שלום צופים שלום מאזינים שוב אנחנו פה בפודקאסט
שלנו מבט אל התשובה עם הרבי יואב מלכה
אנחנו עורכים מסע ודרך הסיפור האישי שלך שיש לו שלבים רבים ומעניינים חלקם מתחילים מאוד מוקדם והולכים ומתקדמים על ציר הזמן אנחנו בעצם בוחנים אספקטים שונים של תהליך ההבשלה הזאת ההיריון הזה הצמיחה הזאת של נפש שהולכת ומתעוררת להכיר את עצמה
להכיר את הזהות שלה.
אנחנו בשלב,
לאחר הפרק הקודם, שבו היית מדריך בצופים,
הועזבת משם,
ומה, לאן אנחנו הולכים מכאן?
כן.
אז שלום כמובן לכל הצופים,
מאזינים.
הייתי רוצה לדבר על עיקרון מנחה מסוים בהבנת הליכי תשובה.
יש נסתר ויש גלוי.
זאת אומרת,
הצד הגלוי של התשובה הזאת, אולי קצת במרכאות,
אבל הצד הגלוי הוא אותו דחף פנימי,
שלא נותן לנו מנוח,
לא נותן לך להסתפק
בצורת החיים הלא מעובדת
שאתה חי יותר.
אתה חי בתוך מציאות תרבותית,
משהו בתוכך נוטה לבקר את זה.
לכן אמרתי, גלוי
וקצת מירכאות.
מצד אחד הוא גלוי ומאוד ביקורתי כלפי הקיים.
האדם אפילו לא יודע למה הוא ביקורתי.
זה ישות נעלמת בתוכו,
שאנחנו קוראים לו נשמה.
וזה חלק רוחני
שהנפש לו תמלא.
היא לא שבעת רצון,
והיא מבטאת את עצמה בעיקר באי-נוחות
כלפי הקיים.
-הקיים זה פנימה אל תוכי? הקיים זה החוצה לסביבה?
מה שקורה בסביבה,
בנסיבות החיים שאתה חי, זה מה שמוצע לך.
אבל האיבר הפנימי הזה, האיבר הרוחני הזה,
יש לו ידיעה מאוד עמוקה של העצמיות שלו,
ויש לו, לאו דווקא לך, בצד המודע.
הצד המודע חש את האיבר הרוחני,
אבל הוא בעיקר חווה את הפרשות התהייה.
כן? הוא מפריש, האיבר הזה, תחושות של אי-נוחות.
מה זה?
מה אני עושה כאן?
מי האנשים האלה בשבילי?
מה זה המשפחה שלי?
מה אני עושה כאן? זאת אומרת, זה בדרך כלל ההוואי, זה בעצם הקודים, זה בדרך כלל,
כן? השאלות
שאותו איבר רוחני מייצר, אבל הוא יוצר תחושה בסיסית של אי נוחות.
מה, אפילו המשפחה שלך כאילו?
הזכרת משפחה. לא, זה לא היה כל כך, אתה יודע מה, במובן מסוים,
כן? אני לא הייתי רוצה להדגיש את זה, כי זה לא העיקר, אני חייב לדבר.
אני לא רוצה פתאום להפוך את סוגיית המשפחה, מעליב על המשפחה, זה לא העיקר.
לא זכור לי גם שזה אחת השאלות שהעסיקו אותי, כן? רק מביא את זה באופן כללי.
זה הצד הגלוי שבמסע,
שהוא במירכאות כי הוא גלוי ולא גלוי.
הצד הפחות גלוי זה ההבנה
איך באמת סוללים את הדרך לנשמה.
היא אומרת מה שהיא אומרת, היא מביעה חוסר שביעות רצון.
איך אני,
בתהליך בכירי עכשיו,
נעזוב את הקדוש ברוך הוא, מה שהוא מחולל בחיי,
נעזוב את זה כרגע, זה אמנם צד חשוב,
אבל הצד הנסתר הוא
הוא איך באמת משלבים בין התחושה הפנימית הזו של חיפוש משמעות
לבין מה שאתה עושה בחייך.
המפגש בין שני החלקים האלו,
החלק העצמי, המקורי, השורשי הזה, שיודע את עצמו,
לבין צורת החיים המקרית, המזדמנת.
איך משלבים ביניהם
כדי שהאוהל יהיה אחד?
איך משלבים את היריעות האלו?
את היריעה של העצמיות,
הדוחפת לגילוי
והיריעה של המקריות של החיים כמות שהם נחבים בחיצוניות
במקום שאתה חי, בזמן שבו אתה חי, אנשים שאיתם אתה חי
יש פה שדה התרחשות שלכאורה הוא לא מתואם
במודעות שלנו, הוא לא מתואם עם החלק הנסתר
ונמצא
שאדם שמגשש את דרכו למשמעות
הוא נמצא בתהליך של ניסוי ותהייה בגלל הדברים שציינתי כעת
ניסוי וטעייה.
אגב,
תהייה, תעייה, גם, איך שאתה רוצה.
זה יכול להיות תהייה בטעייה או תעייה בעין, זה מוכרח אגב,
בטעית בעין,
זה מוכרח להיות ככה.
ופה אין מנוס כמובן מלהזכיר באופן כללי את ריבונו של עולם. בתוך תהליך הטעייה והטעייה,
ריבונו של עולם נותן רמזים בדרך.
והשילוש הקדוש הזה,
סליחה על השימוש בה,
הצד הגלוי,
הפנימי,
נסיבות החיים היום יומיות,
לריבונו של עולם. זה קצת מזכיר את הביטוי שלושה שותפים שבאדם.
ממש כך, ממש כך. שוב,
במבט, בפרספקטיבה, אני יכול לזהות היטב את
העקבות של הקב"ה בסיפור שלי.
אוה, אבל זה אולי באמת בדיעבד. מה קורה כשזה תוך כדי?
כשזה קורה, אין לך שום ודאות.
אתה נישא על גלי ההתנסות.
תראה, זה יהיה,
אמנם פעם שעברה אני אמרתי שהבצופים
דיברתי על איזשהו זיהוי של הזדמנות
לעסוק בדברים היותר פנימיים, על נפש האדם,
על המצוקות שלה שבאו דרך התלמידים.
היו תלמידים שדיברו איתי באופן אישי, כמו שסיפרתי בשבט הכרמל בחיפה,
סיפרו איתי, דיברו איתי על לבטים שלהם.
היו הרבה סביב סוגיות של בינו לבינו, כן וכולי.
זאת אומרת זו הייתה הזדמנות לדבר על
לא על השכבה החיצונית של החיים אלא לנסות להעמיק מעץ.
בזה ראיתי ממש
הזדמנות מיוחדת במינה להתקדם למטרה שלי.
עצם העיסוק עם נפש האדם
זה נותן לך תחושה שאתה מתחיל לגעת בדופק.
קצת מתחיל לגעת, אתה אפילו מרגיש אותה.
אז להגיד לך שהכל ניסוי וטהייה?
היו נקודות שהרגשתי את הנגיעה האלוקית. שוב, אולי אלה שמות לזה, אני ידעתי שזה אלוקי.
אבל עצם העובדה שהכרתי את בני הנוער האלו,
וזה הוליד בי את הוודאות שביום מן הימים אני האדם שעוסק
גם בבירור אישי לגבי עצמי, וגם לעזור לאחרים לברר.
עצם העובדה שזה קרה בעקבות העבודה שלי בצופים,
למרות המשבר שהיה בסופו.
הייתה לי תחושה שלקחתי מזה משהו שהייתי צריך לקחת ואני אמשיך הלאה.
זאת אומרת,
הניסוי והתהייה,
יש בו רמזים,
שהאדם החילוני,
הוא לא יודע לקרוא להם בשם המתאים,
אבל הוא מרגיש רוח גבית
מסוימת שדוחפת אותו,
הייתי אולי כבר בשלב זה אולי מגזין ומשתמש במילה הזו,
לייעוד שלו.
איזה סוג של...
אני חייב לומר ששם טעמתי משהו מטעמו של הייעוד.
עכשיו, אני לא רוצה להגזים בזה יותר מדי,
כי זה נותן, יוצר אווירה, כי לא נשכתב את ההיסטוריה.
כאילו,
מה הרגשת אז? אל תהיה איתנו עכשיו טיפוס של בית המדרש,
ותביא לי פסקאות של הרב. אני רוצה לדעת מה הרגשת אז בגיל 26,
ו-5, אני רוצה לדעת מה הרגשת.
כשהיית בצופים, אז עכשיו תשתמש לי במושגים אמוניים,
שאתה לא הכרת אותם בכלל.
אז אני אומר,
באותה תקופה של תהייה וניסוי,
בד בבד עם העיסוק בנפש שלי ובנפש החניכים,
הרגשתי שאנחנו נוגעים בנקודה יותר פנימית.
ואולי שם, בנקודה הפנימית,
מתרכז,
הייתי אומר,
מתרכזות השאלות המשמעותיות של החיים.
יופי, אנחנו לא מקבלים את החיים מאוד שהם.
אנחנו מעיזים לשאול היום שאלות.
הרגשתי שזה שלב הכרחי,
עם כל הסיכון שבו,
של האדם השואל, המתלבט,
היו כאלה שיגידו לך, תזרום על חיים, מה אתה מתחיל לשאול? פתאום אתה נהפך, אדם שואל.
עם כל הסיכון שבדבר, הרגשתי באותו עידן של שאלות
וגישושים אל תוך נפש, הרגשתי בחינה של
ותאמר אם כן, למה זה אנוכי?
התקרבתי יותר להתרוצצות הפנימית,
כן, הפנימית, שבין הנשמה לגוף.
אותה התרוצצות.
שמריבים בנחלת שתי עולמות, איך שלא נקרא לזה, שעוברת על בתי, בתי מדרשות, פתחי בתי מדרשות,
יעקב מפרכס לצאת, היינו הנשמה,
שעוברת על פתחי
עבודה זרה,
עשם מפרכס לצאת, תפיסת העולם הזה כעולם בפני עצמו מנותק משורשו, זו העבודה הזרה בעצם.
התחלתי להתקרב להתרוצצות הפנימית ולהאזין לקול של יעקב,
לא ידעתי לקרוא לו בשם,
אבל זה משהו מהותי, משהו שמבטיח לי משהו גדול, שאני רחוק ממנו, אבל הוא מדבר עליו.
ויחד בד בבד,
עם הקליפות, עם הצדדים החיצוניים,
שהם מושכים לכיוונם.
המתח הזה,
שהתחיל, הייתי אומר, להתברר יותר בעקבות משבר הצופים,
הוא נתן בי תחושה, אני מנסה לא להגזים כעת,
ולשכתף את ההיסטוריה, נתן לי תחושה של ייעוד.
יש לי שאלה,
האם הדבר הזה לא יכול בעצם להוביל לכיוון שנקרא לו עולם הנפש, פסיכולוגיה, בלי כותרות דתיות, בלי כותרות אמוניות, רוחניות?
ויש הרבה נפשות שהדבר הזה מרווה אותן, ממלא אותן,
ולא רואים שום סיבה להמשיך את ההתרוצצות הזאת הלאה.
יפה,
שאלה עצומה.
זה מכריח אותי,
זה מכריח אותי להתעמק, להתעמק
ולדבר על התשובה לשאלה הזו.
קודם כול, זה נכון
שיש אנשים שהעיסוק שלהם בתורת הנפש
זה כדי להגיע לאיזונים,
לשפיות,
לניהול רגשי וכולי וכולי.
מעניין שאצלי,
כשעסקתי בנפש שלי ובצרכים שלה, זה לא נעצר שם.
שוב אני אומר,
אני לא משכתב את ההיסטוריה נחידה, שאני מדבר על חוויה
באותו הזמן.
זאת אומרת,
ההתענייניות שלי בנפש
היא לא הייתה כדי לחשוף את הרבדים
היותר תפקודיים של הנפש.
אריסטו,
ענווה,
הסתפקות במועט.
כלומר, תפקודים נפשיים שמביאים לאיזשהו איזון,
לאיזושהי הרגשה של ניהול רגשי נכון.
זה מעניין.
לא שזה לא היה ידוע לי,
אבל משום מה,
גם לגבי האפשרות הזו,
אותו איבר פנימי,
לא אסתפק בזה.
זה מאוד מעניין.
זאת אומרת, לא הסתפקתי בזה שאני שולט על מידת הגאווה,
כי הגאווה מזיקה לי וגורמת לי בעיות ובושות וביזיונות.
לא חיפשתי את הפתרון הזה.
כשחיפשתי אחרי הענווה,
או שהרגשתי את שלילת הגאווה,
הרגשתי שעל ידי זה אני מתרחק מאותו איבר פנימי.
זו לא הייתה שאלה נפשית גרידה.
היום אני יודע שעצם השתרחבתי לעבודה נפשית זה נשמתי.
ולא הנפש בפני עצמה עם החוקיות שלה.
אדרבה,
זו הנשמה כפי שהיא מתגלה בתוך הנפש.
ושתמיד שאלתי את עצמי,
למה לא מספיק להיות אדם שלו ושקט, לחיות בטבע ולהרגיש... למה?
הרגשתי שכל עולם הטבע, גם הנפשי, הוא רק משל.
הוא רק משל שנמשל מסתורי מאוד, שאין לי מושג מי הוא,
מתגלה בתוכו.
מתגלה בתוכו.
זה משל יפה, יהיה יפה ככל שיהיה,
אבל הוא עדיין נורא משל.
עדיין? משל.
זאת אומרת, כשאני יצאתי לטבע,
הרבה טיילתי בטבע, אהבתי מאוד מאוד את הטבע.
גם התרפקתי עליו כהזדמנות להשראה ולכתיבה וכל מיני דברים.
אני זוכר את הזמן שהטבע פסק להיות התכלית,
ומשהו בתוכי הרגיש שהוא סך הכל שחקן בתוך משהו הרבה יותר כולל.
זה היה מאוד מוזר.
זה היה מאוד מוזר.
כן, זו תקופה שפתאום הבנתי שכל האנרגיות הטבעיות והנפשיות כשלעצמן,
שניסיתי לשאוב מהם עידוד וכוח,
הן בעצם סך הכל תפאורה
או שדה גילוי למשהו שהוא עמוק מהם.
אותו איבר רוחני פנימי שאת שפתו לא הכרתי בכלל,
הכרתי רק את הצד המתריס שבו,
את הצד השואל והמתלבט שבו, חסר הסיפוק הביקורתי והשיפוטי,
כמו שקראתי בשיר,
הוגן ננעץ בנצולות היגון,
חדל לתקתק.
זאת אומרת, האיבר הרוחני הזה הוא בעיקר זיכה אותי בחוויות של
למה זה אנוכי?
אם זה ככה, אני לא רוצה כלום.
זאת אומרת, זו הייתה חוויה, חוויית אין, חוסר עצום.
אבל מה שרוצה להגיד לי, עניין השאלתך,
זה באמת בדיוק הנקודה הזו.
אצלי העניין של פסיכולוגיה גריידה
היא לא הייתה אופציה.
זה לא סיפק.
ממש באותה מידה שאוכל טעים לא מספק אותי,
ככה לא סיפק אותי פסיכולוגיה בפני עצמה,
עם כל האפשרויות שיש בה,
עם כל הדרך הארץ הקודמת לתורה,
יש בה זה לא הספיק, משהו משך אותי לחפש משהו הרבה הרבה יותר עמוק
בתוך
העולם הנפשי שלי.
הדמות הזו שאתה מציג פה,
דמות שלך,
כן, שהייתה
בלתי מסתפקת
ומתריסה ומלאה סימני שאלה ואתה גם אהבת אותה
או היה קשה לך איתה, עם עצמך?
יכולת לראות גם את האשרי החלקי שאני כזה, וטוב לי שאני לא כמו
אחרים שאולי נוח להם בעולם.
התשובה היא כן ולא.
תשובת הכן,
והכן הוודאי,
הרגשתי אותה בעיקר
שחוויתי את החוויה הזו ביני לבין עצמי.
חוויית הלא
הורגשה בגלל השוני שלי מהחברה.
זאת אומרת, הייתי מושפע מעט מהשאננות החברתית
שהציגה מראית עין של טוב לי בקיבוץ.
יש שיר כזה של דודו זכאי,
טוב לי בקיבוץ, עם השקט והפנאי, וכן הלאה.
מראית העין של הטוב לי בקיבוץ
גרמה לי לא פעם לחשוב שאני אדם משונה,
אדם מוזר,
שאין מקום לחוויה הייחודית שאני חווה בתוך עצמי.
אבל אתה יודע מה אני עשיתי?
כדי לשמר את
ההשלמה שלי עם התהליך הפנימי הזה בתוכי,
הייתי מתבודד.
הייתי שומר על הייחודיות שלי.
יותר ויותר נעשה אדם שנמצא עם עצמו, מתבודד עם עצמו,
כדי לשמר את השיח הפנימי
עם כל הקושי שבתוכו,
עם כל ה-והתרוצצו הבנים.
אבל בתוך ההתרוצצות הזו, כשחוויתי את זה בנימין עצמי,
הייתה איזו ודאות שהסוף יהיה טוב.
רק שהתערבבתי עם החברה, שהתבוללתי עם החברה,
וספגתי את הקולות
החיצוניים יותר,
את מרית העין הקיבוצית של סוף שנות
ה-60 בואכה שנות ה-70,
שם לא תמיד הייתי שלם עם המיוחדות שבי.
וזה עיכב אותי.
זה עיכב אותי כי ניסיתי להידמות לאחרים.
כשהתבוללתי,
ניסיתי להידמות לאחרים.
-ממכאן מתחילה אולי ההחלטה לנסות את מזלך
מעבר ל...
למעשה, החוויה הזו בצופים,
היא נתנה לי תחושה
שאולי
ארץ ישראל
אין פה את הקרקע המתאימה לסוג הבירור שאני עושה.
אם אני רוצה לעשות אותו לבדי,
יותר מורכב, הרגשתי שאני רוצה לעשות את זה עם אנשים,
לעשות את זה עם חבורות,
לעשות את זה עם...
ובתוך מסגרות לא נתנו לי לדבר בשפה הזו.
והרגשתי שאני חייב למצוא
אזור תרבותי שיש שם חופש מוחלט לעשות את הבירורים האלה, גם ביחידים
וגם בקבוצות.
סמינרים, סדנאות,
אפילו תואר.
פה זה עוד לא היה מפותח.
לא, ממש לא.
ודאי וודאי. איפה כן? בקיבוץ שבו אני הייתי.
ואיפה כן?
בחו"ל.
זאת אומרת, ככה חשבתי.
שוב, הכל זה דמיון, אמרנו כבר יש ניסוי ותהייה.
זאת אומרת,
הרושם שהיה לי, בעיקר
שקלטתי מהמתנדבים
שהיו מגיעים לקיבוץ,
כל השנה היו מתנדבים בקיבוץ, בעיקר בתקופות הקיץ הם היו מגיעים בעשרות.
בזמני השיא היו אצלנו משהו כמו 100
מתנדבים בקיץ מכל הארצות מאירופה כולה כמעט כולה
להוציאו להם מזרח אירופה
ומארצות הברית
בכלל
ארצות הברית קנדה אוסטרליה
המפגש שלי עם אותם אנשים
לא הבנתי את שפתם כי לא דיברתי אנגלית
אבל הם הרשו לנו לילדי הקיבוץ לשבת בחדרים שלהם
להיות נוכחים בחדרים שלנו
ולהתרשם
לא סילקו את העיניים, היינו באים לשם ילדים צעירים,
יושבים בחדרים של המתנדבים
ומתבוננים במעשים שלהם.
אחד מנגן וגיטרה על צורת השיח שלהם,
הנינוחות הפנימית הזאת,
התלבושות שלהם,
ועוד כל מיני דברים שהם פחות חיוביים.
עזוב את זה כרגע,
אבל כל הדברים האלו מבחינתנו,
במודע שלא במודע זה נתפס בעיניי כסדנה לחיים.
הרבה יותר בטוח
הרבה יותר פתוח, הרבה יותר רחב, הרבה יותר מאפשר,
נקרא לזה ככה.
אהבתי את זה.
אגב, שם נוצר המגע הראשון שלי עם הגיטרה.
במפגש היה לי עם אחד המתנדבים, קראו לו ג'ים,
כן, קראו לו ג'ים, הוא היה במקורו גרמני,
אבל הוא עבר לארה״ב עם משפחתו בגיל צעיר,
הוא היה נגן גיטרה מופלא,
וכשהייתי יושב,
בעיקר בחדר שלו הייתי מגיע בזמן שהיה מנגן,
הוא היה מחבב אותי מאוד,
הייתי נער צעיר אז, הוא היה מחבב אותי מאוד,
ומנגן.
ומנגן לפניי, לפעמים ככה מנסה לדבר איתי, לדבר ככה סימנים, שפת הסימנים.
והוא הראשון שאמר לי, אחרי כמה פעמים שנפגשנו,
הוא אמר לי, עכשיו אתה תיקח את הגיטרה ותתחיל לנגן.
אמרתי לו, אני לא יודע, אני מגיב,
אתה תיקח ואתה תנגן.
נתן לי את הגיטרה שלו,
שמתי את הידיים,
בסדר, נגע לי פה, אז אני קצת כיוון את האקורד,
אעשה ככה,
עשיתי אקורד, יופי, עכשיו אתה יודע שיא, עכשיו נעבור לג'י,
כן וכולי.
בואו התחיל למדתי ומגיעים לגיטריון.
אבל נעזוב את זה, זה לא העיקר.
מה שחשוב
הוא שחברת המתנדבים בעצם פתחה לי פתח להבין שיש עולמות נוספים.
הייתי אז כמו במשל המערה של אפלטון, עד אז.
אתה בתוך המערה ואתה רואה מחוץ למערה צללים,
ולזה אתה קורא אדם,
אבל אתה אדם ולא רואה באמת, זו הייתה המציאות.
המתנדבים הביאו תרבויות מאוד מגוונות ובפרט שאם היו מערבבים עושים את הקורקטייל התרבותי בתוכם,
בתוכם, בחדרים, בדיסקוטק,
בערבי ריקודים, בערבים כאלו ואחרים.
היינו שם,
אני לא הייתי מפסיד ערב כזה כמעט,
הייתי שם לראות אותם.
בגיל צעיר לא יכולתי לממש את כל רוחב האפשרויות האלו,
אבל אז,
אחרי המשבר בצופים,
פתחתי את הפנקס
אני הייתי אוסף את הכתובות של המתנדבים
מתוך מחשבה שאולי ביום מן הימים
אני אגיע לארצות האלו ואני אפגוש אותם.
והזמן הזה אכן הגיע
פתחתי את הפנקס
התחלתי לטייל בארצות הברית, אחרי זה באירופה
עובר כתובות, פה בשוודיה מתעכב
פה מתעכב בהולנד, פה בבלגיה
ופותח את האנשים
מבחינתי חוץ לארץ הייתה הזדמנות כביכול לפגוש את הבירור הזה בצורתו החופשית.
לעמיתו של דבר,
הקדוש ברוך הוא התערב, או כך נסתר,
קלקל לי את כל התוכניות.
לא הצלחתי להגיע למצב,
או מה שנקרא, לישיבת ויפסנה אחת.
הייתי טרוד רק בבירוקרטיה של להסדיר את הגירוש שלי מארצות הברית.
באתי, באתי לארצות הברית, נחתתי בשדה התעופה,
עברתי במסלולי ירוק,
שזה אומר שאתה מצהיר שאין שום דבר שצריך,
אתה לא חשוד,
נותנת לך אפשרות להצהיר על עצמך שאתה בסדר,
מסלולי ירוק,
אבל מישהו מהשוטר החליט שהוא לא מאמין לי,
לקח אותי לאחור,
פתח לי את התיק
וראה דבר שאסור שיהיה שם.
שם בשדה התעופה למעשה לקחו לי את כל הניירות,
ואני הייתי אמור לעבור חקירות
במשרדי ההגירה במנהטן
כי נחשדתי בכוונת הגירה לא חוקית.
הם צדקו.
כוונתי הייתה להשתקע בארצות הברית.
הם צדקו.
אח שלי היה כבר שנה לפניי ונשא.
אני למעשה הגעתי לאמריקה ביום החתונה שלו.
כן, ממש ביום החתונה, או יום לפני החתונה.
אני נחתתי שם.
באתי לחתונה באמתלה והכוונה הייתה להישאר.
היה לי כבר בת זוג אפקטיבית לצורך הגרין קארד וזו הייתה התוכנית אבל באותו אירוע שהיה בשדה התעופה
עצרו אותי,
חיתתו לי בתוך המזוודה
ובעקבות סדרת שאלות ששאלו הכשילו אותי בלשוני
ונחשד אותי בכוונת הגירה לא חוקית
לא עזר לי שניסיתי להגיד שאני בדרכי לקרנבל בברזיל היו שאלות ותשובות
שצריך לדעת מה להשיב על כל שאלה.
זה לא עזר.
והם התחילו לחקור אותי.
זומנתי לחקירה
במשרדי ההגירה במנהטן.
שבתי על סדרת שאלות ארוכה בכל פעם.
היה לי חוקר נפלא, יהודי,
שמאוד מאוד אהב אותי.
במהלך החקירות אנחנו מאוד התיידדנו,
ואני הייתי בטוח שהוא משחרר אותי לחופשי.
בסוף הפעם השנייה שהוא חקר אותי,
אדון גולדמן, הוא היה יהודי,
על הדש פה, דש,
היה לו פה איזה מין כזה,
איזה מין טס זהב כזה כתוב עליו, כן, שם שלו.
ובסוף החקירה השנייה
הוא אומר לי, זה לא סוד שאני מחבב אותך יואב,
אבל הגעת בתקופה לא טובה,
לארצות הברית, זו תקופה שלוקחים קצר מאוד את הנושא של הגירה לא חוקית. אם היית בא בתקופה אחרת,
הייתי עכשיו משחרר אותך,
תצטרף
אלינו לקהילה האמריקאית,
אתה בחור טוב, שיריבו כמותך, מה הבעיה?
אבל אני לא יכול,
אין לי אפשרות.
ולא, למעשה שלושה חודשים הייתי בארצות הברית, כן? לא הצלחתי לסדר שום דבר, כי הייתי תחת העין הפקוחה של משרדי הגירה, לקחו לי את כל הניירות,
הייתי מוגבל לתחום המושב של
מדינת ניו יורק, לא הייתי יכול לעשות לשום מקום.
הייתי צריך להתייצב לחקירה מדי פעם,
חקירה שנמשכה לפעמים שמונה שעות אפילו.
והוא אמר לי בסוף החקירה, בסוף החקירה השנייה
אני אנוס
לגרש אותך.
אבל מכיוון שאתה בחור טוב,
אני מאוד מחבב אותך.
שתי הקלות אני נותן לך,
כי אני מצפה שאולי ביום מן הימים תחזור לאמריקה.
אני מאוד אשמח אם תחזור לכאן.
דבר ראשון,
אני נותן לך הרחקה לשנתיים בלבד.
בעוד שנתיים,
שתהיה מחוץ לארץ הזו,
תבוא למשמרת שלי,
אתה אזרח מיד.
זו הקלה הראשונה שאני נותן לך.
הקלה השנייה,
כל מי שמורחק,
מצמידים לו שוטר
עד שהוא עולה למטוס.
אני לא מצמיד לך שוטר, יואב,
אני יודע שתעלה על המטוס.
זה קשור קצת לשאלה, לא, לא, נעזוב את זה.
כך הוא אמר לי, שתי הקלות.
אוקיי. הוא צדק.
עליתי למטוס.
עשיתי דרכי לאירופה בתור מקום לשהייה זמנית.
לא שם היה אמור להיות הבירור שלה, והתכוונתי.
לשעות זמנית, שנתיים.
בינתיים לראות את כל הלהקות הגדולות,
ג'נסיס, יס, קאמר,
כן?
ואז לחזור.
ואז לחזור לאמריקה.
היה לי כבר מקום לעבוד בו באנגליה, הייתי אמור להיות מלצר או משהו כזה.
אבל לפני שהשתקעתי לאירופה,
הגעתי לאירופה,
לפני שהשתקעתי לשנתיים,
עשיתי, עשיתי קודם כול טיול.
עשיתי טיול, לא, זו טעות,
הסדר היה אחר.
אני סיימתי את תקופת שירותי באירופה.
שמונה חודשים.
היה לי,
שמונה חודשים אספתי סכום כסף גדול,
זאת אומרת, הייתי צריך להיות עוד
לתקופה כולה, של שנתיים.
אבל אחרי שמונה חודשים היה לי סכום כסף גדול,
ואמרתי נעשה הפסקה בעבודה ואני אטייל באירופה.
ואז אני אמשיך את הזמן, את יתירת הזמן.
עליתי על רכבת טרנס-אירופית עם כרטיס נוער וטיילתי בארצות
שהיו לי שם ידידים,
מתנדבים.
הייתי נעצר בארץ מסוימת לי יומיים שלוש.
בדרכי חזרה לפריז, שזה היה המקום שבו לנתי בעצם אצל קרובי משפחה שלי,
בדרכי חזרה לפריז,
התעכבנו במהלך הנסיעה, התעכבנו, הרכבת התעכבה בניס או בניצה
בעברית, ניס זה עיר קיץ בדרום צרפת.
הרכבת התעכבה שם בשעה מאוחרת של הלילה
וכל הנוסעים היו צריכים לרדת מהרכבת ולחזור לרכבת בשמונה בבוקר.
בינתיים נמצא כל אחד מקום מגורים בעיר.
ואני הייתי עמוס כסף, כל הכסף היה עליי,
באנו כל מי שכאלה, הכל היה עליי.
והתחלתי לשוטט בעיר לחפש אכסניה ופתאום פגש אותי
בדרך איזשהו עני קבצן,
הוא היה מאוד מלוכלך,
מרופט,
זה היה קר, גם ירד גשם,
הוא גם היה רטוב והוא היה עולה אשה אדים של קור,
כן, זכור לי, והוא רץ לעברי,
הוא ירד והשתטח וממש נשט לי את הנעליים וביקש ממני אוכל,
אוכל, אני רוצה ל...
הוא דיבר באנגלית במבטא ערבי.
מאוד התרשמתי מזה, הלב שלי התחיל
עזרה לזולת,
עזרה לזולת.
המצב שלו מאוד נגע לליבי,
ואמרתי לו, אתה יכול להירגע,
בוא נשב בתוך המסעדה,
תספר לי מה אתה רוצה,
אני אעזור לך.
ישבנו באיזושהי מסעדה,
אני רעב, לא אכלתי יומיים, וכן הלאה וכן הלאה, אני רוצה לאכול, תתן לי בבקשה לאכול.
שום בעיה בשמחה רבה, מה אתה רוצה לאכול?
אני מבקש לפניך, יש שם בגטי או משהו כזה.
אז הוא בא,
אתה רוצה בגט? לקח בגט באורך כזה,
מילא אותו בכל מיני בשרים וכל מה שהוא רוצה.
ישב ואכל, ואני מסתכל ומתענג.
איזה עונג זה היה לגרום טובה לזולת,
לשמח אותו.
הוא אכל את כל הבגט הזה, אחרי זה הוא קנה לו איזה קולה,
שתה,
אני לא אכלתי ולא שתיתי, הייתי סביבה, הכל היה בסדר,
רק הסתכלתי והתענקתי
על העונג שגרנתי לו.
הוא סיים את האוכל, את השתייה,
ואז אני אומר לו, מי אתה?
הוא אומר לי, קוראים לי אחמן.
אמרתי, מאיפה אתה, אחמן?
הוא אומר לי, אני ממצרים.
אני ממצרים.
מה אתה עושה פה?
היה לו תיק, היה לו, היה לו שק שינה אדום,
עם מזרוע מתקפל.
הוא אומר לי, אני ברחתי ממצרים.
לאן ברחת?
אני ערקתי מהצבא במלחמת אוקטובר 73 נגד היהוד.
הוא ערק מהצבא.
שכיתרו את הארמייה השלישית בסואץ,
הוא ערק
וחזר לכפר שלו.
בסוף המלחמה חיפשו את העריקים.
הוא ברח, הוא שמע שמתקרבים מהכפר, הוא ברח לשדה התעופה.
מז'אן
הוא הלך לאירופה,
ועכשיו הוא משוכנע שהבולשת המצרית מחפשת אותם.
והוא,
ישן כל כמה שעות הוא מחליף את המקום
ועם השק שלו
זה המצב שלו
ואז אני אומר לאחמד אני רוצה לספר לך משהו
קוראים לי יואב
ואני מארץ ישראל
אנא יהוד
אנא יהוד אני מארץ ישראל
ואני התגייסתי לצורת ההגנה לישראל
חצי שנה
אחרי מלחמת יום כיפורים
אמרתי לו את זה
באותו רגע שנינו התחלנו לבכות
התחבקנו,
התחבקנו,
ואז דרחקנו אחד מהשני,
ואז הוא מרים את השרוול שלו,
ומראה לי פה סיור של דגל ישראל ומצרים,
כתובת קעקע,
זה מצרים קוראים, משולבים,
וצועק מקלאב נאט ווארק.
הזוי,
הזוי, מסתבר שהוא פציפיסט מצרי,
שלא רוצה מלחמת בכלל,
איש משכיל, פשוט ערק, רצה חיים אחרים.
לא יאומן.
אמרתי לו, אחמד,
את הלילה הזה אתה תישן במלון?
לא עוד בחדרי מדרגות, הוא סיפר לי שהוא יושב בחדרי מדרגות,
הוא לא רוצה, הוא יפחד, הוא מפחד, הוא מפחד. אמרתי לו, תעשה לי טובה, אני נתתי לך אוכל, עכשיו תעשה לי טובה אחת קטנה.
אני רוצה שתישן בבית מלון.
הזמנתי חדר,
הוא הכיר את כל המקומות בעיר,
הנה פה יש אכסניה זולה, זה אכסניה, זה, זה.
עלינו לאכסניה,
נרדמנו.
אני נרדמתי, בכל אופן.
שלוש בבוקר, דפיקות על הדלת.
הפקידה שראתה אותנו נכנסים בערב,
היא אומרת לי,
הבחור שבא איתך עם השק האדום, הוא ברח החוצה.
עם החצף שלך. מה?
בסדר, הוא ברח, הוא מפחד משטרה וזה.
לא, כדאי שתבדוק. דיברתי קצת צרפתית.
אני מדליק את המנורה, לקח לי את הכול.
את כל התיק, היה לי תיק עם כל הכסף.
עם כל הכסף. יש שם סכום הגון שעבדתי עליו שמונה חודשים.
בצביעת בתים, צביעת דירות יותר נכון.
לקחתי את הכול.
למזלי נשאר לי כרטיס רכבת בתוך הכיס.
יצאתי החוצה, שמתי מכנסיים, הייתי חרף עם גופייה.
התחלתי לרוץ ברחוב ולצעוק:
אחמד,
Give me the money back.
You know my dreams.
I told you everything.
And now you broke all my dreams.
הייתי צועק לתוך הסמטאות,
אחמד, גיף מדמני, סוגי, סמטה אחרת.
אין קול בעילוני, אני מתרחק מהמלון,
השעה כבר רבע לארבע, נהגי מוניות, גשם, אני ברחוב.
מוזר ביותר, החלטתי להתחיל לחדור למלון.
אני מפנה את גבי לכיוון ההפוך,
איבדתי את הכיוון, התחלתי ללכת.
עוד פעם אני שומע איזה צעקה כזאת, צווחנית, כן?
מיסיה איסי.
אדון כאן כאן כאן, הפקידה ראתה שאני רץ, היא הייתה אמרה את סגרנית מה קורה, איזה אירוע קורה שם, ולהסתכל על הכיוון שאני רץ,
היא ראתה אותי חוזר,
אז היא אמרה לי פה בית המלון,
תבוא תבוא לכאן.
עליתי למעלה, אספתי את חפציי,
אמרה לי תדווח למשטרה,
ועליתי לרכבת, נסעתי לקרובי המשפחה שלי.
אתה יודע מה עשיתי ברגע שהגעתי לקרובי המשפחה שלי? הרמתי טלפון
ואמרתי לאימא שלי,
היא ענתה לטלפון,
זה היה אחרי עשר חודשים שהייתי בחו"ל.
אמא, אני חוזר לקיבוץ.
היא הייתה בל"מ מוחלט.
כשהיא שומעת אותה פונה לאבא שלי היא אומרת לו,
מיכאל, מיכאל, זה יואב, הוא חוזר לקיבוץ, הוא התרגשה נורא.
נורא הקטחי שאבא שלי הוא כזה ענייני, כזה קול, כזה.
תשאלי אותו מתי הוא נוחץ.
כזה.
הוא אומר שהוא בא, הוא אומר, תפני לי את הטלפון, תני לי את זה, לוקח את הטלפון. כן, יואב.
אבל אני חוזר לקיבוץ, מתי אתה נוחת? באיזה טיסה, באיזה טיסה.
מחר בחמש וחצי אני בשדה התעופה. טוב, נבוא לקחת אותך.
אבא שלי, אבא שלי. עוד לא סיפרתי על המשפחה שלי.
מי זה אבא שלי?
זהו, הוא הפרקטי, הענייני מאוד,
השומר את כל הרגע, שואלת קרוב קרוב ללב.
מאוד ענייני, כי הוא לא מתרגש שאני חוזר לארץ.
עליתי על מטוס,
חזרתי לארץ,
ומפה ואילך יש את נקודת המפנה שכבר
מפגישה את החול עם הקודש.
אז כאילו אחמד הוא שליח ה... תגיד מה שאת רוצה.
אני קראתי לזה נס בניס.
או גילוי אליהו. לא ידעתי מה לקרוא לזה, לא יודע שום דבר, לא מבין.
אני מדבר לך על תקופה של ניסוי וטעיין
של שלושת הגורמים האלו.
האיבר הרוחני הפנימי דוחף לאן שדוחף, נסיבות החיים
יוצרות התפאורה, מפגש ביניהם,
ריבונו של עולם מתבל,
וזה מה שקורה, מה אני עושה?
אני מוצא את עצמי
בליל שבת
בקבוצת כינן,
ושם קרה אירוע שלמעשה הוא כבר
מפגיש את החולבית הקודש.
וואו.
טוב, אנחנו נמשיך בעזרת השם פעם הבאה
בסקרנות גוברת לדעתי.
טוב, תודה רבה רבי. כל טוב.
לא משנה.
