שלום וברכה.
אנחנו ממשיכים בספר נתיבות עולם,
מת רבנו הגדול, המהר"ל מפראג.
זוכרו להגיד נאום אמן? ואנחנו בנתיב הכעס. מה?
נתיב הכעס, כן, כן, כן.
עכשיו, בנתיב הכעס התחלנו את הנתיב, ואנחנו הגענו לפרק ב'.
בפרק אלו דברים.
אמר רבי שמעון בן לקיש,
כל אדם שכועס,
אם חכם הוא,
חוכמתו מסתלקת ממנו,
ואם נביא הוא,
נבואתו מסתלקת ממנו.
זאת אומרת, זה אומר קודם כל שגם חכמים וגם נביאים
עשויים לכעוס,
וגם הם משלמים על זה את המחיר של סילוק חוכמתם או נבואתם.
אם חכם הוא,
חוכמתו מסתלקת ממנו, דכתיב,
ויקצוף משה על פיקודי החיל.
כבר מדובר לא בנביא מהשורה הקטנה, מדובר, גדול הנביאים.
ויקצוף משה על פיקודי החיל, וכתיב, ויאמר אלעזר הכהן.
מה זה ויאמר אלעזר הכהן?
משה, כשהוא נותן הוראות כיצד
לטהר את אנשי המלחמה ואת שווים,
ואז הוא גם מדבר על הכלים שצריך לטהר.
ואז באמצע דברי משה,
אלעזר אומר,
זה הדבר אשר ציווה השם,
ואז הוא אומר איך מטהרים את שאר הכלים.
מה קרה? מאיפה אלעזר יודע מה השם ציווה?
הוא למד את זה אצל משה פעם קודמת.
אלא שבאותה שעה משה רצה להמשיך ונתקע לו,
לא ידע מה לומר.
זאת אומרת,
שמכלל, אם אלעזר מעז לדבר בפני משה, ללמד את ההלכות,
אז זה אומר מכלל דמשה איעלם מנה, שזה נתעלם ממנו.
אז מזה אנחנו לומדים אם חכם הוא,
חוכמתו.
למה מדובר על חכם? הרי משה הוא לא רק חכם,
הוא גם נביא,
אלא פה מדובר על צד החוכמה של משה, שזה ההלכות.
הוא צריך לפסוק הלכות.
הוא לא בזמן שהוא מקבל את ההלכה מן השמיים.
כשהוא מקבל את ההלכה מן השמיים, הוא לא חכם, הוא נביא.
אבל באותה שעה הוא יצטרך רק לתת הוראות על פי ההלכות שכבר נקבעו מקודם.
אז הוא בגדר חכם.
כן, מה אתה אומר?
בנות צלופרד הוא לא התרגז, נכון.
אז מה?
גם אם נקבל את דבריך שנתעלמה ממנו ההלכה, שזה בכלל לא ברור שנתעלמה ממנו,
אלא שהוא לא ידע, אז משהו אחר, אבל גם אם נאמר שנתעלמה,
לא נאמר שכל התעלמות היא מפני כעס.
כעס מביא להתעלמות.
אבל מי אמר שהתעלמות היא בהכרח בגלל כעס?
הלאה.
אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו, מאלישע.
דכתיב,
כילולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא,
אם אביט אליך ואם אראך.
וכתיב, ואתה ככולי מנגן.
והיה כנגן המנגן, ותהי עליו רוח השם.
אז מדובר שם על אלישע הנביא,
כשנמצא בסיטואציה מאוד מיוחדת,
הוא יחד עם צבא ישראל,
בשעה שהם הולכים לאיבוד במדבר,
והם בסכנה של מוות בצמא.
כל הצבא כולו.
גם הצבא של מלך ישראל,
גם של מלך יהודה,
וגם של מלך אדום.
שלושתם יוצאים למלחמה נגד מלך מואב,
והם לא מוצאים את המים.
הם בסכנה,
מביאים את הנביא, שומעים שאלישע גם כן התגייס, הוא נמצא שם ברבנות,
ואומרים לו,
תבוא, רוצים לדבר איתך, זה דחוף.
מגיע לפני מלך ישראל שהוא יהורם,
מלך יהודה יהושפט
ומלך אדום.
ואז מלך, ואז הנביא אומר, אז אתה מבין, מדובר פה על שלושה מלכים,
והם נמצאים מן הסתם עם ראשי המדינה וראשי הצבא,
מדובר במעמד מכובד ביותר.
ובאותו מעמד מכובד ביותר, יהושפט אומר,
אה,
אם לא היה פה יהושפט, לא הייתי מסתכל עליך.
אתם מבינים איזה ביזיון זה.
זה גם ביטוי לכעס גדול שיש ליהושפט נגד בית אחאב.
יש לו כעס.
אבל עכשיו צריך לטפל בבעיה. מה עושים? אין מים.
זאת אומרת, אתה צריך להתנבא.
איך מתנבאים?
ואתה ככולי מנגן.
למה הוא צריך מנגן? כדי להירגע.
אם הוא לא יירגע, לא יוכל להתנבא.
והיה כנגן המנגן,
ותהיה עליו רוח השם.
בסדר? מובן.
עכשיו, מעניין, יש הסבר של המגיד ממזריץ', מה זה כנגן המנגן?
צריך להגיד, כנגן הכינור, או כנגד הגיטרה, או כנגן החצוצרה, לא משנה.
ומה זה כנגן המנגן?
אז הוא אומר שהמנגן הוא הכלי.
אני גיטרה, מישהו פורט עליי.
אז זה מה שיאמר המגי ממזרידש לפני השיר הידוע.
טוב,
כן.
אלישע למד מספר איוב שצריך לדבר דברים קשים למלך בליעל.
כאילו, מה?
הוא כעס.
מידת הכעס היא מידה לא טובה.
אז זה מה שכתוב כאן.
אמר רבי מאני, בן פטיש,
כל אדם שכועס,
אפילו פוסקין לו גדולה מן השמיים,
מורידין אותו.
כלומר, הקדוש ברוך הוא רצה לתת לו גדולה. גדולה כיוונה שלטון.
מנהלן, מאליאב.
שכתיב, וייחר אף אליאב.
ויאמר וגומר.
כן, עכשיו, מה?
כן, אבל זה היה במלחמה.
במלחמה הוא כועס על דוד.
וייחר אף אליאב.
וכי עזיל שמואל אם המשכינו בחול הוא כתיב והוא,
לא בזה בחר השם.
באליאב כתיב ויאמר השם אל שמואל אל תאבד אל מראו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו.
מקלל דמי יקרה ואחר זה.
כלומר מזה אתה לומד שהוא כבר נפסקה לו גדולה והתבטלה ממנו בגלל כעסו של אליאב.
ובאור זה,
ובאור זה כבר אמרנו.
כי הנוח
הוא הסדר,
שאדם מסודר אל השיווי.
ואם כועס,
החוכמה שלו מסתלקת, ואם הנביא הוא הנבואה מסתלקת, כאשר יוצא אדם מן הסדר והוא שינוי.
לכך אם יש לו חוכמה ויש לו נבואה, כאשר הוא מקבל השינוי, הוא יוצא ממה שראוי לו.
כלומר, העמדה הבסיסית של החכם או של הנביא בעולם הזה,
זאת עמדה של שלווה.
מה אתה אומר?
לא, זה לא יכול להיות.
אתה סותר את הגמרא.
הגמרא אומרת שכל מי שכועס, אם חכם הוא, חוכמתו מסתלקת.
כי אומרים, כיוון שבא לידי כעס, בא לכלל טעות.
וברור שהוא יטעה.
גם בכעס שראוי לכעוס עליו.
לכאורה, כן, נכון. אפילו כעס שראוי לכעוס עליו, כן? בדיוק.
ולכן לא ייתכן שלא יבוא לידי טעות כלשהי.
איזה פתיחה?
נרגע, נרגע. בסדר, אז מה?
אז מה?
אז מה?
מה אתה רוצה להגיד בזה?
זאת אומרת דבר נכון, בסדר, אז מה, אבל, אז מה?
איפה זה כתוב מסתלקת לא לגמרי?
זה לא, אתה שומע ככה.
כן, טוב.
אגב, הזוהר אומר שלשושנה יש 13 עלים.
אתה יודע את זה?
הנה, הזוהר אומר שלשושנה יש 13 עלים.
כן, מה?
דיברנו על זה שגם את ה'תלמידים ברוך הוא יש רגע של געס כל יום,
ונורא אומרים... כן, נכון.
דברי התורה, דברי התורה, כלשון בני אדם.
בסדר? גם הגמרא מדברת כלשון בני אדם.
כן, כן. גם הגמרא מדברת כלשון בני אדם. מסכים איתך.
בבקשה, אגב, מה הקשר,
למה אמרתי את הנושא הזה של השלושת עשרה אלים?
זה דבר אמיתי.
דבר אמיתי. בסדר, אוקיי. מה אתה אומר?
הוא לא צריך לכעוס.
יש סכנה לכלל ישראל,
במקום זה אתה עכשיו סוגר חשבונות עם המלך.
זה לא הזמן, זה לא המקום,
יכול לקחת אותו ביחידות, כל מיני דברים. חוץ מזה,
שהכעס שלו על יהורם לא היה בגלל יהורם, אלא בגלל אימא שלו.
כן, לא,
איזבל.
הוא היה הבן של איזבל, בת את בעל.
אז יש לך כעס על האימא שלו, מה הוא אשם? מסכן, הוא עכשיו בראש הצבא, הוא צריך לפתור את הבעיות.
כן, יהורם.
נכון, אבל מה שאלישע אומר לו, הוא מדבר על אימא שלו.
כן.
טוב,
ובא לאחר כך להוסיף,
לומר שאפילו פוסקים לו גדולה מן השמיים,
בטל דבר זה.
כי מי שיש לו גדולה והוא פרנס, פרנס הכוונה מנהיג,
צריך שיהיה הנהגתו בנחת.
כי הפרנס כל עיקר שלו
לסדר העם,
עד שהם מסודרים.
כי זהו עצם המלכות והשררה,
וכאשר הוא בעצמו בעל כעס, שהוא יוצא מן הסדר,
איך תהיה על ידו הסדר?
דבר זה לא ייתן השכל.
ואז יכול להיות שלמרות שהוא מנהיג גדול,
פתאום יקום מישהו, חבר שלו, ויעשה מפלגה אלטרנטיבית.
ולכן זוכה להנהיג אותם לעתיד.
שאז תהיה המנוחה שלמה השקד ובטח,
ותהיה הנהגה של מנוחה מקולצה.
אז בעצם יש פה הגדרה של התפקיד של המנהיג,
וזה המנוחה, הנחת.
נכון, יכול להיות שהוא עושה מלחמות, בשביל זה הוא מנהיג.
מלך יוצא למלחמה.
אבל השאלה היא,
מכוח איזה שיקולים הוא עושה מלחמה?
האם באופן אימפולסיבי, או באופן מחושב,
תוך כדי התחשבות,
בתוצאות, בכסף שזה יעלה, וכדומה.
המער"ל לא היו לו חיים קלים.
כן, אגב, הזוהר אומר שגם עלי הגביע
הם במספר חמש.
יש חמש עלי גביע ושלוש עשרה עלי קוטר.
אין לזה שום חשיבות.
אנחנו אומרים דברים אמיתיים.
גם הוא אמר דבר אמיתי. הוא אמר דבר אמיתי שלמהר"ל לא היה קל בתור מנהיג.
זה נכון.
מה זה קשור?
הוא כעס או לא כעס? אני לא יודע. אין לנו ידיעה אם הוא כעס או לא.
יש לו דברי תוכחה קשים לפעמים על הקהילה שלו. זה לא אומר שהוא כעס.
כן.
ובא אחר כך להוסיף ש... כן. אז איזה... כן.
ועוד יש לך להבין אלו שלושה דברים שנזכרו כאן.
החוכמה
והנבואה
והגדולה.
כן, בכלל, אנחנו רגילים להביא רק את החלק הראשון,
אם חכם ואם נביא,
אבל גם אם נפסקה עליו גדולה, מתבטלת.
כי הם שלוש מעלות עליונות,
אשר
כל אחת ואחת מדרגה בפני עצמה,
כאשר תבין אלו שלושה.
שלושה.
ועל ידי הכעס יוצא חוץ מן מעלת החוכמה והנבואה והגידולה,
שהרי אלו שלושה יש לכל אחד סדר מיוחד עם השם יתברך
כאשר תבין.
מה זה כאשר תבין? אם תבין, זה מה זה מקביל בקבלה.
כן? שזה ספירות החוכמה, הבינה והדעת.
והכעס מוציא את האדם לגמרי מן הסדר עד שהוא יוצא חוץ לאלו שלוש מעלות.
יש לך להבין זה נכון.
והחוכמה?
דרך חוכמה, יפה.
גם, אפשר לשאול אחרת, אבל בסדר.
כן, בבקשה.
נכון.
כן, גם כעס קטן, לכאורה.
גם כעס קטן, כי הכעס הקטן איננו מתאים למעלה עליונה.
כן, כמו שמצאנו
על אליהו הנביא.
ואליהו הנביא, קפדן היה.
מה זה קפדן?
שמי שזוכה לגילוי אליהו צריך לדעת להישמר מכל סטייה.
זה הכוונה.
מתאפק, לא, זה לא כעס.
רוצה להרוג זו והוא מתגובר, והוא גובר על זה. לא, זה נקרא שהוא גיבור.
כן, הנעלבים ואינם עולבים,
שומעים חרפתן ואין משיבין, עושין מאהביו ושמחים בייסורין.
עליו הכתוב אומר,
עליהם הכתוב אומר, ואוהביו קיצאת השמש בגבורה טוב. כאן יש דיוק של הרב קוק.
הרב קוק אומר,
יש אדם שלא נעלב בכלל,
הוא אדיש,
אבל זה לא מה שאמרו חכמים, הוא הנעלבים
ואינם עולבים.
כלומר, באמת זה העליב אותו מה שאמרו עליו,
אבל הוא לא עולב.
אז זה נאמר שהוא גיבור.
נו.
אם אדם הוא כועס בצורה פינית, מישהו מראה את זה.
השאלה אם זה עיקרי כעס.
יכול להיות שלא את זה כללו בכעס.
כן? כי הוא עכשיו גיבור.
זו מידה שגוברת על הכעס.
ובפרק תפילת השחר.
אמר לאליהו
לרב יהודה,
אחוהי דרב סלאח הסידא.
זה אליהו הנביא.
כן, זה אליהו הנביא.
אז הוא אומר לרב יהודה,
אחוהי דרב סלאח הסידא.
מה?
אחוהי זה אחיו.
לא תרטח
ולא תחתא,
לא תרווה ולא תחתא.
וכשאתה יוצא לדרך,
לתרווה כנראה לו תשתכר.
רב עית בארמית זה להשתכר.
בסדר, אז מה זה לתרטח, ארמית?
לכעוס, כן. אז אל תכעוס כדי שלא תחטא,
אל תשתכר כדי שלא תחטא.
וכשאתה יוצא לדרך,
אמלך בקונך וצא.
אז מה זה, איך אמלך? אם אני לא נביא, מה אני אעשה? איך אני אמלך בקוני?
אמר רבי יעקב, אמר רב חיסדא,
זו תפילת הדרך,
עד כאן.
טוב, אז המאמר הזה הוא מאמר לכאורה לא אחיד.
נדבר על שלושה עניינים שונים, זה מה שהגמרא, שהמהר"ל שואל,
ויש לתמונה על מאמר זה.
דמה עניין זה לזה?
כן? כלומר, לא לכעוס, לא להשתכר,
לצאת לדרך עם תפילת הדרך,
זה עצות טובות, אבל למה הן קשורות זו לזו?
ויש לך מאמר, מה עניין זה לזה?
אבל במאמר זה בא להודיע, שלא יסלק האדם הדבקות מן השם יתברך.
רק ידבק עמו, ועל זה אמר, לטרטח ולטחתה.
הנה השם יתברך ברא האדם מגוף ונפש,
והגוף הוא חומרי והנפש הוא רוחני, והם שני הפכים.
וכאשר האדם עומד,
כאשר ראוי מבלי נטייה לצד אחר,
אז האדם עומד בשיווי שלו, ודבק בו יתברך.
זאת אומרת, הוא צריך להיות מאוזן, במילים שלנו.
ודבר זה נרמז באיש ואישה.
כי הגוף הוא כמו אישה, והנפש כמו איש.
ושם י"ה ביניהם, כאשר התחברו כראוי. זאת אומרת,
גוף ונפש זה כמו חתונה.
וכאשר הנפש יוצא מן הראוי, בכוחו,
על ידי כעס ובשכרות של אדם,
על ידי כעס, פסיק, ובשכרות של אדם נוצא לצד הגופניות ביותר עד שהוא כולו גוף,
הוא שיפר למעלה.
וכאשר נוצא לגופניות,
הוא יוצא מן המיצוע, והוא שרה דבקות.
כלומר, אל תגזים, לא ברוח
ולא בחומר, אל תצא מן השיווי.
השיחרות זה הגוף.
כי אדם מראה, כשאדם שיכור, הוא מסלק את השכל.
אז מה נשאר לו? גוף.
כן, הכלל זה בנפש.
הנפש.
נפש וגוף.
מה?
זה עוד לא הסביר, רק רגע, הוא יסביר עוד מעט.
מה?
כן, י"ה זה בגלל איש י"ה באישה, כן?
זה הכוונה.
זה הדרשות הידועות של כל הרווקים בשבע ברכות.
זה בעזרת השם, וזה, אני מכיר את החתן, את הכלל אני לא מכיר, אבל מן הסתם, היא גם כן,
כן,
שיהיה לכם מזל טוב,
כן, בעזרת השם.
טוב, ומפני זה אמר,
באלו שניים ולא תחטא.
כי תכף כאשר האדם נוטה לקצה מן הקצוות,
הוא נוטה אל החטא.
חטא משון החטאה.
ולכך אמר, לה תרתח ולה תחנתה, לה תרווה ולה תחתה.
ואחר כך אמר כי יש צד, אף שאינו נוטה אל הקצה, יש צד פירוט,
פירוט וסילוק הדבקות.
כאשר ראוי לו לבקש הדבקות בו יתברך, והוא אינו מבקש הדבקות, הרי זה פירוט ממנו.
אינו, והוא אינו מבקש הדבקות, הרי זה פירוט ממנו, וזה בשעה שיצא לדרך.
וצריך האדם אל הדבקות, הוא הלוויה.
וכאשר אינו מבקש הדבקות, הרי הוא פירוד הדבקות,
כי הלוויה הוא שיהיה אל השם יתברך חיבור
ודיבוק
עם האדם,
שלכך נקרא לוויה מלשון
לווית חן הם לראשיך, כלומר משהו שמתלווה אליך.
ועל ידי שלושה דברים אלו,
אין האדם שר ונוטה מן השם יתברך,
וכבר ביארנו זה בנתיב התפינה.
כן, רצית להגיד משהו על הנתיבה?
כן,
כן, או חוכמה, כל דבר.
נכון, אבל הוא רוצה לומר שזה בתוספת על האדם. אכן, זה תמיד מה שבנוסף ליופי.
שקר אחר ובין היופי.
אז זה כדי לשמור על הדבקות.
אז הדבקות צריכה איזון בין שלושה דברים.
הגוף,
הנפש והיציאה.
כן, היציאה
היא גם כן סוג של פירוד הדבקות, ולכן זה הזמן שצריך להתפלל תפילת הדרך.
את זה המהר"ל מסביר בהרבה הרחבה בנתיב התורה,
כן, בתחילת נתיבות עולם,
יש לו כמה פרקים על הנושא הזה של תפילת הדרך.
יש גם בתורה חומש שלם,
שהוא חומש על הדרך,
במדבר, נכון? במדבר, הספר של הדרך.
כי היה אפשר לחשוב שתורה שייכת למצב של יציבות,
אבל יש גם מצב של יציאה מן היציבות,
ולכן צריך גם תורה למצבים האלה. זה ספר במדבר.
הוא בפרק ארבעה נדרים.
יאללה, נמשיך.
בנחת.
לא, שמות ויקרא זה תורת הבית.
ויש במדבר
ספר הדרך.
הוא בפרק ארבעה נדרים.
אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יוחנן, כל הכועס,
כל מיני פורענויות של גיהינום שולטים בו.
כן, זה נפתחים לו שערי גיהינום.
רגע, מה זה גיהינום?
זה ההפרש בין מה שאני ראוי להיות
לבין מה שאני במציאות.
ההבדל, ההפרש בין הרצוי למצוי הוא הגיהינום.
כי זה מה ששורף.
כן, כאילו, אם אנחנו נצייר לעצמנו דמות אדם
שכוללת את כל אישיותו,
ומה שאותה דמות הייתה ראויה להיות,
ואנחנו נדביק זו על זו.
אז תהיה התאמה ואי התאמה.
היא ההתאמה, היא הגיהינום.
זה אומר שהגיהינום זה הבושה שהאדם חש
מזה שהוא לא מה שהוא ראוי היה להיות.
יש כאלה שלא מרגישים שום בושה.
נכון.
אז אפילו לגיהינום הם לא מגיעים. מסכנים.
כתוב במדרש שהנשמה, כשהיא מגיעה לפתחו של גיהינום,
מודה לקדוש ברוך הוא על שהיא הגיעה לשם.
כי יש לה תיקון.
אבל אם אין בושה, אז הוא כבר לא אדם.
נכון, ייסורי גיהינום זה לא אחרי המוות.
זה גם יכול להיות בעולם הזה?
יש גיהינום פה, יש גיהינום שם, עולם הזה פה, עולם הזה שם,
עולם הבא גם פה וגם שם. הרי הרמח"ל אומר בהקדמת מסילת ישרים,
שתכליתו של דבר האדם נברא לא עבור מצבו בעולם הזה,
אלא עבור מצבו בעולם הבא.
יפה, אבל איפה מתקיים מצבו בעולם הבא?
יכול להיות בעולם הזה.
ובגלל שזה יש פרק בביאור מידת הקדושה,
בסוף מסיעת ישראל.
נכון,
נכון, נכון. זה מימד, כן, זה גם, למה לא? יש גם, וגם.
לפעמים האדם נמצא בעולם הבא, כבר בעולם הזה, ואז הוא חש איזושהי זרות ביחס לעולם הזה.
ויש הפוך, כן?
תאר לעצמך, למשל, אתה לוקח את אלבר קאמין,
ואתה מכניס אותו לגן עדן.
הרגת אותו.
זה לא מתאים, הוא לא מתאים לנוף.
אז איפה היינו?
לא ייתכן שיש כאלה שלא מכירים, כי אם הם לא היו מכירים, הם היו שואלים מזה.
אז למה לא שאלת?
מה?
התלבטת. אה, התלבטת, כן.
זה לא בסדר. יש הלכה שכאשר אדם שומע שיעור והוא לא מבין מה שנאמר בשיעור,
מה חובתו ההלכתית?
לשאול.
נכון. מה?
למה עלתה מלווה? אה, כי עלמיר קמיר הוא כל-כולו שלילה של חיי העולם הבא.
בתור פילוסוף של האבסורד.
פילוסוף של האקזיסטנציאליזם של האבסורד,
הוא לא יכול לקבל את זה שיש משמעות לחיים אחרי המוות.
ולכן, אם אתה לוקח אותו ושם אותו בגן עדן, הרגת אותו. כן, גם גיהנום לא.
הוא מחוץ לנוסחה הזאת.
מה?
אז זה נורא ואיום בשבילו.
מה?
זה הגיהנום, זה ככה כאב.
אם כי,
אני לא מאמין שאלבר קאמי באמת לא האמין בחיי העולם הבא.
סיפור אחר.
אבל זה כבר...
לא, לא היה יהודי, אבל הוא היה...
חמוץ, טוב, זה ש... לא, אבל הוא ממשפחה של מתיישבים צרפתיים שהגיע לאלג'ריה.
הוא היה מיודד מאוד עם היהודים.
היה לו קשר טוב עם יהודים.
אז זה כבר אומר משהו.
זה כמו סרטר, גם כן.
גם הוא,
הקשר שלו עם היהודים.
מה היהודים עם מי היהודים?
אם לא היו יהודים?
אה, כן, טוב, לא, היו שם נוצרים, היה מוסלמים, היה הכל.
אבל הוא,
בזמן מלחמת העולם השנייה,
כשהייתה רדיפה נגד היהודים, הוא התייצב בצד שלהם.
עשה כמה פעולות למעלה.
אז איפה היינו? ובפרק ארבעה נדרים אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יוחנן, כל הכועס,
כל מין, זה לא מה שכתוב.
אתה יודע,
יש הבדל בין מי שבשיעור יש לו ספר, למי שאין לו ספר.
אמן. ובפרק ארבעה נדרים אמר רבי שמעון ברחמניה, אמר רבי יוחנן, כל הכועס,
כל מיני פורעניות של גיהינום שולטים בו, שנאמר,
ואהסר כעס מליבך,
ואהבה רעה מבשרך,
כי הילדות והשחרות הבל,
ואין רעה אלא גיהינום,
שנאמר כל פועל השם למענהו, וגם רשע ליום רעה.
אז זאת אומרת שהכועס, הגהינום שולט בו.
זה מה שכתוב.
ואין רעה אלא גהינום, שנאמר
כל פועל השם למענהו, וגם רשע ליום רעה.
גהינום,
לא יודע אם זה זכר או נקבה.
לא, זה נקבה, מדינה
של גהינום.
בברכות השחר אנחנו אומרים להימלט מדינה
של גיהינם, נכון?
יש שילים שהם גם וגם.
עכשיו, יש גם מחלוקת במסורת איך מבטאים את המילה הזאת.
האם גיהינום או גיהינם?
מדינה.
מדינה.
כן, תסתכל בסידור, אני מציע לך.
תסתכל בסידור.
אה?
גיהינם זה אותו מקום, אתה אמר בפרשה כפולתיים? לא, אז מה ש... מה שיש בגיה...
לא, מה שיש בגיא בן-הינום,
השם גיהינום לקוח מגיא בן-הינום שבאזור הסינמטק.
כנראה ששם זה הגיהינום.
עכשיו, אני לא יודע בדיוק מה יש שם, אבל...
בעצם,
העינום הציג בוודאום.
כן.
בכל מקרה, שם היו עובדים למולך.
היה שם אש, אש התופת וכולי. הגמרא אומרת שיש שם שני דקלים,
ובין שני הדקלים יוצא עשן, שזה בא מהגיהינום וכו'.
אז כנראה שזה לקוח משם.
אם כי, אם כי,
בשפה הסנסקריטית,
המדוברת בצפון הודו,
אומרים גיהינם,
אה, כמו הספרדים.
אז יש שתי מסורות.
מה אני אעשה?
טוב,
הגמרא אומרת, כן, שהחמי טבריה זה עובר על פתחה של גיהינום, לכן זה מתחמם שם.
כן, כן, כן.
כן, טוב.
מה הגיהינום?
לא.
ופירוש זה,
כי מי שהוא בעל חימה,
הוא עניין הגיהינום.
כי הגיהינום לתוקף וגודל כוחו, הנה אתם רואים, הוא אומר את זה בלשון זכר,
מתייחס אל כוח אש.
וכך אמרו, בכל מקום אש של גיהינום.
ומפני שהאדם יש לו נפש רוחנית,
כאשר הוא כועס ויוצא מן הסדר, כל מיני גיהינום שולטים עליו, כי הגיהינום גם כן הוא יוצא מסדר העולם.
לכך כל מיני גיהינום שולטים במי שהוא כועס, ולכך קטעי, ועשה רעה מבשרך. כלומר, יש התאמה
בין המצב הנפשי של אותו אדם לבין האש.
זה לא באלוהי נשמה, זה ביהי רצון שאחרי ותנומה מעפעפיי,
אחרי גומל חסדים טובים
לעמו ישראל, ויהי רצון בכל יום ויום.
מעזה פנים, ומעזות פנים,
מאדם רע, וכולי וכולי,
ומדינה של גיהינום.
טוב,
ומפני כי הנפש שהוא כועס הוא רוחני ויוצא מן השם יתברך על ידי הכעס,
לכן הגהנם שהוא גם כן רוחני והוא יוצא מן השיווי שולט בו.
טוב, נמשיך. אמר הבא בר אבונה,
כל הכועס,
מה קרה?
בנוסח שלך זה לא נמצא?
טוב,
יהיה רצון שתתפלל בנוסח הנכון.
ומה עם הנוסח של, אני מדבר על הנוסח של הספרדים.
תגיד לי שמה, יש ספרדים אותו דבר.
זה לא היחיד.
ספרד, איפה ספרד? לא, יש ספרדים.
יש נוסח ספרד,
יש נוסח הספרדים, יש נוסח עדות המזרח.
אמה רבה בר אבונה, כל הכועס,
אגב, אני בעד נוסח אחיד,
רק שזה יהיה הנוסח שלי.
אז אני בא לקראתך,
אני בא לקראתך שאני בעד נוסח אחיד,
תבוא לקראתי שזה יהיה הנוסח שלי.
טוב, אמה רבה בר אבונה, כל הכועס,
אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו,
שנאמר רשע בגובה
אפו בל ידרוש.
אין אלוהים כל מזימותיו.
הוא לא מחשיב את השכינה.
אין לו אלוהים.
זה מה שקורה בשיעורי על אדם, אין לו אלוהים.
זה הכוונה.
רבי ירמיה מדפתה אמר,
אף משכח תלמודו.
הוא מוסיף טיפשות,
שנאמר כי כעס וחיק כסילים ינוח,
וכתיב וכסיל יפרוס איוולת.
רב נחמן אמר, וידוע שעוונותיו מרובים מזכויותיו,
שנאמר, איש אף
יגרה מדון ובעל חימה רב פשע.
מה זה רב פשע? יש לו יותר חובות מזכויות.
טוב, זה ביטויים חריפים, אז לא כדאי לכעוס.
ומה שאמר,
כי השכינה אינה חשובה כנגדו,
ודבר זה כמו שהתבהר.
כי כאשר האדם כועס הוא יוצא מן הסדר הראוי,
וכל כך יוצא מן הסדר עד שאין שכינה נחשב אצלו מצד גודל השינוי.
כלומר אין דבר חשוב בעיניו, זה הכוונה.
כי האדם הוא מסודר עם השם יתברך שהוא עילה לו,
וכאשר כועס הוא יוצא מן הסדר.
ולכך אמר אף השכינה אינה חשוב כנגדו,
כי אינו מכיר עילתו יתברך כאשר יוצא מן הסדר.
וזה שאמר גם כן שמשכח תלמודו כמו שהתבר למעלה.
כי החוכמה הוא סדר השכלי, ומצעד שהוא יוצא מן הסדר, ולפיכך סר ממנו השכל.
וכן, מה שאמר שהוא בעל חטא, הוא גם כן דבר זה, שכל החוטא יוצא מן הדרך הראוי אשר סדר אליו השם יתברך.
ובשביל זה, הוא בעל חטא, ודבר זה נבואה.
מה?
מה כתוב בדיוק? מה כתוב בדיוק? שקול יישקל כעשי, כן? הוא אומר, הוא כועס, אבל זה... לא.
לא, המילה כעס בתנ״ך אין פירושה כעס.
המילה כעס בתנ״ך
פירושה צער.
נכון? כי מרוב שיחי וכעסי דיברתי עד הנה.
כן, לו שכל ישקל כעסי ואהבתי במאזניים.
אבל זה שבר.
כן, יישאו יחד, כי עתה מכל ימים יכבד.
על כן דבריי,
לעום. מה זה לעום?
אני חושב שזה מלשון מה,
כמו לענה.
טוב, אבל לא ראיתי את זה ככה במפרשים.
מתי השתנתה הפירוש של המילה כעס?
במעבר מלשון תנ״ך ללשון חכמים.
כן, השאלה הוא שואל מתי זה קרה, שהיה שינוי בשפה.
יש הרבה דברים שהשתנו בין תקופת התנ״ך לתקופה שאחר כך. למשל,
המילה לקלס.
לקלס בתנ״ך זה, מה?
לא, ההפך.
לקלל, כלומר ללעוג.
לקלס בתנ״ך זה ללעוג,
וחז"ל לקלס זה לשבח,
זה כפוך.
למה, איך זה הגיע?
מהיוונית.
מהיוונית.
כי המילה קאלוס ביוונית
פירושה יפה.
כן? טוב.
מה?
תלוי באיזה נוסחאות. יש נוסחאות,
יש נוסחאות שהורידו את המילה לקלס, יש כאלה שכן הכניסו אותה,
בגלל ההתלבטות הזאת, האם להשתמש בלשון מקרא או בלשון חכמים.
מה? מה פירוש השם כעס?
בגלל שהיה שם כעס.
אה, אה, זה כעס של החכמים, זו הכוונה. כשחכמים, כשאומרים על הקדוש-הוא שהוא כועס,
מתכוונים לפי המשמעות שיש לזה בתקופת חז"ל.
זה לא השתנה בכוונה, שפה זה דבר שמתפתח באופן טבעי.
למשל, כשאתה אומר היום, חבל על הזמן.
זה שבח, נכון?
לפני כמה שנים, זה היה אומר, אתה תעזוב אותי, כי חבל על הזמן.
כן, ברור.
אה, איך קראו במאה תנ״ך לכעס ארון.
נכון, או חיימה.
כן.
ושלושה דברים הנזכרים כאן, דהיינו, שאין השכינה חשובה כנגדו,
הוא משכח תלמודו,
ושהוא בעל חטא,
כל אחד מוסיף על השני.
כי אין השכינה חשובה כנגדו, דבר זה הוא ראשון,
שכל כך יוצא מן הסדר,
עד שהשכינה אינה חשובה נגדו.
היא לא חשובה עבורו?
עבורו, עבורו, הוא לא מחשיב אותה, זו הכוונה.
זו הכוונה.
ויותר, כי חוכמתו מסתלקת ממנו, שעושה דבר זה רושם בעצמו, עד שהוא
שחוכמתו מסתלקת ממנו, והוסיף עוד יותר מזה, שהוא בעל חטא בעצמו.
אבל זה כבר בהתחלה, למה זה ספציפי?
למה?
שכחי הקליטות, למה שהוא ככה הוא כבר לא במצב שהוא חכם.
לא, לא, לא. זה לא משהו לא חכם.
זה אומר שאין לו דבקות.
זו הכוונה.
והכל כי הכעס הוא דבר זר לגמרי, יוצא מן הסדר הראוי,
עד שימצבו שלושה דברים אלו שהם זרים.
ועל ידי שלושה דברים אלו הוא יוצא מן הסדר בכל,
בכל, כאשר תבין, אלו דברים.
מה, מה יצא לנו? שזה לא טוב לכעוס.
כי זה יציאה מן הסדר,
וכאשר האדם יוצא מן הסדר, אין לו דבקות.
הוא לא בנוח, הוא יוצא מן הסדר.
אז לקחתם את זה שכאשר הם יוצאים לצורך, לא?
אה, לא, השאלה היא כזאת.
מי שכועס, הוא בעצם נפעל מן החוץ.
הוא נותן לחוץ לפעול עליו.
ואז יוצא שהוא נחלש.
השאלה היא, האם אין בכלל מקום לשום כעס? אז נחלקו בזה הראשונים.
משתמע קצת מדברי הרב קוק שיש מקום לכעס של קדושה.
כן, כעס של קדושה, מצאנו דברים כאלה. השאלה היא, גם כשיש כעס של קדושה,
השאלה היא אם האדם מאבד את השליטה על עצמו.
נגד, למשל,
קבוצה מעצבנות.
כשאדם כועס,
אבל הוא רוצה שאני אענה לשאלה שלו.
כן.
התשובה היא שהכעס של קבוצה זה כעס שבא כדי להגן על ערכים חשובים.
למשל,
כשמשה כועס על הבקשה של בני גד ובני ראובן.
הוא כועס.
אבל לפני כן הוא אכל אותה בגלל הסיפור של מי מריבה, שהוא כעס. אז עכשיו הוא חוזר על זה?
אבל אז הרב ציודאי אומר לו כי הוא כעס על ארץ ישראל.
אז זה בסדר.
על זה שהם מואסים בארץ.
אחריכם?
לא, מדבר על בני גד ובני ראובן.
לא, הטענה שלו זה שהם חוזרים על חטא המרגלין,
שהם לא רוצים את הארץ.
להמריד, אני לא חושב, זה לא אותו הדבר, שמה זה...
לא, שמה זה לא כתוב ככה.
לגבי בני גד ובני ראובן, לא כתוב דבר כזה.
כן, אבל הכוונה היא שהם מואסים בארץ, ולכן על זה משה ראוי לו לכעוס. אז יש משמעות לכוח הזה.
טוב, עד כאן להיום שלום.
