טוב, שלום לכולם.
אנחנו עכשיו עושים שיעור נוסף על המלחמה
האדירה והגדולה שעם ישראל עברנו יחד.
אני קורא לזה כבר היום השם הרשמי מלחמת 12 הימים.
הניצחון של עם ישראל על איראן.
עוד,
אומרים, זה משהו שעוד יילמד לדורות,
אבל במסגרת שלנו זה בעצם השיעור השלישי שאנחנו נוגעים במלחמה, פיזווית נפשית.
אני מנסה מאוד לקחת את כל הגודל הזה שכולנו נחשפנו אליו, ולא רק להשאיר את זה ברמה, עם ישראל, בכל המהלכים וכולי, שכולנו
לומדים ועוד נלמד ועוד ילמד,
אלא גם איך הדברים פוגשים אותנו בעבודת השם שלנו.
השיעור הזה הוא,
בלי קשר לשני השיעורים הקודמים,
אבל הוא יסגור אולי איזה מהלך, אפשר לקרוא לזה טרילוגיה.
טרילוגיה של שלושה שיעורים שעוסקים
בצד הנפשי הרוחני של המלחמה.
השיעור הראשון, מי שזוכר,
קראתי לזה המלחמה שהגיעה בדיוק בזמן.
כשהנסיתי לדבר, דרך העיקרון בחובת הלבבות של רבנו בחיי, שאדם,
כל פעם שהוא נמצא בסיטואציה בחיים,
הוא עכשיו רואה איך באמת כל המאורעות הובילו אל הנקודה הזו.
הקדוש ברוך הוא הוביל אותנו בדיוק אל המקום הזה.
ופה במלחמה הזו באמת זה משהו שניכר לעין, איך היה פה מסובב הסיבות. הקדוש ברוך הוא הביא פה מאין סוף כיוונים
שהדברים באמת יהיו להצלחה המופלאה הזו.
השיעור השני,
קראנו לזה, איך היה השם? מי זוכר?
איך?
כן, אבל היה לנו תודה, אה, פשוט להגיד תודה על השם,
על השם.
דיברנו על זה שהרבה פעמים כשאדם חווה באמת
גודל כמו שאנחנו חווינו בימים הללו,
הוא לא מצליח לעכל את זה.
כן, תיארנו, אני חושב שזה משהו שאנחנו בעוד כמה מצויות כאלה בחיים, אבל עכשיו זו אחת מהן,
שאדם, הוא מרגיש שהוא מסתכל על הדברים מבחוץ,
כן, הוא חי בחיים גדולים ואומר, אני לא מוצא את נקודת הממשק.
ודיברנו על זה שהתודה, מזמור לתודה,
זה בעצם היכולת של האדם להיפתח אל הכאן ועכשיו, לחיות, להרגיש את תחושת השייכות אל המקום.
היום אני רוצה לדבר, אני קראתי לשיעור,
היום שאחרי הניצחון במלחמה.
בסדר?
ברוך השם, עם ישראל ניצח,
ואנחנו רואים בניצחון שלא היה,
לא היה עולה על דעתנו.
נדבר על איפה היינו לפני שנה ואיפה אנחנו נמצאים עכשיו,
וגם נשים לב שאחרי, הנה, היה הניצחון, הנה כבר אנחנו כמה ימים אחריו,
האופוריה, מה שנקרא, קצת יורדת, ואז שימו לב שהרבה אנשים עכשיו מתחילים כביכול להיגלות גם הדברים הלא שלמים במלחמה הזאת.
הרמה הטכנית, הדברים עוד לא לגמרי בהירים כמה באמת המלחמה הזו פתרה את האיום הגרעיני באופן אחת ולתמיד. האם זה משהו שאנחנו נצטרך עוד פעם, רק דחינו את זה, כן, לא היה פה את הפלת המשטר, מה שנקרא.
בסדר, האם המתקן מושמן לגמרי או לא, כאן חשוב לא לעצבן את טראמפ, אז הוא אומר שכן, הוא מושמן ומושמן לגמרי, שלא יתעצבן עליהם, הוא מושמן לגמרי, תודה, תודה רבה על הנשיא טראמפ, אבל עדיין השאלה היא,
זה כמובן ברמה הטכנית, אבל ברמה המהותית כולנו רואים שלצערנו הרבה מאוד אנשים חזרו לסואם ואחרי השבועיים האלה של
ניצחון מדהים, שלכאורה גם הוכחה צדקת הדרך, ראש הממשלה, כל המלכדה, אנחנו רואים עכשיו שוב חוזרים ושוב ההסכמים ושוב החקירות וכולי.
וכמו תמיד, אדם אמוני הוא אמור לקחת רגעים מהסוג הזה ולהתרומם הם.
אני רוצה לתת גם בשיעור הזה איזה קריאת כיוון איך
אנחנו לוקחים את הגודל הזה של המלחמה וממשיכים איתו ביום שאחרי.
להבין גם איך כל הדברים שעכשיו אנחנו נתקלים איתם, נקרא לזה כל הקטנות וכל החזרה לשגרה,
יש לזה גם תפקיד בעיכול הנכון של המהלך הגדול הזה שזכינו לראות בחיינו.
אנחנו לא במקרה התחלנו עכשיו גם את חודש תמוז,
בסדר?
אגב, זה סתם מעניין,
הפצצת הכור העיראקי,
מתי זה היה?
ב-81', לא, כן, 81',
תשמ"ה, נכון.
זה גם היה פחות או יותר באזור הזה של השנה,
אם אינני טועה, אז כן, אבל זו השנה מעוברת, אני חושב, אם אינני טועה.
משהו, אז זה היה אזור סיוון,
סיוון, ודבר מעניין,
שהכור העיראקי נקרא תמוז, זה היה השם,
זה שם בבלי, עיראק, זה בבל, זה,
ניגע גם בזה.
טוב, אבל מכל מקום, נכנסנו עכשיו לחודש תמוז.
חודש תמוז הוא חודש,
על פי תורת הקבלה,
כל חודש יש לו איזו תכונה מיוחדת משלו, כן?
12 חודשים של השנה,
זה לא סתם איזה 30 ימים של סבב,
אלא כל חודש יש לו את החידוש הרוחני שלו.
שנה שעברה עשינו סדרה, כל חודש דיברנו על מהות,
המהות, כלומר זה התחדשות של הנפש.
מכל מקום, מטפחים את זה בעיקר תורת הסוד, אבל בספר שנקרא ספר יצירה, זה ספר קבלי, מיוחס לאברהם אבינו,
שהוא כותב שהחידוש המיוחד
של חודש תמוז זה כוח הראייה,
איך לראות דברים.
למה? אני תכף ארחיב, אבל אני רק זורק פה את הכיוון,
שזה בעברי כמה זה?
כן, אבל לא רשום איזה תאריך.
אה, לא, אבל אם זה היה שנה מעוברת או לא,
זה נראה לי, זה היה די חופף.
יש משהו בתקופה הזו שמיועדת להפצצת כורים גרעינים.
זה ששת ימי בראשית,
שכן, הקיץ,
המעבר הזה לקראת הקיץ זה הזמן להפציץ כורים גרעינים.
זה גם שם, לכוון מתי זה.
לענייננו,
הוא אומר שחודש תמוז זה חודש שמיוחד על מידת הראייה.
למה?
כי חודש תמוז זה החודש שבו האור מופיע בעולם בצורה מלאה, כן? בחודשי תמוז הימים הם ארוכים ביותר.
השמש נמצאת בשיא העוצמה שלה,
נכון? וזה הקיץ, זה שיא הקיץ, ואחרי זה כבר לאט-לאט הימים מתקצרים.
אבל חודש תמוז זה החודש שבו האור מופיע בעולם, ולכן כוח הראייה הוא מאוד מאוד בולט, ויש לזה משמעות רוחנית.
אני אסביר.
מבין חמשת החושים שלנו,
ויהיה השמיעה משוש ריח וטעם,
אני חושב שהחוש שהוא הכי, נקרא לזה, שימושי לנו,
זה חוש הראייה.
בכל החושים אנחנו משתמשים, אבל יש חושים,
בוא נגיד,
אם הם ייעלמו מאיתנו, אנחנו לא נרגיש את זה כל כך. דוגמה, למשל, זה חוש הריח.
חוש הריח, רובנו לא כל כך משתמשים בחוש הריח, רובנו תתרנים,
כן, זה נקרא אדם שלנו חוש ריח,
באופן זה או אחר,
ובסדר.
לעתיד לבוא, כתוב שהמשיח אריחו ביראת השם.
שחוש הריח זה החוש הכי רוחני, מיזם אל הריח, רוחני.
ולעתיד לבוא, שהמציאות תהיה רוחנית, אז גם חוש הריח יהיה דומיננטי.
היום כשאנחנו חיים במציאות חושנית,
אז חוש הריח הוא האחרון במדרג.
חוש המישוש, זה חוש שהוא,
גם אנחנו משתמשים בו, אבל יש כאן,
כן, הרמב״ם כותב, חוש המישוש חרפה הוא לנו.
זאת אומרת, זה שאנחנו, כן, ילד קטן,
נכון, תינוק, הוא ממשש, נכון? אדם מבוגר,
יש לו היכרות עם המציאות בצורה קצת יותר מופשטת.
וכאן באמת אנחנו מגיעים. חוש הטעם, זה כמובן חוש חשוב לנו להרגיש את הטעם של המאכלים,
אבל זה לא חוש קיומי, כן? לצורך העניין, אם יהיה לנו חוש טעם,
אז נאכל, נבלע את האוכל בלי טעם.
חלק מהנעות החיים, אבל נוכל לשרוד.
חוש השמיעה זה כבר משהו יותר מהותי,
כי השמיעה באוזן זה לא רק השמיעה, זה גם האיזון.
יש פה איזה משהו שיוצר את השיווי משקל,
והקולות נותנים לאדם את הראייה המרחבית, או איך שלא נקרא לזה.
ככה, מי שהם, כן, אנחנו רואים שבחזל,
מי שהיה חירש, זה היה בדרך כלל מגיע יחד עם זה שהוא שותה.
חירש, שותה וקטן.
היה פעם חירש, זה היה משהו שיצר איזה פגם התפתחותי בכל החיים של האדם. היום, ברוך השם, יש כבר את
הרבה אפשרות להתגבר על זה,
אבל החוש שהכי שימושי,
ואם היו שואלים אותנו
איזה חוש, חס ושלום, שלא ייקחו מאיתנו,
זה חוש הראייה.
כלומר, חז"ל מתבטאים באיזשהו מקום, עיוור משול כמץ.
טוב, אז גם היום, ברוך השם, חלק מהגאולה,
גם מי שחס ושלום נפגע,
זה היה חוש הראייה שלו, יש איזשהו פיצוי, אבל ברור שזה דבר שהוא מאוד מאוד לא פשוט.
במילים אחרות, הראייה זה השער שלנו למציאות.
זה המגע של המציאות.
וכאן תשימו דבר מעניין.
כשאנחנו מביטים על המציאות,
האור הוא זה שמאפשר להביט על מציאות, נכון? בחושך אי אפשר להביט על המציאות.
בחודש תמוז, כאמור,
זה החודש שבו האור מתגלה בעולם.
אם תרצו, שוב, 12 ימי המלחמה שעברנו,
זה אור גדול שהופיע בעולם.
אבל גם תשימו לב לתופעה מעניינת.
כאשר אנחנו בעיניים,
בחוש, הראייה,
מביטים לתוך האור,
למשל, כשאנחנו מביטים, מנסים להביט לתוך השמש,
מה קורה?
אנחנו מסתנוורים.
יש פה אור שהוא יותר גדול ממה שהעיניים שלנו יכולות להכיל.
ואז קורה תופעה פיזיולוגית מדהימה.
מה קורה כשאנחנו מביטים הישר לתוך מקור האור,
ואז מה קורה לעיניים?
העיניים מזילות דמעות.
הקדוש ברוך הוא יצר איזשהו מנגנון,
שכאשר אנחנו מקבלים איזה אור גדול,
העיניים מפרישות חומר,
איך נקרא לי, לא יודע איך נקרא לזה,
שיוצר לנו איזה סוג של ערפל.
והדוק ערפל הזה, כיסוי ערפל הזה,
הוא עכשיו מאפשר לנו להכניס את האור בצורה יותר מסוננת,
בצורה יותר רגועה,
שאנחנו יכולים להאכיל אותו.
זה לא רק, אגב, ביחס לאור.
גם למשל, שאנחנו חותכים בצל, נכון?
למה יש דמעות?
כי הבצל מפריש אדים כימיים מאוד חריפים,
וכשזה מגיע לעיניים, הגוף, בשביל להתגונן,
שוב, העיניים מפרישות טמעות, שזה
דוחה את הכימיקלים החריפים והקיצוניים שמגיעים אלינו להם.
גם במישור הנפשי,
שימו לב,
מתי אדם בוכה?
חשבתם על זה פעם?
ברוך אתה, אדוני, אומר העולם שהכל יום דברו.
מתי אדם בוכה?
בדרך כלל אנשי אומרים, אדם בוכה שהוא עצוב.
זה לא מדויק.
אדם יכול לבכות גם כשהוא מאוד שמח.
בדיוק. בכי,
אם ננסה להגדיר את זה,
כאשר אדם מוצף במשהו רגשי
גדול ממידותיו,
כאשר אנחנו נתקלים באיזושהי בשורה מאוד מאוד גדולה,
או לטוב או חס ושלום לרע,
אנחנו מתמלאים באיזו תחושה רגשית שאנחנו לא יכולים לעכל אותה, ואז
אנחנו זולגים דמעות,
ואז קורה משהו מדהים.
אחרי שבכינו, אנחנו מרגישים סוג של הקלה.
סוג של,
אין, יש איזה ביטוי,
איך היא זה המקלחת של הנפש.
אדם בוכה?
מילים אחרות,
חוש הראייה זה הדרך שבה אנחנו נפגשים במציאות.
הבכי
הוא הדרך שלנו לעכל את המציאות.
להכניס את המציאות לתוך כלים שאנחנו יכולים להתמודד איתם.
חודש תמוז
הוא חודש שנקרא על שם אל בבלי.
שם תמוז.
כל החודשים,
מי שהביא את השמות של החודשים זה עולי בבל. כשעם ישראל יצא לגלות בבל בבית המקדש הראשון,
אז שם פיתחו את הנושא הזה של החודשים, השתמשו בשמות.
איך אנחנו משתמשים בזה, הרי זה לכאורה שמות של עבודה זרה ודברים כאלה.
תשובה, הרגע שזה התקבל בעם ישראל,
זה,
מה שנקרא, קיבל הכשר בדיעבד.
מה זה היה האל תמוז?
האל תמוז,
הנביא יחזקאל מתאר שהוא נמצא באיזה חזון,
שהוא רואה את ירושלים,
שהיא מלאה בעבודות אלילים,
ובין השאר הוא רואה, ככה הוא מתאר,
נשים שמבכות את התמוז.
היה איזה סוג של עבודה זרה מאוד מעניינת,
שהיו עושים פסל ממתכת או מאבן, לא יודע איך אמר.
היו פסל כאילו עם צורת פרצוף של אדם,
והיו שמים בעיניים,
במקום של העיניים, שתי חתיכות עופרת.
היו מבירים אש, או מחוץ לפסל, או אפילו בתוך הפסל, כן, איזה פסלון כזה עם איזה תנור בתוכו,
ואז הטמפרטורה הייתה עולה,
העופרת הייתה נמסה,
והייתה נוצרת אשליה שהאליל בוכה.
וכל הנשים, הנשים זה הצד הרגשי,
היו יושבות סביב התמוז ובוכות.
מילים אחרות, עבודת התמוז,
זה היה סוג של דיכאון קולקטיבי כזה.
כמה רע פה.
גם האלוהים בוכה.
הכל קשה.
זה היה הרעיון של חודש תמוז.
דווקא כשהאור מופיע בעולם,
יש המון צדדים
של חושך
שמתלווים איתו.
זה דבר שהוא נקודה שחייבים להבין אותה.
היכולת שלנו לראות דברים,
זה רק בגלל שיש לנו צמצום קצת.
צמצום, אמרנו, זה על ידי בכי.
העיניים, במילים אחרות,
רק כאשר יש חושך,
אפשר לראות את האור.
בלשונו של הזוהר הקדוש,
לית נהורה אלא דנפיק מגוחה שוחה.
אין אור אלא זה שיוצא מתוך חושך.
שימו לב, אין
אפשרות שיהיה רק אור.
תמיד צריך שיהיה איזה צל, שיהיה איזה משהו שיקביל לאור.
האור,
אתה יודע,
זה הרעיון של חודש תמוז.
אור גדול מופיע בעולם, ושאור מופיע,
הוא תמיד מופיע עם צללים.
הוא תמיד מגיע מתוך עבודת התמוז,
מתוך איזו תחושה של
לא פשוט,
האור הזה.
יש המון דברים,
שמענו חיסרון, הנה יש פה מלחמה, הצלחנו.
כן, אבל זה לא הושמד עד הסוף, הגרעין.
יש עם ישראל, זה, כן, אבל עכשיו חזרנו שוב לבעיות ולקשיים וכולי.
זה משהו שהוא אגב היסטורי, זה לא רק היום.
חודש תמוז הוא חודש מועד לפורענות,
דווקא בגלל שהאור בו גדול.
למשל, בזמן מתן תורה,
משה רבנו עלה בו״סיוון,
נכון? לקבל את התורה, 40 יום ו-40 לילה.
40 יום זה מספר שמבטא כזה עידן שעומד בפני עצמו, 40 יום ורבילה של תיבת נוח,
ו-40 יום קודם יצירת הבלד.
מתי הוא היה צריך לרדת, משה רבנו?
עם הלוחות הברית.
מו״סיוון עד, 40 יום כמה זה?
י"ז תמוז.
בי"ז תמוז משה רבנו יורד עם הלוחות,
ואז מה הוא רואה?
חטא העגל.
שוב, אני רוצה להזכיר לכם, כבר דיברנו כמה פעמים, מה זה חטא העגל.
מה זה חטא העגל?
שוב, עם ישראל עומד מול
הר סיני, רואה את משה רבינו, הוא עולה.
ואז הוא עולה, וכל עם ישראל מתמלא באור הגדול,
ואז ככה אומרים חז"ל, יש מדרש כזה שאומר, שממש שעה לפני שמשה
היה צריך לחזור, עם ישראל עשה את החישוב, הנה 40 ו-40 לילה הוא אמור לחזור,
השטן בלבל אותם.
עשה איזה, הביא את השמש מוקדם יותר, מאוחר יותר וזה,
יצר איזו אשליה שבאים עם ישראל לאהרון ואומרים,
האיש משה
לא ידענו מי היה לו.
שטן זה מלשון המילה סטייה.
שטן זה הסטיות שבמציאות.
במילים שלנו,
שאדם הוא ככה קרוב
אל האור, הוא כבר קרוב להר סיני,
והשטן מבלבל.
האור נתקל בקשיים, בבלבולים, בהסחות דעת.
כאמור, זה לא רק היה אז,
המרגלים,
שקראנו לא מזמן בפרשת שלח, שהיא גם תמיד באזור של חודש סיוון תמוז,
המרגלים יצאו לריגול, מתי?
באלף תמוז,
והם ריגלו את הארץ 40 יום ו-40 לילה. מתי הם חזרו?
בתשעה באב.
הם חוזרים בתשעה באב,
נכון?
ארבעים יום הרמילה, בדיוק.
המרגלים מגיעים לארץ ישראל, אור גדול. למה הם הלכו בחודש תמוז?
כי חודש תמוז, עת פצירה ענבים, עת ביקורי ענבים.
זה הימים שהכול פורח, הכול אור.
אבל המרגלים,
מה שנקרא, לוקחים צעד אחורה,
נפילים בני ענק,
ארץ אוכלת יושביה. יש כאן איזה עוצמות שאנחנו לא יכולים לעכל.
ואז הם חוזרים בתשעה באב,
גורמים לכל עם ישראל להתייאש, ואז מה קורה?
ויבכו כל, ותישא העדה כולה,
ותישא העדה את קולה וטבק.
ויבכו העם כולם בלילה ההוא, לא זאת אומרת, זה הפסוק.
כולם בוכים.
בכי של ייאוש,
בכי של אנשים שהם בכותב את התמוז. אין, אי אפשר לעכל את האור הזה.
האור הזה לא יכול לקבל אותו.
אמר הקדוש ברוך הוא
לעם ישראל, אתם קבעתם בכייה של חינם בתשעה באב,
אני אקבע לכם בכייה לדורות.
תשעה באב יהיה לתמיד.
כאמור, חודש תמוז זה חודש שהוא מצד אחד פוטנציאל לאור גדול,
מצד שני פוטנציאל לבכי גדול,
להתפרקות של הדברים.
וזה הרעיון שאנחנו צריכים להבין.
אנחנו, כפי שאמרנו,
ראינו אור גדול.
אין נורא גדול.
איך אדם מביץ על מה שראינו בשנים עשרה הימים הללו?
האם אדם
בוכה
מרוב עושר,
או בוכה מצער?
האם אדם, שוב, נמצא בעמדה של ייאוש, של התפרקות,
כי למרות שזה, תראה את הבעיה הזאת, תראה את הבעיה הזאת,
או שהפוך, אדם ביום שאחרי הניצחון,
האדם מבין שכל הקשיים שעכשיו אנחנו מתמודדים איתם
הם רק,
עכשיו, טריגל,
ליט נאור על ענף עם גיוחה שוח,
זה רק יוציא עכשיו עוד יותר
את האור. זה פשוט האור שהוא מתעכל,
נכון? הוא נתקל תמיד בקשיים.
הסתכלתי קצת במחשב שלי
על מאמר שכתבתי לפני שנה בדיוק,
בחודש תמוז תשפ"ד.
קראתי למאמר תרחיש תאורה.
למה?
כי לפני שנה בדיוק,
בחודש תמוז תשפ"ד,
היה פחד גדול
במדינת ישראל
מתרחיש עלטה.
זה היה לפני מבצע הביפרג.
והיו אנשים שהסבירו לעם ישראל
שבמידה והחיזבאללה יתקפו,
72 שעות אין חשמל.
היה גם מישהו שהגדיל לעשות ואמר, ואחרי זה כבר אי אפשר יהיה לחיות פה.
מישהו שהיה איזה אחד המנהלים שם של איזה...
כן. דיברו על עשרות אלפי הרוגים.
הרס של תשתיות.
זה היה לפני שנה.
לפני שנה.
תשמעו, החיזבאללה עוד היה על הגבולות,
אז הסיבוכים.
על איראן בכלל לא חלמנו.
איראן זה משהו שהיה ברור שאנחנו בכלל לא מתעסקים עם זה.
אדם שמביט על השנה הזו,
עכשיו, על חודש תמוז, בין חודש תמוז תשפ"ד לחודש תמוז תשפ"ה,
מה הוא רואה?
אתם מבינים? מה הוא רואה?
יש גמרא במסכת ברכות שאומרת,
הוא היה אומר, ברכות נ"ח,
אורח טוב, מה הוא אומר?
כמה טרחות טרח בעל הבית לפניי.
אורח רע, מה הוא אומר?
מה טרחות ערך בעל הבית זה?
הגמרא הזו היא גמרא שאפילו הפשט שלה הוא מספיק חזק בשביל להבין,
אבל יש על הגמרא הזו ביאור מופלא של הרב בעין היה.
נקרא לכם כמה שורות, ברכות נ"ח ב'.
כותב הרב קוקח:
"מפני שישנם בעולם אנשים בעלי ייאוש וספק,
המדברים טועה
טועה ת״וֹע״ה.
הייתי כשא טועה.
מדברים טועה על ההשגחה העליונה.
ומוצאים בעולם רעות רבות.
אנשים עם עין רעה.
גם כשהאור מתגלה מול העיניים שלהם,
הם בוכים את התמוז.
כל רע.
כל רע.
ועל פי דבריהם, תראו את הניסוח המופלא של הרב קוק,
על פי דבריהם של אותם אנשים בעלי ייאוש וספק,
יישפל רוח האדם ויעבד את יושרו וטוהר לבבו,
ויראת השם תלך ותמס מקרבו.
מי שמקשיב לאנשים בעלי ייאוש וספק
ומשפיל את רוח האדם,
מי שמקשיב לתקשורת,
אני אומר לכם, אני לא מאלה שמנסים כזה להיות כזה במילים פוליטיקאים, במילים ועוד.
אני מדבר בצורה ברורה,
ערוצי 11, 12, 13 וגרורותיהם, הסרטן וגרורותיו,
גם הוויינטים וכל האתרית.
מי שצורך, מי שרואה את העולם דרכם,
הוא יהרוס לעצמו את החיים.
המזל של חודש סרטן,
סליחה, המזל של חודש תמוז הוא סרטן,
בכל המובנים.
כמו סרטן,
אדם
אוכל את עצמו מבפנים.
הוא מתרגל להביט על החיים במבט של רוע.
אנחנו במלחמה הזו רואים את זה בצורה אחת,
זאת אומרת, זה כל השנים,
כל מי שיפה רוח יראה את השם מלבבו ידע את זה.
אבל המלחמה הזו זה עוד שיא של הדברים.
מה שנקרא?
מה?
מה עוד אתם צריכים בשביל לראות את האור שמופיע בעולם?
מדינת ישראל מנצחת.
דבר שלא היה בהיסטוריה המודרנית,
בסדר גודל של ניצחון כזה.
אגב, בניגוד מוחלט לכל התרחישים שלכם.
כל מה שאמרתם קרה הפוך,
ואתם מטילים ייאוש וספק.
אגב, זה בגלל זה, אתה מבין? זה היה באתליה.
כי אם הם ידעו שיש פה אור, אז בעצם זה בעצם להגיד שכל השקפת עולמם וכל חייהם זה אפס אחד גדול.
אז בסדר, חלק מההדחקה זה להגיד.
מי שצורך את השקפת עולמו באנשי ייאוש וספק, הוא הורס לעצמו את החיים. לא רק במישור הלאומי, גם במישור האישי.
אתה מתרגל להסתכל על עצמו,
על המשפחה שלו,
תמיד ברוע, תמיד בציניות, תמיד,
זה אגב ביח"צ.
מי שמכיר את האנשים בעלי ייאוש וספק בתקשורת,
תבדקו את החיים האישיים שלהם,
את המשפחות שלהם.
אנשים מפורקים,
מבפנים ומבחוץ, מכל הבחינות.
יש להם כסף, זה כן.
אבל חוץ מזה,
כלום.
רק רוע.
רוע וייאוש וספק.
אדם יכול את החיים שלו לנהל באופן הזה,
לתת לתמוזיות במשמעות השלילית, להשקיע אותו.
ואומר הרב,
מי שעל פי דבריהם של אותם אנשים מלא יש וספק, יישפל רוח האדם ויאבד את יושרו וטוהר לבבו,
ויראת השם תלך, תמס בקרבו,
הוא מתמוסס מבפנים, כמו העיני עופרת של היליד התמוז,
פשוט הוא מתמוטט מבפנים.
על כן,
למען לא יתפתה האדם לטענותיהם הכוזבות, צריך להבין,
זה שקר.
לא, זו המציאות, צריך להבין אותה.
זה לא, כולנו יודעים את זה, זה שקר.
א', אין דבר כזה מציאות אובייקטיבית, זה,
ילד תמים חושב את זה, כן?
אני רק צילמתי את מה שיש, מאיזה זווית צילמת, מאיזה מוזיקה הוספת ברקע, איזו פרשנות.
את זה, בדיוק, אבל עזוב, גם
במציאות הנוכחית,
אתה כל דבר יכול להביט על החיים בצורה שלילית.
ואני לא יודע, האדם שמתחתן גם יכול להגיד,
מה,
התחתנתי היום,
נכנסתי לכלא.
זה המסר פחות או יותר שעולה מכל הזוגיות בעולם המדיה והתקשורת החילוני.
או,
התחתנתי היום,
הקמתי בית בישראל.
אנשים שהם בעלי עין רעה, שהבכי שלהם הוא בכי לא בשביל לעכל את הכאב, אלא בכי כדי לעוד יותר בפנים,
זה אין-סופי, זה אין-סופי. אנחנו רואים את זה עכשיו,
האנשים האלה הם פשוט חסרי תקנה.
בעולם הזה, שהוא בעולם הבא, הכל יש תקן.
הם חסרי תקנה.
אין פשוט, רק שנאה, רק רוע. תמיד הכול לא בסדר.
שוב, והכול...
ברור שיש התמודדות, ברור שיש קשיים.
העולם הזה, שוב, לט נאו לבין אפיק מגוח השוחר.
אבל האור הופיע בעולם.
לכן הוא בא ואומר, מרב,
אדם, כאשר אדם
יתפתה לטענותיהם הכוזבות, יצייר,
יבין, אומר אף הוא, כי באמת הייאוש וההשקפה בעין רעה על המציאות, והביטחון וההשקפה בעין טובה,
שניהם אינם באים על פי חילוקים בשכל החיצוני האובייקטיבי.
כי אם הדבר תלוי בתכונת הנפש, הטובה היא אמרה.
המציאות, אין דבר כזה מציאות אובייקטיבית.
כל אדם מפרש את המציאות לפי תכונת הנפש שלו.
בקיצור, לפי הסובייקטיביות שלו.
אורח רע, מה הוא אומר?
מה הטרחות ערך בעל הבית הזה.
אורח טוב, מה הוא אומר?
כמה טרחות ערך בעל הבית הזה.
אדם
שהוא רע,
שהוא עצמו לא יודע לקבל אורחים, שהוא עצמו אדם שלא רוצה אורחים.
אז עכשיו,
כשהוא נכנס למישהו שמתארח, שמארח אותו טוב,
מיד הראש המעוות שלו, החולני, יתחיל להגיד למה הוא מתכוון.
הוא לא ייתכן שהוא באמת עושה טוב, כי הוא לא מכיר את זה בחיים שלו.
אין דבר כזה לעשות טוב לבן אדם.
כנראה יש לו אינטרסים,
הוא בעצם לא משקיע, הוא מרוויח עליי, אתה לא יודע, וכולי.
אורח טוב.
אדם שיש לו לב טוב.
אם לך היו מגיעים אורחים, היית מכניס אותם, נכון?
אז זה טבעי לך שבן אדם מכניס, ברור מה, למה שלא יכניס.
זה דברים שהם פשוטים.
פשוטים שככה בן אדם חי... איך שהבן אדם חי את חייו,
מבשרי איך זה אלוה, איך שהאדם חי בבשר שלו,
לפי זה הוא מגבש את השקפת העולם שלו.
אדם ציני, מריר.
זה נובע ממה שיש לו בפנים בנפש.
אדם חייב להבין.
להכריח את עצמו להסתכל על הדברים בעין טובה?
איך עושים את זה? לא בתמימות.
כשהאדם למשל יסתכל על הדברים בפרספקטיבה,
זה גם בהרבה שיעור.
עכשיו אדם קיבל מכה.
קיבלנו מכה, הבנו, זה כואב,
אבל איך מכאן, אני כל הזמן חוטף מכות.
בוא תבדוק כמה מכות חטפת בחיים וכמה רגעים יש לך בחיים של כאב.
וכמה רגעים שהגוף שלך מתפקד כמו שצריך.
אז זה אחד למיליון, אתה לא רואה את זה.
היה עכשיו תאונת דרכים, לא עלינו. נכון, איום ונורא.
אבל תאונת דרכים הזו, זה לא כל שנייה, יש תאונת דרכים.
כל המשפטים האלה.
היום אתה יוצא בבוקר מהבית,
לא יודע אם תחזור אליו בלילה.
כל המשפטים,
כאילו הוא אומר לך את זה כזה במבט מפוקח,
הוא כאילו יודע משהו שאנחנו לא יודעים.
תדע לך, היום אתה יוצא בבוקר מהבית,
לא פשוט אם תחזור אליו בלילה.
אני לא יודע כל פעם שמישהו אומר לי דבר כזה, אני אומר לו, אני 49 שנים יוצא בבוקר מהבית,
ודווקא די ברור לי שאני חוזר בלילה.
הכול בסדר?
אה, אתה צעיר, אתה עוד לא מבין.
אמרתי לו, אני כבר בן 49, אני כבר ראיתי מה.
כל הנביאי זעם למיניהם, שממלאים את הפסים,
שבו מרפים שנים את הידיים של עם ישראל.
הכול, שמענו אתכם, ראינו אתכם במלחמה הזאת, שמענו.
הדבר היחיד שהייתם צריכים להיות נביאי זעם, קרי, להגיד שהערבים לא רוצים באמת שלום, זה דווקא הייתם, נרדמתם לכם.
אבל ברגע שיש מלחמה, אין, אין מצב, חייבים להיכנע. אסור להיכנס לרפיח, אסור לתקוף את חיזבאללה,
אסור לתקוף את איראן, כן, כל האלה, זה יפה, עכשיו הוציאו את כל ה...
הרי עכשיו שהכל מוסרע, אתם יודעים,
זה כיף לראות את זה, כל האלה. יום לפני התקיפה, אני אומר לכם,
ישראל לא תעז לתקוף באיראן.
זה, תוך כדי התקיפה, אמירי.
גם אז, ברור, אז...
אז הם היו, אלה שתקפו אז בעיראק, היו עוד, האמינו במדינת ישראל. מאז, כידוע,
הפנסיונרים האלה כבר לא איתנו.
הטייסים שתקפו עכשיו, הם לא אותו דבר.
זהו, נכון.
שסרבני פקודה לא תקפו, הם נשארו בבית.
טיהרו את חיל האוויר, מכל הסרבני פקודה היו פה אנשים.
נכון, אבל אני אומר, מי שאתה, זה אלה בשירות פעיל.
מי שעכשיו בשירות פעיל, זה אנשים לא מסרבי פקודה.
מי שעשיר פקודה הוא בחוץ, ולכן, ברוך השם, הצלחנו.
אלה עכשיו זה יפה, אלה, כל הקפלניסטים אומרים, לא, תראה לך, אנחנו ניצחנו בק...
הם ניצחנו.
בגללכם קרה האסון הזה.
חבורה של אנשים רעים.
אתם יודעים עשיתם פה את כל האסון,
ובזכות ההקרבה של כל החיילים, שלנו,
שלנו,
תדעו, מבחינת מספרים,
מתוך 900 חיילי צה"ל, פחות או יותר, פחות קצת, שנהרגו במלחמה הזו,
300 הם בוגרי החינוך הדתי.
צריך להגיד את זה.
כן, זה המצב.
מי שעמד פה, מי שחסם בגופו,
זה האנשים האמוניים בעם ישראל.
לא בעלי העין הרעה שיצרו פה את הכול.
ועכשיו, מי שברוך השם הלך והילחם טוב מאוד,
אז עשה תשובה,
או שמלכתחילה הוא היה בסדר.
ואם לא,
מי שעכשיו עדיין חושב שהוא יעמיד תנאים למדינה, אם אני טייס, אז אני יכול להגיד פה מה תעשו, מה לא תעשו,
יצרבו פקודת עצמכות,
יאללה, לך.
יסתדר בלעדיך כמו שהסתדרנו בלי כל הסרבנים למיניהם.
האנשים האלה, בעלי הייאוש והספק,
צריך להתרחק מהם.
הם אנשים שהורסים כל חלקה טובה.
עכשיו,
היום אחרי המלחמה, זה חלק מהניצחון במלחמה.
קראתי לשיעור הזה
היום שאחרי הניצחון במלחמה,
לבכות מרוב אור.
יש פה אור כל כך גדול,
שאנחנו הולכים, מה שנקרא, לעכל אותו.
יש גמרה מקסימה,
שכולנו מכירים אותה משיר,
זה שיר כזה של פולירן ואלקאדי דוכה לקחו את זה לשיר, אבל עכשיו תראו את הגמרא, את המקור.
אמר רבי אלעזר,
מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה,
שנאמר גם כי אזק ועשביה סתום תפילתי,
כן, מהצופן,
ואף על פי ששערי תפילה ננעלו,
שערי טמאה
לא ננעלו,
שנאמר שמע תפילתי השם ושבתי האזינה אל דמעתי אל תחרש.
כן, השיר זה כל השערים ננעלו חוץ משאר הדמעות.
זה בנוי על הגמרא הזו.
תשובה, חשוב לדעת שיש מקור לשיר.
לא,
ארכד ידו חן, אבל זה...
אה?
זה ישן.
אה, כן, יש גם כזה?
אה, נכון, נכון, יש גם את המקור, נכון.
פעם, אתה לא יכול בשם שבת, אז אני מוכן.
צודק.
אז מכל מקום, מה הרעיון שעומד מאחורי הגמרא הזו?
שוב, מה זה שערי דמע?
אתם מבינים? שערי דמע זה ה...
זה...
שערי תפילה זה שלאדם כואב לו, אז הוא זועק.
זה...
יש משהו עמוק יותר.
לזהות את האור בתוך המציאות שיש גם חושך,
זה נקרא שערי דמע לא ננעלו.
זה העולם שלנו.
אדם שמצפה שהוא יוכל לעכל את האור בלי קושי, בלי בעיות, בלי זה, הוא לא מבין איך עולמו של הקדוש ברוך הוא פועל.
עולמו של הקדוש ברוך הוא פועל
דרך חושך,
דרך
צמצומים שמאפשרים לנו לעכל את האור, אבל כל הרעיון זה שהצמצומים הם מאפשרים לעכל את האור, ולא שעכשיו בגלל הצמצומים בן אדם שוקע לי בדמעה המייאשת.
יש פסוקים שאנחנו אומרים אותם בתפילה.
כולם אומרים אותם, אף אחד לא מבין את המילים,
אבל כולם אומרים אותם. כשאנחנו נופלים מפיים,
נכון, שאומרים בתחנון,
ויאמר דוד אלגד,
צר לי מאוד,
ניפלה נא ביד אדם,
סליחה, ניפלה נא ביד השם וביד אדם הלפולה, נכון?
ואז אנחנו, אשכנזים, נופלים על פנינו,
וגם משלו, אומרים את הפסוקים הבאים, שימו לב: "יגעתי באנחתי,
אסחה בכל לילה מיתתי,
בדמעתי ארסי אמסה,
אששה מכעס איני,
אטקע בכל צורריי,
סורו ממני כל פועלי האבן, כי שמע השם קול בכי,
שמע השם תחינתי, השם תפילתי ייקח".
בסדר? כולם אומרים, לא מבינים גם את המילים, מבינים שיש פה משהו דיכאוני כזה,
זה הדמעה, הבכי, אבל מה בדיוק המילים?
זה הנקודה.
מתי אנחנו אומרים את המילה?
אה?
תכף נעשה.
מה זה אמצע? איפה נראה? שנייה איך אנחנו נסביר את זה. רק נבין קודם את הקונטקסט שאנחנו אומרים את זה. מתי אומרים את
התפילה הזו?
בזמן שאומרים את החנון. שימו לב, את החנון זה בימים
של שגרה ועוד יותר בימים של קושי.
בימים שיש שמחה לא אומרים את החנון, נכון? כולם כבר, אה, יש חתן פה, יאללה,
אין את החנון, זה הספורט של הדתיים, כאילו.
קצרים חפה. בדיוק, כתבי מקצרים את התפילה.
אתה יודע, יש את החנון, אבל יכול להיות.
אתה לא אומרים את החנון.
אבל בימים רגילים
יש קושי, אתם מבינים? בשגרה
צריך את החנונים מלפני השם
כדי לעמוד בתוך השגרה, בתוך האור.
ואנחנו אומרים ככה,
יגעתי בהנחתי.
אנחנו נאנחים.
שוב, יש קושי.
אסחה בכל לילה מיתתי.
אני שוחה בדמעות בתוך המיתה שלי.
בדמעתי ארסי אמסה. אמסה זה מלשון למוסס.
ארס זה המיתה.
הדמעה שלי ממוססת את המיתה.
זה המצב שהאדם מרגיש לפעמים.
אדם נמצא.
אששה מכעס עיני.
הששה זה נחלשה מכעס העיניים שלי.
כן?
הבכי והכעס, זה שתי תכונות של תחושת חוסר אונים.
אפשר להשתגע, אפשר להשתגע.
הקשיים,
הקביעות הטובה, הקטנות, שוב, האור מופיע בעולם,
ואנשים, במקום להודות ולשבח,
לרומם לקדוש ברוך הוא, אז נמשרים עדיין בקטנות הזו.
מה קורה אז?
עתקה
בכל צוררי.
עתקה זה התחזקה. עתק זה כמו הון עתק.
מה זה הון עתק? הון עצום.
מגיעה עוצמה מתוך הבכי,
מתוך הכעס, מתוך הצמצומים,
מגיעה עוצמה כנגד כל הצוררים,
כנגד כל הקשיים.
סורו ממני כל פועלי אוון.
כי שמע השם קול בי חי,
שמע השם תחינתי,
השם תפילתי ייקח.
אם אני מתרגם את כל מה שראינו בשיעור הזה לרמה הפסיכולוגית הנפשית שלנו עכשיו,
שוב, אור גדול הופיע בעולם.
אור גדול הופיע בעולם.
ויחד עם האור הזה,
תמיד,
יחד עם האור, יש צללים.
יש צללים.
הדרך שלנו
להתמודד עם הצללים האלה
זה לבכות.
לא בכי של ייאוש,
בכי שמבין
שהצמצום הזה הוא הכרחי
בשביל שנוכל לעכל פה את הדברים.
אנחנו עוד לא הגענו לגאולה של נמח.
אנחנו ללא ספק עשינו צעדים יפים בבואיים האלה,
אבל עדיין המציאות יש לה את המגבלות שלה,
החסרונות שלה.
היכולת לעכל את הדברים, מה שנקרא,
עם אקימה.
לפתח סבלנות,
ערך רוח.
ואם אני מוריד את זה לרמה האישית, שוב, אדם
שהתנתק
מאנשים קצרי רוח,
שעסוקים כל היום בלהסביר מראה,
שהתחבר לאנשים ולתכנים שנותנים לו את המבט הארוך,
השם, השם, אנחנו גם אומרים את זה חלק מהתחנון,
אל ערך אפיים,
רב חסד אמת,
מעט רחוק, שאדם ברמה האישית,
כל דבר ינסה להסתכל במבט ארוך ובפרופורציה.
קרה פה עכשיו תקלה,
נכון, אבל תראה את המכלול השלם של החיים שלך.
עכשיו בעם ישראל, נכון, יש את זה ויש את זה ויש את זה,
אבל תראה שוב את הגודל שהופיע, את מה ש... את יד השם שראינו פה עכשיו.
קרה לך ברמה האישית, כאב וכולי.
לא כל החיים נפלו.
די להגזים עם זה, להפוך את זה לחזות הכל.
אפשר לעשות את זה בכל מיני צורות.
למשל,
סטטיסטיקה, תראו לכם, זה מדע שמאוד עוזר למבט ארוך.
כמו שאמרתי, בן אדם עכשיו,
לא יודע,
נכשל כלכלית,
בסדר?
בואו שעכשיו יבדוק סטטיסטית את ההתנהלות הכלכלית שלו בשלושים שנה האחרונות.
והוא יראה
שברוב המקרים, בשלושים שנה האלה, ההתנהלות הכלכלית הייתה סבירה.
היה לו מאזן חיובי בחיים שלו,
היה לו את מה שהוא צריך בזה.
נכון? היה עכשיו נפילה.
בסדר. בואו נעכשיו ננתח גם את הנפילה וכולי.
אגב, גם במאזן הכלכלי של מדינת ישראל, גם כאלה. זה גם צריך לראות פה את הדברים. אפשר להתמקד בבעיה הנקודית עד עכשיו. עכשיו חסר כסף למשהו מסוים.
אפשר שנייה להסתכל ולראות פה את המהלך הכולל. פה זה ניכר מאוד לעין, מה שקורה עכשיו, מצד הזה.
זה יכול לבוא לידי ביטוי.
בזה שבן אדם ייזהר לא להעמיק יותר מדי בבכי.
אתם דוגמא.
לא טוב לבן אדם לחשוב בלילה
על הקשיים שיש לו בחיים.
בלילה תמיד
הכל נראה יותר אפל,
שיש חושך.
זה פסיכולוגית, זה ככה. לילה זמן סכנה.
בדמעתי ארסי אמסה, שאדם עכשיו מתהפך במיטה,
חושב, הוא טוחן מים.
תקשיב, יש בעיה?
עכשיו, לך לישון,
אתה יודע, קשה לך להירדה אם תקרא איזה ספר, לא יודע, תתפוק לעצמך נבוט בראש,
לקח כדור שנה, לא יודע מה,
קום בבוקר,
תמיד בבוקר
הבעיה נראית פחות קשה.
להגיד,
בבוקר חסדך ואמונתך בלילות.
בלילה צריך אמונה שיהיה טוב בבוקר.
בבוקר, להגיד בבוקר חסדך.
תמיד,
כשמסתכלים על הדברים באור,
בכל המובנים, ברמה הטכנית,
אבל עוד יותר ברמה הנפשית הרוחנית,
השד פחות נורא ממה שזה היה.
תמיד.
גם בתקופות שאדם נמצא בתקופות של חושך בחיים.
עכשיו, אני זוכר פעם, כשאני הייתי חייל בצבא,
כמו כל חייל, היה לי גם תקופה לא פשוטה באחד השלבים שלי שם.
אני זוכר שגם זה, אתה בצבא, אתה נמצא לך בשמירות,
נכון? אתה יושב, חושב, זה,
המחשבות נמצאות יותר מדי.
אז הלכתי לשאול את הרב שלי אז, הרב נדמה לי, הרב העם משטרנברג,
ראש ישיבת הר המורה,
אז הוא אמר לי משפט, אם אני לא טועה, משהו בסגנון אומר לי,
אתה לא,
כאילו, הלחץ שלי היה שאני אחזור מהישיבה,
שאני אחזור מהצבא, אם אני אוכל ללמוד, הרגשתי שאני בצבא מתנתק מתורה ומרוחניות וזה,
הוא אומר לי, אל תחשוב על זה עכשיו.
בצבא לא חושבים על זה.
זאת אומרת, אתה עכשיו נמצא באיזו חוויה רגשית קיצונית,
אתה לא חושב טוב, אתה מסתכל על הדברים שוב, כי כמו אורך רע, אתה נמצא באווירה שלילית, ואז אתה מסתכל על הדברים בצורה שלילית.
תחכה שזה יעבור,
ועכשיו תסתכל שוב על הדברים, ותראה שהדברים ייראו אחרת.
נכון, זה היה ככה.
דוגמה.
אם אתה רוצה לשקר,
תבכה.
אתה נוסע באוטו ואתה סורר. לא, זה מעולה. אבל זה לא ברור. זה מעולה.
זה עוד סיפור. עכשיו, איפה אדם בוכה, לפני כולם, תלוי גם עכשיו, הורים, מול ילדים. יש הרבה שיקולים.
ברור שיש עניין לבכות.
יש עניין לבכות ולשחרר. אבל שוב, בכי משחרר, לא בכי מדכא.
וזה הרעיון, שוב.
מאוד מרשים עם השלושה שיעורים האלה.
מה?
כשאתה נפגש עם ארווקרטיה, אתה אומר
קפטניסטים הם באקסי, שמתי חלק מהארטים של הכי אין מה להשקיע שם? אני אגיד לך מה, אתה חושב שהם מילואים ואולי אנשים שהכי לא טוב עבר,
הכי אוהב אותם.
וכשהתחיל הסיפור הזה,
זה חדיף להתרחם את זה. למה? כי לא היה מי לדבר.
נכון. זה ישר ב... אני חושב שאתה צודק.
אני חושב שאתה צודק. שזה אנשים יקרים,
והם התעשו את הרכבות. היו.
תסתכל על הרוב פה בארץ, האם אנחנו נצביעים עם הציבור, שאלה גדולה, שאלה גדולה.
אני,
אז אני אומר, אני, זה, כמו שאתה אומר, זה לא עכשיו פתרון. אני אומר לך בגדול,
מה יקרה בדיוק עם הקבוצה הזו,
שכאמור היא קבוצה הרבה יותר קטנה ממה שהיא נדמת?
זו קבוצה דתי שמונה 200,000 איש,
שהיא פשוט נמצאת בצומתי כוח מאוד חזקים, ולכן הם צורכים מאוד חזק,
אבל זו קבוצה קטנה.
מה יקרה איתם בדיוק?
אני אהיה איתך כנה, הוא פחות מעניין אותי.
אני מביט על העתיד של עם ישראל.
העתיד של עם ישראל,
לא ייתכן שהוא ייהרס, לא ייתכן עכשיו
שמיליוני יהודים ייכנסו לייאוש, לדיכאון ולסכנה קיומית בגלל כמה 200 אלף איש עם בעיות פסיכולוגיות.
זה הכיוון. עכשיו,
אני חושב ש... ודאי שזה מדבק. הנזק, הנזק,
אנחנו אוכלים אותו כבר שנים.
אני חושב שהדרך לצמצם את הנזק הזה,
זה להגיד את התכנים הללו.
הרבה מדי שנים נתנו לאנשים האלה להשתולל,
ומתוך הקטע שאתה, אנשים יקרים, אנשים שעשו הרבה למדינה וזה,
אז נו, שימשיכו פה להרוס וזה, ואנחנו, כידוע, הציבור הדתי-לאומי, אהבת ישראל והאחדות,
אנחנו הגשר וזה, ולא, נכון,
הם אמנם אמרו סירוב פקודה,
אבל בואו נשב איתם על קפה ומאפה,
אז זהו שלא.
יש גבול, הם עברו את הגבול מזמן, האנשים האלה,
וברוך השם, תשים לב שהכוחות, הבריאים בעם ישראל, הם מתקדמים קדימה,
מתקדמים קדימה.
אני כל הזמן מדברים, בואו, פאנלים, עניינים, אני אומר לכם, אתם לא,
הם לא רלוונטיים, הסיפור הזה, אתה מבין? לא נכנס אפילו יש תועלת או אין תועלת, זה פשוט להיתקע,
אני קורא לזה להיתקע באיטיז, בשנות ה-80 של הקודמים,
כשאני הייתי בבני עקיבא, דיונים, עם עמוס עוז, עם שלום עכשיו, כן, מה זה עם ישראל, מה זה? הלאה.
חלאס.
אתה רוצה שיינסה בצורה יותר בוטה?
קשור גם לעדה מסוימת,
שהולכת ומצטמצמת מהעולם.
הצורת, צורת החשיבה שלה כבר מייאשת כבר. די, הבנו.
כמה אפשר לקדוח במוח.
רוצים לחיות, עם ישראל רוצה לשמוח, עם ישראל, בצדק, הולך ופורח והולך וכולי.
ולשם צריך להשקיע את האנרגיות והכוחות.
מה יקרה איתה?
עסק שלהם עם הקדוש ברוך הוא.
אני אישית לא הייתי שם את המניות עליהם בעולם הבא.
נראה לי לא כדאי.
אבל בואו נחזור לענייננו ונסכם את העניין. אנחנו נמצאים בחודש תמוז, כמו שאמרתי.
חודש תמוז הוא חודש שבא להגיד מה הבא.
יש אור גדול שמופיע בעולם,
ואנחנו בוכים.
אנחנו מודעים לחסרונות,
אבל דווקא הדבר הזה הוא זה שמאפשר לנו לעכל את האור בצורה נכונה,
וכל האתגרים האלה רק הולכים ופורחים,
וברור לחלוטין שמה שעם ישראל עומד לפניו, יש עכשיו המון אתגרים שהולכים להיות,
והרבה פעמים,
לא יודע, יש כבר כל מיני דיבורים שם,
אלה שרוצים למנף את הניצחון הזה לעוד חולשה, כן, אז עכשיו זה הזמן לעשות מדינה פלסטינית, יש פה,
היצר הרע אף פעם לא נוח, מה שנקרא, תמיד יש לו את האפשרות.
אבל,
לי זה ברור לחלוטין.
שאיך שלא יהיה,
אנחנו מתקדמים והתקדמנו פה.
יש פה עתיד מזהיר. זהו, זה נפתחו פה עכשיו כל כך הרבה חלונות והזדמנויות לעם ישראל,
בכל המובנים.
זה ממדינה שלפני שנתיים הייתה באיזה סוג של מצור שלאט לאט חונק אותה,
עכשיו כל המדינות הולכות לעמוד בתור, מה שנקרא,
להתחבר. כבר עכשיו זה קורה ביטחונית, מדינית, כלכלית,
שאנחנו רואים מה שקורה עכשיו,
חברתית ורוחנית.
יש לפנינו אור גדול,
ובעזרת השם אנחנו נקל אותו.
והעמדה עכשיו זו עמדה
של חודש תמוז, כמו שאומר הנביא,
צום הרביעי, כן, של חודש תמוז, יהיה לבית יהודה,
לששון ולשמחה ולימים טובים.
ואנחנו צריכים לקחת את הימים הללו לכיוון הזה.
עכשיו אנחנו קוראים, הוא שלושת השבועות,
יש יוצא עם תמוד,
יש בית המקדש עוד לא נבנה,
שוב, יש על מה לבכות.
אבל הבכי הוא לא בכי שאנחנו פה משנה לשנה רק מידרדרים.
מה יהיה? מה יהיה?
מה זה?
כן, יש, יש, תראו, יש כאלה שעכשיו ששת השבועות להינשא.
טוב, אני אומר שוב, עוד, אנחנו לא יודעים מה יהיה. אנחנו לא סגור שבית המדינה שייבנה בתשעה באב תשפ"א.
אנחנו ניתן לקדוש ברוך הוא לנהל את הדברים.
אבל ברור שמשנה לשנה אנחנו מתקדמים,
והשנה הזו עשינו וואחת קפיצה.
כאילו, זה...
אין מה לומר. השנה הזו, כמו שאמרתי, חודש תמוז עכשיו, לעומת חודש תמוז לפני שנה,
הקדוש ברוך הוא נתן עבודך.
ואנחנו ברוך השם זוכינו,
והקדוש ברוך הוא ייתן לכולנו את הכוח להמשיך לראות את האורח.
לעצור, כן.
