שלום לכולם, שלום למאזינים ולצופים, שוב אנחנו במבט אל התשובה, עוד מבט
עם הרב יואב מלכה
ממכון מאיר ואנחנו בדיוק בשלב קריטי, הרב הגיע למכון מאיר בפעם הראשונה יחד עם חברו
אודי
שהתחיל את התהליך מעט לפניך
הוא ראה משהו שם,
איכשהו זה עבר אליך מתוך המפגש המהמם איתו בליל שבת בקיבוץ
והסכמת לבוא איתו,
פגשת את הרב ביגון ומשהו קרה שם במשרד,
קראת לזה אפילו יש קונה עולמו בשעה אחת,
ואנחנו קצת תוהים ביחד,
אולי יחד עם אנשים שמאזינים ומקשיבים לנו,
בשעה אחת?
מה קורה בשעה ובעצם מה ממשיך הלאה מעבר לשעה הזאת?
צריך להבין
שכל התהליך שעברתי עד אותו היום
הוא היה תהליך שפינה בנפשי מקום להתבוננות.
חשבתי שאני בדרך הנכונה,
חשבתי שהנסיעה לחו"ל,
ההתחככות עם תרבויות העולם,
עם סדנאות המודעות, אביפה סדנה, זה מה שיפתור לי.
האכזבה העצומה הזאת,
שכפי שהסברתי, החזירה אותי ליסודות
התום,
כן? היא למעשה, יותר מאשר היא אפשרה לי לחזור ולהיות ילד תמים,
היא למעשה יצרה אדמה חרוכה,
שיש תקווה להצמיח עליה דבר חדש.
זאת אומרת, משהו...
הבניינים נהרסו, נהרסו איזה שהם בניינים
שהזינו את כוח התנועה שלי,
של החיפוש.
קרה מה שקרה וחזרתי לכאן.
נכון שהייתה אכזבה,
במרכאות או בלי מרכאות,
אבל חזרה לכאן הייתה
על בסיס של שפלות רוח.
הייתי שפל רוח.
הבנתי שלא הצלחתי למצוא את מה שרציתי.
הבנתי שגם אני לא יכול לחזור להיות ילד.
אז מה נשאר לי?
כלום.
מה, הכלום הזה הוא עצום כנראה. נכון.
הוא פתח... נכון.
הכלום הזה זה לא היה ייאוש ודיכאון.
הוא היה איזה מין פניות ואוזן קשבת ולב פתוח.
משהו יכול להפתיע אותי? אני אקשור.
מי יכול להפתיע אותי?
ואז בא אודי.
אודי היה מחזה מספיק מפתיע ומרעיש
כדי לעורר אותי לשאלה וסקרנות.
מי אתה? מה עובר לך?
האתה הוא אודי.
אני יודע מי זה היה אודי,
לפני התשובה.
זאת אומרת, זה היה מאוד מרתק,
זה עורר בי,
איזה חיות, נקרא לזה כך, סקרנות.
קצת אולי רצון להתרסה קטן,
אבל אולי הפחות מאשר הסקרנות,
לדעת מה עובר על האיש הזה. הוא בעצם מציב לך מראה בפנים לו.
יכול להיות שבסופו של דבר מתברר שהוא אכן מציב לי מראה.
מציב מראה לחלקים מסוימים בתוכי,
שעדיין נמצאים באינקובציה,
עדיין נמצאים במצב של עיבור,
והוא מאיזה מין כוח חיצוני זכרי שנפגש עם הצד הנקבי,
הבכוח שבתוכי.
נכון, יכול מה שלהיות,
כי הוא די היה מאוד זכרי במובן הזה,
הוא היה מאוד מבוסם,
הוא היה מאוד שלם עם דרכו,
במובן הזה הוא היה כולו השפעה בלי לדבר כמעט.
ואני הייתי מאוד נקבי ובכוח.
משהו המתין בתוכלי לבקיאה,
אבל הוא היה כמוס מאוד, נסתר מאוד, עד כדי כך שבכל שאין כמו שאני הכרתי אותו,
אלמלא אודי,
שהיה השאור שהתסיס את העיסה הנסתרת שלי.
לא הייתי יודע על קיומה של עיסה כזו.
אז כמו שאמרנו,
אחרי המפגש עם אודי,
שהוא הוליד באמת סקרנות לקראת הבאות,
להיפגש עם בית הגידול שלו,
מכון מאיר הוא קרא לזה.
וגם האנקדוטה הנפלאה אני לא רוצה למעט בערכה כי היא הייתה חזקה מעין כמותה עם אותו זקן משווה הגולה
שעלה לדוכן וקרא פרק בתנ״ך ופתוס נפלא והדברים שאודי אמר אני לא יודע איזה משקל לתת לחוויה הזו
אבל היה לי משקל עצום וגדול
עצום וגדול
ייתכן שאפילו זה מה שגרם לי להסכים לנסוע עם אודי למחרת
במכון מאיר
הצורה שהוא העמיד את הדבר הפשוט הזה,
כן? שאותו זקן.
לא יודע, זה ילך עליי קסם.
וסוף-סוף הגעתי למכון מיר, כמו שסיפרתי.
המפגש עם הרב ביגון,
עם אישיותו,
היא נתנה לי הצצה אל העתיד.
אל העתיד. -אני חשבתי לעבר.
הוא סיפר לך על עצמו בעצם. -אל העבר,
אל העבר,
הוא נתן לי הצצה אל העתיד של החכם.
אצל הרב בגאון ראיתי את כל החלקים מתחברים.
ראיתי אצלו את התום הראשוני שבא לידי ביטוי
כשהוא היה מספר לי שהיה מדריך טיולים על הטבע,
על הדוגמאות שהוא הביא מהטבע, השתמש בהן כמשלים לרעיונות נשגבים,
שבזכות
המשלים האלו
יכולתי להבין על מה הוא מדבר בעצם.
ראיתי אצלו את התום בפשטות של האישיות,
בשימוש במילים פשוטות,
כדי להסביר רעיונות גדולים.
היכולת שלו לקחת את הפשטות של התום
ולהשתמש בה
כדי להיפגש
עם עולם החכם.
הצורה שזה היה מורכב בו וממוזג בו,
יצר איזושהי הרגשה בי, בתוכי,
של פיוס פנימי.
לרגע הרגשתי
שהכוחות הניצים בתוכי
הכוחות הניצים בתוכי
הם יותר קשובים זה לזה,
יצר טוב,
יצר הרע,
החול,
הקודש,
הנשמה והגוף,
כל היסודות הלעומתיים האלו
שאני חווה אותם בתוך תוכי כבר כמה שנים, אם אנחנו זוכרים את השיר
"עוגן ננעץ בי עם צולות היגון" שהביא אותי להתנסות הסם
בגלל היסודות המתנגדים והמענים את נפשי
טבלתי באיזה מין ארבעים שאה של שלום פנימי
במחיצתו של הרב בן-גהן.
האישיות שלו בישרה לי על הפוטנציאל שטמון בתוכי
להשכין שלום
בין שני היסודות המתנגדים שבתוכי.
לא ידעתי עדיין איך עושים את זה,
כי אני שונה ממנו, הנפשות שלנו שונות,
אבל עצם החוויה הזו
שכנעה אותי.
גם שאלתי אותו,
הרב,
כל הדברים שאמרת לי עכשיו
הם לא פחות ממשכנעים אותי.
אני מרגיש שאין בי שום התנגדות
על מה שאני רואה כאן, על מה שאני שומע ממך.
אתה אפילו לא מעורר מי רצון להקשות קושייה,
אבל איך אני מגיע למצב הזה?
איך אני מגיע לחיוך הזה?
איך אני מגיע להרת הפנים הזו? איך אני מגיע ללחיצת היד שלך? איך אני מגיע לעין הטובה שלך?
איך אני מגיע לשילוב הטבע והרוח? איך עושים את זה, הרב?
בשביל זה את כאן?
בשביל זה הקמתי את המקום הזה?
בדיוק לאנשים
ששואלים את השאלה הזו.
מעכשיו
זה תלוי בעיקר בך.
כך הוא אמר לי.
אני הייתי באותו זמן,
אמור להיות למעשה באילת.
השהייה בירושלים הייתה שהייה זמנית,
כי הייתי אמור לחזור לאילת
כדי להמשיך ולעבוד שם בחברת שמירה.
הייתי עובד בחברת השמירה, כך זה נקרא באילת.
הייתי שומר במחצבה של החברה האמריקאית שבנתה את בסיס עובדה,
מחרי הסכמי השלום עם מצרים.
הבסיסים נסוגו צפונה והבסיס אובדן נבנה בסמוך לאילת
ואני הייתי בחברת השמירה, שומר שם
על פתח המחצבה שלהם
הם לא רצו שקבלנים ישראלים
יגנבו את סודות המזיגה של
המחצבים שלהם לבניית המסלולים
זה היה לפחות הגרסה שאמרו לי אז
הם היו עושים כל מיני ניסויים,
למזג כל מיני סוגי מחצבים כדי לברר מהו המצע
הטוב ביותר
למסלולי ההמראה והנחיתה.
אז אני הייתי שם כדי שלא יתנבו חומר וגם כל מיני דברים.
והתעכבתי בירושלים.
הייתי פה,
יש אומרים שבוע,
יש אומרים שבועיים.
אני לא זוכר כמה זמן הייתי, הרב בטינגר אומר שהייתי פה שבוע וחצי,
עדיין יש לך אותו אומר שהייתי אפילו שלושה שבועיים.
אני לא זוכר כמה הייתי,
כי הייתי מעל הזמן.
החוויה פה הייתה ריכוזית ועוצמתית,
שחוצה גבולות של זמן.
מכל מקום אחרי שהייתי כבר אנוס לחזור לאילת,
היה לי ביד אחת הוראות התשובה,
ביד שנייה היה לי אמונה.
הכיתר הזה על הכתף.
הן?
אמונות, אמונות.
שתי כרכים של הרב הס, הקרח הראשון, הכחול.
בית השיחי אמונות, פה אורות התשובה,
ואני נוסע לאילת.
עבדתי שם עוד פרק זמן מסוים. הסיבה שעבדתי הייתה כדי להחזיר כספים שקרובי משפחה בצרפת נתנו לי,
תמורת הכספים שנגנבו לי, כדי שאני אוכל לחזור לארץ, לפת כרטיס וכדומים.
הייתי שם, ומאילת
אני כותב למעשה מכתב לאודי.
המכתב הזה, הייתי אומר, הוא...
המכתב הזה, הייתי נותן לו כותרת,
ידיעת ההפכים
היא אחת.
דברי המהר"ל,
שהשחור נודע מתוך הלבן, והלבן מתוך השחור.
באילת עברתי תהליך של הבדלה.
כי חזרתי לאילת, חזרתי לאחד, הייתי אומר,
ממגרשי השעשועים הגדולים שלי
בתקופת הנעורים.
סיפרתי את זה, אחד הפרקים הראשונים.
ולמעשה אני כבר שבוע וחצי שלושה שבועות מאן דאמר במכון מאיר ספגתי מה שספגתי והנה עכשיו אני באילת עכשיו יש לי אפשרות להעמיד את זה מול זה
יסוד ההבדלה מאוד חזק
כלומר אתה חונה לאדם דעת כן
אם אין דעת הבדלה מנין הדעת המעט דעת שקניתי כאן בשלושה שבועות
עזר לי לעשות את ההבדלה המחעת
בין החול לקודש, ויותר מזה,
בין אמת ושקר.
כשהייתי באילת, כי גם כשהייתי באילת,
גם כשהייתי באילת,
המשכתי מדי פעם לנסוע לנועה בה.
ועל שפת הים
הייתי קורא בספר אמונות ואורות התשובה.
הדבר הזה רק חיזק בי את ההבדלה.
לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין מה היה מימיני ומה היה משמאלי בחופי הזהב,
שנועה בה.
ואני יושב שם
ליד הבקתות הענפים שאת מראים.
-החושות.
החושות קוראים לזה. החושות זה יותר משוכלל.
יש בקתות כאלה, יש את החושות, זה כבר יותר גאה.
אבל יושב שם הבקתה עם אורות התשובה.
ממש שתי עולמות כמעט נוגעים זה בזה,
ואני מרגיש את ההבדלה הולכת ומתעמקת.
זה קשה?
זה קשה. -או שזה, לא יודע, זה מפליא, או שזה... -זה לא היה קשה לי,
כי הייתי טעון ברשמים עמוקים מאוד מהישיבה.
ואז אני יושב וכותב מכתב לחבר שלי, לאודי.
מו אני חווה שם בחוף.
כל רגע ורגע שאני נמצא פה,
בחברתן של סקנדינביות, כאלה זהובות שיער, אני מנסה להיזכר במילים שכתבתי עליהן,
רק מתחזק בי הרצון לחזור לישיבה,
כך כתבתי לנו.
ועמיתו של דבר המכתב הזה
לא נשלח מהעולם,
כי אני פשוט הגעתי לישיבה.
הוא נמצא אצלי עד הים,
במקור,
אני צריך לקרוא,
זה מזכיר לי ככה,
מעורר בי איזה געגוע לקרוא את המכתב הזה.
המכתב הזה הוא מכתב מקונן,
זה הכרזת העצמאות שלנו, עמיתו של דבר, שלי.
זו הכרזת העצמאות שלי, המכתב הזה.
בעצם יש בו החלטה מסוימת? החלטה חד משמעית. אני מגולל שם את ההרפתקאות שהיו לי באילת.
אחרי זה אני עובר להרגשות ואחרי זה אני עובר למסקנות.
מסקנות.
מסקנות שכליות ומסקנות מעשיות.
כן.
אני דורש בשלומם של התלמידים שלמדתי איתם כשאני הייתי שלושה שבעות או שבוע וחצי
מה שלום זה ואין מה שלום זה ואין מה שלום זה וכל המכתב הזה הוא כולו געגוע עמוק מאוד לחזור לישיבה.
אחרי שכתבתי את המכתב הזה,
לא הספקתי לשלוח אותו, הגעתי לישיבה חזרה.
וואו. -הגעתי לישיבה חזרה.
ואז למעשה,
הייתי אומר,
התחיל תהליך
של קשירת היסודות המתנגדים, כמו שאמרתם קודם, הגוף.
-בגדול תהליך של?
-תהליך בלתי נפסק.
כאשר כל העמל שלי באותן תקופות,
מושקע בלימוד בלתי פוסק,
גם של הרמח"ל,
גם של כתבי הרב קוק.
המלבים, שהייתי קשור אליהם מאוד,
פרשנו את פרשת השבוע, כן וכן הלאה,
ועוד כמה ספרים,
כאשר יש בי איזו כוונה מובנית בתוך לימוד,
לא כוונות האר"י, אבל כוונה מובנית,
שבדברים האלה שאני לומד,
מטרתי וכוונתי זה לחבר, לעשות שלום,
בין כוחות הטבע שלי,
שלא לדבר על הכוחות השליליים,
העמידות הרעות, המחשבות הרעות, המעשים השליליים,
לעשות סדר חדש בתוך העולם, לתת לקודש,
להיכנס פנימה אל תוך הנפש,
ולעשות שם סדרים חדשים,
ברגש, בדמיין, בפעשים.
זו קצת תשובה לפרות מאז, עם הגאייה של ה...
נכון.
זה ממש החזרה לאותה גאייה של מוג לב.
ארי כשכמותך. -אה, שאז הציעו לך כביכול ליצת על עצמך סוג של בריכה, וכפרת בבריכה. -נכון, נכון.
כפרתי בבריכה,
והתקיים בי באותם זמנים שהייתי פה.
בדרך שאדם הולך, רוצה ללכת,
מוליכים אותו.
התחלתי לעסוק כאן באופן אינטנסיבי מאוד,
בלימוד מעמיק מאוד של כתבי הרב קוק.
כן, של הרמח"ל, דרך השם, בהתחלה,
אחרי זה דעת תבונות,
התחלתי להבין את המסגרת שבתוכה אני חי.
המסגרת שבתוכה, הייתי אומר, הרחם,
רחם ההתהוות שלי
התחיל להתברר.
אתה יודע, יש בזה קצת יותר מאשר, פעם שעברה קראנו זה להפשיר את הנהר הקפוא.
אולי זה אפילו לחבר אותו אל ה...
לא יודע, אלא איזשהו מקור עוד יותר ענק
שמתוכו נובעים כל הנערות.
נכון. כי אתה לא מתאר רק משהו שאתה בעצם מוצא איזשהו נתיב אישי משלך,
אתה מתאר שאתה
הולך וחובר
לאיזשהו מרחב הרבה הרבה הרבה יותר גדול ומקיף,
שמקיף לא רק כמות של מקורות ומאגרי מידע, אלא
הסתכלות על המציאות, על היסטוריה,
על עם,
על מלאכים שלמים.
נכון.
למעשה, פה במכון מאיר, הבנתי לראשונה
שהסיבה לסבל שלי
זה מכיוון שאני לא מעמיד
את
אותם שני חלקים,
גוף, אני שומע,
טבע ומעל הטבע,
אני לא מעמיד אותם בהקשר הנכון,
אני לא צופה בהם
בהקשר הנכון.
אני משאיר אותם על המישור,
כן?
הנמוך.
במישור הנמוך הם מתגוששים תמיד.
במישור הנמוך אין מנוס מלהיות רשע,
כמעט.
גם אם יש לך דרך ארץ במידה מסוימת,
אין מנוס מלהיות רשע,
בהרבה בחינות, כן?
המישור, זאת אומרת, זה לא מספיק שהרגשתי בנערותי אפילו,
הרגשתי שיש משהו מעבר בטיולי השחר.
הלילה ילך אליי קסם.
רציתי להסיר את הפרוכת של הלילה, שיגלה לי את סודותיו.
זה נחמד מאוד, כל החזיונות האלו.
אבל בחיים עצמם, במיוחד אחרי שתום הילדות נגמר,
אתה כבר בתוך העולם המורכב. עכשיו אתה צריך לתת מענה
להתרוצצות של הבנים בקרבך, של הבונים בקרבך.
וניסיתי לתת להם מענה אנושי.
הדרכה וצופים,
ניסייה להגיע לארה״ב, כאילו כוח המלמלה אמר לי,
זה לא הדרך.
המלאך של מלך הכוזרי, מלך כוזר,
שמתגלה לו בלילה, כוונתך רצויה,
אך מעשיך לא רצוי.
למעשה, מה שקרה בלימוד דרך השם ודעת תבונות וכתבי הרב קוק,
כאילו הם צא החוצה ועבד השמיימה,
צא מהצטגננות שלו.
אותה הצטגננות שרואה את עבודת הנפש
מנקודת המבט של השכל האנושי,
שרואה את הטוב ואת הרע מתייצבים באותו מישור
ואין כתוב שלישי
שיכריע ביניהם.
הם שתי כתובים שהולכים ומכחישים אחד את השני,
מכחיש מבחינת לעשות אותו רזה.
כל הזמן מתקדשים,
כמו שני זאבים שנאבקים על נבלת
איזה טרף.
ומתישים אחד את השני. ומתישים אחד את השני.
והתשישות הזו
זו דרך שבלא מודע אני בחרתי בה לפני החזרה בתשובה.
חזרה בתשובה בכלל ובתורת הרב קוק בפרט קיימה בי במובן מסוים
גם במובן חווייתי כפי שחוויתי אצל הרב בגן וגם במובן ההכרתי שחוויתי בתוך הלימוד האינטנסיבי והייתי לומד
המון היה לי סדרי לימוד ארוכים מאוד
הייתי ישן ארבע שעות ביממה
זמני היה מוקדש
ללימוד מהשעות הקטנות של הלילה, משתיים בלילה,
הייתי לומד עד עשר בלילה, הולך לישון, עד שתיים, חוזר חלילה.
הלימוד האינטנסיבי והאדיר הזה יצר את הכתוב השלישי,
את המבד המיוחד שמשם
ניתן להשקיף על הגוף הנשמה
ככוחות
שבעצם הם נועדו להשלים את זה.
ברמה ההכרתית,
ניסיון עיקש ועקבי לעשות את זה ברמה המעשית,
החזרה לנגינה, למשל,
שזה פרק בפני עצמו,
החזרה לנגינה וגיטרה.
בהתחלה גיטרה קלאסית, אחרי זה חזרתי לגיטרה חשמלית, הייתי מנגן במשך כ-13 שנה.
אחרי שחזרתי בתשובה, הייתי מנגן יותר מ-13 שנה,
כן, יותר מ-20 שנה,
חזרתי לגיטרה חשמלית. -לא סיפרת שעזבת את הגיטרה.
נכון אבל עכשיו לעזוב צריך לחזור אז אני חזרתי לגיטרה החשמלית מתוך כוונה לחזור לכישרונות הטבעיים שלי
לחזור על כישרונות הטבעיים
ניסיון שנכשל בסופו
נכשל בסופו
אבל מה שאני רוצה להגיד
במכון מאיר
בעצם קיבלתי את המבט שמתוכו הבירור הנפשי
מתאפשר הבירור הנפשי ובתוך הבירור הנפשי עצמו
נמצאה הדרך
איך לרומם את הכוחות הטבעיים שטרם התקלקלו,
איך להתמודד
עם זרמי הנפש
שמבטאים את המידות הרעות, את המעשים הלא מתוקנים.
יש טבע שטרם נזדהם,
יש טבעים שנזדהמו,
יש נידות מקולקלות ומעשים קולקולים, יש מחשבות פגומות.
כל המסה הזאת,
עכשיו היא צריכה לעבור בירור.
היא צריכה לעבור בירור.
והשיטה הזו, מה שנקרא באופן,
בכללות תורת ארץ ישראל בכלל,
כפי שהיא באה לידי ביטוי בתורת הרב קוק,
הבנתי שכל זמן שאני אוחז בה,
אני אוכל לנהל את הנפש על המורכבות רבת הפנים שבה
אני יכול לנהל אותה
בצורה מאוזנת למרות שיש בתוכי חלקים
שמתקוממים כנגד ההחלטה שלי
חלקים שרוצים למשוך החוצה, שאינם רוצים להיכנס לקדושה
נקרא לזה קליפות, נקרא לזה
כל מיני כוחות
שבעצם דורשים את תשומת הלב שלך חזרה
אתה פרנסת אותם במשך שנים לגבי שנים
פתאום אתה מפנה להם עורף
יש איזו התארגנות פנימית בתוך הנפש של כוחות כאילו
שמנסים למשוך אותך החוצה להטיל ספקות בתוך התהליך
ודברים כאילו. אני לא מספיק להחליט אני פה
אז זהו
אז מה שקרה אצל הרב ביגון שנולדה בי החלטה שאני פה
יהיה מה שיהיה אני מברר את זה בתוך הקודש אני לא יוצא מחוץ למחיצה
זה הוודאות הנפלאה הייתי קורא לזה
מעין הרגשת אירוסין
כאילו התארסתי עם הקודש
יהיו בעיות בנישואין
שלום בית יהיה פה, בסוף יהיה צורך שלום בית
אבל טעמתי את השיקוי הזה
של האירוסין עם הקודש
וכל הבעיות שבאו לאחר מכן כמו שאמרתי
בקושי האדיר
להיפגש עם התוואים שלא נזדהמו ולהשתמש בהם בקדושה
שלא לדבר על התוואים שנזדהמו, כמו המוזיקה.
הטבע המוזיקלי שלי הוא נזדהם מכיוון שאני עסקתי הרבה במוזיקה
שהיא קוראת תיגר לקודש,
רוק וכל מיני סגנונות כאלו.
זה לא דברים פשוטים,
זה מוזיקה שהיא נותנת דרור לרגשות, ליצרים.
ורציתי נורא לתקן את הטבע הזה.
זו עבודה רצינית מאוד,
שלא לדבר על נטיות שליליות, כל אדם יש לו נטיות שליליות.
הולדות, כל אחד, אחד הוא גבתן, אחד הוא גבתן, אחד הוא גבתן, אחד הוא עם נטייה לעצבות.
בכל זה צריך לטפל.
הייתה לי תחושה של ודאות שתורת ארץ ישראל תוכל לעשות את זה.
כמובן, צריך לבחור לי רב
שאני אוכל להביא כל הדבר הקשה אליו תביאון, להביא לו את הדברים הקשים. עשה לך רב, הסתלק מן הספק.
אבל התהליך שבתוכו אני אמצא, תהליך הלימוד,
שהיה פה כשמונה חודשים,
לאחר מכן.
התחתנתי.
ולמה התחתנתי? כי כשחזרתי בתשובה האמנתי,
לפני שחזרתי בתשובה נאמר את זה ככה,
לא האמנתי שאפשר לפנות בית.
לא האמנתי שאפשר באמת ליצור ברית אמת.
לא יכולה להימצא אהבה אמיתית.
אומרים ישנה אהבה.
למה לא? לא האמנתי.
למה? כי בסך הכל של ההתרחשויות הנפשיות שבתוכי, לפני החזרה בתשובה,
הכוח השלילי היה מאוד חזק,
ולא האמנתי שאפשר לנצח אותם, בכל מיני רמות.
לא האמנתי שיכולה להיות חברות אמת, לא האמנתי שאפשר באמת, בתוך מערכת יחסים שבינו לבימנו,
לעשות את כל הוויתורים המדרשים, את הסבלנות, את ערך אפיים,
את מסירות הנפש בתוך זכאיות.
לא האמנתי שהדבר הזה אפשרי בכלל.
לא האמנתי.
גם כאן צריך דווקא כתוב שלישי שיכריע? ממש כך, לא האמנתי בזה, לפחות
לא האמנתי שאהבה שאותה אני מחפש,
כן, לא האמנתי שאפשר, שאני יכול להגיע אליה
באמצעות החיים שבאים.
עכשיו ראיתי בתשובה וראיתי את הרב פיגון,
אמרתי שהתחלתי להאמין בכמה דברים,
להאמין בעצמי,
להאמין בתורה, להאמין בעם ישראל, להאמין בזולת,
והתחלתי להאמין גם באפשרות לחיות חיי זוגיות,
פלפלין.
זהבי מאוד חזק,
ולמרות שהיה לי המון מה לתקן,
המון בטוחים מה לתקן,
כן,
וכל החומרי הגלם רעשו ותססו בטוחי,
שצריכים תיקון, ממש,
ממש תססו בטוחי.
ועם כל זה,
עם כל השק הזה, באתי עם התשוקה האדירה לבנות בית,
עם האמונה הגדולה שאפשר,
כן, למצוא אהבת אמת,
יחד עם כל הבעיות.
פגשתי,
פגשתי בת ישראל,
שידעה את כל מה שאני חווה.
ידעה, ייתכן שאפילו ידעה יותר ממני,
וידעה את הסיכונים הגדולים
שקיימים בנפשו של מישהו כזה,
שלרגע אחד
פגש את העתיד שלו,
אצל הרב בן גהן,
אבל יש לו הווה מורכב ומסובך מאוד.
אני חוויתי את זה בדרכי שלי, אם כי באיזה מין אופוריה,
היא לא הייתה באופוריה.
בשבילה זו הייתה עסקת חיים שהיא לא יכולה עכשיו להתייחס אליה, כן,
עם הנחות,
והיא ידעה היטב את מה שקורה בתחום.
ולשמחתי, בחסדי שמיים
היא הכריעה
שיוצא הפסדה בסחורה.
-במילים פשוטות?
כדאי לה לקחת את הסיכון.
-זה מספיק טוב. -שהיא שמה על כף המאזניים את הרצון העז,
גם את סדרי היום של צורת הלימוד,
הרצון הכנה, המודעות העצמית, לקיחת האחריות על עצמי, בלי להאשים אף אחד.
לימים היא אמרה לי,
שהיינו כבר נשואים שלושים שנה,
וזה אולי נסיים,
נעצור בשלב הזה באמת של
הזוגיות.
לימי אמרה לי אשתי,
כן, זו חשיפה קטנה, אבל זאת אומרת, יש פה מסגרת אינטימית ונחמדה שאולי אפשר
לומר את הדברים.
אמרה לי אשתי שבפגישה השלישית שהיא באה לפגוש אותי,
היא באה לומר לי שהקשר נגמר.
בגלל הסיבה שאמרנו,
כי על כף המאזניים שלה בפגישה השלישית,
הכף
של השלילה
היא כבידה,
הכבידה וגברה
על כף החיוב.
היא באה בפגישה השלישית לומר לי שהקשר נגמר.
אני בחור בו נחמד, ועוד התרשמה מהרצון שלי להתפתח וזה.
אבל זה לא בשבילה.
גדול עלי. -והיא גם ציינה את הסיבות.
ונפשי יודעת מאוד את הסיבות האלו,
והיא צודקת.
מה קרה בפגישה השלישית?
לפני שהיא פתחה את פיה,
אני אמרתי לה,
אני לא יודעת כלום היא שומעת להגיד,
אבל עברנו לידי בית של אחד הרבנים של המכון,
הוא היה רב חב"דניק מהזרם של הרב זווין, הציונים החב"דניקים.
הוא לימד מכון מאיר עם הדורות, לימד עוד תשובה.
הרב אלכסנדר בניון,
תגיש בגוגל,
תראה את היהודי המדהים הזה.
בכל אופן,
אמרתי, אולי נעלה לרב שלי רגע שנייה. הסכימה.
תכף פנה.
אנחנו נפרקתי על הדלת.
כן, הרב,
שומע את קולו, אני פותח את הדלת,
היה לו עיניים כאלה.
הדומה לרבי,
גם עם כל הכבדינגים האלו,
המושועשים מטבע, יש להם את האור של רבי.
או, ביואב,
ומי זו?
אנחנו עכשיו מכירים, זה רק ההתחלה.
או, יפה, ציפורה, הוא קורא לה מהמטבח לאשתו.
בואי תראי את מי יואב הביא.
אז אשתו מגיעה. -כן, אני מיד באה.
היא מגיעה.
אוי, איך קוראים לך מיידלה?
איך קוראים לך מאירה?
אתם עכשיו בתקופת היכרות?
מסתכלת על שנינו, אתם כל כך מתאימים.
חזרה למטבח,
הייתי ישבנו על השולחן, שבת שלהם.
הרב יושב מולנו,
מסתכל על מאירה,
על אשתי.
את מכירה את יואב?
אנחנו עכשיו פעם שלישית רק היכרנו
אז בואי נספר לך מי זה יואב
אני רוצה רגע להגיד לך
מה יהיה עוד כמה שנים
השולחן היה מאוד ארוך
הוא היה פתוח מאיזושהי סיבה
היה ארוך
אני רואה את הרב יואב יושב בקצה השולחן
ותלמידים מסביב לשולחן
שותים בצמא את דבריו, את שומעת מאירה?
שזה כמו להגיד, אתה שומע יואב?
כן.
ואז הוא פונה אליה,
ומאירה
יושבת לשולחן משלה,
ונשים באות לשמוע אותה.
הוא סיים את הדברים, שתק.
בהצלחה,
מזל טוב,
היא נלחצה.
מספרת לאשתי,
שלושים וחמש שנה לאחר מכן,
זה מה שהכריעתי כתבה.
הוא נתן לה כאילו אפשרות לדלג אל ההווה.
-אוי, זה כמו התהליך שאתה תיארת. -ממש. זה כמו הטעם ש...
הוא רואה את החוכמה שממתינה לו.
הוא עזר לה להשקיף אל עתיד,
שאחרי המלחמות בפנימיות האלו. -אחרי התירום. -או בעיצומן.
לאן אני הולך?
כי בלי המבט העתידי הזה, אי אפשר להכריע.
לראות אותי באותם הימים,
אי אפשר להכריע מי ינצח פה, למתפונן מן החוץ,
מי שפוגש את הרעש הפנימי ואת העוצמות הפנימיות,
את התסיסה הזאתי,
הוא לא יכול להכריע.
ידו של מי תהיה על העליונה?
איזה כוחות רוחשים שם?
רק שניים ידעו את זה.
ריבונו של שלוש בעצם, ריבונו של עמירוש,
אני בחוכמת ההבדלה,
בהתנסות אצל הרב בגן,
ומאירה כשהיא שמעה את הרב אלכסנדר בן-נון,
רוח הקודש,
פלפלין.
בזה הסיפור הוכרע,
כך היא אומרת לי, משם הדרך כבר נפתחה.
עכשיו ניסקרה, אנחנו כבר מסיימים אבל לדעת מה יהיה בפעם הבאה בעזרת השם,
איך המשפחה מקבלת את כל זה, אתה כבר הולך
עוד מעט לחתונה.
ועוד לא עברה שנה מאז שחזרת אם אני מבין נכון.
עדיין לא ארבעה שנה,
אנחנו מגבול לשניה.
בפעם הבאה, בעזרת השם יש למה לחכות.
תודה רבה.
יש עוד הרבה תובנות.
תודה רבה. כל טוב.
