שלום,
ערב טוב,
אנחנו בפרק 13, סימן ה'.
נושא חדש
אמר רבי יהושע, או רבי שמעון,
בן פזי,
אמר רבי יהושע בן לוי משום בר כפרה.
כל המוריד מעות על אדם כשר,
הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו,
שנאמר
נודי ספרתא, אתה שימא דמעתי בנודיך, הלא בספרתך.
רש"י, נודי ספרתא, אתה,
לשון לנוד לו. נודי,
באו חבריו לנוד לו.
לנוד לו, לנחם אותו.
אז נודי ספרתא,
זה שבאת לנחם אותי, אז,
או לא, זה שבישית,
שמת לב למה שאני מנחם, אשי מדהימתי בנודי חלוק ספרתך.
כשאני נד על אדם,
אז נודי אתה שם לב,
וכל המוריד דמעות על אדם כשר, כאשר הוא סופד לו, כאשר הוא נד לו,
אז הדמעות האלה,
אז הוא סופרן ומניחן בית מזל.
כן,
אז אומר רב, אמר יהושע רבי שמעון בן פזי,
אמר רבי יהושע בן לוי, משום בר כפרה, כל המועיל מורות על אדם כשר,
הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בית גנזיו, שנאמר נודי ספרת,
אולי צריך להיות לא נודי, אלא נודי,
לנוד לו, אז נודי ספרת,
אתה שימא דמעתי בנודיך,
הלא בספרתיך.
אין לי כוכבית, אין לי תוספות ראש.
מה כתוב אצלך?
מה?
לא שומע.
מה זאת אומרת נודי?
נודי.
הרגשה המרעישה את הנפש
בעת
שנפגשים בהיעדרו
של אדם כשר,
אף על פי שהרושם
הוא רושם אחד כללי,
מה שאבד אדם כשר מן הארץ.
אבל הרגש הזה המסבב את הכאב הנפשי,
ומחובר מהרבה רשמי הרגשות על דבר ההוקרה של החיים הכשרים,
שהם עושים בכל מהלך החיים את הערך של ההוקרה בימי החיים,
וממילא הערך של הצער והיגון בעת המיתה.
והרגש הכללי הזה, שהוא כמו עניין אחד,
זה החשבון הממועט,
הוא רק לגבי עין האדם הרואה, רק מפנים.
הוא מרגיש את הדברים רק בצורתם הבולטת,
אבל העין של מעלה כלפי הקדוש ברוך הוא, הרואה כל סתרים,
הסופר כל המצעדים ובוחן כל העשתונות,
אצלו גלוי המספר הפרטי שמהם מורכב הוא הכאב הזה,
הבא מתוך רגש הנפש
של ההוקרה של החיים הכשרים,
שהם הם הינם העושים את האדם לאדם כשר.
על כן הקדוש ברוך הוא סופרן,
ואף על פי
שלגבי האדם שהוא מתחלף ברגשותיו וכל דבר אינו פועל עליו,
בהתגלות נפשו אלא לשעתו,
הלא רושם הצער, הלא הוא מוכרח לעבור.
מכל מקום, מאחר שעצם הכוח,
אני תיקנתי לעצמי פה, וזה כנראה תיקון טוב,
מכל מקום, מאחר שעצם הכוח
שגרם
אצלכם כתוב גרם?
גם, גם. אה,
טוב,
אז זכיתי לכוון להערות שלכם.
מכל מקום, מאחר שעצם הכוח שגרם את ההתעוררות הזמנית
לשעתה עד כדי הורדת מעות על האדם הכשר,
הוא לא דבר עובר,
חיזיון שבא רק בעקב ההרשה הזמנית
מתוך מהומת המוות,
אלא הוא דבר שהוא קבוע ברוחו של אדם המקושר כל כך להוקרת הכשרות בחיים.
על כן, כלפי מעלה, שדבר צפוי בכל בירורו,
איננו דבר נחשב לדבר עובר שאחרי אשר הזמן מתחלף נמחק רישומו,
אלא לדבר קיים שאינו משנה את אופיו ואינו מחליף את צורתו בחליפות הזמן.
על כן אמר שכל המוריד דמעות על אדם כשר,
אין הקדוש ברוך הוא מודד את הדמעות כביכול כמדידת הלח,
והכל נראה כתפוסה אחת.
אלא
הקדוש ברוך הוא סופרן,
בכל קו וקו היותר קטן שבחיי היהדות הטהורה,
שגרם להוקרת הכשרות שבחיים,
נחשב למציאות
מחוסנת.
אולי עדיף שהיה כתוב מאוכסנת.
ואולי בסדר.
זה פירוש של המילה, הרב כתב מחוסנת, לא כתב מאוכסנת,
אבל כוונתו מאוכסנת.
בפני עצמו.
וגם, אין הדבר נחשב לדבר עובר.
אף על פי שרגש ההתפעלות ורושם הכאב מוכרח הוא לעבור,
וצריך הוא לעבור,
אבל מאחר שהרגש הזה שסוער כעת,
הוא בא מכוח המתמיד והקבוע של ההוקרה של דרכי החיים הכשירים,
על כן הקב"ה מניחה מבית גנזיו למשמרת עולמים,
שנאמר נודי ספרת,
אתה יודע כל תעלומות, ספרת היסוד הנפשי
שגרם את הצער מעדר הדבר הסגולי,
כאוצר בשל החיים הכשרים שבאדם הכשר שהיה חי עמנו עלי אדמות.
שימה דמעתי הפרטית בנודיך,
לא בנודי הגשמי שהוא עושה מהדמעות הנפזרות המפורדות נוד אחד של דמעה,
אלא בנודיך,
שגם הדבר המכונס וחטיבה אחת אינו גורם להאהלן,
מה שהיה בלשוננו הכתוב
להיעלם.
כן,
שלערך המיוחד שיש לכל דמעה ודמעה,
ומזה גם לכל רגש היותר דק שהוא גרם לדמעה,
על כן שלא רק את הדמעות כפי מספרן יש לכל אחת מהן ערכה מיוחד,
אלא כל דמעה ודמעה יש לערך מספרים מרובה
לפי ערכן של הרגשות הקדושות והדינות שגרמו את הדמעה.
הספירה הזאת היא ספירתו של הקדוש ברוך הוא, הלא בספרתך,
ומתוך שהספירה העליונה הזאת מתקשרת היא עם הכוח הקבוע של הוקרת החיים הכשרים שבנפש הישרה,
היודעת להעריך יפה ערכם של חיי אדם כשיר,
ממילא אין העניין נחשב לחיזיון עובר הבא מתוך התפעלות רגעית ושעתית אל הדבר הקיים ושמור לעד
בבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא אורחי העולמים לנצח,
אולי חי העולמים לנצח,
שלתבונתו אין מספר,
הלא בספרתך.
אמר רבי יהושע, רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי,
משום בר כפרה,
כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בעת גנזם, שנאמר,
נודי ספרתא,
אתא שימה דמעתי בנודיך, הלא בספרתך.
ההרגשה מרעישה את הנפש בעת שנפגשים בעדרו של אדם כשר,
אף על פי שהרושם הוא רושם אחד כללי,
מה שאבד אדם כשר מן הארץ.
אבל רגע שזה המסבב את הכאב הנפשי,
זה מה שנקרא נודי,
ההשתתפות בצער,
הרגע שזה המסבב את הכאב הנפשי,
הוא מחובר
מהרבה רשמי הרגשות על דבר ההוקרה של החיים הכשרים שהם עושים
בכל מהלך החיים את הארץ של ההוקרה בימי החיים,
וממילא
את הערך של הצער והיגון בעת המיתה.
כן,
אז אבד אדם יקר מן הארץ.
אבד אבד, אבד אבד אבד אבד אבד אבד אדם כשר מן הארץ.
המי הוא כשר?
הוא כשר.
הוא כשר.
אבל באמת, זאת אומרת שאנחנו חושבים שהוא כשר, הוא צדיק, הוא אדם טוב, הוא יקר, אני אוהב אותו,
הוא אדם טוב.
מה טוב?
טוב, עכשיו,
יכול להיות שאדם יתחיל לפרט. תראה אם אני עושה כך וכך וכך וכך.
אז באמת התודעה שיש לבן אדם מסבולתו, שהוא אדם טוב, אדם כשר,
היא מורכבת מאיך נגיד,
כמו שהרב מסביר באיזשהו מקום, את סוגיית טביעת עין.
טביעת עין זה בלי סימנים,
זה לא ירידה לרזולוציות פרטיות,
אבל אומר הרב שטביעת העין היא מורכבת מכל כך הרבה סימנים,
עד שכבר אין סימן.
אז אני חושב שפה זה קצת דומה.
הוא אדם טוב, מאוד טוב. אני מכיר אותו, הוא טוב.
אדם יקר, אדם כשר.
ואיך אתה יודע שהוא קשה?
בסדר, כשמישהו שואל את זה אני עכשיו צריך להתחיל לענות,
אבל באמת התחושה הפנימית שאני יודע להעריך אותו בתור אדם טוב,
היא לא ממה שאני אומר.
היא הרבה יותר מה שאני אומר.
תמיד, מה שאני אומר זה תמיד
קטן לעומת מה שאדם חושב, מכיר בפנימיותו.
ובטח כשהוא מתאר רגשות,
אז רגשות זה משהו הרבה יותר עשיר ממה שלב יודע מרת נפשו וצרתו לא התערב זר, וגם עומק העניין, מושג השמחה. על כל מיני רגשות,
באמת באמת,
אי אפשר לחלוק אותם.
אפשר, אבל זה לא,
אף אחד לא יכול להיות
נושא התחושות של זולתו.
אז פה זה גם כן זה רגש,
אני מכיר את הבן אדם הזה כטוב,
הוא יקר לי, הוא יקר מכל כך הרבה סימנים, כל כך הרבה נקודות,
שמכולם נוצרת התחושת האבל, תחושת הצער,
תחושת הכאב על אובדנו,
ומרכיבי התודעה הזאת,
אז הנחינמי אצל אדם, זה מה שתכף הוא יגיד פה,
אצל האדם זה הופך להיות לנודו,
נוד של דמעות.
בנוד הדמעות,
אז אין לו דמעות, יש נוד מלא נוזל.
אבל הנוד הזה התמלא מהמון דמעות פרטיות.
זה הרעיון שאצל האדם, הוא לא יודע לפרט את זה, אבל אצל הקדוש ברוך הוא,
אז עם כל הרזולוציות שיוצרות את המכלול,
אז הן לא מאבדות
את ההכרה הפרטית שלהן.
הרגש זה המסבב את הכאב הנפשי ומחובר מהרבה רשמי הרגשות
על דבר ההוקרה של החיים הכשרים,
שהם עושים בכל מהלך החיים את הערך של ההוקרה בימי החיים.
זאת אומרת, כשאנחנו
מוקירים את בן אדם,
המון דברים יצרו לנו את זה שיש לנו
הוקרה כלפיו מהחיים, ועכשיו אנחנו מוקירים אותו בחייו,
מרגישים כאם בחסרונו.
ומאל הער של הצער והאגון בעת המיתה.
והרגש הכללי הזה, שנראה כמו עניין אחד,
לגבינו זה מרגיש באופן כללי.
זה החשבון הממועט שהוא רק עניין אחד,
הוא רק לגבי עין האדם הרואה,
הרואה, אולי אין אדם רואה רק לפנים, או אדם רואה רק לפנים.
הוא מרגיש את הדברים, זה יותר טוב רואה, כי גם מרגיש.
אין האדם הרואה רק לפנים,
כי האדם יראה
לעיניים ולא רואה ללבב,
הוא מרגיש את הדברים רק בצורתם הבולטת.
זה הגדרת המושג, אני צריך להכניס את זה למינון.
זה הגדרה, מה זה רואה רק לפנים.
הו"ב פה
זה ו"ב הביאור,
הרואה רק לפנים, כלומר,
מרגיש את הדברים רק בצורתם הבולטת.
אבל העין של מעלה
כלפי הקדוש ברוך הוא,
הרואה כל סתרים, הסופר כל המצעדים ובוחן כל העשתונות,
אצלו גלוי המספר הפרטי שהוא מורכב,
שמהם מורכב הוא הכאב הזה,
הבא מתוך
רגש הנפש של ההוקרה של החיים הכשרים,
שהם הם הינם העושים את האדם לאדם כשר.
על כן הקדוש ברוך הוא סופרן.
אז כל מניות החיים,
כל פרטים שמהם נוצרה התודעה הזאת של הכשרות של האדם,
הם בבחינת
תודעות הערך שלו, וממילא תודעת החיסרון שלו,
תודעת המנוד לשבר שהוא חסר,
והם הדמעה,
הם הדמעות, לעומת כל מנת חיים, אז יש דמעה.
וכל הדמעות כאחת.
מורגשות כנודי,
והקדש ברוך הוא סופר את הדמעות
היוצרות את נודי,
ושם אותו בנודו, שתיכף
הרב יסביר את העניין.
ואף על פי שלגבי האדם שהוא מתחלף ברגשותיו וכל דבר שאינו פועל עליו בהתגלות נפשו אל אלישתו,
הלא רושם הצער,
הלא הוא מוכרח לעבור,
ומכל מקום, מאחר שעצם הכוח שגרם
את ההתעוררות הזמנית לשתה עד כדי הורדת דמעות על האדם הכשר הוא לא דבר עובר.
חיזיון שבא רק בעקב הרעשה הזמנית מתוך מהומת המוות,
אלא הוא דבר שהוא קבוע ברוחו של אדם המקושר כל כך להוקרת הכשרות בחיים.
ועל כן, כלפי מעלה שהדבר צפוי בכל בירורו,
אין הדבר נחשב לדבר עובר,
שאחרי אשר הזמן מתחלף נמחק רישומו,
אלא לדבר קיים שאינו משנה את אופיו ואיננו מחליף את צורתו בחליפות הזמן.
תחושת השבר באובדן האדם, תחושת הכאב,
אז היא כזאת שהיא מורגשת כתחושה, כרגש.
אדם מצטער
אבל על אובדן נפש יקרה.
אבל רגש כמו רגש,
הדבר הכי יציב ברגשות זה אי יציבותן.
אך טבען של הרגשות
שהם באים והם הולכים.
כל פנים,
אין הרגשה,
של רוב הרגשות,
יש רגשות יוצאים מן הכלל, אבל
הרגשות הטבעיות הפשוטות שבאדם,
אז אדם מתרגש, אדם לא מתרגש,
בצער,
באבלות,
אז אינה דומה שעת חימום, או שעת הלוויה, בקיצור.
לאחר כך,
שלושה ימים לבכי, שבעה לשבעה, שלושים,
שתים עשר חוד,
לא תתגודדו, לא תשימו כוחה ביניכם למת.
וגם בצורה טבעית,
הכאב הולך ומתקאב, ונשאר מרחוק,
ולא נשאר אותה צורה,
אפילו בנפשות הכי קרובות.
גזירה על המת שיישכח מן הלב.
אז אם כך, גם המנוד,
האבל, התחושה, הכאב,
הוא לא נשאר חריף כל הזמן,
האדם לא נמצא בהרגשה הזאת.
אז הרגשה הזאת היא מתנדפת.
אז הרגשה אומנם מתנדפת,
אבל סיבת ההרגשה
היא לא דבר נדיף.
כי סיבת הרגשה היא משהו שכלי,
היא לא משהו חווייתי רגשי,
אלא היא סיבה אמיתית קיימת.
יש איזה דבר הראוי להערכה
בנפש ההיא,
והדבר הזה עושה רושם חיובי בנפש המכיר אותו,
הנפגש בו.
והמימד הזה,
עכשיו,
אפשר לדון על מה שהוא מרגש את הבן אדם, ואפשר לדון על מה שהוא מרשם את האדם.
יש בו כוח לעשות רושם.
יש בו כוח לעשות רושם מצד שיש פה משהו אמיתי, משהו טוב.
והדבר הזה הוא טוב לא בגלל שהוא מרגש,
אלא הוא מרגש בגלל שהוא טוב.
הממד המרגש שבעניין
לא יישאר,
אבל העניין הטוב שבעניין, העניין העקרוני שבעניין,
הוא עניין שכלי, הוא לא משתנה.
אצל הקדוש ברוך הוא
הוא לא חווה את הדברים כמו שאנחנו חווים את הדברים,
התרגשויות,
אלא הוא,
מן הסתם,
תוכן אלוהי זה משהו קיים ונצחי,
היא אמת קיימא,
והשם אלוקים הם אמת,
ממילא הצד האמיתי שבמסגרת הזאת של האבל, שהיא תחושת הערכה
ביחס לצדדים טובים שיוצרים את הכשרות הכללית הזאת,
אז זה דבר שהוא צפוי בכל ברורו,
והוא איזה אמת קיימת.
ועל כן,
בניגוד לנוד הדמעות האישי של האדם, שהוא הופך להיות נוד דמעות, ואחר כך יפשויות דמעות, וגם הנוד מן הסתם,
לא נשאר מלא,
כי דרכם של מים להתנדף,
מהרגש,
אבל בנודו של הקדוש ברוך הוא,
נודו של הקדוש ברוך הוא זה משהו אחר, כל דבר שהוא אלוהי אז הוא לא משתנה.
אז נודו של הקדוש ברוך הוא, הכל קיים.
אז רשמי החיוב שבצדדי הכשרות שבאדם הכשר שאבד,
אז הרושם
יצר איזה מגע עם הנפש,
הנדה לשבר הזה,
הצד הזה זה דבר יקר וקיים,
גם כאשר התחושה הרגשית כבר מתנדפת,
הוא עדיין קיים.
יש איזה ממד של
רושם טוב שנשאר בנפש,
על אף שההתרגשות סביבה,
ההתרגשות סביבו של הרושם הזה כבר
לא כאב.
זה נקרא שהקדוש ברוך הוא שם את הדמעות האלה בספרתיך.
שם אותן בנודחה, שזה בספרתיך.
לא, זה בנודחה. עכשיו תכף הוא יסביר מה זה בספרתיך גם כן.
אז דבר ראשון,
זה נודחה, לא נודי. נודי לא יישאר.
אבל נודחה, קדוש ברוך הוא, הוא נשאר.
זה משהו. אף על פי שלגבי האדם שהוא מתחלף ברגשותיו וכל דבר אינו פועל אליו בהתגלות נפשו אל אלישתו.
הלוא רואה שמצר,
הלוא הוא מוכרח לעבור.
ומכל מקום, מאחר שעצם הכוח שגרם את ההתעוררות הזמנית לשעתה עד כדי הורדת מדות דמעות על האדם הכשר,
הוא לא דבר עובר,
הוא לא חיזיון שבא רק בעקב ההרשה הזמנית מתוך מהומת המוות,
אלא הוא דבר שהוא קבוע ברוחו של אדם המקושר כל כך להוקרת הכשרות בחיים.
זה משהו טוב שבאדם המתאבל, האדם המצטער,
זאת אומרת שהוא עלול להתרשם מדברים טובים.
כשאתה מתרשם מדברים טובים, סימן שאתה אדם טוב. מי שמתרשם מדברים טובים
הוא אדם טוב,
והדבר הזה קיים.
זה נקרא נודו של הקדוש ברוך הוא.
ועל כן כלפי מעלה, שהדבר צפוי בכל ברורו, אין הדבר נחשב לדבר עובר, שאחרי אשר הזמן מתחלף נמחק רישומו,
אלא דבר קיים שאינו משנה את אופיו ואיננו מחליף את צורתו בחליפות הזמן.
שוב,
נוד האדם ונוד הקדוש ברוך הוא.
נוד האדם זה מצבו הרגשי.
נוד הקדוש ברוך הוא זה מצבו הנפשי רוחני עצמי של האדם.
זה נקרא נודו של הקדוש ברוך הוא.
זאת אומרת, אותו צד
שעלולה אישיותו להתפעל מצדדים חיוביים במציאות.
הנושא שלנו פה, זה הצדדים החיוביים שבאישיותו של הנפטר.
והדבר הזה, זה,
איך קוראים,
כור לכסף ומצרף לזהב, ואיש כפי מהללו.
כמו שהכור בוחן את הכסף, והמצרף בוחן את הזהב,
מה זהב ומה השיגים,
והאיש נבחן על פי מהללו.
מה עושה לך רושם? ממה אתה מתפעל?
את מה אתה מהלל?
לפי מה שאתה מתרגש ממנו, אם אתה מתפעל ממנו,
אנחנו לומדים עליך.
לומדים על אישיותך.
אז גם פה,
עלול האדם להתרגש מצדדים חיוביים, סימן יפה לו.
והסימן הזה, גם כשבפועל הוא לא מופיע בהתרגשות,
אבל מאחר שהתגלה פעם שהוא עלול להלל, להתפעל,
להתרשם לחיוב מאיזה צד טוב,
סימן שזה הממד שקיים אצלו.
זה הממד שקיים אצלו, זה הממד,
זה נקרא נודו של הקדוש ברוך הוא.
אינו משנה את אופיו ואינו מחליף את צורתו בחליפות הזמן.
ועל כן אמר, שכל המוריד דמעות על אדם כשר,
אין הקדוש ברוך הוא מודד את הדמעות כביכול במידת הלח,
והכל נראה כדפוסה אחת.
אי אפשר,
לא שוקלים טיפות חלב.
יש שקית חלב,
זה ליטר.
אז אני חושב שבנוזל אין גרמים.
אז זה ברור,
לא שוקלים, לא מודדים טיפות.
נוזל, זה הכל דבר אחד.
אבל אצל הקדוש ברוך הוא,
לא רק עם דעת האדם מדעת הקדוש ברוך הוא, אלא הוא,
יש כל המקוות של הנוזל, האחד, אצלו זה טיפות,
כל הטיפות עדיין נמצאות.
אלא הקדוש ברוך הוא סופרן,
וכל קו וקו היותר קטן שבחיי היהדות הטהורה,
שגרם להוקרת הכשרות שבחיים, זה בבחינת הדמעות.
זאת אומרת, לעומת הקווים שגורמים את הכשרות,
אז יש את התחושה של ההוקרה ותחושת הצער
על החיסרון כשהבן אדם הזה נפטר.
אז כל קו וקו היותר קטן של חיי היהדות הטהורה שגרם
להוקרת הכשרות שבחיים אצל הנפטר,
אז זה נחשב למציאות מחוסנת בפני עצמו.
המילה מחוסן היה בדיוק, יצא לנו לדבר על זה,
וכמו חסין קדוש,
חסין קדוש אצל הרב, יש את
והמשמעות של חוסן אצל הרב,
את כל המשמעות, גם שזה חזק
וגם שזה מאוחסן,
נמצא באוצר העליון.
ובאמת החסינות הקודש אצל הרב זה האידיאליות,
כפי שהיא
נובעת ממקוריות השורש האלוקי העליון,
האוצר העליון,
שמשם בא
תוכן היותר גנוז, ממילא יותר אידיאלי,
ומאידך הוא גם הכי חסון,
הכי חזק במציאות, כי התוכן האלוהי, ככל שהוא מתאים
אל העלית, אל האידיאל, אל המגמה, אל הערך, אל המטרות היותר גנוזות,
כלומר היותר שורשיות של המציאות,
אז הכל נמצא פה.
לענייננו המילה חוסן
אצל אצל הרב, כך הוא מבין את זה בשימושה בדברי חז"ל,
אז משמעותו
תוכן
אידיאלי
ומאוחסן.
חסון אידיאלי ומאוחסן.
אז זה נחשב למציאות מחוסנת, זאת אומרת גנוזה,
גנוזה אידיאלית וחזקה וקיימת שאיננה חולפת.
אז אני אומר,
אם אנחנו לא המחוסנת,
נשמע למה שאתה מקבל כנגד קורונה,
תאמין לי, לא מצלצל טוב
באוזניים שלנו.
הפירוש הזה דווקא לא נמצא אצל הרב.
אז אני אומר שאם אנחנו היינו כותבים את זה, אז היינו כותבים מאוכסנת,
אז היינו מבינים את הרעיון.
הרב כתב, לא טעה לכתוב מחוסנת,
כי הוא רצה לכתוב מחוסנת,
הוא לא רוצה לכתוב מאוחסנת, כי הוא... האמת היא ש...
הוא לא משתמש במילה מאוחסנת במובן הזה, במובן שלנו,
להכניס למחסן.
אלא הוא, מה שאמרתי,
זה הוא משתמש.
אבל הרעיון של להכניס למחסן, אצלנו בכלל מחסן זה נשמע לא טוב,
אבל אצל הקדוש ברוך הוא, של הרב, זה דבר.
לכל פנים, זה
זה מחוסנת, זה מאוחסנת בשגב העליון.
זה דבר נעלה מאוד, גדול מאוד.
על כל פנים לענייננו פה,
אני אומר,
המילה מחוסנת זה לא,
היא צריכה להתבאר על פי רוחו של הרב ולא על פי אסוציאציות שעולות במוחנו למקרא המילה פה.
אז זה לא צריך לתקן אותו,
זה צריך להיות, רק צריך להסביר את זה כאילו זה מתוקן.
שגרם לו קורת הכשרות במיוחדים נחשב למציאות מחוסנת
בפני עצמו.
וגם אין הדבר נחשב לדבר עובר,
אף על פי שרגש ההתפעלות וראש המכאב מוכרח הוא לעבור, וצריך הוא לעבור, וטוב שיעבור.
צריך הוא לעבור מדין שזה לא טוב, מישהו לא מוכן לקבל תנחומים, לא מתנחם על כלום.
אז זה לא בסדר, למרות ש...
יעקב לא אהבה להתנחם, לא קיבל תנחומים,
קירד אל בני אבל שלה.
כי הוא כואב, א',
הוא כואב כגזירה למת שישכח מהלב, והבן שלו לא היה מת.
אז זה כואב לו. חוץ מזה,
הוא לא מצטער רק על הבן שלו, הוא גם מצטער על הבן שלו.
הוא מצטער על נצח ישראל שנגמר לו, כי מת יוסף, מת נצח ישראל.
כל התכלית של גוי גדול כבר השתבשה.
אז זה כואב לו מתמיד.
אבל בעיקרון,
אתה צריך לקבל תנחומים, כן?
גזירה על הלב שהשתכח מן הלב,
ולא תתגודדו, ולא תשים כורחה ביניכם, זאת אומרת, לא תאבדו עשתונות.
זה לא,
אין עניין
להתמוטט
כתוצאה ממציאות האבל והצער.
אלא, בסדר,
כואב, כואב,
בהחלט כואב, וצריך לכאוב, ואוי לכאוב, ואוי לבכות, וכולי.
מכל מקום,
זה לא מצווה, זה לא מצווה
להצטער.
זה התורה,
איך אני אגיד בצורה אולי קצת מופרזת,
אבל דיברה התורה כנגדי הצערה.
זאת אומרת, בצורה טבעית, אדם שלא עלינו, לא נדע מצרות.
שבא צרה, בא אסון לבן אדם, בן אדם כואב, כואב ובוכה ומצטער,
ולא אומרת התורה,
לא אומרת התורה שאסור לך, אלא היא סופגת אותך לאט.
אז שלושה ימים לבכי, ולא יותר משלושה ימים,
משבעה לשבעה, ולא יותר משבעה.
שלושים לשלשים, ולא יותר.
12 חודש על הורים, וזהו, ולא יותר.
אז זה המצב התקין.
סליחה?
זה נשמע שהרב מציג את זה פה בתור צה"ל חיובים.
הרב מציג את זה.
מה זה זה?
מה כוונתך במילה זה?
כן.
בסדר?
אז זה מה שאני מנסה להסביר.
זה לא דבר שהתורה אוסרת אותו.
היא מתירה אותו.
אז אמרתי, נכון, שיכול להיות שהביטוי שלי הוא קצת חריף מדי.
דיברת תורה כנגד יצר הרע.
אז אני ממציא את זה, לא יש מקור שאומר שזה יצר הרע. מכל מקום אני אומר, וזה כן,
אין מצווה להצטער.
כשאתה מצטער, אתה לא מקיים מצווה בזה, כשאתה בוכה, אתה לא מקיים מצווה בזה.
אלא
מותר לבכות,
ואיש תבכה, בסדר.
אם אתה בוכה יותר מדי, אז יש מצווה לא לבכות יותר מדי.
זהו.
אז התורה היא
ביחס לרגשות האבל שלנו, היא מטפלת בהם בצורה תרפיסטית.
היא באה לתת לזה ביטוי, זה כמו יצר אישה וקטן.
לעולם תהיה
שמאל דוחה וימים מקרבת.
זה בא להגיד שכל מה שקשור לרגש,
כשאתה צריך לטפל ברגש,
אז צריך לרסן את הרגש, אבל אתה לא יכול לרסן את הרגש בכל הכוח נגדו ישר.
כי אתה תלך ככה, איך אומרים,
אדם שובר את העץ הרעש שלו, אז נגיד בעלי המוסר, כשאתה שובר את העץ הרעש שלך, אז אתה מקבל שניים.
אז לא שוברים את העץ הרעש, עובדים עליו לאט.
אם אתה הולך בכל הכוח, אתה...
אז זה היצר, וגם פה, אז זה ענייני רגש. בענייני רגש, בסדר.
נגיד, טבעי להרגיש,
ולגיטימי להרגיש,
אידיאלי להרגיש קצת, כן, ויותר מדי לא.
ממש לא.
עד שזה קלקול, ממש
עד שהופך להיות ללא לגיטימי.
זהו, זה היחס.
אז הרחבתי את זה בשביל הביטוי שהוא אומר פה, וצריך הוא לעבור.
הרגש צריך לעבור.
אלף הוא עובר,
בצורה טבעית הוא עובר, וטוב שעובר, וצריך לעבור.
אבל מאחר שהרגש הזה שסוער כעת,
הוא בא מכוח המתמיד והקבוע שלו, הוא קורא את אורחי החיים הכשרים. אז תראו,
הרגש מצד עצמו, איך נגיד,
מרגישים, מה?
קודם כל אתה צריך לקבל את המציאות as is,
זה מרגישים.
לגיטימי להרגיש, מה? אתה מתווכח עם רגש?
זה לא נכון להתווכח עם רגש.
אז
רגש צריך את מרחב המחיה שלו,
מרחב הלגיטימציה שלו.
אז הרגש עכשיו הוא סוער,
והסערה היא ודאי לא תמשיך.
בצורה טבעית הדברים יירגעו, יירגעו, ייטשטשו,
ייעלמו.
אבל מכל מקום,
הרגש הקונקרטי, אין עניין לשמר אותו כל כך.
כל עוד הוא קיים, בסדר.
אין עניין לשמר אותו, יש עניין שלא ישתמם.
אבל הסיבה שלו, יש עניין לשמר אותו.
הסיבה שהיא
הוקרת הטוב,
זה שהנפש עלולה להתפעל ומתפעלת מצדדים טובים,
כשירים, ישרים.
זה דבר חשוב.
על כן, הקדוש ברוך הוא מניחן בית גנזה למשמרת עולמיים,
זה הצד הגבוה,
לא עצם הרגש, אלא שורש הרגש.
ושורש הרגש הוא אלוהי.
אלוהי, כלומר, מתאים לממד האמיתי, הנצחי, הקיים.
כשנאמר נודי ספרת,
אתה יודע כל תעלומות, אתה ספרת,
אני לא יודע לספור, בן אדם לא יודע לספור
את מרכיבי הרגש שלו,
והכל זה זרם אחד.
אבל אצל הקדוש ברוך הוא כל המרכיבים קיימים.
ספרת את היסוד הנפשי שגורם את הצער מהיעדר הדבר הסיגולי.
יש פה עוד דבר סיגולי, סיגולי,
פה משמעות המילה סיגולי אם אינני טועה,
זה אוצר טוב, דבר יקר.
אבן סגולה,
יגרם את המעדר הדבר הסיגולי,
אולי התכונה הטובה.
בכל פנים, סגולה
אוצר טוב, ואבן סגולה, דבר יקר,
ותכונה
שהיא יקרה.
כי האוצר של החיים הכשרים,
שבאדם הכשר, והחיים עמנו עלי אדמו.
אוצר החיים,
אוצר החיים, זאת אומרת, כללות כל הקווים של הכשרות,
הופכו להיות לזה שהוא אדם טוב, אדם יקר, אדם כשר.
אז האוצר הכללי הזה, זה נקרא סגולתו הנפשית, תכונתו הנפשית,
היקרה של הנפטר.
אז שימה דמעתי הפרטית,
בנודיך,
לא בנודי הגשמי, שלו היה בנודי הגשמי, גשמיות, רגשות זה דברים גשמיים.
שהנודי הגשמי הוא עושה מהדמעות הנפזרות המפורדות נוד אחד של דמעה.
יש רק דמעה אחת.
הבכי שלי, זה לא הרבה דמעות.
הרגש שלי הוא תחושה אחת, קשה.
אבל בנודיך, שגם הדבר המכונס בחטיבה אחת,
אצל הקדוש ברוך הוא חטיבה אחת,
צורה אחת,
אופי אחד,
אינו גורם להיעלם של הערך המיוחד שיש לכל דמעה ודמעה אצל הקדוש ברוך הוא.
ומזה גם לכל רגש היותר דק שהוא גרם לדמעה.
על כן, לא רק את הדמעות כפי מספרן יש לכל אחת מהן ערכה המיוחד,
אלא כל דמעה ודמעה יש לערך מספרים מרובה.
עכשיו הוא מתחיל להסביר,
בספרתיך.
זאת אומרת,
לא שכל הדמעות הולכות ומתכנסות לתחושה אחת כללית,
אלא בספרתיך הם נשארים פרטיים, ספורים.
אלא כל דמעה ודמעה יש לה ערך מספרים מרובה,
לפי ערכן של הרגשות הקדושות והנדינות שגרמו את הדמעה,
את דמעתי הכללית.
והספירה הזאת היא ספירתו של הקדוש ברוך הוא, הלא בספרתיך.
כי זה לא מה שאני יודע לספור, לא שאדם יכול לספור.
מתוך שהספירה העליונה הזאת מתקשרת עם הכוח הקבוע של הוקרת החיים הכשרים שבנפש הישרה,
היודעת להעריך יפה את ערכם של חיי האדם כשר,
ממילא אין העניין נחשב וחיזיון עובר הבא מתוך התפעלות רגעית ישתית אלא דבר קיים ושמעו לעד בבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא.
אז זה שני המעלות, זה גם נשאר המרכיבים הפרטיים אצל האדם, זה הופך להיות משהו כללי,
ואצל הקדוש ברוך הוא זה נשאר פרטי.
זה מעלה אחת.
דבר אחר,
הממד אצל האדם זה ממד רגשי,
וממילא לא בעל קיום, לא מהווה דבר קיים, לא הופך
נכס דלא ניידי,
כי הוא נד והולך.
אבל אצל הקדוש ברוך הוא,
אז לא הרגש מצד עצמו הוא הנחבץ לו,
אלא השורש
של ענף שיעור שמסוגלת להתפעם מהצדדים הכשרים הטובים האידיאליים.
והצד הזה,
זה דבר קיים ושמור לעד,
זה נקרא בית גנזיו של הקדוש ברוך הוא.
חבריי העולמים לנצח,
שלתבונתו אין מספר.
הלא בשפרתך,
למה הוא מוסיף פה שלתבונתו אין מספר?
כי הוא בא להגיד שאין גבול ליכולת הספירה.
אצלנו יש גבול ליכולת הספירה. הנה הקווים הפרטיים של החיים,
אנחנו לא יודעים לספור אותם.
אבל אצל הקדוש ברוך הוא, אין לתבונתו, אין מספר.
אמר רב יהודה, אמר רב,
כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקובהו בחייו.
נאמר, ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח,
אשר בהר אפרים מצפון להר געש,
מלמד
שגעש שרגש עליהם ההר להורגן.
רש"י, ויקברו אותו ביהושע קטין.
סוף ספר יהושע מסופר את היחס ליהושע,
שקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח,
אשר באפרים מצפון להר געש.
חז"ל על המקום הזה,
כמו עוד הרבה מקומות בספר יהושע,
אז יש תופעה כזאת,
שחז"ל דורשים את השמות של המקומות
במשמעות מוסרית.
אז פה גם כן,
מצפון להר געש,
אולי אם דייקים, מה אכפת לך?
מה אכפת לך איפה זה?
תמנצרח, למה צריך לציין שזה מצפון להר געש?
למה לא אמרת שזה דרום,
דרומית לחרמון?
בקיצור, למה אתה מציין את זה?
ולמה אתה קורא לזה הר גיש?
רק שמהר.
אלא זה בא להגיד שרגש עליהם ההר להורגן.
למה?
לא הספידו כראוי.
מזה למדת,
אז למדנו שביחס ליהושע לא הספידו כראוי,
ולמדת מזה יקרות.
לא רק ביחס ליהושע, אלא ביחס לכל תלמיד חכם שלא מספידים אותו כראוי.
אז כל המתעצל בהספדו של חכם, ראוי לקוברו בחייו,
שגעש עליהם, רגש עליהם,
ההר.
נוצר שהיה להם הר געש.
רגש אליהם ההר לאורגן.
אמר בידי המערב, כל המתעצל בהספדו של חכם, ראוי לקוברו בחייו שלהם הר, ויקברו אותו בגבול נחלתו, ביתים נצרח, אשר בהר אפרים, מצפון להר געש.
שמלמד שגעש או רגש עליהם הר להורגן.
ההתעצלות משמעותה שהוא כן עוסק בהספדו של החכם,
אלא שהוא מתעסק בו בעצלות ולא בכל המילוי של הכבוד הדרוש להיות חרד לכבוד הנעלה,
הראוי להבליט ביחס להספדו של חכם.
בתוכן העצלות
בא מפני שכל הערכה של החכם,
שבכל הערכה
שלחכם הלא ישנן מעלות גלויות,
שבחיי החכם נתגלו לרבים ורבים נהנו מאורו,
אבל עלינו לדעת שהרבה יותר ממה שהחוכמה
וכל יתרונותיה המקושרים עם נפש החכם יכולים להתגלות
במפעלים ובביטויים,
ישנו אוצר סתום וחתום,
אוצר גנוז שהוא בנפש החכם,
וסגולתו המקודשת היא פועלת גם כן באופן מוסתר וצנוע,
גם על האיכות של ההשפעות המגולות שהערכתן היא נודעת וניכרת.
אבל המתעצל בהספדו של החכם,
אין כל האוצר הגנוז שנחסר מעולם על ידי הסתלקותו של החכם נוגע אל לבבו,
וכל מה שהוא מספיד אותו איננו נוגע, כי על הדברים הגלויים.
והתועלת המעשית המפורסמת שהכל מרגישים את חסרונה בעת צילוקות של החכם.
אבל באמת, זוהי עצלות מפסידה מאוד,
כי לא די שלא נגע זה המספיד המתעצל בעצם הכוח הנשגב של החכם,
שערכו הסיגולי אין לו שיעור והערכה
במידות החושים ואורחות הפרסומיים,
אלא שגם ההרצאה על דבר עניינים הגלויים איננה באה לאמיתתה על פי ערכם וסדרם האמיתי,
מפני שכולם הלוא הם יונקים בפנימיות מאותו הכוח הגנוז שלא נחשף ולא נתגלה על הרבים,
ומידה כנגד מידה ראוי הוא העצלן הזה לקוברו בחייו.
כלומר, להסתיר ולגנוז את כל הארת חייו ומפעליהם הגלויים,
שלא היו נחשבים כלל ושלא תבוא עליהם שום הכרה וחשיבות,
כמו שהוא לא רצה באצלותו ליתן את הכרה וחשיבות האמיתית
לערכו הגנוז של אוצר הטוב אשר בנפש החכם.
וכישלון זה הראה לדורו של יהושע.
לגבי יהושע,
הכל הרגישו ביהושע את הכובש,
המעשי,
שהביא את ישראל לארץ ירושתו ושהפיל לפניהם עמים רבים ומונחים אדירים,
אבל מתוך הפרסום הגדול של מפעלי יהושע גלויים,
נתעצלו לחדור בערכו הרוחני הגדול של יהושע,
הנביא הגדול והשקדן הגדול,
אשר לא ימוס ספר התורה ממנו,
וקיים והגית פה יומם ולילה,
לא עלה היתרון הפנימי האמיתי הרוחני הגנוז בנשמתו של יהושע על לב המספידיים,
מפני שרק את המפעלים המוחשים אשר הובלטו כל כך בחייו, הדגישו,
שהם באמת
טפלים הם
לגבי העיקר הרוחני הצפון של יהושע,
עבד השם.
ועל כן,
רגש אליהם האמר להורגן,
והובלט בזה גם כן הצד הצפון העיקרי בקדושת יהושע וגדולתו,
לעומת הצד המפורסם והרועש והרוגש שבמפעליו,
שבאמת
הצד הפרסומי, הרועש, הוא הטפל בהערכתו העליונה,
לעומת מה שהדור בעצלותו אז חשב את זה,
הצד לכל המהות,
לכל העיקר של החזון הגדול של האישיות הרומבה,
האדירה, הקדושה והנפלאה של יהושע.
ומזה למדנו כלל גדול על כל המתעצל בשפדו של חכם,
בכל הזמנים ובכל הדור,
שמעיד על עצמו שלמעשיו המפורסמים אין להם שורש ולשעד בפנימיותה של הנשמה העליונה,
וממילא אין לכל תוכן חייו
הערכה אמיתית של חיים,
אומן דחפיר וכבהיר.
לא עולה בהערכת החיים ממנו.
כן,
ועל כן הוא ראוי לקוברו בחייו,
כמו שגעש ההר על אותו הדור להורגן,
מפני התעצלות הזאת
שהייתה להם בקשר עם הספדם עד יהושע.
אמר רב יהודה אמריו,
כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו,
שנאמר ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח
אשר בהר אפרים מצפון להרגע,
בין המעט שגעש רגש עליהן ההר להורגן.
ההתעצלות משמעותה שהוא כן עוסק בהספדו של החכם,
אלא שהוא מתעסק בו בעצלות, ולא בכל המילוי
של הכבוד
הדרוש להיות חרד לכבוד הנעלה ראוי להבליט ביחס להספדו של חכם.
כל המתעצל בהספדו של חכם,
לא כתוב כל המתעצל מלהספיד את החכם,
אלא הוא מספיד,
אבל הוא מתעצל תוך כדי שהוא מספיק.
מה זאת אומרת מתעצל תוך כדי שהוא מספיק?
זאת אומרת,
הוא לא מתייחס בכל מלוא הכבוד הדרוש להיות חרד לכבוד הנעלה.
הראוי להבליט
ביחס להספדו של חכם.
הספד, מה זה הספד?
הספד
זה לציין את הצדדים החשובים,
של מעלת,
טוב, הגמרא יואלת,
אסבד מה זה? זה יקרא דחייר או יקרא דשיכבי?
מה מטרת אסבד?
האם לייקר את המת או לפעול על החיים?
טוב,
בכל מקרה זה נשאר קצת פתוח,
ומן הסתם זה שני הדברים גם יחד.
זה בא לייקר את המת, בא להצביר את הצדדים
שאנחנו חסרים פה עם פטירתו של היקר,
וזה בעצמו בא לפעול על תודעת החשיבות,
הערך,
אצל החיים.
על כל פנים,
הספד עניינו לציין את ערכו
של הנפטר,
ערכו של הנפטר,
כבודו,
חשיבותו
מתעצן בהספד,
מתעצל בפריסת המסכת של כבודו, של חשיבותו.
מתעצל, זאת אומרת, הוא מספיד,
הוא כן מתאר דברים מכובדים,
אבל לא בכל הכבוד,
בכל המילוי של הכבוד הדרוש להיות חרד לכבוד הנעלה.
הראוי להבליט ביחס להספדו של חכם.
מתי שמספידים חכם,
אז חכם זה דבר מאוד חכם.
חכם זה דבר מאוד,
אין חכם אלא תורה ואין כבוד אל התורה.
אז חכם הוא ודאי אדם מכובד,
זה הכבוד,
וכשהוא מתעצל בהספדו של חכם,
הוא לא חולה כבוד במידה הנצרכת.
איך קורה שאדם לא חולה כבוד במידה הנצרכת?
זה עלול לקרות, עלול לקרות, ואדרבה,
דווקא אצל אנשים גדולים, אצל, בהספדם של אנשים גדולים,
אצל אנשים חשובים, אצל אנשים מרכזיים,
שמאוד ניכרת מעלתם,
ועצם זה שניכרת מעלתם ומצביעים על מעלתם,
זה בעצמו עלול להיות
התעצלות בהספדם.
מדוע?
כי כאשר יצביעו על הצדדים הבולטים לעין,
כולם יודעים, כולם מכירים
מאישיותו של יהושע, המנהיג הגדול או החכם, שכולם
מכירים אותו,
שומעים ממנו וזה,
אז
כיוון שמצביעים על הצדדים האלה,
זה בעצמו דבר שהוא מסיח את הדת מהאמת.
כי הכבוד הוא לא נעוץ,
זה מה שעשו קרה פה עכשיו
בהרחבה לבנות את הרעיון שהמעלה היא איננה נובעת מהפרקסיס, איננה נובעת מהטכניקות,
איננה נובעת מהתועלתניות
הנמדדת באופי
ממשי של החיים החברתיים, האישיים,
בהתרשמותם מן החכם, אלא החוכמה, עיקר עניינה
זה סגולתה הפנימית,
ערכה העצמי.
כמו שהרב ציד היה אומר בעל פה, אבל זה גם כתוב בהערות שלו בעולת ראייה,
שיהי רצון בשונה אבינו של משמיים לקיים בנו חכמי ישראל, ככה אנחנו אומרים פה שאין מי חמישית זה אשכנזים והספרדים אומרים את זה בשבתות,
נכון? לא?
מה לא?
הברכת החוטה?
לא אני זוכר, לא אני זוכר בדיוק מאיפה, אבל אני זוכר אצלנו.
אה, פעם בחודש.
טוב, בסדר.
אני יודע.
פעם בחודש נותנים
לציבור ספרדי לעבור אצלנו. זה בדיוק ההפצעה ביום הלא נכון.
אז על כל פנים,
על כל פנים,
כן, אז אנחנו אומרים שם במטבע הלשונית הזאת, שיקבעו חכמים. אי רצון ושאר אבינו שמשמעים לקיים בנו חכמי ישראל, הם, נשיהם, בני ובנותיהם
וכל אשר להם, בכל מקומות מושבותיהם.
מדייק הרב צידה, יש לו הצעה לשיפור בכל מקומות מושבותינו.
יותר טוב, לא?
היות צום ונאמין לקיים בנו חכמי ישראל בכל מקומות מושבותינו. מה זה בכל מקומות מושבותינו?
אלא, כשאנחנו באים לדבר פה,
להתפלל לפני אבינו שבשמיים,
שלקיים בנו חכמי ישראל,
אנחנו קודם כל רוצים
לציין את הערך של חכמי ישראל.
הערך של חכמי ישראל שיתקיים בנו
הוא לא במה שהוא,
יש לנו אותו, אנחנו יכולים לגשת אליו, לשאול אותו פסק הלכה,
ושיעביר לנו שיעור,
ושכל הדברים שאנחנו יכולים נהנות ממנו,
אלא צריך להכיר את הערך העצמי
בכל מקומות מושבותיהם.
אין לו השפעה עליי, לא מכיר אותו, לא יכול לשאול אותו,
לא נהנה ממנו שום דבר.
זה ערך עצמי שיש במקומות מושבותיהם,
חכמי ישראל.
זה בא להוקיר את החוכמה מצד עצמה.
אז כאין זה גם פה,
בגורל חכם, קודם כל צריך להכיר,
הערך של החכם זה לא התועלתניות שיש לנו בזה,
אלא הערך העצמי.
וכשמספידים את החכם,
מצביעים על עוד כמה הצדדים של מעלותיו הגלויות, שכולנו נהנינו ממנו,
זה בעצמו גורם של מכשלה.
זה עלול להגיע למכשלה,
וצריך להיזהר במיוחד
בלא להתעצל בהספדו של החכם.
כדי שבכל הערכה של החכם ישנן מעלות גלויות,
עם חיי החכם נתגלו לרבים, ורבים נהנו מעוררו,
אבל עלינו לדעת שהרבה יותר ממה שהרוכמה בכל יתרונותיה המקושרים עם נפש החכם יכולים להתגלות מפעלים וביטויים,
ישנו אוצר סתום וחתום,
אוצר גנוז,
שהוא בנפש החכם שסגולתו המקודשת היא פועלת גם באופן מסותר וצנוע
גם על האיכות של אשפות המגולות שערכתן היא נודעת ונקראת.
טוב, אני מציע לעצור פה,
ובפעם הבאה נסתם להתחיל את הכל מההתחלה.
אנחנו לא נגמור פה את הפסקה הזאת,
כמו שזה בולט לעין.
וכן,
בסדר.
אז תמשיך יבוא, בעזרת השם.
בואו.
בואו.
בהמשך.
בהמשך.
