טוב, שלום.
תחילת הפרשה מלמדת
את דיני פרה אדומה,
כאשר הכותרת
היא לכאורה בומבסטית מדי,
שהרי העניין של פרה אדומה
זה אחת מתרי"ג מצוות,
אבל הכותרת זאת חוקת התורה,
התורה,
היא כותרת כללית.
האם יש לה שייכות
דווקא למצוות פרה?
חוקה
זה ודאי שייך דווקא לפרה,
כי המצווה הזו היא חוקה,
גזרה גזרתי ואין לך רשות להרהר,
אבל זאת חוקת התורה,
מדוע השם הגדול הזה.
גם בהמשך פרטי ההלכות של פרה אדומה
מופיע הפסוק
זאת התורה,
אדם כי ימות באוהל,
כל הבה אל האוהל וכל אשר באוהל יתמר שבעת ימים.
שוב,
הגדרה,
הצהרה כללית שאפשר היה לפי פשוטו של מקרא לוותר.
אדם כי ימות באוהל, מה דינו?
כל הבה אל האוהל.
מדוע צריך את ההכרזה הזאת, זאת התורה.
חז"ל דורשים את הדברים,
ואנחנו נלך בכיוון של האורחיים הקדוש,
שמופיע בדף שלפנינו.
זאת חוקת התורה.
צריך לדעת
למה כינה למצווה זו שם,
כללות התורה,
שהיה לו לומר, זאת חוקה,
או זאת חוקת הטומאה,
או חוקת הטהרה,
כדרך
אומרו זאת חוקת הפסח,
זאת חוקת הפרה,
אבל למה זאת חוקת התורה?
ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה.
אולי לא רק דין פרה אדומה,
אלא הדין של לימוד תורה, עיסוק בתורה,
נאמר שבאה התורה להגיד
שכדי לעסוק בתורה צריך להיות טהור.
מי שטמא לא יכול לעסוק בתורה,
והוא נזקק לאפר של פרה אדומה כדי להיטהר.
אומר ארוחיים הקדוש, ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה.
כי לא כן מצינו לרבותינו ז"ל שאמרו שאדרבא, אין דברי
תורה מקבלים טומאה.
אז אפשר לעסוק בתורה גם בלי אפר פרה אדומה.
ולכל סברות רבותינו ז"ל, אפילו למחמירים בבעלי קראין,
מטעם שכר הבימה וביירה וכולי,
מודים בתמאי מת שמותרים בעסק התורה.
גם טומאת קרי שהיא יוצאת מגופו של אדם
והיא נובעת, והיא גורמת
לחוסר של אימה ויראה.
לכן יש שם מחמירים שצריך לטבול לבעלי קרעין.
אבל פה מדובר על
עפר פרד הוא משהו, הוא מועיל לטמאי מת.
ובוודאי מי שנטמא
ממת
הוא יכול לעסוק בתורה.
לכן התירוץ הזה לא יכול לענות על השאלה.
והתבהר העניין
על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר,
הופסקו רמב״ם בפרק א' מהלכות טומאת מת,
שאין הכותי נעשית ממת,
וזה לשונו.
אומר הרמב״ם בהלכות טומאת מת,
הוא אומר כך,
ואין הנוכרי מטמא באוהל,
כך אני קורא בלשון הרמב״ם שנמצא לפניי,
ודבר זה קבלהו, והרי הוא אומר במלחמת מדיין, וכל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אוהל.
כלומר, אם יהודי
נכנס לאוהל
לחלל,
תחת תקרה,
שיש שם
גוי מת,
אז הגוי המת לא מטמא יהודי
באטומאת אוהל.
כך קבלה, כך מסורת
מדיני התורה.
ממשיך הרמב״ם,
וכן הנוכרי אינו נעשה תממת.
יהודי שנוגע באמת,
או יהודי שנכנס לאוהל איפה שיש מת,
הוא נטמא.
מה דינו של גוי?
אם גוי נוגעה באמת,
אומר הרמב״ם, הנוכרי אינו נעשה תממת,
אלא
נוכרי שנגע באמת, וזה כבר מופיע לפניכם פה באורחיים הקדוש,
אלא נוכרי שנגע באמת
או נשאו
או העיל עליו,
אפילו אם הוא נגע ביהודי,
הוא נכנס לאוהל, איפה שיש יהודי מת.
הרי הוא כמי שלא נגע.
גוי שנגעה באמת,
כאילו הגוי לא נגע במת,
הגוי לא נטמא.
הלמה זה דומה
לבהמה שנגע במת,
או אהעילה על המת.
ולא בטומאת המת בלבד, אלא בכל הטומאות כולן, הן הנוכרים ולא הבהמה מתטמעין בהם.
אני קראתי ברמב"ם.
בהלכות טומאת מת,
פרק א'.
זאת אומרת,
כל העניין,
כל הפירוט הזה של טומאה, זה שייך דווקא
ביהודי.
יהודי יכול להיטמא.
לגוי
אין טומאה.
והרמב״ם אומר,
גוי שנגע באמת, או נכנס לכל מיני מצבים של טומאה,
הוא דומה לבהמה שנגעה באמת.
לא יעלה על הדעת שבהמה תיטמא.
אז דווקא היתרון שלנו
הוא זה שבחיסרון מסוים
הוא גורם לנו טומאה.
ואין לגוי את אותו יתרון שיש לנו.
דרך קידוש עצום מאוד.
עוד מעט נראה למה הוא מביא את זה. עכשיו אני רוצה להראות לכם,
אם היהודי נגע באמת, כן.
אנחנו כאן דיברנו
על גוי חי שנוגע באמת.
זה הרמב״ם אמר שהוא לא נטמע, הגוי לא נטמע.
אבל אם יהודי נוגע בגוי,
היהודי כן נטמע.
אם הגוי נמצא תחת אוהל והיהודי לא נוגע בו,
רק נכנס לאוהל היהודי, לא נטמע.
זה פרטי ההלכות.
יש תוספות במסכת נידה, דף ע' עמוד ב',
התוספות אומרים
על מה שכתוב בגמרא,
אתם קרויים אדם ואתם טמאים ולא הגויים.
רק אחרי מתן תורה נקראו ישראל אדם,
אבל קודם מתן תורה אין חילוק.
כל המציאות הזאת, כל ההבדלה הזאת בין ישראל לעמים,
עד ההגדרה הגרורה והחזקה הזאת, שאתם קרויים אדם
והגויים לא, אלא כפי שהרמב״ם כתב, הרי הוא כבהמה לעניין טומאה,
זה רק אחרי מתן תורה, כך אומרים התוספות.
אומר האורחיים הקדוש,
והנה,
שש שורות מלמטה,
מתחילת האורחיים הקדוש בצד ימין, והנה ההבדל שבו,
כלומר שעל ידו
הורמו עם בני ישראל משאר הגויים,
הוא באמצעות, כלומר, על ידי
קבלת
התורה.
שזולת זה, הנה ככל הגויים בית ישראל.
מה שמבדיל אותנו בין,
מה שמבדיל בין ישראל לעמים,
זה שישראל ואורייתא,
זה דבר אחד, אשר בחרבנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.
וזה מתאים עם סברת התוספות, שלפני מתן תורה,
עוד אין את הדין הזה.
אחרי מתן תורה,
אתם קוראים אדם ולא אומות העולם, כי אתם קיבלתם תורה,
ואתם תורה.
ומעתה טעמנו צוף דבש עם ריאל.
במה שאמר, זאת חוקת התורה.
פירוש,
חוקה זו של הטומאה ותנאי טהרתה תסובב מהתורה,
כי על ידי שקיבלו את התורה נעשו עם בני ישראל דבר,
יצירה מיוחדת,
שהרוחנים השפלים תאבים להידבק בהם.
יש מדרגה מיוחדת לעם ישראל,
וממילא כוחות הטומאה,
הוא מגדיר אותם הרוחנים השפלים,
יש להם
איזו
תאווה מיוחדת
להידבק
בדבר המתוק הזה, בדבר המאיר הזה.
הוא יפרט יותר בהמשך.
"להיותם חטיבה שקדושה עליונה בחייהם גם במותם,
בחייהם שבנוגע במת או יעילו עליו וכדומה.
תדבק בהם הטומאה שבמת
ולא תחפוץ
להיפרד.
אם לא,
בכוח גדול,
אשר חקק השם במצווה האמורה בעניין של פרה אדומה.
כלומר,
כשיהודי
נוגע במת או שהוא מאהיל על המת,
אז הקרבה והמגע
עם הכוחות השפלים
שמופיעים כשיש טומאת מת,
אז הם נדבקים ביהודי.
הכוחות השפלים לא נדבקים בדבר שפל,
נדבקים דווקא בדבר גבוה.
ובמותם של היהודים גם כן תתרבה הטומאה, כאמרם זה בפסוק "אדם כי אמות וגומר"
ישראל מתמים באוהב, אין אומות עולם מתמים באוהב.
וכבר המשלתי במקום אחר עניין זה לשני כלים
שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל.
הייתה איזה חבית מלאה דבש,
ולידה חבית מלאה זבל.
הוא פינה אותם.
כלומר,
בעל הבית
רוקן את החביות,
נגיד זה היה איזה מוכר,
הוא גמר, רוקן את הכול, עכשיו הוא רוצה להוציא את החביות הריקות.
הוא פינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר.
אומר ארוחיים הקדוש,
תעשו ניסיון, תבדקו אותו.
אותה שהייתה מלאה דבש,
מתקבצים לה כל הזבובים והרמסים,
אבל אותה שהייתה מלאה זבל,
הגם,
אף על פי שייכנסו לה קצת מהרמסים,
לא יישווה לשל דבש.
לאן
כל הזבובים והרמסים יידבקו?
אומר אור חיים הקדוש,
אל החבית שפעם היה בה דבש,
אז נשארה מתיקות שם בצדדים.
אבל החבית
של הזבל,
אחרי שרוקנת אותה,
נכון שיגיעו כל מיני רמסים,
אבל לא בכזאת כמות
כמו שמגיעים אל החבית המלאה דבש.
מי שיעשה מחקר מדעי
ויהיו לו תוצאות אחרות, מוזמן
להגיש את התוצאות אליי,
ואנחנו נגיש ערעור.
בינתיים אנחנו מקבלים דברי ארוחיים הקדוש
באימה ובעירה.
כמו כן,
אדם מישראל,
ודאי, אתה מגיע עכשיו לנמשל שזה רוחני,
אבל המשל הוא לא רוחני.
המשל
זה מעשי.
עכשיו אתה הולך לעניין הרוחני, ופה אנחנו צריכים באמת יותר מחשבה,
עיון.
כמו כן,
אדם מישראל שמת,
להיותו מלא קדושה מתוקה וערבה,
בצאת הנפש ונתרוקן הגוף,
התקבצו הקליפות לאין קץ.
מה זה הקליפות האלה? שהן כוחות הטומאה, תאבים תמיד להידבק בקדושה, ליהנות מהערב.
אדם מישראל שמת,
הרי מה זה אדם מישראל?
אדם מישראל זה נפש,
זאת נשמה טהורה שנמצאת בתוך כלי שנקרא גוף.
זה דבש שנמצא בתוך גוף.
לכן אומר הרב קוק
בעולת ראייה
על לווית המת,
שזה עניין מאוד גדול ביהדות,
כי צריך לתת כבוד
לכלי שהכיל כל החיים את הנשמה.
מן הסתם הכלי הזה ספג משהו.
הוא השתנה?
הוא התעדן?
היית אומר, ברגע שאדם סיים את תפקידו עלי אדמות
ונשמתו עולה לגנזי מרומים,
מה לנו ולגוף שלו?
אבל הגוף הזה היה הכלי שבו הופיעה הנשמה 120 שנה.
צריך לכבד את הגוף.
הנשמה היא כבר בגנזי מרומים.
אין לנו מגע איתה.
אבל הגוף הזה
הוא גם מתקדש.
יש השפעה של הנשמה של הדבש הזה על החבית הזאת.
ממילא,
כאשר הגוף הזה,
אחרי מאה עשרים,
הוא נפרד מהנשמה,
באות הקליפות
והם אומרים, זה גוף שהיה בו דבש,
אז הם נדבקים בו, זה נקרא הטומאה.
מה גרם לטומאה?
הדבש שהיה בתוך הגוף הזה
ומתוקים מדבש ונופש צופים, זה התורה.
עכשיו, אנחנו מבינים, זאת חוקת התורה.
למה גוי לא מטמא ויהודי כן מטמא?
כי יהודי
זה חבית שיש בה דבש,
דבש טהור.
גוי
זה חבית שיש בה זבל.
אז זה לא,
הקליפות לא כל כך
מחפשים שם משהו.
הם הולכים אל המתיקות.
ודאי, ודאי, ודאי, נכון.
ולזה יטמא אדם מישראל שמת באוהל.
ואפילו אלף בתים מקורים ואחת פתוחה לחברתה,
הטומאה תמלא כל החלל המקורי.
אם יש לך איזה מבנה
של אלף בתים פתוחים אחד לשני,
בקצה האחד
יהודי גמר את חייו,
הטומאה עוברת כי יש תקרה,
עוברת מהחדר הזה לחדר הזה, לאלף חדרים,
כי הוא כל כך מתוק
שהקליפות
הן עוברות אלף חדרים ונדבקות למתיקות הזאת.
מה שאין כן,
אשר לו מזרע ישראל להיותו מושלל מהקדושה,
אין כל כך התקבצות הטומאה,
אלא חלק הממית
הנדבק בגוף.
באשר יסובב הכל,
הוא התורה.
כלומר, כן מצאנו טומאה בגוי.
אם יהודי נוגע בגוי מת,
הוא כן נטמא.
זה מענה לשאלתך.
יש איזה משהו.
אבל זה לא כמו דיני הטומאה והטהרה שלנו, זה
לעילא לעילא כפול ומכופל.
במצב מסוים,
משהו כן.
כן. עכשיו
נמשיך לפסוק המסתתר בתוך כל הדינים האלה.
הפסוק שאומר, זאת התורה,
אדם
אני קורא, אני קורא בפרשה.
זאת התורה אדם כי ימות באוהל.
כל אבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמע שבעת ימים.
אומר הנציב מוולוז'ין,
חז"ל הרי דרשו
בגמרא בברכות, ס"ג,
זאת התורה אדם כי ימות באוהל.
אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה.
מדובר בצדיק גדול
שהוא כל חייו
מקדיש אותם לתורה, לעבודת השם,
אין דברי תורה מתקיימים במי שממית עצמו עליה.
זאת התורה.
כלומר, זאת הדרך להשיג תורה.
אדם כי ימות באוהל.
אתה נכנס לאוהל
לבית מדרש, מה טובו עליך יעקב,
מה אתה עושה שם?
אם אתה כל היום מכין תה ושותה,
זה או לוקח איזה ביסקווית, זה לא מספיק.
אדם כי ימות באוהל.
אם הוא ממית את עצמו באוהלה של תורה,
הוא מעיין, הוא לומד, אז
הוא זוכה לקנות את התורה.
הפסוק הזה היה צריך להיות כתוב במתן תורה,
מה הוא קשור פה לדינים של פרה אדומה.
נכון, אמרנו, ארוחיים הקדוש,
בזכות קניין תורה,
אז גם גופנו נעשה דבר מתוק.
אבל הפרט הזה של זאת התורה אדם כי ימות באוהל,
למה הוא נכתב כאן?
אז הוא מביא, הנציב, מה שכתוב בתוספות, ביבמות ובבבא מציע,
שצדיקים אינם מטמאים.
זה כלל שיש לו מקור במדרשים, אבל זה מופיע בתוספות.
מה המשמעות הכלל הזה?
צדיקים אינם מטמאים?
אז אם צדיק מת,
הוא לא מטמא?
אם אני נמצא בלוויה שלו, אני לא צריך לטול ידיים?
לכן נכתב הפסוק הזה כאן.
אומר הנציב, לומר לך,
זה מאמר רוחני.
אין לו ביטוי בהלכות טומאה בפועל,
כי בפועל זאת התורה, אדם כי ימות באוהל. גם אדם כזה צדיק,
שרוחנית הוא לא נטמא,
אבל ודאי, אם הוא מת באוהל ומישהו נכנס לאוהל של צדיק שמת, הוא גם,
הוא גם נטמא.
לכן הפרט הזה נכתב כאן,
שלא נטעה בהלכה.
נתייחס ביתרת הזמן
למאמר הזה
של ריש לקיש,
שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה.
אז לפני שנפתח את אחד הספרים שלפנינו,
אומר התורה תמימה,
נראה הכוונה שרק מי שמייגע עצמו הרבה על קניין תורה,
וזו הכוונה, ממית עצמו עליה.
הוא כל כך מעיין, כל כך מתמסר,
כל כך מוסר את נפשו עד שהוא מחליש את עצמו בלימודו.
ואז הוא מביא מקורות בחז"ל
ומצינו לשון מיתה
מורה על חלישות.
כלומר, מה שאמר יש לקיש,
אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה.
אין הכוונה שכל מי שבבית המדרש צריך לשים לעצמו כדור בראש.
הכוונה, הוא צריך להתמסר בתורה עד שהוא נהיה חלש.
היטיב להגדיר את הדברים, כמובן הרמב״ם.
במציאות זה ככה, לומדי תורה רציניים,
נכון, נכון.
כתוב גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה.
אז מה פירוש ממית?
זה, אז זהו,
זה העניין.
אז יש פה באמת,
אתה מעיר על תופעה פלאית.
הם ממיתים את עצמם.
הם ממיתים את עצמם.
אתה מסתכל עליהם, אתה אומר,
הוא לא רואה אור יום,
הוא לא רואה שום דבר,
הוא לא אוכל,
הוא לא מדבר עם החברה, הוא לא ישן,
ואתה לא מבין.
והוא נראה יותר רענן מכולנו.
אומר הרמב״ם,
בהלכות תלמוד תורה,
אין את הדף הזה לפניכם.
עד שיבוא לציון גואל, והמכונה תתוקן.
זה נעשה מורכב מיום ליום.
מביקור לביקור של הטכנאי, המכונה נהיית יותר מקולקלת.
טוב,
לא, אבל זה בטיפול.
כתוב ברמב״ם: אין דברי תורה מתקיימים
במי שמרפא עצמו עליהם.
ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה,
אלא במי שממית עצמו עליהם
ומצער גופו תמיד ולא ייתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה.
אמרו חכמים בדרך רמז:
זאת התורה, אדם כי ימות בו אוהל. אין התורה מתקיימת,
אלא במי
שממית עצמו בעולי חכמים.
אז הרמב״ם אומר,
בדרך רמז,
מה שאומרים שהתנאי לקבל תורה זה להמית, הכוונה בדרך רמז.
וכן אמר שלמה בחוכמתו, התרפית ביום צרה,
צר כוחך.
ועוד אמר, אף חוכמתי עמדה לי, חוכמה שלמדתי באף אי עמדה לי. אמרו חכמים, ברית כרותה, שכל היגע בתורתו בבית הכנסת,
לא במהרה הוא משכח.
אז המון יגיעה,
זה מה שנדרש ממי שרוצה לזכות לכתרה של תורה.
נוסיף עוד מאמר
של חז"ל, בגמרא בסוטה,
כ"א עמוד ב'.
כתוב שם,
אמר
רבי יוחנן,
אין דברי תורה מתקיימים,
אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו,
שנאמר, והחוכמה,
מאין תימצא? אומר רש"י,
מן העשוי כאין.
כלומר,
אתה נכנס לבית המדרש,
איך תשתנה?
מה נדרש ממך?
להמית את עצמך.
לפני שנכנסת לבית המדרש,
היה לך את האישיות של עצמך,
אבל אתה ידעת שצריך לתקן,
צריך לזכך, צריך לטהר.
אז אתה עבר לבית המדרש
כדי להמית את עצמך וכדי להחיות את עצמך בחיים אחרים.
יש בתנא דב אליהו רבא, פרק כ"ב,
מספר אליהו הנביא
שהוא עמד ודיבר עם איזה זקן, חכם בדברי תורה.
עד שאני עומד ומדבר עם הזקן,
בא אצלי תלמיד אחד שאינו בקיא בהלכה.
כלומר, הגיע מישהו
שעוד לא מספיק התחבר לתורה והוא לא בקיא בהלכה.
ואמר לי,
בא התלמיד הזה, שאינו בקי בהלכה, אל אליהו הנביא, ויש לו איזו שאלה.
עוסק אני בדברי תורה.
הוא מכמד ומתאווה ומצפה אני
אם תורה תבוא עליי,
ואין תורה באה עליי.
שמתי לב, פעמיים אני, פעמיים עליי.
למה הוא לא בקי בהלכה?
למה השכינה עוד לא מדברת מתוך גרונו?
כי הוא עוד לא שם את עצמו כמי שאינו.
אז הוא בא והוא אומר, אני לא מבין.
אני נמצא בבית המדרש.
עוסק אני בדברי תורה.
ואני מכמד ומתאווה, מצפה,
אני, אם תורה תבוא אליי.
לא שהוא יבוא אל התורה,
שהתורה תבוא אליו.
הוא אומר, אני לא מבין, אין התורה באה עליי.
מה עונה אליהו הנביא?
אמרתי לו, בני,
מה זה קרה לו עם עובד עצמי?
לא זוכה האיש לדברי תורה,
אלא אם כן מוסר נפשו למיתה עליה לכבוד שמיים.
אם תמסור את נפשך, תזכה.
כל עוד יש אני ויש עליי, זה לא עובד.
לא זוכה האיש לדברי תורה, אלא אם כן מוסר נפשו למיתה עליה לכבוד שמיים.
כשור הזה שמכניסים אותו לעול,
הוא מוסר עצמו על כבוד בעליו לעובדו,
שנאמר ורוב תבואות בכוח שור.
פסוק במשלי.
כלומר, אתה צריך להיות כמו שור,
תבטל את עצמך.
בעל הבית שכר אותך לעבודה,
תהיה פועל,
תעבוד קשה,
ואז
התורה תבוא אליך.
כשלא יהיה אליך, כשיהיה מקום, איך שאלו את הרבי מקוצק,
איפה נמצא הקדוש ברוך הוא?
שאלו אותו כשהוא היה ילד.
אז הוא אמר, הקדוש ברוך הוא נמצא
בכל מקום שנותנים לו להיכנס.
אם אני מתנפח כמו בלון,
הקדוש ברוך הוא לא נדחף,
הוא נשאר
עם שכינתו למעלה, והיא לא יורדת למטה.
אם אדם
מפנה מקום לקדוש ברוך הוא, כלומר, יש בו ענווה,
אז הקדוש ברוך הוא אומר,
אתה רוצה שאני אדור איתך? אני בא, אין בעיה, בכיף.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם,
אבל תפנה לי מקום, אני לא נדחף.
המסירות נפש הזו,
שכתובה
בתנא דבי אליהו,
נראה טיפה באור
על עניינה בספר שלפנינו, "לאמונת עיתנו", חלק ג'.
מה שיש לפניכם,
מה זאת מדרגת
מסירות נפש.
מסירות נפש
על התורה.
אז ננסה לראות
בעמוד י"ז,
ייתכן שלא בכל המקומות זה אותו מספור,
כי יש הוצאה ישנה יותר,
יש הוצאה חדשה יותר.
אז נתחיל אולי דווקא בעמוד ט"ז.
כתוב שם,
בערך באמצע העמוד,
מסירות נפש זו מקנה ערך שונה לגמרי ללימודה ועיסוקה של תורה.
במובן הלימודי אין כאן תורה אחרת מזו הנלמדת טרם הגיע אדם למדרגה זו של מסירות נפש.
אולם יש כאן תורה אחרת מצד היחס המתגלה מצד מגמת הלימוד וערכו.
לא עוד העמדת האני במרכז.
אני מדלג שורה, כי אם התבטלות והתקללות במטרה הגדולה בשאיפת
קידוש השם היוצאת אל הפועל בהתמסרות מוחלטת לעיסוקה של תורה,
להתגדלות בה ומתוך כך להשפעתה במרחבי חיי האומה.
מי שאינו חי ברמה הזאת כאילו לא נכנס עדיין לישיבה.
מסירות נפש זה אומר,
האני זז מהמרכז
והקדוש ברוך הוא נכנס
אל מגמת החיים של הלומד.
כך גם בהמשך,
בסוף עמוד י"ז,
אולי בתחילת עמוד י"ז.
מסירות נפש
זוהי השייכות הנפשית וההתמסרות המוחלטת לאידיאל,
בלא כל פנייה חיצונית וזרה.
אין משהו חיצוני,
אלא כל החיצוניות מתבטלת
ויש התבטלות כלפי הגודל.
סוף העמוד, עד כאן עמד האדם במרכז,
הוא מילא את צרכיו הנפשיים בקישורו ההולך ומתעמק לאלוקים, ואילו כעת,
במדרגה העליונה יותר,
מתבררת לאדם אף סיוטו מול הקדוש ברוך הוא שאין עוד מלבדו.
ומכאן ואילך נולדת בקריבו תכונה של חפץ,
עשיית רצון השם,
לא לשם מילוי צרכיו הנפשיים,
אלא מפני ההתמסרות המוחלטת לטוב העליון,
בהכרה שאין ערך חשוב במציאות אלא הטוב האלוקי בלבד.
זה נקרא להתמסר.
רק רצון השם,
רק רצון השם,
הוא ממלא את האדם המתמסר.
הוא מבטל את כל רצונותיו, את כל מגמותיו,
את כל חפציו,
והוא מתחבר אל הרצון האלוקי.
לכן הוא כל כך מתגדל.
תראו,
בעמוד י"ט
הוא מביא את הפסוק: "לכו בנים שמעו לי, יראת השם הלמדכם".
הרב קוק, בעולת ראייה, שואל,
יש פה לכאורה בעיה תחבירית.
אתה אומר, לכו בנים שמעו לי.
היה צריך לומר, בואו בנים שמעו לי.
מה זה לכו?
מאיפה תלכו? לאן תלכו?
אז הרב קוק מבאר שהלכו בנים הוא תנאי לשמעו לי.
מה הכוונה לכו?
אז תראו,
רק הלכו בנים מביא לשמיעה הפנימית של שמעו לי.
יש הקשבה חיצונית בסוף עמוד י"ט.
הקשבת האוזן את פרטי הידיעות.
יש מצב כזה שאדם לומד תורה לפעמים אפילו הרבה שנים של לימוד תורה.
הוא בא לפקולטה ליהדות והוא שומע.
הוא שומע.
זאת הקשבה חיצונית.
אולם, הרבה למעלה ממנה, עמוד כ',
עומדת ההקשבה הפנימית
השונה לגמרי באיכותה ומהותה.
אני מדלג
בפסקה הבאה: הקשבה זו באה דווקא מתוך
מסירות נפש, מתוך צמאון פנימי אל הגודל,
ושאיפת התעלות ההולכת
ונעשית אידיאלית יותר ויותר.
נדלג פסקה אחת.
בלי לכו אין שימעו.
אתה רוצה באמת לשמוע לדבר השם?
לא לשמוע
אל עצמך,
להישאר עם התובנות שלך,
עם דפוסי החיים שלך.
אתה באמת רוצה להתמסר לדבר השם?
אז לך לך מעצמך.
לכו,
תעזוב את המדרגה הקודמת שלך,
כי היא מדרגה שלך עם כל כבודך ומעלתך.
תלך ממנה,
תעשה צעד קדימה,
ואז תקשיב למדרגה החדשה.
בלי לכו אין שימור,
בלי רצון קבוע.
להתעלות תדירה במעלות הקודש,
אין לאדם יכולת לצאת ממצבו ולהתעלות לגדלות אמיתית.
נשאר הוא מבוצר בעמדותיו הישנות,
הקטנות והפרטיות,
ואת כל לימודו,
את כל התורה והקדושה הוא מתרגם ומגמד
לשיעור הקומה
המצומצם שלו.
ובמקום שיתעלה לקודש, משפילו את הקודש שלו.
אם אתה לא מסוגל להשתנות, לא רוצה להשתנות,
אז כל מה שתקשיב, אתה תעוות.
אתה רוצה באמת לשמוע לדבר השם.
אז תהיה מוכן ללכת
מהקונספציות שלך, מהתפיסות שלך.
לא זוהי מגמתה של התורה.
לא התורה צריכה לרדת אליך כמו שהנחה
במידותיך הבלתי-מתוקנות ושאיפותיך החומריות.
אולי מישהו פה נולד במעלה שלמה ומתוקנת,
לא כלפיו הדברים אמורים,
אבל בממוצע,
כל אחד מאיתנו נולד קטן,
כל אחד מאיתנו הוא אנושי, הוא מצומצם, הוא מוגבל.
אלא אתה צריך להתעלות ולהתגלות
באני האמיתי שלך, שאינו אלא למענך אלוהים חיים,
השואף למסור את הנפש
על הערת הטוב האלוקי בעולם.
בלא הלכו,
בלא היציאה וההשתחררות ממסגרת האני הפרטי,
אז אין דברי התורה נותנים משמעות מחודשת לחיים,
אלא דברי תורה להפך, מושפלים להיות מותאמים וממוזגרים לקטנות,
וזוהי מחלה נוראית.
יש לפעמים עקשנות,
שאתה לא מוכן לזוז מילימטר.
אז אתה תשנה את התורה, שהיא תתאים לתפיסות קטנוניות שלך,
במקום שאתה תלך
אל מדרגת ה"שמעו לי",
תראו בסוף עמוד כ"א, "לעיתים
חפץ אדם ללמוד תורה, אך בלא לשנות מאומה,
מהשפלות שהוא נמצא בה.
כל מגמתו היא לרכוש חוכמה ודעת לסיפוק תאוותיו הרוחניות,
סקרנות וכדומה,
ולהנמ"ת
חייב בהווי דתי,
בדברים נעימים ומלטפים של קודש, חסרים לו וכו'.
עמוד כ"ב, עבודה זו איננה עבודת השם אלא עבודת עצמו.
לימוד תורה זה אינו אלא התקשטות
חיצונית שלא פועלת כלום על אישיותו,
התקשטות שאינה משנה את אישיותו, אינה מעלה אותה.
זוהי רוחניות של חיפוש תענוג ונעימות ולא של קבלת אחריות
של חיפוש מילוי החובה ומסירות נפש על הטוב האלוקי.
אני מדלג לפסקה הבאה.
עבודה אמיתית מחייבת בתחילתה שינוי ומהפכה בכל מה שהיה עד עתה מורגל ומושרש.
היא מחייבת נכונות לקבלת עול ושינוי דרך,
אף עול קשה ובלתי נעים.
מאהבתו את האמת והסכמתו הפנימית לסבול לפי הנדרש
לשם הופעתה הנכנס ללימוד תורה, אך ממשיך עם זה את דרך חייו,
הרגילה משכבר,
מוותר לעצמו בתאוות ויצרים והולך אחרי חפץ ליבו, אין עבודתו אלא דמיון ובערות.
הוא עוד לא נכנס לבית המדרש.
בית המדרש לא נכנס לליבו.
בלא מסירות נפש, בלא טהרה מכל קטנות ושפלות,
בלא התבטלות כלפי המוסר והאמונה,
לא יזכה להגיע למדרגה חשובה בעבודת השם ובקניינה של תורה.
מומלץ מאוד לקרוא את כל המאמר הזה,
אליך נפשי אשא,
לאמונת איתנו חלק ג',
ובעזרת השם,
נזכה ללכת,
להתקדם מחיל אל חיל ולשמוע על דבר השם.
להתקדם מחיל אל חיל ולשמוע על דבר השם.
:::
:::
