שלום לכולם, מה שלומכם? הכל בסדר?
המזכיר פה, הזכיר לי פה חכם אלי הצדיק
שאנחנו עתידים ל...
חשבתי שכבר למדנו את מאמר המחשבות, למדנו בעצם שני מאמרים עד עכשיו, אנחנו זוכרים?
העונג והשמחה,
זוכרים שלמדנו?
ולמדנו את מאמר הפחד.
עכשיו הבא בתור אמור להיות מאמר המחשבות,
אבל חשבתי לפני כן ללמוד מאמר אחר
על במותינו חלל.
אני אסביר למה חשבתי שכדאי שנלמד את זה, כי זה באמת מאמר יסודי.
לא להיבהל.
בכוונה חילקתי את זה ל-17 פסקאות.
לא את כולן אנחנו נספיק היום, אל תדאגו.
אני מעריך שזה ייקח בערך משהו כמו שלושה שיעורים, אבל זה מאמר מאוד מאוד מאוד חשוב.
זה מאוד מאוד יסודי.
בתוך עדר היקר ישנו מאמר שנקרא מאמר הדור, זה בטח שמעתם.
אממה, מאמר הדור הוא מאמר ארוך.
הוא מקסים, הוא חשוב מאוד.
נגיד כמה מילים על מאמר הדור, ואז נבין למה בחרתי במאמר הזה.
והמאמר הבא יהיה מאמר המחשבות.
זאת אומרת, בעוד משהו כמו שלושה שבועות.
בסדר?
תזכרו, צילמתי וזה, ברוך השם, הקדוש ברוך הוא זיכרתי כשאתבלבל,
כנראה שאנחנו צריכים עכשיו שמשמיים כדאי ללמוד את המאמר הזה.
כמה מילים על מאמר הדור.
בעצם, בדור של הרב קוק היו הרבה תלמידי חכמים וצדיקים וכולי, והרב קוק הוא בעצם, גם הוא בהיותו, בהתחלה היה הרב של המושבות.
כתבתי לעצמי פה בצורה מסודרת,
הרב קוק
הוא חי במשך כמעט 70 שנה,
בסדר?
והוא עלה לארץ ישראל,
ובהתחלה היה רב של יפו וגלילותיה,
וזה היה בשנת 1911,
הוא הגיע, רק שנייה אחת,
זה לא כתוב פה,
הוא כתב,
אני זוכר שהוא נפטר בג' אלול תרצה, זאת אומרת בשנת 1935 הוא נפטר,
בכ"ח באייר הוא עלה לארץ ישראל, בסדר?
ובג' אלול קרה עוד משהו שאני כרגע לא מצליח להיזכר בו, קצת יצאתי מבולבל מכל הסיפור הזה.
אם תוכלו אחרי זה להסתכל על זה, אני אודה לכם. בכל מקרה,
בין השאר,
הוא עשה את מסע המושבות. מה זה מסע המושבות?
אתה תוכל אחרי זה להגיד לנו אלה בדיוק את התאריכים?
בסדר.
מתי הוא נולד?
מתי הוא נפטר? אני יודע שהוא חי בערך 70 שנה,
קצת פחות.
ג' אלול זה יום פטירתו. מה עוד אנחנו יודעים עליו? שמה קרה? כ"ח באייר, אם אני זוכר טוב,
כ"ח באייר הוא עלה, אני חושב, להיות רבה של ירושלים,
אם אינני טועה.
רבה של ירושלים, לא רבה של ירושלים.
כן, בבקשה.
עכשיו תעבור ותגיד לנו.
בכל מקרה,
כשהוא הגיע לארץ ישראל,
בגלל ה... למה קראו לו הראייה?
כמו שלפנים היו קוראים לנביא הרועה.
כאילו, הרועה זה צופה למרחקים. הראייה זה ראשי תיבות הרב, רבי אברהם יצחק הכהן, קוק.
כלומר, הוא גם ראה למרחוק.
תביאו, תביאו לו איזה.
בסדר? ראה למרחוק.
אמרו לו, רבנו, על מה אתה מדבר?
כל החבר'ה חילונים.
כאילו, העלייה השנייה זה אנשים חילונים, משוקצים.
מה להם ולגאולה?
כך נראית גאולה, הגאולה אמורה לראות אחרת לגמרי, אנחנו מדברים לפני בערך מאה שנה,
בסדר?
מה להם ולגאולה לאנשים האלה?
ואז הוא אמר, אני חייב לכתוב דיאגנוזה.
כמו שרופא,
לפני שבא אליו חולה,
אז לפני שהוא נותן לו את התרופות, הוא אומר, טוב, בואו נראה מה מצבו של החולה.
אז בעצם הרב קוק
כותב דיאגנוזה,
כותב איזה,
נקרא לזה, אבחון של הדור שהיה בתקופתו,
והוא מגיע למסקנות אחרות לגמרי משאר אנשי דורו.
היו עוד כמה אנשים שהצטרפו אליו במסקנות הללו, והוא אומר, רבותיי,
תדעו לכם
שהאנשים האלה שמתנהגים ובעצם בועטים בתורה, זה לא בגלל הקטנות שלהם והתאוות שלהם, מה שהיה בדורות אחרים,
דורות קדמונים שבעצם בעטו בתורה בגלל תאוות
ולהתיר להם את האריות.
בדור שלנו, כותב הרב קוק,
הסיבה שאנשים בועטים זה בגלל שהם אנשים גדולים שמסבירים להם את התורה בצורה קטנה.
ואז הוא כתב את מאמר הדור, זו מסה מרכזית,
מאמר ארוך יחסית,
שבעצם שם הוא כותב את כל השקפת העולם שלו.
ואנשים אמרו לו, רבנו, אבל אתה יודע,
זה לא בדיוק מה שרואים. הוא מצא טוב.
יש אפשרות לראות את הצדדים הגלויים,
ויש בעזרת השם אפשרות לראות את הדברים הסמויים, את המציאות שמעבר.
וזה מה שאני עושה. אבל אמרו לו, שמע, המקובלים, גם חלק מהמקובלים גם לא חושבים כמוך. מילא תגיד שהפשטנים,
אלה שרואים בצורה גלויה,
הם מנתחים את המציאות אחרת,
אבל גם המקובלים אומרים אחרת.
אמר להם, יש מקובלים ויש מקובלי מקובלים.
אנשים שמסוגלים לראות, כן, הוא לא התבייש לומר את הדברים הללו.
הוא שפג הרבה עלבונות.
היה עובר בניהם במאה שערים, וזה היו שופכים עליו.
ממש מי ביוב, הוא ממש ספג ביזיונות,
אבל כולם ידעו שהוא הגדול מכולם, הכהן הגדול מאחיו.
גם אם לא הסכימו איתו,
זה היה בעיקר בגלל שאמרו,
הוא כל כך בר השפעה שאנחנו חייבים להשפיל אותו,
כדי שהתפיסה שלו לא תהיה נחלת הכלל. כלומר, שהוא לא יצליח... טוב, כמובן שזה...
בגלל שבעצם הוא ניתח, והיה מלא בסניגוריה. אמר, חבר'ה, זה לא אנשים רעים.
זה שהם בועטים בתורה זה לא בגלל שהם רעים,
הם אמרו,
חבר'ה, הנה בבקשה, הנה עוד פעם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אנשים בועטים בתורה כי הם רוצים להתיר להם את העריות,
כן, את הערבוביה, בנים, בנות, עניינים, לא תורה, לא מצוות, עבדה,
עבד,
בהפקר אני חליט, נוח לו בהפקר,
כן, יותר נוח לו לחיות בחיי הפקרות,
וזה הסיבה שהם בועטים, מה פתאום?
אתם פשוט לא מכירים אותם.
ואז הוא רתם
בהמשך,
הוא רתם את הרב צבי פסח פרנק, שהיה מהציבור החרדי,
אמר לו, בואי איתי, עושים מסע מושבות.
הסתובבו בכל הארץ,
ראו את הקיבוץ נקייס, את אנשי היישובים.
הוא בעצמו, מסופר שבחלק מהיישובים,
ראו אותו פתאום מגיע, דוהר על סוס עם בידי פלמחניק. אמרו לו, מה זה?
הוא אמר, אני רציתי להרגיש כמוכם.
רציתי ממש ללבוש את הלבוש שלכם.
ובאמת, זה היה בעצם סוג של מסע של סניגוריה שהרב קוק עשה בכל רחבי ארץ ישראל.
עד היום, עד היום במגדיאל,
בזיכרון יעקב, מי שמכיר, ליד המדרחוב של זיכרון יעקב,
יש בית כנסת מרכזי,
אומרים, כאן הרב קוק הגיע,
וכאן הוא דרש את הדרשה שלו, וכאן הוא דיבר, זאת אומרת, ממש מתחכים, יש ספר שלם שמדבר על המסעות של הרב קוק,
חוץ מהספרים שהוא הוציא וחוץ מהמאמרים שהוא הוציא,
הוא גם דאג, מה שנקרא, לפגוש את האנשים בשטח ולאשש,
כן, להראות לכולם שאכן הוא צדק.
אנחנו היום, בפרספקטיבה של כמעט 100 שנה אחרי,
אנחנו יודעים שהוא צדק,
שאנשים בעטו לא בגלל שהם אנשים רעים.
זה נכון, יש תאוות,
אבל הסיבה המרכזית, ובוודאי אנחנו רואים את זה גם במכון מאיר,
הסיבה המרכזית שאנשים בעטו זה בגלל שהסבירו להם את התורה בצורה קטנה,
ונודניקית ומעצבנת, בסדר?
ומצוות זה כמו שפיץ כזה, נכון? שפיץ קטן ומעצבן. מתחת לזה יש מהות.
יש לנו על פני המים כזה קרחון כזה, שפיצי ומעצבן.
צריך לצלול פנימה,
לראות מה עומד מאחורי הדברים, מהם טעמי המצוות, מהי התורה בגדלותה, ואז מקבלים השקפה הכרת לגמרי,
שמקרבת אותנו לאבינו שבשמיים,
שמלכדת אותנו, שמבהירה לנו שאנחנו גוף אחד.
ואנחנו בעצם, סליחה, נשמה אחת, בגופים מחולקים,
ורק החומר והגוף, זה מה שנראה,
זה מה שמפריד בינינו, אבל בנשמה אנחנו אחד, בסדר?
טוב,
אחרי ההקדמה הזאת,
אם עושים ככה, אז למה לא להביא את מאמר הדור? בגלל שהוא ארוך,
ועל במותינו חלל,
זה מאמר יותר קצר, שבעצם מביא בפנינו את הסוגיות שבהן הרב קוק התחבט.
הרי אומרים לדון לכף זכות, לא לטייח לכף זכות.
מה ההבדל בין לטייח ללדון? מה אתה אומר נעוריי?
אם אני אומר לדון לכף זכות, ואם אני אומר לטייח לכף זכות, מה ההבדל?
יכול להיות, כן, אני התכוונתי יותר בכיוון שמתי שאני מטייח, אני אומר, יאללה, הכל טוב, בכלל לא מתעסק.
יאללה, אני מטייח.
כשאני דן, אני ממש לוקח את הסוגיות ברצינות,
ואני עושה עבודה קשה.
לסנגר זו עבודה קשה, זו לא עבודה של חפיף,
זו עבודה של עומק,
זו עבודה של אמון, בסדר?
וזה מה שהוא עשה כל חיי עבריו קוק.
אז שימו לב, המאמר שלפניכם
הוא היה, אתם רואים שכתוב, סופר נעלה, מר זין רבינוביץ',
האדם הזה, השם המלא שלו זה אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ',
ראשי תיבות עזר,
הוא בשנת 1912,
מחילה שאני אומר את התהליכים הלועזיים,
הוא ביקש מהרב קוק, אמר לו, תשמע, אני ממש מבקש ממך לכתוב איזה סוג של הספד לשני חיילים שנפטרו בשנת 1911,
בסדר?
שנת 1911,
בתאריך עברי,
כתבתי את זה לפני כן, אבל אני לא מצליח לתרגם את זה עכשיו.
בכל מקרה,
הוא אומר לו, תשמע, יש פה שני אנשי ארגון השומר,
שהם נהרגו בגליל תקופה לפני כן, ואני מבקש שתכתוב עליהם הספד.
עכשיו, האנשים האלה, מטבע הדברים, היו חילונים, בסדר?
ואז הוא אומר, הוא קורא למאמר הזה "על במותנו חלל".
הוא על ה... זה בערך שבע שנים לפני שהוא היה הרב ראשי לישראל, ובערך
משהו כמו
שמונה שנים אחרי שהוא עלה לארץ ישראל.
הרב קוק עלה לארץ ישראל בשנת 1904,
בסדר?
1904 הוא עלה לארץ ישראל,
היה הרב של יפו וגלילותיה,
כלומר כל סביבות תל אביב.
אחרי שמונה שנים הוא כותב את המאמר הזה בבקשתו של אחד הסופרים,
אמר, תשמע,
אלה שמוצניקים,
אלה חבר'ה חילונים, כן, מהשומר הצעיר,
שנהרגו במסגרת המלחמה בגליל, כלומר הם היו שומרים, היה ארגון שומר,
כי עדיין לא היה לנו צבא והם נהרגו. אני מבקש ממך להספיד אותם.
בסדר? זה הרקע למאמר הזה.
בוא נקרא.
שאלה קטנה, אתם רואים אותי שאלה קטנה?
סופר נעלם, מר זין רבינוביץ', כן, הוא אומר לו, אני כותב לך את המכתב הזה, כותב לך את ההספד, ואז שאלה, הכוונה, בקשה.
בקשה קטנה שאלת ממני,
שאלה כזאת אשר אדם שאינו סרבן שכמוני בוודאי חושב שאתה,
חושב אתה ובצדק,
שימלאינה תכף ומיד בזריזות של קורת רוח. אתה ביקשת ממני משהו,
שאני אספיד חבר'ה שנהרגו.
חילונים שמסרו את עצמם על מזבח המולדת, מה, ודאי שאני אסכים.
ועכשיו תראו איך הוא ממש,
זה לא קל לו.
הוא אומר, אני רוצה עכשיו להבהיר שבפנים יש לי סערת רגשות.
סבלנות, אנחנו נקרא וכל קטע נסביר אותו.
אתם רואים שהספרתי לכם את זה.
כן.
אז אומר,
אני חושבת עליו בצדק שהיא מלאנה תכף ומייד בזריזות של קורת רוח, אני בשורה השנייה בפסקה מספר אחת,
דמעה אחת לתוך נוד של הדמעות על חללי בת עמנו, נוד חדש, כוונה,
כמו ממייה כזאתי,
ודמעות חדשות על חללים חדשים, על חללים צעירים ורעננים,
שנשפך דמם בידי בני ניכר פה בארץ האבות.
כן, ברור שאני אסכים.
ולא סתם צעירים, אלא צעירים בעלי לב ורגש,
בעלי נשמה של אביד,
כן, הרי אנחנו מדברים על תקופה שאנשים מתו פה כל הזמן.
בין אם זה היה במאבקים מזוינים, כלומר, עם נשק,
ובין אם זה היה ממחלות.
אנשים באו לפה ומתו במלריה.
נכון? מתו מאות ואלפים מתו מהמלריה, ממחלות אחרות. ברוך הבא.
בסדר?
הלאה.
יש לך שם עותק?
חזק וברוך.
אנחנו בפסקה הראשונה.
נוד חדש ודמעות חדשות על חללים חדשים, על חללים צעירים ורעננים, שנשפך את עמם בידי בני נכר פה בארץ אבות,
ולא סתם צעירים, אלא צעירים בעלי לב ורגש, בעלי נשמה של לווית,
כן, מתלהבת,
שבאו לשם תחיית האומה והארץ, מה יותר גדול מזה? זה אנשים ענקיים,
שמאסו בכל אידיאלי החיים ובחרו להם את האחד לבנות בבניין האומה בשובה אל אדמתה.
וואלה,
אחלה בקשה, ובוודאי שאני אמור להיענות לזה בקלות, נכון? זה מה שנקרא לחם חוקי.
את זה אני אוהב. לאנשים האלה אני מוכן להספיד אותם.
ולבני ציון היקרים כאלה,
שנחשבו לנבלי חרס. מה זה נבלי חרס?
חרס, סין וסמך מתחלפות.
נבלי חרס, הכוונה לכדים שבורים.
מה היו שמים בחרס?
איזה משקיע היו שמים בכלי חרס?
מצוין, מצוין.
כדי לשמר את היין,
היו שמים אותו בתוך כדי חרס כאלה.
אם שמים אותו בתוך כדי זהב, מה קורה לו כדי זהב או כסף?
חזק וברוך.
חזק וברוך.
הוא היה מתקלקל.
בוא מותיק, אתה רוצה לשבת איתנו?
אה, בבקשה.
ולבני ציון היקרים כאלה שנחשבו לנבלי חרס, זאת אומרת,
אנשים שהם בעצם כדים של חרסים שבורים.
זה המושג שכתוב פה, בסדר?
אין זה לב לא יימאס, באיזו עין לא תרד דמעה, כן, ממש, כאילו, קשה לנו מאוד עם הדבר הזה.
הביטוי הזה ליבני חרס, כתבתי לעצמי פה, הוא לקוח ממגילת איכה.
כתוב, בני ציון היקרים המסולאים בפז,
איכה נחשבו לנבלי חרס מעשה ידי יוצר. כלומר, חבר'ה שהם שבורים, מה שנקרא,
שבורים, בסדר? אבל אז הוא לא יקריא את המושג שבורים, הרב קוק.
קרא לזה נבלי חרס.
בסדר, אז פעם הבאה,
אם אתם אומרים לך מה המצב, תגיד, וואלה, אני ממש ממש מרגיש
איזה נבל חרס כזה, כן, איזה חרס שבו.
טוב,
פסקה שנייה.
אמן, אם חושב אתה סופר נכבד, כן, הסופר רבינוביץ' הזה,
שבלא כל ייסורים ודכדוכי נפש נוראים אוכל לתן לך את דמעתי,
זה לא קל, אני לא, זה לא פשוט לי לכתוב על אנשים כאלה שבעצם הם סוג של כופרים.
בסדר? כבר אנחנו נדרשים לסוגיה הראשונה.
מצד אחד,
אני רואה, זה קרה גם לפני מאה שנה, הלבטים האלה, וגם היום.
מצד אחד, אני רואה חבר'ה שהם, מה להם ולתורה? מה להם ולמצוות?
אז אולי לא צריך להספיד אותם?
אולי נגיד, בסדר, מה, אדרבה, חס ושלום, כן? שיתקלעו מן העולם.
זה דבר השם, שיהיו לנו פחות חבר'ה כאלה שהם כופרים, נכון?
מצד שני, כתוב שכל מי שנהרג על ידי,
על ידי, באותו, גם אם הוא חילוני כמובן, וגם אם, לא משנה מה מצב הצבירה שלו,
עצם זה שהוא נהרג על ידי גויים,
הוא נחשב כמו הרוגי מלכות,
שאין שום בריאה יכולה מה לעמוד במחיתתם.
אתם מבינים את הלבטים האלה?
זאת אומרת, מצד אחד, מאוד קשה לי עם האנשים האלה,
הם מייצגים דברים אחרים שהם לגמרי הפוכים ממה שאני מאמין בו,
ומצד שני הם קדושי עליון מכיוון שהם נהרגו על זה שהם יהודים על קידוש השם.
אז הוא אומר, אמנם, אני קורא בפסקה השנייה,
כן, איפה שכתוב שתיים,
אמנם אם חושב אתה סופר נכבד שבלא כל ייסורים ודכדוכי נפש נוראים אוכל ליתן לך את דמעתי,
יש כאן איזה העלם דבר,
יש פה איזה משהו שאתה לא מבין אותו,
שאנוכי שאינני מן המעלימים את מחשבותיהם, כן,
אני לא הולך לטייח,
אני הולך להגיד לך בדיוק את הקושי שלי עם האנשים האלה.
אספרה לך דברים כהווייתם, אני אגיד לך בדיוק מה אני חושב.
ויוכל להיות שגם על מכאובי הנורא הזה,
גם כן יש להזיל איזה דמעה, כאילו,
על הכול שמצד אחד כואב לי מאוד, אנשים מתרחקים.
מצד שני, הם אנשים שהם קדושים.
מה אני אמור להרגיש כלפיהם?
מה אנחנו, במילים אחרות,
אמורים להרגיש כלפי הציבור החילוני?
שעכשיו נלחמים יחד עם חברים שלנו שהם דתיים ועובדי השם ושומרי תורה ומצוות, קלה כבחמורה.
חס וחלילה, חייל כזה נפצע,
או חס ושלום נהרג.
מה אמור להיות היחס שלי כלפיו?
אז היום זה מאוד, נראה לי,
שזה לרובנו, זה מאוד מאוד ברור. מה זאת אומרת? מה זה לחייל? זה בשר ובסרנו.
אבל קודם כל אנחנו מדברים פה לפני מאה שנה,
שכל סוגיה צבאית
היא הייתה חדשה.
אז אז חיינו בגלות, אתם מבינים? זה עוד לפני קום המדינה הוא כותב את המאמר הזה,
בסדר?
כן, ודאי, לפני קום המדינה, זה 30 שנה לפני קום המדינה.
שנת 1948 קום המדינה, הוא כותב את זה בשנת 1912,
בסדר? הרבה שנים לפני כן, 36 שנה לפני כן.
אז זה קורע אותו, בסדר?
ויכול להיות שגם על מחריבי הנורא הזה, גם כן יש להזיל איזה דמעה. אתם רואים אותי, נכון? הפסקה השנייה, שורה השלישית.
והייתה גם הדמעה הזאת מתערבת ועולה בלולה אל תוך הנוד
החדש הזה כן אמרנו שזה כמו הממייה הזאתי הכד הזה
כי מכאובי זה אימנו מכאוב פרטי מכאוב הוא הבוקע ועולה מתוך נשמתה של האומה
החשה את שברה הגדול קיים מצד אחד אנשי שלומנו ואנשים מתוכנו נהרגים ונפצעים מצד שני הם לפעמים לא מתנהגים בכלל כמו יהודים
הרמב״ם בפרקי הרפואה שלו אומר
כבר אני עכשיו בפסקה שלי קורא מספר שלוש.
אני אומר לכל חכם וחסיד, הלוואי שישמור את גופו כמו ששומר החמר את חמורו.
כן?
כמו שהחמר שומר על החמור שלו שלא יעשה פדיחות.
לא יודע, הוא מתקן לו את הפרסות,
לא יודע, מסדר לו שם את העניינים, נותן לו לאכול בלי לשתות.
אז גם אנחנו צריכים לשמור על הגוף שלנו, אולי על הגוף הישראלי, על אנשים שמתוכנו.
החיזיון הזה,
אתם רואים אותי? אתה רואה, חכם שפירו?
החיזיון הזה,
שהדברים היותר יקרים העומדים ברומו של עולם הם מזולזנים,
וכשאנו צריכים לעורר את הלבבות ולהתייחס אליהם במידה של כובד ראש הראוי להם,
אנו צריכים לבוא מן הקל אל החמור.
הלוואי שיהיה מורה שמיים עליכם כמורה בשר.
אם על דברים חמורים אני כל כך דואג,
כן, על החמור של החמר, שהוא דואג שהוא יהיה כמו שצריך,
אז בוודאי שאנחנו צריכים לשמור על הגוף הישראלי, כאילו זה הדבר הכי בסיסי.
כל בן אדם שנהרג הוא חלק מהגוף שלנו, נכון? זה לא מישהו זר.
אז אם חמור, אם חמר דואג לחמור,
בוודאי שאנחנו צריכים לדאוג לאנשים שהם בשר מבשרנו, גם אם לא חושבים כמונו וגם אם מתנהגים על ההיסטוריה,
בצורה הכי לא טובה, בסדר?
הוא מאמת אותנו, הרמב״ם, הרב קוק בעקבותו, הוא אומר, אני מביא לך את זה, הרמב״ם אומר, חברים,
אם חמר דואג לחמור שלו,
אז אנחנו בוודאי צריכים לדאוג לכל אדם מישראל,
ברור?
זהו דבר שאנו פוגשים אותו בחיים על כל צעד, וכשהדבר בא לידי מידה גדולה וגסה מאוד,
לידי מידה מוחלטת של השפלת הגובה
והגבהת השפל,
אז מתמלא כוס היגונים, כן, כוס הכאב על כל גדותיו ואימה חשיכה מקדרת את החיים,
מגדירה את החיים, כלומר, הופכת אותם לאפלים.
במילים פשוטות, הוא אומר, חברים, הדבר הכי בסיסי,
התחושה הכי בסיסית,
אם חמר דואג לחמור שלו, אנחנו צריכים לדאוג לכל יהודי שנהרג.
מה זה משנה מה הוא חושב?
מה זה משנה מה דעתו הפוליטית? מה זה משנה אם הוא שומר תורה ומצוות או לא?
זה חלק מאיתנו, בסדר?
עוד מעט תראו את הצד השני, עוד קצת.
ארבע,
רגילים לנו להתחשב עם כל מחזה טבעי,
גם הקטן שבקטנים, המופיע לענינו מהעולם המקיף אותנו.
בחשבון ודעת,
בבני דעה, כתוב ומדבר,
יחס חוקי. כלומר, אנחנו מבינים שיש חוקיות בטבע.
בסדר, אני מסתכל, אני אומר, יש פה כוח משיכה,
יש פה שרשרת המזון, יש פה שרשרת המים.
כאילו, יש לנו הסתכלות כזאת של חוקיות בטבע, בטבע הפיזי.
עוד רגע, אנחנו נבין מה הוא רוצה מאיתנו, בסדר?
אז רק שנייה,
בואו רגע נעשה סיכום ביניים מה ראינו עד עכשיו.
יש פה סופר חילוני שמבקש מהרב קוק לתת הספד לשני חבר'ה מקבוצת השומר שנהרגו במלחמה.
החבר'ה האלה הם חילוניים,
אולי אפילו זה סוג של כופרים, בסדר?
אומר הרב קוק, זה ממש לא משנה.
אפילו שהם כופרים,
הם חלק מאיתנו.
אם חמר דואג לחמור, אז אנחנו בוודאי נדאג על מי שהוא בשר מבשרנו גם אם הוא לא חושב מאיתנו.
ועכשיו הוא מגיע לנקודה שנייה.
הוא אומר, יש חוקיות בטבע.
כולנו יודעים שיש חוקיות בטבע, נכון?
אם אני עכשיו אלך עם רטיות על העיניים בכביש סואן, חס וחלילה אני עלול להידרס.
אם אני אוכל מאכלים לא טובים, אז חס וחלילה יהיה לי קלקול קיבה.
בסדר?
רגילים אנו להתחשב עם כל מחזה טבעי, גם הקטן שבקטנים,
המופיע לעינינו מהעולם המקיף אותנו בחשבון דעת,
בפני דעה כתוב מדבר,
יחס חוקי.
יש בו חוקיות.
כלומר,
אין לנו תולים אותו החיזיון באיזה מקרה בודד.
זה לא מקרה שזה קרה,
יש פה איזושהי תופעה,
בסדר?
באיזה מקרה בודד או יוצא מן הכלל שדבר אין לו הוא חוקים איתנים וכלליים.
אז אין לנו צריכים כל כך להתחשב עמו,
כן, זו התפיסה ממוטטת, אלא אנו זוקפים את כל החיזיון הבא לעינינו על חשבונם של חוקים קבועים. זאת אומרת, אתה יודע למה אתה נפלת מה...
מהסולם, בגלל שלא חיברת את עצמך, אולי היית יציב. אתה יודע למה עיפרון נפל מהשולחן? מכיוון ששמת את זה בקצה, אז יש פה איזו חוקיות של חוק המשיכה ולכן אדם נופל ולכן עיפרון נופל ולכן תפוח נופל, נכון?
יש כוח משיכה שהוא גורם לכל התופעות המקריות האלה שאני מבין שיש פה איזשהו כוח אחד שמאחד את כל הפרטים.
ברור, נכון?
עוד רגע הוא יגיע לחוקיות הרוחנית.
היא דמות שריג אחד של עץ גדול ורב הענפים ושורשים,
שרק קצהו נגלה לעינינו ויתרו תמירו עדיין ממנו, כן, יש לנו איזה השתפלות של איזה עץ, זה כמו שורש כזה,
אבל ברור אנו יודעים שאותם חוקים השולטים בקצה השריג,
שולטים היום בכל מלואי העץ.
מראשית תמרתו עד תחתית שורשיו,
וה-S כולו גם הוא רק חיזיון יחידי המתגלה מתוך מלוא עולם מלא,
שחוקה באיתנים, והם רודים בנו מדעתנו ושלא מדעתנו,
אשר אנחנו מחויבים להתחשב עמהם חשבון חוקי.
היה ברור מה הכוונה? בסדר, ברור.
הופה, אם יש חוקיות לצד פיזי,
ברור שיש חוקיות רוחנית.
כשמתגלה לפנינו חיזיון רוחני,
רעיוני,
מחשבה ומהלך דעה מתוך נשמתה של האומה.
והאומה היא האומה שלנו,
שכל כך אנו קשורים וחבוקים בה,
שכל כך עניינו חיים רק בחייה וקיימים קיום חומרי, מוסרי ושכלי בקיומה.
בוודאי שככה מידע צריכה להיות להתחשב עם המציאות הזאת כמציאות חוקית. זאת אומרת, למשל, אני יכול להגיד, אה,
אנשים עלו לארץ ישראל בקום המדינה בגלל שהעלה להם כסף,
או בגלל שהם, אני יודע מה, רדפו אותם באנטישמיות,
או בגלל שהם חשבו שהם יוכלו לקיים יותר מצוות פה.
סתם, זה לא...
הוא אומר, רגע, אדוני,
כאשר מדובר בחוק פיזי, אתה תמיד אומר שיש פה איזו תופעה,
שיש פה הרבה פרטים שהם שותפים אותו חוק.
אז אולי תפתח את העיניים ותשים לב
שאם יש מאות ואלפים של אנשים שעולים לארץ ישראל,
זה רוח השם שדוחפת אותם לכאן.
אבל הם לא שומרים מצוות אפילו.
אתם מבינים מה? אתם יורדים לסוף דעתי? עוד פעם.
אני יכול להגיד,
כל העלייה של האנשים החילוניים בקום המדינה, בעיקר בעלייה השנייה,
ואחרי זה העליות שבאו אחר כך,
את אנשי היישוב הישן, כולנו מבינים, היו דוסים,
אני יודע, לפני כן, תלמידי הבעל שם טוב. לפני 250 שנה
עלו תלמידי הבעל שם טוב, הרבי מנחם מנדל מביטבסק,
כי הוא גר בקבור בטבריה, היה מתלמידיו של הבעל השם טוב, הבעל השם טוב, אמר לו, יאללה, תעלה אתה וכל החברים, תעלו לארץ ישראל. ברור לנו שזו הייתה טיפייה דתית.
אורחיים הקדוש, לפני 300 שנה, גם כן 200 ומשהו, 280 שנה,
גם כן נעלה את החבר'ה שלו, עלו, והוא הספיק להגיע פה לארץ ישראל,
לא נכנס פה הרבה זמן, נדמה לי משהו כמו,
ממש קדשים ספורים,
נפטר פה בארץ ישראל,
אבל עלה פה לארץ.
אז הדחיפה היא ברורה.
אבל אולי כשחילונים עולים זה סתם ככה.
אולי כשחילונים עולים בגלל שהם לא יודעים לקרוא בשם השם,
זו סתם תופעה מקרית שנובעת מסיבות שונות,
סיבות אגואיסטיות.
אתם מבינים, חברים?
כשאני רואה תופעה,
אני צריך להבין שיש פה חוקיות.
בעצם הרב קוק כבר רומז לזה,
שאם יש אנשים מכל קצוות העולם שעולים לארץ ישראל,
זימן שמי שדוחף אותם זה מי?
השם יתברך.
גם אם הם לא יודעים להגיד את זה.
וגם אם הבן אדם עד סוף ימיו ועד רגע לפני מותו הוא התנהג כחילוני,
הדחף שלו להגיע לארץ ישראל היה דחף רוחני,
דחף דתי,
שלא לומר דחף אלוקי.
פשטייסט?
מבינים אותי?
שוב פעם, למה הבאתי את המאמר הזה? כי בעצם הרב קוק אומר, חברים,
בואו נתחיל להסתכל על החוקיות הרוחנית לפחות כמו שאנחנו מסתכלים על החוקיות הפיזית, הגשמית.
אם אתה אומר שיש כוח משיכה ויש כוח גרביטציה ויש כוח צנטרופוגה,
קיצור, כל החוקיות שקיימת בעולם, אז בוודאי, ויש שרשרת המזון ויש האוכל בנהיכל והזאב עם כבש ירבה, אז קיצור.
ברור שיש גם חוקיות רוחנית.
בואו נתחיל להסתכל על המציאות בעיניים רוחניות.
ואז גם יהיה יותר קל לנו לסנגר על האנשים.
כי הם נמצאים פה מדחיפתו של הקדוש ברוך הוא.
הם נמצאים פה בגלל התורה הקדושה, בגלל הארץ המאובטחת.
יכלו לכלל שם ולחוץ.
גם היום אותו דבר,
נכון?
יש לנו חבר'ה שהם לא חובשי כיפת שמיים לראשם, מה שנקרא,
שעולים לארץ ישראל,
והם עוזבים שם, הם לא קוטלקנים.
כן, בבקשה, שמואל.
אחר כך.
אני מתכוון להגיד שבעצם גם הדחף הרוחני,
וגם הדחף הדתי, וגם הדחף הלא מוסבר,
הם שהם מאותו שורש.
הקב"ה הוא זה שדוחף את המציאות,
בסדר?
וזה מופיע בווריאציות שונות. יש אחד שיודע לתת לזה מילים, ויגיד, מה זאת אומרת?
אני הוליתי פה לארץ מכיוון שאני רוצה להידבק בקדוש ברוך הוא,
שכמו זרע ואדמה, כמו עם וארץ, כמו שהרב קוק אומר,
שזו קדושה עצמית וחייבים לעלות לארץ ישראל.
אתן לכם דוגמה, למשל.
העלייה לארץ,
או הדבקות בארץ ישראל יכולה להיות לפחות בחמישה ממדים שונים, שישה, חמישה, בוא נגיד, רק שתראו שזה יכול... למשל,
אחינו החרדים יגידו, אתה יודע למה אני עולה לארץ ישראל?
אני אומר ככה באופן פשטני, רק איזה.
כי אני יכול לקיים יותר מצוות.
נקיים את המצוות שתלויות בארץ, בחוץ לארץ. אני לא יכול לקיים מצוות שתלויות בארץ ישראל, נכון?
אז יש לי אפשרות לקיים יותר מצוות, בבקשה.
אבל זו גם הסיבה
שאם בברוקלין,
או לא משנה איפה, או בורפארק או איפה שלא זה,
הם יכולים לקיים יותר מצוות,
אז הם בעצם יישארו שם.
כיוון שארץ ישראל היא משלמת אמצעי לקיום יותר מצוות.
בסדר?
חרדים.
אחינו החסידים יגידו, שוב פעם אני אומר את זה בצורה גסה, כאילו צריך, ראוי לנתח את זה יותר, אבל רק כדי להראות לכם שבעצם לכל הדחפים למיניהם
יש שורש אחד.
אחינו החסידים יגידו, טוב,
אתה יודע למה אני בא לארץ ישראל?
כי אפשר להידבק יותר בקדוש ברוך הוא בארץ ישראל. אבל אם אני אזהה שאפשר להידבק בו במקום אחר יותר טוב,
אני אשאר שם.
שוב פעם, זה אמצעי לדבקות.
יבוא אחד העם, יגיד, אנחנו צריכים להיות אור לגויים,
במובן המוסרי, אחד העם היה חילוני, כידוע, בסדר?
הוא אמר, נהיה אור לגויים,
אנחנו צריכים להתקבץ פה, ואז מכאן, מהעוצמה שלנו, והמוסריות,
ואז אנחנו נהיה מגדל של אור לכל העולם, מגדל של מוסר לכל העולם, וכולם היו, וואו, משהו מטורף, ארץ ישראל.
כן, אבל אם אתה תזהה אחד העם שאפשר לעשות את זה במקום אחר,
אז אתה תלך לשם.
הרצל,
תפיסה חילונית,
זה אמרנו אחד העם, שזה כאילו עניין רוחני חילוני נקרא לזה.
הרצל, מקלט מדיני.
יאללה, קדימה, יש לנו פה מקלט,
אף אחד לא ייגע בנו, אנחנו בורחים מהשואה הארורה, או מהאינקוויזיציה, או מהפרעות של הגויים, נבוא לארץ ישראל.
ואם יתברא שיש מקלט אחר יותר מבוצר, איזה ממ"ד גדול, נלך לשם.
ולכן אתם יודעים שלא הלכנו לאוגנדה
על חודו של קול.
כמעט היינו שם, אתם מבינים?
כן, ירושלים, איפה אנחנו נמצאים?
נכון מאיר?
בסדר? זה יכול היה ליפול על חודו של קול.
אתם רוצים להתחתן?
בקיצור, בסדר?
אז אמרנו את התפיסה החרדית הקלאסית,
החסידית,
אמרנו את אחד העם ואמרנו את הרצל,
ואז מגיע הרב קוק עם הדיבור שלו על קדושה עצמית.
מה זה קדושה עצמית?
חייבים לעלות לארץ ישראל,
כי זה כמו זרע שלא יכול בלי אדמה,
וכמו אדמה שלא יכולה בלי זרע. מה יותר חשוב? שניהם חשובים באותה מידה.
כמו עם שלא יכול בלא ארץ. כשאנחנו נמצאים בחוץ לארץ,
אנחנו, הציבי לך ציונים, זה כמו הרמב"ן שאומר שהכל זה מצוות די רבנן.
שאני עולה לארץ ישראל, הכל מדאורייתא זה משהו אחר לגמרי.
כל מה שתיארתי,
ועכשיו בואו נדבר על דברים נוספים.
יבוא אדם ואומר, לא יודע, אני אגיד לך את האמת,
אין לי הסבר, הלב שלי דחף אותי לפה,
או המצב הכלכלי שלי דחף אותי לפה.
בגלל שהוא אומר את הדבר הזה, אז הוא לא שייך לאותה רוח של כל ששת התפיסות שאמרנו מקודם? התשובה היא לא.
זאת אומרת, כן, הוא שייך לתפיסה האלוקית.
אתם מבינים?
רק הוא לא יודע להמשיג אותה.
הוא לא יודע לומר את זה בפה מלא.
על מה דוחף אותו? הגדול ברוך הוא דוחף אותו מכאן ומכאן,
מהאנטישמי. בוודאי שאם אני הולך בגלל שאני מלא באידיאלי ובידיעה ובעומק,
אז זה נעשה בצורה הרבה יותר טובה.
אבל זה לא מכחיש את זה שהדחיפה נעשתה מאותו מקום, ממקור אלוקי.
אתם מבינים חברים? וזה מה שהרב קוק אומר,
אומר לרב רבינוביץ' הזה.
יש פה חוקיות.
מה זה, סתם שכולם פה מתקבצים?
תראה לי עוד איזה עם שהיה מנותק אלפיים שנה מהארץ שלו,
ותחזינה, יכול להיות שהחבר'ה האלה לא יתפללו אפילו תפילה אחת ממנהם.
איזו רוח גדולה. הרבי משיקלוב,
רבי ישראל משיקלוב, שהוא היה תלמיד של הגאון מווילנה,
הוא אומר, בוודאי שאם הדחף לעלות הוא מטעמי ומתעורר בצדיקים,
אז זה כמו שהסברנו מקודם, זה דברים ברורים.
אבל זה שהוא דוחף את הבנוינים, דוחף את כולם,
זימן שרוח השם הייתה זו.
ברור?
יפה.
אז בוא נמשיך.
עניתי גם לשאלה שלך?
יפה.
אני קורא עוד פעם, חמש.
כשמתגלה לפנינו, שימו לב, זה סטארט-אפ,
קטעתי את זה בכתב ידידי, את הפסקאות, ככה יותר קל להתאפס, לא? מה אתם אומרים?
אזרקו ברוך, תודה רבה לך.
כשמתגלה, אני רוצה לעשות אקזיט ולהעביר את זה לחברות אחרות.
כשמתגלה לפנינו חיזון רוחני, אני קורא ליד ספרה חמש,
רעיוני, מחשבה ומהלך דעה מתוך נשמתה של האומה.
והאומה היא האומה שלנו,
שכל כך אנו קשורים וחבוקים בה,
שכל כך עניינו חיים רק בחייה,
וקיימים כי הוא חומרי, מוסרי ושכלי בקיומה, אנחנו כל כך קשורים והיא מחיה אותנו.
בוודאי שככה מידה צריכה להיות, להתחשב עם המציאות הזאת כמציאות חוקית או חוקי.
כחוק שיש פה איזה ריטואל,
יש פה משהו להסתכל עד כמה עמוק עמוק הוא הרוח במעמקי הנשמה הכללית של האומה,
שהוא גורם שצורה רעיונית כזאת בדמות דעה והלכה המטפלת
עם רגשי נפש תתגלה בו.
בסדר?
טוב?
הייתי ברור?
הרב קוק ברור?
טוב, הוא תמיד יקשה יותר,
אבל ניסינו נראה. הלאה.
לפעמים,
פועל הערה כזאת להביא אותנו לידי תסיסה רוחנית כזאת עד כדי שינוי גדול בכל ערכי חיינו.
כל מיני תפיסות,
כל מיני עניינים,
ויהיה פה אמנציפציה,
וידברו על סוציאליזם וקפיטליזם, יבואו הקיבוצניקים, יגידו מה?
הכל מקסים.
אתם יודעים שכל המהפכנים בכל העולם, מי זה היה?
יהודים!
נכון? מרקס וזה, קיצור,
פרויד, קיצור, כל המהפכנים, כל אלה שבאים,
לבטל תפיסות, זה היו יהודים, הם עשו את המהפכות, את הבלגנים הכי גדולים,
בסדר?
וגם כשנגיע לארץ, פתאום נתקבץ פה חבורה של אנשים,
אתם יודעים דרך אגב שאנחנו הכנסת הכי מפולגת בעולם,
זה פלא,
וכולם בטוחים שהם צודקים,
אני אוהב השלום,
אתה אוהב השלום,
אני נהג גבעות, אתה איש מרץ,
אני מביא את השלום, אתה מביא את הגיהינום,
קיצור,
כולם בתוכנית שהם אמיתיים. למה? למה? מה זה הדבר הזה?
יש פה בפנים
פערה פנימית של חיפוש של אמת.
לא תמיד יודעים להגיד אותה בשפה ברורה ונעימה,
אבל זה שאני לא יודע להגיד את זה,
זה אומר שזה לא זה?
אתם מבינים?
זה כל מה שהרב קוקו דוחף לזה.
רבותיי, מה אתם רוצים מהם? תגידו לי,
בואו רגע נעצור, נעשה איזה פאוזה על החיים שלנו עכשיו.
עכשיו אנחנו פה במכון מאיר, יושבים פה, מבסוטים,
הלוברה,
משקאות, עניינים, הכל זה.
דרך אגב, זה יפה שאתה לא מחבל.
רק שנייה, נשתה מים.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהקונה לדורו.
למה, מה זאת אומרת? תסביר.
ודאי, ודאי, ודאי, ודאי. הרב קוק,
אתה יודע שהייתה לו אבא ליטאי ואימא חסידית.
הוא...
נכון, הרביץ שם איזה מיקס, מיקס אלוקי כזה. יש בתוכו את כל ה...
כולם, כולם, כל אחד בסגנונו.
ערוץ אלפיים,
אתה יודע מה, הרב זמיר, הרב יצחק פנגר.
קיצור, כולם מתוקים וכולם רוצים טוב, זה ברור, כולם.
מי לא אוהב את הרב יגאל כהן?
הבן שלי שומע אותו בלופים.
אחלה רבי, נכון?
נעים, מתוק כזה וזה.
מעולה, הכל מעולה, הכל טוב.
אבל הרב קוק,
הגדלות שלו זה ביכולת שלו להמשיג את זה, לתת לזה מילים.
אתה רואה משהו, לא כולם יודעים להסביר את זה.
יספרו סיפורים, שחזרה בתשובה, התחזקויות,
כתר של ספר תורה מעגילים של ערסים, כל מיני כאלה,
מי רוצה ציצית, אתה יודע, הכל טוב, הכל טוב.
אבל הגדלות של הרב קוק,
שהוא מושך בעת הסופר.
הוא יודע לסגנן את זה ולהסביר את זה,
ובעצם להבהיר את כל החבטות הפנימיות שעוברות בתוכו.
אז בעצם מה הוא אמר לנו עד עכשיו?
הוא אמר, רבותיי,
גם לרוחניות יש חוקיות, גם אם אנשים לא יודעים להסביר את זה, תשאל אותו, תגיד, מה אתה עושה פה?
למה הבאת לפה?
בואו ניקח אתכם עוד קצת הלאה, למשל.
אתה בא לצבא,
אומרים לך, רבנו, אתה כבר במכון מאיר כמה חודשים, בוא תן איזה שיחת חיזוק לחבר'ה.
טוב, אתה בא, כולך מלא באורות,
ניגש לאיזה, אני יודע מה, אספר לכם סיפור שקרה לי בעצמי.
ככה, שתראו איך זה עובד.
לפני כמה שנים הלכתי לבקר את החבר'ה שלי מהישיבת הסדר בצפת.
הם היו במטווחים, הם היו בכפיר,
זה בבקעות, נכון? יש שם את הבסיס של...
בבקעה, יש מקום שנקרא בקעות,
שם פלס נחל, יש שם בסיס של כפיר, פעם היה בסיס של השריון,
למעלה שם זה היישוב חמדת, מי שמכיר.
טוב,
קיצור, באתי, חזק וברוך.
החבר'ה שלי נמצאים,
נתנו לנו איזושהי שיחה, לפני כן אמרו לנו, תקשיבו טוב.
מישהו אמר, היינו ראשי ישיבות וסגני ראשי ישיבות,
איזה 14 כאלה שבאו,
אמרו, עוד מעט יבוא הקצין,
המגד פה, הוא לא בדיוק נותן את התנאים הדתיים וזה, כאילו, ויצר אווירה מאוד מאוד לוחמנית.
יאללה, יבוא פה הקצין,
כנסו לו בצורה, תגידו, מה זאת אומרת, אנחנו חבר'ה דתיים, למה אנחנו לא מקבלים את ה...
מה שנקרא, את האפשרות להתפלל, לעשות את צורכי הדת.
בסדר, ככה קוראים לזה לפעמים בצורה מאוד חיצונית.
כל הפוזיציה הזאת מאוד מאוד לא התאימה לי, אמרתי, מה, אני בא לריב פה עם אנשים?
אנחנו פה אמונים על דברי הרב קוק,
ואנחנו חסידים ואנשי מעשה, מה אני צריך להילחם איתו?
טוב, הוא כבר העביר אותנו, הייתי בטוח לא יכול לראות מפלצת.
כי לפי זה, זה אדם חסר התחשבות וכופר גדול, ולא נותן את דרכי הדת לילדים ולתלמידים וזה.
טוב,
אנחנו באיזה שולחן עגול,
אני כבר מכין את הבוקסים כבר, כאילו, כל האגרופנים,
כל העניינים והנינג'ות.
וזה, פתאום נכנס בן אדם,
עמוד מתוק מדבש,
בין איזה עשרים ומשהו, כן שלושים נגיד, משהו כזה.
כמובן לא מדובר באדם עם כיפת שמיים לראשו,
וזה כבר לא כמובן, היום יש הרבה דוסים, אבל זה,
ואני רואה שיש לו טבעת,
אחת ועוד אחת, בן אדם עשוי,
קיצור, מתיישב,
שלום לכולם,
אני מבין שאתם ראשי הישיבות וסגני ראשי הישיבות, כולנו, רוצה לזכור, וזה,
הצבעתי.
הוא רק פותח.
רציתי להגיד משהו, כן?
רציתי להגיד לך תודה רבה.
או, כאילו, נהיה שקט בזה, הרי הכינו אותנו לקרב. מה אתה, איזה תודה? מה אתה מאבל את המוח? מה אתה אומר תודה?
על מה אתה אומר תודה?
הרי אנחנו עוד רגע הולכים להיכנס בו.
אז הוא ככה, הוא באמת היה מופתע.
אמרתי לו, תשמע, אני רואה שיש לך טבעת.
אני מתאר לעצמי שאתה נשוי שנה ראשונה, שנייה, שלישית, אתה לא כזה,
אתה לא מבוגר יותר מדי.
וזה לא מובן מאליו שאתה איש קבע ומוסר את הנפש שלך
פה בצבא וזה וזה. אמרתי כמה משפטים,
כל האווירה הייתה אחרת.
גם הוא היה באווירה אחרת,
כאילו שמכבדים אותו.
עכשיו, זה לא כבוד חיצוני,
זה כבוד אמיתי, אני באמת מעריך אותו ומוקיר אותו על זה.
בקיצור, אחרי זה התגלגלה שיחה, היה כיף, לא נורמלי וזה,
צ'פחות, חיבוקים,
מה אתם צריכים, מה לא צריכים, וזה.
אני מעריך את החבר'ה שלכם,
אני הייתי רוצה לתת להם יותר, אבל לא תמיד זה מתאפשר.
כל השיח הפך להיות אחרת.
במקום שיח לוחמני, זה הפך להיות שיח חברי.
ברור, חברים? טוב.
סוף הדיון,
בגלל שינה אחד, אומר לי,
בואנה, כבוד הרב, אפשר את הטלפון שלך?
זה היה מפיי, קראו לו ולרי.
למג"ד אני לא מצליח להיזכר.
עוד מעט תבינו למה את ולרי אני כן זוכר.
קוראים לי ולרי, וזה,
יש לי עד היום את המספר שלו אם תרצו, אני אתן לכבוד אותו.
בקיצור, היום אני, לפי דעתי, הוא סמגד או מגד כבר בכפיר.
הוא אומר, הרב,
תעביר חיבוק.
בסדר, טאק.
התחבקנו ככה, והרגשתי שהוא מאוד מתרגש.
הוא אומר, דע לך,
שזה היה מה זה במקום,
כאילו, הדיבור שלך והחיזוק,
אנחנו מצפים לזה.
לא תמיד מכירים ומוקירים את מה שאנחנו עושים.
והדיבור שלך ממש שינה פה את כל האווירה, ואני מת על החבר'ה שלך וזה וזה.
טוב?
עוברים כמה חודשים,
אני בישיבה, בקבלת שבת,
פתאום אני מרגיש צ'פחות מאחורה.
הוא אומר, אה, מה העניינים?
אמרתי, בואנה, אתה וואלרי, לא?
כן, בא, חיבוקים, רוקד איתי וזה וזה.
בקיצור, הוא אומר לי, תשמע,
אני עוד כמה חודשים מתחתן,
אני רוצה שתחתן אותי.
אמרתי לו, אתה לא מכיר אותי בכלל.
כן, הוא אומר לי, אבל זה לא משנה,
כאילו, אני ראיתי את הראש, כאילו, זה,
זה, מה זה מתאים לי?
קיצור, נוצרו חיבורים כאלה.
בסופו של דבר, לא הצלחתי לחתן אותו, כי זה לא הסתדר מכל מיני סיבות, אבל החבר'ה שלי, אפשר לראות את זה בארכיון של ערוץ 7,
הם עשו לו,
החבר'ה הדתיים, שלפני כן, אתם זוכרים, היו מהצד השני של המתרס,
לא כלפיו, כי הוא תמיד היה מאוד מאוד אנושי וזה וזה, אבל הם עשו לו את ההצעת ניסויים, כאילו,
רואים אותו מגיע לבסיס,
כל החבר'ה מוחאים כפיים, לא יודע,
החיילת וזה, אומר לה, תנסי לי, לא יודע, קיצור, הכל היה, זה היה כל כך מתוק שבערוץ 7 החליטו להעלות את זה לזה.
זו דוגמה
לאם אנחנו באים בתפיסה אחרת שהיא שונה ממה שאנשים מורגלים בה,
מקצת יותר לעומק ולא רק למקצועים הגלויים,
מאמינים שהאנשים האלה, גם אם לא יודעים להגיד את זה בפעם האלה, אני פה בגלל שאני נלחם את מלחמות השם ואתה מחרף את מערכות ישראל, כמו שדוד המלך אומר לגוליית,
גם אם ולרי או המג"ד לא יודעים להגיד את זה, זה ממש לא משנה.
אתם מבינים חברים אהובים?
אם אנחנו נקנה את המבט הזה,
אומר לנו הרב קורק, העם שלנו ייראה אחרת לגמרי, אבל אם אני במבט ביקורתי,
שמה שלא בא לי בדיוק בזווית ובהגדרות הנכונות הדתיות,
אנחנו יוצרים ריחוק,
בסדר?
אבל על כל זה, בפעם הבאה.
יישר כוח עצום, תודה רבה, כל טוב.
זה מעניין אתכם?
בסדר גמור, אז בשבוע הבא נמשיך עם המאמר הזה.
ברוכים תהיו.
ברוכים תהיו.
