שלום עליכם אחרי הפוגה של בערך שלושה שבועות בגלל המציאות שהתחילה
התחלת הניסים והמשכם בעזרת השם
אנחנו מחדשים את השיעור ב-12 ורבע בעזרת השם בימי שלישי
יש פה דפי מקורות אם מישהו יכול לקחת ממני בבקשה ולחלק
מי שיכול להתקדם לכיווני
יחמם לי את הלב בעזרת השם
טוב הינו אדוני אלינו עלינו מעשה ידינו כונה עלינו מעשה ידינו כוננהו
היום אנחנו נחרוג ממנהגנו מכיוון שלעילוי נשמת
ברכה חיה בת רבי יצחק אייזיק הלוי בעזרת השם
אשתו של יהושע היקר
איש בית המדרש שלנו שאנחנו הולכים אחריו
ואוהבים אותו אהבת אין קץ
אנחנו בעזרת השם נדבר על ענייני חודש תמוז
שנכנס אלינו בשבוע שעבר,
ובעזרת השם אחר כך
נכנסים לתקופת ימי בין המצרים, מי"ז בתמוז עד תשעה באב,
וזה יהיה נושא השיעור, כמו שכתוב לפניכם,
הגאולה מן המיצרים.
טוב, בעזרת השם נעשה ונצליח שזה יהיה לחיזוק כל החיילים.
תגידו אמן להצלחת כל החטופים,
שבעזרת השם יחזרו בריאים ושלמים עד כמה שניתן בעזרת השם אלינו.
שהחיילים הפצועים יתרפאו מחול ים ואלה שלא בינינו שבעזרת השם יהיה לעילוי נשמתם
ובעזרת השם נמסוך כוח באלה שנלחמים כרגע ביבשה באוויר ובים ובכל מקום שבעולם
בעזרת השם נעשה ונצליח אז אם אפשר שרק תיקחו את הדפים כדי שזה יהיה לפניכם
מכיוון שישנם בעזרת השם הרבה מקורות
יש ספרונצ'יק
שבהתחלה הוא הופיע על לוחות שנה
שהיה נקרא מגד ירחים, זאת אומרת בשנת 114,
שנת תרע"ד,
היו לוחות שנה כאלה מיוחדים,
שלכל חודש הרב קוק היה כותב איזה משפט מפתח כזה,
ולחודש שלנו, חודש תמוז,
הוא כתב משפט מאוד מאוד מיוחד,
שבעזרת השם אנחנו ננסה לטעות על קנקנו ולהבין מה הוא אומר לנו
אז והיום בעזרת השם.
כמו שכולנו יודעים הרב קוק חי פחות או יותר 70 שנה, קצת פחות, שבוע פחות
ואת מגד מישרים,
מגד ירכים, סליחה,
הוא כתב כמו שאמרתי בשנת תרע"ד
בואו נקרא מה כתוב. מבין המיצרים נגעל עם על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית שאינם צריכים למקל חובלים.
טוב, זה רק הרב קוק יכול לקטוע כזה משפט.
ומה זה אומר? אז כדי להיעזר ולהבין את זה קצת יותר,
אנחנו נקרא ברשותכם את מאור עיניים.
מי שכתב את ספר מאור עיניים זה אחד מתלמידיו של הבעל שם טוב,
מנחם נחום מצ'רנוביל והוא כתב את זה בערך לפני 220 שנה
ואז הוא כותב ככה
וזהו שהוכיח הנביא בישעיהו פרק א' פסוק ב' בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי
מה זאת אומרת הם פשעו בי?
הם פשעו בתפיסה שלהם אותי אומר הקדוש ברוך הוא
שהפשיעה הייתה עבור שלא היה להם הדעת
זה שהוא בחינת בי
שהוא פי השם דיבר,
כאמור,
ועל ידי זה נפלו למקום הקטנות ומיצר מקום הדינים, ועל ידי זה חזרו לגלות,
כי סוד כל הגלות הוא על ידי שמפילין הדעת במיצר וקטנות,
שעובדים את השם בדעת קטן מאוד ובלי תענוג,
ונשארים תמיד למטה מקום הדינים, ועל ידי זה הם בגלות,
כמו שכתוב, כל רודפיה היא סיגוה בין המיצרים.
מפני מה היא סיגוה?
מה? קול רודפיה. למה האויבים מצליחים לזנב בנו ולפגוע בנו?
מפני שהם בין המצרים.
מה זה בין המצרים?
טוב, אז כולנו מכירים את הפירוש בין... איך?
אה, זה למעלה.
שמעתי בת קול.
אז בין המצרים זה התקופה של שלושת השבועות מי"ז בתמוז, כן? בין המצרים, בין התקופה שצרו עלינו, על ירושלים, שזה התחיל בי"ז בתמוז, ונגמר אחרי שנתיים ומשהו בתשעה באב בחורבן בית המקדש, בסדר?
אז זה בדרך כלל הפירוש המקובל. הוא אומר, לא, לא, לא.
אני רוצה לתת לכם פירוש אחר.
כך אומר המאור עיניים, רבי מנחם נחום מצ'רנוביל. הוא אומר, בעצם המיצרים זה היצר הדעת.
מה שנקרא,
בלשון החסידות, מוחין דקטנות.
למה בעצם האויבים יכולים לנו? למה הם מתגברים עלינו?
למה הם תופסים אותנו? למה הם מזנבים אחרינו? למה הם הורגים בנו?
מכיוון שיש לנו דעת קטנה בין המיצרים.
משהו, דעה קצרה.
ואם הפשעו בי, אז לכן הוא לוקח את הפסוק,
עוד רגע נקרא את זה שוב כדי שיהיה יותר ברור,
ומיצר עד שיתמלא הארץ דעת השם, כן, מתי אנחנו נצא מזה?
מתי הרודפים לא יצליחו לפגוע בנו? עד שיתמלא הארץ דעה את השם ויהיה גאולה שלמה בריבוי הדעת. זאת אומרת, המיצרים זה מיעוט הדעת והמרחב זה ריבוי הדעת. כלומר,
הביטוי מיצרים זה ביטוי מושאל,
זה לא ביטוי שבא לבטא זמן,
אלא עניין תודעתי.
בסדר? אז אני קורא עוד פעם את הפסוק ברשותכם.
הוא אומר ככה:
בנים גידלתי ורוממתי
והמה פשעו בי,
שהפשיעה הייתה עבור שלא הייתה להם דעת זה שהוא מבחינת בי,
שהוא מבחינת פי ה' דיבר.
אתם יודעים מה הייתה הבעיה?
שהיו צריכים לתפוס אותי, אומר הקדוש ברוך הוא, בצורה אחרת לגמרי.
לא היו צריכים לתפוס אותי כשופט,
לא היו צריכים לתפוס אותי כבעל דין, כאיזו אישות עליונה שמחפשת אותי בסיבוב,
שהיא בעצם גורמת לבן אדם איזה פחד, איזה חרדה, איזה מוחין דקטנות,
אלא אדרבה, ברגע שיהיה מוחין דגדלות,
אף אויב לא יאכל לנו.
זה כמו אז כן עתה, אנחנו ראינו שערב המלחמה,
באמת, כן, אפשר לקחת אותנו אחורה עוד לפני שנה וחצי ושנתיים,
שערב המלחמה באמת הייתה לנו תודעה של קטנות.
כמו שאומרים החבר'ה, קוראים לזה קונספציה, בסדר?
הייתה לנו תפיסה קטנה של עצמנו, היינו ממש
חגבים בעינינו,
ולכן היינו בעיניהם. ברגע שהיה המוחין בגדלות, ברגע שבעזרת השם הקדוש ברוך הוא נסך
רוח במנהיגי האומה,
ובין השאר הרוח הזאת מגיעה מכאן, מכאן מבית המדרש, מהתורה שנלמדת כל יום ותיקון המידות, שכל יום אנחנו משתדלים פה,
פה במכון מאיר ובכל הארץ כולה,
בכל אתר ואתר,
זה מה שנותן את הכוח.
אולי ראיתם את זה
שביום ירושלים,
ראש ממשלתנו היה במרכז הרב,
והוא ממש אמר, אני רוצה להגיד לכם, שיהיה לכם ברור,
הכוח שלי מגיע מכם.
הכוח שלי מגיע מכם.
ואנחנו צריכים לתפוס אחריות על העניין הזה.
זאת אומרת,
להבין שהיכולת של כל אחד מאיתנו להיות במוחין דקטנות, שלנו ושל כל העם שלנו, להיות במוחין דקטנות או מוחין דגדלות, זה אותם חיילים,
אותם כלי נשק, אותם מטוסים,
B2, B35, אני יודע מה, F15,
הכל טוב, הכל בסדר גמור.
אלה ברכב, אלה בסוסים,
ואנחנו בשם השם עלינו נזכיר על הרכב ועל הסוסים.
עושים השתדלות,
יש חיילים שמוסלים את הנפש,
ועל כך אנחנו מודים להם ומתפללים בעבורם שכל רגע ורגע הקדוש ברוך הוא ייתן להם כוח בעזרת השם לעשות חיל, תגידו אמן.
אבל יחד עם זה אנחנו לא זוקפים את הדבר הזה להם בעצמם, כי עובדה שלפעמים זה אם הרקע
או הגב של החיילים הוא מוחין דקטנות,
האם הפשוט בי? אז אנחנו בין המיצרים ואז רודפיה היא סיגוה.
אבל אם אנחנו זוכים להנחיל לעצמנו ולחיילינו ולמנהיגינו רוח גבית,
בעזרת השם, הם זוכים למוחין דגדלות,
וממילא רודפיה לא הסיוגה בין המצרים.
טוב.
מחילה,
מחילה, כל הצדיקים שם למעלה, זה קצת מפריע לנו.
בהתחלה חשבתי שזה כל אלוקים, אבל הסתומה.
טוב, אנחנו ממשיכים ברשותכם
ברב קוק, שהוא כתב הרבה מאמרים. תארו לכם פעם, בן אדם בא ופותח אלון, פותח עיתון,
פוגש מאמר של הרב קוק, זה יכול לתת הרבה כוח, הדבר הזה.
אחד המאמרים נקרא "עצות מרחוק".
יש לנו ספר שנקרא "מאמרי הראייה", שאותו קיבץ הרב אלישע אבינר,
והרבה מאמרים נמצאים שם, אבל המאמר הספציפי הזה, "עצות מרחוק",
הוא מאמר שנמצא באוצרות הראייה.
הרב צוריאל קיבץ עוד מאמרים שהרב קוק כתב אותם
לעוד אוצר של ספרים, ותראו מה הוא כותב.
הוא אומר שבעצם המוחין דה גדלות או קטנות זה לא רק אז,
בימי בית ראשון או שני.
אם אפשר מישהו שיעיר להם כי זה... סליחה.
זה לא רק אז, בימי בית ראשון או שני,
זה לא היום,
אלא זה גם היה לפני אלף שנה, 800 שנה ו-600 שנה,
ומייד אנחנו נבין על מה אני מדבר.
אומר הרב קוק,
כן עשו גיבורים הראשונים,
כן?
רבנו סעדיה הגאון בספר שלו אמונות ודעות לפני אלף שנה,
הגאון הכוזרי שכתב את, נכון, רבי יהודה הלוי לפני 800,
800 ומשהו שנה,
הרמב״ם לפני 800 שנה,
אחר כך יש לנו את האיכרים,
כן? בעל ספר האיכרים זה רבי יוסף אלבו,
הוא כתב את ספרו לפני 600 שנה.
מה הם עשו?
מה הם עשו?
מה היה העניין שלהם?
המה יראו בעיני עמם,
ראו, איך? המה ראו, סליחה. המה ראו בעיני עמם, ראו את הצער הצורר אשר דאג כנשר ברוח הזמן,
ויביא בכנפיו רוח זלעפות שיש מתלקחת לשרוף כל מועדי אל,
ויצאו לעזרת עמם. טוב, אם עכשיו רוצים,
נחלצים חושים כדי לעזור לעם ישראל לקבל הסברה,
איך אנחנו מתמודדים עם כל הצונאמי התודעתי שמסביבנו לפני אלף ושמונה מאות ושש מאות שנה.
ויצאו לעזרת עמם בעיתם השנונה, כן,
בעת שלהם,
וילחמו בנוחה ובאומץ לב, לא התפעלו והתרגשו,
לא נשאו קללה וגידופה, לא התחילו לקלל מה פתאום אומר,
מה עשו על אויבי נפשם ועמם,
אך הזכירו בגודל נפש את כל הדעות הרעות שהן כרקב
לבית ישראל, כממש רקבון,
ויוכיחו ככה שם, כן, את השקר שיש בהם,
בפניהם באופן המספיק מאוד לפי מצב דורם והשכלתו.
והמשפט המרכזי פה,
וימלאו את מחשקי מאות יעקב אורה ויושיעו את ישראל.
ברגע שבאים צדיקי הדור הללו, דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, כל אחד לפי עניינו,
רבי סעדיה גאון והכוזרי והרמב״ם ורבי יוסף אלבו, בספרים שלהם,
מה הם עושים? הם מאירים.
פעם כבר הסברנו
איזה... מה ההבדל בין חושך לאור? כולנו יודעים.
אבל אולי ננסה קצת להעמיק בזה.
כאשר אני נמצא בחושך,
אז כל הדברים נתפסים לי כפרטים נפרדים.
אני נכנס לחדר, נגיד, לצורך העניין,
אתם לא מכירים את בית המדרש הזה, או אני מכניס אתכם לבית המדרש הישן,
ישן המתחדש, שברוך השם
צריך להודות למנכ״לים ועושה דברם שבאמת יצרו לנו פה כלי נאה.
ואני מוביל אתכם, שם לכם רטיות על העיניים, מכניס אתכם לתוך החדר הזה.
אתם לא יודעים, אין לכם מושג לאן לקחתי אתכם.
ונותן לכם להתחיל תרגילי מישוש, גישוש,
הערכה, כן?
מביא לכם בקבוק, אומרים, הופה, איזה יופי, הגענו פה, אני יודע מה, לחנות משקאות.
אחרי זה נותן לכם ספר ביד, אומרים, טוב, אנחנו כנראה נמצאים באיזושהי ספרייה.
ולכן על זה הדרך. לכל אחד אני נותן פריט אחר,
ובגלל שכולנו בחושך,
אז אנחנו חושבים שאותו פריט שביד שלי,
בו יש חזות הכול.
ואז בא אחד התלמידים ומדליק את האור.
פתאום מגלים שלכל הפרטים הללו
יש איזה הקשר. זאת אומרת, זה נכון, יש פה בקבוק,
אבל אנחנו לא בחנות של בקבוקים,
זה נכון שיש פה ספר,
אנחנו לא בחנות של ספרים.
ולכן על זה הדרך,
יש פה שיעור,
יש פה בית מדרש, קורה פה תת-התרחשות. זאת אומרת, ההבדל בין חושך לאור זה הבדל מהותי,
שכאשר מאירים את המציאות, פתאום מגלים את ההקשר של מה שאנחנו נמצאים בו.
פתאום העולם הוא לא זהיר פה, זהיר שם, קו לקו, צו לצו, ודברים מפורטים ולא ברורים, ואי אפשר, ומה נעשה, ואיך יהיה, ואיך נתגבר.
מי שמדליק את האור,
הוא זוכה לתת לנו תודעה כזאת שלהכל יש הקשר.
אפשר לקבל כוח מהכול, כל הפרטים מתגייסים
לטובת המציאות שבה אנחנו נמצאים.
אדם צריך לשתות, אז יש לו בקבוק מים,
יש לו ספר לפניו כדי שיוכל לקרוא ולהגות, יש לו סטנדר כדי שיוכל לשים עליו את הספר,
החברותא שלו וכולי, בסדר?
קצת בדיחות, קצת צחוקים, שיהיה נעים,
קצת אופינים ומקדנות, שנהיה ירנים.
כל הדברים האלה ביחד נקשרים.
כמו בעולם הפיזי,
כך גם בעולם הרוחני,
כשאנחנו נמצאים בחושך
ואין מי שמאיר את עינינו,
באמת המציאות נראית קטסטרופה.
אין סיכוי.
יבואו בעלי האורות,
כן,
כמו שקראנו כאן,
וכמובן הרב קוק בהמשך,
ויאירו את עינינו.
מחזה מרהיב לב הוא, אני קורא בשורה החמישית בעצות מרחוק,
מחזה מרהיב לב הוא, ותורה שלמה לנו לראות את החכמים הקדושים והגיבורים הללו,
שנפשם גחלים לאטה לאהבת השם התבארה אווירתו וקרבת אלוקים הייתה כל חיי רוחם כל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים היו שעשוע נפשם ואורך האם זה אנשים גדולים ועצומים שמאוד מאוד חשוב להם להקפיד על כל הפרטים והנם מה הם עושים?
הם סגורים על עצמם
אותם גדולי עליון
הם ממש מרגישים קרבת השם לטוב הם לא מבולבלים אז מה הם עושים?
הם מנסים הם מתווכים לנו את המציאות מנסים להסביר לנו מה עובר עלינו
מנסים לתת איזושהי דיאגנוזה יותר עמוקה מאשר המבט השטחי שממנו אפשר להתייאש.
והינם עוסקים בנפש שוקטה ורוח קרה להשיב על דבר עוקרי עיקר,
כל העיקרים, מביאים במנוחה ושלוות צדיקים את דברי המכחישים במציאות השם יתברך בהשגחה,
בנבואה,
בתורה מן השמיים, באמיתת הקבלה, בתורה שבעל פה.
שוברים את דבריהם כחרס הנשבר, כן, את כל הדעות האחרות,
ממש, נוטים קונטרה,
נאבקים בזה.
בלא שומעות כעס ורוגזה,
הם לא נשברים מזה,
הם לא מתפעלים מזה,
הם מתמודדים עם זה, זה באמת נחלת האנשים הגדולים הללו.
בלא הנחה
ואות דאגה, כי אם, שימו לב,
בצהלת פנים מסבירות ורוח עוז וגבורה,
והיא תהילתם ותפארתם.
ובזה הצליחו ועשו פרי,
ויעמדו לנו לנס ולאור לעולם לדור.
אומר לנו הרב קוק, רבותיי,
כמו התופעה שאני מתמודד איתה, בעצם הרב קוק מדבר גם על עצמו,
אני נמצא באותה סיטואציה.
אני רואה, אני מביט עליה דורות הקודמים.
הוא כותב גם בהתחלה את אורות התשובה, הוא אומר,
אני חייב לדבר על אודות התשובה. הוא אומר, אני, איך אני, הוא אומר, הייתי מעדיף לשתוק, אבל אני לא יכול כבר להתאפק.
ואז הוא כותב שם בהקדמה לאורות התשובה,
אני רואה גדולים שהתעסקו עם זה,
ואני מבין שאין לי ברירה אלא אני חייב עכשיו להנגיש את זה בשפה,
בשפה שמתאימה לדור.
ויותר ממה שאני יכול לשתוק, אני כבר לא יכול להתאפק.
ואז הוא בעצם, מה שהוא עושה, מוציא אותנו מן המי,
מן המיצר, מן המיצרים.
טוב,
איך עושים את זה?
איך מוציאים מן המיצרים?
אז על כך בגמרא מסכת ברכות.
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי,
טובה מרדות אחת בלבו של אדם. מה זה מרדות?
מה זה מרדות אחת בלבו של אדם?
מה קורה? איך?
התנגדות, תוכחה?
איך?
הרהור תשובה?
איסורים?
טוב, מה קורה באגף הזה? מה אתם אומרים? מה זה מרדות?
עשר נקודות.
חכם נבו,
התעוררות. מצוין, כל התשובות נכונות.
אמר רבי יוחנן,
אומר לפני שנקרא את הגמרא,
ברור שהדבר החזק ביותר, שאני השעון המעורר של עצמי.
אם יש דין למטה,
אין דין למעלה.
אם אני עושה חשבון נפש בעצמי, אם אני מתעורר בעצמי לכל מיני דברים,
הקדוש ברוך הוא לא נדרש לזה ולא נזקק לזה ולא עושה את זה שיזרוק לי כל מיני פטישי קילו, חמש, עשר וכן לזה הדרך, כדי שאני אתעורר אלא אני מתעורר בעצמי. שימו לב.
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלכיות, שנאמר בהושע פרק ב' פסוק ט' ורדפה את מאהביה
ואמרה אלך ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אז מעתה.
ואז מגיע רישלקיש. רישלקיש היה ראש השודדים.
הוא אומר, חבר'ה,
אני מגיע משם, אני יודע מה זה.
אני אומר לכם שמרדות בליבו של אדם, כמו שאמרתי, התעוררות,
הראו תשובה, כמו שאמרתם יפה,
חשבון נפש, כל המילים המקסימות האלה.
אומר רישלקיש, אני יודע מה זה.
רישלקיש אמר, יותר ממאה מלכיות, תביא לי מאה כאפות.
תאיר אותי מאה פעמים,
תאיים עלייך חמש עשרה אלף פעם,
תעשה, תצייר את הקדוש ברוך הוא או את המשגיח או מה שזה לא יהיה או הדמות החינוכית שאתה רוצה ללכת אחריה בתור
אוכלת את הראש כמו שאומרים החבר'ה היום,
זה לא עוזר.
אומר יש לקיש, אני יודע מה זה, אני הייתי ראש השודדים.
יותר ממאה מלכיות שנאמר תחת גערה במבין מהקות כסיל מלך.
מאה, בסדר?
עדיף כאילו את הגערה הפנימית
של הבן אדם
מהכות ממאה פעמים שהוא מכה אותו. עכשיו
הרב קוק תהפכו בבקשה את הדף ב"אין היה".
אתם יודעים שאת הספר "אין היה",
באיזה גיל הרב קוק כתב אותו?
יפה מאוד.
מאה נקודות ליעקב.
הוא מגיע מהספרייה התורנית הלאומית, הוא יודע הכול.
באמת הרב קוק,
אני לא יודע מה אתם כתבתם בגיל 17,
אני בגיל 17 לא כתבתי פירוש על האגדתות בש"ס
הוא רצה לכתוב,
היה בכוונתו לכתוב פירוש על כל האגדתות וכל הש"ס כולו
זה השם,
זה נגזר מעין יעקב, נכון? יש עין יעקב, מכירים?
שזה פירוש על האגדתות בש"ס עם עץ יוסף ומרשה
אז הוא רצה לכתוב עין היה, כן? אותו כמו עין יעקב עין ואברהם יצחק הכהן,
עין היה, הספיק בסך הכל לכתוב על
שתי מסכתות על ברכות
ועל שבת, שזה מה שנמצא בידינו.
ואז הוא מתייחס לגמרא שקראנו הרגע.
כאן הורונו חז"ל,
נועם דרך החינוך.
איך אנחנו יוצאים מן המיצרים?
איך אנחנו גורמים לבן אדם להתעורר?
כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נועם.
והיראה האמיתית היא יראת הרוממות.
נכון, יש לנו יראת תחתונה,
יראת החטא ויראת העונש, מעליה יש לנו את אהבת השם ומעל כולן עומדת לה יראת הרוממות.
כן?
אני לא מפחד מההורים שלי, חס וחלילה.
זה לא מה שמניע אותי.
אני גם לא יראה מהעונש שהם ייתנו לי, חס וחלילה,
אבא שלי או אמא שלי או הקדוש ברוך הוא.
אני יראה יראת הרוממות. יראת הרוממות, אם נקרא לזה בלשון של החבר'ה,
זה אני לא מסוגל לבייש את הפירמה, אני לא מסוגל שלא לשמש את קוני, אני לא מסוגל שלא להעשות כלי לשליחותך.
אני כל כך רוצה להיות יחד איתך, אני רוצה לפעול עם אל, כל מי שפעל עם אל יבוא וייטול שכרו.
ייראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה.
ועד הזמנים האחרונים,
הופה,
עד הזמנים האחרונים, כן, חוץ מאלה שקראנו עליהם מקודם, הרמב״ם,
והכוזרי וכולי.
עד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיה. מה זה פדגוגיה?
מחנכים, נכון?
עד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיה לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים.
לתת בראש.
עד הימים האלו שהניסיונות הרבות
הוכיחו להשכיל את אשר אמרו לנו חז"ל ברוח קודשם.
שמה?
שצריך להפסיק להכות,
אלא צריך
להכות במקלות אחרים.
עוד מעט אנחנו נבין למה קוראים לזה מקל,
כי לכאורה צריך להגיד שרביט,
כן?
תראו למה אני מתכוון.
בגמרא מסכת סנדדרין, דף כ"ד עמוד א',
אמר רבי הושעיה,
מהו שנאמר ואקח, יש פה טעות כתיב, סליחה,
מהו שנאמר ואקח לי שני מקלות?
לאחד קראתי נועם, כן, גמרא מפורסמת,
ולאחד קראתי חובלים.
נועם,
אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה.
כן?
אתה רוצה להתקדם?
אתה רוצה לזוז?
אדרבה, בבקשה, מצוין, מה שאתה אומר, אני מחזק את דעתך, אתה מחזק את דעתי.
העניין הוא לא שאני אצדק, העניין הוא שהאמת תצא לאור, זה הדבר המרכזי.
זה תלמידי חכמים בארץ ישראל שמנעימים זה לזה,
נכון?
זה תלמידי חכמים של ארץ ישראל חובלים,
מי אלה החובלים?
אלו תלמידי חכמים שבבבל,
שמחבלים, כן, מתנצחים זה לזה בהלכה.
יש איזה מאבק, אולי,
לולד במסטפינה, אם לא הייתי פוחד, הייתי אומר, איזה סוג של...
טוב,
אני אזהר בלשוני שלא תפול עליי פה איזה לוסטרה,
אבל אולי קצת קצת משהו שאולי חס וחלילה, האגו משחק.
זאת אומרת, אני לא מחפש את האמת,
אני אחפש לפעמים שאני אהיה זה שצודק.
בסדר, אני אומר את זה בתחילו אורחים, אז
אז אל תוציאו את הדברים מהקשרם.
אומר רש"י, מחבלים,
אתם רואים את הכתב רש"י?
דרך אגב,
כשאומרים כתב רש"י, רש"י לא כתב ככה, בסדר? זה לא נכון.
רק בתקופה דפוס וילנה,
כדי להבדיל בין הדפוס של הגמרא לרש"י,
אז הוא לקח את הגופן,
נכון קוראים לזה גופן?
לקח את הגופן הזה, אבל זה לא, רש"י לא כתב ככה, בסדר? קוראים לזה כתב רש"י,
כי פעם ראשונה שהופיע הגופן הזה על פני הגמרות היה עם הכתב הזה, אז מאז קוראים לזה כתב רש"י.
מה כותב
הגופן של כתב רש"י?
מחבלים בלשון עוז וחמא, מקשים זה לזה,
זה בחוץ לארץ. ובני ארץ ישראל נוחים יחד ומעיינים יחד,
ומתקנים זה את זה, ומתקן זה את זה,
זה את דברי זה, והשמועה יוצאת לאור, הופה,
אנחנו רוצים שהשמועה תצא לאור, שהאמת תצא לאור, אני לא חושב שאני אצדק.
כן, יצא לנו השבוע להזכיר את זה, שבעה דברים בגולם ושבעה דברים בחכם. זה,
אם אני לא טועה, פרק ה' משנה ט' במסכת אבות.
מה זה הגולם, נכון?
רק שנייה, אולי לא להטריח אתכם, אני חושב שזה בפרק ה' משנה ט', אם אני לא טועה.
שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם.
חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמניין, ואינו נכנס לתוך דברי חברו.
ואינו נבהל להשיב,
שואל כעניין,
הוא משיב כהלכה ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון אבל מה שלא שמע אומר לא שמעתי ומודה על האמת
וחילופיהם
בגולם
גולם בדיוק הפוך
הוא מדבר לפני מי שגדול ממנו,
אין לו ענווה,
הוא חובל, הוא נאבק, הוא חמור שקופץ בראש נכנס לתוך דברי חברו נבהל להשיב, הכוונה ממהר להשיב ולא מתיישב בדעתו
שואל כעניין, לא שואל כעניין, ולא משיב כהלכה, הכל מבולגן.
יש סדרה של שאלות, עונה על האחרונה, על הראשונה, אין לו סדר בעניין.
ומה שלא שמע,
אומר, לא שמעתי כן.
גם המשנה פה במסכת אבות, וגם במסכת ברכות אומרת, למד עצמך לומר,
איני יודע.
איני יודע, לא יקרה שום דבר, אדרבה.
תלמיד שואל אותך איזושהי שאלה, אתה שואל את עצמך איזושהי שאלה, חבר,
אתה באת למכון לפני שעה,
כן, זה קורה לנו פה, נכון?
ושעה אחריך הגיע בחור, הוא חוזר בתשובה.
ואתה, כולנו חוזרים בתשובה,
ואז הוא שואל אותך איזושהי שאלה.
אתה יכול, מה שנקרא,
חרטט אותו.
בן אדם בא, אומר לך, שואל אותך שאלה, אתה עונה לו.
רגע, רגע, רגע, וואי, שאלה מצוינת, אני גם לא יודע את התשובה.
זה בסדר גמור, ללמד את עצמך לומר,
איני יודע.
טוב,
נחזור לענייננו.
אז אנחנו רואים שיש שני מקלות.
השאלה שלי, לפני שתסתכלו בבקשה, שלא תסתכלו,
אבקש אתכם שלא להסתכל במשך הדף.
תגידו לי, למה קוראים לזה מקל?
דיברנו פה על שני מקלות.
אני מבין את בבבל חובטים אחד בשני.
וואו, וואו, וואו, איזה פירוש.
שמעתם מה הוא אומר?
זה לא מקל,
אלא זה מקל עליי, כמו שאומרים.
כן,
יש איזה סיפור שאיש אחד,
יום אחד הוא מסתובב ברחוב,
אז הוא רואה את חבר שלו עם מקל על הראש.
הוא אומר לו, מה זה מקל על הראש? הוא אומר לו, זה מקל עליי.
אחרי זה למחרת הוא ראה אותו שר עם גמל,
הוא אומר לו, מה זה? הוא אומר לו, אל שירה לשם כי גמל עליי.
אבל בכל מקרה, אומר לנו חכם עידו פירוש יפה.
הוא אומר, זה לא מקל, אלא זה מקל.
טוב, יפה.
אולי יש לכם עוד את הפירוש?
למה?
אני מבין שקוראים לחוץ לארץ, תלמידי חכמים של חוץ לארץ, כשהם חובטים אחד בשני, הם לוקחים מקלות.
אבל למה תלמידי חכמים של בארץ ישראל, נכון? הוא אמר,
בסנהדרין קראנו, וייקח לי שני מקלות, לא מקל אחד.
מה אתם אומרים?
עמית אריה, הבנת את השאלה?
נחזור עוד פעם?
אני אחזור ברשותכם.
הגמרא במסכת סנהדרין אומרת שישנן שני מקלות,
מקל אחד שבחוץ לארץ, שבו
חובלים אחד את השני, מקים אחד את השני,
ומקל שני בארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה.
אז למה תקרא לזה מקל? תקרא לזה שרביט,
מטה קסמים,
לא יודע מה, מטפחת הזהב, לא, כן, בבקשה.
רק בקול, מה?
פשש, או, מקסים.
מקסים, חזק וברוך, אתה הגעת מיונתן, נכון? אני צודק?
פשש.
שבטך ומשענתך
המה ינחמוני, שניהם זה מקלוד, נכון?
שבטך ומשענתך, כן, המקל סבא.
פשש, מקסים, מצוין, מצוין. יש עוד איזה?
כן, בבקשה נבו.
איך?
פשש, וואו.
כן,
כן.
אה, אתה אומר מקל מלשון העץ, העץ הזה. זאת אומרת, יש פה משהו טבעי וכל אחד, כל תלמידי חכמים, כל סקטור יתנהג על פי טבעו.
או,
פשש, וואו, רבותיי, אני כבר מתקפל עוד רגע.
כן.
אה, להקהיל, מצוין. כלומר,
ישנן שתי שיטות הקהלה, שני שיטות כינוס,
נכון?
או מקל חובלים, נותנים זפטות מפה מפה, כל הצאן,
יש לי איזה חתן אחד שהיה רועה צאן, הוא סיפר לי ככה, זה לא פשוט.
להקהיל את הזה, אז אלה מקלים בצורה כזאתי,
ואלה מקלים בצורה נעימה.
טוב, רבותיי, מקסים. יש לי עוד איזה פירוש בשיפולי גדימתכם,
וממנו אני גם רוצה להאיר איזושהי נקודה,
להאיר באלף, בעזרת השם.
אתם יודעים שחבר טוב זה לא רק חבר שאומר לי פוצי מוצי.
חבר טוב זה לפעמים, זה חבר מהחבורה,
מהחבורה שלנו בבית המדרש,
חבר בעם ישראל, חבר מהמשפחה.
זה מישהו שהוא גם יודע להציב לי מראה.
להציב לי מראה. הוא לא עושה את זה מאירועי לב,
הוא עושה את זה מטוב לב.
זה מצוין, אשריו אשרי חלקו.
בסדר?
הוא זועק את הכאב של האומה.
מה אומר לנו התינוק החמוד הזה,
ואני מבין בתינוקית?
חבר טוב זה חבר שאומר,
אתה רואה את המקל הזה?
המקל הזה, אני רוצה להאיר, להאיר בפניך,
אבל זה מקל.
לפעמים גם פה בארץ ישראל,
ולפעמים אפילו במכון מאיר,
שהוא הכל אמונה ואהבה,
peace and love,
שלפעמים מתוך הרצון הטוב והחברות הטובה צריך להעיר,
להגיד לאנשים, כן, דיברתי על זה באחת החבורות,
חברים,
בית המדרש קורא לנו,
חברים שלנו נלחמים בשדה הקרב,
שם אין פריבילגיות של שנאצים וכל מיני דברים אחרים. אני אומר לכל אחד, כמובן, יש לי הרבה כבוד אליכם, ואתם מקסימים ומתוקים.
ואני אומר,
המקל הזה, לפעמים עלולים לחשוב, טוב,
בחוץ לארץ, היה מקלות פה, הכל דבש, הכל בסדר, אף פעם, אסור לנגוע באנשים, אסור להגיד להם כלום.
חס וחלילה, אל תגיד לתלמידים שום דבר.
שמא ישתו מהם המרים.
אז אני, לעניות דעתי,
אני חושב שמחנך,
מחנך, רב, אבא, אימא, אני את עצמי,
לפעמים צריך להשתמש במקל,
אבל במקל של נעימות. זאת אומרת, זה עדיין נשאר מקל, כי לפעמים,
איך הפסוק אומר?
נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא.
אם אני לא טועה זה במשלי,
נכון?
נאמנים, מי שבגוגל פה בזה,
נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא.
אם מישהו אוהב אותי,
אז לפעמים אני מרגיש אולי שהוא קצת פוצע אותי,
פתאום איזה רב ניגש אליי,
אני יודע, זה רן בן משה אחד, אומר לי איזה דיבור,
מה זה, אני רגיל שתמיד מלטפים אותי.
חברים יקרים ואהובים, אני אומר את זה כמובן גם לעצמי,
לפעמים צריך להשתמש במקל של נעימות, להגיד לאדם,
להגיד לעצמנו,
זה מקל, אולי זה מתראה לך כי עכשיו זה יערה,
זה לא מתאים לך, אתה לא מורגל בזה,
אבל הוא נאמני פצעי אוהב, הרצון הזה הוא ממקום של אהבה,
ממקום של אכפתיות.
אם אני רואה איזה עוול שיש בפנימייה,
אני רואה שיש איזה עוול שקורה במרחב שלנו פה במכון מאיר, או בכלל במרחב הארץ-ישראלי, אני רואה איזה עוול.
אני יכול להמשיך
לרצות להישאר פופולרי,
ולא להגיד שום דבר, וואלה, אחלה רעב, איזה יופי,
הכול טוב.
אבל לפעמים אני צריך להגיד, לקחת את המקד,
כמובן בנעימות,
ובאהבה,
עין במר בוכה ולב שמח, הכול בסדר, רוצים שיהיה טוב
ולקחת את המקל הזה. זה פירוש שלי, אני מקווה שאתם יכולים לקבל אותו, יכולים שלא לקבל אותו.
בכל מקרה, בואו נראה מה אומר הרב קוק במאמר הדור.
דור כזה, כן, מאמר הדור הוא ארוך,
לקחתי פה איזה ציטוט קצר יחסית,
דור כזה, אתם רואים אותי חברים?
דור כזה לא יוכל לשוב מיראה.
הדור שלנו, כן?
הוא כותב את זה לפני מאה שנה.
אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה,
שיראת הרוממות תחבר עימה.
אין בשום אופן אפשרות להכניעם בדרך כבישה.
כן, בגלות, דרך הכובש.
לשבור.
לשבור, למחוץ, לדרוס.
כי אם לרוממם ולסגבם ולהראות לפניהם את הדרך של האורה, הרוממה והאדירה. שוב פעם, העניין של האורות.
להעיר,
להעיר, לפתוח את האור.
פתאום, וואו, מבינים את ההקשר, פתאום מבינים את האור, פתאום מבינים מה צריך לעשות, פתאום מבינים שזה לא זער פה, זער שם, קו לקו, צו לצו. יש פה מהלך, יש פה מהלך אלוקי. יש פה, הקדוש ברוך הוא שמדבר איתנו דרך ההיסטריה, כן, היסטוריה בתי"ו.
הקדוש ברוך הוא מסתתר,
נכון, כמו שהרב כותב בכל המקומות,
היסטוריה בתי"ו,
כן,
כדי להגיד שהקדוש ברוך הוא מסתתר, משגיח מן החלונות, מציץ מן החרקים, מדבר איתנו, מה הוא אומר לנו?
אבל זה יהיה בדרך הישר,
בדרך האהבה והשמחה, עם,
כמו שהזכרנו מקודם, עם המקלונצ'יק הזה, בסדר?
מקלון חובלים כזה, לא חובלים, מקלון נעימות,
שמנעימים זה לזה, וביחד, בעזרת השם,
מתקדמים.
שני המקורות האחרונים, שימו לב מה כתוב.
מי"ז בתמוז עד תשעה באב,
שזה ממש או-טו-טו.
סוף, לפי דעתי, שבת הבאה זה י"ז בתמוז.
לא, יום ראשון, סליחה. ט"ז זה שבת.
מי"ז בתמוז עד תשעה באב אין ללך יחידי מדלת שעות עד תשע שעות, כן, שעות זמניות הכוונה, ואין להכות אפילו ברצועה.
מה אתם רואים?
אתמול הייתי באיזה
אירוע משפחתי,
והיו שם בני העדה התימנית המתוקים.
ואז דיברנו על שיטות חינוך וכולי, ואז הוא אמר לי, אני, אדוני, אני אלימורי,
שם לי את האצבעות ככה ואתן לי עם המקל חובלים פה בארץ ישראל,
וזה עבד טוב מאוד, אני חושב שצריך להמשיך עם זה.
אמרתי, אני אגיד לתלמידים וזה, נראה איך הם יגיבו לזה. אז קיצור, יכול להיות שאנחנו נרתום את זה, בכל מקרה.
לא, לא, אל תדאגו.
ואין להכות אפילו ברצועה את תלמידו כדאמרינן באיכה רבתי. כל רודפיה היא סיגוה בין המצרים שבהם כתב מרירי וכתב ישוד צהריים. קיצור זה שמות של כל מיני מלאכי חבלה.
אומר אור החיים, עוד מעט אנחנו נדבר על אור החיים, אבל אור החיים הכוונה לרבי יוסף קארו.
כן?
אומרים שזה זמנים של פורענות וכתוב שלא ילך בנחמה לצל.
זמנים שצריך להישמר.
שורה תחתונה, שורה תחתונה, אני אגיד את זה בעברית פשוטה,
כתוב שבשלושת השבועות אנשים לא ייכנסו למצבי סכנה,
בסדר? לא ללכת לכל מיני מקומות, כל מיני אקסטרימים למיניהם,
כי באמת מלאכי חבלה שולטים בזמן הזה, יש זמנים שהם מסוגלים ליותר פורענות ולא כדאי להתעסק, בסדר?
אור החיים אומר, צריך להיזהר שלא לילך יחידי מדלת שעות עד תשע שעות,
ולא יכו תלמידים אומר אור חיים בימים ההם באותם ימים שבין י"ז בתמוז לבין תשעה באב אז זה יכול להיות הכאה פיזית זה גם יכול להיות כמובן הכאה נפשית להיזהר
לא לומר לאיזה תלמיד אני כבר עכשיו מתנצל מראש לפעמים אני ככה אומר דברים באמת באמת באמת מתוך ליבי ומתוך רצון לקדם ולפעמים אצה לי הדרך אז אני
אם אני עושה את זה אז תרגיעו אותי במיוחד ב"ז בתמוז לתשעה באב
שלא נכה את התלמידים בשבט פינו, בסדר?
טוב,
ומסיימים פה ב"אין חזון יפרעם" ו"שומר תורה אשריהו" זה במשלי.
לסיום,
ביום שישי הבא,
בעזרת השם,
זה יום הפטירה של אור החיים הקדוש.
אור החיים הקדוש,
כמו הרבה צדיקים עליונים
הוא חי
כמה שנים אתם יודעים אולי?
47 שנים.
כל חייו של אור החיים הקדוש יש לו פירוש מונומנטלי על התורה
משהו שפתיים אישה כשמספרים שבבבא סאלי לא היה מכניס את השבת בלי לעבור על כל אור החיים הקדוש על הפרשה
הוא חי עד לפני 281 שנה
כן, ואת הפירוש שלו הוא כתב לפני בערך 300 שנה, משהו כזה. זאת אומרת, בחיים הקצרים שלו, יחסית, מתוך ה-47 שנים,
כתב את הפירוש "אור החיים הקדוש".
כדי שדמותו תעמוד לנגד עינינו, יכול להיות שבעזרת השם גם בשבוע הבא נביא איזשהו דיבור מהאור החיים הקדוש.
אני רוצה לשתף אתכם
באיזה פירוש באמת מדהים
של אור החיים הקדוש,
שלי הוא באמת חילק את החיים ללפני ואחרי.
שימו לב,
בפרשת קורח, בפרשה שעברה,
כאשר הקדוש ברוך הוא רוצה להפליא את מכותיו
בעם ישראל,
אז בפרק ט"ז, מי שיש לו תנ"ך לפניו, או חומש,
פרק ט"ז, פסוק
כא כב
נקרא לפני כן שנדע כן עם ישראל ויאמר משה אל קורח אתה וכל עזתך היו לפני
וידבר השם אל משה לאמור, פסוק כ'
ולאהרון לאמור ייבדלו מתוך העדה, כי הקדוש ברוך הוא רגע לפני שהוא מעניש את קרח ואת כל עדתו
ייבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע
ויפלו על פניהם, מי נופלים על פניהם?
משה ואהרון
ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלוהי הרוחות לכל בשר
האיש האחד יכתב ועל כל עדה תקצוף?
יש פה איזה קרח אחד שהוא הפליל את כולם וצרף את כולם למחלוקת,
מה אתה הורג את כולם?
שואל אור החיים הקדוש באמת
חבל שלא צילמתי לכם אבל תסתכלו אחר כך,
באמת
אם נקשיב למילים זה פלאי פלאים מפולעים, הוא שואל
היה אפשר לכתוב ויפלו על פניהם ויאמרו אלה אלוהי הרוחות
האיש האחד יכתב ועל כל ידה תקצוף, מה הוסיפו המילים לכל בשר?
שאלה ברורה?
יש פה שתי מילים מיותרות,
היה אפשר לכתוב ויפלו על פניהם ויאמרו אלה אלוהי הרוחות
האיש האחד יכתב ועל כל ידה תקצוף, מה הוסיפו לנו מילים
לכל בשר?
שימו לב, אלוהי הרוחות לאכול בשר,
טען טענה הנשמעת לפני הבורא.
אומר משה רבנו, משה ואהרון, לפי דעתי משה הוא זה שדובר פה אולי שניהם ביחד,
כי השם חפץ שכל הרוחות יקבלו אלוהותו עליהם.
כן, כל בן אדם, כל אחד לפי רוחו, לפי עניינו, הוא רוצה שכולם יקבלו את מלכותו
עליהם בעודם בבשר בעולם הזה, והוא אמרו אלוהי הרוחות, פירוש.
הרוחות הוא לשון מחשבה ורצון, כאילו מה הלך הרוח, כמו שאנחנו אומרים,
העולה על רוחכם, העולה על רצונכם, בסדר?
ואז הוא אומר, ואם כן,
הגם שהמשפט אשר יעשה לכלותם כרגע הוא משפט אמת, באמת מגיע להם עכשיו לקבל פלאקות,
מגיע להם עונש,
כמו שכתבתי, הטעם למעלה.
עם כל זה,
לפי הנראה במעשה הוא שאיש אחד יכתב על כל העדה תקצוף,
אין כל העדה בחטא זה,
ומתי המתי את כולם, ומתי חס ושלום,
הרוח תמהן באלוקות כזו.
לא יכול להיות שקדוש ברוך הוא עושה כזה דבר, זה לא מוסרי,
זה לא הגיוני.
חכו, זו עוד לא הפצצה.
ואז הוא אומר ככה:
עוד נתכוון לדבר לפניו דברי ריצוי המתקבל לפניו.
על פי מה שקדם בידיעת הדרגת החפץ שיש לבורא, לפי הדרגות
של החשק
והחפץ שיש לקדוש ברוך הוא עם בריאותיו.
הוא מצייר שלוש דרגות.
האחד הוא שבח והלל אשר ייתנו לו צבא למעלה.
אומר הקדוש ברוך הוא, אני רוצה שיהיו לי מלאכים
שיגידו קדוש קדוש וברוך שם כבוד מלאכותו לעולם ועד. זו הדרגה מעליה, למעלה ממנו, שבח והלל אשר ייתנו לו נשמות הצדיקים אשר בארץ המה ושנפטרו.
זאת אומרת, צדיקים שמקלצים לקדוש ברוך הוא בחיי חיותם וגם אחרי שהם נפטרים.
ועכשיו תקשיבו מה כתוב.
למעלה מהם, הדרגה השלישית,
השיר והשבח העולה מהנשמות
אשר הם בעולם הזה,
אשר הם תוך הבשר.
אומר הקדוש ברוך הוא, הדבר הכי מתוק בעיניי, אומר האור חיים בשם הקדוש ברוך הוא, הדבר המתוק ביותר בעיניי,
הדבר הכי רצוי במחשבתי,
במחשבה האלוקית, הרצון הכי גבוה שלי,
שאני רוצה את הפערסים,
ואת הפריקים,
ואת האנשים שהם קשורים לבשר,
ואת האנשים שחיים את חיי החומר,
כאשר הם מעליים אותי,
זה הדבר הכי מתוק בעיניי.
לכן כתוב אלוהי כל הרוחות לכל בשר.
האנשים שנמצאים בתוך בשר,
זה שמלאכים מקלסים את הקדוש ברוך הוא זה יפה מאוד,
אבל הם עומדים.
ונתתי לך מהלכים בין העומדים. זה שהצדיקים הכירים בעולותו יתבהר זה מקסים.
אבל איך כותב פה ארוח חיים?
למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם מעולם הזה אשר הם תוך הבשר.
והוא, מי זה הוא? הבשר, מונע מהכיר השם.
והם,
אנחנו,
כל אחד מאיתנו,
מתעצמים לאהוב השם ולשבחו.
ולהודות למאמרו זה,
ולהודות למאמרו,
זה עליון וחשוק
אצל הבורא למעלה מהכל.
את מי הקדוש ברוך הוא הכי מחבב?
את מי הקדוש ברוך הוא הכי הרבה רוצה?
וכמו שמבוררים הדברים בהרחבה בספר הזוהר, טוב,
וכולי.
זאת אומרת,
שאנחנו פה במכון מאיר,
וכל אחד במקום שהוא, כל קרוצי החומר, כל עם ישראל בכל מקום שהם,
שאלוקי בו זה כל בשר, אומר לו משה רבנו לקדוש ברוך הוא,
הדבר שאתה הכי רוצה,
אתה רוצה שיהיו לך מלאכים,
כן?
רצון אצילי כמובן.
ואתה רוצה שיהיו צדיקים שמתכנסים, אבל החידוש העצום זה אנשים כמונו,
קבוצי חומר,
שהבשר, החומר הוא ממילאי, נכון? אף אחד לא צריך ללמוד אותנו לישון.
נותנים לבן אדם מדים, נרדם, נכון?
בן אדם, החומר הוא ממילאי, יסוד האפר הוא ממילאי.
ואף על פי כן,
אדם נקשר אל הרוח, מתגבר על הבשריות,
מתגבר על החומריות,
מתגבר על היצריות
ומאהליה את הקדוש ברוך הוא עליו. זה הדבר הכי נחשק
לפני הקדוש ברוך הוא.
אורחיים הקדוש, יום פטירתו בשבוע הבא,
הוא נקרא רבי חיים בן עטר.
בהקדמה שלו
הוא אומר שלמשיח קוראים חיים.
ופרשם,
אז זה לא אתה.
ישנה חבורה שלומדת את פירוש אורחיים הקדוש,
במשך שלושים שנה,
והוציאו ספר, אוקדן של ספרים שנקרא "ישמח משה", אני מציע לכם לרכוש את זה או לעיין בזה,
והם מבהרים שבעצם אורח חיים הקדוש העיד על עצמו,
בהיחווה,
שבעצם הוא ראוי היה להיות משיח.
העיד על עצמו.
אבל החביא את זה בהקדמה,
כדי שאנשים לא יגידו, הבן אדם,
כן.
אז יהי רצון שבעזרת השם הקדוש ברוך הוא יזכה אותנו
איך הוא אמר כאן?
רק שנייה, אני קורא את זה שוב כי זה
למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה
אנחנו
אשר הם בתוך הבשר והוא מונע מהכיר השם והם מתעצמים לאהוב את השם ולשבחו ולהודות למאמרו זה
זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל. יהי רצון
שיתקיים בנו ובכם
אמן כן יהי רצון כן יהי רצון.
