ברוכים הנמצאים במכון וברוכים הבאים בבית.
אנחנו נמצאים היום בתאריך מיוחד, ג' תמוז.
ג' תמוז זה היום הדהילולה
של הרבי מחב"ד, הרבי האחרון,
הרבי מלובביץ',
זכותו יגן עלינו ואנחנו ננסה
בלימוד שלנו אנחנו לומדים היום פרשה ונפש בחבלי משיח מתורת מורנו ורבנו הרב אלישע וישליצקי זצ"ל וננסה לחבר
בין המשניות של שני הצדיקים האלה
שאין ספק שהיה מכנה משותף גדול מאוד ביניהם.
המכנה המשותף הוא העיסוק האינטנסיבי
בענייני משיח,
ציפייה לביאת משיח,
חבלי משיח, כל הנושאים האלה היו נושאים שבליבת
המשנה של הרבי, בוודאי,
והרב אלישע, כמו שכבר דיברנו בעבר,
קשר כל לימוד שלו לנושא של חבלי משיח.
אז כדי לפתוח בסוגיה הזאת,
לפני שאנחנו נצלול לתוך הפרשה עצמה והעיסוק שבה,
יש ספר מאוד מיוחד שכתב הרב הדין שטיינזלץ שנקרא "הרבי שלי".
זה ספר שיצא בהתחלה באנגלית, נדמה לי הוא נכתב באנגלית ואחר כך תורגם לעברית לפני כמה שנים, ושם הרב
שטיינזלץ מנסה להציג את הזווית האישית שלו על הרבי.
הייתה להם היכרות אישית קרובה,
הרב שטיינזלץ היה אצלו הרבה פעמים, הוא היה חסיד חב"ד,
ובספר הזה, ספרון קטן,
הוא נוגע בנקודות מאוד מרכזיות לדעתו באישיות של הרבי.
ואני רוצה לגעת בפרק אחד קטן שנקרא ביאת המשיח, חזונו של הרבי.
הפרק החמישה עשר בספר.
ככה הרב אדין פותח את הפרק. מאז ילדותו חלם הרבי על ביאת המשיח.
במכתב
לנשיאה השני של מדינת ישראל,
יצחק בן-צבי, כתב הרבי,
ציטוט:
"מיום הולכי
לחיידר
ועוד קודם לזה
התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה.
גאולת עם ישראל מגלותו האחרון.
גאולה כזו באופן כזה שעל ידה יהיו מובנים איסורי הגלות,
הגזרות והשמדות".
כלומר הרבי אומר אני כבר בהיותי ילד.
כשהייתי ילד קטן, קטן,
אני,
היה לי חלום, יש לי חלום.
החלום שלי זה חלום הגאולה.
אני ראיתי את המכתב המקורי,
הוא הוסיף שם את הפסוק מישעיהו שעסקנו בו בפעם הקודמת, בשבוע שעבר,
עודך השם כי ענפת בי, ישוב אפך ותנחמני.
ככה הרבי כותב שם.
גאולה כזו באופן כזה שעל ידי יהיו מובנים ייסורי הגלות,
הגזרות וההשמדות, ואז הוא מוסיף,
עודך השם כי ענפת בי, ישוב אפך ותנחמני.
כלומר הרבי אמר אני לא רוצה רק גאולה ממה שהיה אני רוצה גם שיהיה פשר ומשמעות למה שעברנו.
כלומר לא רק מה שיהיה טוב גם מה שהיה קשה שנבין מה הסיפור פה.
הרב שטיינזלץ מוסיף
הרבי לא חלם רק על שינויים מסוימים בעולם
גדולים ככל שיהיו
חלומו היה גדול הרבה יותר
שינוי העולם מעיקרו לטוב שלם מוחלט.
העשורת היהודית לדורותיה תפסה את האוטופיה הזו במושגים של ביאת משיח וגאולה.
ביאת המשיח מבשרת את תחרית ההיסטוריה.
הזמן שבו יגיעו האנושות והעולם כולו לשלמותם.
אז ישררו בעולם צדק ושלום.
ההשגחה והמציאות האלוקית יתגלו בתוך טבעו של עולם וטבעה של הנפש.
אי השוויון הכלכלי והמאבקים הפיזיים יחדלו כליל והסבל יתמעט וילך עד שייעלם לחלוטין.
כך יביא המשיח גאולה לעם היהודי ולאנושות כולה.
ההוגים החיים היום השואפים לעולם טוב יותר משליכים את יהבם על מדיניות,
כלכלה ומדע ואילו מושגים כמו משיח או גאולה אינם עולים על דעתם.
האדם המצוי
מניח שההיסטוריה נידונה להמשיך באותו נתיב שבו היא מתנהלת זה אלפי שנים.
נדמה שהטבע האנושי כבול לדפוסיו ושאין כל סיכוי לשנותם.
גם יהודים דתיים המבקשים בתפילתם שלוש
פעמים ביום שהמשיח יבוא מתייחסים לאפשרות הזאת ברצינות רק לעיתים רחוקות.
ייתכן שאנו לכודים מדי בקיומנו החומרי ובסתר
ליבנו מטילים ספק באפשרות הממשית לגאולה.
הספקנות והאדישות כלפי הגאולה וביאת המשיח
היו האתגר הגדול ביותר שבפניו ניצב הרבי.
וככה רב הדין פורס עוד ועוד מהמשנה של ה.. מהתפיסה העקרונית
ודוגמה אחת קטנה להתבוננות של הרבי בזמן וזה מתחבר גם לרב אלישע. כאשר ברית המועצות החלה לקרוס אמר הרבי יש התמאים
על המדובר בתקופה האחרונה שעומדים אנו בסוף זמן הגלות עקבתא דמשיחא ושואלים היכן רואים זאת?
הרי עולם כמנהגו מדי שנה בשנה כרגיל נוהג ולפלא הכי גדול שאינם מתבוננים במאורעות שמתרחשים בעולם מאורעות הגלויים ומפורסמים כמובן שאפשר לדון על התפיסה של הרבי על מדינת ישראל בסדר אני לא
נכנס עכשיו לכל התפיסה של חב"ד,
אני רק יכול להגיד שהרבי הוא כבר שינה משהו מהתפיסה שהייתה רווחת.
קץ המלחמה הקרה, חומת ברלין שנפלה באותה שנה, הפגנות גדולות בבייג'ינג,
הרפורמות בפולין ובהונגריה ועוד ועוד, כל אלו הלהיבו את הרבי. הוא ראה כיצד העולם נע לקראת מציאות שבה הדיכוי והמלחמות מצטמצמים והולכים,
וגדלה בה הדאגה לעמים הנתונים למצוקה.
בסדר,
יש פה אחרי זה התייחסות גם להידרדרות שהייתה,
לנסיגות וכל זה,
אבל ברור לגמרי,
גם למי שמתבונן עכשיו בחדשות,
מתבונן ממה שקורה בעולם,
יש תחושה מאוד חזקה של תכיפות
ואיזה תקופה של צירי לחץ.
זאת אומרת, כאילו אנחנו נמצאים באיזה עידן שבו משהו באווירה הכללית של העולם כאילו לוחץ לאיזה כיוון.
משהו מאוד מאוד גדול מתרחש,
והוא מתרחש בהמון המון חזיתות והמון המון זירות.
והרבי בעצם לא רק
דיבר על זה,
אלא הוא בעיקר דחף את האנשים כל הזמן לפעולה.
זאת אומרת, הגדולה של הרבי, אין ספק בכלל,
שהוא היה מנהיג שמגדל מנהיגים.
ובמובן הזה באמת, שוב, בהיקף אחר, בכיוון אחר,
הרב אלישע היה סוג כזה של מנהיג.
כלומר, הוא לא רק גידל תלמידים כאלה שישתו בצמא את דבריו,
אלא הוא שלח אנשים למקומות.
גם הרב צבי יהודה, רבו עשה את זה.
להקים גרעינים, ללכת למקומות. זאת אומרת, הוא גידל שליחים.
שליחים.
אתה שליח פה.
גם הוא היה עושה את זה כל שנה עם המשלוחי מנות בפורים.
הוא היה שולח,
אומר לאנשים, טוב, אתה תביא את זה לזה, אתה תביא את זה. הוא היה מייצר סוג של תנועה של שליחות.
לחיות כל הזמן סביב השליחות הזאת.
זאת אומרת, הרבי,
הגדלות שלו הייתה שהוא הפך את הרעיון המשיחי
שגאולה אוטוטו באה לרעיון שצריך ליישם אותו בחיים.
אתה שליח במקום שלך.
אני זוכר,
יש סיפור מאוד מאוד יפה שראיתי לפני קצת זמן,
שאיש עסקים אחד היה צריך לנסוע בשביל העסקים שלו לניו זילנד.
והבת שלו הייתה גרה בניו יורק, והוא חזר פעם אחת לניו יורק, זה היה בשנות ה-50, שנות ה-40,
לפני שהרבי היה רבי עוד שחותנו היה בחיים, אריאץ.
ובמעלית הוא נכנס עם הבת שלו ופתאום עמד שם איזה יהודי נראה כמו בן תורה כזה עם כובע וזקן
והוא שאל אותו לאן אתה נוסע?
אז הוא אמר לו אני נמצא בניו זילנד ענייני עסקים וזה.
אז הוא שאל אותו אותו יהודי בעל חזות
יהודית הוא שאל אותו
ויש מקווה טהרה בניו זילנד?
אז הוא אמר לו, אני באתי פה לענייני עסקים, אני באתי לענייני עסקים לניו זילנד, אני לא.
אז הוא אמר שכל יהודי, בכל מקום שהוא נמצא,
יש לו אחריות על מה שקורה במקום.
טוב, יצאו מהמעלית. זו הייתה פגישה במעלית, פגישת מעלית, קצרה.
הבת שלו אמרה שזה החתן של הרבי של חב"ד, אריאץ.
אוקיי, פה לא נגמר הסיפור.
40 שנה אחר כך, בסוף שנות ה-80,
מגיע אותו אחד עוד פעם לניו יורק ואמר, אני אקפוץ לרבי
כדי לראות מה... לקבל ברכה לעסקים, לעניינים.
הוא עובר ליד הרבי
ולקבל את הברכה, והרבי מסתכל עליו בעיניים בוחנות ושואל אותו,
יש כבר מקווה טהרה בניו זילנד?
הוא קיבל סחרחורת, ככה מסופר,
הוא לא הצליח לדבר איזה כמה דקות טובות, כאילו,
הוא זכר אותו מפגישת המעלית וזכר מה הוא שאל ומה הוא דרש ממנו וזה וואו.
אבל זה המון המון סיפורים כאלה יש בסגנון הזה.
את הפרק מסיים הרב שטיינדרץ ככה: "רבי האיר פעם שזהותו של המשיח אינה חשובה. לדעתו שאלה זו חשובה הרבה פחות
מן העובדה שהגאולה קרובה מתמיד.
באומרו זאת הוא חתר נגד הזרם.
רוב האנשים זקוקים לתווי פנים,
לדמות סמלית כדי להתאגד סביבה.
לחסידים היה קל יותר להתמקד בדמות מרשימה ומוכרת מאשר לדבר על משיח נטול פנים.
הרבי לעומת זאת סבר שהמפתח הוא ההכנה לביאת המשיח.
כך נוכל להבין טוב יותר את קריאותיו החוזרות ונשנות
לצאת לפעולה,
את מבצעי המצוות שיזם ואת מספרם הגדל והולך של שליחיו בכל רחבי תבל.
לכל הדברים האלה היה מוקד אחד שלא הקדיש הרבי את חייו,
להכשיר את העולם לביאת המשיח.
לפתוח את דלתות הלב של כל יהודי כך שהגאולה
תיכנס פנימה.
ככה מסתיים הפרק
מתוך הספר הרבי שלי של הרב שטיינזלץ.
מה שמוביל אותנו לפרשייה המשיחית, אנחנו כבר דיברנו לפני מעט זמן
על כך שאנחנו משיחיים והזויים, נכון? דיברנו על זה, כבר סגרנו את הפינה הזאת.
משיחיים והזויים.
משיחיים בגלל שכל המהות של היהדות
זה אמונה בגאולה,
אמונה בביאת משיח,
כלומר שהעולם לא יכול להישאר על עומדו והוא חייב לשוב לתיקונו.
זה דבר ראשון, אנחנו משיחיים.
כל מי שמפריד את הרעיון המשיחי מהיהדות, אז הוא פשוט
כופר בעיקר, זה אחד מי"ג עיקרים, מאמין בביאת משיח.
וכל מי שלא מאמין בביאת משיח, הוא בסוף לא מאמין בהשגחה,
כמו שאנחנו נראה את זה גם כשנלמד בסוד הישראלי.
אתה לא מאמין בהשגחה, למה?
כי חלק מהרעיון של ההשגחה זה שהעולם לא מופקר,
שהקדוש ברוך הוא מוביל את העולם לתיקון,
יהיה תיקון.
זה משיח.
למה אני אומר שאנחנו הזויים?
בגלל הנושא שבו מדברת פרשת חוקת.
פרשת חוקת נפתחת בפרשיית פרה אדומה,
שעניינה של פרה אדומה זה טהרה מטומאת המוות.
והטומאה הקשה ביותר, ואפשר להגיד אולי הפחד הקמאי
שמרחף מעל ראשי כל בני האדם בעולם,
האנושות לאורך ההיסטוריה, זה הפחד מהמוות.
פחד מהמוות גורם להמון המון המון פעולות בעולם,
המון ניסיונות ליצור דברים והמון דחיפות, אם כבר מדברים על דחיפות, להספיק, להספיק, להספיק לפני,
שזה גם משהו שהאדם לא יכול לשלוט עליו.
כלומר, יש שם איזו נקודה גם שאדם לא שולט על,
האדם המודרני הוא אדם מאוד מאוד בקונטרול,
הכל בשליטה, ופתאום יש משהו בעולם שהאדם לא יכול לשלוט עליו.
מתי הוא בא, איך הוא בא וכולי.
ופרשת פרה מדברת על הנושא הזה,
הנושא הענק הזה של הטהרה מטומאת המוות,
שקשורה באופן מאוד מובהק לגאולה.
למה? בגלל שהגאולה
העמוקה ביותר
מכונה אצלנו תחיית המתים. זה חלק מהדברים שמאמינים בהם, נכון?
ואני מאמין בתחיית המתים.
למה זה דבר כל כך, כל כך יסודי?
כי אין חילול השם יותר גדול מזה שיש סופיות לחיים האנושיים.
כי החיים,
יש בהם קדושה, מסתתרת בהם אלוקיות.
אז אם החיים האלה נגמרים ונשאר חלל בסוף,
אז יש משהו שכביכול מחלל את הנוכחות האלוקית.
ולכן אנחנו מתפללים להעברת הטומאה מהארץ, ומחה השם דמעה מעל כל פנים.
זו נקודה מאוד מאוד עמוקה, מאוד מאוד יסודית.
ואחת השאלות הכי הכי גדולות שיש לגבי פרשיית פרה אדומה,
כמובן,
שאלה כבדה מאוד,
חוץ מזה שהיא פרשה סתומה
וקשה מאוד להבנה,
כמו שאנחנו נראה עוד מעט,
המיקום שלה
הוא בעצמו חידה.
מה נמצאת פה פרשיית פרה אדומה?
לכאורה, איפה היא הייתה אמורה להיות? באופן פשוט?
מתי היינו צריכים להיטהר מטומאת המוות?
מתי?
בניית המשכן, מעולה. זה אומר בספר שמות,
נכון?
יופי.
לא רוצה ספר שמות? לא מתאים לך ספר שמות? מתי? לפחות?
ויקרא, נכון? טהרה, קורבנות, עניינים.
מה אתה מחכה לספר במדבר לפרשה של המעבר מדור
המדבר לדור הכניסה לארץ מהשנה השנייה לשנה הארבעים? מה הסיפור הזה?
זו שאלה מאוד מאוד קשה ולא פשוטה, להבנה.
ובדרך כלל מי עוזר לנו בפתרונות האלה?
מי הולך איתנו יד ביד ועוזר לנו לפתור כאלה שאלות?
רש"י.
רש"י.
בפרשת נשוא, סוף פרשת נשוא,
רש"י כותב לנו בתחילת פרשת בעלותך. למה נסמכה פרשת
בעלותך לפרשת נשוא?
בגלל פרשיית הנשיאים.
שאהרון ראה את הנשיאים ונתקנה,
ואז עומרה שלך הגדולה משלהם.
יופי.
סוף פרשת בעלותך, למה נסמכה פרשת בעלותך לפרשת שלח?
למה?
מה?
מרים, מרגלים.
למה נשמחה סוף פרשת שלח לתחילת פרשת,
פרשה של השבת האחרונה, מה?
קורח.
למה?
ציצית, תכלת, נכון? עם התכלת וכל הטררם שעשה שם קורח.
בכל אופן, רש"י בדרך כלל צועד איתנו יד ביד ואומר לנו למה נשמחה פרשייה זו לפרשייה זו, וכאן
דיממת אלחות.
רש"י לא עוזר לנו, אנחנו נשארים פה לבד.
מה הסיפור הזה?
מה זה?
בסדר? שאלה חמורה.
או פירוש יפה מאוד, ארגמאן נותן לנו כאן פירוש ככה,
מה שנקרא, מעמיק ויפה.
פרשיית קורח היא פרשייה רוויה במוות, עד כדי כך שבעצם היא הפרשייה הכי רוויה במוות, אפשר להגיד,
אם אנחנו לא מכניסים את המבול.
למה? כי בסך הכל, אם אתה מחבר את ה-14,700 שמתו
במגפה ובכל הדברים ל-250 וקורח וכל זה, אנחנו מגיעים ל-15,000 מתים בפרשה.
מה?
כן, נכון.
יש את ה... לא, אני אומר עד עכשיו.
אני אומר עד עכשיו,
יש לנו פרשייה רוויה מאוד מאוד במיתה.
עכשיו,
זה מצטרף כמובן למרגלים שמתו,
וזה מצטרף לכל מה שהיה, בסדר, בעגל היה שלושת אלפים, ואחר כך.
בקיצור, יש לנו פרשה מאוד מאוד מאוד,
האם תמנו, איזה שאלה הם שואלים בפרשה הקודמת, האם תמנו לגבוה?
זאת אומרת, החוויה של העם שהמוות
הוא מה שקורה למי שמתקרב למשכן.
כל מי שמתקרב לענייני קדושה, מה קורה לו זה מוות.
אז יכול להיות שבאמת זה הסבר מתקבל על הדעת
שכל הסיפור פה הוא סוג של ריאקציה למה שקורה בפרשייה הקודמת.
זאת אומרת, זה ניסיון להגיד לאנשים, רבותיי,
רבותיי, הסיפור הוא לא המוות שעולה כתוצאה מהמשכן,
אלא אותו מקור
יכול גם להביא חיים,
הכל תלוי איך מתקרבים אליו,
שזה מזכיר כמובן את המשל המפורסם של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי של הכסיל ואוצר התרופות, בית המרקחת.
מה מלמד שם רבי יהודה הלוי במשל הנפלא הזה?
שאנשים חושבים שמה שמרפא זה תרופות,
אבל התרופות לא מרפאות, תרופות יכולות להרוג באותה מידה.
מה מרפא באמת?
המרשם, כלומר הרוקח שמבין
ומקבל את הידע מהרופא, והוא יודע מה לתת לכל אחד.
זאת אומרת, מה שהורג יכול גם לרפא,
תלוי אם אתה מחובר למקור.
ואם אתה מתחבר לתרופה לא בצורה של מרשם,
המוות יכול להגיע בדיוק כמו שהגיעו החיים לפניכם.
אז יש פה...
מה?
מה? רש"י בקורח, שמה?
זה יותר, אני חשבתי שאתה מתכוון למה שמופיע בהמשך הפרשה, וכי נחש ממית נחש מחיה,
אלא שוב, הנחשים מסרפים ואז נחש.
כלומר, שאל תחשבו שהנחשים הם אלה שגורמים למוות,
מה שמחייב ומה שממיץ זה מקור אחד.
אגב, אנחנו רואים את זה כל הזמן,
זה אלמנט מאוד מרכזי בכל הסיפור פה.
בסדר? אני,
בכל אופן, מה שהארגמן הציע זה הצעה יפה מאוד.
בואו נשמור את זה בינתיים כסוג של אופציה פתוחה. בכל אופן זו שאלה.
למה הפרשייה הזו נמצאת פה?
בוודאי שהיא לא הייתה חייבת להיות פה.
יכלה באותה מידה להיות בספר שמות,
יכלה להיות בספר ויקרא,
אין קשר בפשטות על מה שהיה לפני כן
למה שיש אחר כך. אולי רש"י שותק,
כי היא נתקשה, אולי.
רש"י אחר כך כותב למה זה סמוך לפרשיית מרים,
אבל למה זה סמוך למה שהיה לפני כן?
לא כתוב.
טוב, אז עכשיו אני רוצה לגעת בנקודה אחת,
לפני שאני נכנס,
הזמן שלנו רץ,
אני רוצה להיכנס לפירוש אחד נפלא שהרבי מלובביץ'
לימד בפרשייה הזאת את דרכו להתחבר לדברים של הרב אלישע.
מאוד מעניין,
הכל דרך פירוש אחד של רש"י,
הפירוש המפורסם שנמצא בתחילת הפרשה,
בסדר?
תחילת פרשת חוקת, וידבר אדוני אל משה ואל אהרן לאמור, זאת
חוקת התורה אשר ציווה אדוני לאמור,
דבר אל בני ישראל וייקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול.
והשאלה המפורסמת כמובן שנשאלת על ידי פרשנים שונים כמו לדוגמה אור החיים הקדוש.
מה זה זאת חוקת התורה?
זאת
מצוות הפרה אדומה?
זאת החוקה? החוקה זה החוק? מה זה זאת חוקת התורה?
מה הסיפור פה? מה זה?
בסדר?
השאלה ברורה.
יש פה כאילו איזה דיבור על המצווה הזו,
כאיזה חוקת התורה?
מה זה?
זאת השאלה.
רש"י.
זאת חוקת התורה.
אומר רש"י כאן,
למה,
אני מסביר את השאלה הסמויה בעצם שמסתתר בדברי רש"י,
למה קרא הכתוב את המצווה הזו בלשון חוקה לפי שהשטן,
השטן,
יצר הרע, איך שלא נסביר,
זאת אומרת, יש איזה כוח מתנגד בעולם,
ואומות העולם מונעים את ישראל. מה זה מונעים? מצערים אותם, מקנטרים אותם.
לומר,
מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה?
זאת אומרת,
מה השאלה?
למה מי אפר הפרה לדוגמה מטהרים ומי שמתעסקים בעבודת הפרה נטמאים,
כמו שנראה בהמשך?
לפיכך כתב בה חוקה.
זאת אומרת, גזירה היא מלפניי.
ולמרות שאתה לא יודע למה,
אין לך רשות לערער אחריה.
זה דברים של רש"י, שמבוססים כמובן על דברים שמופיעים בגמרא,
מסכת יומא, דף ס"ז עמוד ב'.
יפה.
מה זה הסיפור הזה?
מה זה ה...
אגב,
כאן אנחנו כבר יכולים לראות גם סוג של קשר לפרשייה הקודמת. אולי
יש פה איזה קשר לסיפור של קורח.
למה?
כי רש"י פותח את הפרשייה הקודמת
גם עם סוג של קינטור של קורח,
את משה, נכון?
מה הוא אומר לו? טלית שכולה תכלת
צריכה ציצית,
בית מלא ספרים, ככה מופיע במדרש, צריך מזוזה.
שוב, ספרים זה לא כמו אצלנו ספרים.
עכשיו ספרים זה היה ספרי תורה,
אז זה באמת נראה כמו מה שנקרא מזוזה. אתה אומר, אני צריך מזוזה?
יש לי בית מלא ספרי תורה, מה אני צריך מזוזה?
בקיצור,
הטענה פה של אומות העולם דומה קצת לקינטור של קורח.
זאת אומרת,
קורח אומר, יש פה משהו לא הגיוני בסיפור פה.
אתה כנראה ממציא כל מיני המצאות,
ואתה מחייב אותנו אחר כך לעשות אותן.
אתם מכירים את הסיפור שם שהמדרש אומר,
שכל הסיפור של קורח התחיל מזה שאשתו הסיטה אותו.
הוא היה, בגלל שהכניסו את הלווים לעבודה, אז גילחו להם את הראש,
אז הוא היה קרח, ואשתו אמרה לו, תראה, מסתלבט עליך.
מגלח לך את הראש, וזה, הכל זה, זה.
מה זה השטויות האלה, כמו שאומרים? מה זה?
וככה הסיטה אותו אשתו, בסדר? אשתו של און בן פלט הצילה אותו, אשתו של קורח הסיטה אותו למחלוקת.
בכל אופן, זה העניין, בסדר? פרשיית קורח, פרשיית חוקת
נפתחת ככה. ואגב, שימו לב, זה שם הפרשה, זה לא סתם נושא בפרשה.
זה הנושא של הפרשה, חוקת.
אז ככה,
הרבי, כדרכו,
הולך ב... יש לו כיוונים שונים שהוא הולך בהם, והוא מסביר את הרש"י הזה,
בשיחה שהוא נתן בפרשה בשנת תשכ"ה.
תשכ"ה זה 15 שנים אחרי הנשיאות שלו, כניסת הנשיאות שלו.
הוא נותן את השיחה הזו בסיומה הוא מדבר על החותן שלו.
בחסידות חב"ד כידוע יש הרבה הרבה ימי הילולה על כל מיני צדיקים שיצאו מהכלא אז החותן שלו,
הרבי אריאץ,
שנגיד,
המשפחה שלנו שהגיעה מברית המועצות,
חייבת המון המון מהיהדות שלה לרבי אריאץ.
כי במסירות נפש עצומה,
בשנות ה-20,
הוא הפיץ יהדות למרות שהקומוניסטים אסרו בשום צורה לא להפיץ יהדות.
והוא נכנס על זה לכלא.
צריך להבין, כאילו, מדינה קומוניסטית,
הם היו מוציאים מניפסטים נגד דת.
והוא מקווה
כשרות, לימוד תורה, תלמודי תורה, לא רואה בעיניים.
והכניסו אותו לכלא באמצע חודש סיוון, תרפ"ז, 27,
והוא יצא מהכלא בג' תמוז של אותה שנה, זה נורא מעניין, בג' תמוז הוא בעצם יוצא לסוג של בירור עם השלטונות,
ובסופו של דבר באמצע חודש תמוז, אני לא זוכר, אה, בי"ב י"ג תמוז הם חוגגים את זה,
מציינים את זה, הוא יצא מהכלא. כלומר,
היו אמורים להרוג אותו בירייה,
נידון במוות בירייה,
בסופו של דבר השתחרר.
ועושים מזה חגיגה גדולה.
אז, אבל, כאילו, צוחקים קצת על חסידים וזה.
מדובר פה באמת באדם שמסר את נפשו למען הפצת יהדות.
זה לא...
הרבי רואה את עצמו כסוג של ממשיך של הכיוון של החותן שלו.
הכוונה שגם הוא מנסה להפיץ יהדות במסירות נפש.
אבל המגמה היא הייתה המגמה הזאת.
בכל אופן, הרבי מסביר
שיש שלוש סוגים של מצוות.
יש, זה מבוסס על דברים של אדמו"ר הזקן, זה לא הוא המציא,
אבל הוא ככה מדייק פה דיוק מאוד מאוד מיוחד.
הרבי מסביר שיש משפטים,
יש עדות ויש חוקים.
משפטים, עדות חוקים. משפטים זה דברים שהאדם מבין אותם.
לדוגמה, לא תגנוב.
עדות,
זה כמו נגיד שבת.
זה מצווה שמעידה על משהו, אתה יכול להבין את ההיגיון שבה,
זה עדות, סוג של עדות.
ויש חוקים, זה דברים שאתה לא מבין.
לדוגמה, למה אסור לאכול חזיר? למה דווקא חזיר?
למה?
למה יש חיות שכן, למה יש חיות שלא?
לא יודע, שעטנז, לא יודע, למה?
זה נקרא חוק.
עכשיו, עד כאן זה די מוכר.
הרבי מחלק בתוך החוקים ואומר שיש מצוות
שהן חוק רגיל ויש חוק
עוד יותר עמוק.
מה הכוונה?
יש חוק
שהוא לא מובן, אבל אתה יכול להבין את ההיגיון שבו עדיין. יש שם איזה משהו שאתה מסוגל לתפוס.
ויש דבר שהוא מנוגד להיגיון.
כלומר,
יש דברים שהם לא מובנים, אבל אתה יכול להסביר פה איזה סברה.
נגיד, אתה יכול להגיד,
למה בשביל להיטער מטומאה צריך לטבול במקווה?
אז אתה אומר,
אה, זה כמו לכלוך,
קצת, נכון? שבן אדם רוצה לנקות את עצמו מלכלוך, אז הוא טובל,
שופך על עצמו מים, אז גם פה האדם עושה את הדבר הזה.
אבל, זה נקרא חוק.
אבל להבין למה בן אדם עושה משהו שגורם לטהרה,
אבל במקביל גורם לטומאה אותו דבר,
ונגיד אדם עושה אותו גם מחוץ
למשכן, הוא עושה את זה מחוץ לשלוש מחנות, בחוץ, כל מיני דברים מוזרים לגמרי.
זה כבר נקרא
חוקה מיוחדת.
זה לא חוק רגיל שאדם לא מבין את הטעם שלו.
זה כבר דבר שהוא ממש לא מובן.
והרבי רוצה ללמד
שחוקת התורה,
כלומר, למה זה נקרא חוקת התורה?
כי היסוד לכל קיום התורה של יהודי
צריך להיות בקבלת עול, קודם כל בקבלת עול.
ודבר שאדם עושה,
גם כשהוא לא מצליח להבין עד הסוף את הטעם,
זה קבלת עול. כי כל עוד אדם מבין משהו,
אז זה לא קבלת עול.
כי אתה עושה את זה, כי אתה מתחבר לזה, אתה מבין.
הרגע, אתה שואל את עצמך, רגע, אז מה אין מקום להבין?
כאן מחדש הרבי חידוש מאוד מאוד מעניין ועמוק.
הוא אומר שכשיש דבר שחקוק,
מה ההבדל בעצם בין דבר שכתוב לדבר שחקוק בסלע?
דבר כתוב,
הכתב חיצוני לדבר.
אבל כשזה חקוק, זה בתוך הדבר.
אבל כל עוד זה חקוק,
אבל זה עדיין לא חקוק עד הסוף,
אז זה לא מפולש.
אז זה עדיין קצת מה שנקרא מבחוץ.
אבל ברגע שמשהו חקוק מקצה לקצה,
זאת אומרת שזה מהקצה לקצה חקוק, זה חור מהקצה לקצה,
הדבר הזה הוא כאילו בעצם מפולש לגמרי.
אין יותר מקום ל...
בעצם הסלע חקוק.
הסלע, הדבר כתוב בתוכו, כאילו אתה מסתכל על האות והיא חקוקה בתוך הסלע. כלומר, הצורה,
החור זה הצורה.
למה זה חשוב כל כך העניין הזה של החקיקה?
כי השאלה של החקיקה היא בעצם השאלה עד כמה דבר השם חקוק בתוכי.
זאת אומרת, האם מה שאני עושה בעצם זה בגלל איזה סברה מסוימת שאני מתחבר אליה.
ואם אני לא אבין את זה, אז אני פחות בעניין.
אבל כל הרעיון של קבלת עול, זה אומר שזה לפני שבן אדם מבין ותופס,
הוא מתחבר לדבר הזה.
זאת אומרת, קבלת העול, המהות שלה, שמשהו חקוק בך.
כלומר, למה אתה עושה את זה? כי זה חקוק, כי זה בפנים.
אני לא שואל למה.
ואז הרבי טוען שכשמשהו חקוק מקצה לקצה,
אז גם ההבנה שלו לא מתחילה מההבנה, אלא מתחילה מהחקיקה.
זו נקודה נפלאה ביותר.
כלומר,
גם כשאתה עושה משהו כי אתה מבין,
אתה מבין את זה כי הקדוש ברוך הוא אמר שיש מצווה להבין.
זה לא מתחיל מההבנה, זה מתחיל מהחקיקה.
זה כמו נעשה ונשמע.
למה נעשה?
הרי עדיין לא שמעת.
כי אני מחובר לזה, כי זה חקוק.
אז למה נשמע?
כי הקדוש ברוך הוא ציווה שגם נשמע, שגם נבין.
אבל זה מתחיל מהחקיקה, זה לא מתחיל מהשמיעה.
לא שנשמע ואז נעשה.
זה הרעיון.
ככה הוא אומר את זה.
וזהו הטעם הפנימי,
ככה הוא אומר בשיחה.
למה, למה שנאמר, זאת חוקת התורה.
כדי להדגיש
שהעדות והמשפטים הם גזירה,
לא רק מצד עניין המצווה שבהם, אלא גם התורה שבהם,
מה שנמשכו ונתלבשו בחוכמה ושכל,
ואף השכל גופה מקורה בחוקה גזירה היא מלפניי.
הוא אומר ככה:
כאשר העניין חקוק באדם בדוגמת אותיות החקוקות באבן טובה,
היינו שהחקיקאי
אכן בו.
אזי, כשם שהעניין הנחקק אינו כובש את עומק פנימיותו ממש,
כך גם אינו נחקק בכוחותיו החיצוניים.
אבל קבלת עול,
מאחר שהיא חקוקה באיש ישראל מעבר לעבר,
היינו בכל עצמיותו,
לכן היא נמשכת גם בכוחות הכי חיצוניים,
כי כוחות האדם כולם שייכים לעצם שלו.
וזהו פירוש חקיקה מעבר לעבר, מהפנימיות העמוקה ביותר ועד לחיצוניות המרוחקת ביותר.
מה זאת אומרת?
מה זה אומר?
מה זה טומאת מוות בסופו של דבר? מאיפה מגיע המוות?
המוות מגיע מזה שהאדם בעצם מחזיק את עצמו כמשהו,
כיש.
ואז האינסוף לא יכול לעבור בו.
בעצם כל המוות מגיע לעולם בגלל מוגבלות החומר.
בגלל שהאדם מוגבל.
אם האדם לא היה מגביל,
הוא לא היה מת.
הנשמה היא אינסופית. הנשמה היא חלק אלוקם ממעל ממש. מאיפה הגיע המוות?
מוות הגיע מהגוף.
אבל יותר עמוק מזה,
מהתפיסה המוגבלת של האדם שהוא יש עומד בפני עצמו.
אז ברגע שיש חקיקה מקצה לקצה,
נטהרת מהמוות.
המוות מגיע מהסופיות של התפיסה שהכל מתחיל ונגמר בכזית מוחין שיש לי.
אבל ברגע שבן אדם אומר, תשמע, מה אני?
מי אני שאני מבין משהו?
אני בטל לקדוש ברוך הוא. אם אני בטל לקדוש ברוך הוא,
אני בטל לחיים האלוקיים.
זה דבר עצום.
הוא מסיים את השיחה שלו ואומר ככה על החותן שלו.
הרבי בעל השמחה והגאולה
היה חדור כל ימיו,
אני אומר את זה, זה גם על הרבי,
גם על רבי אריאץ ואני אומר גם על הרב אלישע.
זה אותו דבר, זו אותה בחינה.
היה חדור כל ימיו בעבודה של מסירות נפש בפועל.
וביחד עם זה,
היו כל עניינה בתכלית ההתיישבות.
הרבה פעמים אנשים עם מסירות נפש יש להם איזה לחץ, הם לחוצים.
תשמע, זה כמו בן אדם שעכשיו הוא צריך להתאבד על משהו.
זאת אומרת, תשמע, אני זורק את השכל. אין שכל, אין שכל.
עכשיו אני בהתאבדות במסירות נפש.
הוא אומר לו,
היו כל עניינה בתכלית ההתיישבותה ביישוב הדת.
ואפילו העבודה הגדולה אשר עבדתי בהרבצת תורה וחיזוק הדת, כך הוא מצטט את חותנו,
זו שבגללה אירע המאסר שקדם לי"ב תמוז,
הרי אף על פי שהעבודה הזו לא היה לה כל מקום על פי שכל,
אפילו לא על פי שכל דקדושה,
וההתעסקות בה הייתה בגילוי מצד העבודה במסירות נפש בפועל,
שהיא למעלה לגמרי ממדידת השכל, בכל זאת הייתה זו עבודה מסודרת בתכלית.
אף שטבע האדם הוא שבעומדו בתנועה של מסירות נפש,
אזי אין אצלו מקום לחשבונות וכיוצא בזה,
והדברים נעשו באופן מחושב ומתוכנן,
כך שהרבצת התורה וחיזוק הדת יהיו בהיקף גדול ככל האפשר.
אני אומר את זה בהקשר של הרב אלישע,
שהייתה שם תנועה מאוד מאוד חזקה של מסירות נפש,
למען כל אחד,
אבל תמיד זה היה בנחת.
גם נחת,
וגם אף פעם זה לא בא עם לאבד את היחס לבן אדם הפשוט שמולך.
יש לך משימה גדולה, אבל זה לא אומר שזה בא על חשבון מישהו אחד קטן,
קטן ופשוט שלידך.
טוב, היה פה אפשר להעריך עוד הרבה,
אבל הנקודה הזו זו נקודה מופלאה, מופלאה של הרבי,
ואני רוצה בהקשר הזה,
ושוב, תזכרו,
כל הסיפור בסופו של דבר זה שאנחנו משיחיים והזויים.
כלומר, הנושא הזה של משיחי, כלומר להביא גאולה לעולם,
לא לוותר על זה,
ולהיטהר מטומאת המוות זה היינו הך, זה אותו דבר.
לא להתפשר עם זה שדבר לא מגלה את אלוקיותו.
מה זה חוקה?
חוקת התורה?
זה אומר שהדבר הזה חייב בסוף לחדור עד הקצה, עד הסוף.
אם נשאר איזה חלק בעולם שלא מתגלה בו אלוקות,
אז מה זה?
מה, כאילו יש משהו בעולם שהוא לא מגלה אלוקות? איך יכול להיות דבר כזה?
זה הסיפור.
הסיפור של משיחיות, מה זה משיחי?
זה לגלות שכל דבר בעולם בסוף מגלה את הנוכחות האלוקית.
זה הסיפור.
אז ככה, הרב אלישע בתחילת פרשת חוקת נוגע ברש"י הזה
ואומר את אחד היסודות הכי הכי גדולים שלו.
מה הנקודה,
הנקודה, אנחנו חוזרים הרבה פעמים על העניין הזה.
הרב אלישע,
הנקודה שלו הייתה, כמו שנגיד לרבי היו את הנקודות שלו, הרב אלישע הייתה לו את הנקודה שהוא רצה להדגיש כל הזמן שהכל הכל מתחיל בסוף
מלמעלה הכל מתחיל מלמעלה ואם האדם בוחן את הדברים דרך הפריזמה הסובייקטיבית שלו בסופו של דבר הוא לא יוכל להיות שליח לגאולה.
זאת אומרת
דיברנו על זה המון פעמים בהמון פרשיות הסיפור של און בן פלט ואשתו שבוע שעבר הסיפור של הנשים במצרים מה הנקודה שהן היו לגמרי מחוברות לרצון האלוהי.
כלומר הסיפור שלנו זה לא מה שחשוב מה שחשוב זה מה שהקדוש ברוך הוא רוצה.
עכשיו תשימו לב למהלך שהוא בונה פה.
בפרשה שלנו יש בירור מרוכז של המושג מאמינים בני מאמינים.
לדורנו יש חשיבות גדולה בלימוד הזה,
מאחר והוא מברר באופן מחודש את מושג האמונה.
אומרת התורה,
זאת חוקת התורה.
אשר ציווה השם לאמור,
דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומת תמימה אשר אין במום אשר לא עלה עליה עול.
בדרך כלל, כשהתורה רוצה לדבר על מצווה ספציפית, היא מקדימה "וידבר השם אל משה לאמור". הוא מפרט את המצווה. על פה השם פורס איזו יריעה כללית שנקראת "זאת חוקת התורה".
אומר רש"י, ואז הוא מביא את דברי רש"י, לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל,
הם מצערים את ישראל על המצווה הזו, ואז הוא אומר ככה:
ראשית, רואים שרש"י מחבר בין השטן לאומות העולם.
ובכך הוא מלמד אותנו שהתמודדות
מול אומות העולם זוהי גם התמודדות עם כוחות הטומאה.
זאת אומרת, הסיפור של אומות העולם שמתנגדים למשהו, זה לא איזה שהוא
לא אוהבים אותך בגלל שצבע העיניים שלך לא מוצא חן בעיניהם,
אלא זה ביטוי לכוח יותר עמוק שמתנגד אליך.
מה זה כוח טומאה?
כוח טומאה זה אטימות.
טומאה זה אטימות.
זה משהו שלא רוצה שהאלוקות תחדור בתוכו עד הסוף.
הוא רוצה להישאר יש.
הוא רוצה להישאר נפרד מאלוקות.
שם מגיעה הטומאה.
כל מקום שיש בו טומאה זה אומר שהוא לא מפולש לאלוקות.
האלוקות לא נכנסת בתוכו עד הסוף.
אז מה זה שהשטן ואומות העולם עונים?
הכוונה שהתפיסה האנושית המוגבלת
היא מציירת אותך ואומרת לך, למה אתה עושה את הדבר הזה? זה לא מובן, זה לא ברור.
כלומר, היא לא נותנת לאלוקות לחדור עד הסוף ולהגיד,
אדוני,
האם כל מה שאני עושה בעולם אני מסוגל להבין עד הסוף את הסיפור שיש בו?
האם אני יודע איך חיים באים לעולם ולמה זה בא ככה?
עזוב אותך, הדברים פשוטים של הגוף שלך, הבן אדם לא מבין למה זה עובד כמו שזה עובד.
אז למה אתה תבין עכשיו איך חיים באים לעולם מבחינה רוחנית?
אז הוא אומר כך,
אף פעם התמודדות היא לא רק מול קבוצה מוגדרת ומזוהה חיצונית.
בתוך הקבוצה של אומות העולם
מעורב גם כוח נוסף, כוח רוחני של טומאה שמכונה בלשון חז"ל שטן.
השטן ואומות העולם מנסים לעכב את ישראל.
כמובן שאנחנו מאמינים בה' אחד, אין כוחות עצמאיים בעולם של רע.
אלא מה?
מה זה כוח הרע? התפקיד שלו הוא לברר לך את הטוב.
הסטן ואומות העולם מנסים לעכב את ישראל.
מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה?
בדרך כלל כשאדם לא מוצא טעם בדבר מסוים,
עליו להתאמץ ולחפש יותר.
הדור שלנו אוהב להתעסק בטעמי מצוות,
בחיבור של התורה אל השכל והרגש.
אבל רש"י כותב, לפיכך כתב החוקה,
גזירה היא מלפני ואין לך רשות לארח אחריה.
וכאן מגיע המשפט,
שבעצם מבטא הרבה מאוד מהרעיונות שהרב מדבר עליהם,
וכמובן שזה יסוד הענווה.
אמונה מתחילה במשהו שהוא מעל האדם,
לא בסברות שלו,
לא בהיגיון שלו ולא בהרגשות שלו.
האמונה מתחילה מלמעלה, ממה שהוא מוחלט,
שכרגע הקדוש ברוך הוא מגלה אותו דרך פרה אדומה,
ולכן חשוב לתורה לומר זאת
חוקת התורה.
פרה אדומה היא הפרט
שיצא ללמד על היחס הנכון והגישה הראויה לתורה כולה.
בסדר?
זה דברים שגם אור החיים הקדוש אומר ממש בדומה.
למה זאת חוקת התורה?
כי זאת הגישה לתורה.
האדם צריך לגשת לכל דבר בתורה בעצם דרך התפיסה
של פרה אדומה.
אגב,
איך התורה מכונה בספר משלי?
עץ חיים היא,
למה חזיקים בה, נכון?
למה היא עץ חיים?
כי היא מחברת את האדם בעצם למה שמוציא אותו מטומאת המוות.
המוות בעצם זה כל התפיסה המוגבלת של האדם.
כל דבר מוגבל, סופי, יש בו מוות.
והחיים האלוקיים בעצם פותחים את האדם למרחב שאין הגבלה.
זו נקודה מאוד מדהימה,
כי אדם יכול בעצם ללמוד כל דבר דרך,
קודם כל אני מבין,
ואז אני מתחבר לאלוקים, וזה מפולש וזה,
וכל הנקודה כאן זה הפוך.
אתה מתחיל מעץ החיים,
אחר כך אתה הולך לעץ הדה טוב או רע.
אתה מתחיל קודם כל מזה שהאלוקות חודרת בך.
זה מפולש עד הסוף.
ואז אתה יכול גם להבין.
אבל אם זה מתחיל מההבנה,
אז גם ייגמר בהבנה.
וכשזה לא מובן, כבר אין קשר.
נקודה,
נקודה יסודית. זה לא סתם שהרבי הדגיש אותה. הרבי הדגיש אותה הרבה מאוד.
עכשיו,
הזמן שלנו כמעט ותם,
והפרשה הזו פרשה גדולה, שיש בתוכה הרבה מאוד יסודות.
ונסיים באיזה יסוד אחד אחרון.
הרב באותה שיחה שאנחנו לומדים ממנה
פתחנו במאמינים בני מאמינים, נכון? פרשייה של מאמינים בני מאמינים.
אנו מאמינים בני מאמינים.
דבר זה נלמד ממה שנאמר על אברהם אבינו שהוא האמין בהשם.
הסוגיה שם איננה פשוטה.
הקב"ה אומר לאברהם "אל תירא אברהם אנכי מגן לך זכרך הרבה מאוד".
זה יסוד שהרב
לימד אותו הרבה מאוד.
תגובת אברהם היא "ויאמר אברהם ה' אלוקי מה תתן לי ואנכי הולך ערירי,
הן לי לא נתת זרע, והנה בן ביתי יורש אותי.
אברהם אבינו עונה לקדוש ברוך הוא שכל מה שהוא נותן לו לא שווה כלום,
כי אין לו המשך.
כמענה לטענה הקדוש ברוך הוא מוציא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעיך.
מסיימת התורה ואומרת והאמין בהשם ואחשבה לו צדקה.
כן כל זה
בראשית פרק ט"ו.
על מי נאמר ואחשבה לו צדקה אומר רש"י הקדוש ברוך הוא חשבה לו
לאברהם לזכות על האמונה שהאמין בו.
הרב אלישע מוסיף: "אברהם אבינו מאמין בה' על הבשורה שיהיה לו ילד.
והקדוש ברוך הוא מחשיב את האמונה של אברהם לצדקה.
מה החידוש בכך שהקדוש ברוך הוא מבשר לו שיהיה לו ילד והוא מאמין לו?"
בסדר? זה מה שהרמבן שואל על רש"י.
"הרי אברהם אבינו מוכן אפילו לעקוד את בנו,
אז למה שהוא יפקפק בהבטחה של הקדוש ברוך הוא?"
אולי
התורה ורש"י בעקבותיה באים ללמד אותנו שעומק האמונה של אברהם בא לידי ביטוי במילים "ויוצא
אותו החוצה".
הרי באופן הפיזי,
ברור שכשאברהם נמצא באוהל הוא לא רואה את הכוכבים.
על מנת לראותם עליו לצאת החוצה, מה בא הפסוק לחדש?
מה הוא בא לחדש?
מבאר רש"י על פי חז"ל שלצאת הכוונה לצאת מהצטגנינות שלך.
אברהם אבינו היה מומחה בחוכמת הכוכבים,
שזה סוג של חיזוי עתיד.
ולישה תמיד היה מוסיף בהקשר הזה, זה מופיע כאן גם בהערה.
כשם שהיום נחשבים העיתונאים, היועצים,
הפרשנים למיניהם,
כך נחשבו אז חכמי האסטרולוגיה.
כן?
אחרי השבועות האחרונים,
זה מאוד חשוב להדגיש את זה, כי הרבה אנשים תמהים ותוהים איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה אולפנים לא הצליחו להבין את המגמה,
איך הם לא הבינו את האירוע?
מה שנקרא, תרשו לי לא להיות מופתע,
כי כשבן אדם חושב,
אף אחד אגב לא חושב שאנשים בתקשורת הם אנשים שמדווחים אובייקטיבית,
אלא יש להם מגמה,
הם מקווים מאוד שמשהו יקרה, ולכן הם אומרים את מה שהם אומרים.
ואגב, זה קורה גם בנביאי שקר,
הרמח"ל כותב את זה בדרך השם,
שלפעמים נביא רוצה להגיד משהו, מתחבר לכוחות טומאה ואומר את מה שהוא רוצה.
זאת אומרת, יש שם איזה,
אתה מנסה להתחבר לנתונים כמו שאתה רוצה,
במקום להיות פתוח עד הסוף למה שהם אומרים,
מה שהשמיים אומרים לך,
אתה בסוף רוצה להגיד את מה שאתה רוצה להגיד.
מה נצא מהצטגננות שלך אצל אברהם אבינו?
לאברהם אבינו היו קונספציות.
היה לו בראש איזו תוכנית, מה אמור להיות?
ילדים, יהיו לי ילדים, לא יהיו לי ילדים, וכולי וכולי וכולי.
הקב"ה אומר לו, תשמע,
חביבי, צא מהצטגננות שלך.
תהיה מפולש.
חוקה.
הכל יכול להשתנות.
המציאות יכולה להשתנות.
מה שדמיינת ומה שתכננת ומה שחשבת זה לא מה שיהיה.
אומר הקדוש ברוך הוא לאברהם, להאמין שיש אלוקים זה לא מסתכם באמונה שיש בורא לעולם.
או שיש שכר ועונש והתורה היא מן השמיים.
כל הדברים הללו רק סעיפים, הם סעיפים של מושג האמונה.
האמונה היא היכולת לצאת החוצה מההצטגנינות.
אברהם רואה בכוכבים שאין לו ילד.
הקדוש ברוך הוא משנה לו את השם,
מוסיף לו את האות ה',
וכך אברהם הופך לאברהם ונולד לו ילד.
שרי הופכת לשרה, ועקב כך יהיה לה ילד.
יש בורא לעולם.
הוא נותן את החיים,
הוא נותן את הנשמות, והוא גם זה שלוקח אותן.
הוא אחראי על השאלה אם לאברהם ושרה יהיה ילד או לא יהיה ילד.
אולי לזה התכוון רש"י שהקדוש ברוך הוא חשבה לאברהם לזכות.
הזכות של אברהם אבינו היא ההסכמה לצאת החוצה.
להשתחרר מכל הקונספציות, סליחה, מההצטגנינות,
מכל הכוכבים, מכל החשבונות האישיים.
זוהי אמונה נקייה וטהורה שאותה הקדוש ברוך הוא מחשיב לו לצדקה.
אגב, תשימו לב, זה דבר מאוד מעניין.
לפעמים בן אדם בחיים שלו, מתי הוא אחוז בקונספציה?
כשהוא לא עם הגב אל הקיר.
כשאתה עם הגב אל הקיר, אתה זורק את כל מה שאתה אומר, אני אומר, הכל יכול להשתנות.
מה שאתה רואה לפעמים, ברגע של משבר,
בן אדם יכול להגיד, עזוב אותך, כל מה שאני יודע לא משנה.
בוא נראה מה, הכל אפשרי, נכון?
גם אנשים מאוד רציונליסטים, פתאום ברגע של משבר,
הולכים למישהו שיש לו איזה כוח מעל הטבע.
למה?
מה קרה?
כי הוא אומר, תשמע, יכול להיות שכל החוכמות שלי חוסמות אותי.
אולי כל החוכמות שלי סוגרות אותי.
הם לא שער, הם במחסום.
בסדר, רבי נחמן כתב על זה את כל הסיפור שלו, מעשה מחכם ותם.
שהחכם, הרציונליסט הגדול, בסופו של דבר, טובע בתוך בוץ
עם שד,
והוא אומר, לא, עזוב, אין שד,
והוא תובע והוא תובע והוא תובע בסוף התם הזה הפשוט יהודי פשוט
עם תמימות ואמונה מצליח לשחרר אותו מכל הקונספציות שלו.
זוהי אמונה שאותה הקדוש ברוך הוא נקייה וטהורה שאותה הקדוש ברוך הוא מחשיב לצדקה.
הרב אלישע מסיים ואומר ככה ייתכן שזה גם חלק מבניין האמונה שמופיע בפרשתנו. הדמויות הגדולות של אהרון הכהן ומרים הנביאה
שסמכנו עליהם נעזרנו בהם
ובזכותם היה לנו מים לשתות וענני כבוד
או כל מיני צדיקים שמסתלקים,
נכון? הרב מרדכי אליהו זצ"ל שציינו לפני שבוע,
והרבי בעצמו, סוג של דמות גדולה מאוד.
הדמויות הללו מסתלקות מאיתנו ויחד איתם כל ההטבות שקיבלנו בזכותם.
אומרת לנו התורה, זה הזמן להשתחרר מהשעבוד לכל מיני חשבונות של בשר ודם.
זה הזמן לבנות את האמונה כראוי,
לשעבד את ליבנו לאבינו שבשמיים.
לפעמים הצדיק הוא גם שער,
והוא לפעמים גם מחסום,
כי האדם תולה בו את כל יהבו,
ואז הוא לא נפתח בעצם למקור של הכל.
האמונה של ישראל מבוססת על היכולת לצאת החוצה,
לצאת מההצטגנינות.
ישראל הם למעלה מהמזל,
למעלה מהחשבונות של הסטטיסטיקה והדמוגרפיה.
ולכן אני חוזר לנקודה שפתחנו בה,
אנחנו משיחיים והזויים,
בגלל שזה לא סטטיסטית
נכון לחשוב על משיחיות ותיקון לכל העולם,
לגאול את כל הרע בעולם,
לא להשאיר אבן שלא מתגלה באלוקות.
זה לא הגיוני לטהר מטומאת המוות.
תחיית המתים זה לא סטטיסטית אפשרי,
אבל אנחנו מאמינים בתחיית המתים.
למה?
כי אנחנו הזויים.
אנחנו מאמינים ביכולת להזות
ולהיטהר מטומאת המוות.
והמשיחיות, שהיא אמונה בביאת משיח,
וההזיה,
שזה אמונה בתחיית המתים, זה תמצית היהדות.
לא להתפשר בשום אופן על פחות מגאולה שלמה עד הסוף.
יהיו הדברים שלמדנו להצלחת
כל המנהיגים שלנו,
החיילים שלנו הצדיקים,
לשחרור החטופים,
לגאולה שלמה, באמת
שלמה עד הסוף,
מהקצה ועד הקצה, מפולשת לגמרי.
זאת חוקת הגאולה.
אמן כן יהי רצון.
תודה רבה.
::::::::
