חברים יקרים,
אלה הנמצאים במכון, והמאזינים והצופים
והרשתות השונות,
אנחנו היום בעזרת השם הולכים ללמוד על הפטרת פרשת בלק.
הפטרת פרשת בלק
זה הפטרה פחות ידועה, אבל הפרשה, פרשת בלק,
זה אחת הפרשיות המרכזיות,
כל הפרשיות המרכזיות בתורה,
אבל זו פרשה שיש בה הרבה מאוד תכנים שאנחנו משתמשים בהם לדורות.
בוודאי השנה אחרי שמבצע עם כלביא,
הפסוק "כי נה עם כלביא יקום וכארי יתנשא",
ובפרשת בלק, אז בכלל זה נמצא אצלנו.
מכל מקום,
אז זו הפרשה,
וההפטרה זה בנביא מיכה,
פרק ה', פסוק ו',
בסדר? פרק ה' פסוק ו' עד פרק ו' פסוק ח'.
בסדר? זה ההפטרה, ביתרי עשר בספר מיכה.
תכף נראה כמובן את העומק של הדברים,
אבל בואו ננסה להבין קודם כל את הפשט של הפרשה,
הפשט של ההפטרה,
וננסה לגעת בנקודה שחורזת בין ההפטרה לפרשה.
אז ככה, פרשת בלק,
כולנו מכירים את הסיפור,
וירא בלק בן ציפור את אשר עשה ישראל האמורי
ויגר מואב מפני העם מאוד כי רבו ויקץ מואב מפני בני ישראל בלק מלך מואב כן אחד העמים שהיו פה בכניסה בדרך כשעם ישראל מתקרב לארץ ישראל
הוא חושש מאוד מעם ישראל והוא סוחר את בלעם בסדר מעניין אגב שהפרשה קרויה דווקא על שם בלק ולא בלעם הוא לכאורה פה הדמות המרכזית אבל
בלק הוא זה שהניע פה את הכל.
בלק מלשון, ככה דורשים חכמים, בוקה ומבולקה.
בוקה ומבולקה בארמית זה בלאגן.
בלק זה סוג של מישהו שרוצה ליצור כאוס, כן? בניגוד לעם ישראל, תכף נראה שהוא מביא את הסדר לעולם, את הכיוון, את המשמעות, אז בלק הוא מלך מואב.
גם הוא מואב, כזכור, זה יוצא מילות וביתו, מגילוי העריות, כן?
מואב בא מאב יש כאן איזה כוח שהאור שעם ישראל מביא לעולם הכיוון התוכנית הרעיון הזה שהמציאות הולכת למשהו נכון ומסודר הדבר הזה מאיים על בלק מלך מואב והוא סוחר את בלעם
ובלעם היה איזה סוג של מכשף קדמוני כזה שהתפקיד שלו היה לקלל היה לו כוח בפה כי תכף נבין מה הכוונה בדיוק
שהיה מקלל וזה היה מביא לכאורה תוצאות במציאות, אז הוא נשכר
בידי בלק, בהתחלה בילעם, ככה לכאורה מהסס,
אבל אחרי זה רואים שהוא הולך בהתלהבות גדולה,
גם הוא יש לו משהו נגד עם ישראל,
ואז בדרך,
אני חוזר פה את פשט הפרשה,
בדרך יש איזה סיפור משונה שבילעם רוכב על החמור,
רוכב על האתון,
בסדר?
ונוצר, מלאך השם מופיע מולו,
והאתון לוקחת הצידה, מה שהוא לא מבין בבילה, מה קורה פה, מכה את האתון,
והיא לוחצת את הרגל שלו אל הקיר,
ככה שלוש פעמים, עד שהמלאך מתגלה אליו, ואומר לו,
איך אתה, האתון רואה אותי ואתה לא רואה, אבל תדע שהשם,
כאילו, השם לא מרוצה מזה שאתה הולך לקלל,
ואומר לו, כל אשר יאמר השם אותו תדבר, זאת אומרת, אתה בסופו של דבר צריך להגיד פה רק מה שהקדוש ברוך הוא יהיה צווה,
טוב, הסיפור משונה, תכף נבין מה הנקודה.
ואז מגיעים לעיקר הפרשה, שבלק, סליחה, בלעם הולך,
זאת אומרת, נפגש עם בלק, בלק מביא
את בלעם לעם ישראל, וכאן קורה משהו משונה.
בלעם, במקום לקלל, הוא מברך.
יש כאן איזה משהו שמתרחש ארבע פעמים.
ארבע פעמים כל פעם בלק לא מבין מה קורה פה, מנסה להביא את בלעם מכיוון אחר, שיסתכל על עם ישראל,
אל אפס קצה הוא תראה, ואותו לא תראה, תראה מהזווית הזאת, מהזווית הזאת.
וכל פעם בלק, סליחה, בלעם הולך ומברך. והפעם הרביעית זה אפילו בלעם מיוזמתו.
לפני שבלק זורק אותו, הוא אומר לו, יאללה, אתה לא תחזיר את הכסף, מה שנקרא.
לא עמדת בחוזה.
אז אומר לו בלעם, בוא,
אומר את אשר יעשה לעם הזה לך באחרית הימים,
נותן גם איזה נבואה לעתיד, ששם בכלל הוא נותן לעם ישראל איזה,
כן, דרך כוכב מיעקב וכולי, יש פה איזה הבטחות מאוד מאוד גדולות.
וככה מסתיימת פרשת בלעם, ויש שם איזה נקודה בסוף,
שעם ישראל, ככה מופיע בסוף פרשת בלק,
עם ישראל מתחיל לזנות עם בנות מואב במקום שנקרא שיטים.
וחז"ל אומרים שמי שנתן את העצה לבלק מלך מואב, להחטיא את עם ישראל בדבר הזה, זה היה בלעם.
כאילו, זו הייתה מתנת הפרידה שלו
בכל זאת להצדיק כנראה את המשכורת שלו.
והפרשה ממש, פסוק אחרון מסתיימת, והיה פנחס בן אלעזר בן הר הכהן, כן, והוא מקנא, דוקר שם את החוטאים וככה נעצרת המגפה שהתרחשה בגלל החטא הזה.
כאן מסתיימת פרשת בלק, ובהמשך זה פרשת פנחס,
שכמובן הקשר ברור.
אז זה הפשט של פרשת בלק.
ועכשיו נגיע להפטרה, שוב אנחנו עדיין רק ברמת הפשט פה. ההפטרה,
מה זה?
מיכה פרק ה', פסוק ו',
ממשיך עד פרק ו', פסוק ח',
שבספר מיכה זה אחד מהנביאים, בתרי עשר,
שהוא מנבא, שם זה בכלל הניבוי, זה עוד על עשרת השבטים,
שעוד עם ישראל היה כהונו פה בארץ ישראל,
והנביא מיכה מדבר על כל מיני דברים שיקרו לעם ישראל, ופה הוא מדבר לכאורה דווקא על משהו חיובי, שעם ישראל, בסופו של דבר, על העתיד לבוא,
יצליח בכל מיני הבטחות, הוא מבטיח פה הנביא מיכה. ומה הקשר לפרשת בלק?
יש פה קשר ישיר, שבפסוק,
פרק ו', פסוק ה', הוא אומר, הנביא מיכה,
עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות אדוני.
בסדר, אז יש פה אזכרה מפורשת של פרשת בלק ולכן הוצמדה ההפטרה לפרשה.
טוב, זו רמה בסיסית וכמו תמיד בשיעורים אנחנו מנסים להסביר את העומק. אתם מבינים לבד שאנשי כנסת הגדולה שתיקנו את ההפטרות זה לא היה רק איזה משהו אקראי כזה.
וטוב, מצאו איזה פסוק שאיכשהו מזכיר עם המילה בלק, בלעם,
והצמידו.
אלא יש כאן קשר מהותי בין הנבואה של מיכה לבין מה שאנחנו לומדים בפרשת בלק,
וכאן אנחנו מתחילים.
הסיפור פה של בלעם,
בלק הוא זה שמניע פה את הכל, כמו שאמרנו, בוקה ומבולקה, יש כאן איזה תחושת איום מעם ישראל ביחס למואב.
ובלעם הוא זה שנשכר כדי לקלל.
תמיד אנחנו משתמשים בבלעם כאב טיפוס של בעל עין רעה.
יש משנה ידועה,
מה ההבדל בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע,
ואחד מהם זה שתלמידי אברהם אבינו הם בעלי עין טובה,
ובלעם הוא בעל עין רעה.
הוא המודל של אדם שמקלל אנשים.
מה גורם לבן אדם לקלל אנשים?
זה מקצוע, המקצוע של בלעם זה לקלל.
ולא רק שהוא מקלל אנשים,
אלא גם, כמו שחז"ל מתארים לנו פה,
הוא מאוד להוט לקלל אנשים.
"ויחבוש בלעם את חמורו", כן, דורשים חז"ל,
מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה.
אומרים חז"ל,
יש שני פסוקים שנאמרו על אנשים שהשכימו בבוקר כדי לחבוש את החמור. כדי וישכם בלעם בבוקר לחבוש את חמורו, וישכם אברהם בבוקר לחבוש את חמורו.
אומרים חז"ל, מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה והאהבה מקלקלת את השורה. כן, שורה זה הכוונה המציאות הנורמלית.
כשאדם קם מוקדם בבוקר, זה יותר מהמציאות הנורמלית.
אגב, מרץ עוגן, מכאן לקום מוקדם בבוקר, אתם רואים, זה לא נורמלי.
המצב הרגיל זה להישאר לישון כנראה עד מאוחר.
אבל כאלה...
אה?
אני, אני צוחק, זה לא...
המצב הנורמלי יתגבר כארי לעבודת הבורא, לקום מוקדם. אבל על הסטלנים שבינינו,
אני זורק פה עכשיו איזה טיפ. אתם רואים? חז"ל אומרים שזה לקלקל את השורה, כאילו,
זה לצאת מהשורה הנורמלית לקום מוקדם.
אבל למה אדם קם מוקדם? כי כנראה יש לו איזו מוטיבציה מאוד גדולה לעשות
את הפעולה שבשבילה הוא קם.
אז אברהם אבינו קם מוקדם למען אהבה, כן?
מסיפור העקדה וכולי, מסירות הנפש.
בלעם קם מוקדם בשביל לקלל.
אז שוב, בלעם הוא אב טיפוס לבן אדם שקם מוקדם בשביל לקלל, שהקללה זה נותן לו את החיות.
מה הרעיון של בלעם?
בלעם,
דורשים חכמים, המילה בלעם היא צירוף של שתי מילים.
בלי עם.
עם זה מציאות לאומית, נכון? מה זה עם?
הרבה אנשים ביחד.
כאשר אדם
הוא חי בתוך חברה,
חי בתוך עם, חי בתוך אומה,
הוא חייב להיות אדם עם עין טובה.
לחיות עם עוד אנשים אתה חייב להיות עם יכולת,
כן, אפילו ברמה הפשוטה ביותר,
להסתדר עם עוד אנשים,
להסתכל על היתרונות שקיימים מסביבך, ולא רק החסרונות.
להיות בלי עם זה לא רק במשמעות,
אתה כן הולך עם הדגל, אתה נגד הדגל.
להיות בלי עם זה אישיות פרטית.
אדם שרואה את עצמו כמנותק
מהמציאות החיים הרחבה שנמצאת סביבו.
קראתי לשיעור הזה בכותרת
פרטיות,
מוחצנות וקיצוניות.
אדם שהוא פרטי
הוא אדם מאוד מוחצן, תכף נסביר,
מאוד חומרני
ומאוד גס.
ולעומת זאת, הפוך.
מול פרטיות, מוחצנות וקיצוניות יש לך כלליות,
פנימיות ואיזון.
אני אסביר את הקשר בין כל המילים הללו.
אני חוזר לרעיון של בלי עם.
המציאות שהאדם מרגיש שהוא לבד.
המציאות שבתרבות שאנחנו חיים בתוכה היום, כן, נבואה שנצרכה לדורות, זה לא משהו שהיה רק בזמן בלעם ובלק.
זה משהו שמאוד מאוד נוכח בעולם התרבותי שאנחנו חיים בו היום.
אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את האינדיבידואליזם.
הכל מתחיל ונגמר באני שלי.
ברגע שאדם חי בצורה כזו,
הוא בהכרח יוצר התנגדות כלפי האנשים שסביבו.
זו תחושה כזו.
אני חי פה,
ובעצם כל מי שסביבי, הוא דוחק את הרגליים שלי,
נכון?
אני עכשיו צריך להתחלק במשאבים עם עוד מישהו,
נכון? אני עכשיו צריך, האוויר שאני נושם זה אוויר של אנשים אחרים.
הכסף, האוכל, כל דבר אדם מרגיש שלקחו לו משהו.
וממילא הוא יוצר אישיות של עין רעה
להביט על הדברים בצורה חלקית.
התורה מתארת
שבלעם היה נאום הגבר סתום העין.
היה לו עין אחת סתומה.
מבט מאוד מאוד חלקי על המציאות.
התורה משתמשת בהמון מונחים, המון פועלים כדי לתאר את מה שעושה בלעם.
אחד מתואר שהוא מקלל,
בסדר? זה דבר אחד.
פועל שני שבפרשת בלעם,
פרשת בלק,
התורה מתארת את בלעם זה לקוב,
מה אקוב לא קבע אל,
בסדר?
פועל נוסף זה,
ונו, מי שזוכר, לאור, כן? למד אלף ואבריש, כן?
לאור,
ובכלל, כשהאדם מקלל מישהו,
הוא מחרף ומגדף.
כל המילים הללו שבאות לבטא התנגדות של אדם כלפי המציאות סביבו.
מה זה לקלל?
לקלל זה מהשורש של המילה קל.
להפוך את מי שסביבך לקל וחסר חשיבות.
זה נקרא לקלל.
לכאורה למישהו שנמצא סביבך יש משמעות,
יש ערך,
צריך להתייחס אליו בכבוד.
אני מקלל מישהו,
אני בעצם בא ואומר,
אתה חסר משמעות.
אין לך כובד, אין לך כבוד, אין לך משקל בעולם הזה.
המילה,
אה, הנה עוד מילה שכחתי, לקוב,
כן, לא רק לאור, נכון?
מה אמרנו לקוב בעצם?
אה, אמרנו,
לא זוכר, אמרתי לפני דקה.
לקוב, לקוב זה מלשון המילה נקב, לנקב.
לנקב
זה לתקור סיגה.
זה נותן תחושה לאדם שהוא עם עין רעה,
לאדם שמרגיש שוב שהמציאות היא נגדו, שהוא בלי עם, הוא לא חלק
מנצח.
הוא לא חלק ממשהו גדול, אלא הוא חי רק את החוויה האישית,
החומרית, הקיומית שלו.
יש הרבה פעמים תחושת סיפוק חולנית לדקור
דברים במציאות.
שוב, צריך להיות אדם מאוד חכם.
בלעם הוא יודע דעת עליון.
עד כדי כך שחז"ל אומרים שהוא המקבילה למשה רבנו באומות העולם.
לא קם כמשה נביא בישראל,
אבל באומות העולם אומרים חז"ל, קם וזה בלעם, עד כדי כך.
בלעם, אתם מבינים,
הוא הצד האפל
של הנבואה.
הרעיון של נבואה
זה לתת משמעות לכל דבר בעולם.
איך לכל אדם, לכל יצוא, יש ערך.
כאשר אדם הוא עם עין רעה,
הוא יודע דעת עליון,
הוא יודע לנקב כל דבר,
להצביע על כל דבר,
מה נקודת החיסרון שלו.
זה דבר שנקרא קוסם,
כך המילה מכונה.
קוסם.
קוסם.
זה מקסים את השומעים.
וואי,
לא חשבנו על זה.
זה היה נראה פה באמת מישהו כזה מכובד,
שבא לתת ערכים.
יש כנראה פה איזה מישהו,
איזה אדם שעובד, יוצר דברים טובים בעולם הזה,
גומל חסדים,
יש לו משפחה,
ואז מגיע הפלעם ואומר,
הם לא קולטים,
הכל הוא עושה בשביל האינטרסים שלו,
להנמיך כל דבר.
עכשיו, לכל אדם יש נקודת חיסרון במציאות,
אם זה מה שכל כך
קוסם בבלעמים למיניהם,
הם אומרים לך משהו, אתה אומר, וואי,
איך לא חשבתי על זה?
באמת נכון,
יש פה באמת נקודה לא שלמה.
עוד ביטוי שמיוחס לבילעם,
מה אזעום לו זעם אל.
בילעם יודע לזעום.
המילה לזעום זה מהמילה זעום.
זעום זה חלק קטן.
אדם שמסתכל על הדברים הקטנים במציאות.
יש פה משהו מדהים,
הוא יודע לזהות את החלק הקטן,
הלא טוב,
ולהפוך את זה לחזות הכול.
חז"ל דורשים, מה זה יודע דעת עליון? דורשים חז"ל,
שיש רגע ביממה שהקדוש ברוך הוא כועס,
ובלעם ידע לכוון לאותו רגע, מה איזום לא זעמל,
בלעם ידע לכוון לאותה שנייה שאלוקים זועם,
ואז הוא כיוון את הקללות שלו.
אם נתרגם את זה לעולם, למושגים מופשטים.
יש רגע שהקדוש ברוך הוא כועס.
יש רגע.
יש נקודה בכל דבר במציאות
שיש בה חיסאון.
זה הכוונה הקדוש ברוך הוא כועס.
יש חוסר שלמות בכל דבר במציאות.
הבלעמיות זה לקחת את הנקודה הזו ולנפח אותה.
זה יוצר אנשים ציניקניים ומרירים.
אנשים בלי עם.
זה לא במקרה,
הזכרנו את זה כמה וכמה פעמים בשיעור.
שאנשים שאתה רואה שהם מתנגדים ללאומיות של עם ישראל, מתנהגים שוב להכרה הזו
שאנחנו חלק, לא רק אדם חי כשלעצמו.
אל תקרא לי עם, כל אדם הוא כאילו בפני עצמו.
אנשים כאלה הם הרבה פעמים אנשים מאוד מאוד מרירים וזועמים.
זה ביחד.
כאדם הוא פרטי,
הוא מתכנס בתוך העולם שלו והוא יוצר איזו עמדה
של התנגדות לכל דבר.
זה הכוח שהולך עכשיו ומתברר מול עם ישראל שמגיע פה לארץ ישראל.
ומכאן מגיעים לעוד השלכה שיש לכוח הבלעמי.
הכוח הבלעמי
הוא מאוד מאוד חומרי.
מה זה חומריות?
חומריות
זו חוויה פרטית.
רוחניות זה משהו
שבן אדם יוצא מהשנייה, מהמרחב, המקום, הגוף,
המימד שהוא נמצא בו,
ויכול להסתכל על הדברים בפרספקטיבה. נכון, הגוף שלי נמצא פה,
אבל המחשבה שלי יכולה להיות בעוד אלפיים שנה,
או ללמוד על דברים שהיו לפני אלפיים שנה.
פרטיות,
אגואיסטיות,
שווה חומריות.
זה אותו משוואה.
בילעם,
שוב אני מזכיר לנו את הסיפור,
הוא הולך לקלל את עם ישראל.
הוא רוכב על האתון שלו,
על החמור שלו.
אתון, חמור,
זה בעל חיים שמבטא את החומריות.
חז"ל, אגב,
מדייקים שאברהם אבינו, ויחבוש את חמורו, אברהם אבינו רכב על החמור.
בילעם,
כן, אומרים חז"ל שאומר לאתון שלו, בזמן שהיא... שהאתון שלו אומרת לו שהוא מרביץ לה,
כן הסכמתי לך לעשות,
כן, כאילו, האם פעם הזקתי לך?
דרך אגב חוזרים, המילה הסכמתי מלשון המילה סוכנת.
סוכנת, כן, כמו בתנ״ך, זה כאילו, שבילעם היה לו קשר מיני עם האתון שלו.
במילים אחרות.
במילים אחרות,
בלעם הוא אב טיפוס של אדם שנשלט בידי החומריות שלו.
אדם, שוב, עם כוחות אדירים,
אדם שכל-כולו
חומרנות ואגואיזם.
מה שמעניין אותו זה רק הוא,
וממילא הוא ברמה הגסה ביותר שיש.
כאשר הוא הולך
לקלל את עם ישראל,
האתון, העולם החומרי הזה, שהבלעמיות רוכבת עליו,
נתקלים פתאום במלאך השם.
נתקלים פתאום
באיזה עולם שהם לא יודעים לעכל אותו.
פילם פתאום נפגש, תכף נראה, עם עם ישראל,
נפגש עם מלאך השם,
והוא לא רואה אותו.
האתון רואה את זה, החומריות מזהה שיש כאן איזה עולם,
פילם לא רואה אותה, והאתון לוחצת את הרגל שלו אל הקיר.
אנשים פרטיים, אגואיסטיים וחומרים,
כשהם נתקלים בעולם רוחני אמיתי,
זה מלחיץ אותם.
הוא מכה את האטום.
מציאות מתפרקת לו מול העיניים.
יש בעולם אנשים שלא מעניין אותם רק העולם הפרטי והחומרי שלהם.
הבלעמי לא קולט את זה, איך זה יכול להיות?
הוא חי בעולם שמה שיש זה רק רע, רק אנשים פסימים,
אנשים שעסוקים כל היום בלהסביר,
שתדע לך,
כל מה שבני האדם רוצים זה כסף,
והמשפטים של הבלעמים למיניהם.
אל תדבר איתי עכשיו אידיאליים,
תדבר איתי עם, נצח. עזוב, כל אחד חי לעצמו, אין חברים.
בסדר? אין דבר כזה עם. כלאומיות, שאני צריך להקריב את עצמי למען העם שלי, מה, איפה זה בא?
אני, מה שמעוניין זה את החיים האישיים החומריים שלי.
ואז, כאמור, בלעם מגיע
לעם ישראל.
וכאן קורה הצלע השלישית פה במשוואה.
בילעמיות, אמרנו, היא פרטית מאוד,
כן, מאוד אגואיסטית, בלי עם,
היא חומרית מאוד, בסדר? מאוד חוויה חומרית, וממילא גם היא
רואה דברים בצורה חלקית. אמרנו, כי החומר זה רק לראות חלק מהתמונה,
חלק זעום מהתמונה, ולא את התמונה השלמה.
אבל יש עוד דבר,
היא מאוד קיצונית.
יש מוטיב פה שחוזר המון פעמים בפרשה.
כל פעם שבלעם מברך את עם ישראל,
מה עושה בלק?
איך בלק מנסה בכל זאת לגרום לו שהוא יקלל?
לוקח אותו למקום שיראה לא את כל עם ישראל,
אלא אפס קצהו.
כאשר רואים את כל עם ישראל, אתם מבינים?
זה לא טוב לבלעמיות.
שוב, המבט הרחב, המבט הפרטי, האגואיסטי, החומרני,
הוא קיצוני, קיצוני במשמעות.
הוא צריך לקחת
מקרי קצה ובהם לפרוק את הכול.
זה היום השיטה הבלעמית.
יש פה, תראה, ציבור נפלא, אידיאליסטי, וזה וזה.
אין, אבל תראה אותו.
אתה לוקח מבין כל המכלול, בכל ציבור יש אנשים בעייתיים,
אין דבר כזה,
ואין עם שאין בתוכו גם אנשים שהם לא בסדר.
אתה לוקח אותם,
אפס קצה הוא תראה.
פה תקלל,
פה תמצא את המבט האמוני, זה מבט כללי.
זה מבט שמסוגל לראות את ההסתכלות הרחבה ממילא,
זה מבט פנימי.
פנימיות, שוב, זה היכולת לתפוס את העיקרון שעומד פה ביסוד הכל,
מה זה עם ישראל בכלליות שלו.
עכשיו, זה שיש גם יהודים, אלה ואחרים, שעושים בעיות, זה לא המהות של עם ישראל.
הבלעמיות מנסה למצוא שוב את הדברים בקצה, את תופעות השוליים,
ולהפוך את זה למהות.
אפס קצהו ואותו לא תראה.
לכן, גם כאשר פה אחד ה... תקשיבו נעבור ברכה-ברכה, אבל
אחת הברכות שאומר בלעם על כורחו,
מי מנה עפר יעקב
ומספר את רובע ישראל.
מניין בעם ישראל, נכון? כידוע, בעם ישראל לא מונים, לא,
אלא אם כן, דרך מחצית השקל, אבל תכלס לא עושים מניין.
למה?
כשמונים את עם ישראל, סופרים את עם ישראל, זה שוב, זה לקחת את הכלל ולהפריד אותו לפרטים.
אחד, שתיים, שלוש, ארבע.
אני לבד, אתה לבד, כל אחד כאילו עומד בפני עצמו.
בעם ישראל לא רואים את זה ככה, רואים את המכלול. זה גם אגב באופן אישי באדם.
יש משנה,
הווה דן את כל האדם לקו זכות.
הפשט זה, כן, כל מי שאתה רואה,
את כל בני האדם צריך להיות בני קו זכות.
ההסבר העמוק,
הרב קוק מסביר את זה, עוד כמה מפרשים,
הווה דן את כל האדם לקו זכות.
כשאתה מביט על אדם באופן פרטי,
על מעשה פרטי של הבן אדם,
יש לו קו חובה,
אבל כשאתה מביט על כל האדם,
כשאתה מביט על המכלול האישיותי של הבן אדם,
אתה תדון אותו לקו זכות.
יש כאן מישהו שמתנהג בצורה איומה ונוראה, נכון,
אבל בוא תביט עכשיו
על המרחב האישיותי הכללי שלו.
נכון, פה הוא באמת נופל,
פה גם אדם ככה צריך להיות עם עצמו.
הווה דם את כל האדם, גם האדם צריך לדון את עצמו לקו זכות,
נכון? היה לי פה עכשיו נפילה,
היה לי פה זה,
אבל תפסיק עכשיו להפוך את זה מכלול הכל. אין, אני תמיד נופל.
אני תמיד נחשב.
נו.
תסתכל שהוא, אל תהיה לי בלעם.
עד שזועם, רואה את הנקודה הזעומה, ועכשיו לוקח את זה לקצר. אז שומעים על זה גם אנשים מקיצוניות. אין, אני אומר לך, אני אפס.
זה גם ביטויים כאלה מאוד קיצוניים.
שימו לב שזה היום מאוד נוכח בתרבות שלנו.
אנשים שהם,
הם אומרים ביקורת, אז זה ביקורת כזו מאוד אלימה כזו.
זה אפילו ביטויים קיצוניים בכלל, זה מעיד על אנשים לא מאוזנים, אנשים חומריים.
אז
כל דבר הם צריכים, נכון? כמו דיברנו על זה בשבוע מלחם, גם בטעמים, נכון? היום טעם, בשביל להרגיש טעם אתה צריך טעם קיצוני, מאוד מלוח, מאוד מתוק, מאוד חטיפים, נכון?
גם בנפש,
ילדים קטנים הם צריכים טעמים קיצוניים.
ילדים קטנים או מבוגרים שנשארו ילדים קטנים,
גם צורת הביטוי שלהם היא צורה קיצונית.
למשל, היום, אנשים שרוצים להגיד, למשל, שמשהו, לא יודע, חיובי, הם רוצים להחמיא,
היה איזה מאורע מסוים שהוא טוב, יש כאלה שמשתמשים במינוח רצח,
היה טוב רצח,
מוות, אין דברים כאלה,
אין, אני מתה.
לא, תנועות כאלה, גם תנועות אלימות כאלה.
שוב, זה קשור לעמדה הנפשית הזאת, אתם יודעים,
שבן אדם נמצא באיזה סוג של עמדת קצה,
הוא עבר פה איזה משהו, הוא עבר איזה חוויה, היה פה באיזה אירוע,
זה היה טוב, זה מילא אותו.
להגיד זה היה טוב, זה היה נחמד, זה היה יפה, זה נשמע לו כזה,
בלוטות הרגש לא מופעלות מזה.
כמו שהוא רגיל עכשיו לאכול טעמים,
לשתות משקאות חריפים, כן? לחרף ולגדר, זה אותו רעיון, לחרף סכין חד כזה.
זה להפוך כל דבר, להפריד אותו מהמכלול, מהאיזון,
ולחיות חיים אקסטרימיים.
זה גם בא לידי ביטוי בקללות.
גם מקלל כל דבר.
רק אז הוא מרגיש שהוא טיפה אמר איזה משהו.
משהו תופעה סוציולוגית מעניינת במדינת ישראל היום,
שאדם רוצה,
במקומות מסוימים, שאדם רוצה להחמיא למשהו,
הוא משתמש בביטוי
בן
וכולי.
מדהים.
זה סוג של מחמאה.
היה לי פעם איזו
הרצאה באוניברסיטה, ניגש אליי בסוף סטודנט, הוא אומר לי, בואנה,
אגב, זה גם מילה בואנה,
בואנה זה גם כזה סוג של מאפיונר כזה, בואנה.
בואנה, הוא אומר, זו הייתה הרצאה בת.
כן, זהו, אני רואה, אמרתי לו, אתה,
אמרתי לו, מה זה, אתה התכוונת להחמיא?
הוא אומר לי, כן.
ואני כן, הוא באמת מצוי מאוד, הוא אומר, אני,
תשוב, הפסיכולוגיה היא,
אני מרגיש איזה כלום בחיים.
אז בשביל עכשיו להגיד שהשארתי איזה חותם, אמרתי משהו,
אני מקלל.
אני, כאילו, זה קשור גם לתנועות אלימות, לעמדת נפש קיצונית.
זה הקיצונית, לא מה שקוראים בתקשורת קיצוני. כלומר, כל מי שלא מסכים להיות
שמאלני קיצוני, אז הוא קיצוני.
לא לזה הכוונה.
קיצוני זה אדם שהולך על הדברים במקרה קצה,
ולא מסתכל על הליבה של הדברים,
על המכלול של הדברים.
זה הבלעמיות.
אתה רוצה לשאול משהו?
לא, שאלה...
עוד, עכשיו היה פה שאלה שקול עניין לגופו.
בכל חברה שאדם נמצא,
שהוא צריך להפריד בין המקרים של החברה לבין המכלול של החברה. לצורך העניין אמרת בצבא.
הצבא במהותו זה טוב.
יש כאן, כולנו מאוגדים פה למשהו חיובי. ו-90% 90% מהפעולות של הצבא, גם בחיי היום, זה דברים טובים. זה ניהול של המערכת הצבאית.
בתוך זה כמובן שיש תופעות קצה. איך מתמודדים אשר עם כל תופעת קצה, ואיך אתה צריך להגיב, ואיפה אתה צריך להיות, ואיפה אתה לא צריך להיות, זה נושא ארוך.
אבל העמדה הנפשית של אדם בצבא זה לא עמדה,
אני נמצא פה באיזה מקום איום ונורא ואני צריך לשרוד.
אני נמצא פה במקום שהוא במהותו מצווה.
זה כל האדם לכף זכות.
והאנשים שנמצאים פה במערכת הצבאית, במערכת העבודה,
הם מתכוונים לטוב.
אתה מבין? המערכת מתכוונת לטוב, וזה גם יורד לרמה הפרסונלית של רוב הדברים שחייל עושה בצבא.
זה שעכשיו בתוך זה הוא מקלה, זה שבתוך זה עכשיו יש איזה משהו שהוא לא בסדר וכולי,
זה אמור לתפוס בנפש, להתמודד עם זה, אבל זה אמור לתפוס בנפש משהו מאוד מסוים.
הבלעמיות, תבין, לוקחים את הנקודה הזו, אין, הצבא לא שווה שום דבר.
אגב, זה גם ביחס למדינת ישראל.
זה בדיוק כמו שהברכה, עם כלביא יקום.
איך אתה מסתכל במדינת ישראל.
אפשר לתת פה מפה ועד מחר את כל הבעיות השליליות שקיימות במדינת ישראל.
אבל זה לא המהות
של עם ישראל.
המהות של עם ישראל זה עם כלביא יקום.
וזה מה שבלעם לומד ולומד. ופה אני אומר את הדברים יחסית בקצרה, שוב,
כי להזכירנו המטרה היא להגיע בסוף להפטרה,
לתוך כל הזה.
יש כאמור ארבע פעמים שבילעם פה,
מה שנקרא, מדבר ומברך.
הפעם הראשונה, מה אומר בילעם, בסדר?
הברכה הראשונה שלו זה,
ויישא משלו ויאמר מנהרם ינחני ולק בנו יוכרם, הרי לך ארה לי, הנה אגב עוד מילה ארה,
שכחתי להסביר גם את זה, מה זה ארה לי?
לאור, לאור זה מלשון אור, שבן אדם לכאורה מעצים אור ובעצם הוא מתכוון לבזות את השני, מה שנקרא ציניות.
בואנה, אתה ממש גאון, אה?
זו דוגמה גם לאיזו קללה מתוחכמת.
שוב, האדם
יוצר איזו מציאות שהופכת את מי שממולי לכלום, לאפס.
זה גם מאוד מאפיין אנשים שהם פרטיים.
כן, עם ישראל, מה זה צה"ל, הצבא,
הכי מוסרי בעולם, כן? האדם חושב שבזה שהוא עשה ככה,
אז זה כאילו הפך את זה ל...
הוא כאילו הוא איש החכם, הוא יודע דעת עליון.
הוא מעל כולם.
אז תדע, זה שעשית ככה, זה לא שינה את הנתון.
צה"ל הוא באמת הצבא המוסרי ביותר בעולם.
וואלה.
הנה אמרנו את זה בלי הככה,
ותראה.
תנסו פעם, כשאתם מדברים עם אנשים בלעמים,
שהם בהלם שמישהו, מה שנקרא, עומד מול הציניות שלהם ולא מתרגש מהם. רגילים תמיד שהם כאילו,
הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים.
מדינת ישראל, אתה מתלהב מהמדינה שלך,
נראה, נראה מה יהיה פה עוד עשרים שנה.
כן, נראה, בהחלט, נראה.
מדינת ישראל הולכת לשגשג עוד יותר עוד עשרים שנה.
איך זה?
אתה נאיבי, אתה פטמי,
אני הבלעם, אני הציניקן.
יש כל מיני דמויות כאלה במהלך ההיסטוריה.
פעם, שם של איזה בלעם היסטורי.
שמעתם פעם על השם ישעיו ליבוביץ'?
מבוגרים שפה יודעים.
צעירים, ברוך השם, כבר לא יודעים.
אחת ההנאות הגדולות שלי בחייהם, כל פעם שאני מסתובב עם תלמידים, אני אומר, שמעתם ישעיו ליבוביץ'? וכולם עושים, אה?
בדיוק.
שמו יישכח.
הייתי אומר ייזכר לדיראון עולם, אבל הוא גם לא נזכר,
יישכח מעם ישראל.
זה היה איזה פרופסורד,
הוא היה נביא של השמאל ושל שונאי העם היהודי,
ו... למה אתה מודע שם?
אני מודע ש... לא, מה?
יש לנו המון מודעות. לפני 30 שנה הבן אדם הזה היה יושב,
כל התקשורת במדינת ישראל הייתה עולה לרגל והיה מקלל את כל מי שנמצא.
המתנחלים הם יודונאצים,
זה היה זה, כן, היה חובש כיפה, זה היה כל הקטע, אתה מבין, זה היה פילם, פילם, קלאסי. עכשיו, מה שיפה זה, זה היה אדם גס רוח,
וכולם, אתה יודע, כולם היו יושבים כזה, שומעים אותו מקלל, וכן,
האיש הכי גדול והחכם, אז היה לו גם נבואות,
הוא כבר בשנות ה-60, שנה הקודמת,
מדינת ישראל, הוא היה מדבר ככה,
מדינת ישראל לא תחזיק 20 שנה,
היא תתמוטט, הכיבוש משחית. הוא זה שזרק את ה...
הכיבוש משחית, הכל התמוטט פה, כולם תמותו פה.
רק כמו איזה מחשיב כזה, תמותו, תמותו.
וכולם, לא, לא, אל תגיד את זה בבקשה, וזה,
ורצו לרצות אותו, וזה.
אז הנה.
העם כבר מת בזמן.
עוד אחד מה...
פשוט,
עוד פעם, המבוגרים פה, זה רק יכול ללמד לקח.
אני אומר לכם שאתם רואים היום איזה דמויות שתופסות רעש ונפל תקשורת.
מישהו לא אמיתי,
כלום לא נשאר מהם, כלום לא נשאר.
אתה מבין, האיש הזה היה כמו בלעם, היה, ולפני 40 שנה היה,
לא יודע אפילו איך להקביל אותו למישהו היום, לא חושב שיש היום למישהו כזו השפעה תרבותית במדינת ישראל כמו האיש הזה.
ותראו, 40 שנה אחרי,
אף אחד לא יודע מי הוא.
כל נבואות הזעם שלו, כלום לא.
מישהו מקלל, מישהו עם עין רעה,
מישהו בלי עם, זה היה עיקר עניינו, להתנגד ללאומיות הישראלית. זה היה, הוא ראה בזה עבודה זרה,
נאציזם, פשיזם, כל ה...
כל הכאלה. הכותל זה קיר של אבנים מלוכלכות, כן, היה אדם זה. אז זו דוגמה, אתם מבינים, שוב, לבלעמיות.
שום דבר לא נשאר מזה.
ועכשיו, מה קורה פה שבלעם מגיע לקלל?
היא מרות צורים מראנו ומגבעות אשורנו.
הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.
הנקודה הראשונה שממנה בלעם,
הוא מתחיל להתח...
על כורחו,
מבין שהמציאות היא לא כללה אלא ברכה,
זה מרות צורים. מרות צורים דורשים חז"ל, אלה האבות והאימהות.
כן, צורים, הסלעים גדולים. מילים אחרות,
מהשורשים ההיסטוריים של עם ישראל.
כשהאדם הוא בלי עם, כשהאדם הוא פרטי, כשהאדם הוא חומרני,
איש אדם הוא קיצוני,
כאשר הוא מתחבר אל השורש,
אתם מבינים? להבין שהחיים לא מתחילים ונגמרים מהעולם שלך,
אלא הם חלק מרצף של עם נצח,
בסדר?
זה נותן לבן אדם את הברכה.
אם תרצו, אפילו ברמה האישית זה ככה.
גם האנשים הציניקניים ביותר והמקללים ביותר,
כאשר הם למשל,
יש להם קשר אל ההורים שלהם,
או לילדים שלהם, תראו שיש שם איזה סוג של התרככות.
שוב, כשאדם מתחבר למשהו שהוא לא רק החוויה המקומית של ההווה,
אלא משהו ששייך פה אל העבר ואל העתיד,
זה נותן לפה את היכולת הברכה, את היכולת להביט על הדברים במכלול.
ואז זה ממשיך, הנה, ויאמר אליו בלק,
לך נא איתי אל מקום אחר אשר תראהו משם,
אפס קצה הוא תראה וכולו לא תראה. אבוואנה, מה יצא פה? אתה הסתכלת לי פתאום על כל עם ישראל,
פתאום ראית מה יוצא מהעם הזה,
והתבלבלת, שכחת? אני שכחתי אותך לקלל. בוא שוב, בוא נראה את התופעות השליליות בעם ישראל. וייקחהו אל ראש הפסגה,
ואיבן שבע מזבחות,
ויאמר,
ויקר השם אל בלעם ועשו את דבריו, ויאמר שוב אל בעל כה תדבר. ויאמר אליו,
ויישא משלו ויאמר,
"לא איש אל ויחזב, הוא בן אדם ויתנחם.
ההוא אמר ולא יעשה, דיבר ולא הקימנו.
אל מוציאם ממצרים,
כתועפות ראם לו.
כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל,
אין עם כלביא יקום וכארי יתנשא.
לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה".
המבט הבלעמי, שוב, זה מבט של ביקורת, של ציניות, של פרטיות.
הכל רע, הכל מיואש, אין סיכוי לעם הזה.
תראה את התופעה הזו, תראה את התופעה הזו, ותראה מה קורה פה, וזה וזה וזה.
אז דבר ראשון הוא לא הולך, תסתכל על ההיסטוריה של העם, על הראש צורים, על היסוד של עם ישראל, מאיפה הוא בא.
ועכשיו תסתכל
אל מוציאה ממצרים.
עם ישראל זה עם
שהוא יוצא מהמצרים, נכון? העם הזה נראה לך עם כזה מנומנם,
עם המון תופעות שלוליות.
ברגע
שמגיע רגע האמת,
עם כלאבי יקום וחרי יתנשא.
מה שאנחנו ראינו מול עינינו בחודשים האחרונים,
בשנתיים האחרונים,
רואים את זה גם, כולנו יודעים את זה. לפני,
כולם, מה יצא פה מהמדינה הזו, הדור הזה, איך הוא יילחם, נכון? כל נביאי הזעם, אין סיכוי פה, הכל מתמוטט.
ברגע
שמגיע רגע האמת,
עם כלאבי יקום וחרי יתנשא.
הווה דן את כל עם ישראל לקו ספוץ.
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. שימו לב, כל ישראל. כל אחד באופן אישי, יש לו אחרי זה גם את החשבון האישי שלו.
שאולי בוביץ' לא סגור לי מה חלק העולם הבא שלו.
מישהו.
אבל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. המבט הכללי על עם ישראל,
עם מי אתה מתעסק בו?
מה שנקרא.
ואני אומר לכם, מי שקבע את השם הזה, עם כלביא,
לא ברור לי,
ללא ספק היא תנוצצה בו, רוח הקודש.
מבינים, זה
החנימאי, איך קוראים לו שם?
הוא הסוג של הבלק הזה.
הוא חשב שיאללה, יש פה, נקלל. זה גם,
הם חמודים, האיראנים, גם מקללים כל הזמן. לא, אנחנו נהרוג אתכם.
אין סיכוי, אתה חושב, נסראללה, אתם כור.
כן, הציונים, הגיע זמנכם, חיזבאללה.
אני מת על הנאומים של נסראללה, אני נורא אהבתי,
זה היה תמיד כזה עם השראה.
אז אתם קורי עכביש, אתם עוד שנייה נופלים, אנחנו נהרוג אתכם, אנחנו זה וזה.
אתם יודעים, באיראן יש שם שעונים, הם עשו שעון כזה לספור עד מתי מדינת ישראל תשמע.
עם כלביא יקום וחרית נסעת, מה שנקרא, לא קלטתם אם יש לכם עסק,
מה חשבתם?
יש להם שעה...
זהו, חשבתם שעם ישראל, עם ישראל זה אישה עולה בובי,
חשבתי שעם ישראל זה,
לא אגיד עוד כל מיני שמות.
עם ישראל, אז זה הדבר השני.
ואז שימו לב, אז בלק באלה, אומר לו, טוב, מה,
הוא אומר, ויאמר בלק אל בלעם, לך נא ייקחך אל מקום אחר, אולי יישר בעיני אלוהים כמותו למשם, אולי ניקח פה זווית אחרת שתראה איזה קצה.
ויקח בלק את בלעם, ראש אפרו נשקף נאי שמעון,
וגם אומר לו, נועה, תן לי שבע מזבחות, יאללה, בוא תקלל עכשיו, הנה, עכשיו פה תראה את התופעה השלילית הזו, עם ישראל, תראה, מגעילים, יש להם, מעצבנים, הם דוחפים בתורים, עם ישראל, אתה יודע מה זה פה, הפקקים, איכס,
משם תתחיל את המבט השלילי שלך על עם ישראל.
וירא בילם כי טוב בעיני אדוני לברך את ישראל, וירא לך כפעם פעם לקראת נחשים, וישת על מדבר פניו, הוא כאילו,
הוא לא רוצה להסתכל,
בואו ננסה לקלל, מה שנקרא,
זה, ואז,
ויישא בלעם את עיניו, אין מה לעשות.
ויישא בלעם את עיניו, הירא את ישראל שוכן לשבטה, ותהיה לב רוח אלוהים.
ויישא משלו ויאמר, נאום בלה בנו באור,
מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. אומרים חז"ל, מה ראה?
ראה שפתחיהם של ישראל, כן, באוהלים שלהם,
לא מכוונים אחד כלפי השני, אלא
רק כלפי חוץ בדיני צניעות.
זה נקודה נוספת.
שוב, מי שמנסה להביט על המבט החיצוני על עם ישראל, מי שמנסה להביט על המבט החיצוני על העולם,
כמו שאמרנו, הוא אדם מאוד חומרי, מאוד קיצוני, מאוד חיצוני.
המבט הפנימי, זה הרעיון של הצניעות. אתה מבין? לא רק צניעות במשמעות עכשיו של גבר, אישה, בתחום המיני,
אלא צניעות זה השקפת עולם.
אדם לא מביט על מה שנראה כלפי חוץ,
אלא רואה את מה שקורה בפנים.
מה טובו אוהליך יעקב, זה הפסוק שאנחנו רואים כל בוקר כשאנחנו נכנסים לבית כנסת.
שוב, אדם מגיע מהעולם בחוץ, העולם בחוץ מלא בכעסים,
בזעם, במריבות.
אדם נכנס פנימה, מה טובו אוהליך יעקב.
החיים לא, זה לא החיים, החיים זה הנקודה הפנימית.
זה נשאר, בסדר?
ואגב, אני מחילה שאני עושה פה, השיעור פה זה על ההפטרה, לא על הפרשה,
אבל
חייבים לעבור.
ואז,
וייחר אף בלק אל בלעם, ויספוק את כפיו, ויאמר בלק אל בלעם, לקוב אויבי לקראתיך,
והנה ברכת בערך זה שלוש פעמים.
מה יהיה? מה יהיה? תגיד לי, מה העם הזה?
כל פעם באים לקלל אותם, יוצאת ברכה. כל פעם מנסים להשמיד אותם ומנצחים.
מה יהיה?
ואז,
ויאמר בלעם אל בלק,
מה לעשות, אלוקים שם את הדברים בפי,
ועתה הנני הולך לעמי, לך יאצרך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים.
ויאמר, אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב.
זו הנקודה הרביעית.
אתה רוצה להתחבר שוב לפנימיות של החיים? ראינו אחד מהיסוד של החיים, הראש צורים,
שני זה בתוך ההיסטוריה של עם ישראל, עם יוצא מצרים, עם כלוי יקום,
דבר שלישי בצניעות של עם ישראל,
ועכשיו תראה מצד העתיד.
דרך כוכב מיעקב
וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מועד וקרקר כל מיני שת.
יש אדם שהוא בלעמי, שהוא בלי עם, הוא מסתכל על החוויה הפרטית,
אז החומרנית הוא קיצוני,
הוא גם מאוד מאוד נמצא בהווה, אתה מבין? עכשיו יש קושי,
זהו, אין, אין סיכוי, הלכה המדינה, הכל זהו.
אדם שמחובר אל הברכה,
אדם שיש לו מבט של עין טובה אל המציאות,
אדם שלא מביט על המציאות החלקית אלא על המכלול,
הוא אדם פנימי, וממילא הוא אדם אופטימי.
העתיד יהיה טוב,
דרך כוכב מיעקב,
לך יהיה טוב, לעם ישראל יהיה טוב.
את ישראל שוכן לשבטיו,
יש פה שבטים, יש פה עם.
ויקום בילעם וילך והשם למקומו, וגם בלח הלך לדרכו.
טוב, עכשיו בסריזות נעבור להפטרה.
בביכה, כמו שאמרתי, זה לא סתם עכשיו נבואה,
שמוזכר במשפט על בלק ובלעם, אלא בואו נבין עכשיו. הנביא מיכה,
מאות שנים לאחר הסיפור של בלק, הוא ניצב מול.
דבר דומה.
עם ישראל, עשרת השבטים, עומדים לפני גלות. יש המון בעיות, המון קשיים, המון,
המון תקלות שצריך להתמודד איתן.
אומר להם הנביא מיכה, כן, פרק ה', פסוק ו',
והיה שארית יעקב בכרם עמים רבים,
כתל מאת אדוני,
כרביבים עלי אסף,
אשר לא יקבה לאיש ולא יחל לבני אדם.
אנשים מוחצנים, אנשים פרטיים,
הם מחפשים כל הזמן משענת חיצונית שתעזור להם.
כי הכל רקוב, הכל רע בעולם,
אז מה בכל זאת התקווה שלי?
שיבוא איזה מישהו מבחוץ, שיעזור לנו, שיהיה פה איזה גוי, יהיה פה עם ארצות הברית.
הוא אומר, לעתיד לבוא,
עם ישראל יהיה כטל מאת השם, כמו טל שהוא מגיע מהאדמה בלי גשם.
גשם זה משהו שכאילו צריך לצפות כל יום, יגיע, לא יגיע.
טל זה משהו שהוא כל בוקר מופיע על הקרקע.
כי רביבים עלי עשב.
גם הטיפות על הדשא זה גם טל, כן? זה משהו שהוא לא תלוי בגורם חיצוני.
כן, תלוי בגורם חיצוני מבחינה פיזיקלית,
אבל אנחנו מדברים פה עכשיו איך זה נראה לבני האדם.
אנחנו כאילו קמים בבוקר ויש
טל ורביבים, יש חיות על הקרקע,
יש איזה לחות שהיא נמצאת כל הזמן ומחיה אותנו.
והיה שארית,
ככה גם עם ישראל לא יקווה לאיש או ילך לבני אדם, זה גם ברמה האישית.
אדם שהוא פנימי,
שהוא מברך, שהוא עם עין טובה,
הוא לא אדם שזקוק כל הזמן, אתם מבינים,
לקבל אישורים מהסביבה.
אדם חיצוני, אדם פרטי, אז הוא כל הזמן, כאילו לא,
המציאות החיצונית משתנה, המציאות החיצונית, יש בה בעיות,
אז הוא כל שנייה זקוק,
כן, תנו לי לייק, תגידו שאני בסדר, אני לא בטוח בעצמי.
מישהו עם עולם כללי רחב, הוא רואה את המציאות בנקודה הפנימית שלה, הוא לא מזדעזע כל הזמן ממה שקורה בחוץ, הוא לא מתרשם עכשיו מצעקות, מקללות.
ממשיך.
והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים, כאריה קווי אמות יער,
ככפיר בעדרי הצאן. שוב במקבילה, לעם כלביא יקום וכאריה יתנשא,
אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל.
עם ישראל זה עם מלא גבורה.
גם מה שעכשיו, כן, הנביא מיכה מדבר, אנחנו נמצאים באיזה נקודת שפל.
עקור.
ברגע שעם ישראל יחזור לארצו,
ככפיר בעדרי צאן,
עבר ורמס וטרף ואין מציר, שום דבר לא יעמוד מולו.
ארום ידך על צריך
וכל אויביך יכרתו.
והיה ביום ההוא נאום ה' ויכרתי סוסיך מקרבך ועבדתי מרכבותיך. סוסים ומרכבות זה עוצמה חומרית.
לא בגבורת הסוס אכפץ, לא בשוקי האיש ירצה.
הכוח של עם ישראל לא נובע עכשיו מהמוחצנות הזו, מהסוסים, מהמרכבות.
והכוח שלנו נובע מהנקודה הפנימית.
זו הכוונה.
זה לאחרית הימים הוא מדבר פה. לעתיד לבוא, היה שארית יעקב. אחרי שעם ישראל יעבור את כל ההיסטוריה המורכבת שלו,
השארית יתכנסו פה בארץ ישראל,
ואז בקרב עמים רבים, בעם ישראל, במדינה.
טוב,
כשעם ישראל בגויים, כידוע, ברמה שהוא בגלות,
הוא לא נמצא במצב הזה.
הכוונה היא בסוף, בגאולה.
ואז עם ישראל לא יהיה תלוי בסוסים ובמרכבות,
ואז יכרתי ערי ארצך והרסתי כל מבצריך, כן, אתה צריך ערים ומבצרים,
שוב, אנשים מוחצנים, צריכים פה איזה מפעלים,
כן, כאלה מאוד חומריים כדי להראות את הכוח שלהם.
ויכרתי כשפים מידיך ומעוננים לא יהיו לך, כן,
הבלעם, הוא היה סוג של מכשף,
כן,
מעונן, כן, זה מלשון ענן, הם היו כאילו לפי העננים גם בודקים.
העמדה הנפשית הבלעמית של העין הרע זה גם עוד נקודה של מכשף.
מכשף זה להסיר אחריות מהבן אדם.
אילו אתה,
אילו הוא רוצה איזה מישהו שככה לא לעבוד בצורה נורמלית, פנימית, אלא באיזה כל מיני נבואות מיסטיות, קיצוניות, שאומר לבן אדם, אתה לא צריך עכשיו לאזן את החיים שלך,
אלא פשוט להיכנס לאיזה חיים אקסטרימיים,
ומישהו יגיד לי מה יקרה.
זה לא.
אתה מבין,
המציאות היהודית זה בלי מכשפים, בלי מונעים. זה מציאות חיים נורמלית, מאוזנת.
לך אכול בשמחה לחמך, כי רצה את אלוהים ואת מעשיך.
זה הכיוון שעם ישראל יגיע לעתיד לו.
והכרעתי פסיליך ומצבותיך מקרבך,
ולא תשתחבר עוד למעשה ידיך,
ונטשתי אשריך מקרבך והשמדתי עריך, כן, את הערים שיש שם עבודה זרה,
ועשיתי באף חמנה קם את הגויים אשר לא שמעו. ועכשיו תראו איך הוא מסיים,
פרק ו'. שמעו נא את אשר אדוני אומר,
קום,
ריב את הערים ותשמע נא הגבעות קוליך.
כן, המציאות כולה, הערים והגבעות, תקשיבו למה שיש לעם ישראל
להשמיע לעולם.
שימו ערים את ריב אדוני והאיתנים מוסדי ארץ כי ריב לאדוני עם עמו ועם ישראל יתווכח. כן, האיתנים זה היסודות העולם.
כאילו המציאות כולה
תעמוד פה בזמן שהקדוש ברוך הוא מתוודע לעם ישראל. הולך להיות פה שינוי של כל סדרי בראשית.
עם ישראל חוזר לארצו, עם ישראל הולך ומופיע את ברכתו בעולם.
זה משהו שהכול הולך ונבחן מחדש.
כי אם עם ישראל לא עושה את מה שהוא צריך לעשות,
אומר לו הקדוש ברוך הוא, עמי,
מה עשיתי לך ומה אליתיך ענה בי?
אתם מבינים מה התפקיד שלכם?
ואתם לא, כן, יש פה תלונה אל עם ישראל,
ואתם לא ממלאים את זה.
כי אליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים בדיתיך ואשלח לפניך את משה, אהרון ומרים.
עמי,
"זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה עונה אותו בלעם בן באור מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות אדוני". אתם זוכרים את פרשת בלק.
מה היה הרעיון של פרשת בלק?
פרשת בלק ברירה לכם,
בסדר?
מה התפקיד שלכם בעולם?
דעת צדקות השם,
שהקדוש ברוך הוא מוביל אותנו בצדק,
ואתם התפקיד שלכם זה לא עכשיו להיות אנשים חומריים, פרטיים, ביקורתיים,
שליליים,
אלה להיות אנשים שהם מלאי צדק, ואהבה, ואמונה, ועין טובה, ונוגעים בפנימיות,
ונוגעים בפנימיות, ואתם לא עושים את זה.
ולכן,
במה אקדם אדוני,
עיכף לאלוהי מרום,
אקדמנו ועולות בעגלים בני שנה?
מה אתם רוצים? כן, הנביא מיכה מדבר על היהודים בני דורו.
הם אמרו,
אנחנו לא צריכים עבודת השם פנימית, אנחנו לא צריכים, כן, כל מה שלמדנו בפרשת בלק,
אלא אנחנו עכשיו גם מנסים לרצות את השם בצורה חיצונית.
להביא קורבנות חיצוניים,
אנשים פרטיים,
אז גם כשהם מנסים כביכול לעבוד את הקדוש ברוך הוא, הם הולכים לחוויה החומרית, כן, אנחנו חושבים לתת,
כן, כביכול השם זקוק פה לעולות,
זקוק לדברים החומרים.
"במא אקדם אדוני היקף לאלוהי מרום, אקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה.
היוצא אדוני באלפי אלים, ברבבות נחלי שמן.
האתן בכורי פשי, פרי ותני חטאת נפשי. אתה חושב שזה שאתה מכיר את הבן הבכור שלך,
כן, אז אתה בזה, אתה מכפר על החטאים שלך.
מה הקדוש ברוך הוא רוצה?
הפסוק שחותם את ההפטרה, ושוב להכיר אותו.
"אגיד לך אדם מה טוב ומה אדוני דורש ממך,
כי המסות משפט ואהבת חסד,
ואצנה לכת עם אלוהיך".
זה הסוד של עם ישראל, הצניעות.
הצניעות זה אותה עמדה נפשית שמתכנסת פנימה.
ובעמדה הנפשית הזו, כן, מה טובו עליך יעקב,
אנשים שהם מאוזנים בנפש שלהם, הם לא מוחצנים,
הם אנשים שמחוברים למשהו גדול,
לעם, לנצח.
ולכן
הם לא מקללים,
הם לא מתנהגים בגסות. זאת אומרת, זה חוסר הצניעות.
הם נדגישו, חוסר צניעות זה לא רק ברמה של חטאים, באריות.
חוסר צניעות זה שוב, זה אדם שהוא
כל-כולו בעמדה נפשית של החצנה,
מתבטא בצורה בוטה, לבוש בצורה בוטה.
כל האורח חיים הוא כזה של מה שיש בעולם זה רק העולם החושני.
וזה מה שגורם לייאוש,
זה מה שגורם לעין הרעה. כשאתה הולך לעולם החיצוני, בעולם החיצוני, כמו שאמרנו, יש המון חסרונות,
יש המון כשלים, אז ברור שאתה נתפס עכשיו לבעיה,
כי כל החיים שלך זה שיהיה כסף. אז עכשיו יש לך רגע בחיים שאין כסף, אז עכשיו אין, כל החיים הם זוועה גדול. כל מה שיש לך בחיים זה הבריאות הגופנית. אה, עכשיו כואב לי ביד?
אין, כל החיים זה סבל אחד גדול.
ברגע שהנקודה היא נקודה פנימית, מראש צורים,
אל מוציאה ממצרים,
מה טוב הוא עליך יעקב, טרח כוכב ליעקב בעבר,
בהווה, בעתיד, ביום-יום,
אדם כל הזמן שייך לנקודה הזו,
ומצניע ללכת עם השם אלוהיך,
ואז עם כלביא יקום ואחרי יתנסה.
זהו החלק, שוב, מהאין סוף דברים שאפשר לנתח מבחינה רוחנית ונפשית את מה שקרה לעם ישראל
בתקופה הזו.
וגם תשימו לב,
נקרא לזה,
למוחצנות מול הפנימיות של האויבי ישראל מול עם ישראל.
מה שהזכרנו קודם,
אחד מהדברים שהיום הם כל כך מגוחכים אצל כל המסוני ישראל הערבים והאיראנים,
זה הפער
בין הרהב החיצוני שלהם לבין מה שקורה בפועל.
לפני מקום רקוב. מקום רקוב, היום כולם יודעים, זה איראן, זה פייק.
אתה מבין? נעשו פה איזה רעש של אימפריה ונפלה.
ולעומת זאת, עם ישראל זה בדיוק הפוך.
עם ישראל תמיד כלפי חוץ נראה כזה...
לא,
קשור להרבה דברים. אפשר לנתח את זה בדרום דברים, אפילו ברמה,
תחשבו על תופעה מעניינת.
המדים, תסתכלו את המדים
של צה"ל לעומת מדים של צבאות אחרים.
תראו, ככל שהצבא הוא יותר נכשל,
בדרך כלל גם המדים יותר מפוארים.
יותר בצה"ל, אגב, בצה"ל המדים הם בנויים על המדים של הצבא הבריטי.
שזה גם צבא מאוד איכותי.
כל הכומדות, הסיגות, זה המודל, הם שלטו פה הבריטים לפני המדינה, אז עשו העתק הדווה,
במקרה הזה, אבל זו נקודה נכונה.
ככל שהאומה היא אומה יותר פנימית,
היא פחות צריכה את הרהב החיצוני בכל התחומים.
גם תסתכלו באמירויות, למשל, שיש להם כסף, לא חלילה מצד הכישרון שלהם, אלא בגלל שיש שם נפט.
תראוי, שם הכל בנוי, זה לבנות הבורג' חליפה, כן? הכל כזה, כמו איזה ילדים קטנים כזה. אתה, כאילו, משהו כזה מאוד רהפתני, הבניין הכי גדול, עם זהב, עם כסף וזה.
מעם ישראל זה לא ככה. גם בית המקדש, שייבנה בבממה בימינו, זה לא רהב חיצוני.
זה נויו של עולם. זה יופי, אבל שקשור לנקודה הפנימית, למדנו את זה
בפרשיות של המשכן.
ואני אומר, זה גם התנהלות אישית של כל אחד ואחד.
אני אישרתי פה המון דברים בשיעור הזה, אבל אם תחשבו על זה, יש ביניהם קו משותף.
שוב, אמרנו, פרטיות,
חומרנות,
קיצוניות, ביקורתיות,
מול כלליות,
פנימיות,
רוחניות ואיזוניות נפשית.
זה עסקת חבילה.
האם אדם שייך
לתלמידיו של אברהם אבינו,
בעלי העין הטובה,
ועצנה לכת עם השם אלוהיך,
או אדם שייך
לתלמידי בלעם הרשע,
עם העין הרעה ועם המוחצנות האינסופית.
כן.
למה? ברור, משנא לך השם אשנה, יש פה אנשים שונים לצחוק, אבל תראה, עם ישראל, גם כשהוא מקלל את הגויים,
זה קללות, אנחנו לא טובים בקללות.
גם כשאנחנו נורא רוצים,
ישראל זה עולם אחר. יש לזה גם בעיה, נכון? מלכי ישראל מלכי חסד הם. עם ישראל תמיד יש לו את ה... אתה יודע,
איסורי מצפון, עם ישראל קשה לו להיות רע.
קשה לו ל...
אבל בסופו של דבר,
כשעם ישראל פועל,
גם כשהוא פועל בחוזק והוא מכה את האויבים,
זה נעשה בצורה אצילית.
בצורה לא של אנשים שונאים,
אלא אנשים שאוהבים את העולם, ובשביל שהעולם יהיה מתוקם,
צריך להכרית את הרשע.
אבל הרוע הזה שאנחנו לפעמים פוגשים אצל אויבי ישראל,
זה משהו שהעם היהודי כאילו לא בנוי לזה.
כאילו,
קודם כל אני חוזר למקרה של איראן,
מה עשינו לכם? כאילו, מה אתם רוצים?
זה לא עכשיו איזו מדינה שיש לנו גבול איתה, אתה מבין, יש איזה סכסוך טריטוריאלי על משאבים,
על איזה עם מרחק 1200 קילומטר שהחליט שהוא,
שמשימת חייו זה להרוג את העם היהודי במדינת ישראל.
כמו הנאצים בזמנו.
כאילו, מה?
כן, כל דבר ודבר, יש את הבלק ואת הבלעם הזה של איזה רשע אפל כזה,
שניסינו להסביר פה את השורשים הפסיכולוגיים הרוחניים שלו.
עם ישראל זה הפוך.
מברך, מברך ברוך.
אדם שכולו ברכה, ברכה לעולם.
וממילא גם כשאנחנו נלחמים בזה,
עם ישראל לעולם לא יהיה שונא ורע כמו הגויים.
וזה, ברוך השם,
הכוח של עם ישראל.
טוב, חברים יקרים, כמו שמעתי, זה היה שיעור קצת,
עשינו פה הרבה מיקס של הרבה דברים ביחד, אני מקווה עדיין שהצלחנו לשמור פה על איזה קו מנחה,
בעזרת השם, שנזכה כולנו להיות מתלמידיו של אברהם אבינו.
...
יהיה..., כל, הס,
