אנחנו, אנחנו מתקדמים בחוברת הצנועה בגן עדן מקדם,
זו החוברת הזו,
וכבר הגענו לפסקה פיוס,
כן? החוברת הזו עוסקת
בעקרונות יסוד של שלום בית,
איך מנהלים זוגיות.
יש פה עצות
שמקדימות
או מונעות בעיות,
יש עצות
בשעת בעיה,
יש עצות אחרי בעיה.
באופן כללי יש פה סקירה עקרונית
של מבחר עצות או עיקרי העצות איך לנהל זוגיות תקינה.
אנחנו הגענו לפיוס בעמוד 16. פיוס כמובן מתייחס לפעולה שאותה אנחנו עושים
אחרי שהייתה מריבה.
כבר הסברנו שמריבה בתוך זוגיות
זה דבר שיכול לקרות
מעצם העובדה
שבני זוג הם שונים, הדבר הזה הוא גורם למתח,
כן?
אנשים שונים זה מזה,
זה גורם למתח.
כאשר אנשים שונים מביעים דעות שונות,
יש הרגשה של אי-נוחות, כל אחד מרגיש אי-נוחות.
אני רגיל לומר שחור, ואתה רגיל לומר לבן.
התרגלתי להגיד שחור,
הדעה הזו תומכת אותי, היא נותנת לי הרגשה
שאני קיים,
והנה אתה מעז להגיד את ההפך ממני.
זאת אומרת, הדעה שלך היא בעצם מבטאת איזה מטען חיים אחר.
לפעמים מחשבתי, לפעמים נפשי,
לפעמים מעשי.
ומפגש בין דברים שונים הוא כמובן מפגש
שיש בו פוטנציאל גדול למתח.
וראינו שכאשר אנשים נפגשים, אנשים בעלי דעות שונות נפגשים מבלי,
מבלי,
מבלי שהם הכינו את עצמם לאהבת האמת הגדולה,
הם יכולים בקלות,
בקלות להוריד את הידיים אחד לשני.
אבל אם אתה התרגלת באהבת אמת גדולה,
אתה יודע שלא כל האמת אצלך.
אתה יודע שיש לך חלק ממנה,
כן? זה ברור לך.
וממילא אתה מחפש את החלק הנוסף.
הרבה פעמים החלק הנוסף
דווקא מתגלה לך מתוך ויכוח.
לא שאתה משמיע את דעתך ואף אחד לא אומר מילה,
כן?
כולם אומרים כן, כן, כן.
אדרבה,
כאשר מישהו יעיז לומר לך שהוא חושב אחרת ממך,
בזה למעשה הוא עושה לך שירות בלתי רגיל,
אם אתה למדת לאהוב את האמת הגדולה.
ברור.
נכון שזה לא יהיה נוח בהתחלה דוויכוח.
יהיה מתח, אבל המתח הזה הוא מתח בונה.
הוא בונה.
כן?
זאת אומרת, נכון שיש הרגשה של אי-נוחות,
אבל זה כמו אדם שעושה כושר.
אדם שאין לו כושר, הוא החליט,
חשב, השתכנע.
הרופא אמר לו שאם הוא אוהב את אשתו ואת הילדים, כדאי שהוא יתחיל לעשות התעמלות.
כן?
והוא השתכנע שצריך לעשות התעמלות.
אז הוא מתחיל להתאפס בעלייה השכונתית, כן? עלייה לא תלולה כל כך, קשה לו.
מתנשף.
אבל הוא שמח,
כי הוא נבנה בזה.
הוא רוצה כושר, הוא רוצה בריאות, הוא רוצה יכולת.
אז נכון, אז זה קשה, הגוף מתנגד לעלייה,
כוח הגוף.
אבל יש דבר שהוא מעל הקושי,
לבריאות,
אז הוא עושה את זה.
אותו דבר גם פה, אדם מקדם, אדם בריא,
בריא בנפשו, בריא ברצונותיו,
הוא בדרך כלל מקדם מחלוקות באהבה.
אבל,
כל זה נוגע לאידיאל,
איך הדברים צריכים להיות באמת.
כן, בסדר, אפשר לדבר על זה, אפשר להשמיע ולדרוש דרשות נהדרות,
כן, מה שאמרתי עכשיו זה נשמע נחמד,
אבל בשעת מעשה,
בשעת מעשה נבחנת היכולת האמיתית שלך.
בשעת מעשה, שם באמת נבחנת היכולת,
הלכה למעשה,
לא רק כמה יפה אתה מדבר על הרעיון,
אלא מה היכול שלך לממש אותו.
וכאשר אתה מגיע לבית המדרש וניצב מולך החברותא,
ואתם לומדים בשער אחד, מה שנקרא, סוגיה אחת.
ואתה מבין את רש"י ככה, והוא מבין את רש"י אחרת.
אז זה המבחן האמיתי.
בשלושה דברים אדם ניכר בכיסו ובכוסו ובכעסו.
ודאי וודאי,
כן, כעסו הכוונה היא,
האם הוא כועס כאשר אומרים אחרת ממנו?
זו השאלה הגדולה.
אני לא אומר שאתה צריך להרגיש נהדר,
תענוג כשאתה חולק עליי,
תענוג שהדעה שלך שוללת את שלי לגמרי.
לא אומר את זה. צריך להרגיש את הקושי,
אבל
אתה אוהב אמת.
כיוון שאתה אוהב אמת,
בוא ותתבונן בדברי חברך,
ותראה מה זה יכול להוסיף על דעתך. ולפעמים גם תהיה כנה מספיק כדי להגיד לו שהוא צודק ואתה טועה. גם זו אפשרות.
אתה אוהב אמת.
אז אהבת האמת היא גם כאשר אתה מחזיק בחלק ממנה,
וחברך בחלק אחר,
וגילוי החלק שלו גורם לך לעשות את הצירוף
ואת ההגדלה,
ואהבת האמת
היא כוללת גם יכולת להודות בטעות.
אמרת את האמת. איזה כיף להודות לך שאמרת את האמת.
איזה כיף.
למרות שאני יוצא כביכול מנוצח, אבל לא ניצחתי.
לא ניצחתי.
האמת ניצחה.
כן?
אני שמח שהאמת ניצחה. אני מוכן להודות שתהיתי.
טוב.
בסדר.
בסדר, בזוגיות כמובן גם אנחנו פוגשים מפגשים מורכבים.
דיברנו על דעה שונה בגמרא,
דעה שונה מארח הלימוד,
נו, מה נגיד לזוגיות?
בזוגיות ההבדלים הם רבים מאוד בין איש וישן.
הרי אנחנו לא התחתנו רק בגלל ההבדלים,
או קראו לוודאי שגם את רובם של ההבדלים לא ידענו ולא הכרנו.
אהבה שגשגה על בסיס המשותף.
בדרך כלל,
בהתחלה הקשר משגשג על בסיס המשותף.
היא מוצאת חן בעיניי, אני מוצא חן בעיניי. אין מחלוקת, זה בסדר.
הרבה פעמים אנחנו אפילו מסכימים לאותם דברים.
תמכנו באותו בית מדרש,
היא שמעה את הרב פלוני במכון הוראה,
ואתה שמעת את הרב, את אותו רב במכון מאיר.
ואתם נפגשים ומעלים חוויות משותפות מהשיעור של שתיכם שמעתם.
והיא מתמוגגת מהדברים שאתה אומר, והוא מתמוגג, והוא מתמוגג מהדברים שהיא אומרת. תנוג, תנוג.
בדרך כלל, אהבה משגשגת על הדומה.
אבל כשמתחתנים,
ואז כל אחד בא כמות שהוא.
ואז מתברר שיש המון המון הבדלים,
שנגזרים, כמו שאמרנו לא פעם, עצם העובדה שהיא אישה ואתה איש.
זה כבר יוצר הבדלים פיזיים, ביולוגיים,
שיש להם השלכות.
יש להם השלכות רבות ומגוונות.
ההבדלים הביולוגיים בין איש ואישה,
הם יכולים לגרום למתחים בכל מיני דברים.
תקופת ההריון של האישה,
כל מיני דברים.
כן, הכוח היחסי הפחות שיש לאישה מאשר לאיש.
מה את לא יכולה לסחוב? מה את לא יכולה להפעיל? זה קשה לי, קשה לי, תעזור לי.
ההבדלים הביולוגיים, הם יכולים להיות יסוד למתח.
שלא נדבר על ההבדלים הנפשיים.
עולם הרגשות של האישה, עולם הדמיונות של האישה,
חוקות הנפש של האישה, חוקי הנפש של האישה, בהרבה מקרים הם מאוד שונים. הם לא הפוכים,
אבל הם מאוד שונים. משהו אחר,
כמו דוגמה פשוטה.
אם אני עכשיו מסתכל על מישהו מכם ומצייר אותו במבט פנים,
אני מסתכל עליך, אלי, עכשיו אני מצייר אותך מהפנים.
עכשיו, הוא מצייר אותך מהגב.
עכשיו, אנחנו מביאים את התמונות שלנו. הוא מביא את שלו ואני את שלי.
ואני אומר,
זה אלי.
והוא צועק, לא זה אלי.
הוא מצייר אותך מאחור.
שנינו צודקים,
אבל הוא מצייר אותך מאחור, ואני מקדימה.
זה משל, הרבה פעמים אישה מסתכלת מאחור,
מתגלה לה מבט מאוד מאוד מסוים ומיוחד על המציאות,
על המציאות הנדונה בכל מיני סוגיות,
כל מיני סוגיות.
היא מצלמת את זה מאחור,
והיא מצלמת את זה בפרופיל,
ואתה מצלמת את זה בפרופיל של שמאל,
ואם מצלמת פרופיל של ימין,
יש כל מיני הבדלים דקים שבדקים.
ומגלים את זה בתוך הזוגיות.
ואז בהכרח אתה עומד מול ניגוד.
אז דיברנו כבר בפסקאות הקודמות, ויכוח,
תוכחה וכו' וכו'.
אבל לפעמים אחרי ויכוחים,
אחרי ויכוחים, בין איש ואישה,
השולחן לא נקי.
נשארים פצעים.
במהלך הוויכוח
השארנו משהו לא פתור.
קצע פתוח.
יכול להיות שהוויכוח יתנהל ב-90% כמו שצריך,
אבל 10% השארנו פצע פתוח.
דיברנו, שוחחנו, דיברנו עמדות,
הקשבנו אחד לשני,
אבל
למרות כל זאת,
עדיין
משהו לא פתור.
משהו לא פתור, והמשהו הזה, זה כמו דורבן ברגל כזה,
שלוחצים, דוחכים, זה כואב, זה...
משהו לא פתור.
90% פתור.
איוב, אגב, מספרים חז"ל, שאיוב
הוא לא היה עולה על מיטתו
לפני שהיה מוחל לכל מי שהיה
לו איזשהו דין ודבורים, אי-הבנות,
מחלוקות לא פתורות.
זה נקרא חשבון נפש לפני השינה.
הרב קוק, יש באורות הקודש פסקה שנקראת בחלק ג',
חשבון נפש לפני השינה.
הריני מוחל וסולח לכל מי שהכיס והקניתי אותי, או שחתקני, בן גופי, בן מוני,
בין בחול שיר לי,
בין באונס, בין ברצון.
אנחנו לא משתדלים לא להשאיר אזורים פגועים,
לא משאירים פצועים בשטח.
ודאי וודאי.
לא את הפצעים שנוצרו בתוך הוויכוחים שלנו.
וצריך להבין, זה לא משל מה שאני אומר.
תשימו לב, אגב, שוב, אנחנו, מכיוון שמדובר פה בחברים שרובם רווקים,
תשימו לב שבוויכוחים מסוימים שיש אפילו בין
בעולם הגברים,
ויכוח מסוים, נראה שהוא נפתר כמו שצריך, אבל המשהו נשאר חמוץ.
קצת נשאר משהו לא פתור.
הוויכוח נפתר ברובו, 90 אחוז.
אבל 10 אחוז נשארה אי-הבנה,
שגורמת לנו קצת להרגיש אי-נוחות.
אנחנו נפגשים בבוקר,
ולא אומרים בוקר טוב, במאור, אחרי תפילה כמובן,
ולא אומרים במאור פנים,
בוקר טוב, אחי. לא.
בוקר טוב,
בוקר טוב.
אין את האחי, אין את הבונוסים, אין את הטפיחה על השכם,
אין את ה...
לא, משהו, משהו נשאר.
פה נכנס העניין של הפיוס. כלומר,
למה זה נוצר בעצם המצב הזה?
היה לנו ויכוח.
פגשנו אחד את השונה שבחברו,
היינו ערים לפוטנציאל העצום של הוויכוח הזה לקדם את שנינו,
ובגבורת איתנים
ניסינו להקשיב
ולהודות קצת על האמת.
אבל נשאר
משהו לא פתור.
אני כבר לא מדבר על ויכוחים שהם ממש פצע אחד גדול.
זה בכלל, כן?
גם דברים כאלה יש.
אבל
מדובר על ויכוח שהשאיר שיעריים של אי-נוחות.
בתוך זוגיות,
אי-נוחות זה לא דבר שאפשר להזניח אותו מסיבה פשוטה.
זה זיהום.
זה כמו פצע מזוהם.
עכשיו, יש זיהומים שהגוף מתגבר עליהם, הוא יוצר כיס של מוגלה,
ואחרי זה פולטים את התאים המתים והפצע מבריא.
יש לגוף, מנגנון, ריפוי.
בריא,
ספונטני.
פצע מתחיל את הליך ריפוי,
התאים מתקשים, נוצרת קליפה, יורדת
ושב כבשרו. הכל בסדר.
זה נחמד.
אבל במציאות החיים,
הרבה פעמים הדברים לא מתרפאים מאליהם.
יש ביטוי הזמן מרפא.
הזמן מרפא.
זמן מרפא.
לא תמיד הזמן מרפא.
הזמן הוא מרכיב חשוב בריפוי.
הוא נותן את ההזדמנות לפעול פעולות נכונות.
אבל אם אתה לא פועל את הפעולות הנכונות בזמן, יש את הזמן,
היא לא מתגרשת ממך,
ואתה לא מתגרש, למרות שנשאר 10% לא פתור.
בסדר גמור, אתם חוזרים לישון באותו חדר, הכל בסדר,
אבל יש 10% לא מטופל.
עכשיו, אתה יכול לחשוב שזה ייפתר לבד.
מחר נקום בבוקר, יום חדש, מחדש בטובו בכל יום, תמיד מעשה בראשית.
נקום בבוקר, בסדר, כן?
הכל נגמר.
לפעמים,
כשקמים בבוקר,
נדמה שהכל נגמר.
ישנו,
אנחנו מרגישים חזקים,
התחדשנו, התרעננו,
הולכים כל אחד למקומו.
אני הולכת לעבודה שלה, אני לשלי,
ומדמים שהדברים יפתרו.
למחרת,
או יומיים לאחר מכן, יש עוד ויכוח.
וגם שם נשארו 10%.
גם בזה לא מטפלים, אז מה נטפל?
וגם העשרה אחוזים האלה יורדים לתת-מודע.
יורדים לתת-מודע.
יש לנו כבר עשרים אחוזים בתוך התת-מודע.
אחרי זה, כל השיעריים האלו שמצטברים,
הם פתאום מתפרצים בסיטואציה שאתה לא מאפי אומר את מה שהיא אומרת בכלל.
היה לכם איזה ויכוח, לא יודע, על דברים?
פתאום היא מביאה משהו,
תגיד לי, מה?
מאיפה הבאת את זה?
מה, זה לפני שנה, זה לפני שנה.
היא לא יודעת, אגב, זה לא מודע.
כשאתה חושב, אתה פתאום רואה. מה פתאום היא אומרת את הדברים האלה?
היא מזכירה לך שזה לא טופל.
האירוע של לפני שנה לא טופל. זה לא באופן מודע.
זה כל מיני אמירות
וכל מיני טינות ישנות שמתעוררות ותובעות את עלבונן בשפות לא מובנות.
אנחנו לא מבינים איפה זה בא, איפה היא פתאום נפלה עלינו.
אבל זה דברים שאינם מטופלים.
זה מתחיל בחוט הסערה,
ונגמר באבות העגלה.
ודברים קטנים כאלו שלא פטורים, כלומר, עיקרון הפיוס לא תופס את המקום הנכון שלו בתוך הזוגיות.
חשבון נפש בפני השינה,
כן?
מנהגו של איוב, שהדברים האלו לא מטופלים כהלכה.
פצע כזה מופיע פה, עוד פצע קטן,
עד שיש נמק.
לפעמים צריך לכרות אצבע,
לפעמים משהו בזוגיות נחרט.
אתם רואים פעם זוגות כאלו,
שחלקים שלמים של הזוגיות נחרטו,
הם כבר לא מדברים על דברים של מהות.
הם הולכים זה לצד זה,
מסתפקים בדיבורים טכניים,
שטחיים ביותר,
תיקחו אותם מהגן,
אל תיקחי אותם מהגן.
אין כבר, אין חיים בתוך הזוגיות.
זה איברים נמקים.
כבר הרגש לא משתתף בתוך הזוגיות.
הרגש שלה, הרגש שלו.
כל אחד הלך לפי נתון.
זה נמקים שנוצרו כתוצאה מחוסר טיפול.
ואפילו בדברים קטנים. אני לא מדבר על מחלוקות גדולות וריבים גדולים, זה בעיה גדולה מאוד,
אבל אפילו בדברים כאלה קטנים.
מפה, מההקדמה הזאתי, בעצם נובעת כל החשיבות של הפיוס.
כן.
טוב מאוד.
אתה יודע מה?
אני מוכן להסכים איתך שלפעמים אפשר להניח את העשרה אחוז האלו והאמון יעשה את שלו.
יכול להיות.
מצבים מסוימים זה נכון.
אבל תראה, המשאב המאוד יקר של האמון,
המשאב הזה,
המשאב הזה הוא לא נפוץ.
הוא,
שמע,
לא כדאי לסמוך עליו.
כדאי לעשות את פעולת הפיוס,
ליתר ביטחון מה שנקרא.
כדאי ליתר ביטחון לעשות פיוס. אתה צודק, הרי ראינו כבר לפני כן
לדון לכף זכות, ראינו שזה מבטא אמון,
ראינו מחמאות ואמירת תודה, זאת אומרת,
ראינו הפסקאות כבר שהיו אמורים ליצור את המשאב של האמון.
אבל משאב האמון הוא נשחק ביום-יום,
ואנחנו לא יכולים לסמוך
על מה שהיה אתמול ושלשום.
אנחנו צריכים את הפיוס.
כלומר,
מבלי הפיוס הזה, המשאב הזה יכול להידלדל במהירות הרבה יותר גדולה מאשר נדמה לך.
אגב, לא בגלל המריבות של ביניכם,
אלא בגלל המצב רוח שלך.
בעבודה היה לך מה שהיה לך, לא הבנת את הסוגיה בגמרא,
אתה כבר בא באיזה מקדמה של לחץ.
אתה כבר...
וברגע שאתה נמצא במצב אישי לא טוב,
אתה עצוב, יש לך מצב רוח לא תקין,
נכשלת ברעיון עבודה, פיטרו אותך מעבודה.
האמון
הוא נשחק.
הרצון הטוב שלך, הוא נשחק.
ולכן אין מנוס מהפיוס, מהפעולה הזו, כדי להעצים
שוב ושוב את האמון, חייבים שוב ושוב ממנו.
כן, באופן תיאורטי אתה צודק,
אבל לא הייתי מציע להסתמך על אותה שכבת אוזון דקה.
כי שכבת האוזון הזו, כי אתה עושה היום מ-CO2 של כל מיני CO2 וכל מיני הפרשות לא בריאות,
היא נשחקת, שכבת האוזון.
וצריך לחדש אותה, צריך לחדש אותה כל הזמן.
כן?
זה מה שיש לומר בסוגיה הזאת, כן?
אם כי אני לא שולל בעיקרון את מה שאתה אומר,
ויש בזה אמירה מאוד הגיונית.
אבל למעשה,
אנחנו צריכים להיות מאוד חשדנים ביחס
לעובי
שכבת האוזון הזו.
יש ממנה לא מעט,
אבל רמת השחיקה במיוחד בזמננו,
וכל מה שאנחנו עוברים כיחידים וכאומה,
רמת השחיקה היא לא פשוטה.
משהו שהוא לא פתור.
כן.
ולפעמים הבן אדם,
נגיד אשתי מפריעה משהו בי, שאני לא אשתה, כרגע אבל אני צריך לשנות אותי,
למרות שבעתיד לעבוד כן, ולכל דקות לזמן.
כי למה הפיוס,
אתה יכול לספור,
כי היא רואה למעשה את הדבר הזה חוזר לעצמו מבחינתה,
זה לא נפתר,
למרות שאני אומר לה שאני מבין נקודה כזאת שאני חושב שהפיוס הוא לא איזשהו כיסוי זמני, שלמעשה לא באמת,
אולי כאילו לא יפתרו את הבעיה.
שאלה מסוימת.
הפיוס הוא לא ויתור ולא הדחקה.
הפיוס הוא הבנה כנה מאוד של הכאב.
כן? במהלך הפיוס כל אחד משני הצדדים מעלה את הכאבים שלו.
אומר הרמב״ם בהלכות דעות,
חייב אדם, הוא מתבסס על זה שאסור לאדם לשמור טינם בתוך ליבו.
נותן דוגמה, שאם אדם עשה לך משהו לא בסדר,
תראה, מה שעשית אתמול נורא הכאיב לי.
הכאיב לי כל כך, לא נרדמתי בלילה.
עכשיו, לא להיות שיפוטי כלפיו, רק להציג לפניו את הכאב.
מהלך הפיוס הוא כולל את הבנת הכאב של הזולת.
למה אני אומר את זה?
הבעיה שאתה העלית, לא בעיה, אבל
המצב שאתה העלית, האפשרות שאתה העלית,
שיש דברים שלא משתנים בי.
זה כלול בפיוס.
הפיוס הוא פותח בעצם
את
הפעולה
של הזולת,
שגרמה לפגיעה.
ואנחנו צריכים לדון על הפעולה הזו. מה זה, מאיפה היא באה?
אין לי באה.
זו תכונה בי,
שהיא לא תשתנה בעיקרון.
אגב, אפשר לעדן אותה,
וזו מחויבות. במהלך הפיוס אנחנו חושפים.
במהלך הפיוס אנחנו חושפים גם את התכונה,
מה לא יכול להשתנות בה,
ומה כן יכול וצריך להשתנות בה.
כל זה נכלל בשיחת הפיוס.
זה לא ליטוף סתמי,
תשני, תשני, הכל יהיה בסדר.
קרה מה שקרה, תעשי, לא, לא, לא, זה לא ככה.
בוודאי,
אם אנחנו באמת חושפים אצל הזולת התנהגות שיושבת על תכונת יסוד,
שלא משתנה ביסודה,
יש מקום לדון אותו לכף זכות מול הניסיון.
זה נסיבות מקילות.
אם כי לא נוכל לפטור אותה מכל וכול.
זה שיש לך, זה שאתה מתעטש באופן כפייתי, אל תתעטש עליי.
תפנה את ה... תכבוש את האיתו שלך לתוך השרוול.
אבל למה עליי?
זאת אומרת, זה אתה כן צריך להשתפר.
בהחלט בתוך הפיוס יש שיחה כנה,
חושפנית, שמעלה את הדברים,
ואנחנו דנים איך עושים את השלום שם, בתוך המורכבות הזו, שנחשפת לנו בשיחת הפיוס.
בוודאי, בוודאי, בוודאי.
סיפר לי לא מזמן מישהו,
אחד התלמידים.
הוא הגיע עם אשתו למצב מאוד לא פשוט.
הוא לא ידע להעריך את מעשיה.
והוא נטה,
הייתה לו נטייה
לקחת חולשות מינוריות שלה וללעוג עליהן.
והרבה פעמים הוא היה נורא סובל מזה עם עצמו.
מה אני רוצה ממנה, משתי?
היא כל כך טובה,
היא כל כך צדיקה.
מה, אז בגלל שיש לה שערה לבנה, בגלל זה, אני עכשיו מסתכל.
לך תעצבי את השיער.
נראית כמו סבתא. מה, מה?
בכלל השערה?
מה, היא עשתה את זה בכוונה?
הטבע עושה את שלום, על הסעד.
אבל יש לו כל כך הרבה דברים טובים, היא צדיקה, היא צדיקה.
כן?
הוא היה מתייסר נורא בעיניו בן עצמו.
ובאחת הפעמים, שבאמת הוא פגש את אשתו, באחד מ...
בסוף יום מסוים,
הוא פגש את אשתו,
הוא נכנס הביתה,
כבד,
כבד עליה, כבד עליה.
הוא ראה אותה,
ראה את השלילה,
ראה את כל החולשות,
לא יכל לדבר איתה.
השלום שלו היה מגומגם,
למרות שהיא אמרה לו,
תראה מה שהכנתי לך למחר, את ארוחת הצהריים שלך.
הוא לא הודה לה על זה.
היא לא הבינה מה קורה לו, מה קורה לו.
לך לבית המדרש, תלמד תורה, טוב לך שם, לך לבית המדרש.
היא אמרה לו.
ואז הוא עשה חשבון נפש, כך הוא סיפר לי,
ולפני השינה,
כן, ברוך השם, שלמזלם הם עדיין ישנים באותו החדר,
כן? אז בפעמים הנדירות שהם הולכים לישון באותו זמן,
אז הם באמת ישבו על המיטה, זה לצד זה,
והוא אמר לה,
קצת חשבתי על ההתנהגות הזאת שלי כלפייך.
אני לא מוצא שום סיבה הגיונית להתנהג אליך ככה.
ובואו נגלה לך סוד, הוא אומר לה.
את יודעת שפעם חיפשתי בך פגמים כדי שאני ארגיש צודק שאני מזלזל בך?
הייתי מחפש במים,
היה נדמה לי שמצאתי,
הייתי מזלזל בך, ואחרי זה אומר,
זה לא פגם בכלל.
זה לא פגם.
זה דבר כל כך קטן ומינורי.
ולפעמים אמרתי לעצמי, רגע,
גם שאלה, אני רשאי להדלג אליו?
אני בנושא הזה עצמו,
הרבה פחות ממנה.
לא מצאתי סיבה לזלזל בך.
ואני שואל את עצמי, לכל הרוחות,
כך הוא אמר לה,
מה כופה עליי להתנהג כלפייך כך?
אני יכול למנות את כל מעלותייך
ברבע שעה,
את כל מעלותייך, ולהרחיב עליהם, ולהעמיק בהם.
אבל מנגנון הכרת הטוב שבי,
כמו משותק,
כמו כפרו, מה קורה לי?
ואז הוא אמר לה,
ירדת לי אסימון היום.
פעם ראשונה שאני נוגע בנקודה הזו.
אני מתחנן אלייך.
מתחנן אלייך.
תני לי לומר אותו עד הסוף.
ואני לא מנסה בזה לסנגר על עצמי או לפטור את עצמי מעבודה.
את יודעת מה?
אני בהתנהגות הזו שלי כלפייך?
אני ממש רואה את אבא שלי.
כך אבא שלי היה מתנהג לאמא שלי.
האימא שלו צדיקה יסוד עולם.
קשה מאוד למצוא בה חסרון.
קשה.
ואבא שלי היה מחפש בה דברים שאין בה,
וכועס עליה,
ומגדף אותה,
מתאכזר עליה בצורה רגשית, אלימות רגשית.
אשתי היקרה,
אני לא בא לפתור את עצמי,
אבל אני מרגיש
שהייתי מעשן סביל
בבית הוריי.
ההתנהגות של אבא שלי כלפי אימא שלי כבן בכור,
משהו חלחל אל תוכי.
זה דבר שאני אפילו,
אני לא מודע, הוא פועל בי באופן
לנורא.
הוא אמר לה,
אני לא מצדיק את זה,
אבל זה לא הגיוני,
כי בשכל שלי ובהרגשה שלי את אחרת לגמרי.
אין לי זכות לבקר אותך.
אבל משהו כופה עליי את ההתנהגות הזאת,
עמוק,
קדום מאוד.
עומס שהושלך עליי בית ההורים,
מערכת היחסים,
שבין אבא לאמא,
כך הוא אמר לה,
היא שתקה,
הקשיבה,
אני מבינה.
ואז הוא אמר לה,
אין לי שום כוונה,
שום כוונה,
לוותר
לקול הזה, להתנהגות, לדפוס הזה.
אני אלחם בו.
וכך הם יכלו ללכת לישון.
זה קשור להמשך הפסקה.
הם לא הלכו לישון לפני הפיוס.
לא הולכים לישון עד שמתפסים.
ואז הם ישנו טוב
יד ביד.
זהו, ירדמו.
שיחת פיוס היא כוללת גם שיחות קשות כאלו,
שאדם חושף בפני זולתו
כוחות מעמקים שיש בתוכו,
דפוסים עמוקים שמתעמרים בו,
מתאכסרים אליו,
לפעמים בתחושה של חוסר שליטה וחוסר בחירה.
גם את זה הוא חושף בפניה.
ושהוא יודע להביא את זה בצורה נכונה,
בחמלה על עצמו,
בחמלה על הזולת שנפגע ממנו,
הוא גם זוכה למחילתה של האישה,
ונפתח לו פתח,
נתקדם, נתקדם. הפצע נכבש.
נכבש עוד פצע.
פה לא יהיה זיהום,
לפחות ביחס לאירוע הזה.
כמובן שכל יום הוא אתגר מחודש.
אז גם דברים כאלה יש.
סיפור טרי שסיפר לי חבר.
לא מישיבה.
בואו נתקדם.
אם כן, ראוי שבני זוג
יקבעו בזמן של פיוס כללים איך ליישר הדורים כשישנן אי הבנות.
הכלל הראשון, כל אי-הבנה מסתיים בשלום.
שני דברים חשובים נאמרים פה.
הדבר הראשון,
אנחנו לא מחכים לקבוע את כללי הפיוס אחרי מריבה.
רבנו?
90% נפטר,
10% נשאר,
עכשיו אנחנו נקבע את הכללים לפיוס. לא, זה לא הזמן.
זה לא הזמן.
כי המקום פצוע.
זה לא הזמן.
במצבים שהמקום פצוע, אפילו בעשר אחוז,
שכל מתקשה לנסח כללים.
את כללי הפיוס אנחנו קובעים לפני המריבה.
זה טול,
זה תורת, זה תרגול.
אנחנו מתרגלים כדי שבשעת הקרב נוכל לפעול במהירות.
בשעת הקרב זה לא הזמן שהרגש הוא מתפועל,
שיש סערת רגש, זה לא הזמן לעשות עכשיו
כן, אז אני אברח לפה ואני אלך לשם ואני אסתתר מאחורי זה. זה לא הזמן,
כי יש פה מימד של רגש
שמקשה על השכל
לעשות את העבודה, את הבירור של גדרי כללי הפיוס.
חייבים את הבירור השכלי הזה לעשות,
לא בזמן שמדברים על דברים כואבים.
דבר רעין,
סיפר לי חבר לפני הרבה שנים.
הוא היה בגבול ירדן, במילואים.
זה היה בתקופת האביב.
והם נסעו על הקומנקר,
נהג לידו יושב מפקד, מאחור חיילים.
רואים החיילים יושבים החיילים, הנשק ביד,
הקומנקר שעות שעות ככה בכביש,
בשביל ביטחון.
והחיילים מתחילים להירדם.
נרדמים, עוד אחד נרדם ועוד אחד נרדם,
גם המפקד כנראה נרדם, הנהג הוא היחידי ש...
והחבר הזה סיפר לי
שהוא נשאר ער
והתחיל לדמיין
מה יקרה אם עכשיו חוליית מחבלים תוקפת אותה מאחורי הגדר?
הוא עשה דמיון מודרך, קוראים לזה.
עכשיו, הוא עשה את זה בשכל צלול לחלוטין, כי האירוע עדיין לא קיים.
הוא לא קיים, זה מאפשר לו לשחק,
לתכנת איך שהוא רוצה.
והוא גלגל בראש את האירוע.
הנה, עכשיו נפתחת עלינו אש
מעבר לגדר.
הנהג מרוב בעלה מתחיל לנסוע כמו משוגע.
אנחנו מיטלטלים על הכביש.
האש שלנו היא לא יעילה.
אז רגע,
כבר יש תיפתח אש, אני קופץ מהקומנדקר,
רץ מאחורי הקומנדקר, שהקומנדקר מגן עליי,
תופס עמדה מאחורי סלע,
הקומנדקר ממשיך וחוצה אותי, ואני פותח באש.
למכשיר הקשר אני מזמין את כוח גולני שסמוך אלינו בפעילות מבצעית.
הוא התחיל לתכנן את כל האירוע.
תאמינו לי או לא,
נפתחה אש מאחורי הגדר.
אתם יכולים לשאול אותו.
מי שירצה, השם שמור במערכת.
נפתחה אש.
הוא עשה בדיוק את מה שהוא תכנן.
הוא הציל את המצב.
הנהג התחיל לנסוע כמו המשוגע.
החיילים התעוררו ולא ידעו איפה הם נמצאים בכלל.
המחבלים ניסו לירות לעבר הקומנד קאר,
אבל הוא ניהל אש מאחורי הסלע.
הזניק את כוח גולני שהגיעו תוך דקה וחצי.
ניהלו אש מול המחבלים.
נגמר האירוע.
זה אפשר לתכנן כשהאירוע לא קורה עדיין.
איך לא לצפות מהדש?
שאתה מתעורר משינה, פתאום אתה יכול לחשוב על הדברים האלה.
זה הרעיון שקיים כאן. אנחנו צריכים תול.
תורות לחימה או תורות פיוס.
כללים לפיוס, מה צורת הדיבור המותרת,
איפה נתפייס, במדבר או בסלון,
אולי בהליכה ברחוב, בשכונה.
יש כללים לפיוס.
כללי פיוס.
אבל כלל הגדול ביותר של הפיוס, יש כמה וכמה כללים,
כן?
אבל אחד הכללים הגדולים ביותר זה פיוס לא נגמר בלי שלום.
כן, תהיה טראמפ.
שלום. הוא רוצה לעשות שלום בכל העולם. שלום.
אל תערבו, אל תילחמו, די עם הספקט.
שלום.
רק שלום הוא רוצה.
הוא לא כל כך מבין את הנפשות הפועלות בדיוק.
אבל ניתן לו לעסקן הזה לראות עד לאן, מתי הוא כבר
ייחלם ויתבייש בעצמו.
הוא עושה לעצמו צרות גדולות, הוא עוד לא מעביר נימות הכוחות, הוא מתמודד. הוא חושב שכל העולם זה עסקים, כולם רוצים רק את הכסף או שכזה.
הוא לא מבין את המוטיבציה הדתית, הוא לא מבין את הסינאה, הוא לא מבין את הכוח של עמלק.
הוא חושב שעמלק זה פיקציה, זה מולטימדיה.
הוא חושב שעמלק זה מלחמת אגו, ואתה הוא לא מבין את כוחות הרשע העצמיים האלו.
אבל הוא ילמד שיעור חשוב מאוד.
סבלנות, סבלנות.
לא יודע איזה מחיר אנחנו נשלם עד שהוא ילמד את השיעור הזה.
אבל בכל אופן, פה זה מאוד נכון, אגב.
עקרון העל
של הפיוס זה
כל מריבה
מסתיימת בשלום.
אגב,
כל מריבה מסתיימת בשלום זה דבר שאפשר להגיד אותו בפה מלא ובביטחון גמור,
כאשר המריבות לא מצטברות ולא נפתרות.
שהמריבות מצטברות
הן לאו דווקא ייגרמו בשלום,
או גם אם באופן תיאורטי
אפשר היה להגיע לשלום ופיוס במריבה ענקית כזו,
רוב בני האדם לא מסוגלים לשקם את הזוגיות
במצבים מסוימים.
לא מסוגלים.
אחרת לא היה לנו את האחוז הנורא הזה, של 33.3 אחוזי גירושין
בציבור הכללי. הדתיים מורידים את האחוזים, או-הו,
לא אומר שאין גירושים בציבור הדתי,
אבל זה ודאי שהציבור הדתי מוריד את הגירושים, ודאי וודאי החרדי.
33 פשוט שלוש.
גוש דן, מרמת השרון עד ראשון לנציון,
חמישים אחוז,
כמעט חמישים אחוז.
אבל פה יכול להיות מחויבות.
פה אנחנו מדברים על מריבות מצטברות,
כן? שלא טופלו בזמנם בשתם.
אבל עקרון העל בפיוס אכן צריך להיות זה.
נקרא אותו.
כל אי-הבנה מסתיימת בשלום.
למה?
על מה זה מבוסס?
ההיסטוריה.
אתה מדבר על סגירת הפינה.
אני רוצה להדגיש למה זה מסתיים בשלום,
כי עדיין בני הזוג מבינים שהניגודים שביניהם
זה שתי חלקים של אמת אחת.
אז לא זיהינו את זה בשעת מריבה.
בפיוס אנחנו הולכים לחשוף את זה עכשיו.
זו הזדמנות שנייה
כדי לפתוח את הסוגיה ולראות
שמה-50% צדק שלך וה-50% שלי אנחנו בונים 100% של אמת גדולה.
זה העניין של פיוס.
כמובן שאי אפשר לעשות את הדבר הזה שמריבות מצטברות,
לא רואים כלום וכל אחד סגור בטענה שלו,
כן?
אבל כאשר אנחנו מנהלים נכון את המריבות
ועקרון הפיוס תופס את המקום המטעים שלו, עם הכללים שלו, ובראשם
השכנת השלום.
אנחנו מטפלים תחזוקה מצוינת.
הרכב נכנס לטיפול מתי שצריך.
אתה נוהג בצהורה נכונה על הכביש,
הרכב הזה לא יורד מוסך.
לא יודע כמה זמן, חוץ מטיפולי 15,000, משהו כזה,
אתה עובר את הטסטים ככה,
מסתכלים על מכונים שלך, תגיד,
מה, אתה רוצה להגיד שזה כבר עשר שנים על הכביש?
זה נראה כאילו עלה על הכביש אתמול.
אתה מסתכל על זוגות שמנהלים תחזוקה נכונה של פיוס,
אתה אומר, בואי, הזוג הזה נראה חדש, תגיד, מתי התחתנתם?
לא אתמול?
אתם נראים כאילו התחתנתם אתמול.
זו תחזוקה של זוגיות.
זו תחזוקה.
מחמאות,
אמירת תודה,
לימוד זכות,
תוכחה בצורה נכונה,
ויכוחים בצורה נכונה, פיוס שצריך.
זו תחזוקה של זוגיות.
שזוגיות מתוחזקת בצורה כזו,
20 שנה על הכביש,
זה נראה כאילו המכונית עלתה על הכביש אתמול.
אבל צריך המון ערנות בדברים האלה.
אסור להזניח דברים.
כן, נמשיך.
כל אי-הבנה מסתיים שלא. עכשיו יש פה אמירה קיצונית,
שאני צריך לסייג אותה,
אבל הרעיון שלו הוא מובן.
לאור החשיבות של הפיוס,
אנחנו מבינים שלא הולכים לישון עם פצע מזוהם.
לא הולכים לישון קודם שמתפייסים.
זו אמירה קיצונית שנועדה להעצים את הבנת
חשיבות השלום והסכנה שבהזנחת פצעים פתוחים.
אם כי למעשה,
למעשה,
לא תמיד זה מומלץ.
אם נקבל את הדברים כפשוטם,
אותו זוג,
כן, חבר סיפר לי, כן, אם אותו זוג, האישה הייתה מאוד איפה, אגב,
מאוד איפה הייתה.
אבל הוא דיבר בכל זאת, מדי פעם הייתה מפהקת, אבל מקשיבה, כן.
אם אותו זוג
היה מחליט שעכשיו הוא מדבר עד הבוקר,
ייתכן שזה היה מפרנס עוד אלף שיחות פיוס
רק ה"להישאר ער" הזה.
אי אפשר להישאר כל הלילה.
גם אם הדבר מאוד חשוב.
הכוונה פה להדגיש עד כמה חשוב לטפל בעניין.
אבל לא תמיד הדבר מטופל דווקא על ידי ערנות כפשוטו.
לפעמים אפשר להגיד את המשפט הבא:
אני פתחתי את הנושא,
כן?
לא נוכל לסגור אותו הלילה כי את עייפה.
והאמת שגם אני עייף.
אבל אני מבטיח לך,
שמחר,
בזמן שיהיה נוח לשנינו,
ובעיקר לך,
אנחנו נפנה זמן ונשוחח כמה שצריך.
למרות שהעניין לא נפתר בלילה,
אבל עצם העובדה שקבענו על זמן,
זה בסדר גמור.
בסדר גמור.
הייתה אישה
שדרשה מבעלה לפתור בעיות
עד הבוקר.
זוג טרי,
תלמיד שלמד פה לפני עשור,
התחתן,
מאוד שמחנו בחתונה.
באמת זוג נפלא, הוא מוזיקאי נהדר,
והיא כזאת מלאת שמחה, ברסלב ורית, משהו מיוחד ממינו, באמת, זוג מיוחד.
זוג מיוחד.
אבל הוא התחיל להגיע באיחור לבית המדרש.
אני הייתי רב אישי שלו.
ראיתי שהוא מתחיל להגיע 11, 12,
אחת.
לא הבנתי מה קורה.
פעם ראשונה, פעם שנייה, זה היה בשנה הראשונה לנישואין.
הייתי שבוע וחצי שהוא היה מגיע באיחור כזה, כולו מפוהק וכבר נראה כמו יש כולה, יש נוני.
שאלתי אותו, מה קורה איתך?
את הסיפור.
תשמע,
יש איזו הבנה ביני ובין אשתי,
היא לא נותנת לי לישון.
לא! עד שאתה לא משוח... עד שאני לא סולחת לך, אתה הולך לישון.
אנחנו מדברים עשר,
אחת עשרה, שתיים עשרה,
אני נרדם לה, תוך כדי שהיא נדברת.
תתבייש, אתה ישן לי מול הפנים, תתבייש לך.
אני הולך לשטוף פנים, גרם ספר לי.
הולך לשטוף פנים, נעמד כדי לדבר, תמיד נדנץ, גרתי להקשיב.
פתאום אני מוצא קצת מיושר,
על המיטה, איפה איתם?
השעה שלוש בבוקר.
בסופו של דבר היא כועסת עליי,
ואנחנו הולכים לישון עייפים ומתוסכלים.
אני מתעורר ב-11 בבוקר,
נוסע לישיבה, מגיע באחת,
לא יאומן, מסתבר שהיא תבעה ממנו בסכסוכים שביניהם
ללבן את הדברים עד הסוף.
וכמה טענת היו לו,
היו לה כלפיו.
ולילה שלם לא הספיק לזה.
הם נשארו ערים ונפלו על המיטה שניהם מתוסכלים,
וזה מה שקרה בסופו של דבר. הזוג הזה התגרש, אגב, בסופו של דבר,
כי אי אפשר ככה לחיות.
אבל זה אני אומר,
ביחס או כנגד המשמעות הפשוטה שיוצאת כאן,
והיא לא נכונה על פי רוב,
לא נשארים ערים כל הלילה.
כשאתה עייף,
אתה לא יכול להתפייס.
בסדר?
האמירה נוצרה רק כדי להדגיש את חשיבות הפיוס.
רק נסיים בקריאה.
לא הולכים לישון, אפילו משמעות של רגליים.
התפייסות,
היינו להשתדל שלא לשמור בלב שום הרגשה רעה כלפי השני.
כלומר, ה-20 אחוז,
מה שיש בלב,
הדם הרע שבלב, כתוצאה מהוויכוח,
הדם הרע הזה צריכים לנקות אותו.
לנקות אותו. להוציא אותו מהמערכת בדיאליזה, כן? זה הפיוס.
מנקים אותו.
ובחזור אדם מתחדש, אדם נקי, רענן,
ואנחנו קמים ליום חדש שכולו רצון טוב.
התפתחות, כן, אהבה שמתפתחת ומתחדשת, כן, וכן הלאה. טוב, נעצור כאן.
