יותר מכולם אנחנו ברוך השם ממשיכים
במסכת אבות, פרק ב',
משנה י"ג.
אומרת המשנה רבי שמעון אומר,
הווה זהיר בקריאת שמע ובתפילה וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא,
שנאמר כי אל החנון ורחום הוא
ערך אפיים ורב חסד וניחם על הרעה
ואל תהי רשע
בפני עצמך.
לכאורה המשנה מתחלקת לשלושה חלקים.
חלק ראשון, הווה זהיר בקריאת שמע ובתפילה.
מה הכוונה הווה זהיר בקריאת שמע ובתפילה?
יש שני פירושים.
הפירול של רבי עובדיה בר-טנור, אבל לפני כן שכחתי,
כהרגלנו נקרא מי היה רבי שמעון, מקום מספר 2,
תולדותיו של רבי שמעון בן נתנאל, רבי שמעון פה, זה לא רבי שמעון בר יוחאי,
זה רבי שמעון בן נתנאל,
2, תנא בדור השני
של התנאים,
תלמיד רביעי מחמשת תלמידיו המצוינים של רבי יוחנן בן זכאי,
רבי יוחנן בן זכאי אמר עליו ירחת,
איזה זכות להיקרא ירחת, אמרנו יש.
ירא מעונש,
ויש ירא מחטא. ירא מעונש הוא מפחד לחטוא שלא יקבל עונש.
ירא חטא הוא מפחד?
מעצם זה איך אני אחטא חס ושלום.
חס ושלום לשון הרע, חס ושלום להתחצף לאבא ואימא. הוא ירא מהחטא, לא מהעונש.
רבן גמניאל הזקן נתן לו את ביתו לאישה. כלומר, הוא זכה להתחתן עם בת הנשיא.
דרש שמעשה מרכבה בתקופת תמוז היה ורעשה הארץ ונראתה הקשת בענן
ויצתה בת קול ואמרה הרי המקום פנוי לכם והטרקלין מוצא לכם. בקיצור היה תנא מגדולי התנאים
הוא אומר הווה זעיר בקריאת שמע ובתפילה.
רבי עובדיה בר תנורא מסביר
מה הכוונה להיות זעיר בקריאת שמע ובתפילה?
לקרוא אותה בזמן.
יש זמן לקריאת שמע ויש זמן לתפילה. כידוע, ביהדות יש עשן.
מה זה עשן?
עולם שנה נפש. ראשי תיבות עשן, עולם שנה נפש. עולם, יש קדושה במקום.
ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות.
ובתוך ארץ ישראל, ירושלים. ובתוך ירושלים, הר הבית. ובתוך הר הבית
נכנסים עד שמגיעים קודש הקודשים.
יש קדושה במקום.
שין, שנה.
יש קדושה בזמן.
יש קדושה בזמן.
יש שבת,
יש ימים טובים, חול המועד, זה חול ומועד, זה משהו באמצע. ויש ימי חול, ראש חודש,
היום בערב, יש קדושה מיוחדת.
יש קדושה בזמן.
ויש גם חשיבות לזמן.
כלומר, קריאת שמע ותפילה יש להם זמן,
קריאת שמע אומרת המשנה, עד שלוש שעות. תפילה,
שחר בבוקר, עד ארבע שעות.
אם אדם עבר את זמן התפילה,
לא יצא ידי חובה.
אז הוא יכול עד חצות לתקן, בסדר, אבל תפילה בזמנה עד ארבע שעות וקריאת שמע עד שלוש שעות.
כאשר בלוחות השנה מודפסים שני זמנים, זמן המגן אברהם וזמן אגרה.
כן, זמן המגן אברהם הוא יותר מוקדם.
אני לא אכנס לזה, זה קצת זה, אבל בקצרה.
מה זה יום ביהדות, מה זה לילה?
לפי המגן אברהם, שעות היום נמדדות מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. יום זה תלוי באור.
עמוד השחר מתחיל אור קטן,
צאת הכוכבים כבר מתחיל חושך.
זה המגן אברהם. הגאום הבינה אומר יום ביהדות זה לא באור, זה תלוי בשמש,
מהזריחה עד השקיעה.
ולכן הזמן של המגן אברהם יהיה יותר מוקדם,
והזמן של הגאו מווינה יהיה יותר מאוחר,
כי הזריחה היא הרבה יותר מאוחרת מעמוד השחר.
קריאת שמע עד שלוש שעות, נפקא מינה, מניינים בשבת שמתחילים
ברבע לתשע.
הרבה מניינים מתחילים ברבע לתשע,
ולא כולם מודעים לזה.
צריך לקרוא קריאת שמע לפני השעה תשע וחמישה,
לפי הגאו מווינה.
למרות שהמשנה הברורה והרב עדי יוסף פוסקים שבקריאת שמע עדיף כמו הזמן של המגן אברהם לקרוא. למה? כי קריאת שמע זה מהתורה.
ספק דאורייתא לחומרא, ולכן כדאי לקרוא עד שמונה ועשרים היום בערך. אבל גם מי שלא הספיק, לפחות עד תשע וחמש דקות חייב לקרוא. יש מניינים שמפסיקים אחרי הודו את התפילה ואומרים, הגיע הזמן קריאת שמע,
כן, כדי לא לאחר.
אבל הרבה לא שמים לב, וצריך להקפיד לקרוא קריאת שמע בזמן. ככה מסביר רבי עובדיה ברטנורא, שמה שרבי שמעון בן נתנה מתכוון וזהיר בקריאת של תפילה,
לקרוא אותה בעונתה.
אבל באה תפארת ישראל וחולק על הפירוש שלהם.
למה הוא חולק?
מסכת אבות זה מצוין.
זה לא ספר הלכה.
מסכת אבות, הרוב המוחלט של המשניות,
עוסקות בחסידות ומידות טובות. זה לא ספר הלכה. לקרוא קריאת שמע בזמן, יש שולחן ערוך.
למה רבי עובדיה ברטנורא מביא את זה? כנראה שנשים בזמנו לא כל כך הקפידו. בימינו עוד יותר, לצערנו הרב, קשה להקפיד. יש לך מניינים בשבע, שמונה, תשע, עשר,
איפה שמענו הזה אצל סבותינו? לא היה דבר כזה, נראה לי, מניין בשמונה, נכון?
בסדר, תלווה זכות אשריך, שחר.
אבל בכל מקרה אנשים היום באמת יש זמן קמים מאוחר בסדר כולנו כאלה
בכל מקרה בכל מקרה בתפארת ישראל מסביר פירוש אחר נקרא את פירושו הנפלא מקור מספר חמש
הווה זהיר בקריאת שמע ובתפילה אינו רוצה לומר שיקרא קריאת שמע ויתפלל או שלא יעבור אונתן
כמו שהסביר רבי עובדיה ברטנורא,
שזה חיוב גמור, ומסכתנו רק מחסידות תדבר, אבל הזהיר
שמזה שהם חוב גמור,
והאדם אומרם כמה פעמים ביום.
לכן מצוי שלא יכוון בהם היטב.
קריאת שמע זה פעמיים ביום.
תפילת שמונה עשרה, שלוש פעמים ביום.
מה שמגיע אליך פעם ב', אתה מתלהב.
לילה סדר פעם ב'.
דברים שקורים פעם, בחנוכה יש התלהבות, דברים שקורים פעם באדם מתלהב. אבל דברים שבשגרה כל יום,
אדם עלול פחות להתלהב,
פחות לשים לב,
פחות לכוון, בא רבי שמעון בן נתנאל ואומר,
קריאת שמע ותפילה, שזה כל יום אתה אומר אותם,
קריאת שמע פעמיים ותפילה שלוש פעמים,
תכוון, מה אתה אומר?
אל תריץ, תדמון במילים.
למה דף כאלה? למה לא נאמר על דברים אחרים תשובה?
הוא ממשיך, לכן הזהיר כאן התנה שייזהר אדם לכוון בהם מאוד קריאת שמע,
מפני שיש בהחזרת אדם לעצמו כל ייקרא אמונתנו הקדושה. דהיינו, פרשה ראשונה, שמע ישראל ואהבת,
איחוד השם, אהבת את השם אלוהיך, שמע ישראל, השם אחד, הוא יחיד.
ואהבתו ואהבתו ויראתו ולימוד תורה ושינמתם לבניך קריאת שמע יש בה הרבה יסודות אמונה אהבת השם ואיחוד השם
פרשה שנייה ויהם שמוע יש בה אמונת תורה מהשמיים ושמירת מצוותיה אם תעשו ככה שכר ועונש וגם אמונה בשכר ועונש זה יסודות באמונה פרשה שלישית ציצית יש בה לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם נגד היצר הרעש
שמפתה את האדם בעיניים ובמחשבות,
כיוון שקריאת שמע יש ביסודות אמונה, אומר לך רבי שמעון בן נתנאל.
אבל זה עיר בקריאת שמע.
אל תריץ,
תכוון שמע ישראל.
מה אתה אומר?
ואהבת את השם הלאוך, מה זה בכל יום רחב חולים? תגיד אותם לאט, לא להריץ, לכוון. וגם תפילת שמונה עשרה, איזה בקשות נפלאות.
תראו, זה קשה.
כבר בתקופת תנאים,
היו תנאים שאמרו שאנחנו בשמונה עשרה,
כל מיני מחשבות זורקות אותם לכיוונים אחרים.
תנאי אחד אומר, אני בשמונה עשרה,
ספרתי כבשים, לא זוכר, תנאי אחד, זה קשה מאוד.
לכן בא רבי שמעון בן נתניהו ואומר לך,
תפילת שמונה עשרה קריאת שמע זה יסודות חשובים מאוד ביהדות,
אל תריץ.
אל תריץ.
תחיה את מה שאתה אומר, תבין ותתבונן.
ואפשר להגיע לזה.
כל עניין של עבודה שכלית, מודעות.
עוד מעט תפילת שמונה עשרה במלחה,
לאט-לאט, יותר לאט,
יותר להתבונן. יש כאלה צריכים סידור, יש כאלה לא צריכים סידור, כל אחד לפי עניינו.
אבל להבין מה אומרים ולשתוקר,
לעומת נראה גם איך עושים.
אז ככה מסביר התפארת ישראל.
משפט שני מקור מספר אחד הוא כשאתה מתפלל,
אל תעש תפילתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא. מה זה קבע?
מה זה קבע?
שגרתי, קבוע.
אומר רבי עובדיה בר תנור המקום מספר שלוש שורה שנייה, קבע,
כאדם שיש עליו חובה דבר קבוע,
ואומר אמתי אפרוק מעליי חוב זה.
סימן טבעי.
סיוון טבעי.
תדעו לכם, בנוער, בתי ספר,
לא יודע מה קורה בשנים האחרונות,
אבל תמיד היו מלחמות.
לחייב נוער לבוא לתפילה,
לא לחייב נוער,
יתרון לפה לכל שיטה, יתרונות וחסרונות.
אבל הרבה,
תראו,
תפילה מכל הדברים, זה הכי קשה לחייב.
הכי קשה. שבת, אתה לא מתחבר לשבת. אתה מקיים שבת, אתה לא מחבל לשבת, מה נעשה?
לא מתחבר לאוכל כשר, אבל אתה אוכל.
בתפילה זה משהו בלב.
קשה מאוד לכפות על תפילה.
קשה מאוד לכפות על תפילה.
לכן, אל תעש תפילתך קבע.
אל תסמן וי.
אבל אם אני רק מסמן וי, עדיף שאני לא אתפלל לו. עדיף שתתפלל,
אבל תתפלל לו בתור חובה. כשאתה ניגש,
תשמח בתפילה.
לא בשביל להגיד,
וואי, מתי ניפטר מזה? זה פירוש ראשון. פירוש שני,
אינה מי קבע כאדם שקבוע לו לקרוא פרק אחד, פרשה אחת, כמו שאמרנו, שגרה שאומר אותה בקריאה למעלמה,
ואינו אמרה בלשון תחנונים כאדם שמבקש חכם. דיברנו על זה כמה פעמים, לא רק בשיעור הזה,
שאחת הסיבות, אחת הסיבות שאנחנו לא מספיק מתפללים,
לא מאמינים בכוחה של תפילה לשנות מציאות.
לא מתפללים באמת מכל הלב.
אתה אומר, אתה חונן לאדם דעת השיבנו, תקע בשופר גדול לחירותנו, פרנסנו, כל מיני דברים.
האם אתה חי את מה שאתה אומר? בסוף אומרים, יהיו לרצון עם רפי, שמעתי פירוש בשם הרב סטבסקי, פירוש יפה,
יהיו לרצון עם רפי, כל מה שאמרתי עם רפי בשמונה עשרה,
שהם יהיו לרצון, שאני אחיה אותם ברצון, אם באמת תרצה אותם ברצון. נורא כי אדבר מילים, אני אחיה את מה שאני אומר.
תפילה שפועלת באמת היא תפילה שנובעת מתחנונים.
באמת, כי אני המבקש על הפתחים.
אתה באמת זקוק, אתה באמת רוצה.
בשבת דיברנו, שנייה, דניאל, בשבת דיברנו פה.
יש, אנחנו אומרים, בנוסח של קרליבאך, ארבעים שנה, מכירים? אקוט בדור באומה. כולם שמחים ואושרים. מה אתה שמח?
הפסוק הזה הוא לא כזה פסוק שמח.
מה הפסוק אומר?
ארבעים שנה עקוד בדור. השם כעס על הדור, המרגלים,
והוא נשבע בשבועה חמורה שאף אחד לא ייכנס לארץ ישראל. שנשבעתי באפי, בכעסי,
אם יבואון אל מנוחתי.
אנחנו שמחים, ארבעים שנים, כנראה. עוד מעט תראה למה אנחנו שמחים.
אולי הסבר.
גמרא, מסכת תענית,
משנה אחרונה,
אומרת לא היו ימים טובים לישראל,
כטובי אב ויום הכיפורים.
הימים הכי שמחים בשנה היו יום הכיפורים וטובי אב, שבהם
בנות ישראל יוצאות לחול בכרמים, כן?
לחול בכרמים, והיו, זה היום שידוכים.
חלק מהפרשנים אומרים לא רק טובי אב, גם יום הכיפורים יצאו לחול בכרמים. אחת הסיבות, כך אומרים, קוראים פרת העריות במנחה, פרת העריות, כדי להזהיר שלא יהיה
בכל מקרה, היו ימים שמחים.
יום של זה.
אומרת הגמרא, מה מיוחד בט"ו באב?
מה כל כך הפכו אותו ליום הכי שמח יחד עם יום הכיפורים? הביאה הגמרא,
שש סיבות, אומרת הגמרא.
אחת הסיבות, מה שאני אראה עכשיו. תראו,
השם כעס
אחיך את המרגלים,
ומשה רבנו מתפלל, השם רצה להרוג את כולם.
משה מתפלל.
עזר לו או לא עזר למשה בסוף?
לא, לא עזר, השם הרג את כולם.
מה כן עזר?
שהשם פרס את העונש לארבעים שנה.
השם רצה להרוג את כולם בבת אחת.
תפילה של משה מכל הלב
הועילה לפרוס את העונש לא לארבעים שנה, זה לא מדויק, ל-39 שנה, כי החטא היה בשנה השנייה.
39 שנה, אנחנו מאגדים לארבעים.
השם פרס את העונש.
אומר תוספות
מסכת בבא בתרא, קכא כמדומני.
מביא מדרש, מדרש מדהים.
המדרש אומר שכל ליל תשעה באב שבו היה החטא,
כולל תשעה באב,
כמה חטאו 600 אלף מגיל 20 ומעלה, כי מדין שמיים דנים בגיל 20. בית דין של מטה דן מגיל 13,
אבל בית דין של מעלה דן מגיל 20,
כיוון שלא דנו בבית דין של מטה, מגיל עשרים נענשים. גיל עשרים עד שישים, היו 600 אלף יהודים באותו דור שחטאו בחטא המרגלים.
600 אלף חלקי ארבעים, כמה זה יוצא?
חמש עשרה אלף. חלקי שושים ותשע, קצת יותר. כי זה היה שלושים. השם פרס את העונש.
כל שנה מתים חלק מהאנשים.
מצוין.
מצוין, אבל ככה זה אין.
ואז כולל תשעה באב חפרו קברים.
כי בתשעה באב היה החטא.
נכנסו לקברים,
בבוקר הכרוז אומר מי שחי יקום.
קמו כולם, חוץ מ-15,000. כל שנה ככה זה היה.
שנה אחרונה נכנסו ה-15,000 האחרונים.
ליל תשעה באב חפכו קבר, למחרת הכרוז אומר מי שחי.
כולם קמו לתחייה,
כאילו קמו לתחייה, לא מתו.
אמרו אולי טעינו בחודש.
פעם לא ידעו תאריכים, סתכלו לפי הירח.
אולי טעינו בחודש.
נכנסו ליל י' באב,
חפרו על הקבר,
קמו יא, קמו יב, קמו יא,
אולי טעינו. עד שהגיע ט' באב,
ראו ירח מלא,
הם הבינו שזה לא תשעה באב.
השם מחל להם על העונש, על זה חוגגים ט' באב, אחת הסיבות.
שחלק מאלה שנגזר עליהם מיטה במדבר,
נכנסו לארץ ישראל.
אז איך חוגגים טובי אב?
אומר אחד האדמו"רים, לא זוכר,
למה דווקא ה-15,000 האחרונים ניצלו?
תשובה,
כל שנה כולם התפללו שזה לא יהיה אם,
אבל התפילה לא הייתה מכל הלב, כי אולי זה החבר שלי, ימות ולא אני.
אבל בשנה האחרונה זה 15,000 האחרונים, זה בטוח הם ימותו.
ואז תפילה הייתה מכל הלב בתחנונים,
תפילה אמיתית שבוקעת רקיעים.
התפילה מכל הלב הצליחה לגרום לביטול הגזרה.
הרי אם אדם עכשיו עושה נדר,
והוא רוצה להתיר את הנדר, הוא מתחרט, מה הוא עושה?
תדה-נדרים. הוא הולך רב ועוד שתי אנשים פשוטים,
והרב עושה לו התה-נדרים. אבל פה הקדוש ברוך הוא בעצמו נשבע,
אשר נשבעתי באפי, אם יבאון,
כל הדור לא ייכנס.
מי הטיל לו את הנדר? תשובה ותפילה
ותשובה וצדקה מעבירים את רוע הגזיר.
תפילה מכל הלב של יהודי בוקעת עולמות.
ולכן התפילה הזאתי האדירה של החמש אלף האחרונים ביטלה את הגזר דין של הקדוש ברוך הוא.
זה מה שרבי שיום איתנו אומר,
וכשאתה מתפלל, אל תעש תפילתך קבע,
אלא תחנונים. תרצה באמת את מה שאתה מתפלל, צערנו הרב.
דבר שקורה, בום לאדם, פתאום צריך ניתוח או צריך איזה משהו בצבא,
נכנס לעזה, התפילות הן מכל הלב.
אבל בחיי היום-יום לא מרגישים את זה. אומר לך רבי שמעון בן-תנאל, גם בחיי היום-יום,
אתה מתפלל שמונה עשרה או בקשה אישית, לא משנה,
ותתפלל בלב אמיתי, מתוך תחנונים. עוד סיפור.
גמרא מסכת סנהדרין.
הגמרא מתארת
פרק חלק.
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
אומרת המשטרה, אבל יש כאלה שאין להם חלק.
מי למשל?
אלה מלאכים שאין להם חלק מהמבא.
מלאכים
שאין להם חלק מהמבא.
ירובעם,
אחאב ומנשה.
ככה המשטרה אומרת.
מלכים רשעים,
חטאו והכתיעו את עם ישראל, אין להם חלק לעולם הבא.
אבל באה הגמרא בסנהדרין ומדברת על מנשה.
גמרא מספרת סיפור,
אבל לא כל הסיפור מופיע בגמרא.
העין יעקב
נותן את ההמשך של הגמרא.
מה?
אה?
אם אין להם את זה לגמרא. הייתה שאלה טובה, יש כל מיני, כן.
לא, לא, לא, לא.
גיהנום, הרי כולם הגיהנום מגיעים אחר כך לעולם הבא.
גיהנום, זה כולו, כולו 11 חודש גיהנום.
אה, 12 חודש זה גיהנום.
זה לא הרבה.
זה עובר מהר.
כן?
בכל מקרה, רק שנייה, נמצא את זה פה.
מה לגבי מנשה?
מה לגבי מנשה?
מה לגבי מנשה?
אומרת הגמרא,
איפה זה?
רק רגע.
ספר העיקרים כותב שתפילה מועילה לכולם.
כתוב על מנשה שהיה רשע גמור
ולא היה מי שהמריא והחטיא את עם מסקר בן השם.
יותר מכולם, כתוב לא היה לפניו ולא אחריו.
מפחיד.
ובדברי הימים מה כתוב בדברי הימים?
כתוב ובעצר לו,
חילה את פני השם אלוקיו
וייכנע מאוד מלפני אלוקי אבותיו,
ויתפלל לו השם,
סליחה, ויתפלל אליו, ויתר לו השם, וישמע תחינתו, וישיבהו ירושלים למלכותו.
מה הסיפור?
הסיפור שתפסו אותו חיילי סנחרין, מלך אשור, מלך אשור,
לקחו אותו לבבל,
איפה זה בגמרא? אני לא מוצא שנייה,
לקחו אותו לבבל,
ואז לקחו סיר,
סיר, סיר,
מתחת לסיר
חיממו אש ושמו אותו בתוך הסיר.
ייסורי תופת.
ייסורים גדולים.
ואז מתוך הסיר מה הוא אומר?
מתוך הסיר הוא אומר,
למי אני אקרא?
לעבודה זרה,
נישא עבודה זרה, לא, לא, בסוף אני אקרא להשם,
פעל להשם מכל הלב והשם מציל אותו. אתה רואה, תפילה מכל הלב, יש את הכוח לשנות. אפילו מנשה הרשע בסוף, לפי הגמרא, יש לו חלק לעולם.
טוב, כוח של תפילה.
משפט אחרון, ואל תהי רשע בפני עצמך.
יש כמה פירושים.
אני רוצה להתמקד בעיקר בפירושו של הרמב״ם.
אומר הרמב״ם מקום מספר שלוש בפירוש רבי עובדה בתנורה ואל תהי רשע בפני עצמך בשורה השנייה ורמב״ם פירש אל תהי רשע בעיניך כלומר לא תחזיק עצמך כרשע שמתוך כך אתה יוצא לתרבות
רעה לגמרי.
כשאדם מחזיק עצמו לטוב יש לו כוח להתמודד על הכל אבל אם הוא מחליט שהוא רשע הוא כבר מתייאש גם ככה אני רשע דפוק
לא משנה,
ואז המדרון חלקלק לפתח להרבה עבירות.
אז מה עושים?
תשובה,
אבל לפני כן יש קושייה.
יש גמרא שאומרת, מסכת נידה, ואפילו כל העולם,
כולו אומרים לך, צדיק אתה,
אהיה בעיניך כמו רשע.
אבל פה זה סותר.
פה אנחנו רואים, אל
תהיה רשע בפני עצמך, ובמסכת נידה, אפילו כל האומר,
העולם אומר לך, אתה צדיק?
תהיה בפניך כרשע.
תשובה, מה התשובה?
בפני עצמך,
כשאתה עם עצמך לבד,
אל תסתכל על עצמך כרשע.
אבל אם הבריות אומרים,
איזה צדיק, איזה צדיק,
אז
אתה מכיר את עצמך, כן, תגיד, שלא תתנפח מגאווה, אני לא כזה צדיק כמו שאתם חושבים.
אבל בפני עצמך, כשאתה לבד,
חס ושלום להחזיק מהאדם כרשע.
איך עושים את זה?
מקום מספר שבע, ואחר כך נראה מקום מספר שמונה. אומר הרב קוק,
זכר צדיק וקדוש לברכה,
שבע, אל תהי רשע בפני עצמך. כיצד יוכל האדם
לחזק את ההרגשה והדעה בתוכו שאין הוא רשע חלילה ולא יבוא לידי ייאוש מעצמו?
דרכים רבות הציעו בעלי המוסר
להתחזק באמונה וביטחון
או בשמחה, או לעמול בתורה, או להתחזק בתפילה, אך נראה
שיש הקדמה אחת חשובה שדרכה יוכל האדם לחזק את עצמו בכל
המידות הטובות והמשימות שייקח על עצמו בעתיד. מרן הרב קוק זצ"ל מציע לאדם הקדמה קלה,
כזו שתעזור לו בעבודתו בעתיד.
וכך כותב:
יש פעמים שטוב לשכוח את העוונות.
אדם שחי בעבר שלו, אוי ואבוי, עבירה מלשון גם עבר.
אדם שחי בעבר בהרבה תחומים, אנחנו נדבר בסך התחומים, בתחום הרוחני.
אדם שסתכל על העבר שלו, כמה חטאים עשיתי, וואי, איך אני אתקן.
הוא אומר, לפעמים, טוב, תשכח, תשכח, תעבור. מה שהיה, היה. עזוב, עזוב. יש לפעמים שטוב לשכוח את העוונות,
ועל ידי מה שעושים כן לשם שמיים כדי להתאמץ בעבודה, בשמחה. כי אם הוא אומר, אוי, כמה עוונות, איזה תיק יש עליי, הוא לא יתקדם.
ובהרחבת הדעת בתורה וחום, אז יפתח לו שערים.
לשפר את העולם ולהוסיף אור ושמחת השם העשה, ממילא מידה כנגד מידה,
נעשים הם אצל הקדוש ברוך הוא עוונות גם כן,
כביכול, בגדר שכחה.
למה אתם חושבים שהשם זוכר לנו את כל העוונות?
לא.
אדם בסוף חוזר בתשובה שמוחק לו הכל.
שם גמור, לא מסתכל כל הזמן.
לא, זה לא טוב לזכור כל הזמן את העבר, להתמחק בעבר.
זהו היסוד של אל תהי רשע בפני עצמך שלא לשקוע במחשבות והתחבטויות הנפש על העבר המקולקל,
מתוך שכחה לשם תיקון מחיקה לצורך, אתה יודע, בהלכות שבת?
אם אדם מוחק,
לא בשביל לכתוב
או עבר איסור דה רבנן, רק אם הוא מוחק
מה שהוא כתב כדי לכתוב על זה, דאורייתא. אם אדם הרס בית בשבת,
עבר איסור דה רבנן, אבל אם הוא הרס בשביל לבנות באותו מקום,
אז זה איסור דאורייתא.
לכן, הוא אומר, מתוך שכחה לשם תיקון, אתה שוכח את העוונות כדי להתקדם.
מחיקה לצורך כתיבה,
תעשה עבודת האדם, רושם חזק על הנפש וכו'.
בא רבנו נחמן,
חיבר שיש ספר שיחות ער"ן.
בו דברי חיזוק גדולים מאוד.
הוא כתב אותו למי שחר? למי הוא כותב אותו?
תלמידיו, נכון?
לבית"ן בעיקר.
אחד הדברים הנפלאים שהוא מדבר על השכחה.
מקום מספר שמונה. אצל העולם,
השכחה היא חיסרון גדול בעיניהם.
וואו.
אשתי אמרה לי מה לקנות, שכחתי, אוי ואבוי. שכחתי, למדתי למבחן, שכחתי את הגמרא שלמדתי שם.
חיסרון,
אומר רבי נחן, אבל בעיניי יש בשכחה מעלה גדולה.
כי אם לא הייתה שכחה,
לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת השם.
אם היה זוכר כל מה שעבר,
לא היה אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו, יתברך בשום אופן.
גם היום, תחשבו, למשל,
עדיין נפטר לו קרור משפחה.
אומרים חז"ל, שלושה ימים ראשונים לבכי בוכה בוכה.
שבעה ולוד, שלושים.
אחר כך שנה, אחר כך פעם בשנה.
יורצייט. זהו.
חז"ל אומרים, גזירה מן המת, מן הלב,
שהשתכח המת אחרי שנה. אתה לא שוכח את אבא, אמא, אבל את הצער אתה שוכח. השנה הראשונה היא קשה.
אני יודע את זה לעצמי, כן. אפשר שזה קשה, אבל אחר כך פתאום אתה נפתח.
אי אפשר כל הזמן
להתבחבש באבן.
לכן השם גרום לשכוח קצת את הנפטרים,
כדי שאדם יתרומם.
גם מבלבלים את האדם מאוד כל הדברים שעוברים עליו, אבל עכשיו על ידי השכחה נשכח מה שעבר,
ואצלו הדרך שכל מה שעבר והלך
נפסק והולך לחלוטין ואינו חוזר בדעתו עוד כלל.
ועניין זה הוא דרך עצה טובה גדולה מאוד בעבודת השם, כי על פי רוב יש לאדם בלבולים רבים,
וערבו ודעת מאוד עם מה שחלף, בפרט בשעת התפילה.
שאז באים עליו כל הבלבולים ומערבבים ומעקמים את דעתו ממה שכבר עבר. לפעמים יש לו בלבולים, מנהל המשא ומתן,
ויזכה בתאומה עשיתי, איזה עסקה, אולי עסקה לא עלתה יפה,
ומה יהיה, פרנסה.
וכשבלבלים אותו, בעת אבותו בתורה, בתפילה, בפגמים שפגע, ואיזה חוטא אני,
כמה שטויות עשיתי לפני שבוע, שבועיים, לפני שנתיים, עשר מה, מי יתקן.
בעניין שלא עשה כהוגן נגדו, אומר רבין, מה לך אתה עזוב,
תשכח, תשכח. לא אומר שלא תחזור בתשובה על שטויות שעשית.
אבל אל תתבחבש בזה יותר מדי.
זה צריך ללמוד מילדים,
במיוחד בנים.
בנות, הבנתי, זה יותר מסובך אצל בנות, אבל בנים,
רבים למחרת חברים הכי טובים.
בנות שבנות יותר שומרות. פעם הבאתי שהן לפנסיונריות.
מה צריך לשכוח דברים?
לא להזכיר לבעל מה הוא עשה לפני חמישים שנה. כולם התפוצצו מצחוקו, כולם צחקו שמה. למה הן זוכרות לך,
לא אשתי, כן,
הן זוכרות לך מה עשית לפני עשרים, שלושים. די, נגמר, את בת שמונים, אבל תשחררו, תשחררו, תשחררו. טוב לשכוח. לא, לא למדו, לא למדו רבי מנחם, כן? לא למדו, כן? צריך לשכוח ילדים קטנים,
רבים בכיתה, למחרת חברים טובים.
אין להם, יש להם תמימות.
שמעתי בשם רבי מנחם, אמנון מקוצק.
שלושה דברים אמרת, צריך ללמוד מילד.
אחד, שכחה,
הוא לא זוכר מריבות,
שניים, התמדה,
הוא רוצה להשיג משהו מאבא, הוא ישגע אותו, הוא מתמיד, לא, כן?
דבר מזורמן, דבר שלישי,
התפדה,
שכחה ושכחתי.
שכחתי מה אבא.
אבל,
זה וזה, כן.
בכל מקרה, ילדים, אין להם את זה.
אין להם את זה. שוכחים, ברוך השם. לא, לא, לא.
קיצר, נתקדם.
ואיתה בספרים, שבשביל זה, פסקה הבאה, ניתנה שכחה.
כדי שתהא התורה חביבה, לומדיה תמיד כשעה ראשונה.
כי על ידיה שרק כשחוזר הוא בא ולומד אפילו מה שכבר למד, הוא אצלו כחדשות וחביבה. להביא את המשל, הלומד ושוכח. הרבה אנשים אומרים, אני לומד גמרא, אני לומד שתי שערים,
אני לומד חובות אבבות, שוכח.
תקשיב טוב.
ששכרו האנשים למלות חביות,
והחביות היו נקובים,
וכל מה שהיו שופכים מתוך החביות נשפך לחוץ, כי יש בה חבית חור.
הטיפשים אמרו, הואיל וחוזר ונשפך לחוץ,
למה לנו להיגע ולמלות מאחר שאחר כך נשפך?
אבל החכם אומר, מה לי בזה, הלא פורעים לי על היום, ושכרי לא יקופח מכל יום ויום, כי אני מוזכר לימים,
ומה לי אם נשפך? מה מקבל כסף? כל יום אכפת לי. ככה, אף על פי ששוכח לימודו,
שכרו לא יקופח.
כל לימוד תורה שאדם לומד בנשמה זה נחרט, כן?
בשכל הוא שכח, בנשמה זה נכחת, ודע שלעתיד לבוא.
מזכירים את האדם כל מה שלמד,
אף אם שכח.
גם בני האדם השומעים התורה של הצדיק ואינם מבינים אותה, לעתיד בעולם הבא יבינו, כי עיקר התורה היא לנשמות.
אשריה מבלה ימיו בתורה ועבודר, בשביל לזכה ליישם את הדברים החשובים,
לחשוב בקריאת שמע, לחשוב בתפילה, להתכוון למילים,
אם נתכוון שהתפילה תהיה מתות החנונים,
נזכה להיות בהזדנר כצדיקים ונזכור בעת ה' דברי הבורא יתברך.
