בשמירת הלשון.
מאוד יש להיזהר שלא להתיר לעצמו, לספר לאחרים,
איך שהיה לו עסק עם פלוני או פלוני,
והוא גזלו או עשקו בזה בזה אופן,
או שחרפו או צערו באישו,
כל כאי גרנא.
אפילו אם הוא יודע בעצמו שאינו משקר בסיפור הזה,
ואפילו אם יצטרפו לזה כל שאר פרטי ההיתר,
ועדיין אין כוונתו בעת הסיפור לתועלת.
מדוע? כי הוא לא מספר בשביל שנלמד ממנו.
הוא מספר כי הוא רוצה לנקום בו.
הוא מספר ברעתו, אין בזה שום תועלת,
רק פשוט הוא פגע בו, אז הוא מספר.
ככה וככה הוא עשה לי, וככה וככה הוא כזה,
וכולי.
דהיינו לפרסק נוצרו של חברו כדי שאבו זו
עושה אישה בעיני בני אדם ויזהרו על ידי זה מלכים מדרכם. זה לא כוונתו.
או כדי שהוא יראה בעצמו שהבריאות מגנות אותו, אולי על ידי זה ישבו עם זה חברים.
רק כוונתו כדי לבזותו בעיני בני אדם.
זה לא פשוט.
אנשים שפגועים,
מישהו פגע בהם,
הם באופן טבעי רוצים לנקום.
ולספר איך ההוא פגע בי, איך הוא עשה לי, איך הוא דיבר עליי, איך הוא... זה בסדר הדבר הזה?
רק כדי לבזותו בעיני בני אדם שיפורסם לפניהם חרפה לקלון,
עבור שזה נגע בממונו או בכבודו?
וכל שיראה יותר של דבריו יתקבלו לפני השומעים,
ויתפרסם בעיניהם לגנות ולבזיון עבור זה.
יהיה יותר שמח ויותר נהנה מזה,
מבסוט שאחרים שומעים את ביזיונו.
קרה לכם דבר כזה פעם?
כשהייתם ילדים, לא עכשיו.
אמור מאוד.
אמור מאוד.
אמור מאוד.
אמור מאוד.
