שלום וברכה,
קהל קדוש.
ובכן, אנחנו ללא לאות ממשיכים בלימודנו הנפלא והמרתק בספר מסכת אבות.
ואנחנו בפרק שלישי,
במשנה י"ב.
רבי ישמעאל אומר,
רבי ישמעאל,
המשנה שלו מופיעה בדיוק לפני המשנה של רבי עקיבא. רבי ישמעאל ורבי עקיבא הם זוג,
אבל גם בעלי פלוגתא.
למיטב זיכרונך לא סיימנו את המשנה הקודמת, אתה צודק.
נכון, אז אנחנו במשנה י"א.
ודיברנו על, הגענו ל"והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה",
אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, הן לא חלק לעולם הבא, מה זה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה?
זה לפי אחת הגרסאות בגמרא במסכת סנהדרין,
זה אחת ההגדרות של האפיקורוס.
מה זה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה?
יש איזה מימרה מהלכת באומה, 70 פנים לתורה.
נמצא גם בזוהר, גם ברבי אברהם בן עזרא, בהקדמתו לתורה.
מושג של 70 פנים לתורה.
מה זה אומר 70 פנים לתורה?
שיש רק 70 ולא 71. כלומר, יש פנים שהם בתורה, אבל לא כהלכה.
וצריך לברר מה המשמעות של פנים בתורה שלא כהלכה.
אחת המשמעויות זה בעצם הטענות של מבקרי המקרא.
בתלמוד מסכת סנהדרין,
מתואר הדבר כמתייחס למנשה מלך יהודה.
מנשה מלך יהודה, בנו של חזקיה, הוא מלך יהודה.
הוא ההפך הגמור, ריאקציה קיצונית
של מרידה באב.
ולכן, אם חזקיה היה כזה צדיק
שהקדוש ברוך הוא חשב לעשות אותו משיח,
אז מנשה זה בדיוק ההפך.
כנראה קשור גם לשמו, מנשה בשם משכיח.
והוא מילא את ירושלים בדם, מפה לפה,
וכן, שפיכות דמים, גם גילוי עריות בצורה חמורה ביותר, עבודה זרה, שלא לדבר.
בקיצור,
כל הקלקולים האפשריים רוכזו באדם אחד,
והוא הפך את כל ירושלים כולה למקום של שלושת העבירות החמורות ביותר,
ובגללו היה חורבן בית ראשון, כן? כלומר, ככה הנביאים אומרים, בגלל חטות מנשה.
אם לא היה חטאות מנשה,
עוד איכשהו היה אפשר להסתדר, אבל חטאות מנשה היו חמורות. מה כל כך חמור בחטאותיו של מנשה? הרי תמיד היו אנשים שעבדו עבודה זרה.
תמיד היו מגלי עריות, תמיד היו שופכי דמים.
אבל יש הבדל האם המערכת החברתית, המדינה,
מתנגדת להתנהגויות האלה, ואז הן הופכות להיות התנהגות של היחיד,
לבין אם המדינה היא בעצמה מפרנסת את העבירות האלה.
כלומר, כשהמנגנון המדיני הוא המקור של הקלקולים, אז אין ברירה, אלא לבטל את המנגנון המדיני,
וזה מה שהביא לחורבן בית ראשון.
כן, ככה מסביר גם הרב קוק בהרחבה למהלך הידיעות בישראל שבספר אורות.
עכשיו, מלבד זאת, הוא היה מגלה פנים בתורה שלו כהלכה.
אומר התלמוד, מה הוא אמר?
אמר,
כלום לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לא תמנע.
כן, בשביל מה אנחנו צריכים לדעת ש"תמנה" היא האחות של לוטן.
זה שטויות, מיותר.
על זה נאמר מגלה פנים בתורה שלו כהלכה.
כן, שהוא שופט איזה מאמר עיקר ואיזה מאמר
תפל או חסר משמעות,
ולפי זה גם כנראה, הוא בעצם הבסיס של ביקורת המקרא הכופרת בתורה מן השמיים.
בעצם המגלה פנים בתורה שלו כהלכה זה סוג של נספח,
נספח
נגזרת של האומר אין תורה מן השמיים.
עכשיו הרמב״ם כותב בהקדמתו לפרק חלק,
שהפסוקים
של המלכים אשר מלכו בארץ אדום ואחות לותן תמנע ותמנע את הפילגש לאליפז,
כל הדברים האלה הם
לא פחות במדרגה משמע ישראל אשר אמנו אשר אחד ואנוכי אשר אלוהיך אשר הוצאתי איתך מארץ מצרים.
ולא עוד,
אלא ששם גנוזים סודות עמוקים מאוד.
מעניין מאוד המפגש הזה בין הרמב״ם לבין הקבלה, כי גם המקובלים רואים שמה, דווקא בפסוקים האלה, רמזים לסודות עליונים,
שבירת הכלים וכולי.
אף על פי שספק אם הרמב״ם מתכוון בדיוק לסודות שהמקובלים מדברים עליהם, אבל בכל זאת.
עכשיו,
התלמוד אומר,
הדעה הכי,
הדעתית לאחי,
אז מה העניין?
כלומר,
כיוון שהגענו אל הפסוק,
אנחנו יודעים שמנשה מלך יהודה מזלזל, אז בסדר, אז אנחנו צריכים עכשיו להסביר את הפסוק.
ואז הגמרא נכנסת לעומק העומקים של הסיפור של תמנע.
תמנע, בת מלכים הוואי.
כלומר, הייתה בת מלכים, איך יודעים? שנאמר, ואחות לוטן תמנע, לוטן הוא בן שעיר אחורי,
שהוא המלך בשעיר לפני שבני עשיו מגיעים,
אז לוטן היא נסיכה, סליחה, תמנע היא נסיכה.
ומה קרה?
היא ככה אמרה בגמרא, ביקשה להתגייר.
איפה היא הלכה להתגייר?
הלכה לאברהם אבינו,
ולא קיבל אותה.
טוב, אז עוברים שנים, היא הולכת ליצחק,
גם הוא לא מקבל אותה.
עוברות עוד כמה שנים,
מגיע ליעקב, גם הוא לא מקבל אותה.
מה?
נחמד מצידו?
כן, אבל זה אומר שהיא חייתה הרבה זמן,
כן?
לפחות טוב.
אפשר להגיד, סוף ימיו של אברהם, תחילת ימיו של יעקב, ויש 15 שנה באמצע, בסדר. אבל בכל זאת,
היא דבקה במטרה.
בטח כמובן.
ובסוף אמרה,
מוטב
אהיה פילגש בבית אברהם מאשר נסיכה אצל האומות,
ואז היא נהייתה פילגש לאליפז בן עשיו,
וילדה ממנו את עמלק.
כן, כתוב,
ותמנע את הפילגל של אליפז בנסה, ותלד לאליפז את עמלק.
עמלק שציער את ישראל.
אומרת הגמרא מה זה אומר,
שהיו צריכים לקבל אותה.
צריכים לקבל אותה. כלומר, יש כאן ביקורת
של אחד האמוראים על האבות.
כלומר, בדרך כלל האמוראים לא נותנים ביקורת על התנאים,
התנאים על הנביאים, הנביאים על האבות, ופתאום אחד מאחרוני האמוראים אומר,
האבות הם לא בסדר.
צריך להבין מה זה אומר.
מה קרה?
למדתם בחברותה. לא הבנתי.
זה חצי מהספורטים בחברותה. למדתם את זה בחברותה.
אז אתם יכולים ללכת,
כי אתם כבר יודעים את הכל.
טוב.
אז התשובה היא, למה, קודם כל צריך להבין,
כלומר, ברור שהמורד צודק
בדורו והאבות צדקו בדורם.
זה בעצם מה שזה בא לומר.
מדוע האבות לא קיבלו אותה?
יש להניח שכנראה היה משהו לא טהור בכוונה שלה.
מה יכול להיות לא טהור?
היא רוצה להיות אשתו של אברהם
ובמקום שרה,
או של יצחק במקום רבקה, או של יעקב במקום רחל ולאה.
זאת אומרת שהיא מגיעה מתוך מה שנקרא לא לשמה.
כשמישהו מגיע לא לשמה, מקבלים אותו או לא?
מתוך שלא לשמה,
לא לשמה.
בגיור זה לא עובד ככה. איך אתה יודע?
צריכים לשאול אותו פה בלי שאלות.
אבל הסוגיה במסכת שבת, הנה הוא מביא,
שמקבלים גם מי שבא על מנת להיות כהן גדול.
כן, כתוב שאחד הנוכרי בא להלל, אומר,
גייריני על מנת שיהיה כהן גדול.
אמר לו, אין בעיה.
הגיע, לימד אותו את כל התורה כולה, הגיע לפסוק, והזר הקרב יומת.
אמר לו, על מי זה נאמר, מי זה הזר?
הוא אומר, אפילו דוד מלך ישראל.
ואז הוא קיבל.
זאת אומרת, עכשיו, משואלים התוספות,
איך הלל קיבל אותו?
הרי הוא בא מתוך כוונה, לשם דבר, לשם דבר לא מגיירים.
אלא שהיה ניכר לו להלל שעתיד לשנות את דעתו.
כלומר, זה צריך אם כן להיות עם חוש דק אצל הדיין שעוסק בגיור,
לדעת מה המוטיבציה האמיתית שמסתתרת בבקשה להתגייר, ואם הוא מרגיש שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, מקבלים.
אז לכן האמורה צודק, היה צריך לקבל.
למה האבות צודקים?
כי בימי האבות אי אפשר לקבל מי שבא שלא לשמה.
למה אי אפשר לקבל משבה שלא נשמע?
משום שזה יזהם את הזהות הישראלית שעוד לא נוצרה.
היא צריכה לבוא מתוך,
היא אומרת, משהו סטרילי לגמרי, טהור לגמרי,
ולכן אי אפשר לקבל תמנע. מצד שני,
לא ייתכן שלא תיווצר תמנע,
כי ברגע שיש אברהם בעולם,
הדבר הזה מושך.
אבל כדי ליצור את הזהות הישראלית חייבים שלוש דורות.
אי אפשר דור אחד, כי צריך איחוד המידות,
חסד של אברהם, דין של יצחק ורחמים של יעקב,
ולכן ברור שתהיינה מועמדות לגיור כמו תמנה,
וברור שאי אפשר יהיה לקבל אותה.
ואז מה זה יוצר?
זה יוצר תסכול.
התסכול הזה בא לידי ביטוי בעמלק.
במילים אחרות,
הופעתו של עמלק בעולם
היא עצמותית להופעת ישראל בעולם.
יש ישראל, חייב להיות עמלק.
זה אומר מה?
שכל הקצוות מאוחדים.
אם כן, זה שווה לשמע ישראל, השם אלוהינו, השם אחד.
כך אומר הרמב״ם.
כן, ברור. זה, עכשיו,
הכוונה של מנשה היא לבטל את הערך של התורה, כי הוא לא מאמין באמת באמונת הייחוד.
הוא לא מנותאיסט אמיתי.
לכן,
אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אפילו,
אין לו חלק לעולם הבא.
כי הוא לא שייך לאחדות
שבאה לידי ביטוי בחיי העולם הבא.
עד כאן המשנה.
כן, בבקשה.
זה שאבא שלו היה מועמד להיות משיח.
פרש דבריך.
אביו היה מועמד להיות משיח, ואז מה?
כן, הבנתי, אבל מה זה קשור לדבר הזה?
זה היה איזשהו אור שהיה מועמד להיות משיח.
אה, אתה אומר, אז זה אותו דבר, כלומר,
זה היה צריך להופיע, לא הופיע, אז אה...
כן, בוודאי.
יכול להיות שיש כאלה שסברו שחזקיה בטוח עדיין חי.
כן, רק הסתלק מאיתנו, היה צריך להיות המשיח,
אז רק תסתלק מעיני בשר,
אבל באמת הוא איתנו.
טוב.
סתם, תשכחנו תשובה וסתובבה.
ואז מה?
תשכחנו תשובה שלא קרה. אה, אתה אומר שהוא חזר בתשובה מזה?
לא יודע.
טוב.
ובכן, סיימנו את משנה י"א ואנחנו יכולים לעבור עכשיו למשנה י"ב.
רבי ישמעאל אומר. רבי ישמעאל
הוא בין, אפשר לומר, זוג חברותיו,
ובר הפלוגתא של רבי עקיבא.
כן, הוא מדבר בעצם בשתי אסכולות שונות אצל התנאים.
אסכולה של פשט ואסכולה של פלפול.
רבי ישמעאל באופן עקבי יש לו פרשנות רציונלית,
ורבי עקיבא יש לו באופן עקבי פרשנות מפולפלת.
נביא דוגמה.
כתוב,
ובת כהן
כי תחל לזנות
את אביה היא מחללת באש תישרף.
על מי מדובר? זה מצחיק אותך?
טוב, באש תישרף זה לא נעים.
טוב,
אז השאלה היא, מי זאת הבת כהן הזאת?
אז אומרים, חז"ל, מדובר
בנערה מאורסה.
לא, סליחה.
מדובר באשת איש.
אשת איש,
למרות שבדרך כלל מיטתה של אשת איש בחנק,
אם היא בת כהן, אז היא חייבת שרפה.
יותר חמור.
מה קורה אם היא רק מאורסה?
מאורסה, אומר רבי עקיבא,
גם היא נשרפת, שנאמר, הוא בת איש כהן, הוו.
כלומר, מה שמלבד בת כהן, יש עוד אחת.
אומר לו רבי ישמעאל,
לכי מפני שהוסיף לוו,
לצא זו לשרפה.
כלומר, מה, אתה שורף בן אדם בגלל וו?
רבי ישמעאל לא מקבל את זה,
אלא גם הוא מסכים לדין, אגב, מעיקר הדין,
אבל הוא לומד את זה מפשוטו של מקרה.
בכלל רבי עקיבא,
רבי ישמעאל הוא זה שתמיד אומר, דיברה תורה כלשון בני אדם. אל תעשי לי דיוקים מיוחדים.
דיברה תורה כלשון בני אדם.
ולכן גם הלימוד אצל רבי ישמעאל היה קל יותר מאשר אצל רבי עקיבא.
כן, הגמרא אומרת שהיו תלמידים עוברים מזה לזה, כי אצל רבי עקיבא היה קשה, אצל רבי ישמעאל היה יותר קל וכדומה. טוב, רבי ישמעאל אומר,
הווה
קל לראש ונוח
לתשחורת
והווה מקבל את כל האדם בשמחה.
טוב, פשוט.
הלאה, משנה י"ג.
אה,
בכל זאת, טוב,
חשבתי שזה ברור.
טוב, יש כל מיני פירושים, אבל הפירוש הוא יותר פשוט.
ראש זה אדם שעומד בראש.
כלומר, אדם מכובד.
איך אתה צריך להתייחס אל אדם מכובד? הווה קל לראש. כלומר,
זה תהיה זריז לעשות את רצונו, לרצות אותו וכדומה.
קל לראש.
בדרך כלל אדם כזה הוא אדם כבר מבוגר.
תשחורת זה אדם שהשיער שלו עדיין שחור.
כי סתם יהודים בימי התנאים היו בדרך כלל שחורי שיער,
וכן הווה נוח לתשחורת. זאת אומרת, אתה לא צריך להיות בכל מלוא הזריזות,
אבל צריך להיות גם נוח לבריות, נוח לתשחורת.
ומי שאיננו לא ראש ולא תשחורת, אלא למשל ילדים,
והווה מקבל את כל האדם בשמחה.
זאת אומרת, יש הנחיה כללית כיצד להתנהג עם אנשים.
אפשר לומר שזה מכוון כנגד בן אדם למקום,
כי הרי מי שעומד בראש,
מייצג מבחינה מסוימת את הקדוש ברוך הוא.
תשחורת זה בין אדם לחברו, בני גילך,
וכל אדם, מי שפחות ממך זה בין אדם ל... סליחה, אז בנוח לתשחורת זה בין אדם לעצמו, כי החבר שלך דומה לך,
ובין אדם לחברו מקבל כל האדם שמחה.
אגב, מצאנו ששמאי אומר, הווה מקבל כל האדם
בסבר פנים יפות.
מה זה סבר פנים יפות?
אתה צריך להפגין כלפיו סימפתיה.
מה אומר רבי ישמעאל?
צריך גם בשמחה.
צריך שזה יהיה פנימי,
לא רק מקבל כל האדם בסבר פנים יפות, גם בשמחה.
עכשיו, אז למה לא מספיק לנו רק דברי רבי ישמעאל?
כי יכול להיות שאתה שמח, אבל אתה לא אומר לו את זה, אתה לא משדר לו את זה. צריך שניהם.
צריך גם בסבר פניאפות וגם בשמחה.
עכשיו, מה זה מקבל את כל האדם?
אפשר להגיד כל אדם.
כל אדם תקבל באשר הוא.
אבל כל האדם זה משהו אחר.
כל האדם, כללותו של האדם.
זאת אומרת, שאתה צריך, כמו הווה מקבל, דן כל האדם לכף זכות, גם כן.
כי לפעמים אתה לא שמח באדם מסוים,
אבל אם אתה מסתכל על כל האדם, על כללותו, יש לך סיבה לשמוח.
זה רבי ישמעאל. עכשיו, רבי ישמעאל הוא, כפי שאמרנו,
בר-פלוגתא של רבי עקיבא.
רבי עקיבא, מה אמר?
מה הכלל הגדול בתורה?
ואהבת לרעך כמוך.
זה ואהבת לרעך כמוך,
זה משהו פנימי,
וכאן רבי ישמעאל מלמד את ההשלכה ההתנהגותית של ואהבת לרעך כמוך, לכן הם מדברים
זה בסמוך לזה.
משנה י"ג,
רבי עקיבא אומר,
צחוק
בקלות ראש,
מרגילים לערווה.
רגע, רגע, למה אתה צריך להגיד דברים כאלה?
כי רבי ישמעאל אמר, אתה צריך להיות סימפטי.
אז רבי עקיבא סימפטי,
אבל תזכור שיש לזה גבולות.
ואז רבי עקיבא נותן לנו שורה של גבולות.
מסורת צייגת התורה וכו' וכו'.
עכשיו,
אפשר להבין את זה כרמז.
כלומר, זה על דרך הפשט.
אבל יש כאן גם רמזים.
מה זה ערווה?
ערווה זה מה שמסתירים.
מסתירים את הערווה, נכון? גילוי העריות, זה על הסתירה.
מה יש בתורה?
בתורה יש חלק נגלה ויש חלק נסתר.
אז החלק הנסתר נקרא ערווה.
איך אפשר להבין את הנסתר?
אחד מהכלים ההכרחיים כדי להבין את תורת הנסתר זה חוש הומור.
צחוק וקלות ראש.
מרגילים את האדם לערווה.
ומה פירוש הדבר? צחוק וקלות ראש.
המחשבה הסודית
היא אף פעם לא מצליחה להתבטא בשלמות.
אני לא יודע אם יצא לכם לראות אנשים שעוסקים בסתרי תורה.
אנשים רציניים, נכון?
זקן.
וכשהם עוסקים בסתרי תורה,
הם מתפרצים בצחוק,
צחוק פורץ.
זו תופעה מאוד מעניינת לראות את זה.
אני ראיתי את זה. ראיתי את זה, אנשים עוסקים בסתרי תורה
והם צוחקים.
עכשיו, מה זה בא לומר, הדבר הזה?
זה כאילו בא לומר, מה שאני אומר,
זה בצחוק.
כי אי אפשר לומר את מה שאני אומר.
מצד האמת,
אני רוצה לגלות משהו יותר עמוק,
יותר גבוה ממה שהפה יכול לבטא.
אם אני לא אצחק,
יחשבו שמה שאני אומר לזה אני מתכוון,
ואז זה עשוי להיות הגשמה, אפיקורסות,
עבודה זרה.
ולכן צריך להוסיף צחוק וגלות ראש.
מצאנו משהו דומה בגמרא במסכת חגיגה על רבן יוחנן בן זכאי,
כשהיה יושב תחת האילן עם תלמידיו ומלמד אותם סתרי תורה,
היו באים מלאכי השרת
ומשעשעים אותם כמזמותי חתן וכלה.
מה זה מזמותי?
באנגלית, איך אתה אומר שעשוע?
amusement,
מזמותי, כן?
זאת אומרת, זה באותו שורש, בלטינית.
זאת אומרת שעשועים,
כמו שעושים קשקושים, איזה צחוקים כאלה בחתונות,
כן, שכל מיני תרגילים מצחיקים וכו' וכו', ריקודים מוזרים,
אז זה היו עושים כמזמוטי חתן וכלה.
זאת אומרת שאתה רוצה להבין על מה מדובר, אתה צריך להוסיף לזה מימד השעשוע,
ולא רק המימד של הרצינות.
אז זה מה שנרמז כאן.
רבי עקיבא הוא גדול בעלי הסוד בתלמוד,
באגדות וכו',
ולכן הוא מלמד גם את הרמז הזה.
מסורת,
סייג לתורה,
מעשרות, סייג לעושר, נדרים, סייג לפרישות, סייג לחוכמה שתיקה.
יש פה ארבע סייגות.
למה משמש סייג?
סייג זה גדר, גדר, נכון? גדר שאדם עושה.
אדם עושה גדר, נגיד הוא עבד בגינתו,
חרש, זרע, טיפל בעצים, טיפל בפרחים, טיפל בכל,
ואז הוא גם שם גדר,
כדי לשמור.
אפשר להגיד,
מה שאדם חורש וזורע,
אפשר להבין שהוא מוציא על זה הוצאות, כי יש תוצאות.
אבל כשהוא צריך לבנות גדר, זה סתם בזבוז כסף.
גדר לא מצמיחה כלום.
אבל אם הוא עושה חשבון נכון, הוא אומר, כדאי לו להשקיע כדי לא להרוס את כל מה שבנה.
אז זה כל הסייגות שיש כאן,
דברים שנראים מיותרים,
שאף על פי כן הם הכרחיים.
מה זה מסורת סייג לתורה?
מה זה מסורת?
מסורת זאת העבודה שעושים בעלי המסורה,
שסופרים כמה אותיות יש בתורה,
מתי זה מלא, מתי זה חסר,
מתי יש דגש קל, מתי אין דגש קל וכולי וכולי.
כן?
יש מסורה גדולה, מסורה קטנה.
בקיצור, זה מקצוע שלם בתורה,
שכאשר אדם עוסק בו, הוא מרגיש שהוא לא למד כלום.
למדת שפה זה כתיב מלא, פה כתיב חסר. נו, דחי, לא למדתי שום דבר חדש,
לא למדתי, לא מוסר, לא הלכה, לא כלום.
אלא שדווקא בזכות המסורת,
התורה נשמרת.
אז זה בדיוק כמו מסורת, סייג לתורה.
כן, לכן יש הרבה, תסתכלו במקראות גדולות.
יש מהדורות של מקראות גדולות שיש שם מסורה גדולה ומסורה קטנה,
על כל הדברים האלה.
כן, זה מקצוע שעומדים אותו באקדמיה הרבה.
מעשרות,
סייג לעושר.
כן, אדם אמר, מה, אני אתן מעשר?
אני עבדתי על זה, עכשיו אני הולך לתת את זה לכהן וללוי, מה פתאום?
כן, אבל אם אתה לא נותן,
אז גם מה שיש לך לא יהיה לך.
לכן מעשרות, סייג, למרות שזה נראה שזה בזבוז,
סייג לאושר.
נדרים, סייג לפרישות.
נדרים זה דבר לא טוב.
הגמרא אומרת,
על הפסוק "טוב אשר לא תדור ושתדור ולא תשלם",
"טוב מזה ומזה שאינו נודר כלל".
כן? נדר זה,
איך אומרת הגמרא? זה נדרי רשעים. רשעים נודרים.
אבל אדם נורמלי לא נודר.
כן. אגב, אתם חושבים שזה עובד, המזגן?
אה, זה לא...
מה אני אעשה?
כן, בסדר.
לא, יחליטו לבשל אותנו, זה בסדר. עכשיו,
נדרים...
תנסה, תנסה, אולי זה...
כן.
אם לא, אז נפתח את החלודות אולי.
לא יכולתי בסוף אותנו. טוב, נדרים זה דבר רע, אבל
צדיקים כן נודרים.
יש גם נדרי צדיקים,
כשאדם מגיע למצב שהוא זוכה לפרישות מסוימת, הוא זקוק לעלייה מיסטית רוחנית,
אז הנדרים עוזרים לו להגיע לפרישות הזו.
הם מצטערים סייג לפרישות.
כי לכאורה נדר זה מיותר גם כן, בשביל מה לא יהיה נדר? מספיק להתנהג בפרישות, כן, אבל אתה רוצה לשמור על הפרישות, אז סייג.
סייג לחוכמה שתיקה.
טוב, זה דבר מוזר.
הרי כדי לגדול בחוכמה אני צריך דיבור.
אם אני לא אדבר, איך אני אגיע לחוכמה?
כן? אלא שיש, כתוב בגמרא,
מדוע יש פרשות באמצע ספר תורה.
כן? יש מקומות ריקים.
או פרשה סתומה, או פרשה פתוחה,
ולפעמים כמה שורות פתוחות.
אז מה זה בא לומר?
אז אומרת הגמרא דבר מעניין.
לא הגמרא, ספרה, אני חושב, אומר,
כדי לתת למשה
רווח להתבונן.
משה זקוק לרווח להתבונן.
כלומר, יש הבדל בין מה שאתה לומד לבין ההפנמה,
וההפנמה דורשת לשתוק.
לכן, סייג לחוכמה, אתה רוצה שהחוכמה תישמר,
אז טוב שתהיה שתיקה.
עכשיו, זה קצת יותר עמוק מזה.
מי אומר סייג לחוכמה, שתיקה? זה רבי עקיבא.
רבי עקיבא,
יש בגמרא במנחות, ברייתא, שמספרת שמשה עלה למארום,
ראה את הקדוש ברוך הוא קושר כתרים לאותיות, שאל אותו מה זה.
אמרנו, זה לא בשבילך, יש אחד בשם עקיבא בן יוסף, הוא יסביר את זה.
הוא אמר, כן, באמת, אפשר לראות אותו, כן, תיכנס כאן, והפרוזדור השני מימין, אחר כך השלישי משמאל,
בדלת הרביעית זה שם.
בסדר, נכנס,
ורואה את רבי עקיבא דורש.
וכל התלמידים יושבים, מקשיבים, ומשה רבנו יושב בשורה האחרונה.
למה הוא יושב בשורה האחרונה?
מי שמבין פחות.
כן, כלומר, אלה שמבינים יותר הם בשורה הראשונה,
מי שמבין פחות ששורה אחרונה.
אז
מושיבים את משה,
טוב, באת, בוא תלמד, תישב מאחור.
והוא שומע את רבי עקיבא דורש,
ומשה לא מבין,
חלשה דעתו.
אני לא מבין את רבי עקיבא,
עד שתלמיד אחד שואל,
רבי,
מניין לך?
אתה אומר דברים יפים, אבל מאיפה לקחת את זה? הוא אומר לו, הלכה למשה מסיני.
ואז נחה דעתו.
לכאורה זה קצת לא מובן הסיפור הזה, מה נחה דעתו.
אדרבה, אז הוא היה צריך להגיד מה פתאום, אני לא אמרתי את זה.
כן, אלא שהוא רצה לדעת,
הרי היה ברור לו שתהיה התפתחות של הלימוד, הוא רק רצה לדעת האם ההתפתחות הזאת זה
אילן חדש, או שזה ענף מהאילן שלו.
אז זה ברור שהגזע לא מבין את מה שקורה בענף,
אבל הוא צריך להיות בטוח שזה בא ממנו, שזה לא רפורמה.
אז אמרנו, כן, הלכה משנה, נחה דעתו.
אמר משה,
הראית לי את תורתו, הראה לי את שכרו.
מה שכרו?
כך שסורקים את בשרו במסריקות של ברזל.
אמר, זו תורה וזו שכרה?
אמר לו, מה אמר לו?
הוא לא אמר לו שתוק, הוא אמר לו שתוק,
כך עלה במחשבה לפניי.
כלומר, נתן לו שתי תשובות סותרות.
תשובה ראשונה תשתוק. בסדר, הבנתי, לא אשאל שאלות יותר.
יכול להגיד, לא,
כך עלה במחשבה לפניי, יש לזה משמעות.
אבל הוא אומר לו שתי תשובות, גם שתוק,
וגם ככה עלה במחשבה לפניי.
מסביר רבי נחמן ברסלב,
אם תשתוק,
אתה תבין בסוף את המחשבה שעלתה לפניי.
כלומר, צריך להשתיק את המחשבה הרגילה,
במקום שבו יש שתיקה,
אז אתה מתחיל להבין מה שהדיבור לא יכול לומר.
בסדר? אז תשתוק, ואז ככה עלה במחשבה הזאת. זאת אומרת, המחשבה עולה למקום יותר עליון לפניי,
ואז תבין.
לכן,
מה שכאן רבי עקיבא אומר, סייג לחוכמה שתיקה,
זה נוגע ממש לאישיות שלו.
על ידי השתיקה, אתה תבין את החוכמה שלו.
זה לא? טוב.
חוכמה של רבי עקיבא.
הוא היה אומר, משנה י"ד,
הוא היה אומר,
חביב
אדם שנברא בצלם.
יש גורסים בצלם אלוהים, אבל הגרסה הרגילה, שנברא בצלם.
טיבה יתרה,
נודעת לו,
שנברא בצלם,
שנאמר בצלם אלוהים עשה את האדם.
מה חידש המשפט השני שלא היה כלול במשפט הראשון?
אתה אומר לי, חביב אדם, למה הוא חביב? שנברא בצלם.
איך חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם?
אמרת אותו דבר.
או שום דבר גם בהמשך, חביבים ישראל, וגם כן חוזר עלינו, חיבה יתרה.
הסביר הרב קוק,
יש הבדל בין חיבה שנודעת לחיבה שלא נודעת.
כן? כלומר, אדם לא עשה כלום,
ישן.
זו בצלם אלוהים.
אז יש לו חיבה,
אבל הוא עוד לא ישתמש בצלם אלוהים שבו.
יש שלב שבו נודעת חיבתו,
כי אנחנו רואים מה הוא עושה מהצלם אלוהים הזה,
ואז חיבה יתרה נודעת לו שנברא בצלם.
בסדר?
שנאמר, בצלם אלוהים עשה את האדם. מאיפה הפסוק הזה?
פרשת נוח.
אני חשבתי, אם כבר אתה מביא פסוק שאומר שהאדם נברא בצלם,
אז תביא את הפסוק, ויברא אלוהים את האדם בצלמו.
מה אתה צריך להביא לי פסוק מאוחר יותר?
מה ההסבר?
מה הפסוק הזה, בצלם אלוהים עשה את האדם?
מה התוכן שלו?
זה חלק מפסוק, נכון?
זה בדיוק השאלה שלי.
יפה, שופך דם האדם,
באדם דמו ישפך,
כי בצלם אלוהים עשה את האדם.
זאת אומרת,
זה בא להסביר מדוע מי שרוצח חייב מיתה.
שופך דם האדם, באדם דמו יישפך, לא על ידי חיה,
לא על ידי מיתה טבעית.
חייבים בני אדם להרוג את מי שהרג אדם.
כן, זה בית הדין עושה את זה.
אז לכן, כי בצלם אלוהים עשה את האדם.
וזה החיבה היתרה הנודעת.
כלומר, יש איזו השלכה מעשית לעובדה שנברא בצלם. מה ההשלכה המעשית?
שאנחנו הורגים את מי שהורג.
נברא בצלם סמובן מאליו.
ובאינטרנד ההצפה הבחרתי. נכון, יפה. ולכן מובא הפסוק, דווקא במשפט השני,
לפי זה חייבים להשמיד את החמאס.
למה?
כן, אבל זה מתוך הנחה שהם עדיין בצלם אלוהים.
לכאורה יש כאן ספק.
כן,
כן.
עכשיו, נשאלת השאלה, מי זה האדם הזה שרבי עקיבא אומר שהוא חביב?
האם זה יהודי או גוי?
עכשיו,
לכאורה, יש המשך, חביביני ישראל.
אז אם, על מי דיברתי עד עכשיו?
לא על ישראל, על כל העולם.
כך אומר בעל תפארת ישראל במשניות,
הוא אומר, מזה מוכח שחביב אדם שמעבור אצלם זה כל אדם בעולם.
יש כאלה שאמרו, לא, מה פתאום?
זה לא כל אדם, זה ישראל.
אבל זה ישראל חביבים מצד צלם אדם שבהם,
שהוא גם דומה לצלם אלוהים שבאדם בכללו.
אבל יש הבדל בין ישראל לאומות, אומר המהר"ל מפראג,
שבישראל הצורה שולטת בחומר,
ובאומות החומר שולט בצורה.
מה פירוש הדבר?
אם אנחנו רואים
את המלכויות שראה דניאל במחזה.
דניאל היה לו חזון,
והוא ראה ארבע חיות
שעולות מן הים,
והן, הן, לפי מה שהמלאך מסביר לו, שמה זה ארבע מלכויות שתקום נע בהיסטוריה.
בבל,
יוון, בבל, פרס, יוון, רומא.
ואז
שואל המהר"ל, מה זה שהם באים מן הים?
באים מן הים הכוונה מהעולם הטבעי.
הים זה היצירה הטבעית הגדולה.
ויש להם דמות של חיה. למה לא דמות של אדם? זה מלכויות, זה בני אדם.
כן, אבל אומר המהר"ל,
המלכויות משליטות את הממד הבהמי על הממד האנושי.
כן, זה גם, אמר את זה תומאס הובס.
תומאס הובס אומר שהמדינה היא סוג של לוויתן, איזה מין חיה תנ"כית מפלצתית,
שהיא כוללת בתוכה הרבה פרצופים של בני האדם.
אז יוצא לפי זה שהמימד הבהמי שולט
בקולקטיב על גבי הפרט.
לכן, אצל האומות, מי שרוצה
להגיע לדעת אלוהים,
הוא צריך במידה מסוימת לפרוש מן הכלל.
הוא צריך לבטא את הפרטיות שלו.
תחשבו למשל על אדם כמו טולסטוי.
טולסטוי גדל בחברה הרוסית,
והחברה הרוסית של זמנו הייתה מושחתת לחלוטין,
ולכן על מנת לבטא צלם אלוהים שבו, צריך היה לפרוש מן החברה.
בסדר?
אז זה,
לעומת זה בישראל, אחרי ארבעה חיות,
דניאל רואה את מלכות המשיח.
ומה הוא רואה?
עם ענני שמיה, עם ענני השמיים,
עננים יש להם יחס אל הים.
כבר אנש אתא, כבן אדם בא.
זאת אומרת, הוא רואה את מלכות ישראל בדמות אדם.
ולכן אומר המהר"ל,
אביב אדם שנברא בזה, מדובר על ישראל.
האם המחלוקת היא באמת מחלוקת? נראה לי שלא.
כי אם החלטת שאדם זה ישראל, סימן שישראל זה האדם.
יש ביטוי נפלא אצל חז"ל,
אתם קרויים אדם,
ואין עובדי כוכבים או אין אומות העולם קרויים אדם. מי אומר את זה?
רבי שמעון בר יוחאי, נכון?
רבי שמעון,
הוא זה שאומר,
הוא זה שאומר,
ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם,
נאום השם, אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם.
עכשיו נשאלת השאלה,
שזה יכול אז לסותר את דבריו של רבי מאיר, נכון?
רבי מאיר אומר,
אלה החוקים והמשפטים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם,
כהנים, ליווים וישראלים, אין כתיב כאן, אלא האדם,
ללמדך שאפילו נוכרי שעוסק בתורה, שהוא ככהן גדול.
זה סותר.
עכשיו,
מי היה רבו של רבי שמעון בר יוחאי?
רבי עקיבא. מי היה רבו של רבי מאיר?
גם רבי עקיבא.
איך יכול להיות
ששני תלמידים שלו אומרים דברים הפוכים זה מזה,
במיוחד שתורתו של רבי עקיבא הייתה חביב אדם שנברא בצלם, ברור שהיה צריך להסביר להם לאיזה אדם הוא מתכוון.
רבי שמעון אומר זה ישראל ולא האומות,
ורבי מאיר אומר זה האומות ולא ישראל.
אז מה?
מי אמר לך את זה?
זה רבנותם. מה שאתה אומר זה רבנותם.
כן? אבל לפני רבי נותם היה לו סבא. מי זה הסבא של רבי נותם?
רש"י. רש"י אומר שזו מחלוקת בין רבי שמעון לרבי מאיר.
הוא לא מחלק אדם והאדם,
הוא אומר שזו מחלוקת.
רבי מאיר סובר שאדם זה גויים,
ורבי שמעון אומר שאדם זה ישראל.
כך אומר רש"י.
עזוב, אז זה קשה מאוד לקבל ששני תלמידים של רבי עקיבא חלוקים,
הם באמת חלוקים לפי רש"י,
ואז יוצא שכל אחד שקרא את המשנה הזאת קרא אותה אחרת.
או כשהוא שמע את המשנה הזאת, שמע אותה אחרת.
ולכן,
רבנו תם אומר מה שאתה אומר,
שיש לחלק בין אדם לבין האדם. כי הרי,
מה זה,
אתם קרואים אדם, אין אומות העולם קרואים אדם. אז איך הם נקראים?
אולי בהמה?
רבי שמעון לא אמר מה הם כן נקראים.
אלא הכוונה, האדם,
עכשיו, אז מה ההבדל בין אדם להאדם?
אדם זה שם פרטי, כמו יוסי, יצחק, דוד.
מה שהם כן, האדם, זה כל אדם באשר הוא אדם,
זה האדם כקונספט.
כן, למשל, אני כאחד האדם.
כאחד האדם, כמו כל אדם.
ואז יוצא שהשם של עם ישראל כאומה,
זה השם אדם.
שם פרטי. כלומר, אם תשאל
במרשם התושבים, תשאל את עם ישראל איך קוראים לך, התשובה, אדם.
ואם נשאל את מצרים, איך קוראים לך?
מצרים.
זאת אומרת, זה כבר לא, זה רק חלק,
מהזהות האנושית, אחד מהאופנים של הזהות האנושית,
ויש 70 אופנים כאלה, באופן טיפולוגי,
ואז יוצא שיש הבדל בין אדם לבין האדם.
עכשיו, ואז יוצא שאם אתה תיקח את כל האומות,
תערבב ביחד, יוצא לך ישראל,
מה שזה אומר.
עכשיו, אני זוכר שאני שאלתי בזמנו יהודי חשוב בשם אברהם לבני. שמעתם עליו?
אברהם לבני ישראלי. נכון.
אברהם לבני,
שהיה גם תלמיד חכם, גם פילוסוף, גם גר,
והוא כתב ספר חשוב שבו הוא מדבר על זה שעם ישראל ומדינת ישראל,
זה התפקיד
שאליו נועדו, זה לתקן את העולם כולו, להביא תקווה לעולם.
והוא דיבר הרבה על הנושא הזה של היסוד האוניברסלי של היהדות.
יום אחד שאלתי אותו,
אתה מדבר כל הזמן על אוניברסליות,
איך אתה מבין את המשפט של רבי שמעון,
אתם קרויים אדם,
ואין אומות העולם קרויים אדם?
אמר לי,
זה המשפט האוניברסלי ביותר שאי פעם שמעתי.
מדוע?
כי הוא אומר שהייעוד של עם ישראל זה האדם.
וזה כל כך מיוחד לנו, שזה מייחד אותנו.
כלומר, אם מישהו אומר לך,
השם שלי זה מצרים,
אז מה התפקיד שלו בעולם?
לעצר, נכון?
אם מישהו קוראים לו בבל,
אז זהו, לבלבל.
אם מישהו קוראים לו אדם,
התפקיד שלו זה האדם.
אפשר להגיד, כן, זה חידוש כבר.
כי, לא, זה לא עובד, כי בפסוק זה קמץ-קמץ.
בסדר.
אבל,
זה הייעוד של עם ישראל להיות הכלל-אנושי.
הייתי אומר ככה, פעם ראיתי סופר שכתב,
היהודים הם בדיוק כמו כולם,
אבל הם קצת יותר כמו כולם מכולם.
בסדר? אז זה, יש פה סוגיה שלמה פה שנדונה.
שנדונה.
האמת היא שאם מעמיקים הפסוק בשלמותו שציטטנו לפני כן,
שופך דם האדם באדם דמו יישפך.
אז יש שאלה ששואלים חז"ל, מה זה אדם באדם?
מה זה אדם שבאדם?
שופר דם, האדם באדם.
אז מזה למדנו הלכה
שלא להפיל עובר.
איזה אדם שהוא באדם?
זה העובר.
מכאן שהעפלות אסורות, בסדר, הבנתי.
שופר דם, האדם שבאדם.
אבל מסביר רבי חיים ויטל,
שבגוי הזה
אולי טמון ישראל.
אני יודע אם אולי יתגייר, או אחד מצאצאו יתגייר. כלומר, אתה הורג את האדם,
שופר את האדם, שבאדם
מו יישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם.
זאת אומרת, מה זה בא לומר? אפשר להגיד
שזה בא לומר, טוב,
זה לא טוב להרוג גוי שעתיד ממנו לצאת ישראל. אבל אם לא עתיד לצאת, אז זה בסדר.
כן, מצאנו את זה אצל משה,
ואייף אין כובעכו וירא כי אין איש,
ראה שלא עתיד לצאת ממנו שום דבר, כן, לא יוצא ממנו גר.
אבל אפשר להבין שזה אומר שבכל אחת מן האומות יש פוטנציאל ישראלי.
ומצד זה,
בצדם אלוהים עשה את כל האדם באשר הוא אדם.
פעם אחת התקשר אליי בן אדם שאמר לי,
בחור חילוני, כן, אשתו דתייה.
ואז היא שמעה שיעור ברדיו של איזה רב שאמר שהגויים זה קופים.
קופים.
ואז הוא אמר,
אמרתי לאשתי שזה לא כל כך נראה לי, אבל היא אמרה, אבל הרב אמר.
אז מה דעתך, כבוד הרב? לי, אני מרגיש שהם לא קופים, מה אתה אומר?
אז אמרתי, תשאל את אשתך, האם קוף יכול להתגייר?
תשובה ברורה, כן? שמה?
אה, שלא, כן, בסדר.
בסדר.
טוב,
ממשיכים.
חביבין ישראל.
עם ישראל, עם חביב.
רגע, מה?
אני עוד לא קראתי כלום, אני לא יודע.
לא, מה?
אתה שואל אותי על משפט שאני לא יודע אם הוא קיים בכלל, כי הוא לא קראתי.
בואו נבדוק.
בואו נמשיך.
חביבין ישראל
שנקראו
בנים למקום.
היה אפשר לחשוב על תפיסה דתית.
חביבים עם ישראל כי יש להם תורה.
החיבה שאתה מחבב את היהודי
זה בגלל התורה או בגלל שהוא דתי פוטנציאלי.
אולי אני אצליח יום אחד לעשות אותו דתי,
אז כדאי לאהוב אותו עכשיו למרות שמעשיו הם לא תקינים.
כן, זה מה שנקרא אוהב את הבריות
על מנת לקרבן לתורה.
בעצם זה צביעות.
אני לא אוהב אותך באמת,
אני באמת שונא אותך.
אבל מכיוון שאתה עשוי בבוא הזמן לקיים מצוות,
אז אני מפגין כלפיך אהבה,
מתוך תקווה שאתה תצא נורמלי בסוף, אתה תהיה דוס כמוני.
כן? זו אפשרות אחת.
אבל הרב צבי הודקוק היום למד,
למדנו את זה בפרק הראשון, של הלל אומר,
או ברקע שני, סליחה, אוהב את, ומתלמידי השוואון אוהב
את הבריות.
מדוע? כי הן בריות.
כיוון שאתה אוהב,
אז תקרב אותו לתורה.
בגלל שאתה אוהב,
לא בגלל שהוא התקרב לתורה אתה אוהב,
אלא בגלל שאתה אוהב אתה מקרבן לתורה.
בסדר?
אז גם פה לא נאמר שישראל הם חביבים בגלל היהדות שלהם,
אלא מצד היותם בנים למקום, שזה יסוד הסגולה.
כן?
חביבים ישראל שנקראו בנים למקום.
טיבה יתרה
נודעת להם שנקראו בנים למקום,
שנאמר, בנים אתם לשם אלוהיכם.
לכאורה, מה נתווסף, אה, יפה.
שאלה טובה. מה נתווסף בפסוק הזה שלא ידענו מקודם?
כן, האמת היא, בנים אתם לשם אלוהיכם, בזה ספר זה כתוב?
דברים.
לא הוזכר לפני כן שאנחנו בנים של הקדוש ברוך הוא.
בני בכורי ישראל,
ואומר שלח את בני וכולי, כן?
כלומר, זה שעם ישראל הוא בנים לשם,
זה לא חדש, למה היה צריך להכות את הדברים?
אתם זוכרים למה הבאנו את הפסוק מפרשת נח?
כדי להסביר מדוע הורגים את הרוצח.
אם אנחנו מסתכלים בספר דברים,
בפסוק בשלמותו, מה כתוב?
יפה,
בנים אתם השם אלוהיכם, לא תתגודדו ולא תשימו כורחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה להשם אלוהיכם.
זאת אומרת, כיוון שאתם בנים, אל תשחיתו את הגוף.
כן, הרי יש מנהג
אצל הגויים, שכאשר מתאבלים על מישהו,
שורטים את הגוף,
כן? יש אפילו הטקס של אעשורה אצל השיעים,
שמלקים זה את זה עד זוב דם,
כן? בגלל רציחתו של עלי.
אז התורה אומרת, לא, לא.
בנים אתם לשוליכם, לא תתגודדו.
כלומר, כיוון שזה השלכה.
ההשלכה היא הביטוי המעשי של העובדה שאתם בנים לשם אלוהיכם.
לא, זה החיבה יתרה.
כי יש...
שאני לא רוצה שתשחיתו את גופכם, אפילו באבילות.
כן? מה הכוונה?
הוא, ראיתי?
חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. מה זה כלי חמדה?
התורה.
אז לפני כן לא דיברנו על התורה.
יש ערך לעם ישראל מצד עצמם.
וכאן יש ערך מצד שניתן להם כלי חמדה.
זה ניתן להם.
צריך להגיד שהם מקיימים מצוות.
אבל ניתן להם, מה?
קיבלו צנאה. אז זה המעלה.
כלומר, זה שמצפים ממך לקיים מצוות.
זאת אומרת, זה שאתה תקיים זה עוד סיפור, אבל
גם לא קיימת,
אבל אתה אחד כזה שמצופה ממנו לקיים.
כן, זה מה שהמהר"ל דן בשאלה על רבי חנניה בן הקשיא,
שאומר שרצה כזכות לזכות את ישראל לפיכך קיבל להם תרום מצוות. קושייה מפורסמת,
איזה מין זכות זאת?
ברגע שיש לי תרי"ג מצוות, יש לי גם תרי"ג עבירות.
כן, אז זה לא זכות.
אומר המהר"ל, בוא נעשה חשבון.
תרי"ג מצוות מתנטרלות על ידי תרי"ג עבירות.
אז למה הגענו?
אפס.
אבל מה?
יש לך מעלה מעצם זה שנתנו לך את הרי"ג מצוות.
אז המעלה הזאת היא, עולה, היא הזיכוי של עם ישראל.
לא קיום המצווה, אלא זה שמצפים ממך לקיים את המצווה. זה מה שנקרא שניתן להם
כלי חמדה.
כלי חמדה, כוונן, דבר שחומדין אותו.
כן, גם האומות חומדות את התורה.
הם רוצים לראות את התורה,
לא רוצים לקיימה, אבל רוצים אותה.
כן, האמונה בתנ״ך מצויה בכל העולם הנוצרי.
חייבים ישראל שניתן להם כליך עמדה.
חיבה יתרה נודעת להם,
שניתן להם כליך עמדה, שבו נברא העולם.
מה נברא העולם בתורה?
רק כליך עמדה הזה?
נסתכל באורייתאוואלמה, רבי עקיבא מכיר את המשפט הזה?
אין איזו, זה כתוב בראשית רבה, בתקופת האמוראים.
מה?
למד בראשית רבה?
לא יכול להיות.
עוד לא נכתב.
כן.
אלא שבו נברא העולם,
אפשר לומר
שזה הסדר של העולם, זה תורת השם, נכון? איך כתוב בספר תהילים?
פרק א',
אשרי האיש אשר לא הלך ואצד השם דרך הטעים לא עמד ובו שב ניסים לא ישב, כי אם בתורת השם חפצו.
כלומר, מה הוא רוצה?
תורת השם.
מה הוא עושה בפועל?
ותורתו יגיע יום ולילה.
כלומר, תורת השם זה משתוקקים,
במציאות עוסקים בתורתו.
אז זאת אומרת, וזה מה שהזוהר אומר על הפסוק,
עת לעשות להשם,
הפרו תורתך,
תורה דלעלה.
כלומר, ברגע שאתה עוסק רק במה אני צריך לעשות,
מה חובתי והעשנה,
אז אתה מקטין ראש.
עזבת תורת השם.
תורת השם זאת התורה שמודיע לנו מי השם.
עכשיו, איך זה נקרא בתנ״ך?
יש הבדל בין תורתכם לתורתי.
התורה של הקדוש ברוך הוא באמת לא מגיעה אלינו.
היא התורה, יפה. לכן שנאמר,
כי לכך טוב נתתי לכם,
לכם זה טוב,
אבל תורתי היא, אל תעזובו.
כלומר, התורה שמודיעה מי אני,
כלומר, זאת אומרת, מילא גם כלי חמדה שבו נברא עולם לפי זה,
כן, את זה אל תעזובו.
וזה מה שרבי עקיבא אומר, יש בתורה מימד כפול.
יש מימד שימושי לנו,
זה טוב לנו תורה,
ויש התורה העליונה שהיא למענו.
זה מה שאומרים גם בברכת חונן הדעת.
וחוננו,
מה ההמשך?
מאיתך.
אפשר להגיד וחוננו דעה בינה ושכל. מה זה מאיתך דעה בינה ושכל?
אלא הכוונה, אנחנו רוצים דעת שתלמד אותנו מי אתה.
לכן גם אומרים,
השיבנו השם,
לא,
לתורתך,
ב-18, נכון?
מי אומר את זה? תלמידי חכמים גם אומרים את זה.
אז לכאורה יש להם תורה, כן, אבל יש להם תורה שלהם, לא תורתו.
לכן,
אבל יש חיבה לישראל שהם עוסקים בתורה שנובעת מהתורה של מעלה.
בסדר?
זה לא אותה תורה,
זה הנגזרת של התורה העליונה שמגיעה אלינו.
לכן,
זו חיבה יתרה לישראל שיש להם חיבור אל התורה שהיא סדר העולם, כמו שהמהר"ל אומר. אדם הולך בדרך,
אז הגמרא אומרת שהוא חייב לעסוק בתורה, כי אם הוא לא עוסק בתורה,
הוא ניזום.
כי הוא במקום לבד, בלי חברה אנושית.
החברה האנושית שומרת אל האדם,
אבל אין לו עכשיו חברה,
אז שיתחבר אל סדר העולם, אומר המהר"ל.
כן? ואז על ידי זה הוא ניצל מן הנזקים.
מהנזיקים.
מה?
לא, כתוב, בתורת השם חפצו,
ובתורתו שלו יהגה יום ולילה.
לא, הוא היה רוצה תורת השם, במציאות הוא עוסק רק בתורתו.
כן, הרי אם לא, אז היה צריך להיות כתוב,
כי אם בתורת השם חפצו, ובה יהגה.
אבל זה שהפסוק חוזר על תורה, סימן שזו תורה אחרת.
למרות שחז"ל אמרו,
בתחילה, לפני שעשקווה היא תורת השם, מי שעשקווה ינשא תורתו.
זה על דרך הדרוש, לא על דרך הפשט,
כן? מה שאמרתי על דרך הפשט, זה המלבים גם כן אומר.
כן?
אז זה שלוש חיבות שיש,
חביב אדם שנברא בצלם אלוהים,
שנקראו בנים למקום,
שניתן להם כליכם דם. מסביר המהר"ל,
יש שלוש סיבות שבגללן הבחירה בעם ישראל לא יכולה להתבטל.
האחת,
מצד טוב יצירתם בצלם אלוהים.
דבר שני,
מצד שהם נאצלים מן הסיבה הראשונה, בנים למקום.
והדבר השלישי, מצד שחייב להיות יחס
בין העילה לעלול, וזה התורה.
כלומר, בלי ישראל, למי השם ייתן את תורתו.
ולכן, שלושת הדברים האלה מכריחים שבחירת ישראל היא בחירה נצחית ולא יכולה להתבטל,
לעומת הטענה הנוצרית שחלילה הקדוש ברוך הוא עזב את ישראל.
אז זה רבי עקיבא שלושת הדברים האלה.
רבי עקיבא אומר עוד הרבה דברים עמוקים שבהם נעסוק בעזרת השם בפעם הבאה. שלום.
