שלום לצופים שלום למאזינים שוב אנחנו מדברים במבט אל התשובה עם הרב יואב מלכה
אנחנו כבר כמה וכמה מפגשים התקדמנו הרבה גם בסיפור החיים שלך הרב
וגם בסוגיות שבעצם עולות
מתוך הסיפור מתוך המשמעות מתוך הניסיון שהן רלוונטיות לתמיד שהן רלוונטיות לכולם.
דיברנו פעם אחרונה על איזשהו צמד צמד חמן של שני
מושגים מהות ותהום שבאותן אותיות אתה רמזת והגדרת בעזרתם
את הסוג של המאזן כוחות כביכול בתוך הנפש
שמכוון כל אדם איכשהו כנראה לשאת עיניים
אל מחוצה לו, למקום רחב יותר.
בוא נתחיל מפה ונתחבר לגלגול הבא, לשלב הבא, לסיפור אישי שלך ונראה לאן זה ייקח אותנו.
אז שלום גם לצופים, גם למאזינים.
נכון, דיברנו על עניין של מהות ותהום,
ואולי הייתי מגביל את זה למושג יותר עממי.
איך אומרים? מה שלא הורג,
מחשל.
מה שלא הורג, מחשל.
אנחנו מוצאים את זה גם בטבע, אגב,
חזיון שהוא קיים אצל בעלי חיים,
למשל ביצת הפינגווין,
כן ההורים לא שוברים את הביצה
למרות שהם נוכחים שם במעמד המופלא הזה של הבקיאה
הם לא עושים שום, לא נותנים שום עזרה פיזית
לאפרוח שנתון בתוך הביצה
ומי שיודע ביצת פינקווין העובי שלה הוא
סנטימטר וחצי או משהו כזה כמדומני של סידן קשיח מאוד שצריך לעמוד בתנאים של הקוטב הגרומי
וכשמגיעה שעת הבקיאה האבא והאימא נמצאים שם
זה אחרי שהאימא חוזרת מהמסע הארוך בים של חודש וחצי
חוזרת עם בטן מלאה בדגים
והאב צריך לשמור על הביצה בין כפות רגליו
הוא עושה איזה חודש וחצי של זמן היעדרות
והנה עכשיו הם שתיהם מגיעים בדיוק למועד של הבקיעה
ונשמע טוקטוק מתוך הביצה
הם לא מעיזים לעשות שום פעולה אקטיבית
לעזור
להפרוח לבקוע
הם מעודדים, הם משמיעים קולות, פרוסים כנף, משמיעים קולות,
אבל הוא מנקר מבפנים, פתאום איזה סדק
קטן שבקטנים,
כמה אנרגיות צריך להוציא כדי לתקוע מן הביצה.
והם רואים את הסדה, הם ככה רוצים כבר לראות אותו באוויר העולם,
אבל הם לא ייתנו את המכה עם היד, בשום אופן.
עד שהוא יוצא בכוחות עצמו,
מיד כמובן מטפים אותו בפוך
הנפלא שלהם כדי שסופו את השגל לא יסחפו אותו ויקפיא אותו למוות,
וכך מתחיל מסלול החיים שלו.
בעל תשובה קטן.
בעל תשובה קטן.
מה נמשל? תהליך הפגיעה
הוא תהליך מאוד מורכב.
הגרעין הפנימי שהתחלנו לדבר עליו בטיול השחר,
שאפילו הציץ שוב
והכריז על מציאותו בשבת בר מצווה בלוי,
ואחרי זה טוויסט
מדאיג בעלילה בסוגיית הסם
שהוליד המשבר. הצבא,
כל הדברים האלו
הם בעצם מהווים את התשתית של חדר הלידה או של חבלי הלידה.
סוג של נכסה ונגלה.
הגרעין
הוא נכסה ונגלה.
ואנחנו בעלילה הזאת,
בעלילת הסם שהייתה חד פעמית ואני מדגיש את זה,
כי אני לא רוצה עכשיו פה לבוא וליצור איזה רושם כזה כי היו חייבים לעבור דרך הסם.
זה נסיבות החיים שלי.
אני לא מציע את זה לאף אחד.
אני מסביר איך זה קרה אצלי.
זה לא איזה מפתח.
לא מפתח, ממש.
זה מה שהיה אצלי.
אני רוצה לומר, ואמרתי, זה שחוויית הסם היא,
אם אנחנו זוכרים,
איך התייחס לי לגאיית הפרות.
נכון. מוג לב,
עריק שכמותך,
ברחת מן החיים,
חזור לחיים וחרוש בהם
במחרשת חלומך.
כן. זה היה המסר.
המסר הזה הוא מעודד.
הוא מעודד, מסר מעודד שבהחלט נותן תנאים טובים לגרעין,
אותו גרעין שמתאמץ להיוולד.
הוא פוגש אותו,
הוא פוגש אותו, מתכתב איתו, הוא מעודד אותו.
בלי שאני אפילו יודע ומודע לזה.
אבל החוויה של סתם יש בה גם חינאה של סמתם.
ושמתם את דברי אלה, אל תקראי סמתם אלא סמתם.
יש בו גם
צד חיובי.
אחרי זה באה תקופת הצבא,
שהוא מבחינתי חורף ארכטי.
חורף.
סליחה שאני אומר את זה.
אני לא אידיאליסט גדול,
ולא מצאתי את הכוחות להיות רב בעלים בצבא.
אני הייתי מאוד קנאי
לעובר הקטן שיש בתוכי,
חלוש כל כך,
עכשיו להביא אותו לתנאים כאילו
הוא עוד ימות בתוך הרחם.
זו החוויה שאני חוויתי.
היו אחרים שלא היה כמוני.
אריות שבחבורה,
הייתי בנחל בני משקים שהיה אז מקבילה של צנחנים אני יודע מה,
כולם אריות, נפלים של טייס ושל שייטת, כפולה,
ואני כזה משלבים כל כך ראשונים,
שאולטרסאונד,
כשהוא מסתכל פנימה אל תוך הרחם שלי רואה שם גרגיר אפונה קטן תקווה עצומה יש בזה זה הקטן גדול יהיה מצד שני צריך להיזהר עם הבטן הזו
אישה באירועיון לא יכולה לעשות כל דבר
היא צריכה להיזהר
זה על סיפור, הנה, זה, הצבאים כן, זה, זה, זה,
זה עוד איזשהו מימד שקצת כלפי חוץ לכאורה הוסיף להסתר פנים.
לכאורה.
כן. הוסיף להסתר פנים.
אבל קצת במובן שלילי, נכון אם אני מבין נכון. זאת אומרת,
יכולת להגיד יותר הצבא לא מתאים לי.
אולי מסובך יותר להגיד
אני עכשיו צריך משהו אחר כזה וכזה על מנת לפתח משהו נוסף.
זה יותר חיובי, יותר שלילי. זה יותר נגד הצבא, או יותר בעד
מה שאולי קורה אצלך, ואתה אולי עוד לא יודע לקרוא לו שם? בעד מה שקורה אצלי. אגב, זה דבר שכיח. היום יותר שכיח.
בזמננו.
לא עלה על דעתו של קיבוצניק לומר דבר כזה.
זה לא ייתכן שאתה לא מתגייס,
ואם אתה מתגייס, וכשאתה מתגייס אתה מתגייס ליחידה קרבית דווקא. זה לא משנה באיזה שלב עיבור אתה נמצא.
כקיבוצניק אתה הטובים לנחל, הטובים לצנחנים, הטובים לטייס,
אתה רוצה לעצמך שם.
איך אתה, מה אתה מעמיד מול זה בעצם בתקופה הזאת? הבנתי,
הצבא
לא בשבילי כרגע, מה אתה אומר כן לעצמך?
אני מבין, זה לא פשוט.
בטח לא. תראה, אני לא עבריין,
אני לא עבריין, אני סך הכול די איש חוק,
אבל הצבא גרם לי לעבור כמה גבולות,
שכתוצאה מהם מצאתי את עצמי
לא פעם
במה שנקרא כלא צבאי,
לא בגלל שאני וריאלט,
מחוסר יכולת לעמוד במשימות.
מחוסר יכולת. אני לא אפרט את הדברים כאן,
אבל אני פעמיים הייתי תקופות זמן מסוימות בכלא.
דווקא היום זה יכול לקרות לכל מיני אוכלוסיות.
לא רציתי את זה, אבל לא יכולתי לעמוד במשימות.
אני אומר את זה כאנקדוטה אבל זו קריאת כיוון לכל הסיפור שלי בצבא, להתנגשות העצומה שיש בין הצורך הנפשי שלי באותם זמנים
להמשיך ולעקוב אחרי העובר,
לנטר אותו,
להעניק לו את התנאים המיטביים לעומת הדרישות של הצבא,
אנקדוטה,
אני מלא את תפקידי, כן כבר לא הייתי בנחל,
יכול להבין שבנחל לא שרדתי יותר מזמן אחרי עבירת משמעת
קשה מאוד מסכנת חיים, לא יכולתי להמשיך לשרת בנחל,
הם הרחיקו אותי מהיחידה
ושירתתי בנ"מ,
ובנ"מ הייתי
בכלי,
טילים,
טיל קרקע אוויר, נקראת שפרה, לא משנה,
וכשאני הייתי צריך להיות בתא הכוון,
באופן משימתי,
קל וחומר באימונים,
תוך כדי מילוי משימה בסיני לפני ההסכם,
השלום עם מצרים, סיני את אבי עדינו עדיין,
שרם א-שייח, כל זה, תוך כדי מילואי משימה ומעקף
אחרי מטוס עוין במרחב,
בתא הכוון,
אני מנגן בגיטר.
אני מנגן בגיטר.
מנגן בלוז כזה,
מרגש,
מנסה לשמח את עצמי, מנסה לתת ביטוי לרגשות שלי בנגינה,
מנסה לעקוב אחרי הבכי של העובר פה בפנים,
ומנגן.
מנגן.
רגש כזה, רגש כזה. יש רגשות שבאו לידי ביטוי באיזה ג'אז קטן כזה. יש רגשות שבדרך כלל באו לידי ביטוי בבלוזים.
לא בבלוזים המהירים, אלא יותר באיטיים.
12 תיבות, בלוז איטי, עמוק, רגיש.
ככה אני ניסיתי לסעוד את העובר.
אבל לפתע נפתח תעכוון מאחוריי.
נפתח באיטיות, אני שומע את הקליק,
אני לא מפנה את הראש.
אני רק שומע את המפקד אומר לו:
מה זה צריך להיות?
ואני שותק.
תזכיר לי את זה אחרי זה.
ורותקתי לכמה שבתות.
וזה היה סינריו חוזר על עצמו.
לא יכולתי להיות נאמן
למשהו שמרחיק אותי מעצמי.
ובמצבים של ספק והתלבטויות הייתי מכריע לטובת עצמי.
ושם הייתה עבירת המשמעת.
שם התהוו עבירות המשמעת, במקומות שאני העדפתי את ההתכנסות פנימה.
את המעשה שמדגיש את הנאמנות שלי לעצמי,
על חשבון משימה כזו או אחרת, על חשבון מילוי של פקודה כזו או אחרת.
שוב, אני לא אדם רע,
אבל בנפשי היה הדבר.
הדבר הזה חזר בעצמו לא פעמיים ולא שלוש.
הצבא,
זה היה תקופה שאני נאבקתי על הגרעין הפנימי שלא ירד לטמיון,
שלא ירחיק, שהצבא לא ירחיק אותי מעצמי.
הייתי אוסף בקבוקים בבסיס בתל נוף,
כדי לקנות גיטרה.
בלילות, בלילות ירח במיוחד, הייתי מחפש בקבוקים,
כי אז אפשר לראות את הבקבוקים הם מצצים בחורשות והייתי אוסף אותם. כמובן שכמיסט היה רגיל,
אני מגיע לשם עם הארגזים שלי,
נותן לי את הפדיון ועושה אחר כך וכך עשרות שקלים.
עד שהספתי את הסכום של 300 שקלים,
נסעתי לתל אביב בכלל... שקלים ישנים.
כן,
כן, שקלים ישנים.
נסעתי לתל אביב 300 שקלים וקניתי את הגיטרה הראשונה.
והיינו יושבים בערבים ככה בסללה, בחצר של הסללה, מנגנים,
וכן הלאה.
טוב, זה מותר, זה בסדר, זה מותר לי.
אבל
הצבא שלי היה מורכב משני המסלולים האלה.
המסלול הצבאי בבחינת ההכרח
לא ישובח,
אולי אפילו יגונה,
והמסלול הנפשי
שניסיתי כמה שיותר לסייע לו ולהעניק לו תקציבים,
זה הסיפור של הצבא.
זה הסיפור. סיימתי שלוש שנים.
בלי חופשת שחרור,
כי בתקופת חופשת שחרור הייתי בכלא, 21 יום.
לאן מתקדמים מפה?
מסיימים צבא, הכל פתוח.
חול היה אופציה?
באותה תקופה? אני רוצה לומר משהו.
מה?
אני הייתי בטוח
שברגע שאני משתחרר אין מאושר כמוני.
יש לנו איזה מין כזו בדיחה.
כשאני אשתחרר אני אקשור את הקיטבק עם החבל
ואני אלך ברגל עד לבקום.
אין מאושר ממני.
סיימתי את ההצבעה,
לקחתי את הקילבק,
נסעתי קודם כל לתל אביב
לחנות מנגו, לחנות תקליטים,
קניתי תקליט חדש של רוי ביוקנן,
של ג'ף בק,
לא זוכר, זה היו אלילי הגיטרה שלי,
שמהם קלטתי המון המון אנרגיה שסייעה לי
להציב את סימני השאלה בחיי,
בעיקר סימני שאלה, בלי סימני קריאה.
כן.
ונסעתי לתל אביב, קניתי את התקליט החדש,
אני לא זוכר בדיוק של מי זה היה, אוי ביוקנן או ג'ף בק
יש לי תקליט, אני מגיע לקיבוץ, יש לי את הפטיפון,
הוא ממתין לי ואני יושב להקשיב.
נסעתי למקום, קיבלתי את דמי השחרור,
או אם לדייק עם דמי השחרור, קניתי פטיפון
בתל אביב, קניתי גם את התקליט ונסעתי לקיבוץ.
נכנסתי לחדר,
הייתי בטוח שמרגע זה אני מאושר,
אבל מצאתי את עצמי בדיוק באותה נקודת
קיפאון ושיממון שאפיינה את מצבי בקיבוץ לפני השירות.
כמו שאומר השיר,
אותה התפאורה, כן, אבל השפת ירדן וכולי, מאומה לא קרה,
אותו הדבר.
חזרתי לאותו השיממון,
בלי שום מומנטום.
שום מומנטום, שום
כוח תנע שבכלל היה מסוגל לפתח את העלילה בכיוון
הרצוי.
מצאתי את עצמי שוב ברפת.
הפרות קצת התפלאו לראות אותי אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי.
הייתי רפתן, והתנערו אותי.
הגעתי פתאום,
שוב אני רואה את כלנית,
שוב אני רואה את ורדה,
שוב את הפרות הנפלאות האלה,
כל אחד עם כמות החלב שהיא נותנת.
כמה כבר נפתרו במהלך הזמן שלא הייתי בשלוש שנים האלו.
יש פרות חדשות, צעירות, נמרצות,
שיאניות בכמות החלב שלהן.
אבל הכל חזר על עצמו,
הכל קפא.
הרגשתי שאם אני עכשיו כופה,
הביצה יכולה לקפור,
של הפינגווין.
אם עכשיו אני לא עושה פעולה של חימום,
הביצה יכולה לקפור.
בחוויה שלי אני עשוי לחוות חוויה של מות העובר.
האמת שזה נורא יפהיל.
באופן ספונטני התחלתי לשוטט בארץ,
לחפש חברים
מכל מיני תקופות,
מכל מיני תקופות.
זה בעצם מצב שבו אתה צריך אולי לקחת את המושכות בידיים שלך,
מאשר לתת למציאות להוביל אותך כמו צ... בדיוק,
בדיוק מה שאמרתי לעצמי.
הים סוער,
אני באיזושהי ספינה, אם אני לא לוקח עכשיו את המושכות ליגיל ואני לא מכוון את עצמי,
הלך עליי.
כך הרגשתי.
אין לי תקווה.
אני פשוט שוקע בתוך שעמום נורא. צריך להבין,
אני לא נגד הקיבוץ.
יש לי המון המון זכות ללמד על קיבוץ.
אני גם לא אומר שאני יותר טוב מאחרים.
אחרים נהנים מהקיבוץ ואתה סובל?
למי אתה שתבוא ותגיד שהקיבוץ לא ממלא אותך בתוכן?
אני לא יודע להשיב על שאלה זו. אני לא רוצה להגיד שאני טוב מאחרים.
לכל יותר אני יכול להגיד שאני אולי רגיש מדי.
ואני לא מתפרנס מהמזונות שאחרים מתפרנסים.
אני רגיש מאוד.
יש אנשים שיכולים להסתדר עם אוכלים גסים יותר.
הם יכולים להיות מזינים מאוד,
אבל יש להם קיבה חזקה,
אולי שתי קיבות.
הם מסוגלים להקל ולחלץ את אבות המזון
משגרת הקיבוץ היומיומית.
אין לי את הקיבה הזאת.
הנשמה שלי היא מאוד מפונקת.
היא צריכה מזונות,
מזון מלקות.
מה אני אעשה?
אני לא אומר שאני טוב מכם.
ממש לא.
אבל מה אני אעשה עם הנשמה שלי שצועקת בקולי קולות, היא אומרת,
אני לא יכולה ככה, אני רוצה מזון אחר.
מה אני יכול לעשות?
הנפש לא תמלא.
זו הייתה הבעיה.
לא יכולתי להתפרנס מהמזונות התרבותיים של הקיבוץ.
למרות שאבא, אם אני משוכנע שחברים שלי ידעו לתפקד יפה בתוך המציאות הזו, ידעו להפיק עונג בלתי רגיל מהפלחה,
מהעבודה בפלחה, ועבודה
בדגים, בסדר גמור, אין בעיה. ידעו אפילו להוציא מזה אידיאלים.
התמסרות,
בניין של הקיבוץ, ביסוס הקיבוץ,
כלכלת הקיבוץ, ידעו לראות בזה ערכים.
אני לא דעתי.
אני נמשכתי
לתוך נכר, שלא יודע לקרוא לו בשם,
ורגליי לקחו אותי
לחפש חוויות אחרות.
תוך כדי שאני מתלבט
אחרי הגיוס, אחרי השחרור,
פונה אליי אחד מאנשי הממסד בקיבוץ,
המהוגנים,
ואומר לי:
היית רוצה לשקול
תקופת הדרכה בצופים,
בתנועת הצופים?
אתה יכול להגדיר לי את המשימה יותר טוב, גדעון.
העניין הוא כזה,
הקיבוץ שלנו נבחר על ידי תנועת הקיבוצים
ללוות
את כיתה י"ב
בשבט
דיזינגוף בתל אביב,
שבט הכרמל בחיפה
ושבט מודיעין בירושלים.
אנחנו אמורים
להדריך אותה
במשך שנת י"ב שלהם.
איך מקימים קיבוץ?
בשנת י"ג הם מקימים קיבוץ.
היום זה קיבוץ צללים,
קיבוץ צללים הדרום.
הוא הוקם על ידי גרעין של שבט דיזינגוף בטלוויזיה.
הוא מסביר,
אתה צריך לבוא
עם פלקטים וחומר שאתה תודרך בדיוק מעל האוויר,
ומדי שבוע לתת להם פעילות אחת בשבוע,
בימי רביעי,
בשעות הערב,
לתת להם את תורת הקיבוץ, להנחיל להם פרקים פרקים. מה לראשונה?
אתה נותן להם את הבסיס, אז הם יורדים לשטח,
יש להם מלווה מטעם
הקיבוץ שמעביר אותם בהקמה עצמה,
הייתה בשלב התיאורטי.
מה דעתך?
זה כבוד? זה מחמאה?
זה בדיוק מה שאלתי את עצמי. זה איזה דחיקה לפינה? יפה.
אני נציג הקיבוץ?
המקום שאני לא מוצא בו
את חדר הלידה שלי,
כן, האידיאלי.
אני אלמד עכשיו אנשים מהקים קיבוץ.
זה לא יסתדר לי בראש.
אבל אמרתי לעצמי, רגע,
שנייה,
יש פה בני נוער.
זה לא איזה קוזקים שכל היום רק יתעסקו בהם, הם גם בני אדם.
יש להם נפש, יש להם לבטים.
אולי נוכל גם להרוויח את הפן הזה,
אולי נוכל להרוויח איזשהו ערוץ של תקשורת אנושית משמעותית,
שבקיבוץ אני לא זוכר להם,
כי אין עם מי לדבר על הלבטים הנפשיים שלי.
אולי מטבע הדברים שהם נמצאים בעיר, הם יותר פתוחים לשיח הנפשי,
ללבטים הנפשיים שלהם.
כך אמרתי לעצמי,
שהדברים עמדו לנגד עיניי.
המורה המנטור שמטריך להקים קיבוץ
לעומת
המחפש
שעשוי לפגוש
זרמי נפש נוספים של נערים ונערות מתבגרים.
גיל י"ט זה לא ילדים קטנים.
כן.
זה כבר חלפה שנות עד תום עד תום כבר שלום לתמימורת.
לא מזמן היית שם בגיל הזה ולא היה לך בכלל קל.
ממש לא.
אבל לא יכולתי לשתף איש בקיבוץ בזה.
אז אתה אומר כי השיח הזה הוא לא לגיטימי בכיבוש אבל פה אולי בעיר
הם הרבה יותר פתוחים לזה.
זה יחיית הכף.
זה יחיית הכף. נתתי לו תשובה חיובית.
למחרת הגענו לדירה שלנו ברמת חן,
שם כביש הטייסינגווי והגעתי לפעולה הראשונה בשבט דיסינגווי.
נערים ונערות בגיל י"ב נפלאים נפלאים מלאי עוצמות חיים שלום קוראים לי יואב
אתם יכולים את עצמכם שאני בא מקבוצת כנראה,
סיפרו לכם בוודאי.
נפל בחלקי העונג.
אבל נצלח את זה ביחד, בעזרת השם, בהצלחה.
ללמד אתכם כמה פרקים שיעזרו לכם
לגשת למשימה המעשית של הקמת הקיבוץ בשנה הבאה.
אני אשתדל לעשות את תפקידי היטב.
אבל אני רוצה להגיד לכם משהו.
אני לא רוצה רק את הכובע
של המדריך בהליכות הקיבוץ,
הקמת קיבוץ.
אני גם בן אדם,
וכבן אדם
אני לא בהכרח קיבוצניק.
אני בשתי הקובעים.
אני גם בן אדם שעובר תהליך מעניין,
מורכב,
ואני גם קיבוצניק.
הייתי רוצה ששני הקובעים האלו יבואו לידי ביטוי
במפגש שלנו במהלך השנה.
עבירה מספר אחת.
לא עושים... אם היה שומע אותי עכשיו גדעון,
הוא היה מעיף אותי מכל מוזכות.
זה לא מועדון לציפורי נפש.
ויש לנו פה משימה,
אסור להגיד דברים כאלה.
לא התביישתי להגיד להם את זה.
הם מסתכלים אחד על השני.
מי זה האיש הזה?
מה זה?
זה טון קיבוצי?
מה זה?
זה יותר מזכיר לנו את מה שאנחנו עוברים.
אבל קיבוצניק שבא לשם הקיבוץ, זה אידיאל.
צריך להבין מה זה קיבוצי מה זה?
זה היה ראש האולימפוס של החברה הישראלית.
בא לנו פתאום קיבוצניק
עם לבטים,
עם סימני שאלה.
מה הדבר הזה?
זה יכול להתאים לאידיאל של כיבוש השממה?
להקמת קיבוץ?
לא שאמרו את זה בקול רם,
ראיתי על הפרצוף שלהם,
שיש להם רגשות מעורבים.
מצד שני, מצד אחד,
הם לגמרי מסורים להקמת הקיבוץ למשימה,
מצד שני,
יש להם צד לא פתור בתוך הנפש,
שהאמירה הזו שלי פתחה להם פתח.
אתם מוזמנים לדבר גם על זה.
אני אדבר איתכם, תלמידים יקרים היום,
דברים שהם על גבול המשימה והנשימה.
זה היה הטון של השיחה הראשונה.
טוב, נגמרה השיחה.
ואז קרה מה שכבר סיפרתי, בקיצור.
הם קראו לי והזמינו אותה למסיבת ערב,
ואז בביתה של אחד החניכות,
אולי היום בת שבעים כבר,
דפנה טוקטלי, ההורים שלה,
אבא שלה קבלן גדול בתל אביב,
בעלי הון, ההורים נסעו לחוץ לארץ, הילדה קיבלה את הבית,
כמובן שהזדמנות נהדרת למסיבות הערב.
שם עשו את המסיבה באותו ערב,
מסיבת ריקודים, מסיבת מוזיק קצת,
פותחים את המסיבה קודם כל בדדלוק,
יושבים במעגל גדול,
אחד את התלמידים, אחד החניכים,
עם קופסת פח,
עגולה וגדולה, עובר, פותח את הקופסה, מחלק לכל אחד, מוציא סיגריות,
מגיעים אליי,
המדריך תרצה סיגריות?
מה זה הסיגריה הזו? בלי פילטר.
אני מעדיף סיגריה טיים עם פילטר.
המדריך,
אמרת שאתה מיוחד
עם סימני שאלה ואתה לא יודע מה זה מריחואנה?
אמרתי לו, בסרט הזה כבר הייתי.
התנסיתי בחשיש פעם אחת בחיי.
אתה יודע מה הייתה המסקנה שלאחר מכן?
שאני רוצה את המציאות ולא את הדמיון.
אני יודע לאן זה לוקח ואני רוצה להפיק את זה בדרכים,
קשרות בעמל אמיתי בסדר רצונך כבודך והוא המשיך
זה היה הערב הראשון
עם תלמידי
אורך אני חי בשבט דיזנגוף
היה מאוד מעניין
אני הייתי נוהג ופה
פה אני מתחיל עם הטוויסט
של הפאזה הבאה בתהליך התשובה שלי שאפתי למקסם את שיחות הנפש
את השיחות המשמעותיות
לחדור מעבר למראית העין של הכל בסדר,
להיכנס לנפש המתייסרת
ששואלת,
שואלת,
כן?
לא קל היה להיכנס לאזור הזה.
זה אזור טיסה שלא קל להיכנס אליו. צריך ליצור אמון.
השיחה הראשונה שלי עם התלמידים יצרה אמון משמעותי מאוד.
היא למעשה פתחה את הדלת
בפניי להיכנס למשפחות שלהם גם.
הייתי מדבר עם ההורים.
אני זוכר את המפגש שלי
עם אבא של מיכל לפיד, זיכרונה לברכה,
אחותו של יאיר לפיד.
אחד הבתים שהגעתי אז היה שם,
ביד אליהו, לבית שלהם,
ודיברתי עם אבא.
טומי לפיד ישב במקטרת וכתב את הטור השבועי שלו, אני לא זוכר בידיעות אחרונות ומעריב.
בצד שיחק ילד כבן עשר,
יפה תואר, זה היה יאיר,
ואני משוחח עם טומי
ומספר לו
מה המשימה שלי במשך השנה?
הוא מאוד התרשם מהגישה
הכפולה הזאת,
מאוד מעניין.
אתה מענץ',
אתה בן אדם.
הייתי הולך לבתים והייתי מדבר עם תלמידים,
משוחח איתם.
הם היו פותחים בפניי פרשיות
בינו לבינה,
אהבות נחזבות.
אותי, זה משימות שאתה הגדרת על עצמך? לעצמי לחלוטין.
הם אהבות? זה היה עיסוק צדדי שהייתי עוסק בו לצד ההדרכה
שהייתי מופקד עליה.
ובזה לא מעלת הפעם.
לא כמו בצבא כל כך.
יפה.
יפה מה?
אתה שואל שאלה טובה? הופה.
בשבט הכרמל בחיפה המערכת היחסים שלי עם התלמידים הייתה עמוקה הרבה יותר
ושם הגדלתי לעשות.
שם השיח הנפשי היה כל כך מפותח גם ברמה אישית
עם תלמידים.
המון תלמידים היו פונים אליי לשוחח איתי.
נעשיתי כאילו מנטור יותר מקשיב.
מקשיב. נכנס ממש אל תוך השפה הנפשית בתיאורים,
תיאורי המצבים של התלמידים.
התחלתי ללמוד את השפה, להבין אותם טוב יותר, להבין את עצמי,
מה קורה בי,
מה מהות הקונפליקט שמתרחש בתוכי.
ושמה התחלתי לחפש זמנים נוספים כדי להרחיב את השיח הנפשי עם הקבוצה בכללה ועם תלמידים.
ועשיתי זה על חשבון הפעילות הרשמית.
וכך באחת השבתות,
בזמן הפעילות,
הייתה לי תוכנית להעביר להם פעילות מוזיקלית,
להשמיע להם יצירת מופת של להקת קאמל
סנאוגוז זה נקרא "אבאז השלג"
יצירה מופלאה של להקה אנגלית שנקראת "אבאז השלג"
קאמל - להקה, סליחה, להקה נקראת קאמל,
היצירה היא "אבאז השלג"
יצירה של 45 דקות, פחות 35 דקות - להשמיע להם את זה ולהעלות מחשבות ועקבות מוזיקה.
זה היה על חשבון
יחידת הדרכה שנקראת
סמכויותיו של רכז
המשק בקיבוץ
זה היה על פלקט התדריך, שמתי את הפלקט בצד
התלמידים הגיעו מאיזה סרט שהם ראו
נכנסו לחדר
ורצו לדבר על משמעות הסרט שם הסרט היה "הנוער לשלטון"
שם הוצג איך הנוער הוא שולט בעולם מכניסים את הזקנים לגטאות
והצעירים עד גילאי שלושים כמדמני מנהלים את העולם וזה מעורר המון שאלות אתיות שנוגעות ליחסי הורים ובנים כיבוד הורים
והם באו נסערים מהספר, מהסרט,
והם רצו לדבר על זה.
אמרתי להם,
לפני שנדבר על זה, בואו נשמע את המוזיקה הזאת,
נשוחח עליה קצת.
הקשבנו,
תוך כדי הקשבה אני רואה את התלמידים,
כל אחד ככה מכוון את המבש שלו למקום אחר,
קיבל את האור, דידקתי אור אדום,
הפעלתי את המוזיקה ואני רואה את התלמידים,
כולם נמצאים בעולם אחר בעקבות המוזיקה,
ותוך כדי שמיעת המוזיקה נפתחת הדלת
ושמש הצהריים הקופחת
נכנסת פנימה לחדר ומפרה
את כל האידיליה הזאת.
מי זה היה?
גדעון.
הוא קורא לי החוצה.
מה קורה שם בדיוק?
מדוע אתה לא מעביר להם את היחידה לסמכויותיו של רכז המשק בקנוץ?
תשמע, הם חזרו נסערים מסרט,
המון שאלות אתיות,
שנוגעות שאלות ממש חורקות עולם. אני לא יכול להשאיר אותם ככה אם אני אשאיר מחוץ.
זו יחידה מכינה לדיון על הסרט.
מי
התיר לך לעשות יחידה כזו?
זה לא מועדון לציפורי נפש.
אתה מפוטר.
באותו רגע ידעתי
שאני אעסוק בחיי בהדרכה נפשית.
באותו רגע.
החוויה שהעניקו לי התלמידים
היא סללה לי את הדרך להמשך הבירור שלי,
אבל בתוך קניית כלים
לשאול ולהשיב על מצבי נפש.
זה קירב אותי יותר לעצמי.
בטח.
כבר לא הייתי בחוץ.
כבר ידעתי לתאר רגשות של ריק,
של מילוי,
של חיפוש, של מציאה.
ידעתי, התחלתי לסמן כיוונים של חיפוש.
אז כך נגמרה חוויית העבודה בצבשנו.
יחד עם זה,
התמכרתי לעבוד עם בני נוער.
נורא אהבתי את השיח הזה.
עדיין לא ידעתי לעשות אותו לבדי,
ביני לבין עצמי.
הייתי צריך את הטריגר של התלמידים הכנים האלה
שיעוררו אותי לחשיבה. לא ויתרתי על ההדרכה.
הלכתי ליד אליהו, לבית פיליפס,
לצופים בית הצופים.
חיפשתי מודעת ראשים.
להיות מדריך מצופים.
מצאתי.
מחפשים ראש גדוד,
ראש גד,
בסניף צעיר שהוקם זה עתה באור יהודה.
סניף קטן.
מזרחי.
35 תלמידים.
ואני ראש גדוד.
פגשתי אותם בפגישה הראשונה, סיפרתי למה איפה אני בא,
מה היעדים שלי בעבודה עם הגדוד.
והמשימה הראשונה, התלמידים היקרים,
אנחנו מוציאים אלון.
אתם כותבים סיפורים,
וידועים,
שירים,
אנחנו מוציאים אותו בעוד שבוע.
תוך יומיים-שלושה קיבלתי חומר לשלושה אלונים.
איזה גילאים אלה?
הם היו
ט, י, י, א, ב, אבל כולה שלושה סניף מאוד קטן.
קיבלתי את כל החומר.
באתי למתנ"ס,
ביקשתי תקציב כדי להוציא את העליונים,
ואמרו לי שאני לא יכול לקבל תקציב.
ההוצאה הזו היא לא הוצאה מוכרת ולא נצרכת לדעתם.
ואני אמרתי להם,
רבותיי, אתם יודעים מה הילדים האלה מספרים פה בחומר?
בואו תסתכלו על זה שירים כותבים, מתי לאחרונה הם עשו דבר כזה?
יש פה הזדמנות לתלמידים לראות ולעמוד מול המראה שלהם עצמם.
הנה השיר שכתבתי, הנה הסיפור,
הנה הווידוי, תן לי את הסכום
כדי שאוכל להציל.
אתה לא מקבל את הסכום.
אמרתי לו, אני דורש ממך,
לא בשמי, בשם התלמידים.
גירש אותי מעל בניו, והנה העבריין שבי בין מהרחובות.
לקחתי את כל החומר, נסעתי לתל אביב,
לרחוב יהודה הלוי,
רחוב בתי הדפוס,
נתתי את החומר.
אני רוצה את זה ליום רביעי,
בזמן המפקד,
בפעילות השבועית.
באתי למחרת, הכל היה מוכן.
אירחתי,
עדיין את החשבונית.
באתי למתנ"ס,
נתתי לו את החשבונית לאותו אדם.
עכשיו כל מה שנותר זה לשלם.
את העלונים כבר יש לי.
והוא זעם עליי ברמות שקשה לתאר.
הלכתי למפקד, חילקתי להם את זה,
והתענגתי שעה שלמה.
הם הסתכלו,
אה, תראה את השיר,
תראה את השיר של משה,
תראה את השיר של גליה,
הם כל כך יטענקו לזה
ואני יצאתי למילואים שלושים אחד יום
הייתה לי דירה בחדר בעיירה באור יהודה
יצאתי למילואים, חזרתי עם המילואים
נכנסתי לחדר שלי, אני רואה מישהו ישן במיטה שלי
אני מחכה במטבח כדי לא להטריד אותו, מתעורר בסופו של דבר, קצת הרעשתי,
מי שם? מי שם?
זה אני, אני בא לשם
מי זה אתה? אני יואב, אני ראש גדוד של שבט אור יהודה
הוא אומר לי, אני ראש גדוד של שבט אור יהודה?
אמרתי לו, אבל אני, מה?
לא, ראיתי עם הודעה דרושים לפני חודש.
הוא כיתר אותי שלא בפני.
ופה מתחיל חלילה להתרחב, להסתעף,
אבל לא חושב שנוכל לדבר על זה קרוב. -טוב.
אם יש איזו שאלה שאתה רוצה לחתום בה,
לרכז את הדברים, או זה פתיח לקראת דיון.
כן, פתיח אחד לקראת דיון אחד.
אתה עסקת פה עם נוער,
בנים ובנות, מה ההבדלים פה?
אם יש,
משהו שראית כבר אז,
שיכולת אחר כך ללכת איתו הלאה?
זה תלוי מאוד.
לא הרי תל אביב, כהרי חיפה.
בחיפה מצאתי בחורים מאוד רגישים
על גבול הנשיים,
שהשיח איתם היה מאוד מאוד מפותח וגלוי,
לא פחות מהשיחה עם הבנות.
בתל אביב?
ראיתי גברים.
אני עוד רואה מול עיניי כאלה, אותו שומה,
קראו לו, שומה, שם חיבה שלהם.
כולם גברתנים כאלה.
היה יותר קשה להגיע אליהם, כן?
ומטבע דברים השיחה הייתה יותר עם הבנות.
לא פעם בנות הביאו סיפורים של קשרים,
קשרים מורכבים,
כל מיני סיטואציות וקשרים שכנו לבית.
אבל בסך הכל גם הבנים בתל אביב,
הם הגיבו בצורה חיובית ופתחו בפניי את בתיהם.
אני ביקשתי להיפגש עם ההורים,
להכיר את ההורים לפניים לפנים כמה שאפשר,
והם פתחו את הדלת בפניים,
אפילו לא נוכחים בשעת הרעיונות האלה.
נוכחים, נמצאים, משתפים פעולה.
אבל יש הבדלים מטבע הדברים בין בני ובנות, ונוסף לזה
אפשר למצוא הבדלים בין ערים שונות,
ערים שונות, שכונות,
זה ממש, זה ממש
אקלימים שונים, יש איזה מאפיינים שכן, כן, אקלים תרבותי.
תודה רב יואב,
אנחנו התנהגנו, ונראה לי יש הרבה מקום לצפות להמשך.
בעזרת השם, כל תודה רבה.
תודה רבה.
