שלום, ערב טוב.
אנחנו בסימן ו' בפרק 13. כבר קראנו את זה והתחלנו ללמוד, ואמרנו שנחזור פעם נוספת.
אמר רבי יהודה אמריו, כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו.
שנאמר, ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמדת סרח,
אשר בהר אפרים מצפון להר געש,
מלמד שגעש רגש
עליהם הר להורגם.
ההתעצלות
משמעותה שהוא כן עוסק בהספדו
של החכם.
כמו שאמרנו, שהוא לא אומר מתעצל מלהספיד את החכם,
אלא מתעצל בהספדת החכם,
תוך כדי שהוא מספיד.
ההתעצלות משמעותה שהוא כן עוסק בהספדו של חכם,
אלא שהוא מתעסק בו בעצלות.
כלומר, מאמץ ואצלות לא בכל המילוי
של הכבוד הדרוש להיות חרד
לכבוד הנעלה הראוי להבליט
ביחס לשוודו של חכם.
ואיך יכול להיות שזה המצב?
ותוכן האצלות באה,
או תוכן האצלות באה,
מפני שבכל הערכה של החכם,
הלוא ישנן מעלות גלויות,
שבחיי החכם נתגלו רבים,
רבים נהנו מעורו.
הפעל עלינו לדעת שהרבה יותר ממה שהחוכמה וכל יתרונותיה המקושרים עם נפש החכם יכולים להתגלות במפעלים וביטויים,
ישנו אוצר סתום וחתום,
אוצר גנוז שהוא בנפש החכם שסגולתו המקודשת היא פועלת גם כן באופן מוסתר וצנוע,
גם על האיכות של ההשפעות המגולות שהערכתן היא נודעת וניכרת.
כל המתעצל בהספדו של חכם
אין כל האוצר הגנוז שנחסר מהעולם על ידי הסתלקותו של החכם נוגע אל לבבו,
וכל מה שהוא מספיד אותו איננו נוגע, כי אם על דבר הדברים הגלויים והתועלת המעשית המפורסמת שהכל מרגישים את חסרונה בעת סילוקו של החכם.
אבל באמת זאת היא עצלות.
מפסידה מאוד.
כי לא די שלא נגע, זה המספיד המתעצל בעצם הכוח הנשגב של החכם,
שערכו הסיגולי אין לו שיעור והערכה במידות החושים ואורחות הפרסומיים,
אלא שגם ההרצאה על דבר העניינים הגלויים איננה באה לאמיתתה על פי ערכם בסדרם האמיתי,
מפני שכולם הלוא הם יונקים בפנימיות מאותו הכוח הגנון שלא נחשף ולא נגלה לרבים,
לא נתגלה לרבים.
אז עוד פעם,
תוכן האצלות בא.
מה העניין של האצלות?
מפני שבכל הערכה של החכם לא ישנן מעלות גלויות ומעלות סתומות, חתומות.
ישנן אצל החכם מעלות גלויות שבחיי החכם נתגלו לרבים ורבים נהנו מעורו
במה שהוא חכם ויודע לתת עצות ויודע הלכות ויודע לתת שיעורים,
והרבה דברים שאנחנו יכולים ליהנות ממנו.
אבל עלינו לדעת שהרבה יותר ממה שהחוכמה בכל יתרונותיה המקושרים עם נפש החכם יכולים להתגלות ממפעלים וביטויים,
ישנו אוצר סתום וחתום, אוצר גלוץ, שהוא בנפש החכם, שסגולתו המקודשת היא פועלת גם כן באופן מוסתר וצנוע,
גם על האיכות של השפעות המגולות,
שהערכתן הינו דעת וניכרת.
אז כמו שהזכרנו את זה,
אני חושב,
שיועצון בפני אבינים של השמיים לקיים בנו חכמי ישראל, הם אנשיהם ובניהם ובנותיהם,
בכל מקומות מושבותיהם.
זה מה שאנחנו אומרים בשני וחמישי,
מתי שאנחנו אומרים את זה.
זה משום שהערך של התלמיד חכם הוא לא מצד מה שאנחנו נהנים ממנו,
בראש ובראשונה.
לא מצד מה שהוא פועל עלינו באופן גלוי,
אלא שיש ערך עצמי למציאותם של חכמים בישראל באשר הם שם.
והם פועלים פעולה סיגולית, נעלמת,
בלתי מדידה.
אבל הפעולה הזאת
היא פועל יוצא של הערך העצמי שלהם,
של הקדושה הנפשית שלהם, של הגדלות,
עומק השאיפות, עומק המחשבות,
עומק מסעות הנפש,
הדמיונות,
וכל הטוב שעצור באוצר הנפש של אדם גדול, של תמיד חכם,
של צדיק,
שבחיי החכם
ישנו אוצר סתום וחתום, אוצר גנוז,
שהוא בנפש החכם,
שסגולתו המקודשת, סגולתו, ערכו היקר,
ואולי גם
כוח של הפעולה הסיגולית.
זאת אומרת, יש לו ערך עצמי,
גם אם הוא לא פועל,
וחוץ מזה הוא פועל.
אבל הוא פועל באופן סיגולי,
כלומר, לא באופן גלוי,
ממשי, בכין.
וצריך להבחין בשתי הבחינות האלה.
עצם מציאותו של תמיד חכם,
גם אם נגיד הוא בכלל לא היה פועל,
יש לזה חשיבות גדולה, כי
בזאת המציאות כולה מקבלת משמעות וערך
במה שבקרבה קדוש.
כל המציאות זה מערכת אורגנית,
וכשישנו מקום ששם
מופיעה הרוממות האישיותית,
הקדושתית, הרעיונית, המוסרית, הפנימית,
גם אם נגיד והוא לא פועל שום דבר
על חוגים מחוץ לו,
אבל עצם מציאותו מגלה את הערך הווייתי של כל
וחוץ מזה סמוך לחכם,
לתלמיד חכם, ברכה,
פעולתו העצמית, ערכו העצמי של תלמיד חכם,
הוא גם גורם לפעולה סיגולית של שפעת חיים,
שפעת אור, קדושה, או מיעוט,
עדינות נפש,
רגשי ידידות, שלווה, שמחה, נחת,
בכל מיני דמטה
שמופיעים בלבבות,
בלי שיש מי שמעלה על דעתו מי הוא הגורם לכך.
מדוע קם אדם בפוקר עם מצב רוח טוב?
לא חושב שיש לזה קשר למישהו.
וזה יכול להיות שזה קשור להשפעתם של
נשמות טובות, שהויות טובות, אנשים גדולים,
והקרינה האישיותית שלהם,
שפועלת על כל המציאות כולה
באופן מסותר, צנוע.
היא
אוצר גנוז שהוא בנפש החכם, שסגולתו המקודשת היא פועלת גם כן באופן מוסתר וצנוע,
והיא פועלת בשני מישורים,
במישור שאתה לא יכול לסמן בכלל מהו,
ובמישור שאתה יכול לסמן מהו,
במישור של הפעולות הגלויות,
במציאות הגלויה, בכל הרבדים הגלויים של החיים,
גם שם
הפעולה הסיגולית,
יש לה את האימפקט שלה,
יש לה את ההשפעה שלה, את המשקע שלה.
סגולתון קודשת פועלת באופן מסותר וצנוע אפילו על האיכות של ההשפעות המגולות.
אינן דומות ההשפעות
המגולות בעוצמתן, באיכותן,
כאשר הן משולבות בכוח הסיגולי הפנימי הצפון בהן,
לכשהן לא משולבות בכוח פנימי צפון בהן.
הן בעצמן פועלות
יותר טוב אפילו את פעולותיהן הגלויות,
הממשיות.
כי סך הכל,
הנשמתיות הזאת, הנפשיות הזאת,
של התלמיד חכם, של האיש הגדול, הקדוש,
היא פועלת על הכל.
והדברים האחרונים האלה שאנחנו אומרים,
שהם אינם ההשפעות הממשיות של התלמיד חכם.
לא מה שכולם מרגישים ויודעים ומכירים ושומעים,
וראו את
הדברים שלו,
את הלימודים שלו, ונהנים ממנו עצה ותושייה וכולי.
אז זה כולם יודעים,
או ויבכו כולם את הארון,
וישמעו כולם, כי מת אהרון, ויבכו את אהרון.
כי כולם שלושים יום הם בדיכאון, למה? כי אהרון,
איך אפשר לחיות בלי אהרון?
הוא היה כזה טוב, אוהב שלום, עוד איך שלום, אוהב את הבריות, וכמובן התורה.
אז כולם מכירים את אהרון, ויודעים את פעולותיו הטובות.
עכשיו שמת, אז מה יהיה עלינו?
אז זה כולם זולגים.
אבל את ההשפעות
של מי שהוא לא מכירים אותו כאוהב שלום ואוהב שלום.
הוא אוהב את הבריות בכוונתו.
אלא
חוץ מזה,
יש לו פעולות או יש לו ערך מציאותי,
שאדרבה,
נשאלת השאלה מהו.
ומאחר שנשאלת השאלה מהו,
תסביר מהו.
ואז כשאתה מסביר, לך תדע מי יבין, מי מכיר, מי יודע.
וזו נקודה בעייתית שאפילו דרך חמיים, אני מתאר לעצמי, שאלה שהספידו
את יהושע בזמנו, מן הסתם היו הזקנים.
למי נותנים להספיד?
לנשים עבדים וקטנים?
מן הסתם הזקנים, כי יהושע,
משה קיבל תרוע מסיני, והמשרה ליהושע לזקנים, אז מן הסתם זקנים של אותו דור.
אז הם היו המצפידים, והם התעצלו.
אבל הזקנים האלה יותר גדולים מהנביאים.
ואם זה,
פה ישנה עלילות
להתעצלות,
והרב מסביר,
לאי הבחנה, אי מתן משקל ראוי,
לאי הערכה במידה הראויה לנקודה הזאת.
כי הנקודה הזאת היא נעלמת
ולא מורגשת,
השאלה היא אם היא מושכלת,
וכתוצאה מזה לא יודעים, גם כשאומרים שזה חשוב,
אבל לא מבינים עד לאן החשיבות מגיעה.
שיש סיכוי שהחשיבות של הממד הנעלם הוא יותר חשוב מכל ההשפעות הגלויות.
וזה בעצמו מה שמפריע לעניין.
זאת אומרת, ככל שאדם יותר גדול,
ואפשר יותר בקלות
לתאר את מפעלותיו,
ואת חיבוריו,
וספריו,
והשפעותיו,
ושיעוריו,
וחברתיותו, וכולי, ואפשר לדבר ספרים על כל אחד, מה שקרה לי איתו.
זה, זו הנקודה המסוכנת.
כי כולם יודעים כמה הוא גדול, כולם יודעים כמה הוא נהדר, כל אחד יש לו את הסיפור האישי של מה שהיה איתי, וזה, והוא עשה לי מויפס,
ותוצאה זה בכלל זה שיש לי ילדים, זה קצת הברכה שלו, וזה, וכל מיני,
ככל שיותר נהרגים סיפורים מהסוג הזה,
הסכנה יותר גדולה להתעצלות
בהספדו של החכם.
מה שהמון מתפעל ממנו, המון, עוד פעם, אני טועה במה שאני אומר פה, מה שבני אדם, אפילו תמודי חכמים, מתפעלים ממנו בצורה טבעית,
זה יותר ממה שזה מגלה עליו,
זה עלול להסתיר אותו.
כי זה מסיח את תשומת הלב,
מהנקודה החשובה, שהיא עוד הרבה יותר חשובה מזה,
והרבה כבדת משקל
ועיקרה
אשר הממדים הגלויים.
זה בעצמו עלול לגרום את ההתעצלות,
זה הסכנה להתעצלות.
אז עוד פעם, בפנים,
תוכן העצלות באה מפני שכי בכל הערכה של החכם, הלוא ישנן מעלות גלויות,
כי בחיי החכם נתגלו לרבים, ורבים נהנו מאורו,
אבל עלינו לדעת שהרבה יותר ממה שהחוכמה,
וכל יתרונותיה המקושרים עם נפש שלחם יכולים לגלות במפעלים וביטויים,
ישנו אוצר סתום וחתום, אוצר גנות,
שהוא בנפש החכם.
את סגולתו המקודשת היא פועלת גם כן באופן מסותר וצנוע,
גם על האיכות של ההשפעות המגולות,
שהערכתן היא נודעת וניכרת.
זה מה שאמרתי בעל פה, הרב לא כל כך אומר את זה פה,
אבל זה נכון.
הרב גם אומר את זה במקומות אחרים.
הערך,
זה שלוש רמות לערך.
יש ערך עצמי, לא בגלל שהוא פועל בכלל.
לעצם מציאותו,
זה דבר אחד.
חוץ מזה יש לו השפעה סיגולית,
וחוץ מזה יש לו השפעה גלויה.
שלוש רמות.
פה הערך העצמי קצת לא...
אין דיבורים על זה.
אבל אולי בדלוח עוד ככה.
אני יודעת שהרבה יותר ממה שהחוכמה וכל יתונותיה המקושרים לנפש שלך יכולים להתגלות במפעילים הבתים,
ישנו אוצר סתום וחתום.
עכשיו, האוצר סתום וחתום,
אז הרב אומר, והוא חשוב בעצם, הוא לא היה צריך,
בשביל להגיד מה שאני אומר, אז היה צריך להגיד,
והוא נותן ערך מצד עצמו.
הרב לא הוסיף את המילים האלה,
אבל הוא ממשיך, הוא לא אומר נגדם,
הוא אומר, אוצר גנוז שהוא בנפש רחם,
שסגולתו המקודשת פועלת.
אבל אני מדגיש, לא לחשוב שרק בגלל שהיא פועלת, זה מה שנותן את החשיבות של העניין.
אם כי לכאורה זה מה שהרב אומר פה.
אז אני אומר, הוא לא אומר את זה מפורש,
ואני אומר,
מן סתם הוא לא חולק על מה שאני אומר.
כן, סגולתו פועלת, ואם לא הייתה פועלת,
תמיד סגולתו פועלת.
ואם לא הייתה פועלת, גם טוב.
זה גם חשוב.
שסגולתו המקודשת היא פועלת גם באופן מוסתר וצנוע,
והפעולה פועלת על שני מישורים,
על מישור נסתר,
ופועלת גם על המישור הגלוי.
מבינים את כל הבחינות שאומרים,
אמרנו פה המון בחינות.
עוד פעם, סיכום.
א', יש השפעה גלויה ממשית,
וזה כולם יודעים את חשיבותו של החכם.
חוץ מזה,
יש מציאות נסתרת
של נפשיותו העצמית של החכם,
שהרב לא כל כך מדגיש את זה פה,
אבל מכל מקום צריך לדעת
שעצם מציאותו
היא בעלת חשיבות עצמית,
היא רצון לפני אבי נשוב השמי,
וקיים בנו חכמי ישראל בכל מקומות בשבטיהם.
שיש תלמידי חכמים, זה חשוב לנו.
זה כמו,
כמו, אתם יודעים, עם ישראל הוא בבחינת התלמיד חכם שבאומות.
אומר אורחיים הקדוש,
שאנחנו תכף ביורצייט שלו השבוע,
אז טוב להגיד מה שטוב בשמו,
אם כי זו השפעתו הגלויה.
אבל אשרי עולם שאומה זו בתוכו,
כשיש בעולם אומה כזאת,
זה עולם במשמעות אחרת.
לא בגלל שהיהודים מקלבל פרסנו בעל, ובגלל שיהודים עושים כך ועושים אחרת,
אלא בגלל שיהודים משפיעים השפעה סיגולית על העולם.
ולא רק בגלל שהיהודים משפיעים השפעה סיגולית על העולם, ועוד יותר ממה שיהודים משפיעים השפעה סיגולית על העולם.
האומה משפיעה השפעה סיגולית על העולם.
האומה,
אם היא לא הייתה משפיעה,
גם אז אשרי עולם שאומאזה בתוכו.
כי בזאת, בתוך העולם, יש,
איך אני אגיד, חלק אשר עמו.
אז מופיע חלק אלוהי בתוך העולם.
יעקב חבל נחלתו,
אז מופיע פה, אז יוצא שהעולם הוא אלוהי.
למה?
כשיש פה חתיכה אלוהית.
ואין חתיכה במציאות, אלא
מתגלה שהמציאות כולה היא אלוהית.
והראיה, המציאות של עם ישראל.
אז שלוש הומות, השפעה גלויה, השפעה סיגולית,
השפעה עצמית, לא השפעה,
ערך עצמי.
במקביל לתלמיד רחב, יש לנו ערך עצמי,
אוצר סתום וחתום,
אוצר גנוז שהוא בנפש רחב,
ותמיד כשיש אוצר גנוז וסתום בסגולה העליונה,
סגולת הסגולה שהיא גם פועלת באופן סיגולי.
ופועלת באופן סיגולי שתי בחינות.
עד עתה אמרנו שלוש בחינות, כן?
ובהשפעה שתי בחינות, בהשפעה סיגולית שתי בחינות.
השפעה על המציאות הנסתרת
והשפעה על המציאות הגלויה.
שסגולתו המקודשית פועלת גם כן באופן מוסתר וצנוע,
היא פועלת באופן מוסתר וצנוע גם על האיכות של ההשפעות המגולות
וגם על האיכות של השפעות לא מגולות.
בכלל צנוע וסתום, תלוי בכלל איפה זה משפיע.
הוא משפיע בנשמות,
משפיע במקום שלא עולה על הדעת בכלל שזה משפיע.
אבל על הדברים הגלויים, על מבט כל עין,
על כל מה שמתרחש במציאות,
כשאתה מבחין בזה,
גם שם זה פועל.
גם על איכות של השפעות ובגולות, שההשפעה היא נודעת וניכרת.
עוד פעם, לא להתבלבל,
אבל לא אומר פה שהשפעה סיגולית היא נודעת וניכרת.
יש דברים גלויים, או אפילו השפעות גלויות של הגדול,
של התלמיד חכם,
וההשפעה הסיגולית פועלת בתוך השפעה גלויה.
ההשפעות המגולות שהערכתן היא נודעת ממשלת.
ועל כן, הנקודה הזאת העצמית, הפנימית,
היא יקרה וחשובה,
שמאוד מהווה גורם מסוכן,
להתעלם ממנו,
אפילו שלא מתעלמים ממנו, אפילו שמבחינים בו,
לא מבחינים כדבעי.
אתם מבינים?
כי לא מספיק לכבד,
לא מספיק לדבר על זה ולא מספיק לתת,
גם צריך לכבד כדבעי.
כמו שיש חובה על מחאה, על ביזיון תלמיד חכם.
אז הגמרא מספרת על רבי אליעזר ברבי שמעון,
שהוא אחרי שנים שהיה גנוז שם
בעלייה שלו, שלא נתנו חכמים לקבור אותו, כי הקפידו חכמים עליו, הסיפור ארוך וידוע, ולא נעשה עכשיו.
אבל על כל פנים, שנים היה שם בעלייה,
וכמו שהוא הרגיע את אשתו, אל תפחדי, לא יקרה כלום,
וגופתו לא קרלה כלום.
אבל יום אחד ראתה תולעת יוצאת מאוזנו,
והיא נכנסה לשוק,
כי אז הוא מתחיל להרכיב קן.
אז היא התגלה לה בחלום שזה עונש על זה שהוא שמע בביזיון תלמיד חכם,
והוא מחה,
אבל לא מחה כדבעי לילה מנחם,
ועל זה עכשיו הוא קיבל את עונשו.
אז מזה למטה שזה לא מספיק למחות על ביזיון תלמיד חכם,
אלא איך אתה מוכר?
וצריך את המידה הנכונה.
ומרובע, מידה טובה, מידת פורענות, אחד החמש מאות.
אם אתה צריך למחות על כבודו של תלמיד חכם שמבזים אותו,
אז כמה צריך לכבד את התלמיד חכם כשצריך לכבד אותו,
כשמספידים אותו לדבר בערכו,
ואם הוא מדבר בערכו ולא מספיק,
וקל מאוד לא לדבר מספיק על הנושאים שבאמת אף אחד לא יודע אותם. זה ה-catch.
לא יודעים.
אז איך לדבר על מה שאני לא יודע?
זהו, זה הסכנה, אני תמיד אומר, סכנה,
סכנה להספיד.
אני אומר,
תמיד המספיד הוא מספיד.
או שהוא מספיד את המת, או שהוא מספיד את עצמו.
אבל תמיד זה, תמיד אנחנו יודעים,
זה כתוב, שמספידו של אדם ניכר מי הוא.
להספיד זה אומנות מיוחדת.
זה צריך
מסכנה, בקיצור.
זה להיחשף לפני הציבור. מי שמספיד, אז הוא נחשף,
והוא מתגלה מין,
מה הוא מבין, מה הוא לא מבין.
אם, כן, בקיצור,
מסכנה,
לא להספיד.
צריך להשפיד.
זה השם מרחל.
אל תביאנו לו לדי ניסיון, לדי ביזיונו.
כן,
עד כל המתעצל בהספדו של חכם,
אין כל האוצר הגנוז שנחסר מהעולם על ידי הסתכלותו,
הסתלקותו של החכם,
נוגע אל לבבו.
זה הסכנה.
וכל מה שהוא מספיד אותו,
אז הוא לא לא מספיד, הוא מספיד.
אני עכשיו מוסיף, אומר, הוא גם מספיד על זה שאנחנו בכלל לא הכרנו אותו.
ובאמת, כל מה שידוע זה עוד כלום, לעומת זה.
גם כשאומר את זה, זה לא בטוח שזה מספיק.
וכל מה שהוא מספיד אותו, איננו נוגע, כי אם על הדברים הגלויים.
והתועלת המעשית, המפורסמת, שהכול מרגישים את רצונם, זה לא כמו שאמרתי.
כי הוא מדבר על הדברים הגלויים.
וזה המסוכה.
וכמו שאמרתי מקודם, מישהו גדול, אז יש כל כך הרבה סיפורים עליו,
אז אפשר לדבר שעות, שעות, שעות, וזה וזה, וחושבים שעל ידי זה מצמידים אותו.
על ידי זה קוברים אותו,
לא מספידים אותו,
וזה התעצלות.
אבל באמת זו התעצלות מפסידה מאוד,
כי היא מטשטשת, אתם מבינים? גם זה, הגמרא דנה, יש מחלוקת, אם אני יודע,
אם אני זוכר טוב, אין הכרעה במחלוקת.
אם ההספד הוא איקרא דשיקבי או איקרא דחי.
זאת אומרת, שתי דעות. מה מטרת ההספד?
משום כבודו של המת,
או משום כבודם של החיים?
זאת אומרת,
האם זה לטובת נשמת המת, או זה לטובתנו שנשארנו פה וכדי שיודע.
בכל מקרה,
והיה ויש עצלות, זה מזיק.
מזיק נשמת המת, איננו מבין בזה,
אבל מזיק לחיים,
זה בוודאות.
כי זה יוצר הערכה,
פיחות
בערכה,
באוריינטציית הערכים של תלמידי חכמים.
וזה דבר מאוד מאוד חמור, אתם מבינים?
כי,
אתם יודעים, שימושה גדול מלימודה.
וכבוד תורה עוד עדיף משימושה.
זה הסוגיה שם במגילה,
שמבטלים, מבטלים תורה בשביל קריאת מגילה.
ומבטלים גם שיעור משום
מקרא מגילה.
אבל שיעור זה נקרא שימושה של תורה, כשאנחנו לומדים שיעור,
זה נקרא שימוש תלמדי חכמים.
ושימושה גדול מלימודה.
אז יוצא שמקרא מגילה זה יותר חשוב אפילו משימוש תלמדי חכמים.
אבל דורכים מקרא מגילה מפני כבודו של מת.
כבודו של תלמיד רחב,
כי כבוד תורה עדיף.
זאת אומרת, אם יש שיעור, אם יש מקרא מגילה,
אבל צריך ללוות תלמיד חכם,
אז דוחים קריאה מגילה.
כי כבוד תורה זה הכי גדול.
אני רק אסביר
למה. כי אתם מבינים?
לימוד תורה, זה עושה אותי חכם.
שימוש תורה, זה עושה אותי קדוש,
או תופס את רוח התורה,
תופס ממש
לא רק את הצד האינפורמטיבי של התורה,
אלא הצד של חיינו ואורך ימינו, הפעולה הנפשית שהתורה פועלת על הנפש, וזה עיקר התורה.
ומקרא מגילה זה יותר חשוב מזה,
כי פרסום הנס, ולא יודע, הודות להשם, קריאתה זה הלילה,
אבל כבוד תורה זה לא מה שהתורה פועלת עליי,
שאני לומד, אני נמצא,
הולך לשמוע הרב, לשמוע אותו,
בן שיעור, ואז פועל עלי נפשי.
רואה תורה זה יוצר את התודעה התרבותית,
את הערכה של הקהילה כולה,
של החברה כולה,
מה חשוב לה בחיים,
וליצור את סולם הערכים בעם ישראל,
שהתורה זה הדבר הכי נערץ, הכי חשוב,
אז אין גבול להערצתה של תורה.
למדנו את זה, נכון?
זאת אומרת,
זו הסיבה של דברים שאין להם שיעור,
הפאה והביקורים והרעיון.
דברים שאין להם שיעור, מסביר הרב,
דברים שאין להם שיעור, יש דברים שמשתקף בהם הממד שהם לא נמצאים בשיעור.
זאת אומרת, לא נמצאים במדידה, הם לא נמצאים בגבולות.
כי המציאות היא באה מהתגלות אלוקית שפונה אל הגבול.
כי אם אין גבול, אין עולם.
ועד שלא נברא עולם, אז זה היה...
טעו עד שלא נברא עולם, אז זה בלא גבול.
אז כל החידוש של העולם
זה אל שדי,
שאמר לעולמו די, והולך ויוצר פה את המציאות בגבולותיה.
יש גבולות, על ידי שיש גבולות, על ידי שדי,
יש תחומים,
צמצומים, גדרים,
על ידי זה יש-יש.
שתי הפאזות האלה של המציאות המקורית,
בלי גבול, והמציאות הממשית שתנאי להיותה זה
הופעת הגבול,
נותנים את רישומם גם במצוות.
יש מצוות
שהם מופיעים במסגרת ההערכות,
הגבולות, השיעורים,
ויש כמה יסודות בקרב המצוות,
כמה דברים שבהם משתקף המימד של
אין גבול, אין שיעור.
אחד מהם
זה ביקורים.
למה?
כי הביקורים זה מתנת הכהונה הכי מיוחדת לכל מתנות הכהונה.
כל מתנות הכהונה זה מה שאנחנו עושים בבית שלנו.
הולך למשפחת כהן ונותן להם את השק צמר שגזזתי מהצאן שלי עכשיו, שעשיתי גז.
הולך להם, נותן להם זרוע על חייהם בקיבה, כי השחטנו,
נותנו איזה פר,
לא יודע מה.
אבל ביקורים,
זה לא הולך למשפחת כהן אצלנו.
זה נפגשים בבית המקדש.
ככה הכהן נותן עם ידיך,
ואי נכון לפני ה' אלוקיך,
וענית ומרתה, ובקיצור,
זה מתנות כהונה, אבל זה הופך להיות,
זה שיא מתנות כהונה. זו הנקודה שמתנות כהונה הן עצם
עצם
הבאה לבית המקדש.
ובאמת,
המטרה של מתנות כהונה כולן,
תרומה.
זה הקשר שלנו למשפחת כהן,
למשפחת הכהונה.
זה הרעיון של כל מתנות הכהונה,
תרומה.
כי על ידי שאנחנו נותנים, דואגים למעמדם הכלכלי,
האקונומי,
האסטרונומי,
שאנחנו בחיינו לוקחים אחריות על מעמדם של משפחת הכהונה,
זאת אומרת שאכפת לנו מהמעמד הרוחני של האומה.
משפחת הכהונה זה משפחת התורה.
כי שפתי כהן ישמעו דעת ותורה יבקשו מפהו.
יורו במשפטיך ליעקב ותורתך לישראל.
כי יפלל לך מדבר על המשפט, בדם לדם, דין, דין, דין וגברי יהודות, וקמת ועלית אל המקור,
עבדת אל הכהנים הלווים ואל השופט אשרי בימינו.
שאל את הכהנים תורה.
הכהנים לא תאבד תורה מחכם,
ועל כל פנים,
הקשר שלנו לתורה, בתורה גם כן יש שתי בחינות,
צד לימודי,
אינטלקטואלי,
וצד של חיינו ואורך ימינו, שהוא עוד גדול מזה.
הקשר שלנו לתורה,
בצד הכי גדול,
זה הקשר הגזעי.
שמשפחת הכהונה זה אצלם בדם,
בבשר, בגזע, בגנים,
התורניות.
זו התורה, החיה,
הכוהנים.
וכשאנחנו קשורים לכוהנים, אנחנו קשורים לתורה.
וכשקשורים לתורה,
אז אנחנו קשורים לממד שהוא באמת,
אין לו שיעור.
על כן, גם מתנוצץ אי השיעור,
גם בביקורים.
שיא
עניינם של מתנות כהונה,
שבאים לקשר אותנו לתורה.
כי הקשר לתורה זה אין לו שיעור.
אין לו שיעור, זה הנשגב מכל, העליון מכל.
כבוד תורה עדיף.
זה מה שיוצר את התודעה של הזיקה, של ההערכה לתורה בעם ישראל,
והערכה לתורה היא צריכה להיות
אין לה שיעור.
המטרה ליצור תודעת הערצה,
כך הרב מתבטא שם
בעולת רבייה שמסביר את מה שאני אומר פה,
הערצה לתורה,
הערצה הזאת היא זאת ש...
שוב, שיא התורה זה הכוהנית,
ועניין ליצור את הערצה, הערצה, הכבוד, כבוד תורה עדיף,
זה יוצר את התודעה
הנכונה בסולם הערכים של החברה,
שהתורה היא כתר תורה,
כתר כהונה, כתר
כתר מלאכות, כתר תורה.
כן, שם טוב, כמובן זה טוב.
אבל על כל פנים,
כל המתעצל בהסתכלותו של חכם,
אין כל האוצר גלוז שנכסר מעולם לגבי הסתכלותו של חכם,
נוגע אל לבבו.
וכל מה שהוא מספיד אותו,
אם כל מה שהוא מספיד אותו,
אינו נוגע כאילו לדברים הגלויים.
והתועלת המעשית המפורסמת שהכל מרגישים את חסרונם ואת צילוקו של החכם.
וזה נקרא התעצלות.
אבל באמת זוהי עצלות, מפסידה מאוד.
את מה היא מפסידה? את כבוד התורה היא מפסידה.
היא מפסידה את התודעה של העם,
וניסיתי בכל הניחות הדברים להגיד
שיצירת התודעה של הכבוד בעם זה הערך הכי חשוב בעיני התורה.
ואת זה ההתעצלות מפסידה.
כי היא פוגעת ביחס,
היחס שאמור להיות מעריץ ללא גבול.
כי לא די שלא נגע, זה המספיד המתעצל בעצם הכוח הנשגב של החכם.
ועכשיו, עוד פעם, פה זה שני צדדים יש פה,
בנזק הזה.
א', הוא פשוט,
הוא תופס את הקנקן ולא מה שבתוכו.
אז יש לו מבט שטוח על המציאות, והוא קולט.
עוד פעם, ככל שהמציאות
חיצונית, יותר זוהרת,
ובאמת יש בה המון דברים טובים להגיד עליה,
אז הסכנה לשים לב לקנקן ולא מה שבתוכו גדלה.
והנזק
זה לא רק שהוא לא נגע בעצם הכוח הנשגב של החכם
ממד הנסתר,
שערכו הסיגולי
אין לו שיעור והערכה במידות החושים
ואורחות הפרסומים.
אתם רואים?
אני חושב שזו ראייה קצת
יותר מקום למה שאני לחצתי בהתחלה לדבר.
יש לו ערך סיגולי,
חוץ מהשפעתו הסיגולית.
בערך הסיגולי,
ערכו הסיגולי הוא אין לשיעור והערכה בלמידות החודשים והוכחות הפרסומים.
אז שלא לדבר על זה שעל ערכו העצמי הוא לא דיבר בכלל.
וממילא גם לא הבחין בהשפעתו הסיגולית.
אבל על ידי זה הוא גם לא מבחין במה שהוא כן השפיע.
וכל זה שמספרים עליו שהערוץ שישי ונתן לנו את התורה וכולי, כל מה שאומרים על גדול הדור,
זה העלמת העניין.
כי עם כל מה שמפורסם במתוחת הרושים ואורחות הפרסומים, אלא שאפילו הרצאה על דבר העניינים הגלויים,
כאשר מספרים על איזה שיעורים הוא היה נותן, ואיזה גאונות, ואיזה חיבורים הוא חיבר,
היא לא יודעה מה,
אינה באה על אמיתתה על פי ערכם וסדרם האמיתי,
מפני שכולם עלוהו הם יונקים בפנימיות מאותו כוח גנוץ שלא נחשב ולא נגלה על הרבים.
וכשלא מודעים לזה ולא שמים לב לזה,
אז גם לא מאובחנים בערך הסיגולי של הדברים הגלויים וההשפעות הגלויות.
אז גם אותם לא קולטים
במלוא המשלול.
ומידה כנגד מידה הראוי הוא העצלן הזה לקוברו בחייו.
אז אמר רבי יהודה אמריו, כל המתעצל בהספדו של חם ראוי לקוברו בחייו.
כלומר, מה זה לקוברו בחייו?
כלומר, להסתיר ולגנוז את כל הארת חייו ומתפעליהם הגלויים.
לקוברו בחייו, לקבור את החיים שלו.
החיים שלו, מה שאתה רואה,
שהוא חי.
חי, הרבה פעמים,
הנציב אומר,
אלה מצוות עורכים שעושה אותם האדם, וחי בהם.
אז הוא אומר, הפשט של וחי בהם,
לא הכוונה שלא ימות בהם, אלא הכוונה שלא ימות בהם.
זאת אומרת,
לא קלינית שלא ימות,
ויחיה ביולוגית,
אלא וחי בהם יהיה במילוי נפש ופעילות ועשייה תוססת.
זה נקרא, הבן אדם הזה מלא חיים.
מלא חיים, אקשן, עשייה.
אז פה גם כן, לקוברו בחייו,
בעשיית החיים שלו.
כלומר, להסתיר ולגנוז את כל הארת חייו ומפעליהם הגלויים,
שלא יהיו נחשבים כלל.
מבינים?
הרב פה מדייק,
לכאורה מידה כנגד מידה, אז גם הצד העלום שלו לא יהיה נודע.
לא, לא, לא.
על ידי שאתה לא מודע לצד הגדול של גדול הדור,
לצד הנסתר של גדול הדור, אתה לא מודע גם להשפעה הגלויה שלו.
וממה שאתה מכיר, גם לא הבחנת.
וממילא אתה אפילו במציאות של חייו ממש, הגלויים,
גם בזה התעצלת.
גם בזה אתה לא קלטת.
וממילא,
המתעצל בהספדו של תלמיד חכם, ראוי לקוברו
במפעל חייו הגלויים.
מידה כנגד מידה.
ושלא תבוא עליהם שום הכרה וחשיבות.
כמו שהוא לא רצה,
בעצלותו, ליתן הכרה וחשיבות האמיתית
ערכו הגנוז של האוצר הטוב אשר בנפש החכם,
שפועלת על הדברים אפילו הגלויים.
וכישלון זה רע לדורו של יהושע.
לגבי יהושע, כל הרגישו ביהושע את הכובש, המעשי.
זה היה כישלון, איך נגיד, זה היה מה שנקרא צפוי.
היה מאוד טבעי שתהיה שם את הכישלון הזה. היה קל מאוד להיכשל בזה.
למה? כי יהושע היה כל כך בולט לעין.
היה כל כך הרבה מה לדבר על מפעל חייו.
הוא הכניס אותנו לארץ,
הוא כבש,
הוא הנהיג, הוא עשה, הוא שמש לגבעון דום, הוא...
בקיצור, אתה מדבר, אין קץ מה שאתה יכול לדבר.
וזה נקרא התעצלות.
הכל הרגישו ביהושע את הכובש המעשי שהביא את ישראל לארץ ירושתו,
שהפיל לפניהם עמים רבים ומלכים אדירים.
אבל דווקא מתוך הפרסום הגדול של מפעלי יהושע הגלויים,
נתעצלו לחדור בערכו הרוחני הגדול של יהושע.
הנביא הגדול והשקדן הגדול,
אתם מבינים?
סביר שיהושע הוא מהנביאים הכי גדולים שהיו.
הוא משה, כמובן, אחריו יהושע, כי מתחת ליהושע זקנים, זה נפילת ערך, אתם מבינים?
משה קיבל תורה מסיני,
דווקא זה, דווקא
לא הייתה נפילת ערך.
היא
ידבר על שם משה לאמור
כל מה שאומר משה.
שומע מפי הגבורה, ואין נפילת ערך.
אבל מסרה ליהושע.
יהושע, או אל אותה
בושה או אל אותה כלימה. פני משה כפני חמץ, פני יהושע כפני לבנה.
ויש פה איזה נפילת ערך, ושלושת אלפים הלכות נשתקחו במעבלו של משה, כי הפער בין ספירת החיים של תורת משה לבין תורת יהושע זה נפילה.
אבל צריך להבין שכל הרשימה שם זה תיאור של נפילה.
כי יהושע לזקנים,
הזקנים הם לא במדרגה של יהושע.
ונביאים הם לא במדרגה של הזקנים.
ואנשי כנסת הגדולה הם כבר לא נביאים בכלל.
קצת, היה להם בהתחלה שלוש נביאים, ונגמר.
והם אמרו שלושה דברים.
על כל פנים,
צריך לדעת בהיררכיה הזו,
יהושע הוא פחות ממשה,
אבל הוא העליון ביותר מכל מה שבא אחריו. כל הנביאים הם יותר קטנים מהזקנים.
אז יהושע,
ואת זה שוכרים לדבר.
בכל פנים, זה שתורת יהושע,
נבואת יהושע.
אם הגמרא אומרת,
אילולא חטאו ישראל לא ניתנו לחמישה חומשי תורה וספר יהושע.
זאת אומרת שכל התנ״ך הוא, איך נגיד,
הוא פועל יוצא של דיעבד כתוצאה.
עדיף שעם ישראל לא יהיו חוטאים.
עם ישראל לא יהיו חוטאים.
לא היינו קבלים את הנביאים, לא שופטים, ולא שמואל, ולא מלכים, ולא ישעיהו, ולא ירמיהו, ולא...
לא, לא היינו נכתבים כל הספרים האלה.
כי כל הספרים הם במסגרת מפלתן של ישראל,
חטאו ישראל.
אבל יהושע הוא ניתן לכתחילה.
כמו חמישה חומשי תורה.
אז יש ערך לספר יהושע כמו חמישה חומשי תורה,
לכתחילה. זו תורה אחרת.
זו מדרגה אחרת.
זו המדרגה הרוחנית של יהושע.
זה ערכו הרוחני הגדול של יהושע,
הנביא הגדול, השקדן הגדול, אשר לא יאמו ספר תורה ממנו,
וכי אם הגית בו יומם ולילה.
ולא עלה היתרון הפנימי האמיתי הרוחני הגנוז בנשמתו של יהושע.
הלב המספידי מפני שרק את המפעלים המוחשים אשר הובלטו כל כך בחייו הדגישו.
אני מהרהר
האם כן עלה על דל שפתיהם,
אבל בוחן לבבות יודע שלא עלה על ליבם,
שיש מצב שבן אדם אחד בפה אחד בלב,
אז הוא אומר את מה שצריך להגיד.
אבל הספד אמיתי זה אל תגיד את מה שצריך להגיד, אלא תגיד את מה שצריך להגיד.
צריך להיות אמיתי.
אך אם להספדא דעתם קיימנה
בהספד, אז צריך לחמם את השומעים, ואדרבה, לגרום שיבכו.
ואין מצב שבן אדם מדבר באופן מושכל ושהוא יפעל על הלבבות של... יחמם את הלבבות.
אלא דברים יוצאים מן הלב, נכנסים ללב.
אז חלק מההפחדה שלי איתכם מענייני ספדי,
היא קשה להספיד, כי זה לא רק תספיד את הנקודות הנכונות ושלא יתגלן שאתה פה הפרמינן,
אלא צריך לדבר את כל האמיתות האלה מהלב.
קיצור,
מה אתה אומר?
אך אם לי אספדה זה יכול להיות משום מקרדישך וידיעתם קאימנה,
אבל אך אם מי?
אתה תתחמם, אתה תתלהב, והשומעים שיתחממו.
זו הכוונה, אך אין אספדה,
שתגרום להתחממות על בבות.
זו הכוונה, גם של השומעים.
כן.
אז מפני שרק,
את המפעלים המוחשים שהילדו כל כך וחייו התגישו,
שהם באמת טפלים הם לגבי העיקר.
זה יותר חשוב.
הממד של הערך העצמי
וההשפעה הסגולית
הנעלמת ועל הדברים הגלויים,
זה יותר חשוב מכל הדברים שכולם יודעים.
הערך הרוחני הצפון של יהושע עבד השם,
ועל כן רגש אליהם ההר להורגן,
והובלט בזה גם כן הצד הצפון,
העיקרי בקדושת יהושע וגדולתו,
מצפון להרגע.
אפשר להגיד שיש פה מימד צפון,
צפון.
אז על כן רגש נאמר להורגן,
ואולם זה גם כן הצד הצפון,
העיקרי בקדושת יהושע וגדולתו,
לעומת הצד המפורסם והרוגש,
הגועש מנפליו.
אה, זו הנקודה שמה שעמד לקבור אותם,
זה שהם עמדו שם בנקודת הצפון להר געש.
אז יש בהר הגעש שתי בחינות, גועש וצפון.
והצפון להר הגעש, זו הנקודה שרוגשת עליהם לאור גם.
כן, שבאמת הצד הפרסומי הרועש הוא הטפל בהערכתו העליונה.
לעומת מה שהדור בעצלותו אז חשב את זה,
הצד לכל המהורת ולכל העיקר של החזון הגדול,
של האישיות הרוממה האדירה, הקדושה והנפלאה של יהושע.
הייתה טעות
באוריינטציה
של הדור.
והדור, לפי הפרנס,
כנראה מי שנכשלו בנושא הזה זה פרנסי הדור.
אז לא תפסו כמה הצד הגנוז, הצפון,
הוא יותר חשוב מאשר
השימוט המופלאה של כל הדברים הגלויים.
ומזה למדנו כלל גדול על כל המתעצל בהספדו של החכם בכל הזמנים ובכל הדור,
שמעיד על עצמו שלמעשיו המפורסמים אין להם שורי של שד פניותה של הנשמה העליונה.
זאת אומרת שהוא פלקטי.
הדמות שבספידה ככה,
כל פעם,
מי שתמיד מספיד תלמיד חכם,
והוא לא מבחין בצד הנעלם של התלמיד חכם,
אז זה...
כולם גנבים, אמר הגנב.
גם שקרנים, אמר השקרן,
וכן הלאה.
ההכללות שלך, מה שאתה רואה, לעולם,
מה שיש בך זה מה שאתה רואה.
וכשהוא לא רואה נשמה,
כשהוא גם לא אצלה אין נשמה.
המימד הפנימי שלו הוא גם כן בסוגריים.
אז
אין להם שורש ודרישת פנימיותה של הנשמה העליונה לכל מפעלה.
הוא כולו פרקטי,
פרגמטי,
תועלתני.
שם המיינד שלו, שם התודעה שלו, שם המנטליות שלו.
וזה...
ראיתי רשעים קבורים, ובאו,
והשתכחו בעיר אשר כן עשו.
אמרתי, גם זה האבל.
יש מצב שמסתובבים אנשים, והם נקראים רשעים קבורים, אתם יודעים?
כי רשעים בחייהם קרוים מתים.
אז הוא מלא אקשן, מלא פיל... לא, אבל זה מוות.
כי היב האלה הם קבורים, ראוי לקבורו בחייו.
אז עם כל הפעילות הרבה,
אין שם את לשד,
אין להם שורש ולשד פנימיותה של השמיים נעולה,
וממילא אין לכל תוכן חייו הערכה אמיתית של חיים.
וזה נקרא מת.
לא אחפוץ במות המת.
אם הוא מת, אז איך הוא ימות?
כי ביולוגית הוא חי,
אבל תורנית הוא מת.
בשובו ממדרכה, וחיה.
אז הוא חי, הוא מתנהל, הוא יכול להיות, לא יודע מה,
מנכ"ל של מפעלים, ומזיז פה חצי מהעולם.
יכול להיות?
זה נקרא מת.
ולכל מפעלי חייו אין ערך של חיים.
לכל תור חייו ערכה אמיתית של חיים אין.
אומן דה חפיר וכביר
לא עולה בהערכת החיים ממנו.
זה ביטוי בהגמרא, מן דחביר וכביר, טוב ממנו.
מישהו כבר חפרו אותו וקברו אותו.
אה...
לא הבנתי.
אין לכל...
ומן דחביר וכביר,
לא עולה ברכת אחים ממנו. זה טעות מה שכתוב פה.
מה עדיין מתעצל?
לא הבנתי.
יש את הסודיים הורמות? איפה, איפה, איפה עובדה?
מן דחביר וכביר, המתעצל,
המתעצל
לא עולה בהערכת...
אני שומע, אני מבין, אני מבין,
אבל
זה לא פותר את הבעיה ויוצר עוד בעיה.
כי,
עוד פעם,
יש סיכוי שאני פשוט לא מבין,
סיכוי רציני מאוד, אבל
לפי מה שאני מבין ברגע זה,
אולי טועה להבין, אבל
מאן דחפיר וכביר לא עולה בהערכת החיים ממנו,
ממי?
לא עולה בהערכת החיים ממנו מי שחפיר וכביר לא יותר חי
ממי שהוא באקשן ופועל ועושה וזה.
התכוון המשורר להגיד את ההפך בדיוק.
אבל כתוב מאן דחפיר וכביר,
בטח לא פה להכניס את המילה מתעצל,
זה עוד בעיה.
מאן דחפיר וכביר לא עולה בהערכת החיים ממנו מין המתעצל.
המתעצל צריך ללכת על
ממנו.
אבל זה ביטוי בגמרא של מי שהוא סריס,
ההוא מינה שהתגרה באיזה גמרא שם בשבת.
כן.
אז אם אינני זוכר, זה הולך שם עם אורס,
אותו מינה התגרה בי, אם אינני טועה, ברבי יהושע בר מיכנניה, אני לא זוכר.
אבל כל פנים,
והוא צחק עליו.
הוא אמר לו,
מי שהולך בלי נעליים,
אז מאן דחפיר וכביר טוב ממנו.
אז מי שחפור וקבור כבר יותר טוב ממך.
זה הביטוי.
דחפיר וכביר, עדיף עליו.
מילים אחרות, מי שמת יותר חי ממך.
עכשיו, זה גם הרעיון שהוא רוצה להגיד פה.
אפילו מי שמת, הוא יותר חי מהחי הזה.
זה מה שאמור היה להיות כתוב.
כתוב פה בדיוק להפך.
מאן דחפיר וכביר לא עולה בהערכת אחים ממנו.
זה צריך למחוק את המילה לא.
עולה בהערכת החיים ממנו.
עד כאן הבנתי.
מישהו רוצה להסביר במה אני טועה? אשמח.
אם אני צודק, הרב טועה.
ועדיף שהרב יצדק, ואני לא.
או הרב טאו.
תעזוב עכשיו, הרב טאו, לא תערב לנו את הרב טאו פה,
במלאך תדע מי שמוציא פה עוד.
זה מאוד מאשימים את הרב טאו בזה.
העירו אותו.
לב, אתה תן ממנו. נכון.
אז מילאות אותה אמירה, אצלנו כתוב שהמתעצל לא עולה באחד החיים ממנו.
לא הבנתי מה אתה אומר.
הרב אמר שמאן דחפיר בכביר הוא עולה באחד החיים ממנו המתעצל. נכון. ואצלנו רשום, אותו משפט רק בצורה אחורה, שהמתעצל לא עולה באחד החיים שלו, שמאן דחפיר בכביר. נכון.
לא, מאן דחפיר בכביר
לא עולה המתעצל.
המילה מתעצל,
אז זה אחרי המילה עולה?
אה, כפיר, אז אפשר,
המתעצל לא עולה בהערכת החיים ממני.
המתעצל לא עולה או לא עולה המתעצל.
אה, הבנתי.
אה, עכשיו אני מבין.
עכשיו אני מבין את כוונתו הטובה של אולי הרב טאו.
אבל כוונתי עוד יותר טובה, אוקיי?
פשוט למחוק את המילה לא.
סגרת את העניין עד שאתה מוציא את המילה מתעצל.
תמחוק שתי אותיות, ואל תוסיף מילה שלמה,
ואז יהיה, הכל ברור באותה מידה.
אומן דה חפיר וכביר, עולה בערכת החיים ממנו.
זה ברור, כי עליו מדובר, זה הנושא של כל משפט מלמעלה.
על כן, כל המתעצל בשדו של חכם, בכל זמן ובכל זמן,
שמעיד המתעצל על עצמו של מעשיו המפורסמים, אין להם שום ושל שם, ופניותה, של התשובה העליונה.
וממנה אין לכל תוכן חייו של המתעצל הערכה האמיתית של חיים.
אומן דה חביר וכביר, עולה בערכת החיים ממנו.
בכל שער ובורים כאלה.
עכשיו אני אגיד לכם את האמת, כל האמת רק ימין.
יש לי סנסיטיביות לנושא הזה,
כי גיליתי,
ובמילון הבא, כשיצא לאור, מתי שיצא לאור, לא יודע מה, אבל יש, יש, בחלק מחקרים,
אז אספתי עוד חלק,
והוא כללים להבנה נכונה, כיצר הרב. ובתוך החלק הזה,
אז יש לי הרבה דוגמאות,
וכשאספתי, אז אני ממש משתאם מכמות ה...
כמות הדוגמאות לכך, שהרב כותב דברים,
אומר משפטים
הפוכים ממה שהוא מתכוון להגיד.
למשל,
הרב ביוהנרסבורג
שבצפון אפריקה.
אתם מבינים? זה לא, תתחילו עכשיו להסביר שכוונתו כוונתו. טעות.
עכשיו, טעויות האלה,
שהוא אומר משפט בדיוק הפוך ממה שהוא מתכוון להגיד.
יש לי דוגמאות רבות.
רבות זה יותר משלוש.
מיעוט רבות זה שלוש, אני אומר לכם, יותר משלוש.
יש סיכוי שיש לי עשר דוגמאות, אולי יותר מזה גם.
בכל פנים,
עכשיו,
אני אהיה לכשעצמי מתפלא מזה,
כי,
וייתכן שאין לי להתפלא, כי אם אני הייתי כותב כמות,
לא איכות, אלא כמות של הכתיבה של הרב, אז אתה כותב,
ועוד הרב אף פעם לא עושה הגהות לעצמו.
כותב, רוח קודשו כותב, אז לפעמים,
אתה כותב כמות כזאת, עלולים להיות טעויות כאלה.
וייתכן שזה,
לא יודע,
אתה לא יכול לבדוק את הנושא הזה, כי אף אחד לא כתב בחיים שלו כמות כזו, אני אומר, לא לדבר על איכות.
כמות כזו של הרב, לא מכיר אנשים שכתבו כמות כזו.
אז אולי כל אחד שיכתוב, אז יהיה לו...
ייתכן שזה מיוחד לרב, כי, לא יודע, כי דעת אף אחים היא אחת.
הרבה פעמים,
רק מציין לכם עובדה.
זהו.
ואם כך, אז דוגמאות כאלה שצריך למחוק את המילה לא, אני מכיר עוד.
טוב, סגור סוגריים.
ועל כן,
הוא ראוי לקוברו בחייו,
כמו שגעש ההר על אותו הדור להוגן,
מפני ההתעצלות הזאת שהייתה להם בקשר עם ספידם על היות שהוא ה...
טוב,
הם מאוד
שלום רב,
שלום רב,
שלום רב,
רב,
שלום רב, שלום רב,
