ערב טוב.
אם ניקח מחבל,
יימח שמו וזכרו,
שהוא עושה מארב ליד בסיס צבאי
כדי להגיע למצב שהוא הורג כמה שיותר חיילים.
היינו אומרים על המחבל הזה,
כולנו, יימח שמו וזכרו, וכמה שיותר מהר, שיקבל כדור בין העיניים.
אבל אם יש מישהו שהוא אחראי בבסיס,
על השמירות על הבסיס,
והוא אחראי לשיבוצים,
ואין לו כוח עכשיו להתחיל לשבץ,
לא לשבץ.
אין לו כוח,
הוא כאילו עייף כזה אחרי יום קשוח,
וכל יום הוא עושה את זה.
ובא אליו המפקד שמעליו, אומר לו, תביא שיבוצים. הוא אומר לו, עזוב,
יום אחד לא יהיה שמירות.
וחס ושלום, באותו יום שאין שמירות,
מגיע המחבל והורג חיילים.
אז המחבל, אמרנו עליו, יימח שמו וזכרו.
מה נגיד על החייל שהיה החייל, המפקד שהיה החייל לשמירות?
אומר לנו שלמה המלך, ספר משלי, פרק י"ח, פסוק ט',
"גם מתרפב עם מלאכתו אך הוא לבעל משחית".
זה לא מופיע אצלכם בדף.
"גם מתרפב עם מלאכתו אך הוא לבעל משחית". זה לא שהוא בעל משחית, זה לא שהוא, לא נגיד עליו חס ושלום שהוא מחבל,
אבל הוא אח שלו.
מה זאת אומרת? חס ושלום, הוא גרם לזה שלא היה שומר, ובעצם נגרם האסון.
עכשיו, למה אני אומר את הדבר הזה?
אז אני רוצה היום לגעת בנקודה שהיא
מאוד מאוד יסודית בעבודת השם, והרבה פעמים קופצים עליה.
כאילו, מדלגים לשלב הבא.
אנשים יכולים לבוא ולהגיד, שמע, אני ממש קשה לי עם תפילה.
ממש קשה לי עם תפילה,
וכאילו, אני לא מבין, אני מתפלל,
בעצם הקדוש ברוך הוא צריך את התפילה שלי, ואם הוא צריך,
חסר משהו.
ומה זה משנה אם אני אתפלל או לא אתפלל?
וכאילו לפעמים בן אדם בא
עם מלא מלא אידיאולוגיה,
או עוטף,
תכף נדייק את זה,
עוטף את החולשה בהמון אידיאולוגיה. זאת אומרת, יש פעמים שבן אדם אומר, אני אעצל,
אין לי כוח להתפלל,
אין לי כוח לקום בבוקר, חלש.
זה עצלות.
אבל יש משהו הרבה יותר חמור מעצלות,
זה לא שבן אדם בא ואומר, שמע, אין לי כוח.
הוא מתחיל להיות אידיאולוג של החולשה.
זאת אומרת, עזוב, אני לא מאמין, לא מאמין בתפילה.
לא מאמין בתפילה.
עכשיו אתה אומר, אתה לא מאמין בתפילה?
שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה, על גמילות חסדים, אין, לא מאמין בתפילה.
עכשיו תבוא, תתחיל לשכנע, תתחיל ללמוד איתו.
ראשונים על התפילה, גמרות,
בסוף תגיע לעולת ראייה, אין, בלוק, לא תביא זאתו.
למה? הוא לא, אין, הוא לא, הוא לא מאמין בזה.
עכשיו,
איפה התעוררתי לזה מאוד? הייתי פעם בשמירה עם מישהו שמונה שעות.
בתחילת השמירה הוא אומר לי, תקשיב,
אני, תדע לך, אני לא מאמין באלוהים.
אמרתי לו, וואלה, איזה יופי וזה.
אומר לי, לא, אמרתי לך, אני לא מאמין באלוהים.
אמרתי לו, וואלה, איזה יופי.
אומר לי, לא הבנתי.
אני אומר לך, אני לא, הוא רצה ככה לעורר אותי לדיבור.
ולא,
לא התעוררתי, כמובן, זה המשחק. באיזשהו שלב, התחלתי לדבר איתו, והתחלתי להסביר לו,
והרגשתי שמונה שעות.
לא, אני לא אגזים, אבל כאילו, בניין נמונה כזה, בנינו קומה אחרי קומה, קומה אחרי קומה, ו...
כן.
כן, זה בדיוק הפקרת שמיעה יפה.
קיצור, סוף השמונה שעות,
הייתי בטוח, אני מגיע הבוקר, אני הייתי בטוח שאני מניח תפילין, והוא אומר לי, בסוף, אחרי שאני גומר, הוא אומר לי, בוא,
תביא לי גם.
נגמר, גמרתי להתפלל,
אני אומר לו, מה איתך, אחי, אתה לא רוצה?
אני לא, אני לא מאמין בזה.
אני אסתכל עליו, ואני אומר, מה זה בזה, אחי? משמונה שעות
טחנתי לך את המוח.
אה, לא, לא, לא מאמין בזה, אני לא מאמין.
אתה אומר ככה, אולי מישהו אחר יגיד אחרת.
כאילו, מי אמר לך?
עכשיו, אני זוכר את עצמי שאני למדתי בישיבה, ואמרתי, וואי, שאלו אותי שאלות, ומה יקרה, ומה אני אענה, וכאילו, המון המון חשבונות,
שבעצם אתה יושב מול בן אדם, שזה לא משנה בכלל מה תגיד לו.
כי זה לא טענה שכלית מול טענה שכלית, זה לא בירור אמוני על גבי...
זה עצלות.
אין לו כוח.
ואתה יכול לבלבל את המוח עד מחר,
אין לו כוח. אז כאילו...
עכשיו, למה אני אומר את זה?
כי הדבר הזה יש לו השלכות
מטורפות על החיים שלנו. לא מדבר עליו בשמירה ועל ה... אני מדבר על החיים שלנו.
בחיים שלנו,
המון דברים, אנחנו נמנעים מלעשות אותם.
תשמע, לא לגמרי מתחבר למצוות שמירת הלשון, לא לגמרי, כאילו, אני לא בדיוק מבין למה, כאילו,
יכול להיות.
אבל שלמה המלך, אם מסתכלים בספר משלי, מפוצץ בדיבור על עצלות.
שזה משהו כאילו באיזשהו מובן שלב אחד לפני כן.
שאדם מרגיש שכאילו הוא עייף, אין לו כוח, הוא כאילו חלש כזה, אז הוא כאילו חלוש כזה, הוא לא...
עכשיו, מה האירוע?
האירוע זה לא הבעיה שלך.
מה הבעיה? אתה, אין לך כוח.
עכשיו,
כשהמסילת ישרים, תכף נראה אותו, הוא מביא את זה, תכף נראה גם את הרב.
המסילת ישרים, כשהוא מביא את העצלות,
הוא מביא אותה בזריזות.
הוא מדבר על זריזות באיזשהו מובן, זה המענה לזה. על מה אתה זריז?
תזדרז.
אדם מגיע לתפילה, הוא יודע שההלכה, לפני שהוא מגיע לבית כנסת, ככה להאיץ את הצעדים, לרוץ,
רץ לדבר מצווה.
או שבן אדם הוא כזה מרוח כזה.
עכשיו תראו מה זה,
אני בכוונה מתחיל עם הרב ואנחנו נעבור למסילת ישרים ולספר משליין.
אם שמוע בישן תשמע בחדש.
כאשר ירגיל האדם את עצמו שישכיל את המושגים הידועים לכל על פי הכרה עצמית פנימית,
אנחנו בפנקס ראשון ליפו בפסקה נ'.
כאשר ירגיל האדם את עצמו שישכיל את המושגים הידועים לכל על פי הכרה עצמית פנימית,
לא רק כפי המובן מהם בשטחיות תיבותיהם על פי ההבנה הילדותית,
אז התחדשו לו מושגים חדשים רבים.
וזהו, אם שמוע בישן, בשמיעה העצמית, תשמע בחדש.
אבל כל זמן שהוא מתעצל להריק את ההבנה של הדברים הישנים לתוך כליו העצמיים והבנתו הפנימית,
אז אי אפשר כלל שיעבור לידי מושג חדש ברור.
עכשיו תקשיבו איזה מטורף זה, ואיך זה קשור לגמרי לחיים שלנו.
אדם מגיע למכון, מגיע למכון מאיר, בא ללמוד תורה.
הוא מבין שאין, אין.
המענה לחיים שלו זה רק קודש.
היה, ראה, ניסה בעולם, המון המון דברים, הגיע כבר, הגיע לפה.
הוא מבין, זה המקום.
אממה,
שהוא כבר בא, יושב ולומד, והרבה פעמים
הוא לא מתקדם לשום מקום.
למה הוא לא מתקדם לשום מקום? כי בעצם אומר הרב,
כל זמן שהוא מתעצל להעריק את ההבנה של הדברים הישנים לתוך כליו העצמיים והבנתו הפנימית,
אז אי אפשר כלל שיבוא לידי מושג חדש,
ברור.
זאת אומרת, יש משהו,
ותכף אנחנו נצלול עוד יותר לעומק של העצלות הזאת כדי להבין אותה,
אבל יש משהו שבן אדם כבר נפגש עם הקודש,
נפגש עם תורה,
אבל אין לו כוח להשתנות.
אין לו כוח,
כמו שהשיעור נקרא, לגדול מהחיים. אין לו כוח לגדול. עזוב אותי, אחי, אני מכיר את עצמי, אני כבר יודע, אני...
איך אומרים? זקן.
זקן זה לא פונקציה של גיל.
זקן זה בכלל לא פונקציה של גיל. זקן זה כאילו בן אדם, אין לו כוח.
הוא גמור,
הוא יודע כבר, הוא מכיר.
תכף נחזור לזה, רק אני אגיד את זה במילה. הוא אומר,
דווקא כשאתה לוקח את המושגים הרגילים,
אתה לומד את מה שלמדת, את מה שאתה מכיר אולי,
אבל בשמיעה חדשה
אתה לוקח את הדברים הישנים לתוך כליו העצמיים והבנתו הפנימית, פתאום זה עובר דרכי,
אז זה משהו אחר לגמרי.
אבל אם זה לא עובר דרכי, זאת אומרת, יש מושגים, הם נכונים, אבל זה לא עובר דרכי,
עדיין אני לא אמצא כוחות להסתער על זה ולעשות את זה. בואו נראה את זה עכשיו.
אומר המסיעת ישרים בפרק, בהבינה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים,
שכבר ליבו של האדם יודע חובתו,
ונתעמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו,
ומה שחובה עליו מצד בוראו.
יש פעמים, האדם יודע מה האמת.
תקשיבו טוב, הוא יודע שהקודש זה האמת, הוא יודע שהתורה, משה אמת, תורתו, הוא יודע, יודע.
זה לא שהוא לא יודע את זה, הוא יודע את זה.
ואף על פי כן יניחהו לא מחסרון הכרת החובה ההיא
ולא לשום טעם אחר. תראו איזה מדויק הוא.
אומר הרמח"ל,
אף על פי כן יניחהו לא מחסרון הכרת החובה. זה לא שאדם אומר, בוא'נה, לא ידעתי שאני חייב, וואלה, לא ידעתי שאני חייב.
לא ידעתי.
אלא מה?
מפני שכבדות העצלות מתגברת עליו.
והרי הוא אומר, אוכל קימה,
או עישן קימה,
או קשה עלי לצאת מביתי,
פשטתי את קוטנתי חכה על בשינה,
חמה עזה בעולם,
מה קרה רבה, או הגשמים,
וכל שאר האמתלות והטוענות אשר פי העצלים מלא מהם.
איך הוא מדויק פה, הרמח"ל, אומר פה,
לא משנה, אתה תמצא סיבה,
אתה תמצא סיבה.
תמצא סיבה למה לא לעשות את זה.
עכשיו תראו,
בעומק של החיים, זו נקודה שבן אדם פתאום יודע לזהות, יודע להגיד, וואלה, זה האירוע.
אדם לפעמים מתבחבש, הוא אומר, אני לא יודע אם אני מאמין בזה,
אם אני לא מאמין בזה,
אם זה נכון לי, לא נכון לי.
יכול להיות שצריך לברר ברור אמוני למה הדבר הזה אמת,
אבל הרבה פעמים זה בכלל לא יושב על זה.
זה לא שאתה לא יודע שזה אמת, כן?
אם הוא אדם שלומד אמונה באמת,
אז...
אין מקום,
אין מקום. עכשיו, שנייה, אני אסביר. מה זה? שנייה, אני אסביר.
יכול להיות בן אדם, קם בבוקר טיפה חלש.
צריך יותר לאסוף את עצמו מאשר אתמול ושלשום.
יכול להיות.
זה ברור שזה קשור לדבר הזה.
אבל אני אומר, תכף אנחנו נראה שיש לימוד אמונה ויש לימוד אמונה.
לימוד אמונה השני שאני מתכוון אליו זה לימוד שעובר דרכי בחיים שלי.
ואז אתה לגמרי צודק,
זה לא עכשיו למדתי עוד הבנה במער"ל או עוד הבנה בכוזרי, אלא זה החיים שלי.
פתאום אני מזהה, זה החיים שלי.
זה הזריזות שהרמח"ל מדבר עליה. ואז אתה אומר, בואנה, אני רץ לבית כנסת.
למה אני רץ?
זה שלח לך לרוץ, אבל למה אני רץ? כי אני מתלהט על זה.
זה זריזות.
אני כאילו כל כך אוהב, ואני מסתער על זה.
וזו הנקודה שאתה אומר אותה.
אז אתה מסתער, בדיוק.
נכון.
אני לא יודע אם זו ההופעה הכי טובה זו המילה, אבל כן, כן, כן, כן.
אתה כאילו, אתה אוהב את זה, אתה פשוט אוהב את זה.
זריזות זה תולדה של אהבה.
אחרי המעשים.
אני חושב שכל השילוב הזה של אמונה ללא אהבה,
אז האדם לא יגיע לאמונה.
אנחנו חייבים לשלב את האהבה, אהבתנו
אליו כדי שיגיע לאמונה.
ליאמרי.
וזו עבודה בלתי נפסקת, וצריכים המון ללמוד את זה. נכון. איך להתקשר אל האדם. נכון. הקשר האישי, הקשר ה...
ואותו דבר גם כלפי שמעיה.
נכון. עם האדם, על ידי זה בונים אמונה.
אני חושב שזה כל דרכו של הארץ ביהודה.
נכון.
היה
לבנות אהבה.
אהבה, נכון. בנה את זה סוף הדרך.
ובין כך ובין כך אומר הרמח"ל, התורה מונחת והעבודה מבוטלת, והאדם עוזב את בורו. תראו איזה חריפות.
ממה? מזה שאדם אומר, אני אשן קצת, אני אוכל קצת.
קשה עליי לצאת מביתי,
פשטתי את כונתתי חכה בשינה, חמה עזה בעולם, קרעה ב...
יש הרבה גשם, יש הרבה רוח,
יש הרבה סתיו.
עכשיו, מה היסוד של כל הדברים האלה?
בתכלס, שורה תחתונה,
אתה מחפש סיבה
להניח את התורה.
ואז התורה מונחת,
והעבודה מבוטלת,
והשלב הבא, האדם עוזב את בורו.
ולכן,
המודעות הזאת לעצלות
היא מפתח להבין את האירוע. כי אני אומר, הרבה פעמים האדם מחפש סיבות אמוניות,
והוא לא מתחבר לזה, וכאילו,
כל מיני בל... תגיד, אין לי כוח.
תגיד, אין לי כוח. בואו נדבר מה עושים, איך מלך,
איך מגבירים את האהבה, איך מגבירים את האמונה.
זה נקודה, אני מרגיש כאילו,
לא סתם שלמה המלך,
ספר משלי, כן?
חוכמה בלתי נתפסת בכלל,
כל כך הרבה מדבר על העצלות.
כי הרבה פעמים זה מה שמפיל אותך, ואתה בא ומתבחבש עם עצמך, ואתה אומר, בועל, מה יש לי?
למה קשה לי לקום בבוקר?
כי אתה הולך לישון מאוחר בלילה, כי אתה כאילו, זה לא חשוב לך, כי אתה לא חם על זה, אתה לא לוהט על זה, אז זה ברור, כאילו, זה שם זה יגיע.
זה לגמרי מתחיל מהידיעה,
אבל זה הנקודה, גם האמונה, גם האהבה, זה חייב לעבור דרכי.
זאת אומרת, אני צריך, אני אגיד את זה שנייה בשפה שלי, לעוף על זה.
אני צריך לרצות בזה, אני צריך להשתוקק לזה.
אני אסביר לך.
הייתי מנהל תלמוד תורה כמה שנים,
ומדהים, באו אליי ההורים, אומרים, תקשיב, אני בא להורים, ותקשיב, הילד מאחל כל יום, אי אפשר ככה.
הוא לא יכול ללמוד תורה ככה, זה מקשה על הכול.
אומרים, תקשיב, יש לו בעיה, הוא לא יכול לקום בבוקר.
יש לו בעיה, צריך לבדוק את זה, אולי רופא, צריך לראות את זה, יש פה בעיה או לא.
האמת היא, לפני שהולכים לרופא ומתחילים בדיקות וכל העניינים,
תגידו לו, שבוע הבא, תמצאו יום, תגידו לו, אנחנו חיים ב-4 בבוקר, נוסעים לחרמון.
תראו, אם הוא לא קם באמת, מסכן הילד, הוא קם ב-8 ביום הזה, אתה רואה, הילד באמת, יש לו בעיה של לקום בבוקר.
פתאום אנחנו חוזרים אליה אחרי זה, כמו נמר, הוא קם ב-4 בבוקר.
מה קרה?
כי הוא רוצה את זה.
שזה בדיוק האהבה וזה בדיוק האמונה. הוא חדור בזה, הוא עף על זה, אז הוא רוצה, אז אין לו בעיה, אין לו בעיה באמת לקום בבוקר.
זאת אומרת, וזה מה שאתה אולי אומר, יש פה משהו יותר עמוק.
וזה גם מה ששניים, אם אני מבין נכון, שניהם אמרו, בעצם יש פה משהו יותר עמוק. זה לא רק טכני שאני, קשה לי לקום בבוקר.
הטכני שקשה לי לקום בבוקר, הוא יושב על משהו יותר פנימי.
ולכן המסיעת ישרים אומרת זריזות, תזדרז, תרוץ,
תרוץ למצווה.
עכשיו, תרוץ זה ביטוי חיצוני ללהט פנימי,
לאהבה פנימית, לרצון עמוק להיות שם. אתה מבין מה אני מתכוון?
זה הביטוי של הדבר הזה.
נכון, אבל יכול להיות שבן אדם פשוט נכנס למקום הזה של העצלות.
ואז זה לא תיתן לו הסברים,
ותיתן לו עכשיו מה המשמעות של התפילה,
מה המשמעות של השבת. זה לא זה.
אתה מבין מה אני מתכוון? לכן,
אם אני מבין נכון את שלמה המלך במשלי שהוא כל כך מרבה על זה, הוא בא ואומר, תקשיב,
לפעמים אתה צריך לחפש לעומק,
לפעמים אתה לא צריך, תזדרז, תרוץ, פשוט תרוץ.
תעורר את האהבה הזאת שיש בך להשם יתברך,
או למצווה הזאת.
יש תופעה מצפונית, פחות מצפונית, פחות, ואתה יודע,
תגיד להם להזדרז, הם כאילו עדיין אותו,
ופתאום אני את המוטיבציה שלהם,
לא, אני לא אומר שכל פעם, כל פעם זה עצלות.
יכול להיות שבאמת הוא צריך ללמוד אמונה, אבל לא יכול להיות, בטוח שהוא צריך ללמוד אמונה.
אבל אני אומר, זה לא במקום לימוד אמונה.
אבל אני מדבר על אדם שהוא לומד אמונה,
ושהוא להוט, בסך הכל, השם יתברך, יש לנו עליות וירידות, אבל כאילו אנחנו אוהבים, רוצים, דבקים,
רוצים להיות כאלה.
אבל יש לנו חולשות.
ואז כאילו,
דווקא אני אומר הפוך עכשיו,
זה שיש לך חולשה,
זה לא אומר עכשיו שאתה אולי לא מאמין,
אולי אתה לא זה,
תסתער, תתקדם, כאילו תזדרז, אתה מבין? זה כאילו הסכנה בעצלות, שאדם הופך להיות אידיאולוג של החולשה.
זה,
אפשר הרבה לדבר על זה.
אני זוכר, טוב, קיצור, סיפורים. וראו מה ששלמה אומר,
בעצלתיים ימח המקרע,
ובשפלות ידיים ידלוף הבית.
כן, לפעמים אדם אמר, תשמע, אין לי כוח עכשיו לסדר את,
אני לא יודע, מה, הדליפה, את הרטיבות שיש לי, אז בעצלתיים ימח המקרע, מה שמקרע,
יפול
ובשפלות ידיים ידלוף הבית, תהיה לך נזילה,
שאתה לא מטפל בזה בהתחלה.
זה...
עכשיו תראו מה זה. ואולם אם תשאל את פי העצל,
יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים,
והמקראות מן הכתובים,
והטענות מן השכל,
אשר כולם יראו לו,
לפי דעתו המשובשת, להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו.
הוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו,
אלא ממקור עצלותו הם נובעים.
אשר בהיותה היא גוברת בו,
מתה דעתו ושכלו אל הטענות האלה, אשר לא ישמע לכל החכמים ואנשי הדעה הנכונה.
הוא מה ששלמה צווח ואומר,
חכם עצל בעיניו
משבעה משיבי טעם,
כי העצלה איננה מנחת לו, שיהיה אפילו חש לדברי המוכיחים אותו.
אלא יחשוב הכל לתועים ושותים, והוא לבדו חכם.
עכשיו, בשביל זה כל הדיבור שלנו.
הרמח"ל אומר, הסכנה שבן אדם מתחיל לבלבל את המוח
ולשכנע את עצמו שהוא אומר פה טענות הגיוניות,
כאשר כל מה שמעניין אותו בשורש זה עצלות.
אין לו כוח.
אני זוכר פעם נכנסתי לאיזה סניף
ודיברתי בסניף על זה שצריך שיהיה נפרד ולהפריד את ה...
ואז קם איזה נער ואומר לי, תקשיב,
אני אומר לך,
יש רבנים שאומרים ככה וככה, ויש זה, ויש כאלה שחולקים עליך, ואומרים שאפשר לכתחילה, שיהיה הכל מאורע,
והוא מדבר ומדבר ומדבר.
ואתה שומע אותו, והוא באמת, הוא כאילו, הוא משכנע את עצמו.
עכשיו,
אתה עומד מולו, ואתה אומר, בואנה, מה, מה אני אתן לו עכשיו, כאילו,
מתחיל, כאילו,
מה נעשה, כאילו?
עכשיו, למה אני מספר את זה? כי הבן אדם, כאילו, הוא להוט,
עכשיו, אתה מגרע, אתה אומר, בואנה, הוא, יש לו את העבוד,
זה גיל, זה הגיוני גם, אני לא נותן ציונים, אבל כאילו,
אל תבלבל את המוח
במלא אידיאולוגיות,
שבתכלס, יש לך חולשה ואתה רוצה להרגיש טוב עם החולשה שלך, אני לא נותן לך ציון על זה, אבל אני אומר, זה,
עכשיו, בנקודה הזאתי,
מלא פעמים, אני אומר, אנחנו בקלות יכולים למצוא את זה באחרים,
אבל אני אומר, לזהות בעצמנו זה מטורף.
איפה המקומות שיש את דבר השם,
יש את רצון השם,
יש את ההלכה,
יש מה הקדוש ברוך רוצה מאיתנו,
אנחנו מקווצ'ים
ימין, מקבצים שמאל ומתחילים במקום להרגיש לא נעים. אדם לא רוצה להרגיש לא נעים עם עצמו.
לא רוצה, אדם רוצה להרגיש נעים עם עצמו.
אז במקום, כאילו, שתהיה לי תחושה לא נעימה עם עצמי,
מה אני מתחיל?
לבלבל את המוח.
סליחה על החריפות, אבל להיות אידיאולוג של החולשה.
אני זוכר בשמירה הראשונה שלי בחיים, אני למדתי לפני שהתגייסתי לצבא, ממש עברתי על הספר "אבן ישראל ג'", לא משנה ספר יסוד.
בוא תיקו לי חדור לצבא, עליית משמר ראשונה,
חלקים לזוגות, אני ועוד אחד אמרו לעשות פטרול סביב לבסיס.
איך שמטריל הפטרול,
אני והוא מתחילים, לא יודע, הולכים 100 מטר,
באיזה שלב אומר לי בוא בוא לחדר, בוא ל...
מה בוא לחדר? נשמע, כאילו, כשנתחיל לעשות פטרול.
איזה צוחק, אומר לי, מה?
אומר לו, מה, מה?
והרגע המפקד אמר, להקיף את הזה, לאורך כל הלילה,
אומר לי, מה, איפה אתה חי?
לא הבנתי.
עכשיו הוא היה ותיק, אני הייתי צעיר.
הוא אומר לי, מה, איפה אתה חי?
ברור לך שהמפקד סתם בלבל את המוח, הוא לא באמת מתכוון למה שהוא אומר.
ברור לך גם שאין פה שום אויבים. אתה יודע, אנחנו נמצאים בבסיס, כאילו, אין פה שום דבר כאילו.
אז כאילו, למה?
למה? אתה מבין? סתם רוצים לעף אותנו. סתם רוצים...
למה אני מספר את זה? בן אדם מספר לך, הוא כולו להוט,
על זה שכולם, כולם דפוקים.
כולם טועים, המפקד סתם עושה את זה בשביל המפקד שמעליו,
ההוא סתם עושה את זה בשביל הזה, טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה-טה, בעומק למה הוא עושה את זה?
כדי להכשיר את זה שהוא עכשיו הולך לשבת ולראות טלוויזיה כל הלילה.
יש?
וזה מה שהוא אומר פה, הרמח"ל,
זה, הוא אומר,
ואם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים.
זה לא ההוא בצבא, זה עוד יותר חכם מתוחכם מזה.
והמקראות מן הכתובים יוכיח לך מהפסוק שאתה צריך להיות בסניף מעורב לכתחילה.
הוא יוכיח לך את זה מהפסוקים, הוא לא מעם הארץ, כאילו.
הוא יעשה לך היפון, סיבוב.
והטענות מן השכל אשר כולם יורו לו לפי דעתו משובשת להקל עליו ולהניחו במנוחת עצלותו.
והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נועדים לו מפני שיקול דעתו, למפני קור עצלותו הם נובעים.
תקשיבו, זה מטורף.
הוא כאילו בראש, חדור, בטענות שלו.
הוא אומר לך כאילו טענות לפי השכל, מה אתה אומר לו עכשיו הצלוד?
עכשיו, זה הסכנה.
הסכנה, איפה בחיים שלנו,
בגלל שאין לנו כוח עכשיו להשתנות,
ואין לנו כוח עכשיו לעוף קדימה ולגדול,
אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שממש יכול ללטף את עצמנו
ולהגיד כמה אנחנו צודקים, וכמה אנחנו חכמים, וכמה אנחנו טובים,
וכמה וכמה וכמה, בתכלס העבודה מונחת,
איך הוא קורא לזה?
והתורה מונחת,
והעבודה מבוטלת, והאדם עוזב את בורו. כאילו, וואלה,
הכל.
כללו של דבר, אומר הרמח"ל, חיזוק גדול צריך האדם להתחזק ולהתגבר, בזריזות
לעשות המצוות.
והשליחו מעליו כובד העצלה המעכבת על ידו.
ותראה שהמלאכים נשתבחו במידה הזאת,
שנאמר בהם גיבורי כוח עושה דברו לשמוע בקול דברו.
אומר, והחיות עצוב ושוב כמראה בזק, בני אדם הוא אדם ולא מלאך, על כן אי אפשר לו שיגיע לגבורתו של המלאך, אך ודאי שכל מה שיוכל
להתקרב במדרגתו אליו, ראוי שיתקרב.
ודוד המלך היה משבח את חלקו ואמר, חשתי ולא התמהמדתי לשמור מצוותיך.
זאת אומרת,
הרמח"ל לוקח את זה מאוד למקום של הזריזות.
הסתערתי,
אני מסתער, אני מזהה חולשה, רץ.
אני מזהה שאני זה, בום, אני לוקח את ה... זה,
עושה כל מה שאני יכול לעשות.
וזה זיהוי שאני עוד שנייה נחלש פה, ועוד שנייה אני נהיה אידיאולוג, בטח, למה צריך
בן אדם, אין לו כוח לשבת וללמוד הרבה שנים.
אז הוא מחפש עכשיו אידיאולוגיה לבוא ולהגיד למה,
הפוך,
אנחנו רוצים לכתחילה שיהיה לנו אנשים בעלי בתים יראי שמיים. עכשיו, הטענה הזאת היא נכונה,
אנחנו רוצים אנשים שיהיו בעלי בתים,
בעלי בתים יראי שמיים, ודאי, לגמרי נכון,
אבל תזהה בתוכך מאיזה מקום אתה אומר את האמירה הזאתי.
תזהה בחיים שלך מאיזה...
אני, איך אמר לי פעם מישהו, אני אוהב...
היה לי חבר, הוא אמר,
אדם זה,
הוא היה לו חלום כזה להקים עמותה שנקראת צ'אזי.
מה זה רשת עברית צ'אזי? שמן זה יפה.
למה לחשוב ששמן זה לא יפה? שמן זה יפה, מה דיאטות,
אנשים משקיעים מלא באנרגיות שלהם, בזה?
הוא אמר, תן לי, אני...
למה? ממציא סיפורים אידיאולוגיות, סיפורים, עמותות,
עניינים, הכל בעצם כיסוי לחולשה.
וזה נקודה שהאדם יודע להגיד לעצמו, לזהות בעצמו,
איפה אני נחלש, איפה בעצם זה נובע, לא ממקום שאני באמת חושב ככה, אלא אני כבר חושב ככה כי אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי.
אומר שלמה המלך,
אמר עצל שחל בדרך,
ארי בין הרחובות.
כן, אדם עצלן אומר שחל, ארי הקטן, כן, אומר בדרך, ארי בין הרחובות.
אני לא אצא לרחוב, יש אריות בחו"ל.
"הדלת תסוב על צירה ועצל על מיטתו" כמו שיש ציר של דלת, הדלת נפתחה, נסגרת,
ככה אדם עצל,
זה מדהים הפסוק הזה,
כי אתה יכול הרבה פעמים בוויכוחים או בדיונים או בדיבורים, בטח בעניינים של עבודת השם ואמונה,
אתה יכול לראות בן אדם שדיברת איתו,
כאילו שכנעת אותו,
הדלת תסוב על צירה ועצל על מיטתו.
כמו שהעצל דק, חוזר, הלוך-חזור, הלוך-חזור.
ככה אתה בעצם כאילו, הוא טוחן לך את המוח הלוך חזור, הלוך חזור, שוב תסביר לו, שוב תגיד לו, שוב תבנה את כל המהלך, שהוא הכל.
יש בן אדם, לא קולט.
אנחנו מכירים, רבי פריידר, 400 פעמים חוזר, בטח תחזור, אבל כאילו,
לא, לא,
כמו הלוך חזור, הלוך חזור.
ואני אומר, אנחנו, קל לנו לזהות את זה על החיים,
לזהות על עצמנו. איפה אנחנו? יודעים שמשהו, והלוך חזור מתבחבשים, הלוך חזור עם הדבר הזה.
עכשיו תראו מה זה.
תמן עצל ידו בצלחת,
זה פסוק שלא הבנתי אותו, איך זה יכול להיות? תמן עצל ידו בצלחת, כאילו עצל מושיט את היד שלו בצלחת,
נלאה, מלשון לאות, עייפות,
להשיבה אל פיו.
כאילו בן אדם בא, יושב במסעדה,
יש לו, לא יודע מה, מאכל שהוא אוהב לפניו,
הוא מושיט את היד לאכול,
אבל אומר שלמה, אין לו כוח להכניס את היד לפה.
לא ראינו בחיים דבר כזה, נכון? מה זה?
תראו מה אומר המלבה.
תמל עצל ידו בצלח רצה לומר שגם אם ייתנו לו לאכול,
יושיט ידו אל הכלי שבו המאכל,
ונלאה להשיבה אל פיו, לתת אוכל לפיו.
והנמשל,
שגם אם ייתנו לו מזון הנפש ההכרחי,
יטמון ידו בכלי שבו המזון,
ולא ייקח את המזון לעצמו, עצמו.
למשל,
שייתנו לו סיפורי התורה ההכרחיים לדעתם,
יאכל הלבוש החיצון וסיפורי המעשיות,
ולא ייקח את התוך והמוסר והחוכמה אשר תחת הכלי והלבוש.
פלא פלאים. אומר המלבי, מה הנקודה?
אומר בן אדם מגיע, יושב בשיעור תורה.
התלהב, איזה שיעור, וואי, איזה שיעור, איזה יופי, איזה...
ואתה אומר, נו,
מה, מה, מה,
אומר לך, מה, מה?
נו, מה אתה משנה מהחיים שלך?
למדת עכשיו על קראס, למדת על שמחה, למדת על הלכה,
על שמירת הלשון.
מה אתה עושה עם החיים שלך?
עכשיו, תראו מה עמד בי אומר.
למשל, שייתנו לו סיפורי התורה הכרחיים לדעתם,
יאכל הלבוש החיצון לסיפורי המעשיות, כלומר, הוא ייתפס
ללבוש החיצון, לסיפורים,
למעשיות,
ולא ייקח את התוך והמוסר.
בוא, מה אתה גדל בחיים שלך?
אתה לומד תורה? מה זה מזעזע לך את הרצון? מה זה גורם לרצון שלך להיות יותר טוב?
לפעול בעולם, במציאות? מה אתה עושה עם החיים שלך?
וזה מה שהוא אומר, תמר נצל ידה בו צלחת, אז הלכנו בראש, כאילו בן אדם באמת, מה, הוא בא לאכול ואין לו כוח,
הוא בא לאכול, הוא בא ללמוד תורה, על המזון הכרחי לנפש,
ואין לו כוח עכשיו,
אין לו כוח עכשיו לשתנו.
חכם נצל בעיניו משבעי טעם, תראו מה זה.
מה זה אומר? יבואו,
החכם הוא כל כך בטוח
שהוא יודע מה האמת,
שיבואו לו שבעה משיבי טעם, יבואו לו שבעה אנשים,
יגידו לו, תשמע, אחי, זה לא נכון,
זה לא מדויק,
זה לא אמיתי, אתה לא צודק.
כולם טועים.
תקשיבו, כולם טועים, רק מה? שהוא לא ישנה כלום ממה שהוא עושה.
יגידו לו, תשמע, אחי, זה לא לעניין,
אתה יודע, זה לא מתאים, זה לא...
כולם טועים, כולם מדברים מאינטרסים, כולם, אלף חשבונות,
הוא חכם בעיניו, הוא כאילו, הוא לא מעניין אותו כלום.
עכשיו,
נסיים עכשיו תיאור בפסקה של הרב, מה שקראתי בהתחלה.
אם שמוע בישן, תשמע בחדש.
כאשר ירגיל האדם עצמו שישכיל את המושגים הידועים לכל,
על פי הכרה עצמית פנימית,
זאת אומרת, יש את האמת,
יש את דבר השם,
ויש את ההכרה העצמית הפנימית שלך,
וחייב שיהיה מפגש ביניהם.
כאשר ירגיל האדם עצמו שישכיל את המושגים הידועים לכל על פי הכרה עצמית פנימית,
לא רק כפי המובן מהם, בשטחיות תיבותיהם,
על פי ההבנה הילדותית,
אז יתחדשו לו מושגים חדשים רבים.
מתי אני יכול להתחדש בחיים שלי?
שאני בעצם לוקח את החיים עצמם,
לוקח את המושגים עצמם,
ושואל איפה זה פוגש אותי.
כמו שפעם באו,
רבי שלמה זמנוארבך, שאלו אותו,
איך יכול להיות שתפילת מלחה, מתפללים, 20 דקות אחרי זה מתפללים תפילת ערבית, אותה תפילה.
איך אותה תפילה בדיוק?
אז הוא אמר, מה זאת אומרת?
איך את אותה תפילה אפשר להתפלל, כאילו 20 דקות הם מתפללו את אותה תפילה?
מה זאת אומרת?
זה לא את התפילה.
אמרו לו, אבל מה, כתוב אותו דבר.
אבל אתה לא באותו מקום.
אנחנו,
המקום שאנחנו נמצאים בו,
אדם שחי, הוא כאילו, וואלה, עכשיו התפילה פוגשת אותו במקום מסוים,
מחר הוא יהיה במקום אחר.
התפילה, במילים, היא אותה תפילה.
אבל איפה אני מונח, זה ממש אחר.
וזה מה שהוא אומר פה, אז התחדשו לו, מתי ברגע שבן אדם,
על פי ההכרה העצמית הפנימית שלו, ייפגש עם המושגים הידועים,
אז התחדשו לו מושגים חדשים רבים.
וזהו, אם שמוע בישן,
בשמיעה העצמית,
אז תשמע בחדש.
אז בעצם אתה תשמע כאילו שמיעה חדשה, זה יתחדש לך.
אבל כל זמן שהוא מתעצל להעריק את ההבנה של הדברים הישנים לתוך כליו העצמיים והבנתו הפנימית,
אז אי אפשר כלל שיבוא לידי מושג חדש וברור.
אומר הרב, ועם זה היה נחתום, הוא אומר כאילו,
מה תוקע אותך?
הוא אומר, אני מכיר את זה כבר. אמרנו, יש בן אדם זקן.
זקן, זה לא בגיל, אני מכיר את זה כבר.
עם שמוע בישן,
תשמע בחדש, תראה איך זה פוגש אותך, איך זה דרך כליך העצמיים והבנתך הפנימית.
ובלי זה, אתה לא יכול לבוא לידי מושג חדש ברור.
מתי אתה לא עושה את זה? כשאתה מתעצן.
אין לך כוח עכשיו לעשות את זה. אז אני כבר מכיר, אני מכיר.
ואז בן אדם הולך ודועך בעבודת השם שלו,
הולך ודועך בקשר שלו עם הקדוש ברוך הוא. למה?
כי הוא מתעצן במלאכתו,
כי הוא אומר,
אין לי כוח, עזוב אחי, הבנתי את האירוע, הבנתי.
וזה הסוד הגדול שבן אדם בא ואומר, בואנה, אני מזהה,
יודע להגיד, בואנה, אני אעצל, אני נחלשתי, זריזות,
אהבה, לחזור ללהט שלי, לחזור להתרגשות שלי.
איך?
דרך השמיעה העצמית שלי,
דרך המקום הפנימי שבו אני נמצא עכשיו. אני לא נמצא באותו מקום כמו שהייתי בתיכון שלי,
או אחרי הצבא שלי, או לא יודע מה, אני נמצא עכשיו, עכשיו, איפה זה פוגש אותי עכשיו?
והדבר הזה מעורר את הלהט, מעורר את האהבה,
מעורר את ההשתוקקות להשם יתברך,
ומתוך כך תזריזות בעזרת השם של נזקי השכם ישראלן.
