שלום, שלום.
וואו, אותך רציתי משהו רגע.
תראה, בדף,
בדף,
במקור שלוש, יש שם משפט ביידיש, הלכתי למישהו שיסביר לי את זה.
כי אני אנסה לתרגם את זה גם עם הזה שלך.
הלכתי היום ל...
ל...
את הכנסת,
יהודי שיודע יידיש, הוא אמר לי, הוא לא אמר לי את זה לגמרי היום. אבל זכרתי שיש לך...
שלום עליכם.
יודעים, וואו, רציתי להגיד,
יש לי בן שהיה לו מר מצווה, פרשת חוקת,
אבל הזכרתי שהיום יום הולדת שלו, לא רק שזה,
לא סתם פרשת חוקת.
ואני חיפשתי מה לדרוש, התחלתי לחפש מה לדרוש, להכין לו דרשה, משהו בזה,
ומורי ורבי,
שאני מזכיר אותו פה הרבה, והיום עוד אני אזכיר אותו, הרב יהושע רוזן,
אמר לי
לא לדרוש על מי מריבה.
לא דורשים הלכתאים של קדמונים בציבור,
כך הוא אמר לי.
אז בסדר, מצאתי משהו דברים יפים על פרה אדומה, פרה אדומה,
כשהיא חז"ל אומרים, תבוא פרה,
זה כאילו כפרה על חטא העגל.
למשל לבן מלך שטינף את הפלטנית של המלך,
אז אומרים לה אמא, תבואי תינקי.
אז היה חטא העגל, בפרה זה כפרה, האמא מכפרת על ה...
הדבר הזה.
ושם החז"ל אומרים, פרה, תמומה, תמימה,
תמימה, מה פרה, מה תמימה? גם ישראל אין בהם מום, הם תמימים, הכל דורשים על ישראל,
על התמימות שלהם, שאין להם חטא, ומקיאים,
וחטא שלהם יקרה,
זה הדרשה בערך שדרשנו.
אני זוכר שפתחתי גם בשיחות הרב צבי יהודה,
נדבר עד היום בירד, גם בשיעור,
קבעתי בשיחות שם יהודה,
אני לא מזכיר, כאילו אני עומד בפרשה כמעט.
לא מדברים על חטא, אנחנו לא מבינים מה משה,
אתה, אנחנו לא מבינים, אנחנו לא...
זה עשר, מה זה עשר? מאה דרגות מעלינו.
איך צריך להתייחס.
אבל בכל זאת, כאן בספרים כן דורשים את זה, ודווקא השם משמואל,
ברוב השיחות שלא יודע כמה, אולי הבאתי פה משהו קטן,
הוא מאוד מאוד מנסה להסביר את משה,
לא שהוא טעה, לא שהוא טעה, אלא היה לו חשבון אחר, היה לו חשבון אחר בהבנה, אבל לא שהוא...
הוא מאוד מאוד דורש.
מטרד, כאילו,
אז בואו נראה כאן גם, אז הבאתי כן פסקה אחת בזה.
כלומר, הוא מדבר כאן, מרוב ענווה, מרוב זה, אז משה, היה לו פה איזה טעות,
אבל זה לא, עכשיו אי אפשר להגיד, אני לא יכול להגיד את המשפט הזה.
משה טעה, אני לא, אי אפשר להגיד את זה.
בואו נראה איך הוא קורא, איך הוא קורא.
אחד, מקור אחד, עניין מי מריבה.
כבוד קדושת אבי, אדוני
ומורי ורבי,
זכר צדיק וברכה לחיי עולם הבא,
אבנינזר,
הגיד,
זה ממה שאמרו חז"ל,
תשמישי קדושה נגנזים,
כן? תשמיש קדושה צריך לגנוז אותו,
תשמישי מצווה נזרקים. נגיד כמו טלית, טלית, באמת טלית שהיא נשחקה,
לא צריך לגנוז אותה.
אין לה קדושה בבד, כן?
אז זה תשמישי מצווה, נזרקים.
אז הוא אומר, מזה נראה שתשמישי קדושה,
נשאר בהם רושם של הקדושה,
ואילו תשמישי מצווה, לא נשאר בהם כלום.
אין בזה איזה רושם.
טוב, תכף יסביר את זה.
ומשה רבנו, עליו השלום, מחמת, על זוותנותו,
חשב את הסלע שהוא עצמו עצור שבחוריו, לפני שיש מצווה,
שלא נשאר בו רושם.
ולכן היה צריך,
דבר שהיה צריך לקטוע, כמו בתחילה. הרי, הרי אחת התמיהות,
אנחנו, צריך להבין, חטא ממריבה,
הוא קורה בסוף
ארבעים שנה של הלכה במדבר.
כן, בפרשה שלנו יש דילוג
של שלושים ושמונה שנה
מפסוק לפסוק, בלי שמרגישים.
כתוב את מצוות פרה אדומה,
מצוות פרה אדומה,
מצוות פרה אדומה,
כן, זה פרק שלם של מצוות פרה אדומה וכל זה,
ואז כתוב פרק כ' בפרשה,
ויבואו בני ישראל כל העדה,
מדבר צין בחודש הראשון,
וישב העם בקדת, ואתם עד שמע ותקבר שם.
א' ניסן.
אומר רש"י,
אומר רש"י, כל העדה,
עדה שלמה,
שמתו כבר
מתי מדבר.
כלומר, פה, פה מתחילת
הפרשה לבן גהן, עוברים 38 שנה,
שלא היה דיבור עם משה,
בגלל שישראל היו נזופים, גם משה אין נזוף.
כן? עכשיו,
לא היה להם מים, בגלל שמתה מרים,
והיה לה הבאה ממשה וזה,
ואז הוא מגיע עניין, וישהו אומר, קח את המטה ועקל את העם,
ועוצר מים מן הסלע.
ומשה מכה בסלע.
וישהו אומר לו,
יען לא האמנתם בי להקדישני.
אם היית מדבר לסלע, היה קידוש שם יותר גדול.
למה?
כי היו רואים שבלי הכאה,
כשהוא רצה שמאמני אצל זה, בני ישראל יקבלו דרך וכיוון
בכניסה שלהם לארץ ישראל.
ואז הם טוב, מה עושים? באים, מתפללים, אומרים איזה תפילה, אומרים איזה פרק,
שני אליו, ככה חז"ן אומרים,
שני אליו, וזה פרק אחד, זה פסוק אחד,
וכל מסע היו רואים שכשיש איזה צרה, שיש איזה משהו, מתכנסים, מתפללים, והשם עוזר.
אתה אומר להכות,
אז הם מבינים שזה בא מתוך עוני,
זה בא מתוך טיסורים, זה בא מתוך זה,
יען לא יאמדתי להקדישן.
ומשה,
תראו לכם, הוא הולך ארבעים שנה במדבר,
הוא מגיע כבר לכיסה לארץ,
והוא אומר לו, אתה לא נכנס.
זה קשה.
הוא ואהרון שלו, והוא גם אהרון קמה.
שהיה שותף איתו באיזה משהו.
אז הוא אומר כאן,
אז בהתחלת הליכתם במדבר לא היה מים, או שהיכה באמת.
יש הרבה הרבה סברים בעניין הזה.
יש אור החיים, אור החיים מביא עשר שיטות,
הוא אומר, זה אמר ככה, זה אמר ככה, זה אמר ככה,
ולא מתיישב לי שום פירוש.
תרתי לי מנוחה, ככה הוא אומר,
חיפשתי לי איזה מנוחה באה.
יש פירוש של העמק דבר הנציב, שאני הרבה אוהב להגיד אותו,
לא אגיד לכם אותו עכשיו.
פורסם הרמב״ם, הרמב״ם אומר שמשה היה שלם במידות,
נקי מכל זה, ופה הוא כעס, וכשהוא כעס אז הוא...
אז פעם ראשונה היכו,
למה עכשיו הקהל לא הייתה טובה?
רבי סעידיה גאון מסביר שדור המדבר, דור המדבר, דור קשה, דור הזה עם ניסיונות וככה,
בסדר, צריך רכות.
עכשיו בין ארץ ישראל, זה דור חדש,
זה דור של גדלות.
צריך להנהיג אותם אחרת, לא עם מקל חובלים.
אמונה גדולה, כמו שאנחנו אומרים היום.
דור של גאולה, אתה רואה אותה באמונה גבוהה, לא באמונה של גן.
זה משהו אחר.
וזה היה מה שמשה לא מבין.
לא מקל חובלים, זה לא
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה מדמו.
אז משה רבנו, שורה 5,
חשב מחמד שהסלע הוא תשמיש מצווה,
לא נשאר בו רושם של הקדושה,
ולכן צריך ללכת אותו,
כמו בהתחלה.
ובאמת, הוא היה תשמיש של קדושה, שנשאר בו רושם,
ואין צריך להגותו,
רק בדיבור בלבד.
עד כאן דברי
קדושים של אבא.
עכשיו, הוא בא ואומר, ויש לומר עוד טעם,
מאין נצמחה המחשבה הזו מאשר רבנו להחשיב את הסלע הזו לתשמיש קדושה?
אלא תשמיש מצווה, אחרי שהוא באמת תשמיש קדושה.
כי מחמת נבנותו עדיין אינו כל כך... כלומר, להגיד בגלל הענווה שלו, אז הוא הבין, מה זה אומר?
מה זאת אומרת, שבגלל הנבל שלו,
הוא חשב שזה תשבית מצווה.
מה? זה לא מובן.
אז הוא אומר, עכשיו פה, פה,
אני ראיתי את הפסקה הזאת, כל כך שמחתי, למה שמחתי?
כי מורי ורבי הרב רוזן, תמיד תמיד היה אומר לי את הרעיון הזה, ולא זכרתי את זה משם משמואל.
הוא אמר,
שואלים, העולם שואל,
מה אתה הנבל של משה?
מה, הוא לא ידע מה הדרגה שלו? הוא לא ידע משהו כזה מיוחד?
אי אפשר, תכף הוא יגיד, לא ייתכן שהוא אומר גם,
שאדם יטה במהות נפשו.
אדם צריך לדעת מי אתה, אתה צריך לדעת מי אתה.
יש לך יכולת, יש לך כוחות,
לבוא ולהגיד, אני לא, זה לא ענווה.
מוסר אביך,
הכנתי את זה להוריד את התשובה, יש גם מוסר אביך,
יש גם מוסר אביך טוב.
מוסר אביך, הרב יש לו פרקים נפלאים בנקודה הזאת של ענווה.
הוא אומר, הענווה היא מידה טובה.
כשהוא יודע עניין הענווה,
המושגה היטב, יודע איך להתנהג בה, אבל הכניסה בנפשו.
הוא אומר, קראנו את זה פעם קודם גם,
שהענווה יכולה להביא ידי צבון,
היא מצרנית,
כי הצבות לא תבוא, למה אדם הצוג?
שהוא מחליט שערכו האישי מרומם,
ראוי לגדלות,
ולמורד למוחו הוא מוצא עצמו חסרונות ומחסורים.
טוב, זה קצת אולי שונה.
מה הענווה של משה רבנו?
אז ככה ארוזן אמר, הענווה של משה,
הוא אמר, אם מישהו אחר
היה מקבל את כל התכונות שאני קיבלתי בנפש שלי, הוא היה עושה מהם משהו יותר גדול.
הוא היה משהו יותר גדול.
זו הענווה של משה.
לא שהוא לא ידע מה יש בו.
אז את זה כאן אומר השם משמואל, ממש מעין זה.
הוא אומר,
שורה 15:
"כי יתכן שמשה רבנו ליד היה מעוד נפשו"?
האם אתה אדם גדול,
הוא יודע בדיוק מי...
כן, יש כאן משהו,
נזכרתי בעוד משהו.
כתוב בגמרא, בסוף מסכת סוטה.
הוא היה עומד, משמת רבי,
בטלה ענווה.
בטלה ענווה, אין, כאילו זהו היה הענווה של הדור,
משמת רבי,
בטלה ענווה.
אמר רבי יוסף,
לא תיתנה ענווה
דאי כהנא.
אל תכתוב שהתבטלה ענווה, כי אני נמצא.
אני הענב.
מה, איזה ענווה?
אז מרוב שהנשיאים התקשרו בזה, אמרו,
לא, יש איזה תנא אחת שקוראים לו אנא,
והוא התכוון אליו.
אבל באמת,
באמת הרב אומר,
בדיוק את הנקודה הזאת, רגע, אני רואה איפה זה,
איתכם פה מביאים לי ספרים שאני לא,
יש שם את המוסר אביך השני, רגע, רגע, רגע, רגע.
הוא אומר, לפעמים אדם,
יש דברים שאדם גדול, אדם זה, הוא צריך להשמע את המשנה הזאת, הוא צריך להגיד את הדבר הזה.
הוא אומר, קצה בזה, מצאנו דברים כאלה שהותקו לקדושים לצורך שעה,
ואין מקום שאתם כי ראוי לכך ושעה ולקח,
ומזה הוא מציל ולא תיתנה ענווה, די כהנא.
או אחד אמר, כתוב שם, בטלה ירת חטא.
הוא אמר, לא בטלה ירת חטא, די כהנא.
למה, איך אתה אומר את זה? אומר הרב, יש כאן צורך מצווה,
שלא לקבוע משנה מוטעת.
לא, הוא לא בא להגיד עכשיו שאני אנה, הוא בא להתגאות בזה.
אבל הוא רואה עכשיו שכותבים במשנה,
משמץ רבי בטלה ענווה.
אז הוא אומר, זה לא נכון, יש פה עדיין ענווה בעולם.
הוא לא אמר את זה מצד גאווה, הוא אומר את זה מצד שלא יהיה כתוב בגמרא משהו מוטה.
כי אני קיים עכשיו.
אני צריך להגיד את זה.
הוא יודע את המעלה שלו. כרגע יש ענווה בעולם, אל תכתוב אין ענווה.
והוכיח שלא באה קבלה, בעל ענווה אווירת חטא.
כמו שרשב"י אומר, הייתי בני עלייה והם מועטים,
ועם שניים, אני והבן שלי.
שאלה הם גופי תורה,
כי צריך לדעת מה המעלה של רשב"י.
ויש כל מיני סניפים
בענייני התורה.
אם כן, מכלל התורה,
מכלל התורה, ידיעה בדבר הזה.
וכיוון שהוא עכשיו ראה שאם יגידו דבר כזה,
הוא מונע טוב מבני עולם,
אז לכן הוא צריך להגיד את זה.
ולפעמים מותר לחסיד גדול לשבח עצמו כדי שיתכנעו במעלתו.
אז לכן, אני אומר, זה משלים את הנקודה הזאת.
זה ממש, זה קשה.
ענווה אומר,
איננו שייטה במהות נפשו.
אם אתה מגיע, כן, לענווה,
אז אתה לא מוציא את עצמך מהכוח אל הפועל.
הרב, בעוד התשובה, בהקדמה גם,
אני אומר, אני רוצה לכתוב על התשובה.
הרב אומר, אני, זה כמה אני נלחם מלחמה פנימית,
ורוח חזקה דוחפת אותי לדבר על התשובה.
בכל רעיונותיי רק מורכזים בה,
אני חושב על זה הרבה, וכתבו את זה כבר הרבה בתורה, בנביאים, בכתובים,
אבל לדורנו אין דברים מספיק ברורים לזה.
אז אני נדחף מעצמותי הפנימית לדבר על דבר התשובה,
והנה נסתלת בעצמי מחשבתי,
הראוי לי לדבר על התשובה?
כתבו על זה כבר גדולי הדורות, הראשונים, הכול, איך אני בכלל יכול להתייצב כאן?
נו,
ענווה כזו,
אין ספר הוראות התשובה, תראו לכם מה זה,
מה היינו עושים.
אומר הרב, לא תוכל כל נחושה שבעולם לפטרני בתביעתי הפנימית.
מוכרח אני לדבר על התשובה
להבנת התוכן שלו בדורנו.
כן? אז הוא מצד אחד דומה לענווה, מה אני יכול,
זאת שני, יש לי אחות, יש לי שליחות בדור,
אני צריך לעשות את זה.
זה לדעת, זו נקודה, אנשים מענווה
לא נכונה, כן?
הם לא מביאים ברכה לעולם, הם לא מביאים ברכה לעולם.
גם באורות, וואי, אתה יודע, פתאום צפו לי פה דברים.
באורות התורה,
הרב אומר,
הוא אומר, אדם
שלא
כאילו מעריק את המקום שלו, את מה שהוא יכול להביא בתורה,
על זה נאמר,
ויתר הקדוש ברוך הוא.
כלומר, בכלל העניין של לימוד תורה, שהוא יודע את המעלה שלו בתורה, ואם הוא לא
מוציא מהכוח אל הפועל את מה שהוא יכול,
הנה,
ביטול תורה,
ביטול תורה נחשב לכל אדם לפי מדרגתו.
ומי שיכול לעלות במחשבתו למדרגה גבוהה,
והוא מתעצל,
הוא מתפחד,
כן, אז הוא אומר, לא, אני לא,
הרב לא אמר את זה בשנה הזאת, אני אומר את זה בשנה הזאת.
הוא מואז במדתו העליונה,
הוא מניח את מעלויות למטה,
כן, זה יכול להיות מהרבה סיבות.
אבל חלק מהסיבות, הוא אומר, אני בכלל לא ראוי, אני לא, הרי מה אני, אני עכשיו, אני איך אני אתן הרצאה? אני רק את ההרצאה, תגיד.
אומר הרב, הרי הוא מואס את תורת השם הראויה לו.
אתה עכשיו יכול במדרגה מסוימת ואתה מואס את זה?
על זה נאמר, ויתר הקדוש ברוך הוא על יהודה זרה, גילוי ושלכות דמים,
ולא ויתור על מועסה של תורה.
מה זה על מועסה של תורה?
שמאזת במדרגה שאתה ראוי לה. אתם שומעים?
זה דברים חמורים.
למה אני זועק את זה מנת ליבי?
אני אומר לכם פה עכשיו לא בענווה, אל תחלו שאני לא ענו,
אני מכיר בעצמי שאני אדם בינוני. בינוני, לא, אני לא יודע את כל התורה כולה, אני לא יודע על ראשון עיני ואחון עיני וגמרות וזה.
יש מידה בינונית שאני יודע, אני אומר לאנשים וכולם, אני אומר את זה הרבה.
עם הבינוניות שלי, הצלחתי להביא ברכה לעולם.
יכולתי להגיד, אני כשפעם שהייתי צריך להתחיל לדבר, לא יכולתי לדבר. לא יכול לדבר איתך, לא היה לי כל כך,
לא ידעתי איך לדברים, הייתי בא פה לסעודה בשבת, לא ידעתי איך לקום עכשיו, אני צריך לקום לדבר,
כואב בטן, לא אוכל כלום עד שיעבור השיחה הזאת.
אבל
רגעתי שיש שליחות בעולם, יש שליחות בעולם, תעשו את השליחות בעולם.
במיוחד עכשיו שהבן שלי נהרג שנה וחצי,
אני הולך לכל מקום, אני מדבר לכל מקום,
אני יודע שאני מביא ברכה,
לא גאון הדור ולא,
אל תכתבו עליי שליטה, בסדר?
לא, שליטה זה ברכה, שיאכלו איך את זה מאמן.
אל תכתבו הגאון.
וזה כואב, כן, אני צועק את זה כי
יום אחד
היה פה אלון של מכון מאיר, לפני כבר 40 שנה, לא יודע כמה,
לא, 30 שנה.
התקשרה העורכת שעורכת את האלון הזה,
שלום, אני רוצה שתכתוב לאלון.
לכתוב לאלון, אף פעם לא כתבתי שום מאמר,
לא יודע בכלל, לא יודע, לא יודע להקליד,
לא יודע בכלל לדבר כזה,
ובכלל לא יודע לכתוב.
היא אומרת לי, אני שמעתי שורים שלך,
מה שאתה מדבר תכתוב.
טוב, למדתי עם איזה איסורים היה, למסכנה.
הייתי, לא יודע להקליד, הייתי כותב את זה בכתב יד,
כותב,
שם לה את זה, הייתה גרפוס, שם לה את זה בתיבה,
הייתה יורדת, לוקחת את זה, מקלידה,
שולחת לי את זה פה בפקס,
היית עושה הגאות, היה זה.
ככה, שנים,
טרטור.
לא יודע להקליד, לא יודע את זה.
לפעמים הייתי כבר הייתי נותן לה להשתיש את הקליד, אמרתי כבר, הלחמים כבר, לא יודע.
אחר כך היה לי איזו הפסקה,
וכשחזרתי לכתוב, אמר לי, עד כאן, אתה רוצה? תכתוב, מצטערת.
טוב.
התחלתי, זה, זה, זה.
ומה זה עושה?
כל יום שני וחמישהי אני הולך ברחוב,
מישהו ראה אותי,
הרב, אתה לא מכיר אותי, הם מכירים אותך מהאלון,
הם מכירים אותך מהדבר תורה שלך.
אז מה?
היית יכול להיות, אתם
לומדים, קשה, כן, קשה לפעמים להיות
על הבמה.
קשה להיות ולקום ולדבר,
אבל אם אתה עכשיו מונע את עצמך,
אומר הרב, אתה מואס בתורת השם הראויה לך.
זה לא פשוט.
אני אומר את זה כי צריכים עוד אנשים, צריכים, אתם יודעים, חסר לנו מלא מורים בבתי ספר.
אתם לא תאמינו, בחמד, בחמד, לא בבית ספר רגילים, בחמד יש מורים ערביים,
יש בחמד גננות ערביות שקוראות עם הילדים קריאת שמע.
הדור זועק, אז אתה אומר, מה אני עכשיו, מה אני פה ל... קשה ללמד, יש לי תלמיד, כל יום מוציא אותי מה...
היום כמעט.
יש גם קשיים, אבל לא בגלל זה לא נלמד את התורה את עם ישראל.
לכן הענווה הזאת, היא מאוד מאוד כאן אומר, וזה מצאתי פה שורש בשם משמואל,
שאומר,
ענווה איננה שיטעה במהות נפשו, בסדר?
קחו את זה, כל אחד יבהר לעצמו מה מהות נפשי,
איפה אני צריך להיות, ושם תהיה.
ראיתי השבוע איזו שיחה שמזכיר את הרבי מלובביץ', שהייתה אסכרה שהיה ג' לתמוז, זה היה יום פטירתו.
למאן דה-אמר שנפטר.
אומר הרבי,
אם אתה חי, סימן שיש לך שליחות.
אדם יש לך, הוא מדבר הרבה, יש לו כל השלוחים שלו בכל העולם.
אומר, ואיך אדם ידע מה השליחות שלו?
איפה שאתה נמצא, שם השליחות שלך.
קורה לפעמים איזה אירוע בחיים, שאתה צריך להבין שמזה השליחות שלך.
הוא מספר על הרב אבר, הרב יאשיהו אבר,
היה יהודי צדיק,
יום אחד, היה לו בעיות בכליה,
כמעט מצאו לו איזה תורם, תרם לו כליה.
וכאילו, הוא כותב את זה, תוך כמה דקות הוא הבין שיש לו שטחות בעולם, אמר לשטות שמי,
אם היה לי כמה זה, כנראה שיש לך זכות.
הוא הקים ארגון שנקרא מתנת חיים,
שבה הוא קורא לאנשים לתרום כליה לאנשים.
1,300 התרמות כליה זכו,
1,300 אנשים זכו לתרומת כליה בזכות הדבר הזה.
חתן שלי גם תרם כליה דרכו,
והיה מאוד בקשר איתו.
הוא נפטר בקורונה,
לצערנו.
צדיק יסוד עולם.
אז הוא אומר, הוא הבין, בא לי הדבר הזה,
אני אבין שיש לי שליחות,
אני הולך לשליחות שלי.
סיפר על איזה אישה אחת צדיקה, היא כנראה מפורסמת,
לא יודע, 13-14 ילדים,
היה לה עוני גדול בבית.
יום אחד היה יום הולדת של הילד,
אמא, תכיני לי עוגה ליום הולדת.
היא פותחת למקרר, אין לה ביצה אחת במקרר.
ככה הוא מספר שם.
הוא אמר, ריבונו של עולם, תוציאו אותי מהמצב הזה עכשיו,
אני אעזור לרבים של אגו למצב שלי.
לא יודע איך זה הדבר יסתדר, הלכה, הקים הארגון לב מלכה.
לב מלכה בכל הארץ. הם עוזרים למאות ואלפי משפחות,
להביא להם מוצרים, להביא להם את זה, שלא יהיו ברעב,
לא יהיו בעוני.
הוא אומר, היא תפסה את זה רגע, ומי נמר השטיחות שלה?
זה מה שאדם צריך לעשות.
אני קטונתי מכל הזה ברגע שהבן שלי נהרג,
הבנתי שיש את השליחות,
עוד שליחות.
כשבאנו לצאת ללוויה במוצא שבת,
עמדו עשרות אנשים ויותר מול הבית שלנו
ושארנו שירים של "החלקנו קול בית ישראל" וזה, עם דגלים וחרדים,
ואמרתי, וואו, זה לא אירוע פרטי, זה אירוע של כלל ישראל.
תהיה שם,
לקח את השטיחות הזאת.
מבקשים אותי, אני מדבר, מבקשים ממני, אני מדבר, מבקשים לי, אני מדבר,
אין יום כמעט שאין איזה משהו.
אני מביא ברכה, אני מדבר על משהו לאנשים, אז אני צריך להיות שם.
אתה יכול לבוא, לסגור את הזה, להיכנס למיטה,
ואתמול מישהו שאל אותי,
לא יודע למה הייתי בגילוי לב.
הוא אומר לי, ככה, ידיד כזה, מה, ככה, צא, לדעת, איפה אני נמצא? מה, מה שאתם אומרים לכם?
אמרתי לו, תשמע, יש ימים
שאתה מרגיש, אתה לא יכול לעשות את הכאב הזה.
באמת, לא, לא, זה משהו שלא, אף שאף אחד לא ידע.
בן שלך שנהרג,
לא משנה איך, כל שכול זה,
עוד שכול של הרוגי מלכות זה יותר קל יחסית, מאיזו תאונה או משהו.
ועדיין זה קשה, אתה רואה את התמונה, אתה רואה את זה,
הוא אומר, איך אני חי עכשיו עד מאה ועשרים ככה.
מצד שני,
קיבלנו שליחות, תעשה את השליחות שלך, כל פעם שאני הולך, מדבר, מדבר עליו, מזכיר אותו.
בשבת נסעתי לבן שלי, גר באבני איתן בגולן,
נכנסתי לשבת לבית הכנסת,
מגיע אליי הרב, מראה לי את הלו"ס של השבת,
ב-18:00 יש לו שיעור, שיעור של הרב.
נו, אז אתה תיתן שיעור במקומי?
בסדר, בסדר.
לא ראוי לך, לא התכוננתי, לא חצבתי, לא באתי עם איזה מקורות,
לא,
שיעורי על ידידיה. אמרתי, פה עוד לא דיברתי על ידידיה, אני אדבר על ידידיה.
בענווה לא נכונה,
אתה משתתק ואתה לא עושה כלום.
דע את מקומך,
דע את שליחותך,
דע את קטינך בעולם.
ידידי הבן שלי, כמה פעמים אני אומר,
כותב לי מכתב, היה, כמה כמה הוא היה,
בסדר,
שנה לפני שהוא נהרג,
אולי 25, 24,
כתב לי מכתב, אבא יקר,
האשמנו כמה חברים וחשבנו,
אם כל דור
זה משהו חדש בעולם,
אז במה אנחנו שדרוג של ההורים שלנו?
במחשבה, מה השליחות שלנו? מה הנקודה שלנו בעולם? מה הנקודה שלנו בדור?
שם אתה צריך להיות.
אל תגיד, אני, אין דבר כזה, כל אדם,
איפה פגשתי מישהו?
איזה, כן, דיברתי השבוע עם איזה,
לא יודע, חתן אתיופי מתחתן.
איפה, מה אתה עושה?
תלמיד חוכם כזה, אני יודע, יש בו תורה.
מה אתה, אתה יודע כמה מבני הקהילה שלך שצריכים עזרה, צריכים זה, הם אבודים.
אתה הולך לגור שם, תאסף לך איזה קהילה,
תעשה את זה שיעור פעם בשבוע, אתה יודע כמה ברכה תביא?
לא צריך להיות גדול הדור בשביל ללמד תורה.
אוקיי, אל תזהר, אל תגיד שטויות אם אתה...
הם אומרים, יש אדם שהגיע להוראה ולא מורה,
רבים חללים מפילה.
גם מי שלא הגיע להוראה ומורה, זה גם לא טוב.
ועצובים כל ה... אבל הגיע להוראה ומורה,
יש לך מה להגיד, אל ת...
באמת, זה ללמוד מחב"ד.
בחורים צעירים באים את הכנסת, שלום, באנו להגיד דבר תורה, הוא קם, הוא אומר דבר תורה, הוא לא...
הוא לא נבהל.
מביאים ברכה.
צריך להגיש שהיה צריך להגיש שליחות.
טוב, עד כאן במשפט הזה, כן?
הוא אומר, עוד פעם,
הייתכן שמשאב על יד אדם מאוד נפשו,
והענווה אינה שייתן במהות נפשו.
אלא מה היה הענווה? עכשיו פה הוא אומר מה שאמרתי לכם.
אלא שחושב חשבונות
שלעומת טוב תולדתו ושעה מרקרב,
כלומר לעומת הכוחות שהוא קיבל,
לא יצא ידי חובתו לעומת גדול שמתברך. אז הוא לא מספיק השיג את מה שהוא יכל להשיג.
בכוחות שהוא קיבל.
אם הוא אומר שאם הם יודעים שהסלע,
הוא אותו סלע שהוא יכה בו פעם... כן, זה אחד ה... כן. הוא אומר, אם משה יכה בו פעם...
אז הוא נהפך לתשמיש קדושה.
כן, כן. משהו כזה, כן. כשהיה אותו מספיק גדול, אז ההקעה בתל אביב. בדיוק, כן. נכון, נכון. זה אומר, מחמד זה שהוא חשב שהוא לא השיג מה שהוא יכול להשיג,
כי היה שפל בעיניו,
ועל כן אין זה עניין לחשבו, לכן הוא חשב
שזה לא תשמיש מצווה, הוא חשב שזה תשמיש מצווה, תשמיש מצווה, תשמיש קדושה.
בגלל הענווה הזאת, כן.
ונראה לפי האמור במאמר הקודם,
לא יודע,
דמענת משה רבנו שלא היה בו שינוי,
באה לו מאחד שזכה לתורה.
יש לומר, כמו שאמר שאינו בעצמו, אין לו שינוי מצד קדושה,
עניין קדושה הוא דבר שאין לו שינוי. קדוש לעולם קיים, יש ביטוי כזה, קדוש לעולם קיים.
הצדיקים,
עתיד הכל בכל לאחיותם, לא חוזרים לאפרם,
שנאמר, והיה נשאר בציון ונותר בירושלים, קדוש שיאמר לו.
מה קדוש בעולם קיים?
אף צדיקים לא מקיימים.
ותשמישיו, אחרי שזכה לתורה,
היו תשמיש קדושה ואין להם שינוי.
שוב, זה משהו לא ידע.
ועל כן נגנזה בירה של מרים כדין תשמיש קדושה, שנגנזים.
כן, למה גנזו אותה? כי זה היה תשמיש קדושה.
ועל כן נשארה עד היום כמעיין הנובע,
שהשקה האריזה לתרבי חיים וטל, כוס ממנה.
ככה מסופר, כשאתה לקח אותו לטבריה, יש שם איזה מקום, איזה בארה של מרים.
ככה מקובל ב...
אז הוא הלך שם והשקה אותו, וכל חוכמתו
זכה מזה.
כשיש עצרת שמים וזה, עושים שם תפילה ליד, לא יודע, לא,
יש כאלה שיודעים איפה הבאר הזה,
ועושים שם תפילות וזה, שיהיה מים,
שיהיה גשם.
אבל הצור שהכה בפעם ראשונה היה קודם
מתן תורה.
על כן חששנו ראשון עצמי שמצווה,
ובאמת זה שהיה תשמיר קדושה, לא משום אשרה בנו, עצמי שהשם יתברך.
זו הייתה טעות, בסדר.
מעניין, עכשיו בני ישראל מגיעים לגבול ארץ אדום,
הוא מביא את זה כמה פעמים,
את הממראה הזאת, רש"י אומר,
כשהגיעו לגבול ארץ אדום, מת אהרון הכהן.
מה, מה, למה, מה קרה?
אז הוא מביא את רש"י במקור שתיים,
מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע,
נפרצו מעשיהם,
וחסרו הצדיק הזה, כי הם היו אומרים לאדום,
אולי אני אעבור כאן וכל זה.
מה, מה?
וכבר דקדקנו מה היה החטא בזה,
ואז לא כל כך נצטוו לפתוח בשלום אפילו עם שבע האומות.
אמרנו שהחטא היה שהזכירו תיבת אחיך,
כאילו מבקשים ראשי מאחר האחווה שלהם.
כה אמר אחיך ישראל.
לא אחיך, אתה רוצה לעבור פה? אתה לא הולך לעשות שלום עם הגויים כמו אחיך,
וכן, אפרופו, כמשר אדם שרוצים לעשות.
אין, הם לא אמלואי הכי חיים, הם לא יודו בזה.
אבל עדיין יש להשיב על התורה עצמה קרא או תמך,
כתוב לא תטבע דומה כי הכי חי הוא.
נו, אדום גם כן, כאילו מעשיו.
אלא הוא אומר, הבעיה היא כזאת, תשמעו, זה מאוד,
יש שני שמות,
יעקב, היה לו יעקב,
ואחרי זה ישראל.
יעקב הוא שם התולדה שלו,
וישראל הוא שבא מצד מעשיו,
כי שרר אתה עם אלוקים אשים ותאכל.
כן, והשם ישראל לא מתבטל, השם יעקב לא התבטל.
פעם שאלתי ילדים בכיתה א', למה באברהם
שינו לו לאברהם, אין כבר יותר אברהם. כתוב, כל הקורא אברהם עובר בעשה,
זה אסור לקרוא אברהם.
ולמה ביעקב בישראל
נשאר השם יעקב?
אמר לי ילד בכיתה א',
כי את השם אברהם, אברהם,
קראו ההורים הגויים של אברהם, מטרח ואשתו.
אבל את השם יעקב קראו יצחק ורבקה, אי אפשר לבטל את זה.
זה מובא בספרים, אתם רואים את זה.
אז עכשיו זה כתוב בהמון מפרשים.
השם יעקב זה השם היותר נמוך שלנו,
והשם ישראל, קיסריתא, זה השם המרומם שלנו.
הנציב לאורך כל סבב בראשית,
כל פעם כתוב יעקב, ישראל, ואומר, פה הוא אומר מתוך עוממות, פה הוא אומר מתוך זה.
מדהים.
אז גם פה הוא אומר,
אם כן זרוע אחריו,
שהם במעלה וזכאים מתייחסים בשם ישראל,
כמו שורש שם ישראל.
ובאם לאו,
מכל מקום זוכרים מצד התולדות, שהוא זרק עודד, נקראים נכזי בשם יעקב,
סידה נמוך יותר.
והנה כתיב ומלאכי, כתוב,
זה ההפטרה.
לא, ההפטרה זה אח עשיו ליעקב,
זה ההפטרה של פרשת תולדות, זו הייתה שבת חתונה שלי.
ראינו שמצד התולדה הוא אח,
אבל מצד מעלת ישראל,
שעליה נקראים ישראל, אין לעשו שום אחווה וקרובה להם.
על כן לא מצאינו לשון "אח עשו לישראל", כתוב "אח עשו ליעקב",
אבל לא לישראל, לא במדרגת ישראל.
כי לישראל אין נוח כלל.
לכן הם פה, הם שלחו, אמרו,
אל מלך ידלום כה אמה אחיך ישראל.
פה הטעות.
אנחנו בגדר אחים מטעם. גדול אדם, בסדר.
אחים, תחתך אצלנו יפה.
אבל לא מצד הרום המוצלנון שאנחנו מעלת ישראל.
לא מזה אתה בא להתחבר לגויים.
אל תשכח את המהות שלך, אל תשכח מי זה ישראל.
הנה אומר, והוא לימוד לאיש,
הנושא ונותן עמהם,
שיזכור ששמו ישראל,
כל משא ומתן,
כן, אנחנו לא באים כזה שווים בשווים, אנחנו אחים וזה.
לא, אנחנו פה ישראל, יש לנו פה שליחות,
ארץ ישראל שלנו, זה שלנו,
מזה אתה בא, מהכוח של ישראל.
אם אתה בא מצד יעקב,
וכמו אחווה וזה, אתה עושה הסכמים מוטעים, נגיד ככה בלשון עדינה.
זה יפה, זה לימינו.
עוד פסקה אחת יפה יש לנו, שלוש,
בואו נראה.
כתוב שבני ישראל נלחמו שם עם עמלק,
לא עמלק, וישב ממנו שבי.
נשבתה שבי,
לקחו שפחה אחת בשבי.
וואו, כולם אמרו, מה קרה לנו?
איך נכשלנו? איך הפסדנו?
על שבייה אחת, אתה רואה לכם מה זה.
וידר ישראל נדר לאמור,
אם יהיה כמדי ויחזיר את הזה והכת את העם הזה,
נדרו נדר.
אומר השם משמואל,
מקור שלוש, והידר לישראל נדר,
נראה שאז היו ישראל שבורי לב מאוד.
כן, זה היה אחרי שמת אהרון, הסתלקו על ענייני כבוד,
ואותו שעה עוד לא חזרו, לכן הם גם הצליחו לחדור למחנה ישראל ולשבות שבי.
שהרי מצד ענייני הכבוד בא להילחם ישראל, כיוון שהם הסתלקו.
ועוד זו שהתגברו ושמעו מהם שבי.
כעניין ממלחמת האי, ממלחמת האי, כולם 36 איש,
כתוב, וימאס לבב העם ומים.
הם היו מובטחים שאין הרוגים,
אתם מבינים מה זה הפעם מלחמות? אין הרוגים.
כשמתו בעי 36, ויש חז"ל אומרים שזה היה אחד,
יאיר בן מנשה, ששקול כרובה של סנזרין.
הוא שקול כ-36, כרובה של סנזרין.
ועל זה הם בוכים, וזה, ויפולו ישוע על פניו, ושאמרו לו מה נפל. חטא ישראל, תבדוק מה חטאו,
היה שם מחן שמעל בחרם,
והלכו אחר כך וניצחו.
אז הוא אומר, הם היו עכשיו במשבר,
שבו מהם שבי.
כמו מה כתוב הרמב"ן, שבמלחמת מצווה של יהושע לא היה ראוי שייפול משאה ראשה מארצה.
מתי נזכה לזה?
במלחמת מצווה אנחנו.
קל וחומר על ידי משה, אם זה אצל יהושע, קל וחומר אצל משה.
כי אף כאן לא הייתה אל השפחה.
מכל מקום הרגישו בזה שפלות מצבם. מה?
שפחיים לקחו לנו בשבי?
אתה מבין איך צריך להתנהג עם העמים אחרי מה שקרה בזה? מזמן היו צריכים להשמיד אותם, מזמן.
אז מה הם עשו?
עצתם, שורה 12, להפוך לאחוז בדרגים גבוהים. כלומר, הם אמרו, אנחנו עכשיו מצב של שפל,
נקפוץ, נקפוץ, נעשה קפיצה.
נלך למעלה גבוהה.
תשמעו, פה זה דרך בעבודת השם, זה משהו מדהים פה.
הרבה דנים בדבר הזה.
אדם עכשיו נמצא באיזה משהו, באיזה משהו.
מה אתה צריך לעשות?
לפעמים יש הדרכה לקפוץ,
להתקדם קדימה. אל תתעקש עכשיו בלתקן את כל החטלאים ואת כל הפשעים ואת כל הזה. למה? לא תצא מזה.
תן דליגה,
אחר כך,
אחרי שתתעלה ותתמקם טוב במקום הטוב שלך,
תחזור אחורה לתקן את מה שאתה צריך לתקן.
זה מפורש ברב קוק, על זה הבאתי את התשובה.
אתה רוצה להביא לי את הרי אני אפלל, אני אמצא את זה, רגע.
מה? יש? אין פה? לא, רגע, רגע.
רגע, רגע, רגע, אל תעזוב, רגע.
אה...
פונר, רגע.
רגע.
אתה ממש כותב את זה,
שקודם
התקדם קדימה.
כמו אדם, אדם עכשיו יש לו איזה חטא, כן?
נמצא חיילה באיזה חטאים וזה.
אז הוא אומר, מה, מה עכשיו אני אתחיל להתפלל, עכשיו אני אתחיל וזה?
רגע, תראה באיזה חטאים אני שקוע.
קודם אני אתקן תחת האימייל, אחר כך אני אתחיל להיות דוס.
לא, תהיה דוס.
פוץ קדימה, תתקדם.
אחר כך תתייצב שם,
תחזור
לתקן את הזה. זה ממש...
בואו נעשה רגע עוד איזה מהלך.
איפה זה נמצא?
טוב, אז זה הרעיון, על כל פנים.
שקודם,
כן, אחר כך תחזור לתקן את הדברים ש...
כי זה יכול, זה עצת היצר כזה.
שאומר, מה, מה, מה, מה אתה עכשיו מתחיל להיות צדיק? תראה, באיפה אתה נמצא?
תברח, כאילו.
תעלה קדימה.
אף פעם נמצא את זה. אז הוא אומר פה, הוא אומר את זה כאן.
הוא אומר, בני ישראל ראו שהם בשפל, שורה 11.
11 היה עצתם להפוך לכל דרגים גבוהים.
היינו שוערו בקווין את הנקודה הפנימית שבליבם וקפצו לנדרים.
כי ידוע שנדר הוא בשער הנון,
נון דר, אתה גר בשער הנון, כאילו.
וזה שבמדרש וידר ישראל, ישראל סבא.
היינו מבחינת ישראל סבא שבהם עוררו על.
עכשיו הנה, בואו תראו כאן, וזה לימוד לאדם, את זה אני מביא לכם.
המרגיש שפל מצבו יעשה להפך.
ויאחוז דווקא בגבוה ממנו, בתוספת כוח ואומץ.
כן, קח לך עכשיו איזה מצווה, לא, לא שתשבור אותך,
אבל קח לך עכשיו איזה משהו גבוה ותקפיד על זה.
זה ייתן לך רוממות.
כמו ששמעתי בשם אדמו"ר, ארים סבא מגור, שאמר בלשון אשכנז, העולם אומרים,
אז מקניש,
מקניש את הריבר,
אם אתה לא יכול להיכנס מלמעלה מוזמן ארונטר,
אז תיכנס מלמטה, כן? כאילו אתה לא, זהו, אז אני אומר, אני אומר להפך, אללה,
קיבלתי תרגום היום, מה, ראית את זה?
אני אומר להפך, אז מכאן, ניש, ניש, ניש זה אי אפשר, כן?
ניש דרונטר, אתה לא יכול לעלות מלמטה?
מו הזמן הריבר, תעלה מלמעלה, אל, אל תהיה, זהו.
כנס למעלה, תעלה, תתעלה.
אל תגיד אני לא יכול.
הבנתם את זה?
פרק י"ג, סעיף ו'.
כשאדם רוצה, הוא אומר,
שכל חושיו וכוחותיו להם יתקדשו בבת אחת,
לפי אותה עלייה רוחנית שבהכרתו.
כלומר, הוא, בהכרה, ברוך להיות שלו, הוא כבר נמצא מאוד למעלה,
אבל יש פגמים מעשיים.
לא יכול למצוא לנפשו שום מעמד ולא יכול לנסות קדימה, אלא עיקר,
הכל שבוע עליית ההכרה, הגברת אור התורה,
והתשובה המעשית תהיה סמוכה, תחילה בדברים שלהבא,
לתקן מכאן ולהבא, אחר כך דברים שבעבר.
הנח לתקן, כן?
קודם תתקן בלהבה, אחר כך את השעבר.
נראה לי שזה מה שהתכוונתי.
טוב, חיזקו ואימתו.
