום חמישי, שישי, הוא רוצה להביא לי צ'ופר.
עכשיו, אני לא, רק שמעתי עליו, אבל אף פעם לא ראיתי אותו.
בקיצור, מדובר בפצוע מלחמה,
מלחמת יום כיפור.
הבן אדם קטוע רגל ויש לו רגל מעץ והוא עומד בפתח הזה,
זה מחכה לי שאני אחזור מהסיור עם שני סלים מלאים בתופינים ומקדמות
וצורי ולוט
וממש כאילו וחלות ויין ועניינים ואומר אל תדאג הכל בדארץ אני בדקתי את הכל וזה כאילו היה לו כל כך חשוב לו לצ'פר אותי וגם לצ'פר אותי בצורה כזאת שאני אוכל את זה ואני איהנה מזה ממש כאילו התפעלות האלה אמר קח את זה תהנה מזה בשבת
יום ראשון אני לוקח אותך לסיור בפלפלים
הם גדלים פלפלים כאלה, מרובעים לייצוא,
כל פלפל מנמיליאן, כזה ענק.
טוב,
הגעתי לשבת,
התארגנו לזה, שמתי את זה באיזה ארון,
הייתי כבר במילואים, זה מילואים אני מדבר, כן? אז זה מוצב, לא נמצא עם הרבה אנשים, עם די עשרה, ארבעה עשרה אנשים.
פותח את הזה, אומר, חבר'ה, עכשיו אנחנו עושים קידוש,
אני מוציא לך את התופינים של בן דוד שלנו, וזה.
פותח את הארון,
נאדה!
אין יין, אין חלות, לא פיצוחים, לא נעליים וזה.
אמרתי, מה זה? אמרו לי, לא, אל תשאל,
שתי אנשים, אין להם זבלים.
אמרתי, מה קרה?
היו פה חבר'ה מהציירת.
בלילה,
היו רעבים וזה וזה, פתחו את הארון, אמרו, של מי זה? אמרו, לא, זה פה של אחד הדוסים וזה.
הרביצו את הכול.
שתו את היין, לקח, יין, יין טוב.
אכלו את החלות.
קינחו בפיצולים, היה לאחלה סעודה.
אמרתי, טוב, לא נורא, מה השטויות, מה...
מה פתאום? אנחנו נעלה אותם על מטש.
החבר'ה החילונים, כל כך נזעקו,
באמת זה כאב להם.
אמרו, אנחנו יודעים כמה זה יקר בעיניך שאתה רוצה לעשות קידול וכלות וזה, אנחנו יודעים, יש לנו פה רב במוצב.
ננסה פה, נתקדש, נלמד GPT, כן.
גם גמולי חסדים, גם פרשת שבוע, גם תורה, יהיה לנו שבת לילה ולילה.
וואלה לכל התופינים.
קיצור,
ראיתי מזה שאנשים הרבה פעמים הסלידה שלהם נובעת מחוסר היכרות.
שהם מכירים, הם רוצים אחרי זה.
לא פעם ולא פעמיים בשבועות האחרונים, בן אדם מגיע לפה,
אומר שלום, מאיפה? באתי מהמלחמה.
כאילו עכשיו הייתי בעזה, ח'אן יונס, כל אחד, דה-סוריה, היום,
אתה מגיע מכל מיני מקומות.
ימה וקדמה וצפון ונגבה וזה,
טוב, מה גרם לך לבוא?
הוא אומר, אני חייב להגיד לך,
היו איתי חבר'ה סרוגים כאלה, כמוכם כזה, מהסרוגים האלה, מהרב קוק כזה וזה,
כן?
ראיתי אותם,
בואנ'ה, זה חבר'ה, מלח הארץ.
גם לוחמים ללא חת,
וגם לארג'ים ומנשים וזה וזה,
קידוש השם צרוף.
והם כל הזמן אומרים, צריך ללמוד את התורה שלכם.
לא שומעים אותכם מספיק. יש לנו כל הזמן הידברות והרב, כולם צדיקים, כן?
הידברות, הרב פנגר, הרב זה,
עגילים, עושה מעגילים ספר תורה,
קטע לספר תורה,
כל מיני עניינים, עוד בתורה, וזה, עושים כספים, עושים עניינים, עוד קבע.
אבל התורה שלכם פחות נשמעת.
אתם חייבים שישמעו את התורה שלכם.
וזה באמת הרב קוק.
מה זה התורה הזאת?
זו תורה שהיא כל הזמן עושה טפחים.
אתם מבינים?
מצד אחד, אני אוהב אותך אהבת נפש.
מצד שני, אני לא יכול לסבול את זה,
אני חייב בשפה ברורה ונעימה.
אז מה אני אעשה?
אני אכה בסלע?
כמו שמשה חטא?
לא, אני אדבר על הסלע.
אומר לו הקב' ברוך הוא, אל תכה בסלע.
אם אתה תכה בסלע, אתה מתאים להנהגה הניסית,
אתה מתאים להדרגה פתאומית, אתה מתאים למדבר, אתה לא מתאים לארץ ישראל.
אם תדבר על הסלע, זה הכל יהיה בהדרגה, זה מה שעושה הרב קוק כל הזמן, כל השיעורים שלנו, מה אנחנו עושים?
מנסים להסביר, להמשיג, לקרב, להאיב את התורה,
להעיף את הקדוש ברוך הוא, להעיף את המצוות,
להעיף את זה עלינו ועל כל עם ישראל,
נכון?
בצורה כזאת יהיה משהו אחר. כן, בבקשה.
בבקשה. או, שניים.
בבקשה, תתחיל עם מוישה.
טיפלתי בהם במי באזן? לא, לא, מה?
אני רואה שאתה מודאג.
לא, לא, הם ויתרתי, אמרתי, מה זה? אל תדאג, כן.
שמה?
מה? מה? על המפקד ההוא?
אה, לא.
האמת היא סינגרתי עליהם,
אבל זה היה מבאס.
אתה מבין? אתה כבר, כאילו, בחלומים אני רואה
שני קרואסונים ועוד כמה תופינים וקצת פיסטוקים כאלה בתוך המדבר, מה יותר טוב, איזה קולה קרה וזה, בסוף אתה אוכל איזה, לא יודע מה, איזה לחם יבש.
אבל הצנגוריה היא מלאכה לא קלה.
ברור, חברים.
אז מה ראינו היום לסיכום?
ראינו שבעצם הרב קוכבות...
כן, ודאי.
כן, נכון, נכון, זה מה שאמרתי לכם, תשבו, שבו טוב,
כי הרב קוק הולך פה להגיד דברים קשים מאוד, מה הוא אומר, חבר'ה?
חבר'ה חילוניים, כן, חבר'ה שלא שומעים אותם על המצוות,
אפילו לא צריך לשבת עליהם, להגיד אדרבה.
אפילו להגיע לכם. נכון, נכון, נכון, אתה צודק.
לכן אנחנו אומרים את זה במסגרת סגורה, אולי כמה אנשים שומעים את זה באינטרנט.
לא, אבל אל תדאג, יש מה שנקרא הפי אנד שמח.
בסוף,
המסקנה מכל זה, שהרב קוק, כולנו יודעים,
שהוא היה מוכן לספוג את העלבונות שהעליבו אותו החבר'ה החרדים, אמרו לו, מה אתה מוצא מהם בדתיים האלה,
בחילונים האלה?
כשהוא היה מסתובב ברחובות, מאה שערים היו שופכים עליו מי ביוב, ואתם מבינים מה זה?
בן אדם היה מוכן כאילו לספוג את כל הביזיונות האלה, כי הוא אמר, אני רואה משהו אחר.
אני יודע שהסיבה שמתנהגים ככה זה לא מרשעות.
זה מרצון לאנקות,
מרצון לשמוע תורה משמחת, מרצון לשמוע תורה מוסברת.
הם פשוט אנשים גדולים שלוקחים אותם ומסבירים אותם בצורה קטנה, הם לא יכולים לסבול את זה, לכן הם בועטים בזה, לכן האידיאליסטים הם הראשונים לבעוט.
הייתי מצפה שהאידיאליסטים יהיו הראשונים לשמוע את התורה,
אם התורה היא אידיאליסטית, נכון?
אבל מה הם הראשונים לבעוט? כי הסבירו להם את זה בצורה קטנה, בסדר? אנחנו נמשיך בשבוע הבא בלבטים,
עד אז אני מקווה שכבודו לא יהיה במתח
ואנחנו בעזרת השם יכי חיינתיים וארוכים.
יהי רצון שזה יהיה לעילוי נשמת הנוכלים שנפלו לנו בליל אמש והפצועים המתוקים שבעזרת השם יחזרו בריאים ושלמים ולחטופים בעזרת השם.
אמן כי אין רצון. ברוכים תהיו.
אי אפשר לאסוף את זה לניילון וניפרד כי...
