מאזינים וצופים יקרים שלום תודה שאתם איתנו שוב אנחנו בהמשך הסדרה מבט אל התשובה עם הרב יואב מלכה
אנחנו בפרק מהפכני חשוב מהותי אולי הייתי קורא לו השיבה הביתה השיבה הביתה בהרבה מובנים
אנחנו עצרנו בעצם בנקודה קריטית היית בחוץ לארץ היה שם איזשהו חלום ואז כמעט שברו ואתה מרים טלפון הביתה
כן, נכון, מבחינת סדר ההתרחשויות,
זה אכן מה שקרה.
בשלב מסוים שלא יכולתי עוד לעמוד
בחוויית האכזבה,
שברון לב
על חוסר ההצלחה שלי לנווט בעצם את המאורעות לפי רצוני,
נפתח פתח למחשבה חדשה,
פתח שלא יכול היה להיפתח בשום פנים או אופן, לא רגע
לפניו,
לפחות לא רגע לפניו.
אבל רגע זה, זו הייתה שעת כושר יוצאת מגדר רגיל, שמשהו
יתארגן מחדש בתוך הנפש שלי.
והמחשבה שעלתה לי, לא רק המחשבה, גם הרגש העמוק,
זה הרצון העז לחזור
ליסודות הפשוטים שלי.
שם בעצם התחיל המסע,
ושם התחלתי את סיפור התשובה.
טיול השחר, ראשי כיתה ה',
בר מצווה,
חוויות הילדות,
אלו הדברים שלמעשה הצטיירו לי אז באותה תקופה כדברים הכי קיימים,
הכי אמיתיים,
כמקום נוח לשוב אליו.
אחרי שסדרי עולמי עכשווי
ומסע הבחירות החופשיות שלי כביכול נתקע במבוי סתום,
וכוח
כלשהו, שהיה מעורב במעשיי,
שם לאל את כל מאמציי.
שאלתי את עצמי לאן אני חוזר.
והמחשבה הפשוטה שהייתה לי, והרצון העז יותר מזה,
זה היה לחזור למקום הראשוני שלי.
לבית,
למשפחה,
לקיבוץ,
לנופים,
לריחות.
אני שואל את עצמי, האם באמת
הדחף הזה
הוא משהו תבוסתני,
שבעצם שמתי בצד את כל החיפוש.
זה כבר לא משנה מה נשמתי רוצה, זה כבר לא חשוב שאני רואה את עצמי
כמורה נפשות, שפגש נערים ונערות מתבגרים שדיברו על עולם הנפש.
האם שמתי לאל את כל המגמה הזאת?
ראש החזרה ליסודות
הייתה בחינה של כמו נווט,
שמאבד את דרכו
והוא חוזר לנקודה האחרונה ששם הוא ידע איפה הוא נמצא.
זו שאלה טובה, אם לא היית אומר הייתי שואל בעצמי,
אבל אחרי, עם כל זה אני שואל שוב,
אתה חושב אולי זה היה ויתור ואולי בעצם זה היה ויתור על המסע, ויתור על החיפוש,
ויתור על המשאלות לב או שזה בעצם חזרה לראשונות אל היסוד העמוק,
היציב,
האותנטי,
האם אתה שואל את זה היום או כבר שאלת את זה אז?
וזה נפלא, ותודה רבה שאתה לא מוותר לי.
שאלה הזו היא מאוד מאוד חשובה. אגיד לך שבזמן אמת
אני חשבתי
שהחזרה ליסודות
זה בעצם כדי להמשיך משם את המסע,
או שפשוט חזרה לאזור נחות, זה מה שאתה בעצם
אולי מתכוון לומר.
בזמנו לא ידעתי באופן מודע את זה, אבל נפשי יודעת מאוד.
כמובן שאני עומד היום במרחק של עשרות שנים מאותו אירוע.
אני יכול לראות בעליל ובאופן ברור שהחזרה לקיבוץ היא הייתה הכוח התנע שלהמשיך את ההליך.
אבל בזמן אמת, זה נכון.
הרגשתי צורך לחזור למקום ששם אני בטוח יותר.
אני אהוב יותר.
יש לי מקום בלא ספק.
לא גונבים את כספי
ושאר אכזבות שהיו לי באירופה, בארצות הברית, לא עוצרים אותי
על פתח שדה התעופה ומגרשים אותי לשנתיים.
מקום שאיש לא יגרש אותי,
איש לא יגנוב את כספי.
המקום שם, אני יכול לומר, שם אני מקובל. שם יש לי מקום
כמות שאני.
היאמרות להיות משהו אחר, היאמרות לסמוך,
כן, בעצם על גלגולי החיים שיביאו אותי למטרתי,
אולי קצת ירדו,
הרגשתי צורך לחזור למקום בטוח.
לרחק חם. עד הרמה של לחזור לעוגת הגבינה של אימא שלי.
וזה דבר שאני אומר אותו אמנם היום,
אבל לא קרה שום דבר מאותו רגש
שליווה אותי אז.
אני רוצה לחזור לעוגת
הגבינה
של אימא שלי.
זו הגבינה שאכלתי אותה,
כן? מיום שעמדתי על דעתי ועד
בכלל,
כמעט עד מותה של... -אז עוגת גבינה גורמת לרב יואב להרים טלפון. כמשל, וגם כעובדה. -כן, כן. -לעוגת הגבינה נספחים עוד כמה אלמנטים
ששייכים
להוויה הראשונית שלי, נופי הקיבוץ, הריחות,
אולי אפילו חבר או שתיים,
אני לא מפריז במעגל החברים שלי,
אבל כן, אלו הדברים.
החדר שלי עם הפטיפון,
עם התקליטים, מה?
המקום הזה נראה לי יותר בטוח,
כן?
זה מה שהניע, הניע אותי בעצם,
להרים טלפון ולהגיד לאמא, אני חוזר.
איך הם מקבלים את זה?
בתדהמה.
למה תדהמה? אמא בתדהמה גלויה.
אבא בפאסון מדומה,
כן, כרגיל, הוא רגיל להצניע את רגשותיו,
רק במצבים מאוד נדירים, הוא היה מרשה לעצמו בעיקר אחרי שהשמש שקעה,
ואיש לא רואה,
לפעמים אחרי שחזרתי בתשובה,
הוא היה מדי פעם משתף אותי במחשבות
שמנקרות בליבו ובראשו.
בתחיית המתים,
איפה היו כל האנשים? אני לא מבין, אני לא תופס את זה, אני לא מבין.
או פעם אחרת, באיזה ליל ירח יפה, כוס ארק ביד,
קצת פיצוחים ותמרים.
הוא אמר לי, ממש עם דמעות בעיניים,
תראה, תראה את העולם הזה, כמה הוא יפה, כמה הוא יפה.
ופעם אחרת אבא שלי היה נהג אמבולנס והוא היה גם מפנה גופות של מתים
באישון לילה,
שתיים, שלוש, ארבע, אנשים זקנים שהגיע יומם.
כשהוא היה חוזר אחרי שהוא היה מביא אותם לבית החולים פוריה ושמים אותם במקרר.
הוא היה חוזר הביתה,
היה לו משק כבד על לב, פעם אחת הוא שיתף אותי.
תראה, תראה אנשים, אתה יום אחד רואה אותם, יום אחד הם פתאום נעלומים.
אבל זה, כל אחד מגיע יומו, והיה לו איזה מין וידוי כזה, ואמירה מאוד שרגשה אותה נוראה והוא הזיל דמעה.
אבל אז, באיזה מין שליטה רגשית כזו,
הוא ניגש בצורה עניינית לברר את מועד הנחיתה.
וכך הגעתי לקיבוץ,
זה היה באמצע השבוע,
היה באמצע השבוע,
והתחלתי להסתגל למקום, לקחתי כמה ימים של חופש, לא עשיתי דבר,
רציתי גם לראות
אם החזרה
על הראשונות, מה שנקרא,
ליסודות,
האם החזרה במטוסה לי טוב על הנשמה.
ופה הייתה החזובה הגדולה. תוהי למה.
החזרה ליסודות הראשונים,
מבחינתי,
באופן לא מודע אולי,
הייתה ניסיון להחזיר את הגלגל אחורה.
אלה מקומות שהייתי בהם.
הייתי ילד,
הייתי נער,
הייתי נער מתבגר.
תקף אותי גל נוסטלגי,
זה מה שהתברר לי בעצם לאחר כמה ימים.
גל נוסטלג ותו לא, כי אני לא יכול להיות אותו ילד
בכיתה ה' או בכיתה ו'.
זה טוב לרענן את היסודות של התום,
אבל התמימות הראשונה נעלמה.
ואני בדרכי לתמימות השנייה.
והתמימות השנייה היא חייבת להתפתח ולהיבנות
על בסיס של התבוננות,
של שאלות, של מאבקים,
של חיפוש, אני לא יכול לחזור לתום הילדות,
לגן עדן של ילדות,
ולנתק את הצד המתבגר שבי,
ולהגיד,
לא רוצה, לא רוצה את הצד המתבגר, אני רוצה להיות ילד.
אחרי שלושה ימים התברר שזה לא זה.
בוא ניקח מפה רגע איזה לקח,
שיכול להיות מכנה משותף רחב יותר לאנשים רבים.
כן, נכון. אנחנו רואים את זה גם היום בכלל בחברה הישראלית.
יש נטייה לנוסטלגיה.
אנשים נוטים להתרפק על תקופות.
אתה אומר בעצם יש בזה משהו, אבל זה לא הדבר גופו.
-בטח, לא רק שיש בזה משהו, זה הגרעין הראשוני, שבשביל הכול התפטר. -איך נבדל את הקליפה מהתוך?
ואני מנסה להגדיר טיפה, מה התוך ומה עוטף אותו.
אני חושב שהדרך להבחין בזה,
זה כמו ההבדל בין התם והחכם בארבעת הבנים, אנחנו נמצאים לפני פסח.
התם הוא ניזון מחוויות אטום.
זה גן העדן של ילדות.
זו האופטימיות המוגזמת.
זו הראייה של הכול בוורוד.
זה חוסר תפיסה של מורכבות החיים.
התם, הוא לא מבין את המורכבות שבתוך נפשו אפילו.
אין לו שום התלבטות לילד קטן. תשאל אותו מה הוא רוצה. אתה רוצה לשתות? לא.
אתה רוצה את זה? כן.
הוא יודע להגיד מיד, הוא מונחה על ידי כוחות טבעיים.
עדיין לא נפרץ אצלו מעטה אטום שמכניס אותו לתוך העולם המורכב, שבעצם יש
יצרים בתוך הנפש,
הנפש נחלקת. יסוד השניות,
שבעצם יש טוב ורע, מתגבר,
כן?
ומתפתח מאוד בתוך הנפש, ואז הוא חווה חוויה של למה זה אנוכי.
מה קורה? הבנים מתחילים להתרוצץ בקרבו.
זו חוויית תום ראשונית שהיא פנטסטית,
והיא מושכת בעוותות אהבה.
הרבה אנשים שאיבדו את התום הראשוני ונכנסו למורכבות החיים, גם המורכבות הפנימית שבתוכם,
וגם המודעות למורכבות של סביבם, מלחמות של עמים,
בוגדנות של זוגות,
כן, וכן הלאה. דברים קשים שקורים. המוות פתאום נעשה הרבה יותר ממשי.
כילדים חשבנו שמוות זה משהו שקורה בעולם אחר.
לא חשבתי שזה רלוונטי לחיי.
ואני חושב שאחרי החטיפת,
המהלומה בעולם המורכב,
גם הפנימי שלי וגם החיצוני מסביבי, אחמד ושו"ת,
משמר הגבולות בשדה התעופה,
המפגש עם העולם המורכב
עורר בי באופן לא מודע רצון עז לחזור לתמימות הראשונה.
עכשיו,
התמימות הראשונה היא נפלאה,
יש שם את כל היסודות של העתיד לבוא.
המבט החיובי,
ההתרפקות על הפשטות, על ראיית הטוב.
יש לה,
כן, יש לה,
אז זה לא הכחשה של המוות.
בעולם הילדות אין מוות.
יש בזה את כל היסודות של העתיד לבוא, את ראיית המתים וכוונה.
אבל
הנפש אומרת,
היית מספיק זמן תמים.
תנצור את הזיכרונות האלו ואת התכנים שלהם,
ועכשיו תגיע לתמימות שנייה.
זה הבן החכם.
שהוא תם חכם. נכון.
זו תמימות שנייה.
כל יסודות התום הטבעיים נמצאים שם,
אבל הוא חזר ובירר אותם על בסיס של בירורי אמונה.
שבעצם אותו טוב שהילד
רואה רק אותו,
החכם רואה את הרע ואת הטוב
ביחס של השלמה.
-אתה יודע מה עכשיו אנחנו פה בקצת בעיה? כי בין הטם לבין ההתפתחות שלו לחכם,
יכול לעבור זמן שהוא קצת מסוכן לדעתי. -נכון.
זה האינו יודע לשאול. -או, יהודי. והרשע.
האינו יודע לשאול, הוא כבר נחשף למורכבות,
אבל הוא עומד מולה עמום ומובך.
הוא לא יודע לשאול.
הוא רגע אחד לפני היה טם.
פתאום נפקחו לה עיניים
וידעו כערומים הם.
פתאום יש מציאות של רוע.
יש טוב ויש רוע.
הטוב נתפס כמשהו שקשה כבר ליצור את המגע הרע,
פתאום נחשף כאיזה כוח בתוך הנפש
שמושך גם לכיוונו,
כלשונו של המסיעת ישרים,
והנה האדם עומד בשיקול להימשך לכאן ולכאן.
הוא לא יודע לשאול.
הוא מדהם,
נדהם,
נבוך אל מול השניות הזו.
ואז יכול להיות מצב חלילה גם של רשע,
דווקא בגלל שהוא מרגיש שהרע קיים,
ולפעמים אפילו יותר דומיננטי בתפיסה החיצונית,
הוא יכול לעשות איתו יד אחת,
הוא יכול להחליט שהוא חזק יותר,
ואולי כדאי בכלל לעשות,
לגרוד איתו ברית.
והטוב, נכון שהוא קיים,
אבל הוא לבתי הכנסיות,
הוא לרגעים של התעלות הרוח,
אבל ביום-יום,
הרע הוא מנחה.
לשון הרע הוא מאוד משתלם,
לשנוא את הזולת שלא נוח לך,
וכן הלאה וכן הלאה.
הרע הוא נראה הרבה יותר משמעותי.
אפשר להיקלע לסיטואציה של רשע
כתוצאה מזה.
וכל מי שנקלע
ומרגיש בעצמו שהוא חצה את גבול תום הילדות ונכנס למורכבות,
כדאי לו להעמיד את ארבעת הבנים
מול עיניו
ולשאול את עצמו איפה הוא נמצא על הרצף הזה ואיך מתמודדים.
להתבונן ולראות שהוא כבר לא אותו הטעם הילדותי.
הוא נחשף למורכבות של המציאות.
עכשיו הברירה בידו.
לדעת לשאול
או לא לדעת לשאול.
להיות רשע או להיות חכם.
להמשיך את הדרך, להמשיך את הבירורים.
כי לדעתי,
ברגע שעושים את הפסיעה הזו לעבר השני של התהום,
מהעבר של התום לעבר השני,
אי אפשר להתעכב בהם את זה, אחרי עוד נופלים לתוך התיאום.
וזה הלקח
הגדול שלי
מילדותי ועד היום, או נכון יותר,
מאובדן התום הראשוני
ועד היום הזה,
אני במאמץ בלתי פוסק
להניח את הרגל בעבר השני.
זה קורה פעם אחת או זה קורה... -כל הזמן.
לא, התכוונתי, זה אותו...
תום אל מה שמעבר לו,
או שזה סוג של גלגל חוזר, תום שמבשיל לחכם,
שמתברר כתם לעומת משהו עתידי יותר? -ממש ככה.
ממש ככה. אז זה לא פעם אחת של... אבל
התום הילדותי כבר לא מופיע באותו לבוש שלו. גם כשהוא מופיע בתוך החכם,
הוא תום מלא חכמה.
הוא מצורף לחכמה. זה כבר לא אותה תמימות.
התמימות היא כבר יותר כשמרים בתחתית היין.
היא נמצאת שם,
היא משבחת את היין,
אבל כבר לא שותים אותה.
עכשיו היא משמש רק כיסוד שמאפשר את הצמיחה של התהליכים הבאים.
כן, למיטוס של דבר אין מנוס מלא יודע לשאול,
ואין מנוס גם מלטעום קצת את טעמה של הרשעה
בתהליך ההתפתחות.
היא מלא.
כן. אבל הבחירה היא,
האם
אותה רשעה שאין מנוס, אותו קרטוף של רשעה,
אותו לחיצת יד לרע,
היא תתמשך ותיהפך לשיטת חיים,
ודי לך כי מעבר מזה,
או שהיא תאמץ את כוחנו
ללכת אל החכם.
יכול להיות שהדרך ללכת אל החכם היא בעצם להתחיל לשאול.
ממש. את מי היה לך לשאול אז?
האמת שיש פה איזה סוד שאתה רמזת לי לפני.
נכון, נכון, נכון.
אז הגענו לקיבוץ,
בשלושת הימים הראשונים בקיבוץ,
היו כמובן ניסיון שנכשל בגדול לחזור לתום הילדות.
אי אפשר היה.
והגיע יום שבת,
היותר נכון, ליל שבת.
באתי לחדר האוכל, לארוחת הערב,
והתיישבתי לשולחן עם חבר שלי.
לא ראיתי אותו עשרה חודשים,
ולתדהמתי,
כל שיער הטלטלים שלו, אני לא שיער,
טלטלים גדול,
נעלם.
גזזו את הכבשה,
גזזו את התום.
פתאום אני רואה לפניי
את הבחור שכזה,
את הראש שלו בלי כל השיער, זה נראה כמו פומלח,
אשקילפו את מהקליפה שלו,
או כמו כבשת מרינו שהורידו לה את הצמר, פתאום היא נראית כמו איזה
גוזל אחרי הבקיאה.
ואני רואה אותי יושב שם שלך עם כיפה, כיפת סמל גדולה.
אני הייתי בהלם.
פתאום,
בחוויה שלי,
נוצר מפגש מתוח מאוד ביני בעצם, הטיפוס שחוזר מארצות הברית, חוזר מאירופה,
בידיים ריקות, כביכול,
עם אכזבות קשות,
עם תחושה של
משתכר אל צור נקוף,
עם תחושה שלא מצאתי דבר,
עם תחושה שנשארתי על מקומי.
ואני רואה אדם
שבצורה שלו, במראה שלו,
בנוכחות שלו,
כולו מלא ודאות של אמונה.
כיפה, סקנקן קצר,
יושב בסעודת ליל שבת, אמנם בחדר אוכל של קיבוץ כנרת, ועד ראשית התשובה ממש ממש,
אבל הנוכחות שלו יצרה איזה עימות מיידי
בין האדם המבולבל
שחזר בידיים ריקות לבין אדם שיש לו,
יש לו כיפה וראש,
יש לו זקן.
הוא בחר.
הוא בחר.
מה שהוא עובר עליו,
גם בעיניים שלו.
זה היה מאוד מוזר בעיניי.
לך, לאחרים אולי כבר התרגלו. הם קצת התרגלו אליו.
התרגלו אליו, כן.
הוא היה כבר כמה זמן שם, אולי כחודש, כמדומני, כבר
אחרי שהוא חזר בתשובה.
ובאתי, ישבתי לידו,
והתפתח שם שיחה מאוד מעניינת.
אמרתי לו,
אודי,
מה אני צריך לחשוב על הזקן הזה, על הכיפה הזאת,
יפה כל השיער שלך, מה אני אמור לחשוב, אתה רוצה... אתם בני?
הוא גדול ממני בשבע שנים.
שנות עשרים.
הם הלכו בקיבוץ, החברה היא רב-גילאית,
חברים גם גילאים יותר מאוחרים,
יותר צעירים, כן.
ואני שואל אותו,
אודי, מה זה?
אתה יכול להסביר לי בצורה פשוטה שאני אוכל להבין?
אז הוא אומר לי,
מה שאתה רואה עכשיו זה אדם שחוזר הביתה.
גם אני חזרתי הביתה מארצות הברית,
אבל בלי קיפליו, וזה כן.
שאלה, לאן חזרת?
לאיזה בית חזרת?
חזרתי לבית הוריי, חזרתי לקיבוץ, חזרתי לרפת,
חזרתי לעבוד ברפת, קצת.
לא, לא על בית כזה אני מדבר.
בתוך גידול שאומרי את הדברים האלו,
עלה לדוכן
איזה יהודי מבוגר זקן מהקיבוץ,
התחיל לקרוא פרק בתנ״ך. זה היה טקס קבוע מדי ליל שבת.
במהלך הסעודה עולה אחד המבוגרים.
בדרך כלל זה היה אדם קבוע,
כן?
מאיר בן יהודה,
והוא התחיל לקרוא פרק בתנ״ך.
הוא היה אז בן שמונים בערך, משהו כזה,
והוא קורא את הפרק בפתוס, כמובן גלוי ראש והכול.
קורא אותו בפתוס,
בפתוס כזה.
כולם שקטים.
וגם אני ואודי מתפנים להקשיב לפרק.
הוא סיים לקרוא את הפרק, ירד מהדוכן,
חזר לשולחן,
התיישב,
ואודי אומר לי,
אתה יודע מה ראית עכשיו?
אמרתי לו, אולי תגיד לי כבר את התשובה מראש,
אני לא כל כך אוהב את המבחנים האלה.
מה ראיתי?
עכשיו ראית אדם זקן
שחזר לרגע
לילדותו
לבית דורא,
לתלמוד דורא,
לישיבה,
אולי אפילו לשמיכה שהוא קיבל מרב העירה.
עכשיו ראית אותו לוחץ את היד של העבר,
מתמוגג ומתענג על מה שהיה לו שם.
אז שאלתי אותו, למה בלי כיפה?
הוא אומר לי, כי נהרות היהדות שלו קפאו
אבל פעם בשבוע
שהוא עולה לדוכן הזה,
הוא מפשיר אותם ומשתכשך בהם.
מה אתה רוצה להגיד לי, אודי?
הנערות שלו קפאו, מה איתך?
אז אני גיליתי איך להפשיר אותם מחדש,
את הנערות האלו.
זה מעניין, הדימוי הזה מעניין,
כי אולי לרב לשעבר זה כן,
היו נערות שקפאו,
לכאורה פה צריך לחצוג את הנערות האלה מחדש.
אודי אמר לי שלא.
אודי אמר לי שכל מה שצריכים,
זה שהישן יתחדש,
והחדש יתקדש. הישן.
-איפה זה? איך מוצאים את זה? הישן יתחדש.
ואז שאלתי אותו בדיוק את השאלה הזו.
אודי, אתה מצאת את זה פה בקיבוץ?
פה, בחדר אוכל הזה? בספרייה של הקיבוץ, בדיסקוטק של הקיבוץ, איפה מצאת את זה?
אז הוא מחירך ואומר,
יש לך קצת סבלנות או שאתה...
קצת קצר רוח, אמרתי, בוודאי שיש סבלנות, איפה מצאתי את זה?
כבר יש מקום
שנקרא מכון מאיר.
במקום הזה לומדים
מה שנקרא
תורת ארץ ישראל,
תורת הרב קוק.
מה זה תורת ארץ ישראל? מה זה תורת הרב קוק? מה זה?
הוא אומר לי, זה אותה גברת
בשינוי אדרת.
זו אותה תורה, אותם המקורות,
אותם פסוקי המקרא,
אותם פסוקי הנביאים והכתובים,
אותם ספרי יסוד של מסיעת ישרים.
אבל
בנקודת מבט
ארכימדית,
חדשה,
מיוחדת במינה,
שהופכת את כל התורה הזו,
כן, כל התורה הזו,
למשהו שיכול להתאים לבן דורנו.
לנו שגדלנו בקיבוץ, עם כל הכוחות הנפלאים האלו,
עם כל הטבע שסובב אותנו,
זה לא עומד בסתירה עם תורה בכלל.
זו תורה שכוללת את כל מה שהכרנו כקיבוצניקים, כבני קיבוץ, את כל הטבע הנפלא שנמצא בפנינו, את כל מה שקורה במדינה היום, צבא, כלכלה.
כל זה
נתפס בהקשר של קודש.
טוב, זה נשמע לי אוטופי, זה נשמע לי משיחי, נשמע לי הזוי,
אני אשמח קצת לשמוע יותר. הוא אמר לי, תראה,
אני לא יודע להסביר את הדברים כל כך טוב,
כמו שיידעו להסביר את זה אלה שאני לומד איתם.
מה אכפת לך?
תבוא דקה, שתיים, שעה,
תבוא למחלמיר.
אתה רוצה, תצא.
אתה רוצה, תישאר.
אף אחד לא אומר לך מילה, תעשה מה שאתה רוצה, רק תבוא.
נסעתי איתו ביום ראשון למחלמיר.
נסעתי איתו ביום ראשון למחלמיר.
הייתי עם הגיטרה, כמובן.
לחייף.
לחייף זה היה
תקופת ניסן.
נסעים כאלה זרוקות, מלא שרשראות ושאר ארוך היה לי עוד אז.
נסעתי איתו לשם,
הזמן היה ממש כמה דקות לפני תפילת מנחה.
הוא הכניס אותי פנימה לתוך בית המדרש, ישבתי בכניסה,
אמרתי לעצמי, אשר הוא לא ימצא חן בעיניין, אם יד יצא.
והרב ויגון עלה לומר כמה דברים לפני מנחה,
כמנהגו מאז הקמת הישיבה.
אז הוא לימד אורות התשובה.
הוא קרא פסקה,
אני זוכר את זה עד היום,
כששואלים מהיכן העצבות באה,
צריכים לפתור
מהשפע
של המעשים הרואים,
המחשבות הרעות, המידות הרעות,
שהנשמה בעדינותה
תואמת את מרירותה,
והיא נסלדת,
נפחדת ונעצבת,
וכשצינור של תשובה נפתח,
שמחה.
עכשיו, אני הייתי בטוח שהוא מדבר אליי.
היה לי מאוד לא נוח, השפלתי את המבט,
כי הייתי מאוד בולט על רקע תלמידי הישיבה שם, מהצורה שנראיתי.
וחשבתי שהוא ראה אותי, אז הוא כיוון אליי את הפסקה.
השפלתי את הראש והרגשתי אי-נוחות מאוד גדולה.
התלבטתי לרגע אם לצאת מת המדרש ולהישאר בו.
אבל הרגשתי
שאולי תשובת חיי היא נאמרת עכשיו,
בלי חשבונות של אמונה ושל השגחה, כלום.
אבל הייתי מאוד סקרן לשמוע איך הוא מסביר את הדברים שהוא קרא זה עתה, מתוך הספר "עוררת התשובה".
הפתרון. הוא התחיל להסביר.
אני עם ראש מושפל מקשיב ואומר,
הוא ממש קורא מתוך יומן חיי.
עצבות,
מעשים,
מחשבות,
מידות
הנשמה תואמת,
נסלדת,
נפחדת ונעצמת.
זה דברים שבקיבוץ לא... שאור התשובה נמצא, מגיע, נפתח.
בקיבוץ לא מדברים על מושגים האלו.
זה הדהים אותי, הגישה הזאת
לנתח כך
את המצב הפנימי שלי
היא לא פחות
מהסעירה את נפשי מאוד,
והרגשתי שאני לא יכול להתעלם מהדברים ששמעתי שם.
הם עמדו לתפילת מנחה בשתיקה, ואני ישבתי שם בצד.
אחרי שנגמרה התפילה, הרבי גוהן
יצא מבית המדרש לכיוון חדרו.
הוא ראה אותי, האיר לי פנים.
שאל אותי מה, איפה הוא נהיה? אמרתי לו מקבוצת כנרת.
הוא מאוד מאוד שמח, או, קבוצת כנרת, אתה מכיר את אודי?
כן, באתי איתו עכשיו ממש היום.
אני מאוד אשמח אם נוכל לדבר קצת במשרד, הוא אמר לי.
ירדתי איתו למשרד,
ושמה וישבו שמואל ודוד בניות, בניות.
וכל השאר... עסקנו בבניינו של העולם הפנימי. כל השאר היסטוריה. כל השאר זה היסטוריה במובן מסוים.
יש חלקים מספים בסיפור הזה, אבל למעשה באותו חדרון שהרב ביגון סיפר לי על תהליך התשובה שלו,
והאיר לי פנים ולחץ את ידיי,
כן? וגילה כלפי יחיבה בלתי רגילה.
חזר לי האמון בעצמי,
האמון בחיי,
האמון בעולם,
האמון בעם ישראל.
-וכל זה בשעה אחת? -כל זה בשעה אחת. יש קונה עולמו.
זה לא פתר לי את הבעיות עד הסוף,
עכשיו יש לי את כל הדרך לעשות,
אבל זה נטע בוודאות יוצאת מגדר רגיל שיש טוב בעולם,
יש הכרעה, זה לא משחק בין הטוב והרע,
כן, שהוא לנצח ההתחככות הזו, בלי תכלית.
לא. זאת אומרת, הפסמיזם שאולי קצת הייתי נטוע בו,
נפתר.
איזה מין בחינה של ותלך לדרוש את השם.
ויאמר להשם, נכון, שתי לאומים, שתי גויים, שתי לאומים,
לאום אל לאום יאמץ, אבל רב יעבוד צעיר.
למעשה, הוא הניח בי את היסוד של התמימות השנייה.
הרושם שהיא אישיותו עשתה עליהם.
הניח בי את הוודאות שסוף-סוף אהיה חכם.
אני נעצור פה את הפרק הזה בגלל שאנחנו נצטרך לדעתי להרחיב
על באמת מה המובן של קונה עולמו בשעה אחת לעומת כל התהליך שבעצם רק מתחיל מפה.
אז זה נשמע בפעם הבאה אולי. בשמחה.
תודה לכולם,
אנחנו נמשיך בעזרת השם
מבט אל התשובה
בפרק הבא. תודה.
