שלום ערב טוב ברשות הרב
זאת התורה אדם כי ימות באוהל
דרש ריש לקיש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה
ובתנא דב אליהו רבה אמר אליהו הנביא לא זוכה אדם לתורה אלא אם כן מוסר נפשו למיתה לכבוד שמיים
כדי לברר את ההגדרה ואת דרך העבודה והלימוד
של לימוד מתוך מסירות נפש,
נראה
כמה עמודים מתוך הספר לאמונת יתנו חלק ג'
במאמרו הראשון.
המאמר נקרא
"אליך נפשי
אשא הביטוי הזה הוא פסוק
שנאמר בתחילת פרק כ"ה בתהילים
לדוד אליך השם נפשי אשא
ובספרים הקדושים כתוב
לומר את המזמור הזה כל יום לפני התפילה
ולכוון
למסור נפשו על קדושת השם
מפתיחת המאמר
מובאים דברי רבנו הרב ציודה
משיחותיו לראש השנה שם הוא אומר
יש להניח שכל אלו שבאו לכאן תחת קורת הגג שלנו
באו מתוך שאיפה של מסירות נפש.
כך אומר הרב ציודה אז לתלמידים בישיבת מרכז הרב
וזה נכון גם לקורת גג שלנו
יש להניח
שמי שבא לכאן
בא מתוך שאיפה של מסירות נפש.
מסירות נפש
איננה רק התמסרות למיתה בפועל,
בשעה
שצריכה לכך,
אלא היא דרך חיים.
היא מדרגת חיים
שבה מתרומם האדם ומתמסר באופן מוחלט
לאידיאל הגדול של קידוש שם שמיים,
עד שכל חיי העולם הזה אינם חשובים בעיניו
והוא מוכן להקריבם עבור המטרה הנשגבה.
נכון שמסירות נפש
למיטה בפועל נעשית
בלי הרבה שיעורים,
בלי הרבה הכנות,
אבל ודאי
שאם התורה מצווה אותנו ונקדשתי בתוך בני ישראל,
ואם אומרים כל בוקר את המזמור הזה לדוד אליך השם נפשי אשא,
ודאי שאנחנו צריכים
להתמסר
אל רצון השם
בהתמסרות כזאת מוחלטת,
במודעות,
ברצון, בשמחה,
עד שאור חיי השם
הוא כל כך חשוב בעינינו,
שאם
יש צומת דרכים,
אז ודאי שחיי העולם הזה אינם חשובים כלום לעומת
אורח חיי העולם הבא.
אבל הנפקמינה הגדולה
היא בכל חיינו.
כל חיינו אמורים להיות מסירות נפש
לאידיאל הגדול של קידוש שם שמיים.
ואיך זה בא לידי ביטוי בלימוד תורה.
אז כתוב שם בהמשך המאמר כך:
לעיתים
חפץ אדם ללמוד תורה,
אבל מה?
בלי לשנות מאומה
מהקטנות שלו.
כל מגמתו היא לרכוש חוכמה ודעת,
כמובן,
שכל זה יהיה נעים,
נעים,
מלטף,
והוא רוצה לשם סיפוקו הרוחני להוסיף דעת.
אדם כזה,
שכפי שראינו אתמול,
יש לו את האני שלו,
יש לו את התפיסות עולם שלו,
והוא בא לבית המדרש בלא התמסרות,
בלא נכונות
להשתנות,
אז הוא בעצם לא ישיג כלום מהתורה.
ייתכן שאדם כזה,
עבודת השם שלו היא עבודת עצמו.
זה לימוד תורה שאינו פועל כלום
על אישיותו,
הוא לא משנה אותה, הוא לא מעלה אותה.
יש סוג כזה של רוחניות, של חיפוש תענוג
ונעימות
ולא של מילוי חובה ומסירות נפש על הטוב האלוקי,
קבלת אחריות.
אז מהי
המדרגה של לימוד תורה מתוך מסירות נפש?
עבודת השם אמיתית, לימוד תורה אמיתי,
עבודה כזו מחייבת
שינוי ומהפכה בכל מה שהיה עד עתה מורגל ומושרש.
עד שבאתי לישיבה,
היו לי הרגלים,
היו לי דפוסי חיים.
אבל עכשיו כשאני בא,
הגישה שלי היא נכונות לקבל עול,
לשנות את דרכי.
ואם העול יהיה קשה,
ואולי בלתי נעים בהתחלה,
אז מה?
אני אוהב את האמת ואני מוכן להשתנות,
אולי לסבול, לשם הופעתה.
מי שנכנס ללימוד תורה
והוא מתעקש להמשיך את דרך חייו הרגילה
משכבר
והולך אחרי שרירות ליבו.
זאת עבודה בלא מסירות נפש
והוא לא ישיג ויקלוט את התורה.
וכדי להבהיר יותר את הדברים
מובא הפסוק בתהילים:
לכו בנים
שמעו לי
יראת השם הלמדכם.
הרב קוק זצ"ל, בעולת ראייה,
מתקשה.
אם הקדוש ברוך הוא רוצה שנשמע לו,
הוא היה צריך לומר,
בואו בנים שמעו לי.
ומה אומר הקדוש ברוך הוא?
לכו,
לכו בנים שמעו לי.
מסביר הרב קוק
שבא דוד המלך ללמד אותנו
שמי שרוצה לשמוע לקול השם,
הוא לא יכול להישאר עם כל ההרגלים,
הוא לא יכול לעמוד בעקשנות
על מדרגת החיים הקטנה שהייתה לו לפני שהגיעה לבית המדרש.
הוא חייב לעשות את הצעדים,
להשתחרר ממה שהיה.
לכו ובנים.
הוא צריך לקבל על עצמו נכונות של הליכה,
ילכו מחיל אל חיל, אם בחוקותיי תלכו.
אם אני לא מוכן להשתנות, אני עומד במקום.
ואני נכנס לבית המדרש הנפלא הזה, ואני שומע דברי תורה ורעיונות ושיחות,
הכל מעופף מסביב,
מעל ראשי.
אבל אני לא זז,
אני עומד במקום.
וכל מה שלא ידברו,
זה לא מזיז אותי.
אני בעצם חירש, אני לא שומע כלום.
אני שומע רק לעצמי.
אומר הרב קוק, לכו בנים,
אם אתם מוכנים ללכת לצעוד,
אז תהיו פתוחים
לשמוע לי.
יש הקשבה חיצונית,
אבל יש הקשבה פנימית מתוך מסירות נפש.
כן, אני מוכן לשנות
את נפשי, את החיים שלי.
אומר הרב כך,
ההתעלות,
התדירה במעלות הקודש,
הרצון הקבוע להליכה מתמידה
בדרך הקדושה והטהרה,
היא מכשירה את הדור הצעיר
להקשבה פנימית
להבעה היוצאת מאת הרועים הגדולים העומדים לישראל בכל דור ודור.
אתה מוכן ללכת?
אתה מקבל על עצמך לעשות עוד מדרגה, לעלות עוד מדרגה,
הליכה מתמדת,
לא לקפוץ,
לא בבת אחת אתה הופך להיות מלאך,
אבל אתה כמו במדרגות נעות,
אבל זה לא אוטומטי.
במדרגות נעות שאתה
מניע את המדרגות,
אם חסר הרצון להתעלות
כי אני תקוע בעצמי,
אין לכו,
אז מוכרח גם כוח השמיעה
להיות מתחלש.
ואז,
הדברים הנשמעים מפי
רבנים ותלמידי חכמים,
כל אלה שמדריכים אותנו,
הם נשמעים
רק על פי האופי של ציורם של הבנים.
ואם כן,
לא לאב הגדול הם שומעים, אלא לעצמם ולרגשי ליבם.
אומר אבינו אב הרחמן,
לכו בנים, אז שימעו לי.
אבל אם אתם לא מוכנים ללכת,
אז אתם לא תשמעו לי אף פעם, אתם תשמעו רק לעצמכם.
בלי רצון קבוע להתעלות תדירה במעלות הקודש,
אין לאדם יכולת לצאת ממצבו ולהתעלות לגדלות אמיתית.
הוא נשאר מבוצר בעמדותיו הישנות, הקטנות והפרטיות,
ואז הוא לא מתעלה אל הקודש.
לא התורה צריכה לרדת אליך כמו שאתה,
במידותיך הבלתי מתוקנות ובשאיפותיך החומריות,
אלא אתה צריך להתעלות ולשאוף
על ידי הלכו לשמוע לריבונו של עולם.
על ידי ההליכה התמידית,
חוש ההקשבה הפנימית מתפתח ואז
באה השמיעה האמיתית,
השמיעה למוסר האב,
לכל הרואה הנאמן,
כל מי שדורך על מפתן בית המדרש.
מיד פותח את הספר מסילת ישרים והוא בעצם מתחיל לצעוד במסילה.
אם אתה צועד במסילה ואתה מבין שיש לאן להתקדם,
אתה עולה על המסלול של לכו ואני,
מובטח לך שגם תזכה לשמוע, לי, לשמוע לקול השם.
שלום.
שלום.
