שלום וברכה, קהל קדוש.
אנחנו ממשיכים בלימודנו הנפלא בספר נתיבות עולם,
מאת רבנו המהר"ל מפראג, זכותו יגן עלינו, אמן.
ואנחנו בנתיב הכעס,
במהדורת ברקוביץ', אשר לפניכם,
זה בעמוד תקסט.
אם כן, במה מדובר?
נתיב הכעס.
דבר מעניין.
בני אדם, הרבה פעמים יש להם נטייה לכעוס.
הדבר הזה הוא נזק גדול מאוד לנפש,
ולכן יש מחכמי ישראל שכתבו שכל כעס אסור.
ויש מחכמי ישראל שאמרו, לא,
יש כעס המותר,
ועשו חילוקים בין כעס פנימי וכעס הפנים,
על מה כועסים,
אבל באופן כללי הכעס הוא עבדות.
כלומר, ברגע שאדם כועס,
החוץ פועל עליו.
ואז בעצם האדם איבד את עצמאותו
כשהוא כועס. הוא בלתי נשלט, אה, זה בלתי נשלט.
אפשר לקרוא לזה סוג של שיגעון זמני.
כן, אז זהו, השאלה, אנחנו יודעים שהכלכור כעס, הרמב״ם דן בשאלה הזאת בספר מורה נבוכים.
למה התשובה שלו לא מספקת אותך?
מה התשובה?
מה התשובה? התשובה של הרמב״ם אומרת שכל מקום שמיוחס חרון אף לקדוש ברוך הוא,
זה אך ורק כלפי עבודה זרה,
כי עבודה זרה זה לעומתו.
אה, אז זה אז יש כמה שאלות.
אולם מקשים את הקושיות שאתה גם מקשה,
ואיחר אף השם במשה,
ולכאורה זה לא דבר מובן מאליו. מה?
אני לא אכפת לי שלסבר,
אבל השאלה מתי מסברים על ידי שימוש במילה ואיחר.
זה אנחנו יודעים,
אבל השאלה איננה זאת.
השאלה היא, כשהכתוב כן משתמש בביטוי שהשם כעס,
מתי הוא משתמש בביטוי הזה, מתי לא?
אומר הרמב״ם,
מה אומר הרמב״ם במורה נבוכים?
אבל אני לא מבין, אבל דיבר, נתתי את התשובה שבמורה נבוכים.
מה התשובה?
התשובה היא, כשמדובר על עבודה זרה.
ואז ממילא עולה השאלה,
שגם נאור שואל אותה,
מה אם וייחר אף השם במשה? ולכאורה אנחנו רואים, כן,
שהאחרון הוא לאו דווקא על העבודה זרה,
הרמב״ם לא נעלמו ממנו הפסוקים האלה,
ולכן צריך לומר שכאשר
משה אומר בי
אדוני שלח נא ביד תשלח,
יש לזה ריח של עבודה זרה.
אבל זה בהחלט נושא שצריך לברר אותו,
לא כל המפרשים הולכים בכיוון של הרמב״ם. בואו נראה מה שאומר
מהר עלינו מפראג,
פרק א', בספר משלי,
ערך אפיים רב תבונה וקצר רוח מרים איוולת.
אז ערך אפיים זה מי שלא כועס.
יש לו סבלנות, חכה.
קצר רוח, ממילא הוא כועס.
כן?
ולא שמעו אל משה מקוצר רוח,
מעבודה קשה.
כלומר, יש מצבים בנפש שאדם לא מסוגל
לקבל שיח של ערך אפיים.
קח סבלנות, איזה סבלנות, כואב לי.
כן, זה ה...
טוב, אז מתוך כך פותח המהר"ל את הדיון בנושא הכעס.
שלמה המלך רצה לומר, כי האדם, מה?
כל הנתיבים, הוא לוקח פסוק ממשלי.
אתה צודק, הוא לוקח ממשלי, אגב, הוא לא הראשון שעשה את זה, גם רבנו בכיה,
בתחילת כל פרשה, בפירושו לתורה,
מביא פסוק ממשלי.
משלי זה ההשלכה המוסרית
של התיאוריה התורנית.
הרי הגמרא אומרת:
ליקה מידי בכתובי
דלה רמיזה באורייתא.
אין דבר בכתובים שאינו רמוז בתורה.
אז מה זה ספר משלי?
ספר משלי זה היישום המוסרי של הלקח של התורה בכללה.
לכן, כשאנחנו עסוקים בענייני מוסר,
וזה בדיוק הנושא של ספר נתיבות עולם,
אנחנו מביאים פסוקים ממשלב.
טוב,
עזרא בנו בחייא וגם אחרים כאן מונים לפניו.
שלמה המלך
רצה לומר כי האדם שהוא קשה לכעוס
הוא רב תבונה.
כן, כלומר, אתה רואה משהו שנורא מרגיז לכאורה,
אבל רגע, זה מרגיז כי אתה לא רואה את התמונה הכוללת.
אם תראה את התמונה הכוללת,
הכעס,
הדבר הזה שמרעיס אותך בעצם מקבל את מקומו בתוכנית הכוללת.
לכן אתה לא מתעצבן.
זה כמו שלמשל, אם אדם מחזיק תינוק,
והתינוק עושה עליו פיפי.
אה, זה לא יפה, נכון? אתה תכעס על התינוק.
אתה לא צריך לכעוס על התינוק, אתה צריך להבין שזה שלב מסוים בהתפתחות שלו.
ואם הוא היה מבוגר שעושה את זה, בסדר, אנחנו מבינים, אבל הוא לא מבוגר,
הוא ילד וזה, אז אתה לא כועס, בסדר?
אז כך אפשר להתייחס אל כל תופעה מרגיזה.
תופעה מרגיזה בעצם מבזה יותר את מי שעושה את הדבר המרגיז מאשר אותך.
כן, אדם אומר שטויות,
ועוד זה עובר בטלוויזיה וברדיו.
הוא אומר שטויות.
בסדר, אז אני צריך להתרגז. לא, אתה לא צריך להתרגז.
זה חלק מתהליך כולל,
זה חלק מהעניין.
טוב,
אז מה שהוא אומר כאן זה רב תבונה.
שלמה המלך רצה לומר כי האדם שהוא קשה לכעוס הוא רב תבונה,
אלא אם כן הוא אפתי.
זה הוא עוד לא הסביר,
הוא יסביר בהמשך.
למה להקדים את הפירוש של החצי השני של הפסוק
כשאנחנו עדיין בביאור החלק הראשון של הפסוק?
אני עוד לא יודע, מה הרעל חושב שיש לו מה לומר על זה?
אז כנראה שהוא חושב שזה לא פשוט.
כשנגיע לחצי השני נדון.
בסדר?
אז כי אדם שהוא קשה לכעוס הוא רב תבונה,
אלא אם כן הוא אפתי, יש אפתיות. לפעמים אדם לא אכפת לו,
זה מידה לא טובה בנפש.
זה הרמב״ם בשמונה פרקים מסביר שמי שהוא אדיש זה חיסרון בנפש.
אתה לא צריך להיות אדיש,
מצד שני אתה לא צריך לכעוס.
וזה כמו שאמר שלמה בספר קהלת,
וכעס בחק כסילים ינוח.
זאת אומרת, אם אתה טיפש אתה גם תכעס.
וזה מפני,
כי הכעס הוא התפעלות האדם,
וכל התפעלות הוא לגשם שהוא מתפעל.
ולפיכך אמר,
וכעס בחקר סיל מנוח,
שהכסיל הוא רחוק מן השכלי.
מה זה, מה פירוש המילה שכלי במהר"ל?
רוחני. רוחני, יפה.
אבל מי... זה הסבר מדעי בעצם.
כמעט מדעי.
זה יותר גשם לא במובן ש...
הפיזי, כן?
זה במלאכפון.
נכון.
אבל מי שהוא בעל ערך אפיים,
והוא קשה לכעוס, דבר זה מורה על שהוא רב תבונות,
מפני שהוא שכלי, אין בו התפעלות.
כן, הרי הרוחני פעיל ולא נפעל,
ולכך הוא קשה לכעוס.
ואמר, עד כאן החלק הראשון של הפסוק.
מה עם החלק השני?
הנה,
ואמר, וקצה רוח מרים איוולת.
פירוש,
כי מי שאו קצה רוח, דבר זה הוא שיפריש ממנו איוולת כמו מרים זהב.
כי אף שהוא חכם מכל מקום, כאשר הוא ממהר לכעוס,
זהו הפרשת איוולת. מרים כמו מרים תרומה.
זאת אומרת, הוא מוציא אל הפועל משהו מטופש בקרבו.
מרים איוולת.
אז הוא לא אומר את זה, זה לא הפירוש שלו.
בסדר? אז קיבלנו גם פירוש אפילו לחלק השני של הפסוק.
מרים, זה, וערמותיה ממנו את תרומת השם.
או את המרים חלה.
המרים את ההפרשה, כן.
מה?
זהב הבטחה.
אה. זהב זה דבר טוב.
כן, לא, זאת אומרת שבזהב יש גם סיגים.
אז מרים זהב, הכוונה שהוא,
או שהוא מוציא את הסיגים, או שהכוונה שמוציא את הזהב מתוך הסיגים.
זה גם יכול להיות.
מרים זהב. הוא זקוק לזהב סיגים. נכון, זה הכול, זה הכול.
ובמקום אחר,
מה הבעיה?
מה הבעיה? הוא אומר שהכעס שייך לטיפשים,
והערך אפיים לחכמים.
למה?
כי הכעס זו התפעלות, וההתפעלות מצויה בחומר ולא ברוח.
לכן מי שמתפעל סימן שהוא יותר נוטה אל החומר מאשר אל הרוח, סימן שהוא טיפש.
בסדר?
מה שאין כן החכם שהוא יותר מחובר אל השכלי, דהיינו הרוחני,
והרוחני הוא יותר פעיל מאשר מתפעל.
התפעלות הכוונה להיות סביל,
שפועלים עליך,
ונפעל.
ובמקום אחר אמר,
זה פשוט, זו שפה של ימי הביניים, זה ככה דיבור.
ובמקום אחר אמר,
"טוב ערך אפיים" אגב, יש פה טעות,
שימו לב ששמו בבולד את המילה "אמר", כאילו שזה חלק מן הפסוק.
זו טעות,
כן?
אבל יש לנו עיקרון שאנחנו משתפים למצוא טעות דפוס אחת לפחות בכל עמוד.
במהדורה הזאת גם.
כן, טוב.
אז במקום אחר אמר, וכאן הוא מביא את הפסוק עכשיו,
טוב, ערך אפיים מגיבור,
ומושל ברוחו מלוכד עיר.
כן, כלומר, ערך אפיים זה סופר חזק, איזהו גיבור, הכובש את יצרו. אז טוב, ערך אפיים מגיבור,
ומושל ברוחו מלוכד עיר.
קרא מי שהוא ערך אפיים גיבור,
מפני שעומד כגיבור ואינו מקבל התפעלות. מה זה התפעלות?
סבילות, כן? פסיביות.
ומי שמושל וכובש ברוחו, שלא יצא, הוא יותר גדול,
שלא יצא, הוא יותר גדול מלוכד עיר.
שכובש את העיר, כי העיר הוא דבר גשמי.
אבל זה שכובש רוחו,
הוא דבר בלתי גשמי.
לכך הוא יותר.
במידה הזאת שהוא ערך אפיים, הוא מידת השם יתברך שנקרא ערך אפיים.
זה קצת מזכיר את הסיפור של אכילס, כן?
אכילס באיליאדה,
הוא כובש את העיר,
את טרויה,
והוא כל-כולו כעס. יש פרק שלם בעליידה על הכעס של אכילס.
כן, מה אתה אומר?
לא יודע, זה מושגים של אז.
המושגים, זה שלח לפילוסופיה של ימי הביניים, ככה דיברו אז.
נכון,
נכון.
אבל ההסבר זה של המהר"ל, זה לא במשלי.
ההסבר של הפסוק במשלי נמצא במער"ל.
המער"ל חי בתקופת הרנסאנס, בסוף ימי הביניים.
מושל ברוחו הכוונה, מה שמעצבן אותו.
לא יודע אם זה רוחני, זה במידות.
לוכד עיר, צריך בשביל זה גם להיות גיבור.
כדי לכבוש עיר, אתה צריך כוח.
לא רק פיזי.
מי שכבש יודע.
מה?
בדיוק.
נכון. שאין העולם מתקיים, אלא במי שבולם פיו בשעת מריבה.
מה?
לדרוש את הפסוק, so what?
מה רע בלדרוש פסוק?
ב-13 מידות התורה נדרשת, מה אתה...
טוב.
אז הוא אומר, זה ממידת השם יתברך, שהוא ערך אפיים.
זאת אומרת, ערך אפיים, הקדוש ברוך הוא בוודאי לא כועס, הוא רואה את הכול במבטים של מטה-היסטוריה כוללת.
זאת אומרת, זה נכון, ראינו לכאורה שגם הקדוש ברוך הוא כועס, זה נכון.
אז זו שאלה, שואל את זה הרמב״ם במורה נבוכים.
רואי נבוכים הוא שואל מתי נאמר על הקדוש ברוך הוא שהוא כועס.
והרמב״ם מגיע למסקנה שרק במקום שמוזכרת עבודה זרה.
כי עבודה זרה זה לעומת מציאות השם.
אז שמה יש כעס.
אבל בשאר הדברים לא נאמר אף פעם אחרונה.
כן, אז מה עם המרגלים?
או מה בבסנה נאמר וייחר אף השם במשה?
כן, אז זה צריך לומר שגם הסירוב של משה לצאת לשליחות
וגם הסירוב של המרגלים להיכנס לארץ ישראל,
אז גם שם יש לזה מעין ריח של עבודה זרה.
יכול להיות שזה אופן הסירוב, אבל יש משהו מעבודה זרה בזה.
ברור שהרי כל הדר בחוצה לארץ כעובד עבודה זרה, זה ברור שיש איזה צד.
בגלל שאהרון עשה את העגל.
כשאהרון עשה את העגל, אז מה?
אמרת לו שלח נביאה, תשלח.
אז אנחנו מצד זה.
מצד שאהרון עתיד לעשות את העגל? כן, מצד זה.
זה לראות מרחוק, כן, בסדר.
אולי, אולי, טוב, לא יודע.
עוד לא ראינו את הפסקה הבאה.
נכון?
טוב,
ובפרק קמאד העירובין.
מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?
מי זה בית הלל?
התלמידים של הלל, כן.
איך כותבים הלל?
ה' י' ל' ל', נכון? כך כתוב פה.
אז תלוי, לפעמים בתלמוד כתוב עם יו"ד, לפעמים כתוב בלי יו"ד.
אגב, על זה יש הסיפור על קוצו של יו"ד, של יל"ג.
כן, הסופר יל"ג, יהודה לייב גורדון,
שמספר על טרגדיה של איזה גט שבו כתבו הילל בלי יו"ד, והרב אמר שבלי יו"ד אז זה הגט פסול,
ולא מצאו את הבעל, ואי אפשר היה לכתוב גט נוסף,
והיא נשארה עגונה כל חייה, וכל מיני כישורים.
כן, אז זה סיפור הידוע.
אגב, להלכה זה לא נכון,
להלכה הלל אפשר לכתוב בגט עם יו"ד או בלי יו"ד, אותו דבר.
טוב, אני לא בטוח שזה השקיע פה. טוב,
אז מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?
מפני שנוחין הן
ועלובין הן
ושונין דבריהם ודברי בית שמאי.
ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם.
כאותה ששנינו, איפה ראינו שמקדימים?
מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי
פוסלין ובית הלל מכשירין.
אז אם כן, רואים שהביאו את דברי בית שמאי לפני דברי בית הלל.
אמרו בית הלל לבית שמאי, לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורני והיה שולחנו בתוך הבית.
כן, זאת אומרת, שמה רואים שבית הלל,
כשהם מצטטים את הסיפור, אומרים זקני בית שמאי וזקני בית הלל.
זה סימן שהם דרכם להקדים את דברי מתנגדיהם.
מזה תבין ותדע, המידה הזאת,
מי שהוא בעל הנחה, כלומר נוח,
כאשר הוא בעל הנחה, אינו יוצא מן היושר כלל ונשאר על השיווי.
ההפך, מי שאינו בעל הנחה,
זה שמפני כך יוצא מן השיווי.
ומפני כך אמרו שזכו בית הלל, כאן אתם עושים להם, אגב, שבית הלל כתוב
בלי יו"ד,
שזכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן,
מפני שהיו בעלי הנחה שלא היו כבית שמאי, שהיו קפדנים.
וידוע כי הקפדן, מפני גודל כעסו,
יוצא מן השיווי לגמרי.
וההלכה הוא הדרך שאינו יוצא לימין ולשמאל כלל,
רק הולך בשיווי, אינו שר לימין ולשמאל.
לכאן נקרא הלכה, כי ההולך,
הוא הולך ביושר, אינו נוטה מן הדרך הישר
והשווה כלל, לא לימין ולא לשמאל.
וזהו מידת בית הלל שהיה להם מידה זאת בכל הנהגתם, שלו היו יוצאים מן השיווי שהיו נוחים.
האם זה אומר,
האם יש קשר בין הנוחות לבין כיוון האמת,
שהם כיוונו אל האמת?
התשובה היא לא.
כי כשאתה אומר הלכה קיפלוני,
אין זה אומר שהאמת קיפלוני.
יכולה להיות האמת להיות דווקא רק הדעה שנדחתה.
אבל יש הבדל בין הלכה למעשה לבין האמת האבסולוטית.
האמת האבסולוטית, מי יודע?
הקדוש ברוך הוא יודע.
האחד לא יודע שדבריך הם אמת.
לא, אני לא יודע אם הם אמת או לא, אבל אני יודע שהם להלכה.
עכשיו, מה זה אומר? אז אפשר להגיד שטויות? לא.
הכוונה הלכה, מדובר בדבר שיש סברה לכאן,
וסברה לכאן. כלומר ששתי הסברות יש להן מקום,
מבחינה הגיונית.
לא אם יש טעות.
כן, אדם אומר דבר אמת, השני אומר טעות.
בוודאי שאנחנו לא נפסוק הלכה כטעות.
אבל אם יש צד לזה וצד לזה,
אז צריך לקבוע הלכה כפלוני, למרות שיש צדדים גם לאלמוני.
יש גם לפעמים, כן, נכון, הלכה ואין מורין כן,
שאתה יודע שזאת ההלכה, ואתה לא עושה ככה, כן?
ודאי, זה קצת גנאי על בית שמאי. לכן אמרו חכמים,
לעולם יהיה אדם נוח
כהלל ולא קפדן כשמאי.
אבל כאן עולה השאלה,
איך יכול להיות ששמאי עבר על דברי חכמים שאמרו אל תהיה קפדן כשמאי?
כתוב הנוח כהילל ולא כאבדן כשמאי, לא כתוב בית שמאי.
התשובה היא,
שזה הרב קוק היה אומר את זה, אני חושב, הרב שמתי את זה מהרב ציודה, אני חושב שזה בשם אבא שלו,
שיש הבדל בין אדם שהוא במדרגה של הגדול לבין מי שרוצה לקחת ממנו דוגמה.
אם אתה הילל, לא צריך להגיד לך מה להיות.
אם אתה שמאי, לא צריך להגיד לך מה להיות.
אבל אם אתה צריך להיות כה,
כלומר,
אתה לא במדרגה של הלל או של שמאי, אלא אתה רוצה לקבל
דוגמה מאנשים גדולים ממך,
אז תהיה כהלל ולא כשמאי. כלומר, שמאי לא ניתן לחיקוי, זה הכוונה.
בבקשה.
זה לא בדיוק, אבל יש...
כן, אז כנראה שהלל הולך באמצע.
זה הכוונה, כן.
המשנה בהעברות, אז אם אני רואה את משה ואהרון,
אז אני צריך להיות כמו אהרון ולא כמו משה.
זה מה שאומר הלל,
הווי מתלמידיו של אהרון.
זה מה שאומר ה"כה קפידן כשמאי"
נכון, נכון, נכון. הרי כשיש מחלוקת משה ואהרון בתורה,
איפה מצאנו מחלוקת משה ואהרון בתורה?
שעירה חטאת, נכון?
נכון.
מאיזה אחרמות?
זה לא באחרמות.
זה לא באחרמות.
אז תגיד, תגיד לא מה שאתה מתכוון, תגיד את האמת.
שמיני, פרשת שמיני. בסדר.
אז יש שם מחלוקת משה ואהרון,
על מה הם דנים?
הם דנים על דברי משה.
כלומר, משה אומר, אני קיבלתי כך וכך,
ולכן המסקנה היא כך.
אומר אהרון, לא.
אמנם קיבלת כך וכך, אבל לא הבנת מה שאתה קיבלת.
ואני אסביר לך למה התכוונת.
ומה הלכה? כאהרון.
וישמע משה ויטב בעיניו.
זאת אומרת שהסמכות הבלעדית למסירת דבר השם זה משה,
אבל הוא מביא את זה, את מה שהוא קיבל, הוא מביא את זה לבית המדרש.
בבית המדרש מתחילים לדון האם זה ככה או זה ככה, ולפעמים משה יוצא,
נדחה מן ההלכה.
לכן אפשר לומר שאהרון כבית הלל.
בסדר.
ואל תאמר
כי בית שמאי לא היו חכמים.
כן, תגיד, אין הלכה כמותם כי הם לא חכמים.
זה לא עולה על הדעת. למה?
יד רבה, היו חכמים גדולים וחריפים היו.
רק לעניין הלכה, שהוא הדרך הישר
הוא לבית הלל,
מפני שהיו בעלי הנחה, מבלי שיצאו מן הסדר.
זאת אומרת, זה לא שאין פה חוכמה, יש חוכמה לבית שמאי,
אבל מי שנוח ועלוב,
יש לו יתרון.
אומרים אגב שאותו דבר קרה עם המגיד ומרן הבית יוסף.
אני אסביר.
הייתה שאלה בימי מרן הבית יוסף,
מי יכתוב את ספר ההלכה
של כלל ישראל.
היו שלושה חכמים.
היה רבי יוסף אבן חביב,
רבי יוסף טייטיצק, שלושה יוספים, כן? ורבי יוסף קארו.
ובסוף רבי יוסף קארו זכה שהחיבור שלו,
"שולחן ערוך" הפך להיות הספר הכלל ישראלי.
הם לא כתבו, אבל הם רצו לכתוב,
והמגיד אמר למרן הבית יוסף שהוא זכה לזה בגלל ענוותו.
זו הייתה לו יותר ענווה מלשני החכמים האחרים, ולכן הוא זכה בזה.
הרמק לא כתב ספר הלכה.
הרמק?
הרמה,
הרמק כתב ספר הלכה, כן, ברור.
אבל הוא כתב אותו על גבי הספר שרבי יוסף קראו. למה?
הוא כותב בהקדמתו לדרכי משה. ראית את ההקדמה של הרמה לדרכי משה? זה טרגדיה נוראה מה שכתוב שם.
הוא אומר, כתבתי ספר, פירוש על הטור,
ובאמצע הספר שלי פתאום הגיע אליי ספר בית יוסף.
ואז הוא נכנס לדאון.
הוא אומר, הנה, יש פה אחד שכותב ספר יותר טוב ממני,
סתם ככה בזבזתי זמן.
מה, מסילת ישרים?
לא.
אל תמציא דברים.
אל תמציא, אתה סתם מספר. מה?
רגע, רגע, רגע. אבל בסוף הוא כותב,
אבל אחר כך פניתי אל הקדוש ברוך הוא,
ואמרתי,
הברכה אחת לך אבי, גברכני גם אני אבי.
וואי וואי וואי, כן, ואז בסוף הוא אומר, מה?
ואז הוא אומר, הלא עצלת לי ברכה, איך הוא כותב?
ואז הסתכלתי שוב בספר בית יוסף, וראיתי שהוא סותר את עצמו בכמה מקומות, ואז יוצא שהספר שלי יש לו מקום.
כן,
ככה הוא כותב.
יש לרמכל תלמיד חבר שכתב ספר מוסר, שהוא ראה את המסירת ישרים, הוא גנב את שם. כן?
לא מכיר.
איפה כתוב? כתוב בחלק שלפני הספר,
כתוב מה שהמסיר.
כן?
לא, לא, לא מכיר.
טוב, לא יודעת.
טוב, בסדר.
הרי מה כתב? הרי מה כתב שאסור לחלוק על בית יוסף, והוא חולק על בית יוסף.
בסדר?
אז כנראה שכשאומרים אסור לחלוק, אין הכוונה שאסור לחלוק.
כן, מה אתה אומר?
מי אומר אגב את זה?
אף אחד לא אומר את זה.
כלומר, זה מובא בגורי הארי,
ובצל רבי אברהם בן הרמב״ם בשם הגר"א.
כן, זו אמירה מאוחרת.
עכשיו, מה שאומרים, הלכה לעתיד לבוא כבית שמאי,
הכוונה שלעתיד לבוא אנחנו מגיעים אל התיאוריה האבסולוטית.
יש התאמה בין העולם התחתון לעולם העליון.
ואז אפשר לפסוק
כדעה העקרונית, שזה הדעה של שמאי.
שמאי מלשון שמיים.
מה?
כמו רבי מאיר. כמו רבי מאיר, שלא ירדו חבריו לסוף דעתו וכו'.
וכן במה שהיו עלובין שונים דבריהם ודברי חבריהם, וכל זה ענייני הנחה לגמרי.
כי שאר בני אדם כאשר יאמר לו דבר,
ממהר לכעוץ ועולב מי שהעליב אותו.
ואילו אצל בית הלל היו בעלי הנחה, ואילו היו לווים, אף אם אחד העליב אותם.
כן, כלומר, מישהו היה אומר,
בוז לך,
אז הוא אומר, בסדר, אמרת בוז לך, אז מה קרה?
וכן, מה שהיו שונים דבריהם מדברי בית שמאי.
ולא עוד אלא שהיו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם, כל עניין זה שהיו מסודרים במעשיהם,
ואינם מכת המתגברים על חבריהם ומכת המנצחים.
מנצחים זה הכוונה הווכחנים,
זה הכוונה, כן, התנצחות.
ואף כי לפי עניין הפלפול הוא טוב,
מכל מקום הוא יוצא מן הסדר, ולעניין ההלכה צריך שלא יוצאים מן הסדר והשיווי כלל.
כן, פעם היה אחד החכמים הביא ספר פלפול לגאון מווילנה. אני חושב שזה היה ספר אורים ותומים לרבי יונתן אייבשיץ.
מלא מלא פלפולים.
ואז הגר"א לקח את הפלפול ודחה אותו.
אחד הפלפולים דחה אותו.
אחר כך השומע אמר,
טוב, מעניין מאוד, אז אולי זה לא נכון מה שאומר. לא, הוא אחראי להביא פלפול נוסף כדי להצדיק
את אותו פלפול שאותו הוא דחה.
בסוף אמר לו הגר"א, אתה רואה שכל פלפול אפשר להפוך.
לכן פסיקת ההלכה צריכה להיות על פי סברה ישרה. למה יש פלפולים?
הפלפול עוזר לך לחדד את השכל,
אבל אתה לא יכול לפסוק על פי פלפול.
בעצם הוא חכם שהוא באמת חכם גדול, איפה הוא רוצה לפי מה שנוח לו, כי... יש לפעמים הטייה. זה מה שמובא בראשונים בשם מדרש שלא הגיע לידינו,
שהקדוש ברוך הוא על כל הלכה נתן ארבעים ותשע פנים טהור, וארבעים ותשע פנים טמא, ומסרם לחכמי הדורות.
מה הקריטריון?
אז זהו, יש דבר כזה, מה שנקרא,
הלכה כמותו ואין הלכה כמותו.
ומסביר,
מה זה שהאדם הלכה כמותו?
במה הוא זוכה?
זאת אומרת שהדור שלו מתאים לסברה שלו.
ומי שאין הלכה כמותו,
הסברה שלו היא נכונה, אבל לא בדור הזה.
נכון, נכון. הקריטריון זה הכלל, ולכן נאמר על דוד המלך וה' עמו שהלכה כמותו,
שלא כיונתן בן שאול, שלא הייתה הלכה כמותו.
ועל זה אומר רבי נחמן מברסלב,
שמי שצדיק וטוב לו, זה צדיק שהלכה כמותו.
צדיק ורע לו זה צדיק שאין הלכה כמותו. מה פירוש הדבר?
הצדיק שהלכה כמותו סימן שהוא מבין את הדור,
לכן טוב לו.
גם אם זה הצדיק שאין הלכה כמותו זה צדיק ששייך לדור אחר, אז רע לו.
ואז לפי זה עולה השאלה מה זה רשע וטוב לו.
הרי ההלכה בדור הזה,
נכון,
זה בדיוק מה העניין, שלפעמים ההלכה משתנה, זה מה שכתוב במשנה במסכת עדויות,
מדוע הביאו את דברי המעטים עם דברי הרבים, הרי ההלכה כרבים,
שאם יבוא בדין לסמוך על דברי המעטים, יוכל.
עכשיו, אפילו עטז, עטז, עטורי זהב,
אומר שבשעת הדחק
אנחנו יכולים לסמוך על דעת תנא שנדחתה.
מה זה?
שביעית. שביעית, בהלכה ראשונה.
שמה?
אה, כן, כן, התוספת שביעית, כן, ברור.
כן, נכון.
אז אומרים, אפשר, אפשר, זה עושים דברים כאלה.
ואז סומכים על דת קטנה שנדחתה, למשל, לגבי חדש.
כן?
האם חדש אסור מן התורה בחוץ לארץ או לא?
זה נקרא חדש, קוראים לזה חדש.
ואז הייתה שאלה,
אה...
בת"ז.
יש דיון לגבי הקבועה החדשה ברוסיה ובפולין,
שהיא מקדימה מאוד,
ואז יוצא שכל הוודקה
שעושים שם, אסורה עד פסח.
ואז הייתה בעיה גדולה,
ואז הת"ז אמר, מכיוון שאומנם הגמרא משתמע שחדש אסור מן התורה, ושפוסקים
כדעה של התנאים שאומרת שגם בחוץ לארץ נוהג איסור חדש,
אבל כיוון שאפשר לדייק מן המשנה שיש דעה אחרת בדבר הזה, בשעת הדחק
אנחנו נסמוך על דעת תנא שנדחתה שאין חדש נוהג בחוץ לארץ.
מה?
לא, לא, זה מובא בגמרא.
מובא במשנה, כן.
המשנה משתמע שיש דעה כזאת,
וכי, הוא אומר, וזה שעת דחק, כי מה ישתו?
ככה הוא כותב.
מה ישתו?
כן.
מה?
אה,
אז מה זה רשע וטוב לא?
הכוונה, רשע, כך אומר רבי נחמן, זה רשע שמקורב
לצדיק שהלכה כמותו.
איזה כיף לו לרשע הזה.
כי הצדיק שהוא מכיר זה צדיק שמבין אותו, הוא הלכה כמותו.
לעומת זה רשע ורע לו,
הוא מקורב לצדיק שאין הלכה כמותו.
אז הוא אכל אותה.
כי לא רק שהוא רשע,
אבל אין לו שום אפשרות לחזור בתשובה, כי הצדיק ההוא שהוא מכיר,
זה צדיק שאין הלכה כמותו.
בפי הדור, נכון, מה הבעיה?
הוא הפעם הראשונה של חמבית עוברת.
טוב, זה שאלות.
למשל, האם למשל מותר לאכול בשר יחד עם חלב שקדים? כן, יש דיון שלם על זה, כן, כן, לא.
טוב,
מה, לא, מפני מראית העין.
כשאדם יראה שאתה אוכל בשר ויש לך כוס של חלב,
יחשוב שאתה אוכל בשר בחלב.
האם אתה,
אז האם אנחנו יכולים להתיר דבר כזה או לא?
האם,
אז יש כאלה שכזאת צריך להניח שקדים ליד הכוס כדי שידעו
שזה חלב שקדים.
אבל יש גם דיון לגבי חלב אישה,
כן?
האם צריך להניח אישה כשאדם שותה?
טוב,
וכן,
כן, אז איפה אנחנו?
כן,
אנחנו ממשיכים. וכל הדברים האלו שזכר,
הכל שהיו מסודרים ולא היו יוצאים מן הסדר.
אבל בית שמאי לא היה הלכה כמותן.
מכל מקום דברי בית שמאי הם גם כן דברי אלוהים חיים, כדהייתה שם. כלומר,
בת קול אמרה אלו ואלו דברי אלוהים חיים, והלכה כבית הלל.
כלומר,
כשאנחנו אומרים שהלכה כבית הלל, אין זה בא לומר שדברי בית שמאי אינם דברי אלוהים חיים, הם דברי אלוהים חיים, אבל אסור לעשות כמוהם, כי אין ההלכה כמותם.
מה פירוש? הכוונה ש... זה דברי אלוהים חיים, מה הבעיה?
אגב, שמעתי פעם שברב יצחק הוטנר, שאמר משהו מאוד יפה.
כשיש אלו ואלו,
זה דברי אלוהים חיים.
אבל אם אין אלו ואלו, זה דברי אלוהים מתים,
שאתה שומע.
זאת אומרת,
שאם אתה לא מוכן לקיים דיון, לשמוע את הדעה השנייה,
אז זה כבר לא דברי אלוהים חיים.
זה דברי אלוהים מתים.
מה הבעיה בשביל עשרת הדיברות?
הוא אומר דיון בעשרת הדיברות. הוא אומר דברים ברורים ו...
כן, אז מה קרה בעשרת הדיברות? פרחה נשמתם.
בסדר.
והדבר הזה שהיו קפדנים היה מפני מידתו של בית שמאי גם כן, שהיה להם מידת החוכמה.
כלומר, קפדנות של שמאי זה לא, אל תחשוב,
או של בית שמאי,
אל תחשוב שזה נובע ממשהו רע בנפש.
זה נובע דווקא מגדלות בנפש.
אדם שמשיג חוכמה, הוא לא יכול לוותר על האמת שלו.
כן, כדאמרינא, אם ראית תלמיד חכם,
נוקם ונותר איבה כנחש, חוגרהו על מותניך.
והדבר הזה ביארנו במקומו. אבל עניין הלכה, ראוי כבית הלל, שבית הלל היו מסודרים מעשיהם,
איננו יוצאים מן השיווי, ראוי
הוא אל ההלכה.
אבל אם אתה רוצה ללמוד תורה, לא לפסוק הלכה. אתה רוצה ללמוד תורה, להיות מחודד,
תלך דווקא לאחד כזה שקפדן.
כן, מה אתה אומר?
זה נכון, ואז מה? זה מוכיח שמה? שהלכה כבית הלל בדרך כלל.
אם יש שמונה עשר הלכות שפסקו כבית שמאי, סימן שבדרך כלל הלכה כבית הלל.
זה דברי אלוהים חיים, נו אז מה?
גם שמע את דברי אלוהים חיים, כן, טוב, הוא פרק הרבה פסחים.
אה, הוא לא יכול ללמד אם הוא יקפיד על התלמידים,
אבל אם הוא מקפיד על האמת, זה משהו אחר.
אם הוא קפדן,
הוא לא יכול ללמד במובן הזה שהוא לא ייתן לתלמיד להתפתח.
אבל אם הוא קפדן במובן הזה שהוא לא מוותר על האמת שלו, אז יש לתלמיד מה לקבל.
אש. את כל דבריהם כגחלי אש, נכון.
איפה?
מה?
לא, הקפדנות
זה לא שיש שני סוגי קפדנות.
יש אדם מקפיד על תלמידיו.
תלמידיו, אז הם מפחדים ולא יוכלו להתקדם, לא יוכלו לשאול שאלות.
מה, לא נטו לך לשאול שאלות?
לא נטו לך שום דבר.
כן.
יפה, יפה.
אז אם אתה רוצה, אני מכיר פסיכולוג
וגם פסיכואנליסט שיכול לעזור לך בזה, אתה רוצה?
בסדר, אתה כבר יצאת מזה, יצאת מזה, כן,
בסדר.
כן, לא, זה מעניין, אולי תספר לנו את החיים שלך וזה,
אבל פה באו אנשים לשיעור, זה קצת לא נעים, זה, כן, כן.
אבל מה שאתה אומר, דבריהם כגחלי אש, שהם אומרים דבר שהם יודעים שהוא אמת, כלומר,
האמת השכלית היא לא מתפשרת, אי אפשר להגיד.
זה כמו שתגיד,
זה הרב קוק מביא באורות
לגבי תיאוריות אסטרונומיות.
הרי היו, לפני שהתפתחה האסטרונומיה כמו שצריך,
היו כל מיני תיאוריות על המהלך של הכוכבים.
אחר כך התברר שכל זה שטויות, צריך לזרוק את זה לפח, יש חוקי קפלר, חוקי גלילאו, כל מה שאתה רוצה, ניוטון.
ואז אומר הרב קוק, לא יעלה על הדעת שמישהו יגיד בואו נהיה קצת סובלניים,
ולחלק מהתופעות אנחנו נמשיך לתת את ההסבר הקודם.
לא, ברגע שיש לך תיאוריה כוללת,
אז היא קפדנית,
היא לא יכולה לתת מקום למשהו שחורג ממנה.
בסדר?
טוב.
מה?
התורה.
על התורה, האם התורה היא קנאית או סובלנית?
נו, אז מה הבעיה?
כן, יכול להיות שיש דברים, הרי כתוב,
זאת התורה לא...
מה?
כן, נכון, זה השתנה, זה השתנה, נכון.
הפרשנות של הפסוקים הולכת ומשתנה לפי דרשות חכמים.
לא רק שזה לגיטימי, זה מה שקרה.
כן? עיין, למשל, בתשובות
רבי יהושע הנגיד.
את יודעת מי זה רבי יהושע הנגיד?
רבי יהושע הנגיד היה נין של רבי אברהם בן הרמב״ם.
כלומר, זה שש דורות אחרי הרמב״ם.
ואז שאלו אותו לגבי ההלכה שלא תאכלו על הדם.
שהרמב״ם מסביר שבמדבר זה היה המנהג לשחוט חייו העוף על איזה גומה ולעשות שם סעודה ולהזמין את השדים.
כיוון שהדבר הזה בטל ברגע שהם יצאו מן המדבר,
אז נתנו חכמים פירושים אחרים לפסוקים האלה.
אז שאלו את רבי יהושע, נגיד, ומי שיעשה את הגומה הזאת היום, על מה הוא עובר?
אז הוא אמר, הוא עובר על לא תאוננו ולא תנחשו.
כן?
לא, לפסוק אחר בכלל. כלומר, זה אפשר, בסדר.
אז כך שזה לא מפחיד אותנו,
שאגב, יש גם פסוק מפורסם, לא יבוא מואבי ועמוני בקהל ה' עד עולם.
מה זה אומר? שאסור להתחתן עם מואבים,
בין זכר, בין נקבה.
מגיעה רות לבית לחם, בועז אומר,
רות,
לא מצאנו מואבייה כזאת אף פעם, לא יכול להיות שהתורה אסרה.
הוא חוזר הביתה, פותח ספר דברים, לא יבוא מואבי.
אה, בטח, מואבי ולא מואבית.
כן, ואז הוא דורש מחדש את הפסוק.
מה שהיה אסור דאורייתא
חמש דקות לפני כן, הופך להיות מותר דאורייתא חמש דקות אחר כך.
בסדר?
מה קורה בעשר דקות באמצע? לא יודע.
כן, בבקשה.
אה, אז לכאורה, הרפורמים, הם אומרים, אותו הדבר,
הם אומרים, בואו נדרוש מחדש.
העניין הוא שכדי לדרוש את הפסוקים יש תנאים מחמירים.
התנאים המחמירים זה שזה צריך להיות סנהדרין בלשכת הגזית,
או חכם שהוסמך על ידי הסנהדרין בלשכת הגזית. עכשיו, למה זה ככה?
בגלל שכל זמן ש... אם יש לך סנהדרין,
זה סימן שהאומה במצב של בריאות,
ואז השינויים שנעשים, אתה יודע שהם תואמים את אופייה של האומה.
לעומת זה, כאשר נעשה שינוי
בתקופה של א-נורמליות, גלות וכדומה,
אז אתה לא יודע אם זה נאמן לרוחה של תורה,
או שזה השפעה מבחוץ.
ולכן אנחנו מעדיפים להיות
שמרניים בזמן הגלות,
ולא,
וכאשר מתחדשת הסנהדרין, אנחנו דווקא, אדרבה, מחדשים.
כן?
אפשר לומר שאיך שחז"ל, נגיד,
הם גובשים את הפסוק אימא דוד, יודע נגן וטוב רואי, זה בעצם הקריטריון להשם אימו שלכם. כן, כן, בוודאי, כן, בוודאי, בוודאי, כן, כן.
אין להם סמכות.
מה שהרפורמים עושים, הם עושים את זה בלי סמכות.
ממילא, כיוון שזה בלי סמכות, זה בטל.
אז נוכל לעשות כל מה שבראש.
יש כמה שינויים שנוכל לעשות.
הדבר הראשון והדחוף ביותר לדעתי זה לבטל את התחנון של שני וחמישי שהוא ארוך מדי.
מה?
הדבר הראשון. אחר כך נדבר על דברים פחות חמורים.
כן?
בוודאי.
אגב, יש,
אני חושב שזה אשלה אומר שאיך הלכה כבית שמאי?
כי כיוון שהוסיפו חומרות על גבי חומרות במהלך הדורות, בסוף הלכה כבית שמאי.
טוב.
בבקשה.
ר ר ר ר רפ
פ...
