שלום וברכה.
אנחנו מגיעים לפרשה שהיא פרשת המחלוקת.
פרשת קורח ועדתו באמת חושפת יסוד שמעבר לאירוע הפרטי
של המחלוקת של קורח עם משה,
יסוד שהוכרע, שנפסק
במשנה באבות.
שהמשנה באבות מלמדת שיש שני סוגי מחלוקות.
יש מחלוקת שהיא לשם שמיים,
ויש מחלוקת שהיא אינה לשם שמיים.
איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמיים, זאת מחלוקת הלל ושמי,
ואיזוהי מחלוקת שאינה לשם שמיים, זאת מחלוקת כורך ועדתו.
מה המשנה בעצם מדייקת לנו?
המשנה מגלה שיש מחלוקת בעולם שאנחנו לא צריכים לבעל ממנה.
יש מחלוקת שצריך לבער אותה,
אבל יש מחלוקת שהיא חלק מהופעת
לשם שמיים.
מחלוקת שהיא לשם שמיים וסופה
להמשיך להתקיים.
ואני רוצה לעמוד על הדבר הזה כי היסוד הזה תחילתו מבריאת העולם.
תחילתו מבריאת העולם בבירור של הופעת האמת.
ובואו נתחיל.
אומר הרב,
ראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת. כלומר,
אם אנחנו מתבוננים, מה החזון?
ברוך השם, אנחנו במוצאי מלחמה מופלאה מול איראן,
מלחמה שגילתה את הגודל האלוקי של עם ישראל, עם כלביא,
והיסוד האלוקי שהלך והתגלה זה שלעם ישראל יש ייעוד להוביל את העולם למוסר,
להוביל את העולם לתיקון.
עם ישראל לא נלחם פה מלחמה פרטית.
מלחמה של עם ישראל מול איראן היא לא מלחמה פרטית,
היא מלחמה בשם האנושות כולה.
לאן עם ישראל שואף להוביל את העולם?
אומר הרב, ראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת.
להיות בסופו של דבר משפחה אחת.
יש חזון שאירופה חשבו עליו, להפוך את היבשת כולה לאיזה מציאות אחת מאוחדת.
אין גבולות,
אין מטבעות שונים, הכל מאוחד.
אבל זה לא הצליח, למה?
אם אנחנו מסתכלים, זה מה שהרב כותב,
החזון של האנושות כולה.
ואז, כשנגיע למצב שנהיה משפחה אחת,
חדלו אז כל התגרות
וכל המידות הרעות היוצאים מחילוקי עמים וגבולותיהם.
תאמינו לעצמכם, עולם הרמוני,
עולם שבו כולם שלמים עם כולם,
כולם ביחד משפחה אחת.
אלא כדי להגיע לשם צריך ללמוד כמה יסודות.
לא רק ללמוד אותם, אלא צריך לבנות אותם בעולם.
רוב האנשים, כשהם חושבים על איך יוצרים אחדות,
איך יוצרים משפחה אחת,
הם טועים בכמה הנחות יסוד.
הנחת יסוד אחת,
שבעצם המשנה יוצאת נגדה,
היא תפיסה שכדי לייצר אחדות אני צריך להוביל את העולם לאחידות.
כלומר, אם ניקח רגע את דוגמת אירופה, מה אירופה ניסתה לעשות?
אירופה, אחרי פוסט-טראומה של מלחמת העולם השנייה,
אחרי פוסט-טראומה של רציחות,
של מיליונים של אנשים שמתו במלחמות, לא רק במלחמת העולם השנייה, אלא לפניה,
מלחמת העולם הראשונה, וכל המלחמות שקדמו,
אמרה אירופה, די, נמאס לנו.
בואו נייצר אירופה אחת. איך נעשה את זה?
נבטל את השומויות.
נבטל את ההבדלים שבין אומה לאומה.
נהיה כולם יבשת אחת, אין גבולות,
אין אינטרסים נפרדים,
יש מטבע אחד.
המחשבה שמובילים אחדות על ידי אחידות
היא מחשבה שאנחנו פוגשים אותה הרבה פעמים.
אגב,
גם במעגלים יותר קטנים, היה תקופה שחשבו בציונות הדתית
איך נצליח לאחד את כולם? נעשה נוסח אחיד.
ניקח נוסח אחד ונבטל את השאר.
אבל זה לא אפשרי.
למה?
כי אם אני רוצה לקחת דוגמה, מה זה אותה ראויה היא האנושיות שתתאחד כולה למשפחה אחת,
זה לא מין מציאות שכולם זהים. לא.
אלא זה דמיינו לעצמכם איזושהי תזמורת ענקית.
עכשיו, בתזמורת הענקית הזאת יש סימפוניה שמתנגנת.
יש הרמוניה.
אבל איך זה קורה?
זה קורה כי יש כנר,
ויש פסנדרן,
ויש סרקסופוניסט,
ויש זה שמנגן בצלו, ויש,
וכולם מנגדים מההרמוניה. כלומר,
אני מבין שהמשפחה האחת
היא מאוחדת, אבל לא באחידות.
היא מאוחדת בזה שיש מקום לכולם לייצר הרמוניה.
ולכן, נמשיך הרב,
שכדי להגיע אל אותה משפחה אחת,
העולם צריך לעידון התמציתי שהאנושיות משתכללת על ידו
בעושר הצביונים המיוחדים של כל אומה. כלומר, כל אומה
תביא את הצביון שלה, את הצבע שלה,
ואז תיבצר הרמוניה.
כלומר, הנחת היסוד הראשונה שצריך לעקור אותה
זה אחדות היא אחידות.
כלומר, קורח זועק זעקה.
כל האומה כולה קדושים.
כולם קדושים.
ומדוע תתנשאו על קהל השם?
מה אתם עכשיו
מבדילים את עצמכם?
שונים מכולם?
כולם קדושים?
הזעקה של קורח היא נכונה.
באמת?
כולם קדושים?
אלא מה?
כשאני אומר "כולם קדושים" זה לא אומר
כולם זהים.
יש הבדל בין זהים לשווים,
ששם הרבה פעמים נופלים.
התנועה הפמיניסטית רצתה לתקן עיוות
של מאות ואלפי שנים של ימי הביניים, של הנצרות,
שיצרה מין תחושה שהגבר הוא עליון על האישה.
באה התנועה הפמיניסטית ואומרת, לא,
אני רוצה לייצר שוויון.
אבל כשהולכת השאיפה הזאת,
ומתקדמת אל קומה קיצונית,
אז נוצר מצב מעוות שהשוויון הוא לייצר זהות.
לא,
שוויון זה לא זהות.
אנחנו יכולים להיות שווים זה לזה,
אבל אתה כנר ואני פסנתרן,
ואנחנו שווים, אתה חשוב ואני חשוב.
יותר מזה,
יכול להיות גם שאנחנו שווים,
אבל התפקיד שלנו לא עם אותה חשיבות.
כלומר, יש מקום לרגל,
ויש מקום ליד,
ויש מקום ללב, ויש מקום למוח, אבל
הלב צריך לעשות תפקידו כלב,
והרגל כרגל.
המנצח של התזמורת צריך לנצח את התזמורת.
כשקורח זועק,
כל העדה כולם קדושים, אתה צודק.
כל העדה כולם קדושים.
אה, אבל מדוע אתה משה ואני קורח,
זה פה טעות.
ולכן היסוד הראשון שצריך לדעת כשאנחנו מדברים על אחדות,
שאחדות היא לא אחידות.
כשאני מבין את זה,
אז אני מוכן לשאת
שיש מחלוקת שהיא לשם שמיים.
כלומר, יש שונות
שהיא לשם שמיים.
כלומר, כשאני רוצה לחבר פאזל,
אני מבין שההבדלים בין החלקים הם חלק
מההופעה של הפאזל הזה.
ואז זאת שונות שהיא לשם שמיים, ובאמת,
זה האידיאל.
בואו נסתכל רגע על המחלוקת בעם ישראל.
הרבה פעמים המחלוקת בעם ישראל, יש כאלה שרואים אותה בדיעבד, אבל
אם אנחנו לוקחים את דברי הגמרא, דברי הגמרא
אמר רבי יוסי במסכת סנהדרין דף פ"ח
מתחילה לא היו מרבים מחלוקת בישראל.
לא הייתה מחלוקת במובן השלילי,
מחלוקת שנע לשם שמיים.
אלא מה?
בית דין של שבעים ואחד יושבים בלשכת הגזית
ושני בתי דינים של עשרים ושלושה.
אחד יושב על פתח הבית ואחד על פתח העשרה.
ושאר בתי דינים של 23 יושבים בכל עיירות ישראל.
ובכל קהילה וקהילה בית דין, ובכל בית כנסת ובכנסת רב.
רגע, אז זה מחלוקת או לא מחלוקת?
לא, זה לא חייב להיות מחלוקת.
כלומר, זה שיש בית דין ועוד בית דין ועוד בית דין ועוד בית דין, זה בסדר גמור.
כלומר, זה שיש בתי מדרש שונים,
פסיקת הלכה שונה,
הנהגות שונות, זה בסדר גמור.
מתי זה מתחיל להתקלקל?
כשהפסנתרן בא ואומר לכנר,
לא, לא, לא צריך אותך.
יותר מזה, אתה בעצם שקר.
צריך שכולם ינגנו פסנתר כמוני.
והכנר אומר לסקספוניסט, לא, לא, לא צריך אותך.
תראו את לשונה
של הגמרא.
בהתחלה,
בית הלל ובית שמאי, כל אחד פסקו לתלמידיהם.
תלמידי בית הלל נהגו כבית הלל.
תלמידי בית שמאי כבית שמאי.
יותר מזה,
הם פסקו
פסיקות הפוכות.
אומרת הגמרא,
שלוש שנים נחלקו בית הלל ובית שמאי.
הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו, והכל בסדר.
הללו אוסרים והללו מתירים.
הללו פוסלים והללו מכשירים.
אבל למרות זאת,
לא נמנעו בית שמאי מליסע נשים מבית הלל,
ולא בית הלל מבית שמאי.
כלומר, זה שאני מבין שאתה אומר משהו, הופכי לי,
לא בהכרח אומר שאתה לא אומר אמת.
אני אומר אמת, אתה אומר ההפך, וגם זה אמת.
איך יכול להיות שתי אמירות הופכיות שהן אמת?
שני צדדים במציאות.
כשהמציאות היא מאוד מאוד מאוד מגוונת,
מאוד מאוד מאוד
מורכבת וגדולה, יש בה הרבה מאוד זוויות.
ולכן,
כשאני מבין שאני ואתה דוברי אמת,
אנחנו יכולים להיות שונים לחלוטין.
את אישה ואני גבר, הכל בסדר.
אתה צרפתי,
והוא אנגלי,
והוא רוסי, הכל בסדר.
מתי זה מתחיל להיות לא בסדר?
כשאני בא וטוען,
לא, לא, לא, לא, רק אני, רק אני אמת.
אומרת הגמרא, משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צרכן.
כלומר, הייתה מציאות
שתלמידי הילל ושמאי לא הבינו שיכול להיות אמת
מורכבת גדולה
משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צרכן,
והפתה המחלוקת בישראל.
ואז הופיעה מחלוקת לא טובה,
מחלוקת שאינה לשם שמאי.
ונעשתה התורה כשתי תורות, כלומר,
אתה בא ואומר, לא, לא, אתה לא חלק מהתורה.
אתה לא חלק מהאמת.
אני רוצה לסכם עד כאן.
היסוד הראשון,
האקסיומה הראשונה שצריך
להבין בשאיפה לאחדות, זה שאחדות היא לא אחידות.
כלומר, אני לא מנסה לייצר אמירה אחת
זהה כולה מאותו דבר. לא, מה פתאום?
האמת היא עצומה, היא גדולה,
היא יותר גדולה ממני וממך ומעוד 70 פנים לתורה.
מאידך גיסא,
מתוך המסקנה הזאת,
אני עכשיו רוצה
שיהיה את הדעה הזאת, את הדעה הזאת, את הדעה הזאת.
אלא מה?
ההשלכה הרבה פעמים של הרבה דעות,
זה שאנשים לא מצליחים להכיל את זה.
ואז הם רוצים למחוק את הדעות אחד של השני.
ולכן משרבו תלמידי בית הלל ובית שמאי,
שלא שימשו די צוקרן, רבתא המחלוקת.
והיה צריך להכריע.
כלומר, ההלכה הוכרעה
לא בין אמת לשקר,
בין אמת לאמת.
בין הלל לשמי,
בין רבי עקיבא לחבריו,
בין רבי מאיר לחבריו, בין רבי שמעון לרבי יהודה,
בין אבייל לרבה, בין רבי שמואל.
היא לא הוכרעה בין אמת לשקר, היא הוכרעה בין אמת לאמת.
ולכן,
כשמכריעה
הבת קול את ההלכה כבית הלל,
אומרת הבת קול, אלו ואלו דברי אלוקים חיים. אל תתבלבל.
אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
אה, והלכה כבית הלל.
אה, רגע, אבל אם אלו ואלו דברי אלוקים חיים למה הלכה כבית הלל?
מפני שנוחין ועלובין היו,
והיו שונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא זו בלבד,
מקדימים דברי בית שמאי לדברי עצמם. כלומר,
בית הלל, לא רק שהם
לא ביטלו את דברי בית שמאי, הם היו אומרים את דברי בית שמאי.
והם היו אומרים את דברי בית שמאי לפני דברי עצמם. כלומר, היית בא לבית הלל ואומר לו, תגיד לי, מה לך?
והוא אומר לך, תשמע, בית שמאי פוסקים ככה, וזאת אמת.
אני פוסק ההפך, וגם זו אמת.
זה מחלוקת לשם שמיים.
כלומר, מחלוקת לשם שמיים,
שהיא תוביל לאחדות,
היא לא תהיה אחידות,
היא תהיה הרמוניה בין דעות.
יותר מזה,
אם אני מבין את היסוד הזה, אומר הרב,
היסוד הזה זה מה שגורם לשאיפת האחדות בעולם.
אבל בוא ננסה להבין,
יש אדם שהוא חולה,
חולה במחלה קשה,
ועכשיו הרופאים יושבים לדון במחלה שלו.
מה הייתי מצפה שיקרה?
שהרופאים ירצו לשמוע את כל הדעות שעוסקות במחלה הזאת.
רגע, אני רוצה לשמוע, הוא נוירולוג,
יש לו זווית לומר על המחלה הזוי, בוא תדבר.
הוא בכלל אונקולוג,
יש לו זווית אחרת אחרת לגמרי על המחלה, בוא תדבר גם אתה.
הוא כירוג, הוא רוצה לומר מהכיוון שלו.
רק ככה אפשר למצוא רפואה.
אבל תאמו לעצמכם שהרופא,
הנוירולוג אומר, לא, לא, לא, לא, אני לא מוכן לשמוע אף דעה, רק אני פה.
ברור שאותו חולה יצא נפסד.
אני אומר את זה אפילו בצורה קשה.
כמה חולים מתו
בגלל אגו של רופאים?
כמה אנשים לא זכו שתהיה עוד דעה
שתחשוב
כדי לרפא אותם?
לכן אומר הרב, צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם עולמו.
כלומר, הקדוש ברוך הוא עשה איתנו חסד.
מה שלא נתן כל הכישרונות במקום אחד, לא באיש אחד, לא בעם אחד,
לא בארץ אחת, לא בדור אחד, לא בעולם אחד.
כי אם מפוזרים הם הכישרונות,
ואז הכרח השלמות
הוא הכוח המושך היותר אידיאלי
המרומם להמשך, להימשך, סליחה, אחרי האחדות המרוממה.
כלומר, בזכות זה
שאני מבין שהאמת שלו היא גם אמת, ואני צריך את האמת שלו
וגם את שלו, אז אני שואף להתאחד איתו.
אלא מה?
זה דורש לצמצם את האגו, נכון?
לכן, מחלוקת שהיא לשם שמיים דורשת רצון לשמוע את דברי האחר.
לכן, דברי בית הלל, מה היו?
היו אומרים דברי שמיים ודברי עצמם.
לא היו רק דברי עצמם, מתוך ההבנה הזאת.
ולכן, שתי האקסיומות הראשונות: אחד, אחדות זה לא אחידות.
בית,
אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
אבל פה מופיעה שחקנה.
סכנה אחת דיברנו עליה, זה שאיפת האחדות שהיא אחידות. בואו נבטל את כל הדעות.
סכנה אחרת
היא מחשבה רק אני.
אתם יודעים, הרב מניטו, הרב יהודה ליאון אשכנזי, מסביר שכל המאבק
בין קין ואבל הוא מאבק בין הבכור לבין האח.
כלומר, בין זה שמגיע לעולם והוא לבד,
והוא חושב אני כל האמת,
ובין האח,
שהוא בא לעולם שכבר יש בו עוד מישהו והאחווה היא אימננטית בתוכו,
ועכשיו יש מתח ביניהם.
באמת,
אבל היה אמור ללמד את קין את מושג האחווה, והוא לא הצליח.
על זה הם נדברו בשדה,
ואז הוא רצח אותו.
כלומר, יש מתח
בתוך העולם
בין הבכור לבין האח.
בין זה שאומר אני האמת,
לבין זה שאומר רגע בוא נשתף את האמת.
המאבק הזה אגב קיים גם בתוכנו.
כי מצד אחד, אם אני לא מרגיש שאני האמת, אז אני לא אפתח את עצמי.
כלומר, אם הפסנתרן לא ירגיש שהפסנתר זה הכלי הכי נכון,
אז הוא לא ישקיע כל כך הרבה.
אבל אז יש סכנה שמתוך זה הוא יגיד, טוב, אז רק הפסנתר חשוב והכינור לא חשוב.
כלומר, הוא צריך להיות מצד אחד קין,
מצד שני הוא צריך להיות אבל.
מצד אחד הוא צריך להיות מלא בתחושת הזהות הפנימית שלו שהיא אמת,
מצד שני הוא צריך להיות עם ענווה לקבל עוד אמת.
זה מתח מאוד מאוד מורכב,
שהרבה מאוד פעמים על זה העולם נמצא במלחמה.
אבל יש סכנה נוספת.
סכנה נוספת,
שאם אני בעצם מנתח קצת את המחלוקת לשם שמיים, מה בעצם היא אומרת?
באה בת קול ומכריזה אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
איזה יופי.
האחדות היא לא אחידות.
האחדות היא לא מחיקת דעת האחר,
אלא האחדות
היא הקבלה של זה אמת, וזה אמת, וזה אמת, וזה איזה יופי.
אבל פה מופיעה סכנה אחרת.
סכנה של פלורליזם אינסופי.
כלומר, אם זה אמת, אם אלו ואלו ואלו ואלו דברי אלוקים חיים,
האם יש משהו שהוא לא דברי אלוקים חיים?
פה אומר הרב, יש סכנה של סבלנות מזויפת.
כלומר,
אני בסובלנות לאמת אחרת,
אבל אולי היא לא אמת,
אולי היא שקר,
שאין מקום לסובלנות כלפיה.
ואנחנו חיים היום בעולם פוסט-מודרני שבאמת מתוך הרצון
לא לייצר אחדות שהיא אחידות,
לא לייצר מאבק
בין קין לאבל,
יצר משהו חדש.
אחדות היא לא אחידות, אלא מהי אחדות?
לגיטימציה של הכול.
כל הדעות הן בסדר,
מה שמכונה עולם הנרטיבים.
אתה אמת,
גם אתה אמת, גם אתה אמת, גם אתה אמת.
כשהכול אמת,
אז העולם מתעוות.
כשהכול אמת, אז אין אמת,
כי אם אין שקר, אז אין אמת.
והרשעה הולכת ומתעצמת בעולם, כי
אם הכל אמת, אז גם הם אמת.
כלומר,
אתה אמת,
ואולי גם נעצים אמת,
ואולי גם הנוח'בה זה אמת, כאילו כל אחד והנרטיב שלו, כל אחד והאמת שלו.
זה אומר הרב, סבלנות מזויפת.
אני רוצה לקרוא את זה
בלשונו של הרב.
ומתוך העין הטובה תבוא כל טוב. מתוך העין הטובה
של הלל, של אברהם אבינו,
שיודע לומר אלו ואלו דברי אלוקים חיים,
תבואו
מידת הסבלנות המשובחת,
שהיא משכללת את העולם, מביאה אותו לשכלולו, מתקנת אותו.
אבל יש סבלנות רעה,
המביאה לעקירת כל טוב מן העולם בשביל הפזיזות שבה.
כי הספלנות הרעה באה מתוך ההחלטה הריקנית
שהכל שומם והכל ריק ואין יתרון לתכונה על תכונה.
סבלנות הרעה
היא סבלנות שבאה ואומרת,
הכל אמת, קרי, הכל אותו דבר, הכל בסדר.
עולם הנרטיבים, תראו, היום העולם מבחינה מוסרית
לא יודע לומר על משהו שהוא לא בסדר.
הערך היחידי
שהעולם היום מוכן לקבל כערך שצריך להילחם עליו,
זה אל תפגע במישהו אחר.
כלומר, תחי את האמת שלך.
האמת שלך היא מעוותת, היא שקרית?
אני לא יכול להגיד שהיא שקרית, זה האמת שלך.
אני לא בר סמכה להגיד על אמת שהיא לא אמת, מה פתאום?
כל אחד והנרטיב שלו, כל אחד והאמת שלו.
מתי אני יכול להגיד שהאמת שלך היא לא בסדר? כשהיא נוגדת, תחיה ותן לחיות.
כשהיא נוגדת את היסוד הזה של כל אחד והאמת שלו.
אבל מה נאמר על אמת
שמטרתה רוע,
גם היא אמת.
ולכן, אגב, היום
אנחנו פוגשים את זה בעיקר
סביב סוגיות של עריות,
אין לעולם יכולת לומר אמירה אתית מוסרית. אני אתן כמה דוגמאות.
סליחה. אחת,
למשל,
היום, עם דגל הפלורליזם, גם המיני,
מה נגיד לאח ואחות שרוצים לחיות ביחד?
נשים מבוגרים,
בני 40, רוצים לקיים אורח חיים זוגי, אח ואחות. מה אני יכול להגיד להם?
איך אני יכול להגיד שזה לא אמת?
אין לי את הכלים.
זה האמת שלהם, מה הבעיה?
כל אחד זה האמת שלו.
היום למשל,
יש שאלות אתיות שאף אחד לא מעז לשאול אותן.
למשל, אתן לכם דוגמה, שאלה לא פשוטה, אני יצא לי להיתקל ולדבר איתה.
היום קצין העיר, כשהוא בא, סליחה, קצין נפגעים, כשהוא בא לדווח על חלל או עלינו,
הוא חייב להציע לעוררים השכולים מושג שנקרא,
זה קצת מכבסת מילים,
שנקרא קצירת זרע. כלומר, האם אתם רוצים
לקחת זרע של אותו חייל כדי שאולי בעתיד
אפשר יהיה להביא מהזרע הזה ילד
מאותו חייל שלא נמצא פה.
אבל האם יש גם שאלות מוסריות
על להביא ילד לעולם מאבא שכבר לא קיים?
האם יש גיל שבו נגיד זה לא מוסרי,
זה לא הוגן,
שילד יגדל עם הורים שהם הסבא והסבתא, עד איזה גיל?
באיזה גיל?
כלומר, האם מותר לשאול שאלות שאולי לא הכל אמת
ותלוי רק בנרטיב שלי?
כשאני לא מסוגל
לומר שיש גם שקר בעולם,
יש סבלנות רעה.
שאומר הרב, הסבלנות הזאת היא מבלה עולם ובא מאין רעה.
הסבלנות הזאת היא מחריבה את העולם.
היא סבלנות מעוותת.
הסבלנות האמיתית באה מתוך ראייה גבוהה, לא מתוך ותרנות חלילה.
לא מתוך, אני לא מסוגל להתמודד עם הרע, אז הכל בסדר.
אני לא מסוגל להגיד שחמאס זה רע, אז אני כל הזמן אחפש אינטרס, לא,
הוא לא באמת רע, לא אני יכול להגיד שהוא רע, יש לו גם זכות הגדרה.
הוא רע כי רע לו,
אבל בעצם הוא לא רע. לא, הוא רע כי הוא רע.
הוא רע כי הוא רע וצריך לבאר אותו, אין אמת כזאתי.
אין אמת שנקראת חמאס, אין אמת שנקראת איראן במובן הפונדמנטליסטי שלה, אין אמת שנקראת נאצים, אין דבר כזה.
זה רוע שצריך לעקור אותו.
אה, מי אני שיגיד?
כן, יש לך עצב אלוקי.
ולכן אומר הסבלנות האמיתית באה מתוך ראייה גבוהה
של המוסר האלוקי, לא מתוך ותרנות חלילה,
שאני לא, אני לא מתמודד.
היום הרבה פעמים אנשים הופכים החלל ללגיטימציה.
אני מכיל, כי אני אדם טוב, כי אני רוצה להוביל תהליכים, כי אני מאפשר.
זה לא אומר שיש לגיטימציה.
אני אומר, אפילו בתוך עם ישראל,
אנחנו עם לב פתוח
גם לאנשים שהם לא שומרי תורה ומצוות,
ואנחנו מבינים גם בכלל שהמושג שאומר תורה ומצוות הוא מושג מאוד רחב, יש מצוות אדם לחברו,
מצוות אדם למקום.
אבל האם יש אמת שנקראת להיות יהודי בלי
קיום תורה ומצוות?
יש זרם כזה? יש אמת כזאתי?
יש אמת חסידית, אמת ליטאית, אמת כזאתי, אמת כזאתי, זרם כזה, ויש גם זרם,
לא, אין זרם כזה, אין אמת כזאתי.
אומר הרב, זאת ותרנות רוחנית,
אלא צריך ראייה גבוהה, לא ותרנות,
להתעלות מעל המצביות העכשווית
ולהוביל סבלנות
שהיא אמיתית,
שהיא לא מעוותת,
שהיא לא מוותרנות,
שהיא לא מחוסר יכולת לומר את האמת.
וזה, רבותיי, יהיה תפקידו של עם ישראל.
התפקיד של עם ישראל זה להיות המנצח שמצליח לעשות שני דברים.
לתת מקום לכל כלי נגינה.
אתה תהיה פסנתרן, אתה תהיה כנר,
אתה תהיה צ'לוניסט, אתה תהיה זה.
וגם לומר, לא, אתה לא כלי נגינה לגיטימי, אתה תצא החוצה.
אתה צריך להימחות מן העולם.
זה תפקידו של עם ישראל.
לכן,
כנסת ישראל היא תמצית ההוויה כולה.
כנסת ישראל מכילה בתוכה את כל כלי הנגינה הללו,
את כל הצבעים של העולם.
לכן יש בתוך עם ישראל מורכבות מאוד גדולה.
לכן יש בתוך עם ישראל הרבה מאוד תהליכי בירור.
אבל זה הייעוד הגדול של העולם.
מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים,
להיות העולם ההרמוני.
עולם ההרמוני שהוא לא אחידות אלא הוא אחדות.
עולם הרמוני שלא מבקש להילחם אחד בשני,
אלא
לחבר אחד בשני.
עולם הרמוני שלא מפחד לומר, אתה רגליים ואתה ראש.
עולם הרמוני שלא מפחד לומר, אתה מחוץ לגדר,
אתה לא אמת,
אתה מחוץ.
עולם הרמוני שמבין שההרמוניה הזאת באה ממקום גבוה מהייעוד האלוקי.
זה, כנסת ישראל.
אני רוצה לסיים בפסקה מופלאה של הרב,
הנרות חנוכה.
נרות חנוכה, כידוע, זה אור אלוקי
שנגנז לצדיקים מעתיד לבוא.
אור מהיום השמיני שעתיד להופיע.
וכשאנחנו מדליקים נרות חנוכה,
אנחנו מכילים בתוך נרות חנוכה את כל מה שאמרנו עכשיו.
בואו נתבונן, זה מדהים.
אנחנו מדליקים הרבה נרות.
מה אנחנו מברכים?
להדליק נר.
אתה מדליק
כמה וכמה נרות,
אבל אתה מברך על על עליק אחד.
טוב.
דבר שני,
אתה צריך להיזהר שכשאתה מדליק את הנרות,
הם לא יהפכו להיות אבוקה.
כלומר, כל נר יופיע בפני עצמו.
אם זה נראה כאבוקה, זה פסול.
בואו נבין עכשיו את העומק.
אתה צריך להבין שיש הרבה נרות.
אסור לבטל שהכל יהיה אבו ככה.
יש נר כזה ונר כזה ונר כזה ונר כזה.
יש פסנתרן, יש כנר, יש צ'לוניסט.
יש אור תורה,
יש אור חסד, יש אור חוכמה, יש אור צדק. כל אחד צריך להופיע.
אבל אל תתבלבל.
הכל בסופו של דבר זה אחד.
ולכן תברך להדליק
נר חנוכה.
זאת האחדות, מה שבה פתחנו,
שראויה היא האנושיות שתיתאחל למשפחה אחת.
בואו נקרא את זה בלשונו של הרב,
החנוכה המושפעת מהעתיד היותר נעלה,
העתיד של היום השמיני,
היא מציירת את כל האורות הפרטיים של כל שצריך להיות באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החוכמה, אור הצדק.
אבל שטרם הוכרה התכלית העליונה של החיים, שאני עדיין לא מבין
את זה שיש תזמורת אחת גדולה,
נראים לנו כאילו האורות הפרטיים הם דברים פרטיים, הם דברים נפרדים, סליחה.
באמת, הם צריכים לעמוד בפירודם כדי שכל אחד
לא תימחה צורתו. כלומר, יש שלב כזה שהנר הנפרד צריך ממש לעמוד עם הזהות שלו, זה אני.
אבל זה רק בהבנה הראשונית.
בהבנה היותר מורכבת, אתה מבין שאני זה אני, אבל אני חלק.
ולכן,
הפירודים הללו לפעמים מביאים סכסוכי דעות.
יש נוטה לאחד המאורות, ונדמה לו שמי שנוטה לחברו,
הוא לא שייך, הוא ממעט את צביונו.
אבל הפירודים לא יהיו קיימים לעד.
שהרי כל עוד יש פירודים, אין קדושה בעולם.
שאין כלי
שיכולה הברכה להופיע בו כמו השלום.
ועל כן, בסופו של דבר, לא נרות של חנוכה נאמר בברכה,
שהיא הברכה המדברת על העתיד היותר שלם ורחוק,
עד העתיד היותר עליון, נערץ בעוז השם,
אלא אנחנו נברך נר של חנוכה.
תראו איזה דבר מדהים.
כלומר, אנחנו מבינים שיש שלב שכל נר עומד בפני עצמו כדי שהוא לא יאבד את הצבע שלו.
יותר מזה, אני אקפיד על זה
שזה לא יימחה נר אחד על ידי האור חברו, שלא יהיה אבוקה.
אבל מאידך גיסא אל תתבלבל.
בסופו של דבר הכל זה נר אחד.
ראויה היא האנושיות להיות משפחה אחת.
זה תפקידו של עם ישראל.
זו המגמה המורכבת שקיימת
מתחילת העולם
של אחדות,
אבל שהיא מכילה אמיתות שונות,
שהן הופכות אט-אט להיות פאזל אחד שלם.
אז שנזכה בעזרת השם בתוך עם ישראל ובעולם כולו,
באותה אחדות האמיתית, אותה מחלוקת
שהיא לשם שמיים שהולכת ובונה את העולם.
לקראת השם תהיה לכם, שבת שלום. תודה רבה.
