שלום וברכה, קהל קדוש.
ובכן, אנחנו ממשיכים
בלימודנו הנפלא בספר מסכת אבות
לרבינו יהודה הנשיא,
ואנחנו בפרק,
אני חושב שאנחנו בפרק ד', נכון?
מישהו מתנדב לקרוא?
אה, לא, לא, יש ספר.
מה?
לא, אף אחד לא מתנדב לקרוא.
לא, עשו כל קצת מה לא נכון.
הביאו ספר.
לפחות עשו מאמץ.
אבל לך אז לא יהיה ספר.
טוב,
אנחנו לא בפרק ד', אנחנו בפרק ג',
ואנחנו בדבריו של רבי עקיבא,
והגענו למשנה ט"ו.
בואו נקרא את המשנה.
זה המשך דברים שאמר רבי עקיבא.
הכל צפוי,
והרשות נתונה,
ובטוב העולם נידון,
והכל לפי רוב המעשה.
אם כן, נאמרים פה ארבעה דברים שאף אחד מהם לא ברור,
ולכאורה כל אחד מהם סותר או את ההיגיון או את המציאות.
אז בואו נתחיל קודם כל ב"הכל צפוי והרשות נתונה".
איך להבין את הדבר הזה?
הכל צפוי,
אפשר להבין את זה בצורה,
הייתי אומר, על דרך כל מעשיך בספר נכתבים.
כן, כמו שאומרים, כל מה שאדם עושה, רבי עובדיה מברטנוע אומר,
כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו.
זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא יודע מה אתה עושה,
והרשות נתונה לעשות טוב או רע.
כלומר, אתה יכול להחליט שאתה עושה טוב, אתה יכול להחליט שאתה עושה רע.
זה בעצם, אם אנחנו נלך לפי הפרשנות הזאת,
דברי רבי עקיבא באים לומר שהאדם בן חורין,
שזה כשלעצמו כבר דבר גדול,
כן? כלומר, לומר שאדם הוא בן חורין, זה דבר שלא מקובל
על רוב בני האדם.
רוב בני האדם מנסים לפרוק מעל עצמם
את האחריות למעשיהם,
ולכן רוב בני האדם אומרים שהם לא חופשיים.
כן, בעל בחירה חופשית.
כן, לא מבחינה מעמדית. יש אנשים שהם עבדים, יש אנשים שהם בני חורין.
מבחינה מעמדית, מבחינת החברה, זה נכון.
אבל מבחינת המהות, האדם הוא בן חורין.
את זה הרמב״ם מדגיש בחוזקה, בספרים שלו, והשאלה, עד כמה באמת אפשר להגיד על אדם שהוא בן חורין? למשל, הרב קוק,
באיגרת רפ"ג וגם באיגרת שע"ט,
מעורר קשיים גדולים לגבי האמירה שאדם הוא בן חורין.
ולא רק בגלל התנאים שבהם אני מופיע במציאות.
אני לא בוחר באיזה משפחה להיוולד,
באיזה מקום, באיזה זמן.
שלא לדבר על ההשפעות
מבחוץ או מבפנים.
מן הגוף ומן הנפש.
לכן לומר שאדם הוא בן חורין זה חידוש עצום.
יחד עם זאת,
ברור שיש הבדל בין הנתונים לבין התגובה.
נגיד, הנתונים כפויים עליי.
הנה, נולדתי במשפחה פלונית בזמן מסוים.
זה נתון, כפוי.
אולי.
אני טוען שהוא לא לגמרי כפוי, אבל בסדר.
נגיד, לפי המודע של בני אדם,
הנתונים כפויים.
התגובה שלי לנתון תלויה אך ורק בי.
אז במובן הזה, אני בן חורין באמת.
בסדר?
זה נגד הדטרמיניזם.
עכשיו, יש מסמך חשוב מאוד שנקרא מגילת זכויות האדם,
שיש לו כמה גרסאות,
אבל מגילת זכויות האדם,
בין בגרסה האמריקאית, בין הצרפתית, בין של האו"ם,
המגילה הזאת מכריזה שכל בני האדם נולדו בני חורין ושווים.
אז בואו נשים את השווים בצד, כי זה גם סיבוך עצום להבין מה פירוש המילה שווים, מה זה אומר גם מבחינה משפטית וכולי.
אבל הנחת היסוד שכל בני אדם נולדו בני חורין,
הדבר הזה לא ברור בכלל מה המשמעות שלו.
כי בעצם המסמך שכותב את זה הוא מסמך משפטי.
הפירוש של דבר שהוא משפטי,
שמאחר ואני בן חורין,
אין לך זכות לשום גורם בעולם לכפות עליי התנהגות מסוימת.
אלא אם כן,
התנהגותי זאת
פוגעת בחירות של זולתי.
איך נקבע את הגבול?
איך אני יודע מתי החירות שלי לגיטימית ומתי היא עוברת את הגבול
של הפגיעה בחירות של זולתי?
את זה אומרת מגילת זכויות האדם בצורה ברורה שהגבול ייקבע על ידי החוק.
זאת אומרת שבסופו של דבר מדובר במסמך משפטי.
מה לא אומרת
מגילת זכויות האדם?
האם מניח בן חורין באמת?
זה היא לא אומרת.
נאמר ככה,
נגיד שלפי המבנה הגנטי שלי, בוא נלך על הדטרמיניזם הגנטי,
לפי המבנה הגנטי שלי אני חייב לאהוב בננות.
אני רוצה לאכול בננה.
מגילת זכויות אדם אומרת, אל תאסור עליי לאכול בננות
כי באיזשהו מקום אין לי ברירה.
זאת אומרת, זו פגיעה בעבדות שלי.
אני נבראתי עם נטייה מולדת,
דטרמיניסטית לאכילת מננות, זה לא יהיה פייר לקחת את זה ממני.
זאת אומרת, זה לא נאמר במפורש, אבל זה משתמע,
שבעצם בני אדם אינם בני חורין, ולכן אסור לפגוע בחירותם.
עכשיו, זה לא הכרחי,
כן, מה שאני אומר, לא חייבים לקשור את זה בזה,
אבל זה השיח המצוי,
ולכן יש בתורת המשפט הכללית, מה שנקרא, נסיבות מקילות.
אדוני השופט, נכון, עשיתי את העבירה,
אבל עליך להתחשב בנתונים הקשים של החינוך שלי,
של החברה שבה גדלתי,
של האסטרולוגיה, לא יודע, כל מיני דברים.
ולכן אתה צריך להתחשב בי. לעומת זה,
אם אנחנו אומרים הרשות נתונה במובן העמוק של המילה,
אין מושג כזה של נסיבות מקהילות.
כן, לכן אומרת המשנה במסכת בבא קמה,
אדם מועד לעולם, בן ער, בן ישן, בן שוגג, בן מזיד.
זאת אומרת שהאדם תמיד חייב ואישהו אחראי על מעשיו.
אפשר להבין שעמדה כזאת היא מאוד מפחידה,
ולכן רוב בני האדם ימצאו דרך לומר שהם לא בני חורין.
אבל צריך לזכור,
אני בן חורין בעל כורחי,
כך שגם כאשר אני בוחר לא לבחור,
או להסתתר מאחורי הנתונים שכופים עליי,
גם אז אני עושה את זה מתוך חירות.
כלומר, איך אמר הפילוסוף סרטר?
לא להחליט, גם זו החלטה.
בסדר? זה לגבי הרשות נתונה.
זה, אם אני מבין, הכל צפוי,
כדאי שהוא יודע הכל, אתה תעשה מה שאתה רוצה, ממילא אתה תצטרך לשאת בתוצאות.
בני ישראל מחרבים?
אני לא חושב.
כלומר, אם החירות היא חירות של האדם, אז מה שמשנה אם הוא יהודי או גוי?
כי אם היא הייתה אומרת שיש הבדל,
אז אחד היה צריך להיות פטור בדינו והשני חייב בדינו.
כן, הרי יש לנו תביעות מהגויים, לא?
השאלה איזה סוג תביעות?
למשל, מישראל אתה דורש לקיים תרי"ג מצוות,
אצל הגויים משהו כמו שבע מצוות שמתפרצות בערך לחמישים.
בסדר? בערך חמישים מצוות.
שאת השאלה, בסדר, אז למה מהיהודי אתה מצפה יותר?
כי המבנה הנשמתי שלו, הגנטיקה הנשמתית שלו, תובעת יותר.
אבל גם אז,
ההחלטה אם לקיים או לא לקיים, היא החלטה שלו.
יש כאלה שכתבו, במיוחד בחסידות,
שבכירה חופשית יש רק בישראל ולא בגוי, אבל קשה מאוד לקבל דברים כאלה.
אז הכל צפוי והרשות נתונה.
עד כאן הפרשנות הלייטית.
עכשיו, אם אנחנו נכנסים לעומק,
זה הרבה יותר מורכב מזה,
זה הרמב״ם.
הרמב״ם מסביר,
הכל צפוי, הכוונה שהקדוש ברוך הוא יודע מראש מה תעשה.
לא מה עשית,
אלא הוא יודע מה אתה עתיד לעשות.
ואז נשאלת השאלה, מה עם הבחירה החופשית?
האם אני יכול לעשות אחרת ממה שהשם יודע?
אומר רבי עקיבא,
הרשות נתונה, יש לך בחירה חופשית.
אומר הרמב״ם, מאמר זה מינה עמוקים וראוי הוא להיות לרבי עקיבא.
כלומר, זה לא סתם, כלומר, יש לנו דירוג בין החכמים, רבי עקיבא הגדול שבכולם,
ולא פלא הוא שדווקא הוא אמר את המשפט הזה.
עכשיו, אני רוצה להבין קצת מה כל כך עמוק באמירה הזאת.
קוראים לזה שאלת הידיעה והבחירה, מפורסמת.
כן, כל נער בגיל 14-15 שואל את עצמו את השאלה הזאת.
אם הקדוש ברוך הוא יודע מראש מה אני הולך לבחור, אז איפה הבחירה החופשית שלי?
אז לכאורה, רבי עקיבא רק הציג את הבעיה, לא נתן תשובה.
כנראה שזה מה שתפס את הרמב״ם.
זאת אומרת, הוא הגיע למסקנה בלי לדון בשאלה כיצד פותרים את הסתירה.
כלומר,
אני אשאל את רבי עקיבא,
לפי היהדות, האם הקדוש ברוך הוא יודע מה עתיד להיות?
התשובה, כן.
שאלה שנייה, רבי עקיבא,
תגיד לי, האם לפי היהדות האדם בן חורין?
התשובה היא, כן.
מכאן ואילך, לך תסתדר,
תסתבך לעורך ההיסטוריה בשיטות של פילוסופים ורבנים ומקובלים ודוקטורנטים וכולי.
הם יצטרכו להתמודד.
אבל זה לא משנה איך, אם התשובות שלהם תהיינה טובות או לא, קבילות או לא קבילות,
כי מראש קבענו ששני הדברים נכונים.
בסדר? זה מה שגדול אצל רבי עקיבא.
הבנתם?
טוב, עכשיו באמת נשארת השאלה איך פותרים את הבעיה.
אז יש כאלה
ניסו להגיד, תשמע,
הכל צפוי בגדול, הרשות נתונה בפרט.
זאת אומרת, אני יודע לפי הנתונים שלך מה אתה תעשה בחיים.
אתה תהיה רופא, או אתה תהיה גנב,
או אתה לא יודע, זה מה שתהיה.
אבל פרטי הפרטים, מתי תגנוב, מתי תרפא, מתי תעבור את הבחינות, וכולי וכולי, זה אי אפשר לדעת.
זה טוב,
אם היה מדובר והכל צפוי לאדם,
אבל אם אתה אומר הכל צפוי לקדוש ברוך הוא, אז הוא גם יודע את הפרטים.
לכן הפתרון הזה בעצם אומר שהקדוש ברוך הוא לא יודע הכל.
אם אנחנו נקבל את העמדה הזאת, זה אומר שהקדוש ברוך הוא לא יודע הכל.
עד כאן ברור.
אני אגיד לכם מה קצת אמרו על זה,
דיברו על זה בפילוסופיה,
במיוחד הפילוסופיה הערבית.
באסלאם, השאלה של הבחירה החופשית או של הגזרה הקדומה, מאוד מאוד העסיקה את החכמים שלהם.
והעמדה היום המרכזית באסלאם, אבל לא היחידה,
העמדה המרכזית היא שלאדם אין בחירה חופשית.
אין בחירה חופשית, ואז יוצא שאם הוא היה צדיק או היה רשע.
זה בעצם נקבע מראש.
ואז
עולה השאלה, לפי העמדה הזאת,
אם הוא צדיק ולא הייתה לו בריאה אלא להיות צדיק, למה הוא מקבל שכר?
ואם לא הייתה לו בריאה אלא להיות רשע, למה הוא נענש?
כן, זו הקושייה המוסרית של הרמב״ם על האסלאם.
הוא אומר, אתם גוזרים על הקדוש ברוך הוא שהוא עושה עוול,
שהוא נותן שכר
לצדיק ועונש לרשע.
מה ענו על הטענה הזאת חכמי האסלאם?
אומרים, כך רצה האלה.
זאת אומרת, עשה אותו צדיק ומקבל שכר,
ועשה אותו רשע ומקבל עונש.
כן, תסביר.
מה?
הוא לא אגיד ככה.
זה אומר ככה, כן. ככה זה לא תשובה.
טוב, אבל השאלה היא, האם זה משנה הרבה? כי
גם אם נקבל את העמדה המוסלמית,
בסופו של דבר, גם המוסלמי מתנהג כאדם שיש לו בחירה חופשית.
אין פה הפחדות בתודעה שלו.
כן, אז כך ש... אבל יחד עם זה,
זה יצר באסלאם עמדה פסיבית ביחס להיסטוריה.
לא בכל האסלאם, בסדר, השיעים,
למשל, סבורים שיש לאדם בחירה חופשית.
הסונים, שהם הרוב של האסלאם, היום נוקט כעמדה
שאין לאדם בחירה חופשית,
והם רואים באמירה שיש בחירה חופשית פגיעה
וריבונותו של ריבונו של עולם.
אם אתה אומר שיש לאדם בחירה חופשית, זה אומר שיש איזושהי
בועה, איזשהו מרחב, שבו אלוהים לא שולט.
שזה דבר שהוא כפירה גמורה.
אסלאם זה הכניעה, כן? ממילא היחס אל האלוהות הוא יחס של כניעה, נכון? של השלמה וכל מיני דומה, כן.
אז אנחנו רואים שבאמת זאת העמדה שהלכה והתגברה,
ואז נשאלת השאלה אם יש משמעות להיסטוריה באמת.
מה?
כן, עכשיו, מעניין,
ביהדות כידוע יש בחירה חופשית.
איפה מתרחשת ההיסטוריה האנושית לפי היהדות, דיברנו על זה כמה פעמים,
ביום השביעי.
כן, אנחנו בתוך היום השביעי של הבריאה,
בתוך היום השביעי הקדוש ברוך הוא לא מתערב ונותן לאדם בחירה חופשית.
מעניין מאוד שעבור האסלאם,
היום שבו הם רואים בו קדושה או ערך דתי, זה יום השישי.
שזה הזמן שבו עדיין אין בחירה חופשית.
לעומת זה, עבור הנצרות ההיסטוריה כבר הסתיימה
מאז שהגיע ישו.
זהו, ההיסטוריה באה לידי סיום, כל מה שקורה אחר כך זה סתם מיותר.
ואז זוכר, אין פלא שהם העבירו את יום השבת אל היום הראשון.
עכשיו, מה שקורה בעידן החדש,
אנחנו רואים שהאסלאם יותר ויותר נוטה להבין שהוא צריך ליטול חלק בהיסטוריה,
וגם הנצרות יותר ויותר נוטה להבין שהתכלית של ההיסטוריה לא הושלמה.
ואז יוצא שהם הולכים ומתקרבים ונפגשים בתוך היום השביעי,
כשבדיוק אז מתחיל היום השמיני שאליו אנחנו מדלגים,
כן, ועוזבים אותם מאחורה.
טוב, זה לגבי השאלה באמת,
שהכל סבורי רשותו.
הדבר הזה יש לו גרסה יותר מורכבת,
יותר מפולפלת, השאלה של הלוגיקנים.
האם הקדוש ברוך הוא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים אותה?
שאלה מפורסמת,
שגם לה יש כמה גרסאות ודנו בה לוגיקני.
אחד מאלה שדנו בזה היה הצמח צדק,
שנשאל על ידי המשכילים,
שהמשכילים שאלו אותו באופן מתגרה,
האם הקדוש ברוך הוא יכול לברוא אבן
שהוא לא יוכל להרים אותה, והוא ענה,
ודאי שהוא יכול,
והוא אפילו עשה את זה כשהוא ברא את הבחירה החופשית.
הבחירה החופשית היא אבן שהקדוש ברוך הוא ברא, ושהוא לא יכול להרים אותה.
זה הקדח.
לא רחוק הדברים האלה מדברי הרמב״ם,
שכשאומרים הכל בידי שמיים,
הכוונה שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם, זה הקדוש ברוך הוא שנתן לאדם את היכולת לבחור באופן חופשי.
כן? זו הכוונה, הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים.
משהו כזה. בדיוק. זה הפרדוקסים האלה המפורסמים,
שריבונו של עבודת צורך גבוה, ועוד כל מיני דברים כאלה.
עכשיו,
כדי להבין בדיוק איך מתמודדים עם הכל צפוי והרשות נתונה,
אז אני אגיד לכם קודם כל מה שאמר הרלב"ג,
רבנו לוי בן גרשום.
למרות שהוא אחרי הרמב"ם, אבל התשובה שלו היא מעניינת.
הרלב"ג אומר שהקדוש ברוך הוא,
הוא אומר שהבחירה החופשית זה אמת,
ולכן הוא מסיק מסקנה מתבקשת,
הקדוש ברוך הוא לא יודע את הכל.
זו המסקנה שלו.
הוא אומר, ושמא תאמר שזה חיסרון באלוהות,
שהוא לא יודע הכל?
איך זה יכול להיות?
אז הוא אומר, מתי אתה אומר שזה חיסרון?
בדברים ידיעיים.
מה זה דברים ידיעיים? דברים שעשויים להיוודע.
אבל בדברים שהם בלתי ידיעיים במהות,
כגון מה שאדם יבחר,
זה לא חיסרון שהקדוש ברוך הוא לא יודע,
כי זה בלתי ידיע.
עד כאן דברי קודשו של הרלב"ג.
בלתי ידיע, גם מה שבלתי ידיע, לא אגיד שהוא ידיע,
אבל הוא בעיה,
מציאות. טוב, אז אתה מגיב כמו כל אלה שהתנגדו לרלב"ג, ויש הרבה,
הרבה אמרו זה סקנדל מה שאומר הרלב"ג.
אם כי,
צריך לציין שגם הרבה יותר מאוחר ממנו, רבי אליעזר אשכנזי,
בספר מעשה השם, רבי אליעזר אשכנזי היה בן דורו של המהר"ל,
ואמר על תוקף אותו וכולי, אז גם כן הוא אמר, כמו הרלב"ג.
עכשיו, מה יפה בעמדה של הרלב"ג לפני שאנחנו תוקפים אותו?
מה שיפה זה שהוא לוקח ברצינות את החירות.
זה אדם עם מחשבה חופשית באמת,
כל כך חופשי עד כדי כך שהוא מוכן להגיד שהקדוש ברוך הוא לא יודע.
אה, מה?
שאלה. כן.
אדוני אחי, פעם הוא היה אומר על כתוב שהייתה סיבה מאת השם
ומבחר במצאת הילדים.
יש שם הפסוק שהוא מראה
נכון, לכאורה, נכון, נכון, נכון, לכאורה, זה נגד הבחירה החופשית. טוב, הרלב"ג יגיד לך שהקדוש ברוך הוא יכול להחליט ליטול את הבחירה החופשית מן האדם,
אבל כל זמן שהוא לא נטל אותה, הוא באמת לא יודע מה האדם יבחר.
בסדר?
זה כמו שגם הרמב"ם אומר על פרעה, על סיחון, וכו' וכדומה.
עכשיו,
רבי חזאי קרסקס,
הוא ממש לא אוהב את דברי הרלב"ג,
הוא כותב שדברי הרלב"ג הם כפירה.
אבל בכל זאת צריך לענות על השאלה.
אז הוא אומר, זה שהקדוש ברוך הוא יודע זה ברור, זה מוחלט.
וזה שאדם הוא חופשי, ככה הוא מרגיש.
זאת אומרת, אנחנו כפויים מצד, אנחנו חופשיים מצד עצמנו
וכפויים מצד סיבותינו.
שזה דרך לומר, אין בחירה חופשית.
זה קרוב לאיסלאם.
זה דומה.
אומר על זה רבנו יצחק אברהם בנאל,
ביקש רבנו חסדאי לברוח מכפירתו של הרלב"ג ונפל לגרוע ממנה.
אבל האמת היא, אתם חושבים שאתה מטוטלת
בין הכל צפוי לרשות נתונה.
רבי עקיבא כבר חשב על מה יהיה פה.
לכן אומר רבנו יצחק
אברהם בן אראל שאין ברירה,
אלא חייבים לחזור לדברי הרמב״ם.
הבעיה היא מה אומר הרמב״ם.
יש בזה שני פירושים.
יש פירוש של רבנו אברהם בן דוד הרעבד
ויש איך שהבין אותו הכסף משנה.
ועם כל הכבוד לרבנו העצום הראב"ד, הוא לא הבין נכון את הרמב"ם,
ומי שהבין אותו נכון זה הכסף משנה.
אבל אני רוצה פה קודם כל להסביר מה הראב"ד אומר.
הראב"ד אומר שלפי הרמב"ם אין לשאלה הזאת תשובה.
ולכן הראב"ד בא בטענות אל הרמב"ם, למה הוא העיר את זה בכלל?
הוא יביא פקפוק בליבו של המאמין,
ולך תדע מה יצא מזה.
היה עדיף.
רבי עקיבא לא אמר שאין תשובה.
הראב"ד אומר שהרמב"ם סובר שאין תשובה לשאלה.
כן, ודבר זה אין אדם,
אבל הוא לא הבין על מה הראב"ד אומר שאין דעת האדם משיגה.
מה שאומר הכסף משנה והוא הבין נכון את הרמב"ם,
זה שהרמב"ם סובר שאין שאלה.
כלומר, יש הבדל אם יש שאלה אבל אין לי תשובה,
או להגיד,
אין תשובה כי אין שאלה.
מה זה אין שאלה? למשל, אם תגיד לי, האם הצבע הירוק הוא מר או מתוק?
מה התשובה?
אין שאלה, נכון?
כי מר ומתוק לא שייך בצבעים.
זה שייך בטעמים, בסדר?
אומר הרמב״ם, כדי לדעת אם שאלה היא שאלה,
אתה צריך להבין את שני חלקי השאלה.
מהם שני חלקי השאלה?
השם יודע, אני בן חורין.
אני בן חורין, אני מבין מה פירוש המילים האלה,
אבל אני לא מבין מה פירוש המילים השם יודע.
וזאת למה?
משום שדעתו של הקדוש ברוך הוא,
והוא בעצמו, זה אותו הדבר.
וכשם שאי אפשר לדעת את עצמותו,
כך אי אפשר להבין את אופן ידיעתו,
את הנמצאות,
ולכן אין פה שאלה. זה כאילו שאתה אומר, אני רואה סתירה בין
זה שהשמיים כחולים,
לבין שזה שפיפ הוא בלופ.
כן, אז האם זה סותר או זה לא סותר?
זה שפיפ הוא בלופ,
זה יכול להיות שזה סותר את זה שהשמיים כחולים, אבל אתה לא יודע.
לכן האמירה
השם יודע זה סותר את הבחירה החופשית, אומר הרמב״ם,
מנין לך זאת?
לכן אין כאן שאלה,
כי אתה הכנסת בתוך השאלה מרכיב שאינך מבין את עניינו.
בסדר?
כאן דברי קודשו של הרמב״ם.
על זה זה מעורר מספר שאלות, כי זה בנוי על ההנחה הפילוסופית שהוא היודע, הוא המדע והוא הידוע.
שעל זה אומר הרמב״ם שלהבין את הדבר הזה לא כל החכמים מסוגלים, בסדר?
ועל זה המהר"ל מפראג יש לו קושיות
מדברי המקובלים, אבל בסדר.
אז זה,
סליחה, זה הרמב״ם.
הרמב״ן יש לו תשובה דומה, אבל לא אותו דבר.
הרמב״ן אומר, בכלל השאלות האלה,
הם בתוך הזמן.
האם השם יודע מה יהיה?
אין לפני הקדוש ברוך הוא יהיה.
הרי הוא היה ויהיה, הוא למעלה מן הזמן, לכן אין בכלל שאלה.
כך אומר הרמב״ם.
זה דומה מבחינה מסוימת, אם אנחנו מעמיקים,
זה דומה קצת לדברי הרמב״ם.
נו, מה קרה בהמשך?
בהמשך קרה דבר מעניין.
המקובלים בעצם השתלטו על דברי הרמב״ם.
לפי הרמב״ם הרי
זה אמת,
גם לפי רבי עקיבא,
אמת שאני בן חורין, זה אמת שכל שחורי יודע.
ואז
שני הדברים הם אמת,
אז הם חייבים להיות שוכנים זה לצד זה.
אומר רבי משה קורדוברו, הרמ"ק,
אם תבין מה זה אור וכלי,
תדע מה זה ידיעה ובחירה.
שמצד האור
יש ידיעה, ומצד הכלי יש בחירה,
והכל מסתדר.
זאת אמירה קצת מיסטית.
מעניין, היה תלמיד של דקארט, הפילוסוף דקארט,
בן דורו של הרמק,
משה גורדובר,
בשם מלברנש.
מלברנש,
תלמידו הגדול
של דקארט.
הוא אומר, כדי להבין את שאלת הידיעה והבחירה,
צריך אינטואיציה מיסטית.
משהו מיסטי צריך להיות בנפש כדי להבין על מה מדובר.
זה מה שהוא מתכוון שם עם האור והקלילה.
אצל הארי ז"ל,
זה קיבל צורה אחרת,
לפחות איך שהרב קוק הביא לדברי הארי ז"ל,
שזה ההבדל בין היושר לבין העיגולים.
איך לצייר את המציאות?
האם המציאות בנויה מקווים ישרים או מקווים עגולים?
כן, ובספרי המקובלים אנחנו רואים תיאורים שונים של העולמות,
או בקווים ישרים או בקווים עגולים, אומר הארי,
שניהם זה אותו דבר.
כלומר, שניהם נכונים.
יש עולמות העיגולים, יש עולמות היושר,
והבחירה מצד היושר והידיעה מצד העיגולים.
אז פתרנו את הבעיה במחירה מסוימת.
אבל זה לא מספק אותנו.
בואו נתקדם עוד קצת.
אפשר להתקדם? בטח. תודה.
זה מצחיק אותך, אה? טוב.
רבי צדוק מלובלין.
מה זה אומר?
זה אומר שהמציאות היא דו-ערכית.
זאת אומרת,
זה גם נכון שהאדם בוחר, וזה גם נכון שהשם יודע.
אבל זה הופך להיות שני חלקים של המציאות,
ואני אסביר למה הכוונה.
יש, עוד מעט נגיע גם לרב קוק, אל תדאג,
אבל רבי צדוק מלובלין אומר משהו מעניין.
הוא אומר, אם אני מקבל את דברי הרמב״ם,
אז אני יכול לקרוא את התורה
ואת המציאות בכלל פעמיים.
אני יכול לקרוא פעם אחת מתוך הנחה שהאדם הוא בן חורין,
ואז אני לא שואל את שאלת הידיעה.
או אני יכול לקרוא את אותו הדבר מצד הידיעה, ואני לא שואל את שאלת הבכירה.
נביא לכם דוגמה.
אני אספר לכם שני סיפורים,
ואחר כך אנחנו ניתן לשני הסיפורים כותרת.
כותרת לקטע,
או לפרק.
כן, הסיפור הראשון, הקדוש ברוך הוא אמר,
לא תעשה לך פסל וכל תמונה, לא תשתחווה להם ולא תעובדם,
ואת זה הוא כתב בלוחות.
הוא נתן את זה למשה, ישראל שמעו.
מה עשו ישראל? עשו פסל ותמונה והשתחוו.
מה עשה משה?
שבר את הלוחות.
בעקבות כך,
הקדוש ברוך הוא אומר לו, בוא תעשה לוחות נוספים,
פסול לך שני אבנים,
שני לוחות הראשונים, תעלה למעלה, אני אכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים שאיברת ותחזור.
עד כאן הסיפור הראשון.
הסיפור, הכותרת שלו הוא,
לוחות שניים בדיעבד.
לכתחילה היה צריך להיות לוחות שניים, מה נעשה? הם חטאו, אז יש לוחות שניים.
סיפור שני.
הקדוש ברוך הוא רצה לתת לוחות שניים.
אבל אי אפשר לתת לוחות שניים אם אין לוחות ראשונים.
אי אפשר לתת לוחות שניים אם לא שוברים את הראשונים.
ולכן היה צריך להיות שישראל יחטאו ויעשו את העגל.
ואז יוצא שהסיפור הוא, כותרת של הסיפור, לוחות שניים לכתחילה.
לכתחילה.
לכתחילה. נכון.
לפי זה, לכל חטא ההגה, לכתחילה.
עכשיו, שני הסיפורים סותרים אחד את השני, אבל בכל זאת, נשים לב שהאחד
הוא מההתחלה אל הסוף, והשני מהסוף אל ההתחלה.
עכשיו, אם אתם זוכרים, פעם היה מוצר שקראו לו סרט.
כן, אתה זוכר? היה שם כזה פס מצלולואיד, נכון? מתאית,
עם כל מיני תמונות שרצות,
והיו שמים את זה על הקיר, כן? ואז היית רואה את הסיפור.
עכשיו, בסוף הסרט,
הטכנאי היה מגלגל בחזרה, נכון?
אז מה ראו?
את התמונה האחרונה, ואחרי זה את התמונה הראשונה.
ראו את הסיפור הפוך.
אפשר לומר שהידיעה
מצד הגלגול אחורה, והבחירה מצד הגלגול קדימה.
עכשיו נשארת השאלה, איך הקדוש ברוך הוא רואה את הסרט?
פרוס לפניו לגמרי,
אז אין אצלו התחלה וסוף.
בסדר?
משל יפה.
זה די דומה למה שאומר רבי צדוק מלובלין,
על כל דבר, הוא אומר, מצד הידיעה זה ככה, מצד המכירה זה ככה.
הרב קוק
מחבר את זה לפילוסופיה הקאנטיאנית.
מה זאת אומרת?
לפי הפילוסופיה של עמנואל קאנט,
המחשבות שלנו
הן לא הכרחיות.
כן, המחשבות של אדם הן סובייקטיביות.
בואו נגיד את זה אחרת.
הקדוש ברוך הוא, נגיד את זה בשפה דתית,
הקדוש ברוך הוא ברא את התבונה.
כן, בניגוד לרמב״ם שסובר שהתבונה היא מהותית
ולכן יש דברים בלתי אפשריים לפני הקדוש ברוך הוא,
לפי
עמנואל קאנט, כפי שהרב קוק מבין אותו,
הוא קורא לזה, בונה התבונה ברוך הוא.
ואז אם אנחנו מבינים שזה כך,
יש מקום גם לבחירתו של האדם וגם לאי בחירתו של האדם ואי חופשו.
כך שאני יכול להגיד באותה המידה, האם היהדות מאמינה בבחירה החופשית?
כן.
האם היהדות מאמינה שאין בחירה חופשית?
כן.
כי עולמו של הקדוש-ברוך-הוא מספיק רחב כדי להכיל בתוכו את שתי השקפות האלה.
כך,
כן, אני אקרא לך את זה מתוך ספר אורות התשובה,
במהדורה הצהובה, ששם זה,
לא, כי זה לא הובא בכל הגרסאות,
לא, המהדורה הצהובה דווקא.
בסוף מצאנו שזה גם נמצא במהדורה הזאת.
בסדר, אבל מעלה עליך הכתוב.
איזה זכות.
טוב.
אומר הרב כך,
אחד מהיסודות של התשובה במחשבתו של האדם
הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו,
שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם.
כלומר, אם אני צריך לעשות תשובה, סימן שאני אחראי.
וזהו גם כן תוכן הווידוי,
המחובר עם מצוות התשובה, שמודה האדם שאין שום עניין אחד שיש להאשימו
על החטא ותוצאותיו, כי מותו בעצמו.
אחרי זה הוא אשמתי,
או אשמנו, כלומר,
אני לוקח אחראי.
ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל השם וכו' וכו'.
עכשיו, ואחרי הידיעה הבהירה שהשאלה על דבר שני הפכים בנושא אחד,
שזה מה שאריסטו אמר, שזה לא ייתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד, או שדבר הוא שחור או שהוא לבן, אתה לא יכול להיות גם שחור גם לבן ביחד,
היא רק תכונה יחסית לנו לגבי שכלנו המוגבל ואינה שייכת כלל בחוק בורא כל,
אדון כל החוקים בסיבת כל הסיבות, מקור החוכמה ובונה התבונה ברוך הוא.
כן, כאן אנחנו מרגישים את ההשפעה הקנטיאנית החזקה מאוד על הרב.
מתוך כך, הננו נכונים להבין שיש מקום גם להשקפה
של בחירתו של האדם וחופשו,
וגם לאי-בחירתו ואי-חופשו.
והדברים נמשכים
מכל הזרמים שבהוויה.
מה?
לא הבנתי מה?
אי בחירתו ואי חופשו.
לא יודע.
עכשיו,
הרב כאן מחדש חידוש, זה לכאורה גם נמצא אצל רבי צדוק מלובלין,
אבל הרב כאן יוסיף כאן שכבה נוספת.
האם החטאים שאני עושה
זה שלי?
תשובה, כן,
כי אני רוצה אותם.
אבל אם אני לא רוצה את החטאים שלי,
אני חוזר בי, אני אומר, הלוואי ולא הייתי עושה.
אז אני ניתקתי את הרצון שלי מן המעשה.
אז למה המעשה קיים?
כי הקדוש ברוך הוא מחייב אותו.
כלומר, זה הופך להיות מעשה של הקדוש ברוך הוא, זה שלו.
אז אני כבר פטור, זה מה שאומר כאן הרב.
מה שזה כמו הישון.
נכון, רגע, רגע.
אך כל זמן שלא שב האדם מחטאו,
לא סידר לו את אורחו תשובתו,
הרי הוא מונח תחת הסבל של בחירתו,
והאשמה של כל מעשיו וכל תוצאותיהם הרעות
מוטלות עליו.
אמנם אחרי הערת התשובה,
מיד נמסרים למפרע כל המגרעות שבחייו וכל המעשים שלגבי ערכו של אדם אינם טובים ותוצאותיהם המרות לו,
לרשות הגבוה.
זה הפך להיות של הקדוש ברוך הוא,
וכולם נערכים מחוץ לסוד חופשו ובחירתו,
ומצטרפים הם לרשות ההנהגה העליונה,
רשות הגבוה,
אשר כל מעשינו פעלת לנו.
כלומר,
ריבונו שלנו לוקח אחריות על המעשים.
זה מה שנקרא להחזיר בתשובה, להשיב אליו את המעשים.
הדבר הזה רמוז בדברי הארי ז"ל על הפסוק
ואשר לא צדה והאלוהים אינה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה.
זה נאמר על רוצח בשוגג, כן? הוא לא התכוון להרוג, הרג,
ואז הוא צריך לברוח לעיר מקלט.
אומר הארי,
הינה לידו
ושמתי לך, ראשי תיבות אלול,
בחודש של התשובה.
מה זה אומר?
על ידי התשובה מתברר שהמעשה הוא כבר לא שלי.
הינה לידו ושמתי לך.
מה זה מקום?
הקדוש ברוך הוא נקרא מקום.
אשר ינוס שמה, מי ינוס שמה? החטא.
ינוס אליו, היא תהיה באחריותו של הקדוש ברוך הוא.
אבל בעצם יוצא שהידיעה והבחירה לפי הרב קוק,
זה תלוי אם עשית תשובה או לא עשית תשובה.
כל זמן שלא עשית תשובה,
אז אתה בעל בחירה?
עשית תשובה, אתה לא בעל בחירה.
נכון, נכון, ואז יוצא שהמעשה הוא לא שלי.
זה מה שאומר יוסף.
אתם חשבתם עליי רעה,
אלוהים חשבה לטובה. אחר כך הוא אומר,
ובאמת, לא אתם שלחתם אותי הנה,
כי האלוהים.
עכשיו נשאלת השאלה, אם זה נכון,
מה עם המצוות שעשיתי?
התארים הטובים שעשיתי.
אומר הרב,
וכל זה הוא ביחס לצד הרע שבמעשיו,
מה שאין כן, הצד הטוב,
כולו הוא קשור עם חופשתו של האדם.
וכפי אותה המידה שטוחן התשובה מתגבר, והצד הרע שבמעשיו הולך וניתק מרשות הבכירה החופשית שלו ונמסר לרשות העליון,
שכולי וכולי, ככה מתקשר יותר הצד הטוב וכולי.
אז בעצם אתם רואים,
שמדברי רבי עקיבא התגלגלו פה הרבה סיפורים,
עד שזה מגיע בסוף לדברי הרב קוק באורות התשובה טז על אף אחד, כוכבית.
עכשיו,
יש גם עוד אחים שדנו בזה, למשל הפילוסוף הנרי ברגסון.
הנרי ברגסון אומר ששאלת החירות
נולדה מאי-הבנה.
מה פירוש הדבר?
כשאנחנו מדברים על זה שאני בן חורין,
ואני שם את עצמי על ציר הזמן,
אז אני מצייר לעצמי את הזמן בתור ציר, בתור קו.
זו אשליה.
והתפיסה הזאת, מה שהיה
הוא לא בידי.
מה שיהיה, כולו בידי.
ואני איפה עומד?
בנקודה של ההווה, שהיא לא קיימת באמת.
כן, כמו שאמר
רבי יהודה הלוי,
העבר, לא אני חושב שזה רבי אברהם בן עזרא,
העבר אין,
העתיד עדיין,
הווה כהרף עין, אם כן, דאגה מיני.
טוב, אבל זה, וזה אפשר להבין את הנקודה הזאת. ברגע שאדם שם לב שהוא לא נתון דווקא באיזשהו ציר
שהוא גלגל דטרמיניסטי, אז הוא באמת בטחורין.
כי כל רגע ורגע אני יכול להחליט אחרת ממה שהחלטתי עד עכשיו.
אני יכול להחליט איך להתחשב בו או לא.
כלומר,
מה שעבר עליי קובע את העתיד שלי.
זה סוג של שקר,
שהפסיכולוגים הטובים יודעים לשחרר את האדם ממנו.
יש היום בשיח הפסיכולוגי בחברה
משהו מאוד הרסני,
שאומרים לאדם,
אנחנו מבינים שמה שעבר עליך לא ניתן למחיקה.
למשל, אז לכן,
אישה שנאמצה, למשל,
היא מרגישה מחויבת להרגיש שחייה נהרסו,
כי זה השדר של החברה.
כן? לעומת זה, יש הלכה מדהימה בתורה,
שהאנס חייב להתחתן עם הנאנסת.
משהו מדהים.
זאת אומרת שהוא צריך לקחת אחריות על מעשיו.
והנחת היסוד של התורה שהיא כנראה מעוניינת בזה.
מה?
כי אם לא, אז איך היא תתחתן? מה, מי ירצה אותה? וכולי.
עכשיו היא רוצה אותו.
רוצה אותו?
בסדר, עשית מעשה לא ראוי? בוא נתקן את זה.
עכשיו, היא לא חייבת, היא יכולה להגיד שהיא לא מעוניינת.
טוב.
אני לא יודע, זה בדיוק העניין, זה עניין של חינוך מסוים.
טוב,
הכל צפוי והרשות נתונה. אז אני חושב שכבר התקדמנו לפחות לגבי
שני הביטויים הראשונים של רבי עקיבא.
עכשיו,
רבי עקיבא אומר משהו מדהים נוסף:
ובטוב העולם נידון.
אתם רואים את זה ככה?
אני רואה... מה משפט הדומה בכלל?
שיש הרבה טוב בעולם.
יש גם הרבה רע.
נכון. עכשיו יותר מזה.
ובטוב העולם נדון,
אז איך זה מסתדר בסוף עם ההמשך? והכל לפי רוב המעשה.
אם הכל לפי רוב המעשה,
אז זה לא בטוב העולם נדון, אלא לפי המעשה נדון.
אה?
טוב יחסית, בסדר.
אז זאת אומרת שלא הכל לפי רוב המעשה,
אלא הכל לטוב.
בסדר.
אז צריך להגיד שיש מה שנקרא מעטפה כללית
ויש ירידה לפרטים.
המעטפת הכללית היא "בטוב העולם נידון".
אבל כשאנחנו באים לדון, זה אדם, אנחנו מדברים לפי רוב המעשה.
מה פירוש המילה רוב?
הרבה.
רוב פירושו הרבה, כן? לא כמו בעברית של ימינו,
רוב זה לעומת מיעוט,
אלא
רוב המעשה.
זאת אומרת,
לפי רוב המעשה מתברר איפה הנפש שלך נמצאת, איפה הרצון.
אם רוב מעשיך טובים,
סימן שכוונת החיים שלך בכללם לטובה.
ואם לא, אז לא.
יש מפרשים שהבינו מה זה הטוב בעולם נידון, הנה קורא כאן רבי עובדיה מברטנורה,
במידת הרחמים.
צריך להבין מה זה מידת הרחמים.
יש מילה דומה שהיא אומרת את ההפך הגמור, חסד.
יש חסד ויש רחמים.
חסד, הכוונה, אין חשבון.
מה שאתה רוצה.
דין,
יש חשבון.
רחמים,
יש חשבון,
ואף על פי כן יש ריכוך של מידת החסד.
וזאת למה?
מה זה מידת הרחמים?
זה לפי רמח"ל,
הזמן.
הזמן.
כלומר, אם הייתי נדרש להצדיק את קיומי מול הבורא,
ללא שיינתן לי זמן,
לעשות את זה.
לא הייתי יכול לעמוד.
אז הקדוש ברוך הוא נתן רחם,
רבים של רחם רחמים.
זאת אומרת, איזושהי מסגרת, איזושהי בועה, שבתוכה אני יכול באופן אוטונומי לרכוש את הזכות של הקיום.
ואז אני יכול לצאת מן הרחם בבוא הזמן ולעמוד בדין.
זה החסד הגדול שעשה הקדוש ברוך הוא. לפי זה יוצא שיש חסד, דין ורחמים.
חדר, חסד, דין, רחמים.
בהדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים.
פסוק במשלי.
כן, עכשיו,
לפי זה אני מבין את המשפט המפורסם בבראשית רבה.
בתחילה עלה במחשבתו של הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם. איזו מידה זו.
לא אתה צודק ולא אתה צודק.
בתחילה עלה במחשבתו של הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם. זה חסד.
עלה במחשבתו של הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם.
זה חסדו.
איך הוא רצה לברוא אותו ברוב חסדו? בדין.
זאת אומרת שהדין זה החסד היותר עליון,
שאני יכול לעמוד בדין,
אז אני זוכה בקיומי, אני היצרן של קיומי.
רעה שאין העולם מתקיים,
שיתף את מידת הרחמים ונתקיים העולם.
פירוש הדבר צריך לתת זמן כדי לעמוד בדין,
ולכן שיתף את מידת הרחמים עד שנתקיים העולם בדין.
וזה החסד העליון.
וזה מה שאנחנו אומרים בתפילה, הטוב,
כי לא חלו רחמיך.
אמרכם, כי לא תמו חסדיך.
זאת אומרת, יש שמהמציאות עולים אל הרחמים, אל החסד.
למה אמור להיות הפוך?
אה?
לא, הטוב במציאות.
הטוב במציאות זה שאני יכול לעמוד בדין, וזה החסד הגדול. כמו שנאמר
בספר תהילים, כי גבר עלינו חסדו.
גבר בשל מידת הגבורה, את הדין.
החסד היותר עליון זה כשהוא מופיע בצורה של עמדת הדין, ולכן
במשך 26 דורות
העולם לא נדרש לאור התורה,
נכון? 26 פעמים כי לעולם חסדו
והלל הגדול.
הודו להשם כי טוב, כי לעולם חסדו, הודו לאלוהי האלוהים, כי לעולם חסדו. 26 פעמים
כנגד 26 דורות
שקדמו למתן תורה,
שהעולם מתקיים בחסד,
אבל אחר כך העולם מתקיים בתורה
שתובעת מן האדם, היא מאמינה שאדם יכול לעמוד במידת הדין.
כן, זה הרחמים וזה החסד היותר עדיון,
כפי שמבואר בספר עולת ראייה חלק ב',
וזה אני יודע שיש פה.
לא, דווקא לא. עולת ראייה חלק ב'. אין?
לא, לא, לא, לא.
לא אמרתי את זה, תעלה את הניור. טוב, הנה חלק ב'.
אני עובר בזה על ההוראות של האינטרנט למטה,
שאומרים שלא לקום,
אז בתפילת שחרית של שבת
יש ההלל הגדול ויש הקדמה של הרב להלל הגדול.
העשרים ושישה הפסוקים
שהם מסתיימים בכי לעולם חסדו
הם כולם שיר גדול על הופעת חסד אל הנצחית על כל בריאותיו.
החסד המתעלה מכל תכונה של מידת דין שהוא,
דין, הדין, שהוא מוכרח להופיע בעולם,
בשביל קיומו כל ימי הארץ, יש הכרח שיהיה דין.
אף על פי שהמטרה הפנימית
של הוויית האדם, הלו היא התעלותו המוסרית,
אני לא סוב,
החסד חייב להופיע בעולם.
אף על פי שהמטרה הפנימית של הוויית האדם, הלו היא התעלותו המוסרית,
שבשביל כך זקוקה מידת הדין
להיות מתלווה ביסוד ההנהגה,
וגם היא באמת ראשית המחשבה של ההנהגה האלוהית.
עלה במחשבתו לברות על עמדת הדין.
מחשבת השם הגנוזה.
בכל זה החסד הנצחי הוא יסוד הכל,
כי גם העושר של טהרת האדם המוסרית,
הלא חסד גדול הוא.
זה חסד עצום שאני יכול לעמוד בתביעות של המוסר.
ולא עוד אלא שהוא החסד היותר עליון,
אלא שמידת הדין השורשית מתחברת אליו ביסוד ההתגלות הגנוזה של המחשבה העליונה,
שסוף הכל היא הקדמה לאורה של תורה, שהיא חסד העליון
המוחלט שנגלה בעולם אחר עשרים וששה דור.
בסדר?
אז איפה היינו?
כן, אז זה, ובטוב העולם נידון, והכל יפירו במעשה.
האמירה,
בטוב העולם נידון,
זה צריך בשביל זה לעשות עבודה של מה שנקרא תאודיציה.
מה זה תאודיציה?
זה ביטוי בפילוסופיה שפירושו
צידוק דין אלוהים.
את זה,
זה מושג שעסק בו הפילוסוף גוטפריד לייבניץ.
לייבניץ כתב את ספר התאודיציה
כדי להסביר איך שיש בעולם רע.
השאלה המפורסמת של צדיק ורע לו,
רשע וטוב לו.
הדבר הזה, קיומו של הספר הזה כנראה השפיע על רמח"ל,
רבנו משה חיים לוצטו, והוא כתב ספר בעברית
שהוא כמו תאודיציה, נקרא בשם דעת תבונות,
ששם יש דיון רחב, הוא אומר מראש,
אני אדון איתך על שאלת צדיק ורע לו, רשע וטוב לו,
ואני אבאר לך את רוב הקשיים שבנושא והגדולים שבהם,
ולא את כולם.
זאת אומרת שכאן יש הודעת בעל דין של רמח"ל,
שכאשר אנחנו באים להתמודד עם הרוע העולמי,
אין לנו תשובה מוחלטת.
אבל אפשר להגיד שיש לנו תשובה על הרוב.
ומה זה טוב שיש לך תשובה על הרוב אם יש לך שאלות שאתה לא יודע לענות?
זה אומר רק שאם על הרוב אתה יודע לתת הסבר,
אז זה סימן שגם המיעוט יש לו הסבר,
גם אם הוא נעלם ממך.
את זה כותב הרב קוק בהערה בכתב יד על מורה נבוכים,
בפרק שבו הרמב״ם תוקפת על רזי.
על רזי
כתב ספר בשם על אילהיית,
כלומר האלוהויות, עניינים אלוהיים,
ושם טענתו היא שרוב המציאות זה רע,
רוב העולם זה רע.
והוא מסביר, יש מחלות, יש מגפות, יש מלחמות,
יש הרבה הרבה צרות בעולם, יש רעב, יש אכזריות וכו'.
וכן הגיעה המסקנה על רזי שרוב העולם רע.
אומר הרמב״ם,
הוא לא הבין כלום.
כן, הוא כותב, יש חמישה סוגי רעות,
ואנחנו יכולים להסביר כמעט את הכל.
שם הרמב״ם מסביר
שעיקר הרע זה שהאדם מזיק לעצמו,
ועוד כמה דברים.
ואז הרב קוק שם, בהערה, בכתב יד,
על הפרק הזה, אומר,
מה כוונת הרמב״ם בזה שהוא אומר,
תירצתי לך את הרוב.
כי אם תירצתי את הרוב, זה אומר שמן הסתם גם למיעוט יש משמעות.
לכן גם רמח"ל יכול להרשות לעצמו לכתוב ספר בשם דעת תבונות שבו הוא מתרץ את רוב הקושיות,
ולא את כולן.
בסדר?
זה ויכוח
דיאלוג
בין שני מתווכחים, האחד נקרא השכל, השני נקרא הנשמה.
הנשמה היא זו ששואלת את השאלות, השכל הוא זה שנותן את התשובות.
ואז יש לנו ספר חמוד
שיצא במספר מהדורות והפך אפילו להיות פופולרי,
אפילו בעולם החרדי.
מדהים.
טוב, אז עד כאן לגבי ובטוב העולם נידון.
השכל, בשביל זה לקרוא את הספר,
דעת תבונות של רמח"ל והכל לפי רוב המעשה, זה אנחנו מכירים.
עד כאן להיום.
