טוב, שלום וברכה.
להתמודד עם נפשית עם משברים.
יש מה שנקרא דיאסם, זה כאילו סיווג של כל
התחלואה נפשית בכל מיני הפרעות, אדם יש לו הפרעה כפייתית טורדנית,
אדם יש לו הפרעת חרדה,
אבל בסופו של דבר יש הבחנה אחת.
הבחנה אחת היא שחווינו דברים והכול יתווסף לנו בתוכנו.
תחשבו, תדמיינו כל העורקים שלנו, כל הוורידים, כל הנימים שלנו,
זה 100-100 אלף קילומטרים וכל חלקיק וחלקיק בגוף שלנו,
בנפש שלנו, סופג את כל האינסוף חוויות שחווינו.
והמצווה שלנו זה להיפטר מכל הרשמים האלה,
וזה על ידי כוחות דרך הגוף, כמו נשימה, כמו הוויה, כמו להיות נוחה, כמו מיינדפולנס,
דברים שאנחנו עוסקים בזה, וגם שהאמונה.
כי מה עושה האור האינסופי הזה?
הרי אדם הוא סופי,
והאור שפועל עליו הוא אור מהנצח, אור אינסופי.
וכל פעם שאתה מרגיש עוד שמשהו תקוע בך, עוד שאדם לא בדיוק זורם, עוד ש...
אז אתה מרגיש סופיות, אז יש שם חרדות,
יש שם הפחת אישיות, יש שם כל מיני דברים, לא משנה איך זה מתבטא.
בסוף זו אותה נקודה.
אנחנו רוצים לשחרר את הצינור, אותיות רצון.
אנחנו רוצים לשחרר את המערכת, בשביל זה יש לנו שתי כלים ביען,
שאנחנו צריכים לדעת להתעסק בהם.
אחד, זה כלי שנקרא הנהגת הבירורים, זה המודעות, זה לדעת מה טוב ומה רע,
ולהתרחק מן הרע ולהידבק בטוב, וזה פשוט.
אנשים לא נופלים מזה.
רוב האנשים בדור הזה, זה לא שהם לא יודעים.
רוב האנשים סובלים מזה שיש יוסיף דת, יוסיף מחוב, שיש מודעות יתרה,
שיותר מדי מודעות, יותר מדי שכל, יותר מדי נידודי שינה, יותר מדי חרדות, יותר מדי חרדות ודיכאונות,
כי בעצם אנחנו מבררים, מבררים, מבררים, ואולי, ואולי, ואולי, ואז נשארים רווקים, כי איך אפשר להתרתן ככה,
ואיך אפשר בכלל לבחור מקצוע, ואיך אפשר כל דבר.
ואתה נשאר בהתבררות המשגעת הזאת.
אז אומר,
אז בוא נראה, בוא נראה, שנייה, שאלות בסוף. אני אומר, קודם כל זה הנתון, כאילו,
נתון, ואז אנשים הם סובלים מיוסיף דת, יוסיף מחוב. אז אומר רב קוק קודם כל,
פסקה ראשונה,
מאורות הקודש דלת תקי"ג.
ישנן שתי שאיפות אציליות.
בירור,
בירורים, והעלאת עולמות.
הראשונה היא מדעת כל אדם,
ועבודת הצדיקים של הדורות הקשורות ברעיון יסודי זה,
כן, זה הנהגת המוסר, מה שנקרא.
אז כל הדורות עבדנו על המוסר, על אסור מרע ועשה טוב, כן, זה מודעות דעת.
אז זה מאוד חשוב.
והשנייה היא מידת יחידי עולם ואבות עולם,
שאור רוח אפינו משיח השם זורח בהם.
פה הדפים פה.
מחשבתם קשורה ביסוד עבודתה.
והטענה היא שאנחנו לאט לאט
הולכים לקראת דור,
שעיקר העיסוק של הדור הזה הוא עיסוק של עבודתה ייחודים,
העבודה של אהלת העולמות.
על ההנהגה הזאת נאמר על כל פשעים תכסה אהבה.
זה לא הנהגה של עוד לברר, ועוד, ואולי, ובוא נבדוק, ובוא נשים לב, ואולי, וככה.
פשוט של אמונה, של זרימה, של חיות, של לחבק את החיים, של יצירה,
של חוויית הטוב.
ואומר הרב,
משל, עבודת השבת,
שהיא מדושני עונג, כי אפשר כשישה ימים אנחנו מבררים,
אבל יש יום שאנחנו לא מבררים, אסור לברור,
אוכל מתוך פסולת, נכון?
פסולת מתוך אוכל, סליחה. למה?
כי היא למעלה מהעבודה הראשונה.
ואור עולם זורח על ישראל מקדושת העלת העולמים. זה נקרא שבת מלכתה, זו הקלה.
ואנחנו לקראת סוף האלף השישי, אנחנו גם
הולכים לקראת אלף השביעי, אנחנו הולכים לקראת
המקום הזה,
פה שלא צריך לכנר, צריך פשוט לאהוב,
צריך להתחבר לילדים האלה, צריך לחבק אותם, צריך קשר עין. זה מה שמסיר את החסימות שמה בתוך הכלי דם, מה שדיברתי לפני כן.
מה שעושה זה הקשר העין, זה טון של קול, זה זמן נכות, זה לאהוב, זה לפתוח את הלב, זה לאהוב ללא תנאי.
זה כשאתה מרגיש אהוב, אתה מרגיש את זה, אז משהו נפתח לך,
כן?
ולא שתופסים אותך כל הזמן ב...
אה, אוהבים אותך כי אתה צדיק, אוהבים אותך כי אתה קיבלת ציונים טובים, קודם כל אתה עם עצמך.
אתה ללא תנאי.
אני, יעקב, איש מדהים, מופלא, במי שאני, כי השם בר אותי,
מושלם.
איך מושלם? יש לי המון, נכון,
אבל כל הפגמים שלנו באים מי חוסר באהבה עצמית.
וזה התיקון, זה לא שאני בזה,
כאילו,
השארתי מפתחות והתפטרתי מהעבודה, להפך.
אני בזה עובד, אני בזה עובד שאני מרים את עצמי,
אני שופט את עצמי לכף זכות, אני לא מאשים את עצמי כל הזמן, כי הכל זה שקר,
כי הכל זה חיצוני.
אז מה, זה התנהגויות שצריך לשנות אותן? תשנה אותן, הכל טוב, נכון, זה נכון.
יש כמובן דברים שאדם, הוא צריך לפרוש מדרכי הזה, עדיין יש מודעות,
עדיין יש שומרה ועשה טוב, עדיין יש מוח שליט על הלב,
אבל זה בכלל לא הנקודה.
ואם המחנכים בתי ספר, ואם ההורים בתים, ואם האנשים היו עובדים בצורה יותר כזאתי,
אז אנשים היו פתאום מגלים עד כמה כוחות יש להם.
והם היו פותחים את הבעיות הרבה יותר בקלות של התמכרות,
של איזה, למה אדם נופל במסכים?
כי לא אוהב את עצמו, שונא את עצמו אפילו.
מחפש שם איזשהו אור, פסודואור, נקודה של איזשהו משהו, כאילו נחת, כאילו קורה משהו.
והכל בא בסופו של דבר בזה שאנחנו רוצים לשחרר את האדם
מהכבלים הפנימיים,
ואז לראות כמה הוא צומח,
כמה הוא פורץ, כמה הוא מרוכז יותר, כמה הוא באמת,
באמת לא מפחד,
כי אין מה לפחד כלל,
והמוכנות הזאת להשתנות
צריכה לעבור דרך זה שאני מוכן לקבל את הפגמים שלי גם.
ולא להיבהל מהם, ולא להירתע מהם, וזה הנושא של המשבר העיקרי של החיים.
כאדם הוא נופל מליפול, כאדם יש לו, בתוך הזוגיות שלו, יש לו איזשהו משהו לא טוב,
אז ישר הוא אומר, אני רוצה לדבר,
וער, וזה, ופותח, והוא היסטרי, והוא דרמטי, והוא לא מבין
שהוא לקח עכשיו איזה זבוב וניסה עם הקלצ'ניקוב שלו להוריד אותו. סתם,
סתם, תן.
תעלי מעין, ילד מפריע לשולחן שבת,
לא ראיתה.
לא ראית, אבל הוא מפריע,
לא ראית.
תרומם את השולחן,
תוסיף, טוב.
ואז ממילא כל הרע הולך ומתקלף.
זה ממש נאמר במפורש בפסקה הבאה, שמונה קבצים ב', קצד, ד', תראו איזה פסקה,
יופי של פסקה.
אם הרב קוק לא היה כותב את הפסקה הזאת, העולם היה נראה שונה.
כשמרגישים איזו פחיתות של מידה רעה בפנימיות הלב,
אין לאסור מיד המלחמה,
לאסור את המחכבה,
את הסוס,
לעקור את התכונה של המידה,
כי אולי תצטרך תכונה זו במקום אחר לטובה. אופס,
יש במידה הרעה הזאת שבתוך הלב שלך,
תדע לך, יש כוח אדיר,
כמו שדיברנו פעם שעבר על התאוות, שזה מקור לעוררות כוח הציורי,
יש כוח אדיר,
שאם חס ושלום אתה לגמרי מכסח לה את הצורה,
אז אתה מאבד כוחות חיים.
וכן, זה המשל, זה שפתאום רצו להסיר את יציר האריות, ורצו שהתרגולים לא מביאים ביצים, אבל זה לא רק זה,
יותר עמוק מזה.
אדם הוא עובד את השם כזה, פרווה כזה,
בלי תשוקה, בלי עוצמות, בלי כוחות, בלי...
אז זה מאוד מאוד חשוב, רק שמה?
אנחנו לא מדברים על התנהגות שליליות, כמובן, כן?
אדם עושה דברים רעים, תפסיק להיות אלים, תפסיק להיות, זה, להתמכר לזמים,
כן? אין שאלה בכלל.
אני מדבר על התכונה הפנימית שבתוך הלב.
גם אין להחליט על פי הסקירה הראשונה שהמידה הנדמית לרעה היא רעה, כי ברור, השכל הישר התמימות.
זה לא בסדר.
אבל לפעמים יש דברים שזה לא בסדר לשנוא,
אני יודע, ערבים.
אבל לפעמים זה עוזר לך לעשות לראשון אקדח.
יש דברים שבגלל שהם על פי רוב נכון, זה לא בסדר, צריך לאהוב כל אדם.
אבל בזכות הדבר הרע הזה אני פתאום מקבל כוח,
אני יודע, אני רוצה להתפרנס,
כי אני לא רוצה להיות בחיסרון הזה.
אלא,
כיוון שלפי הסקירה הישרה, כן, התמימה הפשוטה,
כן, השכל הישר,
הרי התכונה מוכרת לרעה,
צריכים לכובשה מבחינת התנהגותית.
להלימה, מה זה להלימה?
להעלים עין,
כן, בעצם התכונה.
להעלימה, כן?
כן הרבה?
ככה צריך? מידה רעה שבתוך הלילה צריך להעלים?
כן, צריך להעלים.
ולכסות עליה.
הוא לא,
הוא מדויק, כאילו.
לכסות עליה. צריך לכסות. מה לכסות?
יש בלגן בבית, שים איזה שטיח על הבלגן.
מה זה?
זה ניקייה? זה תנקה, מה? תסדר.
לכסות עליה.
בתורה ובמעשים טובים.
זה הפשט של על כל פשעים תכסה אהבה,
לכסות באהבה,
לכסות בתורה, לכסות במעשים טובים, לכסות בקדושה
את החיים. ואז
ממילא החלקים השליליים האלה ילכו ויפחתו מעצמם.
זה מאוד חשוב.
כי הרבה פעמים הטורדנות של החיים,
הכפייתיות הזאת שרוצה עכשיו,
נאו,
תיקון נאו, זה הבעיה.
כן, רוצים לתקן, ואומר הרב,
לאט לאט, המוח ימין מתעורר כשאנחנו מעלימים עין,
וזה מאוד חשוב.
תחת המרסה העתיק, זה פסוק מישעיהו,
כ"ג.
המרסה העתיק, זה משחק מבחינה שנקראת עתיקה קדישה, זה הכתר,
זה המקום העמוק בנפש שלנו,
וזה מקום מכוסה,
תחת מכסה העתיק הזה,
הרי היא מתפתחת באופן טוב.
מה עושה הכתר?
היא הופכת את כל התכונות הרעות לטובות,
את כל התאוות לאהבות,
כל הכעסים למסירות נפש, כל הדברים השליליים לצד הטוב.
והיא מזדככת, מסתננת,
יש סינון של הרע,
הרע הולך והטוב מתגלה,
ובהמשך הזמן תופיע באור בהיר של מידה עליונה טובה.
איזה יופי של פסקה, איזה יופי, תחשבו מה זה.
תחשבו מה זה שאנחנו כל כך אוכלים את הלב, עם כל מיני רגשות אשמה, ודברים, ואיך, ונפילות באינטרנט, ואדם הוא כאילו כל הזמן,
ברור שצריך לנסות, כלומר, תנסה, אבל
כשאתה עסוק יותר מדי עם התיקון של הרע,
המקום הכי מלוכלך בבית זה המטאטא.
כי אתה כל הזמן עסוק עם הלכלוך,
כלום, אתה מתלכלך מזה,
צריך לשחרר,
לשחרר.
אז הוא בדרך הלימוד והחינוך העצמי,
כן, אדם צריך לפתוח ספרים,
לבוא לשיעורים כמו אלה ולהתבונן ולהפסות עבודה עצמית כמובן,
ותראו איזה יופי, הכל מדויק,
מצורף להשכלה גבוהה במושגים הרוחניים. הוא לא כתב ללמוד רזי תורה, ללמוד זוהר,
אלא אומר,
מצורף
להשכלה גבוהה במושגים רוחניים.
תגדל.
תתמלא בתכנים פנימיים,
תתמלא בתכנים של קודש.
ואז מה קורה כשהאדם הוא מתמלא בתכנים של קודש, הוא ממילא בונה את הטוב שבתוך עצמו.
הוא מגייר את כל הכוחות האלה, השלילים האלה, לטובה.
התבערו כמה דרכי עצות,
מפובות העצות, מתוך אדם עצמו.
איך להשאיר הכוחות הנפשיים ודרכי התפעלויותיהם,
התפעליותיהם במצבם הבריא
ולהעלותם במעלת הקודש.
זה לפי שיטת פה הייחודים, לא הבירורים.
כן? זה עוד פעם, זו שיטה אחרת.
אומרים, לא מחנכים בשבת.
לא עסוקים בשבת בזה, אל תעשה ככה, אל תכבד אותי.
אתה לא מתבייש איך אתה מתנהג, אז אותו דבר, אדם עם עצמו.
כן?
אדם בשבת מתבונה, מה אני עושה עם החיים שלי,
תתענג,
תאכל טוב,
תשיר, תשמח,
ומתוך זה יקרה משהו בישות שלך, שכל החלקים השליליים האלה,
הם יהפכו לחלקים טובים.
עוד יותר אומר הרב,
אני מדבר איתכם על ה... כמו שתיארתי לפניכם עם הכלי דם,
שיש אור אינסוף שרוצה להופיע,
האור אינסוף מופיע,
כי הוא כל הזמן רוצה להופיע, דרכך.
ואתה מפריע עם ההססנות הזאת, עם ההתבררויות האלה כל הזמן, עם המודעות היתרה הזאת.
זה מפריע לאור אינסוף להופיע.
מפריע, בכבוד אומר הרב, שחרר.
עוד פסקה.
אומר הרב, פסקה מדהימה עוד פעם, אם לא הייתה כתובה לא היינו יכולים לחיות.
אז קיבלנו זכות חיים, זכות הפסקה הזאת.
עוד קצת דם נזרם בכלי דם שלנו.
אומרים שזה פסקאות גם אוטוביוגרפיות,
אבל זה לא רק, זה לא רק, הוא מורה דרך.
מקשיב הוא הגוף
את צלצלי הנשמה מעל.
הנשמה,
כל הזמן, משמיעה את קולה.
מעל, מה זה מעל?
הנשמה היא בפנים.
לא, זה גם אורות מקיפים.
יש חוכמה,
כאווירה דרצחל מחכימה, יש חוכמה,
יש נשמה,
יש אורות, כוחות רוחניים שרוצים להתגלות.
הנשמה מעל,
חש הוא את שפע התעלומה.
הגוף, הוא חש שיש משהו גדול שרוצה כל הזמן להתגלות.
איך הוא הולך ונוזל, כן? תחשבו, אדם פעם ראשונה מגיע לכותל,
מתחיל להרגיש משהו לא מהעולם הזה.
הוא אומר, מה זה?
מה זה הדבר הזה? מה קורה לי?
משהו רוצה להתגלות דרכי.
זה עלום,
וזה נמצא.
אז זה ככה בכל משבר, בכל משבר יש איזה סדק,
ואדם הולך להיות מסוגל להיות ניזון ממקום אחר יותר טוב.
אז תאפשר לסדק להופיע,
כן? כל המבנה שלך שבנית, עם כל זה, זה באמת סוכה יפה, אבל זה סוכה, אתה רוצה לבנות ארמון.
אז תן למבנה להיפתח.
מקשיבו הגוף את צלצלי הנשמה מעל, חשו את שפע התעלומה,
התעלומה,
איך הוא הולך ונוזל,
איך הוא מפיץ קרניים מלאי זיו גדול,
איך הוא חודר ויורד
עד שבא אל החוש המילולי. פתאום אדם מתחיל לדבר מילים אחרות.
איך הדיבור דופק.
פתאום הפה שלו מוציא פנינים, מוציא דברים נשגבים.
הוא אומר, אז אני מדבר.
הוא סופג אל תוכו את התמצית העליונה,
איך שהחיים הולכים ונשפכים בתוך כל ניב שפתיים.
אדם מתנבא.
כלומר, מה הוא רוצה להגיד?
יש פה איזה שכינה שמתגלה,
היא רוצה כל הזמן להתגלות,
אבל עכשיו תשים לב, תשים לב,
תשים לב, מה שהוא רוצה להתגלות דרכך.
אדם מרגיש ריקנות, אדם מרגיש יעמום, אדם מרגיש רחוק מהחיים שלו.
הוא אומר לו, תן, תאפשר.
משהו רוצה להתגלות דרכך.
משהו רוצה להתגלות דרכך, ואתה עכשיו הצינור.
אז אל תתמלא באסור מרע, כמובן, אל תעשה דברים שליליים.
אבל חוץ מזה, תדע לך, תהיה מודע לזה,
שמשהו טוב צריך, בשביל זה צריך לא התבררות.
אתה צריך לאהוב את הטוב, לאהוב את החיים, לאהוב את הרגע הזה.
יש פה משהו שגם נאמר לעם ישראל, כאילו, עם ישראל צריך להתגלות לדבר הזה,
לתעלומה, שפע התעלומה זה שרוצה להתגלות.
ולקשיב, לקשיב, הוא אומר,
הוא מקשיב וחרד,
שומע ומתגבר,
יודע הוא שעוד רבות עליו לעבוד,
עליו להתאמץ ולהתחזק,
עליו להרחיב את גבולי האור והקודש,
עליו להימלא גודל,
אמונה,
ענווה,
גבורה וחיים, ודבר השם יוודא לו.
אז מה זה הנהגת האיחוד?
מה זה הנהגת האיחוד?
הוא אומר,
זה נקרא להוסיף אור של קודש,
ולהתמלא גודל,
ואמונה,
וענווה,
וגבורה, וחיים.
כאילו תוסיף טוב,
כי הטוב רוצה להתגלות דרכך.
וזה מאוד, אני חושב, מאוד חשוב,
לאדם שימצא עכשיו ושרוי בצער ודיכאון ומצב רוח ולא יודע, ופוסט-טראומטי, מתעורר בלילות ויש לו משבר עם של
היא עזבה אותי וכל אחד, באמת, כל אחד עם המנה שלו, מה שנקרא.
אבל בסופו של דבר, מה ייתן לאדם נחמה,
כן?
למשל, אדם יושב שבעה עכשיו.
מה ייתן לו באמת נחמה
להכיר בזה
שכל המציאות הסופית היא חלקית
ויש משהו אינסופי, נצרי,
שכל הזמן רוצה להופיע,
דורש מאיתנו לעשות תיקון אמיתי.
תיקון אמיתי זה למשל לדעת לזעול דמעות,
וזה לדעת להיות עם החוסר הזה,
אבל לא להיכנס לאולי זה בגללי,
אולי אני אשם,
מה אני עושה להורים שלי עכשיו, מה אני עושה לילדים שלי, מה אני עושה.
כל ההתברבשות הזאת שאדם, הוא לא מצליח לצאת מהמשבר כי הוא
עושה חור בבוץ, בלי לשים לב.
וכדי לצאת מההסתבכות הזאת,
אז יש משהו שדורש מאדם, פשוט להרים את העיניים גבוה ולראות איך
יש בהוויה,
תצא לרחוב קודם כל, תיפגש עם החיים,
תרבה בקשר עם המציאות, תרבה בקשר עם חברים, ואם אין חברים אז תלך לשוק, תטייל,
תראה אנשים ותפתח תחומי יצירה, תפתח התנדבות, תפתח תחומי החיים, כי בסוף המפתח נמצא בתוך החיים.
הנהגת הייחוד אומרת לנו שהטוב נמצא בחיים.
הבירור אומר הכל בראש.
וזה היה מאוד נכון לפני הקמת המדינה.
אבל עכשיו הגענו לארץ החוכמה.
ארץ החוכמה דורשת מאיתנו להרפות את כל ההתעסקות המיותרת הזאת
ולשחרר ומתור זה שאנחנו משחררים לדייק את העשייה, לדייק כמובן את התיקונים.
אבל משהו צריך ברור, ברור שצריך להשתחרר
בתוך ההתלבטויות, בתוך ההיסוסים, בתוך כל הרעש הזה שאדם עושה, בלי לשים לב,
בינו לבין עצמו,
אז להרבות.
לבית יעקב
יש משל מאוד יפה של האקווריום. מכירים את המשל הזה של האקווריום?
מכירים?
שאדם רוצה לנקות את האקווריום שלו,
ואז הוא מכניס את היד שלו והוא מתחיל להוריד את הלכלוך,
ואז פתאום הוא לא רואה את הדגים בכלל,
כן, מרוב שהוא רוצה לתקן את זה, הוא אומר,
אז הוא אומר, צריך להיכנס לנייכה,
לתקיפוס,
לנחת.
במיוחד זה נחת, פתאום הלכלוך שוקט,
ואז הוא רואה את כל זה, והכל נקי.
אז רגע, אז צריך לנקות, כן או לא?
כן, צריך לנקות, אבל לאט-לאט,
לאט-לאט, בעדינות, בעדינות.
כשאתה בא בברוטליות כזאת, אתה רוצה לעשות שינוי בישות שלך, או אתה עושה
את העניות, מתנזר, וכל מיני דברים, עושה נזירות,
נדרים,
לא כל כך נדר,
אז זה לא אוהבים נדרים,
לא אוהבים נזירות.
כי אתה רואה מיד את התגובה כנגד כזה.
וזה כי הכוחות האחרים שבכללם לא פראיירים,
והם רוצים את חלקם.
אז אדם, פתאום הוא מתנשא ככה להיות כזה צעדיק,
ובסוף הוא מאבד את עצמו.
אז צריך הרבה רכות, והרבה עדינות, והרבה רוממות, והרבה שימוש בהם די חכמים כמובן,
ואז לראות איך הכל נהיה יותר ויותר טוב מעצם זה שאתה מרפה
את הרצון לתקן. זה מאוד נכון עם הכוחות האחוראיים של הנפש, כוחות האחוראיים של הגוף.
כן, אדם יש לו כאב גב,
יש לו עצירות,
יש לו אפיסורה,
או בנפש יש לו כפייתיות, טורדנות,
או רצון לא מצליח להירדם,
כל מיני דברים שבאים, זה נקרא החור של הנפש.
ואז השיטה היא לא שיטה של פתרון, אלא שיטה של נשיאת הבעיה.
לשאת אותו.
יש קושי, בסדר, תצחק,
לך תראה קצת דברים מצחיקים, תצחק.
ולך תשחרר את הרצון לתקן, כי זה הנקודה.
לפעמים הרצון לתקן הוא כל כך אכזרי שהוא משאיר את האדם והוא מכפר בתוך הבוץ,
ולא מצליח לצאת מזה כי הוא רוצה כל כך לצאת מזה.
כן, אז תכפה, תכפה, תאפשר. וזה כל השיטות שאנחנו משתמשים בסופו של דבר, הן שיטות
שמאפשרות לאדם להיות שם, לשהות שם,
ומתוך זה הוא מקבל את הכוחות
לצאת מעצמו,
בלי שהוא בכלל עסוק בזה,
וזה פלא פלאים, שהכוח החיים, כוח הפתרון נמצא בתוך האדם,
וכשאתה מאפשר לו לשחרר את הרצון להשתחרר, אז הוא משתחרר דווקא.
כן?
רצית לשאול, יעקב, רצית לשאול משהו.
זוכר?
בסדר, בהצלחה שיהיה לנו, שיהיה לנו בריא,
שנצא מהמשברים שלנו.
שנצא מהמשברים שלנו.
