בוקר טוב,
בשורות טובות.
לגבי בריקות השחר כתוב,
כתוב ככה:
כשישמע כל תרנגול יברך הנותן לסכבי בינה,
כשלובש יתברך המלביש ערומים,
כשיניח ידיו עיניו יברך פוקח יבואים,
כשישב יברך מתיר הצורים,
כשזוקף יברך זוקף שופים,
כשאני החגה בארץ, יברך רוקה ארץ
על המים.
כשנועל מנהליו, יברך שעשה לי כל צורכי.
כשהולך, יברך המכין מצעדי גבר.
כשחוגר חגורה, סליחה שאני קורא את כל הביקורת שלך,
יברך עוזר ישראל בגבורה.
כשלובש את האבנת, אפסיק בין יבו לערווה,
וכשמסים קובע או מצנפת בראשו, ואז נוצר ישראל בתפארה.
שיטול את ידיו ויברך על נתינת ידיים,
שירכת פניו יברך המעביר שנה מעיניי,
ויהי רצון וכולי.
אבל אנחנו לא נוהגים ככה.
תשימו לב לדייק בלשון של השולחן ערוך,
הוא אומר, כשאתה עושה את זה תברך.
כשאתה עושה את זה, את זה תברך.
כשאתה עושה את זה, ואיך אנחנו נוהגים?
נאמר,
מה אתה מתבייש?
זה נכון.
אנחנו אומרים ככה בנשימה אחת את כל הברכות ביחד לכן.
אז זה באמת אומר על שולחן ערוך,
למה אנחנו לא נוהגים כמו שהוא כותב בהתחלה? למה אנחנו אומרים את הכל ביחד?
אם זה מעניין אתכם.
מצד האמת,
אדם הרי צריך לברך שהוא נהנה. מתי הוא נהנה?
כשהוא עושה הוא נהנה,
כשהוא לא עושה הוא לא נהנה.
אז אם אתה באמת פוקח את העיניים, מה אתה צריך להגיד?
אם אתה מזדקף מהמיטה,
ואז אתה אומר, את הדבר שאתה עושה,
זה כמו שאתה לוקח פרי, ומברך על פרי,
בורא פרי העץ. אז אתה לוקח, רואה את העץ, ואחר כך אתה אוכל מיד.
אז תשאלו אותי למה, אני שאלתי אותך.
למה?
למה זה ככה?
למה מברכים את הכל ביחד? אז זה אומר השולחן הלך בהמשך.
עכשיו,
מפני שאין העדיים נקיות,
כשאתה קם, עדיין לא נטלת את העדיים. אתה אומר את הברכות, אם לפי דבר אתה פוקח עיניים או כל זה,
אז העדיים הן אינן טהורות.
גם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותן,
את הברכות,
נהגו לסדרן בבית הכנסת ועונים אמן אחריהם ויוצאים ידי חובתם
בגלל הדבר הזה. יש כאן לכתחילה,
האדם צריך לברך באמת על כל דבר שהוא נהנה באותו רגע.
אבל היא היום, בגלל מה שציינו כאן,
יש גם נטילת ידיים ויש גם עמי הרצון.
שמה זה עמי הרצון?
וצריך להבין שפעם רוב האנשים היו אנלפביטים,
לא ידעו לקרוא.
אני עוד זוכר, בילדותי היו בבנקים אנשים שלא ידעו לחתום.
לא ידעו לחתום. מה עשו?
היה כרית כזאת,
ועם אצבעות היו שמים ככה,
כמו בזיהוי פלילי.
ככה היו חותמים.
תביעת עזבאות.
זה היה 90 אנשים בעולם לא ידעו קרוא וכתוב.
היום התקדמנו קצת, נכון?
כן. מישהו יודע לקרוא, מישהו לא יודע?
זה צריך להיות דבר נדיר.
כן, אז זה אומר, גם כשענף הבטן לא יודעים לברך, לא יודעים לקרוא,
אז החזן צריך להוציא את כולם,
וברגע שאומרים אמן,
הם יוצאים ידי חובה.
זאתי הסיבה למה אנחנו אומרים היום את כל הברכות ביחד,
בדיעבד כמובן, אבל לכתחילה
האדם צריך להודות לקדוש ברוך הוא על כל דבר שהוא נהנה מהעולם הזה.
מישהו כבר אכל ארוחת בוקר כאן?
אה, סליחה,
אבל שתוכלו לא לשכוח, נהנים, כן.
כל דבר צריך להודות לקדוש ברוך הוא.
אני רוצה להתייחס כאן לאחת הברכות.
כתוב, שנועל מנהליו יברך
שעשה לי כל צורכי.
שעשה לי כל צורכי.
מה זה הברכה הזאת?
שאתה נועל נעליים,
אתה רוצה להגיד שעשה לי כל צורכי.
אני לא יודע אם שמתם לב שהכוהנים שעולים לדוכן עולים יחפים.
מישהו שם לב לזה?
לא?
נהי,
מה הסיבה?
זה למדתי מהרב שיהודה זכר צדיק לבחר.
זה סיפור אמנם, אבל זה גם נוגע לדבר הזה.
בשעתו הייתי קשור גם לאחותו של הרב שיהודה, זיכרונה לברכה,
הבת של הרב קוק.
יום אחד היא אומרת, הייתי בין מאי הבית שלהם.
אז אני אומר לך, אומר לי, אחותו,
תגיד לרב ציודה שייתן לי את הנעליים לסנדלר.
אני שמתי לב, היא אומרת,
שהסוליה היא שחוקה לגמרי.
אני בתמימותי באתי לרב ואמרתי לו, הרב,
כבוד הרב, אפשר, תראה, הנעליים שחוקות,
תן את
הנעליים לסנדלר.
פעם מעט, היום מחליפים נעליים,
הם כבר כמעט סנדלרים.
אז הוא הסתכל עליי ככה, הוא אומר,
מה, שעשה לי כל צורכי, תגיד לה, הוא כבר קלט.
לה זה לאחר טוב.
שעשה לי כל צורכי שעוד, תגיד לי מה לעשות.
הבנתי את הפה.
הנעליים זה שיא הפרטיות.
זה החלק הכי תחתון בגוף האדם.
עכשיו, אתה עולה לדוכן,
אתה עובד בבית המקדש,
אתה צריך להיות אדם פרטי?
אלא מה?
על מה צריך להוריד?
של נעליך מרגליך,
כי המקום שאתה עומד נלמד קודש.
אז כל מי שרוצה קצת להתחזק,
יקח את הפרטיות שלו, יוריד את הנעליים.
למה? נוח לך ויחף?
להיות צלעים.
כל דבר שאנחנו עושים, יש לו משמעות רוחנית, גם המוסרית.
אז תחשוב לאבא,
תחשוב על העניין הזה.
אתה עובד את אלוקים, יאללה.
קח את הפרטיות, שים בצד, בסדר?
אתה רוצה להתחתן?
קח את הפרטיות, שים בצד.
שיהיה לנו יום טוב, בשורות טובות.
אתה רוצה להתחתן?
