שלום לכולם, אנחנו שופטים,
פרק א',
שופטים פרק א'. הפרק הזה מלא בדברים נכבדים וטובים.
אני רוצה להתמקד בשני דברים,
אין נקודות בפרק הזה,
אחד בכתרה ואחד היתר בפירוט,
שמאירים את כל העניין של כיבוש ארץ ישראל,
מה שיהושע פעל,
מה שהם שופטים עשו כנראה לא מספיק,
ונתחיל.
הסיפור מתחיל עם אדוני בזק.
כאשר
בני יהודה
נלחמים בבזק.
למה דווקא יהודה?
כבר הסברנו, הרלב"ג מסביר.
כי המלחמה הראשונה,
אמר הרלב"ג, פרק א', פסוק א', בספר שופטים, אומר הרלב"ג,
במלחמה הראשונה שורש גדול לשאר המלחמות.
וזה,
שאם ינוצחו ישראל במלחמה הראשונה,
הכוונה אחרי יהושע השני, שמת,
אחרי מות יהושע,
נאמרו הנשאר מהגויים האמסה ארצילה מעליהם,
ויתחזקו להילחם בהם. אם נפסיד, הגויים יהיו להם עוצמה וכוח
ומוטיבציה להילחם בהם.
ואם ינצחו אותם,
אם היהודים,
הכוונה, שבט יהודה, ינצחו את
האויבים שלהם, במלחמה הראשונה,
יפיל העניין מורך לב בגויים ההם ויינצחו מישראל בקלות.
ועל זה בחר השם שיילחם תחילה מי שהוא ראוי יותר לנצח.
הוא שבט יהודה.
יהודה לקח איתו את שימון.
אם כן, המלחמה הראשונה משמעותית כלפי ההמשך.
הם עולים,
אמרנו ויעל,
מי יעלה לנו?
יעדה יעלה, מר הקדוש ברוך הוא.
מיהודה לשמעון, עלה איתי,
פסוק ד' ויעל, יהודה. אם כן,
עלייה, המלחמה הזאת היא העלייה לשבט הזה. ועלייה לכל ישראל.
האם רק כל ישראל?
עוד מעט נראה.
פסוקי וימצאו את אדוני בזק בבזק וילחמו בו,
ויכו את הכנעני ואת הפריזי.
נלחמים במלך,
מכים את העם.
וינוס אדוני בזק, המיקוד כעת עובר,
המצלמה עוברת על אדוני בזק.
והרדפוח הוא נס ורודפים אחיו. יש חשיבות מאוד גדולה לתפוס אותו.
ויאחזו אותו,
ואקריצו את בעונות ידיו ורגליו.
הוא נס,
רדפו,
אחזו אותו,
וקיצצו את בעונות הידיים והרגליים שלו.
למה ההתמקדות במלך? כבר הזברנו כמה פעמים שהמלך מבטא את ה...
הוא חי את האידיאל של העם, את התרבות העמוקה של העם.
זה נכון לצילומות העולם,
גם עם ישראל. אומר הרמב״ם בהלכות מלכים:
לב המלך זה לב כל ישראל.
זה נכון גם מאותו עולם, נכון גם בעם ישראל.
מפורט, כתבו את בעונותיהם ורגליו.
למה דווקא את זה עשו לו?
למה לא הרגו אותו?
אומר אדוני, בזק 70 מלכים בעונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו.
מקוצצים.
היו מלקטים תחת שולחני.
כבר עשית אותו דבר ל-70 מלכים
שקצתה תמיכות הידיים והרגליים שלהם.
הם מלקטים תחת שולחני אוכל,
כל מיני דברים. משיעורי המאכל מוצדו דוד,
משיעורי המאכל נופל תחת השולחן.
כאשר עשיתי,
כן שילם לי אלוהים.
כמו שאני עשיתי, מידה כלגד מידה,
אלוהים עשה לי.
כלומר,
אחד המלכים הבודדים שאנחנו מוצאים, שהוא מתוודה,
אולי זאת הסיבה שלא הרגו אותו מיידית.
הייתה לו אפשרות להתוודות.
חמשת המלכים הקדה לא התוודו.
שאר המלכים לא התוודו.
הוא היחידי שמתוודה,
עוד מה שאני זוכר,
"כאשר עשיתי כן שילם לי אלוהים
ומצדיק עליו את הדין
ויביאו ירושלים ויעמוד שם".
למה חשוב
שהביאו אותו לירושלים?
אמר הרמת ואלי,
"אומנם הרשע הזה",
אדוני בזק, מלך בזק,
"נמצא בו דבר טוב בלי ספק,
מאחר שהצדיק עליו את הדין,
ובזכר זאת זכה למות בירושלים".
כיוון שהתברר הטוב שבו,
ויעלה למקום הקדושה.
אני חוזר על המשפט
המשמעותי הזה.
בזכר הווידוי שלו,
שהוא קיבל עליו בית הדין, הצדיק עליו את הדין,
בזכר זאת זכה למות בירושלים, לא סתם ירושלים, לעבר ישראל, עשר קדושות הן,
הכל נובע מירושלים,
כשהתברר הטוב שבו, ויעלה לקום הקדושה.
וזה שאמר, ויביאו ירושלים וימות שם.
כל מלחמה של עם ישראל
היא באה לטהר את הארץ מעבודה זרה, מהטומאה של תפיסת העולם שלהם.
לכן מוזכרים 31 המלכים בספר יהושע, לכן המלכים, מלכים, מלכים. יהושע עוד את חמשת מהמלכים במקדה,
כמו שהסברנו, שזה עיקר העניין, זה התרבות שלהם, העבודה הזרה שלהם.
בכל עיר הייתה עלת עבודה זרה שונה.
31 מלכים, 31 פנים של הדבר הזה.
גם אדוני בזק היה אחד,
ממש 31 כותב ראשי, היה עולם החשובים שבהם.
אבל כנראה שמוזכר השם שלו, לא כמו האחרים, כי הוא חזר בתשובה.
קיבל עליו את הדין, צדיק עליו את הדין.
זאת הסיבה שכתוב הסיפור עליו אולי.
"אחר כך לחמו בני יהודה בירושלים"
פסוק ח', פרק א', שופטים:
"וילחמו בני יהודה בירושלים וילכדו אותה ויעקב לפי חרב,
פי חרב
ואת העיר שחרור באש". ירושלים זה הלב.
לא את כל ירושלים, את היבוסי לא, אבל חוץ מיבוסי.
"לוחמים בני יהודה בירושלים כי זה הלב,
ומשם, אם יוצאים אחר כך, פסוק ט',
ירדוי לכם בכנעני יושב ההר, נגב השפלה,
וכאילו השאר המקומות. מהלב, קודם כל,
את הלב.
אז למה אדוני בזק קודם?
אין לי תשובה לשאלה הזאת, אבל יכול להיות
שהעבודה הזרה שלו,
העבודה הזרה שלו מאוד משמעותית.
אני אקריא מה שכותב רמת ואלי על אדוני בזק.
הרגו, כמה הרגו בבזק? עשרת אלפים איש.
אומר רמת ואלי,
למה עשרת?
אלפים, למה הנביא מזכיר את המספר של החללים שם?
שכינאו כל עשר דגים מסערותה.
יש עשר דרגות של תכלוך, של טומאה,
וזה מה שטיפלו בבזק.
יהודה ושמעון טיפלו בשורש של הדברים.
אולי מילת בזק רומזת גם כי להתנוצצותו,
התנוצצותו ובהיקותו של הכוכב הנזכר,
מלשון כמראה הבזק,
אף פי שם יקרא תמידי פשוטו והוא גם שם מקום בלי ספק.
אבל גם חלק מזה
זה המהירות והבזק,
זה היה מקום מאוד שורשי בעבודה זרה.
ואדוני בזק, המלך,
הוא הראש
של עשר הדרגות של הטומאה שנזכרת.
וכאשר נכנע הוא,
הוסיף בסוגריים, כאשר הוסיף, כאשר הוא הצדיק עליו את הדין,
תחומי מילה, כל עשר הדרגים דילי, והיה פה תיקון של כל העולם כולו.
כל העולם כולו
נתקן על ידי
כל מלחמה של יהושע ושל ספר שופטים, וגם,
במקרה שלנו, אדוני בזק שהוא שורש,
לכן הוא קדם לירושלים,
כי הוא משהו שורשי מאוד,
משהו מאוד שורשי.
חזרנו מסבירים ארץ חמדה נקראת ארץ ישראל. למה חמדה שכל הארץ, כל ההם חמדו אותה, כל מלך בעולם
שראה חשיבות לעצמו,
היה חשיבות להציב לו שגרירות בירושלים.
31 מלכים בארץ ישראל, איפה יש מקום ב-31 מדינות,
ועוד אדוני בזק, מדינות שלא
של היום ה-31 המלכים, כנראה שיותר מ-31 מדינות בארץ,
איך יש פה כל כך הרבה?
באמת, היו נציגויות
של עמים ומדינות מחוץ לארץ.
כי בארץ זה היה את הריכוז של העבודה הזרה, את התרבות הזאת,
את הריבוי של העבודה הזרה מכל העולם, דווקא בארץ ישראל.
דווקא באותם מקומות.
כן, כשחיסלו עיר בארץ ישראל ודיכו את העבודה הזרה שלה,
פעלו בכל העולם
על המדינות ששלחו אותה, וגם על כל העמים האחרים.
ולמה יהודה?
יהודה שבט המלכות.
אמנם המלכות מבטאת את האידיאל של העם,
את המטרה של העם, את התרבות של העם.
אם כן, יהודה הוא זה השבט שמתאים
להתחיל את המלחמה מול שאר העמים.
כלומר, לא רק כמו שאומר הרלב"ג,
שההתחלה היא להמשך,
אם אתה מי שמידים שלך ניצחון,
זה נכון שלא יכול לקחת לשם על הרלב"ג, אבל
הרלב"ג אומר שאמרנו שמלחמה ראשונה משפיעה על ההמשך,
זה יותר עמוק.
הרלב"ג מתכוון אליי לומר שכשאתה מסיר את הטומאה הראשונית הבסיסית,
ההמשך הרבה יותר פשוט.
לאחר מכן, ניקוי את ירושלים זה הסוד של הדברים.
זו נקודה אחת שרציתי להדגיש, שמטרת המלחמה של ישראל בארץ ישראל היא לא לדאוג לעצמם,
היא לתקן עולם מלכות שתן.
המשפט הזה קבע יהושע,
ועלינו לשבח בעת כיבוש יריחו.
התחיל לבוש את ארץ ישראל,
הוא הייתה מרכז של עבודה זרה.
אחר כך יש עוד מרכזים נוספים, אדון בזק,
אחד המרכזים, אבל יהושע קבע שיריחו, שם היה מרכז בריכה של ארץ ישראל עם חז"ל.
המרכז של העבודה זרה היה ביריחו.
גם הזונה, ירוחה והזונה, הייתה שם, כל המלכים באו אליה. היה מרכז תרבותי ביריחו.
וכעת יהודה מתחיל לטפל בשורשים הנוספים.
בהמשך הפרק, מדלג קצת,
נעבור לפסוק כ"ב,
ויעלו.
יהודה, אמרנו, עלה בעת הכיבוש, הוא התעלה במעלתו אחרי שהוא ניצח את אדוני בזק.
אז הקדושה התרבטה בעולם,
האיכות הטוב התרבה, או הטוב האלוקי התרבה בעולם, הרשע הפסיק כשאדוני בזק הודה בדבר.
אז גם,
אז גם בית יוסף רוצים לעלות.
ועלו בית יוסף, פסוק כ"ב, גם הם,
כמו יהודה, הוא המלך,
הם הולכים אחריו,
בית אל ואדוניימה.
לאיפה הם עולים? לבית אל.
והתירו, שלום, שלום.
והתירו בית יוסף בבית אל ושמר לפנים לוז.
הם באים לבית אל, עולים לבית אל, בית יוסף,
ומתירים שמה, לא כתוב מה הם מתירים,
רש"י מסביר מרגלים.
והתירו בית יוסף בבית אל,
שמר לפנים לוז.
בית אל יש לה שם נוסף,
לפנים נקרא לוז.
ויראו השומרים,
פסוק כ"ד,
איש יוצא מן העיר,
והם אמרו לו, הרינו נא את מבוא העיר,
ועשינו ממך חסד,
תראה מאיפה הכניסה לעיר, ואנחנו נעשה איתך חסד.
ויראם את מבוא העיר, ויכו את העיר אל פי חרב,
ותהיה שתפקדו שלו, כמו שהבטיחו לו, שילכו את אשת ושפחתו.
ויהיה לך איש ארץ החיתים,
אומרים פרשנים, הכוונה היא חיתים, לא משום,
לא משבעת העמים,
חיתים אחרים,
ויבן עיר ויקרא שמה לוז,
ושמה עד היום הזה.
לוז בלי בית אל. אם כן, כבשו מקום שנקרא בית אל,
ושם העיר לפנים הוא לוז,
והשומרים רואים מישהו יוצא מהעיר הזאת,
שאלו אותו, תראה לנו את מקום העיר, ובו העיר,
והוא מראה להם, ומשלחים אותו את כל הרמקים, ואותם משלחים
למקום אחר.
רז"ל אומרים, רש"י מסביר את זה,
מה זה שהוא יראה להם?
את המקום,
אומר רש"י,
פסוק כ"ה, ויראם באצבעו.
מה הוא רוצה להדגיש?
הוא פופולה מרמילים.
ויראם באצבעו. הוא לא דיבר,
הוא הראה באצבע. פה הכניסה אל העיר הזאת. פה ה...
מה, הם לא ראו את השערים של העיר?
היה צריך להחביא את הדברים הללו?
המקום הזה יקרא בתל ולוז, זה סיפור עתיק וישן.
אנחנו מוצאים גם בספר יהושע,
בגבולות של יוסף, בגבולות של בנימין,
את השמות של המקמות הללו.
פרק ט"ז ביהושע,
אנחנו מוצאים:
ויצא הגורה לבני יוסף,
אותו ביטוי כמו אצלנו,
לא מנשה ואפרים,
אלא בית יוסף.
ויצא הגורה לבני יוסף מירדן יריחו למאי יריחו עולה, ויצא מזרח המדבר עולה מיריחו בהר בית אל.
ויצא מבית אל לוזה.
הנה בית אל ולוזה, הגבול של בני יוסף.
לאחר מכן פסוק ד' שם, בפרק ט"ז ביהושע,
ונחלו בני יוסף, מנשה ואפריים.
בגבולות של מנשה לא כתוב, של אפרים לא כתוב לוז ובית אל, דווקא בית יוסף.
מעניין.
בשם של האבא שלהם יש להם גבול שנקרא בית אל לוז.
בגבול של מנשה ואפרים לא כתוב.
גם בפרק שלנו, בשופטים פרק א',
כתוב בית יוסף.
איפה הופיעה מנשה ואפרים?
עשו כ"ז ולא הורישו מנשה בית שעה וכולי,
לא כתוב בית אל ולוז.
כ"ט, אפרים לא הוריש את ככנעני יושב בגזר,
לא כתוב בית אל ולוז. אם כן,
בפרטים אפרים מנשה שמפרטים בית יוסף,
לא מופיע בית אל ולוז,
דווקא בשם הכללי של יוסף.
מעניין.
איפה עוד מופיע בית אל ולוז?
מופיע בשבט בנימין.
אגב, הפסוק שקראתי קודם,
כתוב ויצא הגבול,
יצא מבית אל לוזה. קוראים שבית אל ולוז זה לא אותו מקום.
יצאנו בפרק,
בית אל ולוז זה אותו מקום.
בפרק כ"ב,
בפרק
המקום של בנימין, שמוגדר הגבול של שבט בנימין,
בפרק י"ח,
פסוק י"א, י"ח, פרק י"ח, פסוק י"א ביהושע,
"והיה על גורל בעיני מיני משפחתם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף".
לא כותב בן ה' באפרים.
פסוק י"ג, ועבר משם הגבול לוזה
אל כתף לוזה,
נגבה היא בטל, הופה,
שם הלוזה כן בטל.
אז מאיר שם רש"י,
בפרק י"ט ז ראינו שני מקומות,
שם זה אותו מקום.
בפרק ט ז
עבר הגבול מבית אל לוזה, שני מקומות,
ובפרק י"ח
זה שני מקומות שונים. איזה מקום אחד, סליחה.
אומר רש"י בפרק י"ח, פסוק י"ג:
"לוזה אל כתף, לוזה נגבה היא בית אל".
ולא זה היא בית אל שיצא להאי,
שהרי אומר בגבול יוסף, יצא מבית אל לוזה,
מה שקראנו קודם.
למדנו ששניים היו.
ולוז לא בחלק בינימין הייתה.
הרי כתוב בגבול של בנימין, בפרק י"ח,
שהרי חוט המיצר מלוד לפנים הייתה.
חוט הולך מדרומה של לוז, נמצאת לוז מן החוט,
מן החוט הולך בנחלת בני יוסף.
מתאים לספר שופטים,
שהם כבשו את לוז.
ובית אל הייתה
בתוך שבט
בחלק בנימין.
אם כן היה בית אל בחלק בנימין, והיה בית אל אחר, אילוז,
שהיה בחלק של יוסף.
אז אם כן, אנחנו הופיע כבר שם.
אבל רש"י, מי עוד הערה שדילגנו עליה?
בפרק י"ח, פסוק י"ג, אומר רש"י,
היא בית אל שקראה יעקב.
אה,
יש לנו מקור נוסף.
נפתח בפרשת ויצא יעקב מבית אל,
יצא יעקב
הולך לקרן,
לדוד לבן שלו,
ועובר בדרך בבית אל.
ושם מה הפסוק אומר?
מה אומר שם הפסוק?
תקראו באר שבע אלי חראנה, בבראשית פרק כ"ו,
סליחה, פרק כ"ח לפי הנצרות, לפי ישראל זה פרק כ"ו,
אחרי החלום שלו,
פסוק י"ט, ויקרא את שם מקום ההוא בית אל.
יעקב קורא למקום ההוא בית אל.
אולם לוז שם העיר לראשונה.
קודם קראו לזה לוז, הוא קורא לזה בית אל.
וחשוב לתורה להדגיש את השם הקודם,
בית אל שקודם היה לו שם לוז.
למה הוא קורא לזה בית אל? כי הלוא מחזה שם,
עם מי שיהיה מקום קדוש.
אנחנו מוצאים את השם לוז שוב פעם אצל יעקב.
בפרק ל"ד חומש בראשית אומר השם ליעקב,
פסוק א',
ויאמר אלוהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם.
אומר לו השם תעלה לבית אל.
אומר הפסוק שיקום ומבצע את ההוראה,
פסוק ו', יאמר יעקב לוזה אשר בארץ קנען.
אבל הוא כבר שינט השם לבית אל, ואיפה הוא הגיע ללוז?
היא בית אל, אומר הפסוק.
אני חוזר, בוא יעקב לוזה, אשר בארץ כנען היא בית אל.
חשוב לתורה להדגיש לוז ובית אל ביחד.
אלוקי אמר ליעקב, לך לבית אל.
לאיפה הוא הגיע ללוז?
היא בית אל.
אנחנו מוצאים את לוז גם פרשת ויחי.
פרשת ויחי,
יעקב עושה סיכום של החיים שלו
בפרק מ"ח, פסוק ג'.
מיעקב אל יוסף, ישעי נראה בלוז בארץ כנען.
יעקב קורא לזה לוז?
הרי אתה קראת לזה בית אל.
למה אתה קורא לזה, למה לספר ליוסף את השם לוז?
וימר יעקב ולוסף, וזה נראה בלוז בארץ כנענו, איבר אחותי.
ואז אחר כך הוא קובע את שני הבנים, מנשה ואפרים.
ליוסף הוא אומר לוז, הוא לא אומר בית אל.
רואים עכשיו התורה מדגישה,
לוז היא בית אל, לפעמים בית אל, לפעמים לוז.
מה זה הסיפור של לוז, מה הסיפור של בית אל?
רש"י ושופטים מסביר מה זה השם לוז.
מסביר רש"י
שני הסברים.
גם למה פנו לאיש יוצא מתוך העיר? למה לא נכנסו דרך השער
לנצלמיה לראו את השער בצורה גלויה?
כי לא היה השער גלוב, היה השער נסתר.
הרי מה הם שואלים אותו?
והם אמרו השופרים איש יוצא מן העיר, והם אמרו לו, הרי נונה את מבוא העיר.
לא כתוב שער.
אומר רש"י את מבוא העיר שנכנסים לדרך המערה.
הייתה מערה, לא נכנסים בצורה כמו שער שכם, שער האריות, נכנסים בצורה גלויה.
הייתה מערה.
ולוז אחד אומרת על פי המערה.
טוב,
יש, הלוז מסתיר את הכניסה,
אבל לא רק מסתיר, ונכנסים דרך הלוז למערה.
דרך הלוז נכנסים למערה,
ומהמה נכנסים אל תוך העיר.
אומר רש"י, לו"ז שגדלו בו אגוזים דקים.
טוב, שגדלים בו, שגדלו בו,
מה זה משנה לי אגוזים דקים או אגוזים לא דקים?
מאמר מוסגר, אני נראה את העוצמה של השם הזה.
האיש הזה הולך לארץ חיתי, מונה שם עיר וקורא לה שמלוז. אומר רש"י,
פסוק כ"ו בשופטים א',
הוא שמע עד היום.
לא בלבלה סנחריב
ולא החריבה נבוכד נצר.
סימן שאתה חלק בארץ ישראל.
אומר המעריק רע.
אומר המעריק רע בפירושו על שופטים.
וראשית רבה אמר רבי אבי אמר כהנא למה נכנס שמה לוז כל מי שנכנס בה הרטיב
מצוות ומעשים טובים כלוז. זו הייתה השפעה קוסמית למקום, השפעה מקסימה.
כל מי שנכנס שם היה לו לחלוכית של מעשים טובים.
ורנן עמרי, מה לוז אין לה פתח?
כך לא היה אדם יכול לעמוד על פתחה של עיר.
אז ראינו לוז בהתחלה זה מהריים עץ לוז.
אחר כך רבי דן דורשים,
כמו שהלוז הוא סגור מכל עדים, כך גם ארץ הסגורה מכל עדים, לא היה פתח גלות.
רבי אליעזר, בשם רבי פנחס, בר חמא, לוז היה עומד על פתחה של מעמד שיראי שכותב,
והיה לוז חלול.
נוכחסים דרך הלוז למערה,
ודרך המערה לעיר.
זה מה שאמרו השומרים, הראינו את מבוא העיר.
מראה את העיר,
אבל לא הסברנו למה העירה באצבע.
במובן שאילוז היה איזה מתחם סגור כזה,
של מקום שאי אפשר להיכנס,
השער לא ברור,
הייתה מערה בכניסה,
ומי שהיה עץ לוז של אגוזים דקים בכניסה למערה,
בתוך העץ היה חלל,
יכנסו לחלל של העץ, בתוך העץ למערה,
בתוך המערה לתוך העיר.
התכונה של העיר
הייתה מרטיבה את
מי שבא לתוכה מצוות ומעשים טובים כלוז.
בסוטת דף מ"ו עמוד ב'
יש תוספת.
טניה היא לוז,
מסתובבים בעת התכלת.
בלוז, בעיר שהוא בנה.
יש לדורות עולם,
בעיר שבנה אותו איש שנשאר בלוז המקורית,
תשובים בית התכלת.
אילו שבאה סנחריב ולא בלבלה,
פסה לשאר האומות.
באה נבוכנצר ולא החריבה,
אז אולי באמת הכוונה אליו היא לקווה ארצה, אלא גם מחוץ לארץ.
ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה,
להעמיד בה.
אנשים שם חיו דורות עולם.
אלא זקנים שבאו, בזמן שדעתם קצה עליהם,
יוצאים חוץ לחומה והם מתים.
אין שם מוות.
יש שם נצח, מבחינת נצח.
ודברים קל וחומר.
הגמרא לומדת מזה שלוויה אין לה שיעור.
שכר הלוויה אין לה שיעור.
שאחרי שירת מבוא העיר, האיש הזה לשומרים, אז עשו איתו חסד וליוו אותו.
אומרת הגמרא, ודברים קל וחומר.
הלא, מה כנעני זה?
כלומר, הוא היה כנעני, הייתה חובה להרוג אותם.
פה חז"ל רומזים לנו מאיזה עם הם היו,
אותו עיר מופלאה.
דברים קל וחומר, ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו
ולא הלך ברגליו?
ראה שמה ראה באצבע,
אפילו להוציא מילה מהפה שלו.
גרם הצללו ולזרעו עד סוף כל הדורות,
ומשעשי לב היה ברגליו אחת כמה וכמה.
חזקיה אמר בפיו, יקראו להם, רמז בפה,
כנראה את הכיוון,
יוחנן אמר בעץ בוער עליהם.
זה מה שרש"י מביא.
עיר מיוחדת מאוד. הלו"ז הזה זה איכות מיוחדת. אולי זה שיא התרבות האנושית
באותה תקופה.
שיא התרבות האנושית.
אנשים טובים שם.
יש בחז"ל עוד מדרש שאומר,
לא דיברו שם לשון הרע, או לא דיברו שם שקרים, אני חושב.
ואנשי אמת היו.
דיברו, לכן אותו איש לא יכל להגיד גם
בפה שלו, כי הוא היה עביר על השבועה של אנשי העיר.
רק עם האצבע אירעה.
שמין הסתם התהיב איתי משפחתו שילך, או איך זיהו את המשפחה שלו, או שהוא ינחס איתם לעיר, שהם איכו אותה,
או שיצטרך להיכנס לו את המשפחה, יש כמה אפשרות איך המשפחה שלו יצאה מהעיר.
אם כן,
עיר של שתקנים, לא דיברו שם הרבה, רק דברים טובים.
תורה לא הייתה שם.
אז מה הבעיה?
עיר מופלאה,
אנשים טובים,
שיא התרבות האנושית,
הלא-יהוד,
הכנענית, עשיית התרבות האנושית.
יעקב קורא לבית אל.
מה פירוש קורא?
הרי זה השם של המקום הזה, הקודם.
עכשיו עם הדיוקים בפסוקים, אני לא אכנס לכל הדיוקים בפסוקים הללו.
אולי אפשר לומר שקורא זה לא שהוא מחדש שם,
אלא הוא רואה התנהגות מופלאה.
אנשים לא מתים שם.
במקום שנכנס מרטיב,
יש לו לחלוכית של מעשים טובים.
מאיפה זה מגיע?
אומר בית אל, שמה חלמתי חלום,
במקום הזה של שיא התרבות הכנענית,
שיא התרבות האנושית במובן הטוב,
הוא חלם חלום על כל ההיסטוריה.
הוא חלם חלום על
דורות עולם,
מהלכים עולים ויורדים בו. הוא חלם כל ההיסטוריה של כל הגלויות, כל הצרות של עם ישראל, דווקא עכשיו הוא חלם.
אז הוא מבין שעומק המציאות
של המקום הזה,
עומק מה שמניע את כל האנשי הכנענים, אנשי שווי לוז,
זה בית אל.
כשהוא קורא לזה בית אל, הוא מוציא מהכוח אל הפועל
יותר ויותר את השם של זה.
כשאחר כך הוא חוזר לארץ וחוזר לבית אל, הוא עושה עוד פעולה.
בצלב ראשון הוא מוקיע מקום שנקרא לוז, קורא לו בית אל, מוציא אותו מהצד האנושי, הכלל, תרבות אלוקית ישראלית.
לאחר מכן, כשהוא חוזר עם המשפחה שלו, זה שהוא הולך לבד, חוזר עם המשפחה שלו,
מתחיל עם ישראל כבר להיות משפחה,
הוא אומר תודה לקדוש ברוך הוא,
בית אל זה לוז.
מוציא אותה עוד יותר אל הפועל.
אחר כך,
בבייחי הוא קורא לוז, לא כותוב בטל.
נגיע לזה עוד שנייה.
הוא מעמיק בעומק התוכן של העיר לוז.
כמו שהאגוזים האלה הם דקים שכותב רש"י,
יש להם עדינות.
שיא התרבות היא תרבות עדינות,
עדינות של אנושיות,
עדינות של יחס אחד לשני,
עדינות של דיבור.
גם מי שיוצא לא מדבר אלא מראה באצבע.
כל הפסגה של התרבות והדיכיון המוסרי האנושי בלי ישראל.
מבין יעקב שזה לא יכול להחזיק מעמד כמה דורות כן.
הבעיה הייתה
שזה היה נסתר.
זה לא היה, זה לא שיתפו את כל העולם בזה.
הם היו דואגים רק לעצמם.
כתוב חסידה אסכסת עם חברותיה.
נו אז למה היא עוף טמא?
כי רק לחברותיה אסכסת, לא לכל העולם, רק לחברות שלה היא עוזרת.
הם עזרו רק לעצמם, הם לא עזרו לכל העולם. לא היה להם עניין של אוניברסליזם,
היה להם עניין של לאומיות,
נקרא לזה אגואיסטית.
אנשים טובים מאוד, אבל דואגים רק לעצמם.
יש מחוץ לחומה שלכם, מצלוך למערה, מחוץ לאצלות, יש לכם שם עולם של פשע ושל רשע ושל עבודה זרה.
לא מעניין אותי, אנחנו חיים את החיים שלנו.
נכון, חיים נצחיים, לא מתים.
שומרים את הלשון שלנו.
אנחנו מאוד מקפידים.
אולי כמו נזירים,
דואגים רק לעצמם.
מלוז שיגוז,
אפשר להוסיף שלוז זה עצם באדם?
חז"ל אומרים שמהסעודה במלווה מלכה
ננית עצם בגוף האדם שנקראת לוז, שנמצאת
בעורף מאחור.
משהו טבעי,
שכאשר אדם מת מן העולם, זה הדבר היחיד שנשאר בו, הוא הנצח.
דומה לזה שהזקנים לא מתו בעיר הזאת, רק שיצאו החוצה.
אז אותו עצם שהיא פיץ, היא קטנה מאוד,
זה משהו טבעי קיים באדם, וזה הנצח שמופיע בתור גוף האדם.
כשיעקב קורא לו לו"ז,
קורא לו לו"ז בית אל, הוא מעלה אותה למרכדך של בית אל.
בית שאורע בו כוח, שאורע שם מציאות,
שאורע בו קדושת ישראל, לא רק דיבור לא להיזהר,
להיזהר לדבר לשון הרע ודברי שקר, אלא
שאורע הדיבור האלוקי לבני אדם.
הקדוש ברוך הוא דיבר עם יעקב במקום הזה.
קשר בין האלוקי לאנושי... עכשיו, מאוד אנושיים, מאוד אנשים טובים,
אבל אין להם אלוקים, אין להם
עזרה לזולת, אין להם לתקן על ממלכות שדאי.
הדיבור האלוקים בין בני אדם הוא הקשר המופלא שבין האינסוף
לבין הסוף.
בין האלוקי לבין האנושי.
הוא שורש המציאות
הנקראת אנושית.
ויעקב, שהוא מעמיק את המציאות הזאתי,
הוא מחליף את השם של לוז למקום יותר עמוק.
עדיין נשאר השם הראשון, כי יש לי שיעור בתרבות,
את התוצאות לא רואים מיד.
מי נלחם בהם בספר שופטים? יוסף, לא בן נשי,
לא אפרים, בני יוסף.
ראינו בספר, בהרשת ויחי,
שהכל מברך את יוסף, הוא אומר לו לו"ז, לא מגדיר אותו.
לא קורא לה מקום בית אל, הוא קורא לה מקום לו"ז.
שאלנו למה, מה עם בית אל? הרי אתה קראת לה מקום בית אל.
כי יוסף היה בן יעקב מהאומה הישראלית שהוא דאג למצרים,
הוא דאג לאומות העולם.
הוא דאג בשעת ערב שיהיה להם אוכל.
הוא דאג גם לאנשי כנען אחר כך, שבאו מכל העולם,
של כל המזרח התיכון באו לקבל שם אוכל.
הוא לא דאג רק לעצמו, הוא דאג רק למציאות,
הוא לא דאג רק למשפחה,
הוא דאג רק למציאות כולה,
לכל האנשים במציאות.
אז זה מה שיעקב רוצה לרמוז ליוסף.
אתה,
יש לך תרבות של עם ישראל יש שני חלקים, יש יהודה ויש איסף.
אומר הרב במאמר,
במאמרי ראייה,
שיהודה יותר,
הייתה יהודה לקודשו,
יוסף יותר מתעסק עם אומות העולם.
יוסף דיבר שווים שלשון, היה לו לבוש
של מצרים,
גם אישה מצרית נמשכה אליו.
הוא היה בקדושתו, אבל צאצאיו
במלכות ישראל לעומת מלכות יהודה, אחר כך
הם מתבלבלים,
נושאים נשים נוכריות, עובדים עבודה זרה.
אחרי ששלמה המלך רבעם בנו מפספס ומוקיר את מלכות ישראל, אז המלכות שבהמשך הדרך
עוזבת את ירושלים.
יותר אנושית,
יותר מקובלת ללאומות העולם, לעומת יהודה.
אז לוז דווקא בשטח של יוסף, יוסף יכול לתקן, יש לו מגע עם האנושיות הזאתי.
הוא יכול לכבוש את המקום,
ולהרים אותו מהעבודה הזרה שלו, מהתפיסה האגואיסטית
שלהם, שדואגים עצמם
לרמה אחרת.
ויעלו, אומר הפסוק בשופטים, ויעלו בית יוסף גם הם בית אל,
והשם עימם. הם עלו לבית אל.
הם ראו בלוז את הבית האל, מה שיעקב קבע בזה.
שמר לפנים, לוז.
האנושיות הזאת.
רואים מה שאומרים, איש יוצא מן העיר, אמרו לו,
אראו לו את מבוא העיר,
מראה להם את מבוא העיר.
והאיש הולך לארץ החיתים,
בונה עיר,
קורא ללוז, לא בית האל, כי זה משהו אנושי, הוא לא עם ישראל.
הוא לא יכול לקרוא ללבית האל, רק לקרוא ללוז.
מעניין שדווקא בעיר הזאת היו עושים את התכלת.
מעניין.
למה? אני לא יודע, אבל
ככה חזר לברי.
וכן, רואים מהסיפור הזה של לוז בבית אל,
שמגמה של עם ישראל זה לא לדאוג רק לעצמנו.
שכובשים את ארץ ישראל
לא בשביל שנוכל לחיות בארץ בנעימות,
שתהיה לנו פרנסה,
שתהיה לנו תרבות ישראלית,
ילדינו לא התחתנו עם גויות.
זה לא כל העניין.
אנחנו בונים עולם, עולם שלם.
ראינו את זה גם
בהקשר של אדוני בזק,
שהרמנו את כל העולם על ידי ההתעסקות איתו.
וגם בסיפור של לוז,
שאנחנו רואים
שאנחנו רואים
שזה הבעיה שלהם, שתהרגו רק לעצמם לא דווקא כל העולם. שם ישראל כובשת, לוז בעצם מתקן בכל העולם
את האגואיזם המלכותי, האגואיזם הלאומי.
לא לגמרי, נשאר אחר כך עוד דברים, אבל...
שאלה רמת ואלי.
יש להקשות.
אם מלאך המוות לא שולט שם,
לכלו בני יוסף לכל תדיר לפי חרב.
והתשובה זה שמלאך המוות הוא מצד הרע.
הוא לא יכול לשלוט מקום שהוא מצד הטוב,
אבל הקדושה שהוא מצד הטוב
יכולה לשלוט בלי ספק בכוח הדין הקדוש שלה,
שגובר על הכול. הם לא מתו מצד האנושיות.
מצד הרוע לא יכול היה להתעסק איתם, אולי אנשים טובים מאוד,
אבל מוגבלים ביכולת שלהם.
כשעם ישראל מגיע מצד האוניברסליזם שלו,
מצד הקדושה האלוקית שלו, שתקן למוחות שדי,
אז הם יכולים גם להרוג אותה,
כי הם רוצים להעלות אותם
למעלה יותר,
מבט יותר גדול,
מבט יותר רחב.
אומר הרמב"דלי בהמשך,
האיש הזה שיצא מהעיר ידע את טיבה של העיר הזאת, שהיא שונה מכל ההערות שבעולם.
לכן הלך אל ארץ החיטים,
שם בנה עיר אחרת,
וקרא את שמה לוז כשם הראשונה.
אולי תשרו אותה השראה שהייתה בראשונה גם בעיר החדשה
שהוא מקים עכשיו.
במשך הדורות נשאר זיקה בין העיר לבין ישראל,
נבוכדנצר לא הצליח,
הוא בא מצד הרע,
סנחריב לא הצליח, הוא בא מצד הרע,
ישראל הצליח, הוא בא מצד הטוב שלו.
בתתכלת המשיכו להראות לנו את דורות עולם.
נזכה להבין מה זה כיבוש ארץ ישראל לגבי ולגבי כל העולם כולו,
ושהחטופים יחזרו הביתה בשלום בעזרת השם,
והפצועים יירפאו,
ועם ישראל ייצח את אויביו,
וכל לטובה להתקדם חוץ שדאי בעזרת השם,
נשא ונשא ונצליח ונצליח בעזרת השם.
