צהריים טובים אחי ורעי, נא לשבת.
ולחגור חגורות בטיחות, מה שנקרא, כי אנחנו היום הולכים להיות עסוקים בחומרים חזקים.
לחיות עם הזמן, זאת מטרתנו.
הזמן הוא פרשת השבוע, פרשת בלק תשפ"ה.
לחיות עם הזמן ציווה עלינו אדמו"ר הזקן.
ואנחנו רוצים היום לעשות את זה, לחיות עם הזמן.
תראו, פרשת בלק היא מלאה בכל טוב, השם.
היא כולה ברכות. הגמרא אומרת במסכת ברכות שביקשו לקבוע
את הברכות של בלעם בתפילה,
אבל בגלל טרחא דציבורא אז זה ארוך, אז ויתרו על הרעיון. זה דברים יסודיים, ולכן, לטבע הדברים,
גם בשנים קדמוניות,
נמשכים לעסוק בברכות האלה וכולי. גם האמת שגם עסקנו בזה בתחילת מבצע "הן עם כלביא".
אבל,
אבל יש גם לפרשה הזאת איזשהו סוג של איזשהו סיום,
והסיום הזה הוא לא מלבב במיוחד,
תקלה חמורה ביותר,
שמופיעה לפנינו בדמות מה שעם ישראל נכשלים וחוטאים עם בנות מואב או בנות מדיין, לא ברור בדיוק מי זה.
כנראה אלו היו בסוף בנות מואב
ולא בנות מדיין.
סליחה, בנות מדיין ולא בנות מואב.
מה קורה, החתן?
השם.
בכבוד.
אנחנו ננסה היום ללמוד ביחד מה הייתה המכניקה של החטא הזה,
ואיך מתקנים אותו.
כי בכמה מקומות מתואר שהחטא הזה של
עריות בשיטים
יתוקן לעתיד לבוא.
הנחת העבודה שלנו שאנחנו לעתיד לבוא, זה,
זה הסיפור שלנו,
אז צריכים לדעת איך מתקנים אותו.
כל זה קשור למעמד הנפש שלנו בעבודת הנפש
בתחומים מאוד מאוד רגישים של ענייני תאוות, יצר, מין ועריות.
אין דורשין בעריות בשלושה,
וזה השיעור הזה כמובן יצטרך להיות שיעור עדין ולא נדבר, אבל אתם תבינו דבר מתוך דבר כבר.
תראו,
יש פה קודם כל הערה מאוד מאוד חשובה.
בלעם מנסה לקלל את עם ישראל, מה שנקרא, בשפה גבוהה,
והקדוש ברוך הוא הופך לו את הקללה לברכה.
בסוף בלק אומר לו, חלאס,
ברח לך אל מקומך, כנס למי שאתה באמת.
קוסמופוליטיות, בשפה גבוהה, פילוסופית?
אנחנו יודעים מי אתה.
מי אתה?
אתה כולך מלא טומאת עריות, אז תקלל אותם במה שאתה,
הכוח שלך.
אומר לו, בלק לבלעם, "ואתה ברח לך אל מקומך.
אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך אדוני מכבוד".
ואז כתוב "ויקם בלעם וילך וישב למקומו". אז לא כתוב "וילך למקומו" אלא הוא שב למקום הרוחני האמיתי שלו.
שמה המקום הרוחני האמיתי שלו, איך קוראים לו?
טומאה.
הבן אדם טמא מכף רגל ועד ראש, שוכב עם אתונו ועוד כל מיני דברים רעים אחרים.
ומהמקום הזה הוא אומר, "אתה יודע מה? באמת..." אהלן סגי, מה העניינים?
ברוך הבא. יש דפים פה, תעבירו לסגי.
אז מהמקום הזה הוא עוקץ את עם ישראל ואומר לבלק, "אתה יודע מה, אתה צודק. מה, ניסיתי לקלל אותם כאלה, קללות של שמאלנים כאלה, אתה יודע,"
של הכוונה,
כאילו, הוא ניסה לקלל אותם שיהיו קוסמופוליטיים ואוניברסליים. התכוונתי שמאל עולמי. חלילה, לא בעם ישראל שאני יכול לחשוב, כן, השמאל הליברלי העולמי. כאילו, הוא ניסה לפרק אותנו. "אבל עזוב אותך, אני לא שם."
מה המקום שלי? המקום האמיתי?
עריות.
אלוהים שלהם, הוא שונא זימה.
לך תכשיל אותם בעריות. ולכן בלעם שב למקומו.
ולכן באמת כתוב, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב.
וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן.
וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל."
24 אלף מתים במגפה, כנראה רובם משבט שמעון.
שקיבל תורה
ולא מזמן חווה ניסים גדולים במעברות הארנון וכל הדברים האלו,
נופל בחטא של עריות וגם בעל פעור.
אז חכמים במדרש
תיארו את המכניקה. זאת מכניקה מאוד מאוד חשובה,
כדי להבין אותה, כי היא סופר רלוונטית לימינו.
כלומר, אני אגיד פה איזה הקדמה.
כולם מבינים
שעריות,
כלומר פגימה
בנאמנות המשפחתית
ובברית בין איש לאישה,
זה הדבר החמור ביותר.
זה, דיברנו על זה בחבורה, זה כור גרעיני.
הכור הגרעיני של האדם, של המשפחה,
זה הנאמנות בין איש לאישה.
בזה לפגוע. ולכן,
היצר הרע שהוא לא פראייר,
הוא לא יבוא ויגיד לאדם, "שמע, בוא, אל תהיה נאמן לאשתך."
פתאום, חלילה.
צריך לתווך את זה.
לתווך,
לעשות את זה ככה בצורה שזה נראה בסדר,
זה לא נראה בעייתי,
ופתאום לאט-לאט מתחוללת איזושהי גלישה כזאת.
איך קוראים לתיווך הזה?
קוראים לו?
יש לזה כל מיני שמות,
אבל השם של הפרשה שלנו זה נקרא שיטים,
או שטות,
או בלשון המשנה צחוק, צחוקים,
קלות ראש.
אומר לה מילה, היא זורקת לו מילה, הוא אומר לה עוד מילה, היא זורקת לו עוד מילה. צחוקים, איזה מחמאה פה, מחמאה שם, אופס,
בלי לשים לב,
פתאום מוצאים את עצמם בסיטואציה שהם לא האמינו.
נכון לדבר כזה?
זאת הדינמיקה, רבותיי.
אדם שילך במו ידיו ויפרק את משפחתו וזה, זה נדיר.
אבל להתגלגל לאיזו סיטואציה,
שפתאום בלי לשים לב מעוד מילה ועוד מילה ועוד צחוק ועוד זה,
ככה, לפחות ככה זה קרה פה, וכנראה
התורה הביאה את זה, כי זאת המכניקה והדינמיקה
שמלווה את האנושות לכל אורכה.
כנראה לא רק בעם ישראל, גם אצל אומות העולם,
שהם יותר פרוצים,
אומות העולם,
גם בעם ישראל הדבר הזה הוא סכנה.
אומר המדרש, תראו, המדרש מתאר את זה בצורה נפלאה. כל אותם 40 שנה לא חטאו במדבר.
עם ישראל 40 שנה במדבר, כתוב, אחת הייתה
ופרסמה הכתוב. שלומית בת דברי. כל 40 שנה לא הייתה שום בעיה. "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל."
בום, בשנייה כולם נכשלים.
עד שבאו לשיטים. לכך כתיב,
"וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות."
שיטים - שעשו מעשה שטות.
"נואף אישה חסר לב."
"ויחל העם לזנות". יש מעיינות שמגדלים גיבורים,
יש מעיינות שמגדלים חלשים, יש נעים, יש מכוערים, יש צנועים,
יש שטופים בזימה. וזה מעיין שיטים של זנות היה.
יש תרבות של גבורה, ספרטה.
שם הילד קטן מגיע לגיל חמש, הוא צריך לעבור מסלול מכשולים.
בסדר?
יש, כאילו, מה...
כאילו יש environment, סביבה, נכון? שאתה מושרה בתוכה.
אז מה המעיין שמקיף אותך? יש כאלה תרבויות מפונקות של חלשים וכולי.
באיזה דרך?
לא בדרך של "יאללה, אין דין ואין דיין", כל מיני איזה התפרקות כזאת.
יש מקומות כאלה, אבל זה לא חוכמה.
הסביבה הייתה סביבה תרבותית של צחוק.
של ככה, צחוק פה, צחוק שם, שטות. מילי דשטותא.
והמילי דשטותא הזאת
מובילה בסופו של דבר, כמו שהמדרש כאן יתאר,
לעריות.
מעיין שיטים של זנות היה, והוא משקה את סדום. אתה מוצא שאמרו: 'האנשים אשר באו אליך, הוציאם' וכולי. לפי שקלקלו במעיין, הקב"ה הולך לייבשו.
שנאמר, "וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים."
אנחנו מבינים שלעתיד לבוא יצא מעיין מבית השם וישקה את נחל שיטים שמתייבש,
וימלא אותו במה?
במה?
מה יהיה התיקון? אנחנו חייבים להבין מה יהיה התיקון.
התיקון יהיה שטות דקדושה.
יש שלושה שלבים בתיקון.
שלב אחד:
שטות דקליפה,
שמובילה לעריות.
תכף נראה איך זה עובד.
שלב שני: מייבשים את המעיין הזה, הוא יתייבש לגמרי.
שלב שלישי: מעיין יוצא מבית ה' ומשקה את נחל שיטים. כלומר, זה אומר שתהיה שטות. איזה שטות?
דקדושה. עד שלא נבין מה זה שטות דקדושה,
לא תיקנו.
זה לא מספיק לפרוש
מהשטות דקליפה, צריך להבין את השטות דקדושה.
טוב,
הנה המדרש מתאר כאן את המכניקה. וישב ישראל בשיטים.
רבי אליעזר אומר: שיטים שמה.
זה השם.
רבי יהושע אומר: נתעסקו
בדבר שטות.
איך?
באו ועשו מלחמה עם סיחון ואוג, ונפלו בידם,
ונטלו כל מה שלהם.
מלכותו מתגאה ומשתחצנת, ואין לה אלא ארבע מדינות שראויות למלכות. אסיה, זו מלכות אוג שהתגאתה.
כן, מלכות רגילה, מלכות זה, מלכות רומי, מתגאה ומשתחצנת,
רומא,
ואין להן ארבע מדינות שראויות למלכות, אסיה ואלכסנדריה וקרטיגי ואנטוכיה,
רומי.
אוג!
60 עיר ראויים למלכות,
שנאמר "שישים עיר כל חבל ארגוב". ואת הערים האלו
כבשו עם ישראל.
ומשנתמלאו ישראל בביזה,
התחילו מבזבזין,
מקרעין,
משליכין,
ומקרעין בהמה, ומשליכין,
לפי שלא היו מבקשים אלא כלי כסף וכלי זהב,
שנאמר "וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ."
כן?
אז מתחיל פה איזה שפע מוגזם,
עוד מבצעים ועוד מבצעים ועוד קניון ועוד יום הרווקים הסיני ויום הרווקים הזה.
שפע עצום של רכוש וכל זה, והדבר הזה מביא לאיזו אווירת בזבוז.
כשאתה מבזבז רכוש,
אתה אחרי זה גם תלך ותבזבז רגשות,
ובכלל אתה נכנס לאיזה מין מוד כזה של שחיקה של בזבוז.
באו וישבו להם בשיטים במקום השטות. כאילו, כשאדם זהיר על כוחות חיים,
כוח החיים הכי מרכזי זה זרעו של האדם והברית שהוא כרת עם אשתו.
אבל גם רכוש זה כוח חיים.
גם בזבוז רכוש זה פגימה ביסוד.
אז ברגע שאתה מתרגל,
פתאום היה להם איזה שפע עצום של ממון,
והם קורעים ומשליכים. הדבר הזה משפיע על עוד בזבוזים,
וככה
מתאפשרת השטות הנפשית.
באותה שעה עמדו המדינים ומואבים ובנו להם חנויות,
חנויות, זה באסטות,
באסטות של מכירה,
מבית הישימות עד הר השלג.
ובאחרונה עשו להם מרזחים והיו קוראים להם ואוכלים, שנאמר "ותקראנה לעם".
וליד זה גם היה קצת איזה פאבים,
והדבר הזה כאילו,
הכל לגיטימי, נכון?
רכוש, קצת אחרי המדבר, אחרי הרבה שנים, קצת איזה...
והילקוט שמעוני מתאר את זה.
עשו להם קלעים,
מין חנות.
וילדה יוצאת מבוסמת ומקושטת ומפתה אותו ואומרת לו:
"למה אנו אוהבים אתכם ואתם שונאים אותנו?
טול לך כלי זה בחינם.
כולנו בני איש אחד אנחנו, בני תרח אבי אברהם."
"Imagine there's no people," כן?
"Sharing all the world..." כאילו, נכון, מה אתה צריך?
אין גבולות,
אין מדינות, זה כולנו בני איש אחד, איזה מין קריאה אוניברסלית כזאת וכל זה. "בואו, תזהו, ולמה אתם שונאים אותנו?"
אתה מבין, זה כאילו, זה, אף אחד לא בא להציע עריות, אלא באים להגיד, "בואו, כאילו, מה קרה, מה הלחץ?
כולנו כאן בני אדם, בואו תעשו קצת קניות,
תקנו, תשתו משהו, תאכלו משהו,"
פה או שם, וגם שולחים ילדה, נראית כזאת תמימה,
ומתפתחת איזה מין אווירה, גם יש הרבה מאוד רכוש ואוכל וכל זה.
וזה נקרא מעיין שמייצר,
כן, נובע, התרבות הזאתי מנביעה מתוכה איזה מילי דשטותא כאלה,
שגורמת לאנשים לזלזל, לזלזל, וככה להגיד, "כן, כאילו, מה צריך את כל הכובד הזה של האידיאלים כל הזמן?
תעשו את הזאתי וכל זה, יאללה, אפשר לצאת לזרום עם כל הדברים וכל זה". לכן, לא נכון, הרבה מאוד תקלות קורות,
הרבה מאוד תקלות בתחומים האלה, תקלות נוראות, וקורות בכל מיני מקומות של בילויים ודברים מן הסוג הזה, שיש אווירת התפרקות כללית.
גם, החל מרמת הלבוש ועד עוד כל מיני דברים אחרים.
"טול לך כלי זה בחינם, כולנו בני איש אחד אנחנו, בני תרח אבי אברהם. ואין אתם רוצים לאכול מזבחינו, מבישולינו? אין בעיה, הרי לך עגלים ותרנגולים, שחטו כמצוותיכם ואכלו."
בפסטיבל הזה, האוכל המוגש הוא כשר דווקא.
שתייה כדת, הכל כשר.
אבל כל האווירה, כל התרבות היא של בזבוז כסף וזמן
וכוחות ואנרגיה, ובסוף גם בזבוז הברית והנאמנות. בסדר?
"ואכלו". ומיד משקתו והיין בוער בו,
משקתו יין ובוער בו השטן והוא נסתה אחריה.
נסתת לשון שטות.
רבותיי, זאת המכניקה.
המכניקה המסוכנת היא של רוח שטות,
שאדם כאילו מאבד את הרצינות, ועוד פעם, זה מתחיל מדברים קטנים: ילדה קטנה, מילה פה, מילה שם,
צחוק, מחמאה על איזה מישהי, צוחקים, מספרים בדיחה, עוד איזה בדיחה,
וזה, ואין אפוטרופוס לעריות.
בסדר?
זה הקלקול.
אומר רבנו האוהב ישראל מאפטא, ואחרי זה מיד הבעל שם טוב,
הצלם הזה של האדם,
כתוב "בצלם אלוהים עשה את האדם". הצלם הזה מאוד,
מאוד צריך לשמור אותו,
לבלתי יסתלק וילך לו,
על ידי רוח שטות שייכנס באדם.
רוח שטות מסלקת את הצלם.
כי אמרו חז"ל, "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות."
והעניין הוא, כי באמת קשה על אדם הנברא בצלם אלוהים, ואורות אלוהים מקיפים אותו, איך יכול לעשות עבירה בפועל? כאילו הקושייה הפוכה, איך אדם בכלל מסוגל לעשות עבירה? אנחנו הרי
עטופים בצלם אלוהים, בתוכנו.
לכך אמרו "אין אדם עושה עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".
וכשנכנס רוח שטות לתוך איבריו,
הסתלק הצלם מעליו חלילה.
מאז יכול להיעשות עבירה בפועל.
לכך צריך לשמור את עצמו לבלתי ייכנס רוח שטות
לתוך מוחו וליבו
ועיניו ואוזניו ודיבוריו.
ובזה יהיה צלם אלוהים חופף עליו כל היום.
וכל איש הישראלי צריך להתבונן על זה אם הצלם עודנו עליו או לא חלילה. איך אתה יודע אם הצלם אלוהים עליך או לא?
אם אתה נמשך לעבירה,
סימן שהצלם לא עליך.
והסימן הוא, כי הצלם בעודנו על אדם, נמשך לב האדם אחר עבודתו יתברך,
ורצונו תמיד לעסוק בתורה ובמצוות, באהבה ויראה.
ולהפך, חלילה, נמשך ליבו אחר התאוות רעות.
צריך להיזהר מזה.
זה מי שמעביר אותך ממצב למצב.
גם הבעל שם טוב אומר את זה, "ויברא אלוהים את האדם בצלמו."
עיקר האדם הוא הצלם, דמות אדם שבו. צלם, הכוונה,
הנקודה שבה אנחנו דומים לאלוהים.
אז כביכול, כמו שהקדוש ברוך הוא,
הוא רציני, כן, זה דברים רציניים,
והוא,
כן, כולו מרוכז במה שהוא עושה.
הקדוש ברוך הוא, אין כוח שנברא לבטלה.
וכמו שנאמר בזוהר הקדוש,
שחיה דורסת את האדם, ודאי הוא נדמה לה כבהמה.
והלך ממנו דמות אדם מחמת העבירות שעשה,
"אדם ביקר בל ילין".
וזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו.
רצה לומר, שמאבד את צלם האדם, שהוא מה שנותנים לו מעולמות עליונים.
ונקרא שוטה אם איבד זה מחמת שטות. כן, מי זה שוטה?
מי שמאבד מה שנותנים לו. מה נתנו לנו מהשמיים?
צלם אלוהים.
אם אתה מאבד מה שנתנו לך, מאבד את צלם אלוהים, בגלל מה?
בגלל הרוח שטות הזאת, אז אתה שוטה.
אחד שהשטות בתוכו.
"אין אדם חוטא עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות." אז אם כך, אווירת רצינות כבדה
כרגע נפלה על הכיתה.
אף אחד כאן לא מעז לעשות מילי דשטותא וגם לא לספר בדיחות.
לא עושים שום דבר, נכון? כי אנחנו מפחדים.
אבל ראינו בפסוק,
ביואל, נכון?
שכתוב, "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת
תֵּלַכְנָה חָלָב
וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים."
השיטים.
זה אומר
שהתיקון השלם הוא שאנחנו לוקחים את כוח המילי דשטותא,
הופכים אותו ומשתמשים בו עצמו לקדושה.
באיזה דרך?
יש לזה מלא מקורות.
קודם כל אני רוצה רגע לחזור לקדוש ברוך הוא,
בסדר?
אמרנו שהקדוש ברוך הוא רציני, נכון?
האם הקדוש ברוך הוא גם צוחק?
משחק עם לוויתן.
משחק עם לוויתן.
"יושב בשמיים ישחק."
"לולא תורתך
שעשועי אז אבדתי בעניי". הוא משתעשע בתורה.
כאילו הוא מספר בדיחות הקב"ה, אנחנו הבדיחה שלו,
כאילו
אנחנו הדבר הכי מצחיק שבעולם, כשהקב"ה בכלל ברא משהו שמצליח להתקיים
בלי, כביכול,
מיד להידבק לקב"ה.
שעשוע, הקב"ה הוא שעשוע.
שעשוע זו מילה חשובה, כי זו בעצם הכפלה של ש"ע, ש"ע. כתוב שש"ע זה 370.
ש"ע,
370 אורות שבהם הקב"ה משפיע על העולם. שעשוע זה הכפלה של האורות הללו.
הקדוש ברוך הוא משתעשע איתנו,
משתעשע עם העולם,
משחק עם הלוויתן.
אומרת הגמרא בכתובות:
אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס
ומרקד לפני הכלה, ואומר "כלה נאה וחסודה".
ורב שמואל בר
רב יצחק מרקד בתלת. רש"י אומר:
שלושה הדסים, זורק אחד ומקבל אחד.
ג'אגלינג,
וג'אגלינג.
עכשיו, מה הפלא בג'אגלינג?
מה העניין?
מה הקטע בג'אגלינג שמה?
קואורדינציה, ריכוז, כן, כלומר,
למה זה מעניין
לראות? כי זה אמור ליפול
וזה לא נופל.
זה הקטע, נכון?
זה אמור ליפול, הוא מחזיק טקט, טקט, נכון? אתם יודעים איך עושים ג'אגלינג?
אני אלמד אתכם.
מתחילים בכדור אחד,
אתה זורק אותו מיד ליד, אבל בלי להסתכל על כפות הידיים, אתה מסתכל ככה,
לגובה, ואתה זורק אותו מיד ליד.
קואורדינציה,
לתפוס את הכדור בלי שאתה רואה את היד.
אחרי שהצלחת את זה טוב, אתה עובר לשני כדורים,
אתה עושה אחד, שתיים, ועוד פעם בגובה.
אם הצלחת שתיים, שלושה זה כמו שתיים, אין הבדל.
זה רק פה בראש.
שלושה זה כמו שתיים.
אבל הקטע זה שזה אמור ליפול
ולא נופל.
שזה בדיוק המשל לצחוק.
איך צחוק שאמור להפיל אותנו, לא מפיל אותנו.
אנחנו קודם מחזיקים אותו, אף כדור לא נופל, אנחנו קודם מחזיקים את הצחוק הזה.
זה מין איזה פלא של משהו שהוא אמור לא להצליח, והוא מצליח. זה מה שמצחיק בכלל בבדיחה, נכון?
אומרת הגמרא, אמר רבי זירא: "קא מחסיפנא סבא!" (הזקן מבייש אותנו). "סבא, מה זה? מה אתה עושה? אתה מבייש אותנו?"
אומרת הגמרא, כי נח נפשיה של רב שמואל בר רב יצחק,
הפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא.
בינו לבין כל העולם. זה אומר שהיה כאן איזה סוד.
וגמירי, יש לנו מסורת,
דלא מפסיק עמודא דנורא,
עמוד האש לא מפסיק אלא או לאחד בדור או לשניים בדור.
אמר רבי זירא, יש פה שלוש דעות.
אהני ליה שוטיניה לסבא, ואמרי לה שטותיה, ואמרי לה שיטתיה.
שוטיניה זה עלי ההדס.
הועיל לו ענף ההדס שהוא היה משחק איתו, שהוא זכה לדבר הזה.
דעה שנייה, הועילה לו השטות שהוא היה עושה, מילי דשטותא האלה, כאילו שזה...
ודעה שלישית, השיטה.
מה בעצם רבי זירא מתכוון להגיד?
שרב שמואל בר רב יצחק היה משחק בהדסים,
וזה היה נראה, זה היה נראה מצחיק, או יכול להיות שהוא תוך כדי גם עשה פרצופים,
לא יודע מה.
וזה לא היה משהו חד פעמי,
זה לא היה איזה קטע, זו הייתה השיטה שלו.
הייתה לו בדבר הזה שיטה.
שיטה.
מה השיטה?
שיטה היא, תראו, אני אגיד לכם.
החלום שיש לי, בסדר?
ברור לי שהחלום הזה יקרה מתישהו.
גם עובדים על זה עכשיו.
יש בטבע, אחד החומרים הכי חזקים בטבע,
זה ארס של נחש.
ארס של נחש.
תחשבו, נחש נותן ביס קטן לבן אדם,
אפילו פחות מבן אדם,
הכניס לו כלום. מה, כמה חומר הוא מכניס?
שום דבר.
ותוך שנייה החומר הזה אומר לגוף האדם, "סליחה, אני הבוס",
משתלט על כל המערכות, כמו תוכנה זדונית של הסייבר שלנו,
משתלט על הכל, מוריד את הדופק לאפס, מכווץ את האיברים, בן אדם מת.
יש פה בארץ ישראל נחש שנקרא שרף עין גדי,
נדמה לי שאף אחד לא ניצל מהכשה,
אולי יש איזה אחד שניצל מהכשה שלו, כי חמש דקות,
ברגע שהוא מכיש, הוא נחש קטן, לא גדול,
חמש דקות, משהו כזה, מרגע שהוא מכיש, עד שזה... אין צ'אנס, אין מספיק זמן.
עכשיו, מה זה? כלום.
עכשיו, תארו לעצמכם מה היה קורה אילו.
צריכים לקחת את הארס של הנחש,
לעשות לו איזושהי מניפולציה
כלשהי במעבדה, ולהגיד לו, כשאתה נכנס לגוף,
במקום להשתלט על כל המערכת,
לך תשתלט על התאים הסרטניים.
תוך שנייה משתלט עליהם, משבית אותם, הורג אותם. זה כוח עצום.
יש כוח עצום בצחוק ובשחוק ובשטות.
לא יכול להיות שאנחנו רק לא נשתמש בזה.
בסדר? אלא מה? צריך מה?
להשתמש בזה למה?
לתיווך.
לתיווך.
הרי מה הוא עשה?
תראו, בחתונות,
אנחנו לא מתחתנים ככה היום. היום בני זוג מתחתנים, לפני כן הם הכירו ונפגשו ודייטים ועניינים וכל הדברים האלו.
הם היו מתחתנים בשידוך.
קצת, כשהיינו זוג צעיר,
אז גרנו ברמת בית שמש ב',
זה אזור חרדי מאוד ירושלמי,
ואנחנו, כאילו,
קהילה דתית לאומית קטנה שנהייתה מאז אפילו עוד יותר קטנה.
המטפלת של הבת שלנו הייתה צ'אלמרית כזאתי,
שהייתה זוג צעיר, התחתנו.
אז אשתי הייתה ככה, נהייתה חברה שלה וזה,
ואז אשתי התעניינה, "תגידי, איך זה הולך אצלכם?"
זאת אומרת, איך זה הולך?
ההורים נפגשים,
ואז לקחו אותה בשבת לעזרת נשים, והראו לה, "אתה רואה את ההוא?
שם, זה החתן שלך."
היא אומרת לה, "זה באמת מאוד מוזר, כאילו,
בהתחלה זה ממש נראה לי שיש לי כאילו גבר זר בבית. מה זה הדבר הזה?
יש פה, אתה רוצה לשבת פה?
אז יש ריחוק, זה... אבל ככה, ככה זה עובד שם.
אולי ככה זה גם עבד גם בגמרא.
אז רבי שמואל בר רב יצחק אומר, "איך אני מקרב ביניהם?
איך אני מתווך ביניהם? אני צריך איזה כוח מדביק."
כמו שליצר הזה של השטותא יש יכולת להעביר אדם מהברית החוצה,
ככה יש לו כוח להעביר אדם מבחוץ לתוך הברית.
לא תשתמש בזה.
נכון, זה דבק מגע, אבל דבק יכול להדביק אותך למשהו רע ולמשהו טוב.
בשם משה שפירא, אבא של הרב יהושע,
זכר צדיק לברכה, יהודי.
מלא חיות חסידית.
אז הוא היה אומר,
יש לי כל מיני, כשהוא נפטר, עליו השלום, עשו כל מיני תמונות עם משפטים שלו, יש לי איזה מקום בטלפון,
אז הוא אומר, "אהבת השם
זה חיידק מדבק,
אבל צריך לדאוג להיות בסביבה המתאימה,"
להידבק בסביבה הזאת. בסדר?
נכון? יש מצווה להידבק בתלמידי חכמים. אמר לי איזה חבר שהיה בקורונה, הוא היה...
הדביקה.
הוא אומר, "אני... יש מצווה להידבק בתלמידי חכמים," בסדר?
אז עבודת ה' זה גורם לדבק.
גם הצחוק והקלות ראש הזאת והשטותא, זה גורם לך לדבק. השאלה היא, למה?
בשיטים זה גרם להם לצאת מהברית,
בין איש לאישה,
הם נשואים, מי שחטא שם כנראה, החוצה.
אוקיי, אז מה למדנו?
שיש כאן משהו שהוא מסוגל להעביר גבולות.
בוא נשתמש בזה, אומר שמואל בר רב יצחק, הפוך.
בוא נשתמש בזה כדי לקרב בין איש לאישה ברגע החתונה שלהם.
שיהיה טיפה יותר נעימות,
והמתח טיפה יתפוגג, והם ירגישו יותר מקורבים זה לזה, ותהיה יותר קרבה,
בעיקר כלפי האישה, שהיא תרגיש פחות מבוהלת או פחות...
הגמרא אומרת שעל הדבר הזה, שהייתה שיטה אצלו,
שיטה,
לעשות ככה עם בדי הדס, כנראה רב נכבד,
רב חשוב, הוא עושה ככה, הוא עשה את זה כל פעם, והרבנים אולי, רבי זירא וזה, העבירו עליו כאילו ביקורת,
זה גרם לעמודא דנורא על ההנהגה הזאת.
למה?
למה עמודא דנורא? אוקיי, הוא עשה משהו.
היה לו איזה
משהו לשמח חתן וכלה. למה עמודא דנורא?
עמודא דנורא מתגלה
לאותם צדיקים שמבינים שאין כוח בעולם שנברא לבטלה.
אין כוח בעולם שנברא לבטלה. הארס של הנחש נברא לרפואה.
הצחוק
והמילי דשטותא נבראו כדי להשקות אותם ממעיין בית השם,
ולהפוך אותם למנגנון קרבה בין איש לאישה.
כשמישהו מבין את זה, הוא נמצא בסוד הייחוד,
הוא גמר את עבודת הבירורים והוא בסוד הייחודים,
ומאיר עליו עמודא דנורא, עמוד האש.
דוד המלך.
כן.
כן.
כן, אבל דוד המלך זה לפני התורה.
פה נדבר איתך על איש ואישה, על עריות.
בסדר? על עריות.
שאמרנו, רגע, אולי צריך להתרחק מהדברים.
תראו, עוד פעם, זה שיעור ציבורי וכל זה, וזה לא הדרכת חתנים פה,
אבל...
יש מלא מלא מקורות שתומכים בדבר הזה,
שאי אפשר להביא אותם כאן, מלא מלא מקורות
שמדברים על הצחוק ועל השעשוע ועל הגעגוע ועל הנענוע.
יש נענועים, געגועים, שעשועים בין איש לאישה.
על כל פנים ודאי יש ביקורת חריפה מאוד על מי שמדלג על השלב הזה.
הגמרא אומרת שכל המשמש מיטתו כעם הארץ,
כאילו כפאה לפני ארי.
מה הארי חוטף ובועל,
בועל, ככה עם הארץ. מה הארי מכה וטורף, ככה עם הארץ מכה ובועל.
כאילו, בלי שום רגישות, בלי שום צחוק ומשחק. בסדר, אנחנו נראה את זה, המהר"ל אומר את זה במפורש.
אבל זה מה שהוא עושה כאן.
תראו מה אומר גם הזוהר. יותר מזה אומר הזוהר הקדוש.
הנה, אתה לומד זוהר, כן?
יפה, נכון. כך כתוב בתהילים.
"ברכו את ה' כל עבדי ה',
העומדים בבית ה' בלילות."
אומר הזוהר,
רגע, לפני כן רש"י,
"קא מחסיף לן סבא" - מזלזל בכבוד תלמידי חכמים, נוהג קלות ראש בעצמו.
"שוטיניה" - שוטי של הדס שהיה מרקד בו. "שיטתיה" - שיטתו ומנהגו, שהיה מתנהג כשותה.
זה לא איזה משהו בטעות.
הוא תיקן את השטות.
אומר הזוהר,
רב המנונא סבא. בתורת הזוהר יש כמה גיבורים. מי הגיבורים של הזוהר? הגיבור זה?
רבי שמעון בר יוחאי והחבורה שלו.
רב אלעזר, רבי אבא, רבי יוסי, חבורה, חבורה קדישא, טוב?
זה גיבור אחד. יש לנו עוד גיבורים בזוהר, כמו עכשיו פרשת בלק.
ינוקא.
בפרשת בלק יש ינוקא בזוהר.
ילד קטן שאומר להם חידושי תורה גדולים מאוד.
טוב.
אחד מהגיבורים של הזוהר המפורסמים זה רב המנונא סבא.
למה הוא נקרא המנונא?
דג.
רב דג.
למה הצדיקים נקראים דגים?
כי עיניהם פקוחות כל הזמן. למה הצדיקים נקראים דגים?
כי...
לא, כי הדג, אנחנו, ככה אומר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה,
אנחנו הולכים על האדמה, אז האדמה למטה ואנחנו מעליה.
הדג שוחה בתוך הים, והים שוחה בתוך הדג. הדג והים זה אותו דבר.
אין ביניהם הבדל, נכון?
הדג נמצא בתוך המדיום, לא מעליו.
אז הצדיק והתורה, הצדיק לא לומד תורה, הוא והתורה, התורה והוא זה אותו אחד, זה אותו עניין.
אתה קורא, נכון?
איך אתה קורא? עכשיו, ט"ו בתמוז, הילולת אור החיים הקדוש.
מי? אור החיים הקדוש, מה אתה לא יודע מי זה?
איך קוראים לו? אור החיים הקדוש.
לא, אבל יש לו שם. אה, רבי חיים בן עטר, אור החיים הקדוש.
אור החיים הקדוש זה השם של הספר שלו. הספר, התורה והצדיק זה אותו דבר, אתה כבר לא יכול להבדיל ביניהם.
אתה כבר קורא לו על שם התורה שלו.
אור החיים הקדוש, לא הקדוש, האלשיך הקדוש.
כן, כן, אתה קורא לו, הרמח"ל, כאילו...
זה נהיה אחד. אז הצדיקים נקראים.
נוני ימא דאזלין בים הרבה.
ולכן רב המנונא סבא,
הוא רב דג, הוא הדג של הזוהר.
הוא שוחה בתוך הזוהר והזוהר שוחה בתוכו.
מה היה עושה רב המנונא
לפני שהוא היה מלמד את התלמידים זוהר?
פנימיות התורה.
מה עושים?
צריך להידבק, לצאת מגבולות.
אפילו התורה הנגלית,
שהיא מאוד מסודרת,
מאוד מובנית, מאוד זה.
לצאת לעבר המושגים הפנימיים, הסתומים. צריך רגע לצאת איזה יציאה, מה הוא היה עושה?
אומר הזוהר,
והכי הוה עביד רב המנונא סבא, כד הוו ילפין מיניה חבריא רזי דחכמתא,
כשהיה מלמד אותם רזי חכמה,
הוה מסדר קמייהו פירקא דמילי דשטותא.
הוא היה קודם כל מסדר לפניהם,
פירקא דמילי, אני מבין שהיה מספר להם בדיחות.
"איך מזהים קרפיון במים?"
"יש לו גזר על העין."
יצחקו. עוד היה בדיחה.
אני אגיד לכם משהו יפה, שאמר לי מישהו מהעולמות שאסור לדבר בהם.
כן,
אתם יודעים, חבר'ה של ה...
הוא אמר לי, "אצלנו נהוג להגיד,
למה הדג הוא בצלחת ולא בים?
כי הוא פתח את הפה."
אל תפתח את הפה, לא יקרה לך כלום.
לא מדברים במשטרה.
אז רב המנונא היה מספר,
כאילו, הוא מספר להם, הוא מוציא אותם מה... הרי בדיחה,
דיברנו על זה כמה פעמים,
בדיחה גוררת צחוק.
צחוק זה שתי מילים: צא חוק.
ומה שמצחיק בבדיחה זה הפרדוקס,
זה הבלתי אפשריות שבה.
אתה הולך לאיזה כיוון, וזה הופך לך כיוון.
שוברת לך את הגבולות,
מאפשרת לך לגדול ולצמוח.
אם שבירת הגבולות נעשית לא כמו שצריך, היא תוביל אותך החוצה.
אבל אם ההגדרה היא ברורה, אנחנו באים כרגע ללמוד פנימיות התורה,
מה שמגביל אותנו זה אנחנו בעצמנו.
המוח שלנו שתפוס רק על הדברים הנגלים. אז בואו נספר כמה בדיחות, נפתח, נפתח, נפתח, ואז נהיה פתוחים, למה?
לפנימיות התורה. הוא היה מסדר להם פירקא דמילי דשטותא לפני זה.
חוכמת הפנימיות,
התורה מהפרקא דמילי דשטותא הזה.
הדא הוא דכתיב, "יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט."
אתה רוצה לעשות חכמה יקרה? קצת סכלות. סכלות זה מילי דשטותא.
משום דהיא תיקונא דחכמתא ועיקרא דחכמתא. ועל דא כתיב "וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת."
אז אם כך, זה מועיל. אנחנו הולכים פה מדרגה אחרי מדרגה.
ראינו שהמילי דשטותא מועילה לקרב לבבות.
אז אתה לא רוצה להתקרב למי שהוא לא, חס וחלילה, נכון?
כאילו, הכל בצורה מכובדת, בצורה עניינית, בדרך ארץ, נדבר עם כל אחד, אבל שום דבר לא אישי ושום דבר לא קרבה.
אנחנו רוצים לייצר קרבה. אז הרב הזה, הצדיק,
רב שמואל בר רב יצחק,
היה גורם להם לקירוב הדעת דרך הצחוקים שהוא עושה להם.
יפה. אז זה מועיל לקירוב הדעת בין איש לאישה.
זה מועיל לקירוב הדעת לפנימיות התורה.
אנחנו דפוסים, יש לנו תבניות שכליות שקשורות ללימוד התורה הנגלית שהיא מאוד מאוד מסודרת.
תורת הפנים עובדת אחרת לגמרי, אתם יודעים.
בתורת הנגלה אתה מתחיל מההתחלה ומתקדם לאט לאט, משנה, גמרא, ראשונים, אחרונים.
בפנימיות, אתה לא יכול להבין כלום עד שלא הבנת הכל.
אתה לא יכול, אז מה, אבל אני לא מבין.
תתחיל להסתובב,
לדבר על הכל, לאט לאט אתה תבין, לאט לאט זה, אבל צריך ל...
ככה אומר, תסתכלו, בעל הסולם בהקדמה לתלמוד עשר ספירות,
ככה הוא אומר, בלימוד פנימיות התורה צריך להסכים לא להבין בהתחלה.
צריך לצאת אל זה, זה שונה מהזה.
איזה בדיחה, איזה צחוק, אוקיי?
גם לגבי המצב הנפשי של כל אחד ואחד מאיתנו, ושלא יהיה ספק פה לאף אחד ולא תהיה אשליה דקה אחת,
בסדר?
יש לנו שלוש מחלות מרכזיות בחצי הכדור המערבי: דיכאון,
השמנה וכל הדברים שנגרמים בעקבותיהן.
אנשים עצובים היום.
עצובים, או עצובים, או במתח, או בחרדה. יש מספיק סיבות
להיות בכל הדברים האלה גם יחד, בטח פה בישראל עם כל המלחמות וכל הדברים האלו.
טוב, אז צריך לשמח את עצמו.
רק להסביר מה זה עצבות, למה עצבות היא מסוכנת מאוד.
הייתה פעם מחלה,
עדיין קיימת, שקראו לה איידס.
שמעתם עליה?
יפה.
איידס זה באנגלית
תסמונת הכשל החיסוני.
אף אחד לא מת מאיידס.
מתים מנזלת.
פשוט אין מערכת חיסונית שתתגבר על זה.
המערכת החיסונית של הגוף יורדת לאפס.
עצבות
היא כמו המחלה הזאת.
היא לא איסור בפני עצמו, אבל היא מורידה את המערכת החיסונית הרוחנית של הגוף לאפס.
ואז כל דבר משפיע עליך, כל דבר מפיל אותך.
כל איזה משהו שלא הלך, איזה פקק תנועה קטן, מישהו אמר לך מילה, לא, אני כבר לא שווה שום דבר, אני כלום, אני לא יודע.
ולכן זה הכל כאילו תלוי ברמת החיסון הנפשי של הגוף, רמת השמחה והעצב.
מצב שתהיה עצוב,
זה מסוכן.
אדם שהוא עצוב, נכנס לעצב וזה, זה,
כל דבר.
כי זה, "מה הבעיה, קצת עצוב". לא, לא, לא, זה משפיע עליך, זו השפעה רוחבית.
ולכן,
רבי נחמן אומר את זה בכמה מקומות.
לזכות לשמחה זה קשה וכבד יותר משאר כל העבודות.
יותר מלכוון בתפילה,
יותר מלשמור על העיניים. שמעתם דבר כזה, יובל?
יותר, יותר, יותר לזכות לשמחה.
וואו.
על כן צריכים להכריח את עצמו בכל הכוחות ובכל מיני עצות להיות בשמחה תמיד.
תמיד זה תמיד, לא משנה מה עובר עליך, תמיד תהיה שמח.
ולהשתדל לבקש למצוא בעצמו איזה נקודה טובה כדי לבוא לשמחה. זה כולכם מכירים את העצה של נקודה טובה. כמובן, על הפסוק הזה "אז אמרתי, הנה באתי".
וכן בכל ענייני הגשמיות צריך למצוא בעצמו איזה הרחבה בבחינת "בצר הרחבת לי."
לך תקנה לך איזה בגד חדש,
איזה, תאכל לך איזה מאכל טעים. שמח את עצמך.
שמח. אני אגיד לך את האמת, יש לי במקרר, בבית, איזה כמה יולו כאלה.
ראשי תיבות יולו, אתם יודעים מה זה? You only live once, כן?
ולפעמים, ככה אשתי ואני רוצים לשבת איזה, אוכלים, רוצים את זה, יאללה, לא אוכלים ביחד, חופשי.
ילדים, כן, זה במגירה הסודית.
למרות שמדי פעם יש שוד.
שוד, שוד, ילדים, נכדים, ברוך השם, שוברים, כן, זה.
כל מיני כאלה, שמח את עצמך.
גם בעניינים קשורים. וכמה פעמים צריכים לשמח את עצמו על ידי מילי דשטותא, מילי דבדיחותא?
שמח את עצמו.
ומריבוי צרות שאדם סובל, כל אחד בגוף ונפש וממון, על כן על פי רוב אין יכולים לשמח את עצמו
כי אם על ידי מילי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה כדי לבוא לשמחה.
וגם כן, על פי רוב צריכים לשמח את עצמו במילי דשטותא,
לעשות ענייני צחוק ומילי דבדיחותא
כדי לשמח את עצמו במה דאפשר.
ועל פי רוב, אי אפשר לשמח את עצמו כי אם על ידי זה.
בסוף הוא אומר, תקשיב, העצה הכי הכי דרמטית זה מילי דשטותא.
כן, אדם יצחק בינו לבין עצמו.
או עם אשתו, כאילו יצחק, וכאילו לשמח את עצמו.
מותר הדבר הזה?
זה לתקן את המעיין שיצא משיטים.
ההוא, המעיין הזה, גרם לאדם להתפזר.
פה המטרה היא שאדם ישמח את עצמו.
אז כמובן, כל דבר צריך גבולות, צריך זה, ושגם צריך שזה יהיה נקי, ולא חלילה ניבולי פה, דברים גסים, זה ברור.
אבל עדיין, יש הרבה מאוד, אתם יודעים שאצל הצדיקים היו גראמערס, היו בדחנים.
וגם בזוהר,
בזוהר הקדוש קורא לדוד "בדחנא דמלכא".
דוד היה הבדחן של המלך.
כי הבדחן הזה, אצל הצדיקים, הוא יכול להגיד למלך
מה שהוא רוצה, והמלך כאילו מקבל את דבריו, וגם דוד המלך היה אומר לקדוש ברוך הוא מה שהוא רוצה.
בסדר?
זה מדהים.
כמה צחוק יש לנו בבית.
אני משחק לפעמים עם הבנות שלי, הרווקות,
משחק שנקרא "סבבה והכל". אתם מכירים?
"סבבה והכל, אבל הוא נמוך ממך."
"סבבה והכל, אבל הוא כל מיני..." "סבבה והכל, אין לו חוש הומור." "לא, לא, לא מוכנה." "סבבה, זהו." "טוב, יש לו שיער קטן." "טוב, בסדר."
חשוב, מתווך.
על הקשיים.
אז הוא אומר,
ועצבות המתגבר על האדם יותר מן הכל וקשה לשברה יותר מכל המידות.
כי המרה שחורה ועצבות מתגבר על האדם יותר מן הכל
וקשה לשברה יותר מכל המידות ומאזקת את האדם מאוד יותר מהכל.
וכל עיקר ההתרחקות של כל אדם מהשם יתברך היא רק מחמת עצבות ומרה שחורה.
על כן צריכים לראות, לשמח את עצמו בכל הכוחות
בכל אופני האפשר.
אפילו בעת שצר לאדם ודחוק לו מאוד בגשמיות וברוחניות,
בין בפרנסת הנפש, בין בפרנסת הגוף, אף על פי כן צריך לראות, לבטוח בהשם
תמיד שסוף כל סוף לא יעזוב השם אותו לנצח חלילה ולשמח את עצמו בכל אופני האפשר.
מכל שכן כשהשם מרחיב לו בעת צרתו ובדחקו קצת,
יש לו איזה נייחא בעלמא ועדיין צריך להיות בשמחה, ותמיד הוא להגדיל השמחה ביותר.
אז אלה
איזה מין אור מקיף כזה.
אבל זה לא יעזור שום דבר, אחי ורעי.
אנחנו לא נתקן את מעיין שיטים
ולא נסביר איך צחוק ושטות קשור לענייני
ערווה וקדושה.
בסדר?
זה התיקון, זה מה שיוצא מבית השם.
אז אני אגיד איזה כמה מילים בעל פה, עוד פעם, במגבלות האפשריות כאן בשיעור כזה,
ונקרא אחרי זה דברי המהר"ל.
תראו,
אין להתחכם על מעשה הבורא יתברך.
הקב"ה לא טועה.
מה שהוא ברא,
הכל מושלם.
גם בטבע.
הקדוש ברוך הוא ברא הכול מושלם.
אדם רעב, הוא צריך לאכול, צמא, צריך לשתות.
הקדוש ברוך הוא יכול היה לעשות, יש כאלה בעלי חיים בטבע,
שההולדה תהיה מזה שמחככים אף אחד בשני ועוברים תאים זה מזה.
יש כל מיני בעלי חיים בטבע שבכלל אין להם מגע פיזי כשהם צריכים לפרוות ולרבות.
הולכת, והזכר מגיע ומפרה את הביצים.
כל מיני דגים כאלה, יש דגים, דגים, בעיקר דגים כאלה, או תנינים. כאילו, אין זיווג.
הקדוש ברוך הוא יודע לעשות את זה, נכון?
את בני האדם הוא ברא אחרת.
זה משנה.
שגם ההולדה וגם הקשר בין איש לאשתו נעשה בצורה איך שזה נעשה, כן?
בצורה של חיבור.
פלא עצום.
בכל אופן, יש כאן איזה דילוג,
דילוג דרמטי בין האופן שבו אנחנו מתנהגים ביום-יום,
לבין האופן שבו איש ואישה מתנהגים בחדרי חדרים.
כמובן, זה צנוע,
זה בחדרי חדרים, וזה בקדושה, וזה בטהרה,
וזה בשמירת טהרת המשפחה, וזה בתוך קשר של ברית ונאמנות וכולי.
זה ברור, זו המסגרת, זו המסגרת. המסגרת היא חזקה, היא איתנה, היא מלאה קדושה וטהרה. ומה קורה בתוך המסגרת?
אתה צריך לעבור ממצב התנהגות אחד למצב התנהגות שני.
נכון?
אחרת זה פשוט לא עובד.
זה לא עובד, אין מה לעשות.
ככה המכניקה הגופנית של האדם בנויה,
זה פשוט לא עובד, לא אצל האיש ולא אצל האישה.
וחז"ל ביקרו בצורה מאוד מאוד חריפה
יחסים בין איש לאישה שהם לא מכבדים את התנועה הגופנית הראויה ואת הקצב הגופני, הם ביקרו מאוד מאוד,
קראו לזה ממש בכינויי גנאי חריפים בדבר הזה.
אז גם פה מה צריך לעשות?
איזה תהליך שעוזר לנו לעבור ממצב למצב.
מהו התהליך הזה?
התהליך הזה הוא תהליך שבעצם יוצר איזושהי התרחבות,
איזו יציאה מהחוק.
החוק הרגיל הוא,
אתם מכירים,
יש נגיד ילדים עם תסמונת מותק.
אתם מכירים תסמונת מותק?
תסמונת דאון.
מכירים?
הכרומוזום הנוסף.
אומרים שהכרומוזום הנוסף שלהם זה כרומוזום שכולו מתיקות ואהבה. זה מה שהוסיפו להם. כי הילדים המתוקים האלו,
הם באמת מתוקים.
מה הם כל הזמן עושים?
שמחים, וכשהם רואים אותך,
הם יוצאים לקראתך בחיבוק, יגידו לך את הכל, או שהם מיד יכולים לבכות.
הלב שלהם כאילו חשוף,
פתוח.
אדם רגיל לא מתנהג כך.
הם מתנהגים כילדים מיוחדים, הם באים לרכך לכולנו את העולם,
בזכות המתיקות והאהבה שלהם.
זה ייחשב בלתי מותאם, אולי אפילו במקום מסוים פוגע.
וכן הקב"ה עשה חסד שילד עם תסמונת מותק, אתה רואה עליו מבחוץ שהוא עם תסמונת מותק, ואז אתה מיד מבין שזה בסדר גמור, וזה, כמו שאמרתי, זה מתוק וזה
משמח את כולם.
אבל אם אדם רגיל יתנהג ככה, זה יראה לא מותאם.
אבל לעומת זאת, בין איש לאשתו בחדרי חדרים זאת התנהגות מותאמת, ככה זה צריך.
אז זה אומר שאנחנו צריכים לעבור כאן איזה דילוג די גדול בין האופן שבו אנחנו מתנהגים בצורה רגילה ביום-יום,
לבין מה שקורה בין איש לאשתו בחדרי חדרים. צריך פה איזה מתווך,
צריך פה איזה משהו שיעזור.
מה עוזר?
צחוק וקלות ראש.
מעיין יצא מבית השם וישקה את נחל שיטים. הכוונה שהצחוק והקלות ראש שמרגילים את האדם לערווה בחוץ,
אנחנו משתמשים בהם כדי להתרגל לערווה בפנים. בין איש לאשתו, כן? בין... שזה כמובן מצווה.
אתם מבינים את האירוע?
עכשיו תראו, בספרים של רבותינו הקדמונים הרבה מדברים
דווקא על הפרישות וכל הדברים האלו,
זה בסדר גמור.
אבל תראו שכמו שאמרנו, אי אפשר להביא כאן את כל המקורות, יש מקורות מאוד מאוד חד-משמעיים שמדברים על הדבר הזה.
יש גמרא ידועה ממסכת שבת, רב חסדא ובנותיו ועוד גמרות כאלו שמדברות על השעשוע.
כן, בחסידות זה נקרא, הרב יצחק אומר,
זה נקרא נענועים, געגועים, שעשועים. או געגועים, נענועים, שעשועים.
קודם כל, יש געגוע. זה הכל נ"ע, ג"ע, זה הכל תנועה.
קודם כל יש געגוע ואז מתוך הגעגוע הזה יש נענוע, נענוע זה בעצם איזושהי תנועה כזאת של חיבוק וריקוד ואז מתוך זה יש שעשוע.
שעשוע. כן, בנות צלפחד, שנקרא להן בפרשת פנחס,
והן עושות ככה. בנות, הן היו עוצמתיות,
כל השמות שלהם זה על שם תנועה,
חוגלה חגה, נועה נעה, מלכה הולכת,
תרצה רצה ומחלה מחוללת.
יש פה איזה תנועה,
זה נקרא געגועים, נענועים, שעשועים.
אז צריך להשתמש
או נאמר כך,
כשמשתמשים בצחוק ובקלות ראש כדי לקרב ולדבק
מתקנים את השיטים! מה, זה המעיין שיוצא מבית השם?
הוא משקה את נחל שיטים. תראו, אומר את זה המהר"ל במפורש, בדרך חיים.
ופירוש: צחוק וקלות ראש מרגילים לערווה.
טעם דבר זה ידוע, כי הערווה הוא בעצמו צחוק.
זה העניין!
עכשיו, אתה אומר את המילה ערווה, אז אם זה בצורה לא נכונה,
אז זה חמור מאוד, זה חטא, זה פרשה אחרת,
אבל אם זה עם אשתו,
אז זה מצוין, בסדר?
אז זה כאילו "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על העריות", שיש עריות שאסורות, ויש כאלה שמותרות.
נכון?
ערווה זה קרבה.
הוא בעצמו צחוק.
כמו שכתוב,
כמו שאמרה, כמו שכתוב "הֵבֵא לָנוּ אִישׁ... לְצַחֶק
בָּנוּ."
ופירשו: ערווה. וזה בכלל המקומות שנקרא ערווה "צחוק", כמו "הביא לנו איש לצחק
בנו."
ואף שהתשמיש הוא בקדושה או בפרישות, נקרא צחוק.
קדושה או פרישות, רק שתבינו מה הכוונה.
מה זה קדושה?
שזה עם אשתו ולא אישה אחרת, בצניעות ולא בפריצות, כשהיא טהורה ולא כשהיא נידה.
מה זה פרישות?
פרישות המחשבה מכל אישה אחרת, וכשהוא מרוכז באשתו והיא מרוכזת בו.
זה הכוונה.
נקרא צחוק,
כמו שאמר הכתוב: "וירא את יצחק
מצחק את רבקה אשתו." יצחק הוא קודש קודשים.
לפיכך אמר כי צחוק וקלות ראש מרגילים
ומנהיגים את האדם לגמרי לידי ערווה, כי הצחוק מביא צחוק אחר שהוא ערווה.
ואז הוא מביא פירוש אחר,
יותר שלילי, כאילו, לדבר הזה, אבל אז הוא חוזר, הוא אומר,
אבל העיקר הפירוש הוא כמו שהתבאר לך למעלה,
כי הפועל הזה הוא צחוק לגמרי.
וזהו לשון דברי חכמים ז"ל בכל מקום,
"המשחקים בתינוקות".
"המשחקים בתינוקות", הכוונה זה בני זוג שהיו מתחתנים בגיל צעיר אז, וכנראה, נגיד בגיל 12-13,
האישה עדיין לא הייתה ראויה ללדת, אז
תשמיש שלא ראוי להולדה, אלא רק לקרבה, איך הוא נקרא?
צחוק.
המשחקים בתינוקות קראו לתשמיש "צחוק",
כאשר לא יבוא ממנו תכלית אחר להוליד בנים.
ולפיכך אמר, צחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה.
אז צחוק וקלות ראש מרגילים את האדם לערווה בשלילי, זה כמובן, זה שיטים השלילי!
וכל כמה צריך להתרחק מהדבר הזה?
אבל קח את הכוח הזה ותשתמש בו איפה?
בתוך קשר הנישואין, כדי שזה יהיה דבוק.
וזה הפירוש של "המעיין מבית השם יצא
לעתיד לבוא וישקה את נחל השיטים."
ומכיוון שאנחנו היום צריכים להילחם בכל הכוח לטובת הקדושה. הטומאה היא לא פראיירית.
פעם אומרים, פעם,
נכון, פעם היו הצדיקים ברחוב, והיצר הרע היה בספרים.
היום הצדיקים בספרים והיצר הרע ברחוב.
נכון? זה הבעיה.
אז אנחנו צריכים להילחם.
להילחם בכל הכוחות, בכל הכלים, לטובת הקדושה.
אחד הכלים הכי מרכזיים זה הצחוק.
להשתמש בצחוק ללימוד תורה ולפנימיות התורה, ולקרבה ולחיבה בין איש לאישה, וגם לקודש הקודשים הזה שנקרא הזיווג
בין איש לאישה. וזה תיקון נחל שיטים, שעם ישראל נכשלו בו. שנזכה לזה אמן ואמן.
שבת שלום, חזקו ואמצו.
רבותיי, בשעה חמש ורבע יש שיעורו של הגאון הגדול הרב
יובל מיטלמן.
מיטלמן זה איש האמצע
במקומי. והשיעור שלנו, אנחנו נשלים אותו בהזדמנות אחרת בעזרת השם. חזקו ואמצו.
