שלום צופים ומאזינים יקרים אנחנו במבט אל התשובה פרק נוסף עם הרב יואב מלכה שלום לך שלום שלום
ברוך הבא עוד הפעם ואנחנו הגענו לשלב שבו אנחנו ממש צריכים לצלול
פנימה לתוך חייו של בעל תשובה מאוד מאוד טרי
בעל תשובה שרק לפני יום יומיים חודש חודשיים ארבע צלל אל הישיבה אל התורה ומזהה את עצמו כבעל תשובה
והוא חוזר הביתה, למשפחה, לחברה המוקדמת,
איך אנחנו מכילים את זה בעצם?
כן.
אולי כמה מילים בכלל על הבית, איזה בית אתה חוזר?
הבית שלי בקיבוץ,
יותר נכון הוריי,
יש משהו יוצא דופן
בשייכות שלהם לקיבוץ,
ולמעשה זוג
מעולי מרוקו
שעלו בשנת
חמישים
זוג צעיר שהשתלב בעצם בקיבוץ אשכנזי,
יוצאי מזרח אירופה בעיקר.
ותיקים הרבה יותר.
כן, רובם היו ותיקים מאורייה, אבל אורייה הגיעו בשנות ה-50,
קיבוץ.
הוקם ב-1911.
וכמובן שהיה צריך להרחיב בדברים כדי להבין את המשמעות של
ניסיון השתלבות של זוג
צעיר יוצא מרוקו בקיבוץ,
ההבדלים התרבותיים העצומים שקיימים בהם כבר.
ההורים שלי הם הורים שבטבעם וגם בחינוכם הם מסורתיים.
במרוקו הם גדלו בבתים דתיים,
סביי משני הצדדים,
סבותאי,
הם למעשה אנשים דתיים מאוד.
אבא שלי עד גיל 12 היה בתלמוד תורה.
לא היה נהוג שבנות למדו תורה אבל אמא שלי
הייתה בבית שרחשו שם
אורחות וכוחות דתיים חזקים מאוד.
חזקים מאוד.
מה נשאר מכל זה?
הם למעשה, בשורת הציונות
היא למעשה קילפה מהם
את הצד המנהגי
של התורה.
כפי שהרב קוק מסביר, שהחלוציות והציונות
היא
היא, הייתי אומר, גרמה לנפשות
להשתוקק לעשייה,
להשתוקק לעשייה חדשה,
שלא נעשתה עד היום במשך אלפיים שנות גלות,
עשייה שדורשת פנאי, התמסרות,
פעולה בתוך חיי החולין,
שלא תמיד עלתה בקנה אחד עם מחויבות דתית.
איך זה משפיע על המשפחה כמשפחה?
הם אלו לבד, בלי המשפחה.
הם היו החלוצים.
אגב, זה היה דבר ידוע בסוכנות,
שליחי הסוכנות ידעו
שכדאי לפנות ללב הצעירים.
הצעירים יעלו,
הזקנים יעלו איתם.
כך באמת היה.
אני חושב שאימא שלי הייתה אולי השנייה שעלתה, הילדה השנייה שעלתה, אבא שלי קמדומניים הראשון,
והמשפחה באה בעקבותיהם.
בהמשך,
אני הכרתי את
סביי וסבותיי משני הצדדים פה בארץ,
אנחנו שם נפתחים מצד האבא,
אשקלואל מצד האמא,
משפחת בוטבול, משפחת מלכה.
וזו משפחה,
זוג מרוקאי צעיר בקיבוץ אשכנזי.
-זוג מרוקאי צעיר, משפחה ודאי חמה,
ומשפחתית ומלוכדת שבאים לקיבוץ אשכנזי.
המסגרת המשפחתית בקיבוץ היא מאוד שונה.
איך זה קרה אצלכם? -נכון מאוד.
נכון מאוד.
אני הייתי רוצה להדגיש דווקא את הנקודה הזאת שלמעשה
אחרי שנים לא מעטות
מאז שהוריי עלו לקיבוץ ואני חזרתי בתשובה
הורים שלי התפרקו מחלק גדול מאוד
מהשולחן ערוך היהודי.
אני בכוונה מדגיש שולחן ערוך
אני לא מדבר על דרך ארץ כרגע שזה דבר שהורים שלי הצטיינו בו מאוד מאוד
הם ספגו הרגלים נפלאים בבתים שלהם
הסתפקות במועט, צניעות, חריצות בלתי רגילה,
סדרי חיים, נאמנות לטבע הפשוט של החיים,
מדברים מעט ועושים הרבה,
ועוד אני יכול למנות תכונות עד אין קץ,
שההורים שלי הצטיינו בהם בצורה מיטבית נקרא לזה ככה,
אבל יחד עם זה הצד הדתי הוא הם הפנו לו עורף לא בצורה מרדנית בשום פנים ואופן,
הוריי עוד היו אוכלים במטבח הכשר שהיה נהוג משנות
הקמת הקיבוץ ועד שנות ה-60 כמדומני,
היו אוכלים במטבח הכשר עד שגם הדבר הזה נמוג,
נמס ונעלם.
אז יש פה הורים שבהחלט לגמרי מתגייסים למפעל הציוני.
כפי שאבא שלי סיפר לי לא פעם, אמר לי כשהוא בא לקיבוץ שאלו אותו מה אתה רוצה, מה אתה מצפה.
הוא אמר אני רוצה שלושה דברים
אני רוצה עבודה קשה
אני רוצה אוכל וקורת גג
יותר מזה אני לא מלוכש הוא נרתם לחלוטין מה שנקרא לישראלי החדש
כאשר הוא ואימי נושאים בקרבנו
מטען מסורתי
אבל לא מופגן בחיצוניות ומטען אדיר של דרך ארץ שקודמת לתורה
איכויות יוצאות מגודל רגיל שיש בהם די והותר כדי להיות חלוץ טוב
הם לא שייכים לציונת המרדנית
ממש לא
של איכולי שקצים ורמסים
ואין אבלות כדי להגיד אני ישראלי חדש אין לי דבר וחצי דבר עם מעבר יש עתיד נקודה
הם לא היו כאלה. כשאתם גדולים בתור ילדים
למשפחה הזאת בקיבוץ
אף אחד לא מצביע לכם?
בתור חריגים?
אתה נוגע בנקודה מאוד רגישה.
תראה,
אני דיברתי עם אחי על הדבר הזה ודיברנו על הילדות שלנו.
סיפרתי לו שנקודת המוצא שלנו הייתה בנחיתות,
כי היינו ההורים של
פרוספרט
ומרגרט.
ואח שלי אמר לי,
דבר שאני מאוד מסכים איתו,
דיברנו על זה לפני כמה שנים,
זה סיפור שאתה מספר לעצמך.
אני לא מקבל את הסיפור הזה,
שבאמת הפלו אותנו וזלזלו בנו ובאמת רמסו אותנו ובזו לנו
אתה יודע מה? כל אחד חווה חוויות כאלה והיינו מספרדי אשכנזי
אני מעדיף לספר לעצמי סיפור אחר, אמר לי אחי
הבחירה הייתה בידי
ואני לא רוצה להתחיל להגיד אכלו לי ושתו לי
אני הולך ומקבל את הנימוק הזה
היו שנים שאני הדגשתי את ה...
במרכאות
הפלטתי את תחושה, את הקיפוח.
אבל אני הפסקתי עם זה.
הפסקתי עם זה.
לא רוצה שתדבר, נקודת המוצא שלי היא הייתה מורכבת מכל מיני
מרכיבים
אבל אני לא רוצה בכלל לדבר על המרכיב של הקיפוח.
טוב, אז אמרו, בסדר, אז מה? אז אמרו להוריי סיפור שעד היום הוא לא אושש מכיוון שאימי מאוד לא רוצה לדבר על כך
אבל היא אמרה ככה, היא אמרה כן
שהכרחתי אותה להתייחס לשאלתי.
אימא, אמרו לכם,
לקחו אתכם למזכירות ואמרו לכם שאתם לא יכולים ללדת יותר משלושה ילדים?
אז היא תמיד הייתה אומרת לי שהייתי שואל אותה שאלה הזו.
יואב, די, די.
הרפאתי ממנה לחודש-חודשיים, אחרי זה ראיתי שחוזר.
אימא, אני רוצה לשאול אותה עוד פעם את אותה שאלה.
אמרו לכם, די, מספיק, די, מספיק לי.
היא לא רוצה לפתוח את זה.
עד שפעם אחר כך זה היה סמוך למותה.
כמה שנים זוכר למותיה, זיכרונה לברכה.
שאלתי אותי בשאלה, אז שוב,
שאת אמת, שאלת רצון, היינו בינינו.
אמא,
אמרו לכם?
כן אמרו לנו, כן אמרו לנו.
לא דיברה איתו.
וואו.
בסדר, אפשר לקראת סיפור כזה, לעשות את זה עם ספר שלם.
לדעתי לא נוחה מהדבר הזה.
ודאי שהמציאות שלי בתור בן למשפחה, ודאי שזה השלכות, ודאי ש...
היה על זה גם השלכות על הבחירה החופשית,
שזה היה אי אפשר להתעלם,
נתוני החיים זה לא דברים שהם באוויר,
לא רק של עניין של בני כיתתי,
כל אחד עם הנתונים שלה.
אבל לא הייתי רוצה כל כך להדגיש את הנקודה הזו.
מצוין. עכשיו לתוך המרק הזה אתה הולך ושופך משהו,
תבלין חדש לחלוטין, אולי אפילו נתח.
לא פשוט.
החזרה בתשובה,
היא יצרה אתגר מאוד משמעותי.
פחות עם המשפחה שלי אגב,
יותר עם חברי הקיבוץ,
עם בני כיתתי.
למעשה אני לא ידעתי איך לשלב את התוכן החדש הזה,
לא ידעתי איך לשלב אותו
עם התרבות הנוכחת בקיבוץ.
זה מול התרבות או זה מול עצמך עדיין?
או שזה אחד תלוי בשני אולי? ממש.
זה גם מול עצמי,
לקבוע את הגבולות שלי.
לקבע את העקרונות, שאיניהם אני לא זז.
זו הייתה עבודה לא קלה.
בהתחלה העדפתי להחמיר בדבר הזה,
כלומר לחזק מאוד את ההבדלה.
לחזק את ההבדלה.
לא הרבתי בחיזוק הקשרים מפני כיתתי.
האמת שלא ידעתי איך מדברים איתה,
במצב החדש שלי.
גם לא ידעתי לדבר כל כך.
לא ידעתי עדיין לדובב.
ולבטא את מה שבאמת אני
מרגיש וחושב.
זה נגיד, הבנתי, זה מול החברים,
שכבת החברה, אבל מול ההורים הרבה פעמים לא צריך לדבר.
איך הם מקבלים את זה שאתה צריך, שאתה יודע.
פה אין לי מנוס מלחשוף נקודה רגישה.
תראה, מערכת היחסים שלי, בעיקר עם
אבי שיחיה,
היא הייתה מערכת יחסים מורכבת.
בנעוריי, לפני החזרה בתשובה,
כמו שאמרתי מקודם,
אבא שלי היה עמוס לעייפה,
והייתי אומר ביכולות נפלאות,
וכמו שאמרתי מקודם, הסתפקות במועט, צניעות,
לא מסיח בשעת סעודה, כדבר מובן מאליו.
כל דבר היה אצלו מדויק,
כל צריך להיות לפי הליכות הטבע, היה מאוד מדקדק בהליכות הטבע.
ואני כנער,
לא יודעים לקרוא לזה אפילו מחפש את עצמו,
אלא מסתער על החיים.
הייתי מדלג על ההרים,
ומקפץ על הגבעות בחוסר סדר.
זמן שינה זה לא זמן שינה,
וזמן השכמה זה לא השכמה,
והרבה בעיות.
אז אולי מבחינתו זה עוד איזה ג'וק?
או.
זאת אומרת, אתה מקדים את המאוחר.
כלומר,
השנים האלו של ההתבגרות שלי היו בשימה של מתח כביר ביני לבין אבי,
בעיקר.
אימא שלי יותר הבליגה,
זה דרכם של אמהות.
הן מגלות את צד האהבה.
את המכנה המשותף ואת הנאמנות הבלתי גבולית לילד גם כשהוא קם בעשר בבוקר
גם כשהוא במצבי רוח מבוקר באדירים
גם כשהוא בקיצור גם כשהוא
ואבא לא, הוא המחנך
וכשהוא ראה אותי במצבים האלו
הוא לא חסך ממני ביקורת על ימינו הזמן
הדבר הזה גרם לריחוק בינינו
ידעתי שאבא שלי הוא כביר
אני ראיתי איך הוא קם בבוקר בשעה ארבע וחצי
ועולה לשדות הקיבוץ ועובד עד שש בערב וחוזר בערב וכולו מזיע
עם שמחת העמל האדיר רז ועל הדיפור
מסכל את הסלעים ועוקר את הקוצים ופילי פילי.
ידעתי שאבא שלי הוא שום דבר דיברו על זה, אבא שלי גם קיבל פרס עבודה,
וואו, כן,
קיבל פרס עבודה, הוא קיבל את ספרו של א' ד' גורדון,
האדם והטבע, זה הפרסים שקיבלו פעם.
חמיץ טיין. כן.
ואני לידו הרגשתי די עלוב,
איזה נער כזה שלא יודע מימינו ומשמאלו.
ואבא שלו כולו יצוק עם שני רגליים על הקרקע.
הארחתי אותו ופחדתי ממנו באותו בונה אחת.
טוב, סוף סוף חזרתי בתשובה,
מה אני מביא עכשיו?
איזה קצוות אני מביא עכשיו?
איפה תבוא הנזיפה של אבא עכשיו?
ואבא שלי אמר, מאוד מעניין, שהוא נשאל
באחד הרעיונות שערכו לו במסגרת של סיפור תשובה שעשו לי
בראש יהודי,
זו מצלמת תהילה גם בקיבוץ,
ושם יש מפגש עם אבא שלי.
נו,
הבן שלך חזר בתשובה, מה אמר אבא שלי?
אני הייתי בטוח שזו עוד הרפתקה שתסתיים תוך חודש.
וואו. כי זה מה שהוא עשה תמיד,
הוא לא התמיד בשום מקום יותר מחודש.
הוא הלך לחיפה והבית שמה חודש,
חודש, הוא הלך לצופים, סיפרתי כבר,
הוא יעזור, לכן לא אמרתי מילה,
לא אמרתי מילה, נחכה עד שתכלה הפת לזקן מן הבית,
זה עניין של חודש, והוא חוזר ליד חילוני.
והוא עד עכשיו, ראינו אותו לפני כמה שנים, עד עכשיו,
עשרים, שלושים שנים,
עד עכשיו.
ואני באתי לבית, כבעל שבאה,
באתי בלי גמר מלאכה,
באתי בלי מכה בפטיש, עם הקצוות, עם הקצוות.
מאוד נלהב,
מסתער לקודש,
מאוד מדקדק
בהליכות הקודש. זה מה שהיום האנשים קוראים אורות? אורות, ממש ככה, אורות.
ושוב,
אני בעצם הצגתי לפניו חוסר איזון במהדורה חדשה.
אבא שלי שם לדבר הזה.
אני אספר פה אנקדוטה קטנה
שהיא תרעיש קצת את אמות הסיפים, אבל זה נחמד,
ויותר מכל זה מדגים את מה שאני רוצה לומר,
אבל הסיפור הזה זה סיפור אחד שיוצא מן הכלל,
ללמד על כלל מסוים שהליגה באותה תקופה.
הייתי מאוד נלהג,
והייתי מחמיר בכל מיני דברים,
וגם נוטה לסג פנות.
אחד הדברים שעשיתי,
הייתי יורד לשפת הכינרת,
יחשב על החוף שם ליד בית הקבורות שאין שם איש,
מורח את גופי במיץ אבטיחים.
ומתיח
ומחכה שהזבובים יבואו
ונעקוץ אותי
כדי לכפר על ההבנות.
כך מצאתי כתוב בספר טהרת הקודש,
כן,
של אהרון, הרבה אהרון רטה.
וכך עשיתי.
ואז הם עקצו אותי,
עקצו אותי, הם מיצו את כל העסיס של האבטיחים בחידקים הזעירים שלהם
ואני מתענג על הסבל,
מתענג עליו.
אחרי חצי שעה כזאת הייתי שוטף את עצמי במים,
לובש את הבגדים, עולה הביתה.
נלהב לתקן עולם ובאובל מלכות של דיים.
תופס את אמא שלי במטבח. -אימא,
את שומעת על ברכות השחר? את יודעת מה זה נכון? בתור נערה.
כן, זה שאומרים כך וככה.
הגיע הזמן לחזור להגיד ברכות השחר.
הבאתי את הספר עם רייפי של הרב עד יעסק.
את רואה את זה ברכות, מפה עד פה, את חייבת להגיד, אימא.
עכשיו,
בתפילה
אתה תגידי את הקטעים שאני אומר לך.
אחרי זה גם הייתי מציק לה ואומר לה, אימא,
היה מגיע הזמן
שתסירי את חרפת מעידותך.
יש מקווה בטבריה
ויסיל שם.
כבר הייתה מסולקת דמים באותם ימים, אבל נסיר את זה.
-וואו, וואו, עד כי אין קווים אדומים עליו.
אבא שלי, שהיה במטבח,
פתאום שומע את השיח המוזר הזה והוא נכנס,
פתאום הוא כעס עליי,
תפסיק לבלבל לה את המוח.
מה אתה מציג לה עם הדברים האלה? מה זה שייך לה בכלל?
די כבר.
נחלמתי,
הרגשתי שהמתח בינינו
הוא במהדורה חדשה.
פעם זה היה בגלל הבטלנות שלי,
עכשיו זה בגלל החריצות שלי,
אבל בשני המצבים חוסר איזון.
אני חייב לשאול... הוא לא יכל לסבול. לא, אבל חייב לשאול את חוסר איזון הזה.
אתה לא הולך ומביא את הקונפליקט הזה לפני
מי מרבותיך, מי מחבריך הוותיקים יותר?
אין איזה תורה, משנה סדורה שטפלת בה?
אין משנה סדורה.
אלה תקופות שמשנת התשובה לא גובשה כל כך
לא גובשה כל כך.
תמיד היה לנו כמובן את הרבי גהן שאפשר היה לשאול אותו שאלה
אבל משנת התשובה לא הייתה מגובשת משנת התשובה המתאימה לדורנו,
מה שהרב כותב,
כשהוא כתב את תורת התשובה בשביל דורנו
לא הייתה מגובשת דיין,
לא הייתה מגובשת
ואנחנו התגלחנו,
התנסינו על הזקן של עצמנו,
לטוב ולמוטב.
היה קשה לאבא שלי
לשאת את הקיצוניות הזו, את חוסר הייזום הזה.
הדרך ארץ שלו מחתה כנגדי
בכל מיני עניינים.
דוגמה זו זה רק
בניין אב,
כלל, פרט שבא ללמד על כלל כולם.
ככה הדברים נמשכו במשך תקופה
די ארוכה של התשובה.
הוא היה מתפלל למה אני מחמיר להתפלל בית כנסת במקום שאני אתפלל בבית מה אני צריך לנסוע עכשיו ליבנאל כן וכולי אין רכב אני צריך לנסוע באוטובוס או בטרמפים אז
תקופות האלה בתחילת התשובה.
מה אני טורח לנסוע לטבריה אני יכול להתפלל בבית
מה זה הקיצוניות ההורים שלנו לא היו כאלה והיה מונה כן הולך ומונה
את כל הקולות ואת כל מנהגי יהדות המזרח הסובלנית
הגמישה, הרמשה, שאתה יודע.
אני מאוד מתפלא על הדתיות הזאת,
הליטאית הזאת,
המחמירה הזאת.
מה לך ולזה?
אתה מכיר את
סבך?
אתה מכיר את סבתך?
אלו היו אנשים דתיים לא פחות ממך.
אבל מעולם לא ראיתי אצלם את הקיצוניות הזאת.
לא ראיתי אצלם את הקיצוניות הזאת.
תגיד, התגובות האלה גורמות שאתה מגיע הביתה,
או שאתה מגיע ל...
לבית הערכה.
כאילו, אתה מרגיש שאתה חוזר למקום שהוא שלך?
כן.
תסביר.
אני חוזר לשם כי
אני חוזר ועדיין מצפה
שהתשובה שלי תכלול
גם את הבית הטבעי שלי. התשובה שלי,
בלי שאני בעצם אמצא את הדרך
להראות שהתשובה והחיים הולכים ביחד. והבית שלי זה אחד המקומות ששם
חלה עליי חובת ההוכחה.
כל עוד אני לא יוכיח שהתשובה הולכת עם החיים,
ואני נכשלתי במשימה.
נכשלתי במשימה.
מה שקרה במהלך השנים הוא
שהתחלתי מאוד להתקרב לאבא שלי.
ככל שתהליך התשובה אצלי בעיני ועצמי, במיוחד אחרי החתונה,
שאשתי התחילה להוריד אותי לקרקע,
גם בא לה תשובה,
אבל מאוד מאוזנת,
מאוד מחוברת,
מאוד מעשית.
דרך הקשר שבינינו והמוכנות שלי
קם לספוג את התוכחה האילמת של אשתי,
בעצם אישיותה, בעצם נוכלותה,
היא הזנה אותי לא מעט.
הרגשתי שהיא עוזרת לי להתחבר לאבא.
הפעמים שמאז, פעמים שהתחלתי להגיע הביתה,
הייתי עוקב בסקרנות אחרי ההנהגות של אבא שלי,
וכללתי את זה במצוות כיבוד אב ואם.
הייתי מסתכל על אבא שלי,
איך הוא אוכל בלי לדבר?
איך הוא שותה בנחת?
איך הוא עושה פעולה בלי להיות טרוד ופזיז?
כל דבר מתרכז בפעולה,
ב-mindfullness כזה,
באיזה מין ריכוז מלא,
אהבתי את זה. טוב, זה שלי.
אמרתי, זה שלי.
אני חייב לספח את זה אל נחלת הקודש.
בלי זה,
הקודש שפגשתי הוא לא יום יושע,
פעולה עם מיושב.
מאוד אהבתי את ההתנהלות של אבא שלי.
התחלתי להכין סלט ביישוב הדעת ובריכוז עוצמתי,
לחתוך את הסלט בנחת.
התחלתי להרגיש את הערך שבכל פעולה,
בחיתוך הזה, כמה חוקיות יש,
כמה חוכמה יש,
כן? גם בעצם בפעולה כשלעצמה.
אבל יותר מזה,
יכולתי להרגיש שהקודש מתיישב
בתוך
הליכות הדרך ארץ.
הדבר היחידי שלא העזתי לעשות באותן תקופות,
זה לנסוע עם אבא שלי
בקרונין אחד ברכב.
למה? כי אבא שלי הוא נהג לא מהעולם הזה.
לנסוע עם אבא שלי ברכב זה קשה.
כן?
אתה...
הוא נהג,
אתה יודע, אבא שלי הוא נהג עשרות עשרות בשנים, אין לו דוח תנועה אחת.
הוא היה נהג אמבולנס, היה אלוף העולם בנהיגה מונעת.
כן?
חושים מאוד בריאים.
קשה מאוד לנסוע בשבילי.
אתה צריך להיות מתוקן במידות כדי לנסוע את הרכב.
זה הדבר שהכי פחדתי
עד שהעזתי לנסוע איתו.
לקחתי אותה פעם לבת מצווה
של האחיינית שלי לחצור הגלילית
ואני נהגתי.
מה שאני ספגתי במהלך הנסיעה, את כל ההרגלים השליליים שלי,
הוא קטע אותי על כל צד ושאל
כל דקה
שמירת מרחק.
תראה את המהירות שלך.
למה אתה מדבר עם אנשים?
למה אתה עונה לטרם? למה?
אני כובש את הכל בתוך יום מהם.
אני מקבל איזה שכר לימוד.
תקשיב לאבא שלך, זו חוכמה אדירה.
היה לי מאוד קשה לנהוג איתו במשך כמה שנים.
לא היה לי טוטל אוטו.
או שהיינו נוסעים, הוא היה נהג.
עד ששכללתי את היכולת
לקבל גם את התוכחה הזו בשעת הנהיגה של מבחינתי,
זה המבחן האולטימטיבי להתקדמות שלי.
אתה אומר, זה לא רק סיפור של,
לא יודע, תיקון נפשי,
זאת אומרת, זה היה עיבוד נפשי, כמו זה עיבוד הקודש אצלך.
אני אומר לך שההתקדמות שלי בכל מה שקשור בדרך ארץ,
שיפר את תפיסת הקודש,
בנה כלים,
נתן לו להתבטא
לקודש בצורה הרבה יותר ידידותית,
הרבה יותר מתקבלת על הדעת,
על דעת הבריות,
הרבה יותר עוברת לסוחר, הרבה יותר בבחינת
היחידה מקידוש השם,
מסעו ומתנו הנאה בשוק, שיחתו
דרך ארץ ותורה
התחילו להיפתח זה לזה, הרבה בזכות אבא שלי.
כשגיליתי את המתנה האדירה הזו,
עשיתי לי חוק ולא יעבור,
להגיע כל שבוע לקיבוץ.
ואני אכן, עד עצם היום הזה, גם אחרי שאימי העלייה שלום נפטרה לפני שש שנים,
מגיע לשם גם שיטה בחייה,
אחרי שנפטרה אני בא
בעיקר להיפגש עם אבא שלי.
אנחנו פועלים ביחד,
אנחנו אוכלים ארוחת בוקר ביחד,
אנחנו נוסעים, כשאני הנהג כמובן,
אנחנו נוסעים לראות מה יתחדש בקיבוץ,
בשבילי הקיבוץ.
אבא שלי מספר לי על שכונה חדשה שבונים בחוכמה הנפלאה, שהוא מסביר לי מה זה הצינורות האלו,
מה זה התעלות האלו,
כן?
ואני מקשיב ולומד ממנו,
לומד ממנו.
אחרי זה אנחנו נוסעים לטבריה כדי לעשות כמה סידורים שיש לו לעשות,
פה לקצר שרוול,
שם לקנות איזה ברקבוק ערק,
כן, קצת איזה קניות שם,
ואנחנו ביחד שעה וחצי,
ואני לומד ממנו,
פשוט לומד ממנו עד עצם הזו, אני לא מוכן לוותר,
בנשיאה הזו בימים החמישים.
אולי תשתף עוד משהו, האם הדבר הזה,
הקו הזה, המתפתל והמשתבח ביחסים עם ההורים, עם אבא,
היה מקביל למה שאתה עברת גם עם החברה הכללית שהם חברים?
עם השכבה הבוגרת יותר, איך הם יסתכלו עליך?
אה, לא מקביל לזמן.
בחברה הכללית
אני ויתרתי
על שכלול היחסים.
אני ויתרתי על זה.
צריך להבין למה.
אולי כי לטנגו צריך שתיים?
צריך להבין למה.
ופה אני לא יכול להימנע בכל זאת, למרות העין הטובה כלפי הקיבוץ,
מערכות היחסים שלי בקיבוץ
הרבה פעמים היו מורכבות מאוד.
והיה לי קשה להיות בעל תשובה אמיתי, היחידה מבעל תשובה
באותה אישה, והוא בכוחו
ולא חוטא.
היה לי קשה לסגור מעגלים עם אנשים,
מפגשים מאוד טעונים.
אני ויתרתי מראש
על שכלול הקשר.
יש נימוס, רואים אותי בקיבוץ עד היום?
שלום, שלום הרב אפילו.
כן, קצת פעם ישאל.
מה זה תמיד החולצה הלבנה?
מה, אתה לא יכול לשים בגדי עבודה קצת?
אז אני מתלוצץ איתם קצת.
טוב, אני בית מרקחת, אני רוקח את התרופות,
מה אתה עושה אם תהיה חולה?
אתה צריך לבוא אליי.
אז צריך שיהיה גם רוקחים,
ורוקח יהיה עם חלוק לבן, כך אני אומר.
קצת צוחקים, קצת זה נחמד,
אבל לא מעבר.
אני לא לגמרי סומך, לא על עצמי,
בעיקר שאני אצליח לסגור מעגלים באופן יוצא מן הכלל.
יש קשורים, אבל קצרים, מקצר ועולה.
לעומת זה,
שכלול הקשרים שלי עם אבא מאוד מאוד הייתי אומר
אפשר לי לתקן את יחסי גם
עם אחי
שתי אחים
שלאח צעיר ממני בשנה וחצי, ארץ צעיר ממני בשבע שנים
והסיפור של מערכת היחסים איתם הוא פלאי
מערכת היחסים שלנו
היום
היא מאוד מאוד מאוד טובה
אני לא רוצה שאח שלי באמריקה יחזור בתשובה,
אפילו לו יצוייר שהיו אומרים לי.
אתה היית רוצה שאחזור בתשובה?
שישאר כמו שהוא.
הוא מצוין.
יש הרבה מה ללמוד ממנו, גם לאנשים דתיים.
הוא עושה הרבה טוב בעולם.
שישאר כמו שהוא.
אבל הכשר שלנו הוא נפלא.
אנחנו משוחחים על הכל.
דברים שאני לומד כאן, כן.
הוא מקשיב,
הוא קולט,
הוא מתרשם, הוא סתקרן ברמות שקשיותו.
הוא גם ניסה טיפ-טיפה לבחון את מה שאני עושה,
שמר שבת תקופה מסוימת,
למד עוד כמה וכמה דברים, כן,
לשיחות שלנו, אני לומד ממנו לא מעט
בעניינים של שלום בית ודברים,
הוא מאוד מיוחד.
קשר שלי עם אחי מאמריקה הוא קשר
מיוחד בינו,
שהיה מקום באמת אפילו להקדיש לו פרק,
זה לא דברים בטלים,
כן,
זה לא דברים בטלים,
אבל אח שלי גם מייצג מימד של דרך ארץ מיוחד בין בינו,
יש לו את השיגונות שלו אבל יש לו גם הצורה שהוא נאחז בקרקע
צורה שרגליו מוצבות ארצה
יש לה אופי מאוד מיוחד, יש מה ללמוד ממנו
וגם האח הצעיר שלי שהוא יותר ככה יותר נושא אליי עיניים כאח צעיר שצריך לכבד את הבכור לא קרה איזה בהלכה ועוד ככה הוא מרגיש
יש לי רב שהוא, יש לי אח שהוא רב
האח הצעיר שלי
שם יש הרבה יותר פתיחות לדבר
דברים של מהוריות זה, הוא פחות לעומתי, הוא פחות מעמיד מולי עולם אחר, כמו האח מאמריקה שיש לו תפיסות ועקרונות
ששם הבירור שלנו יותר מתוח, כן?
אבל משתיהם אני מקבל המון, שניהם חדדים אצלי את תהליך התשובה, כל אחד בתורכו המיוחדת
משבח את תהליך התשובה, הייתי אומר
מקציע את היהלום.
אז בואו נתכנס לאיזשהו סיכום.
מערכות משפחתיות שחוזרים בתשובה,
המלצות.
קודם כל הייתי אומר שאדם
שחוזר בתשובה ושומר עם קשר
על קשר פעיל,
גם של,
בעיקר של למידה,
כן, של מוכנות להיפגש ולברר,
מי שעושה את זה,
חזקה עליו שתהליך התשובה שלו ישתפר,
זה דבר ראשון.
גם אם הוא יעשה את זה מול אבי בלבד,
או מול אמו,
מול אשתיהם,
מול אחיו, כל אחד בדרכו,
כל אחד מהם מטיל את השיעור במובן החיובי אל תוך עיסת התשובה.
אם בא התשובה מתבודדת בתוך הקהילה שלו,
רוב הסיכויים שתשובתו תהיה שרועת איברים,
איבר קצר, איבר ארוך,
חוסר איזונים,
צליעה,
צליעה.
חייבים את האימפקט, את המגע הזה עם עולם הטבע,
נקרא לזה כך.
עם עולם החול,
כן?
זה לא רק מבחינה נפשית-פסיכולוגית?
מה?
שצריך לפתור קונפליקטים או צריך לפתור
מערכות מול ההורים?
זה ערך נוסף וזה יוצא ממילא.
המפגש יש לו ערך כשלעצמו.
צריך לדעת כמובן למה להיזהר.
אם האח שלי עכשיו בא,
נמצא איתו ואומר לי, בוא נצפה עכשיו בסרט.
אני לא בהכרח מוכן לראות את הסרט שהוא רוצה להראות לי.
אבל יש דברים שאני כן אעשה איתו,
אני כן אקשיב לו,
תפיסת העולם שלו בעניין של השכנת שלום בין אדם לחברו
אני כן אקשיב לראות את רדיפת השלום שלו
שהיא גובלת בחסידות שאין כדוגמתה.
אני אומר לך, זה יכול היה להיכתב מסכת גבות.
אני כן אחשף לזה, ודאי שאני אחשף לזה.
אני יכול גם להיחשף לתפיסת העולם שלו בנוגע לקרבת בין המינים,
בנים ובנות,
חברה מעורבת, אני יכול להקשיב, אני יכול.
אין לנו כל מיני שיחות כאלה, כל מיני ויכוחים כאלו,
עד כמה יש מקום לנשים ולגברים להיות קרובים זה לזה ביומיום.
אני יכול להקשיב, אני יכול להבין את האידיאל שעומד מאחורי הדבריו,
להגיד את דעתי, דעת תורה למעשה, ויוצא מזה ברור יפה.
אבל זה לא רק עניין של לתקן יחסים,
זה שעור שבייסע,
זה מברר את התשובה, אם אתה אמיץ.
לא רבים הם אמיצים במידה כזו,
יש לא מעט בעלי תשובה שהם שמים גבולות מאוד ברורים בינם למשפחה,
נשארים נימוסים כאלה ואחרים.
הקשר שלי הוא קשר פעיל.
אני נחשף לאבא שלי,
נחשף לתוכחה שלו,
נחשף לתפיסת החיים שלו
ודיבור
ובמעשה,
נחשף לעולם התוסס של האח שלי על כל מורכבותו,
נחשף אליו,
נמצא איתו בדיוני דברים,
פוגש את אחי הצעיר, התמים והמתוק,
כן,
ולומד ממנו מה שאני לומד,
גם משפיע לו במכוון.
אני רואה בקיום של מערכת היחסים, באופן הדינמי הזה,
אני רואה חלק בלתי נפרד מן התשיבה.
אני לא מזלזל במערכות יחסים אחרים,
בזוגיהו זה דבר מופלא שתורם
תרומה אדירה,
גם עם חברים ביישוב,
אבל עדיין אני חושב
שהחזרה לשדות האלו,
חלק חשוב מאוד שהתיקון קיים שם.
תודה רבה רב יואב.
אנחנו נעצור פה.
אין שמחה.
תודה שהייתם איתנו,
תודה שהייתם איתנו,
להיפגש בפרק הבא.
:::::
