כן, שלום וברוכה.
הרשת קורח.
אומרים,
אבי אבות המחלוקת, קורח ועדתו זה מחלוקת.
פיתוי של מחלוקת.
לא פשוטה.
הרב צבי יהודה היה אומר, יש במדבר הרבה פיצוצים, והרבה
פיצוצי המדבר.
והנה עוד מעשה ועוד מעשה.
הרמב"ן כותב שקורח, היה לו אפשרות בכלל לצאת ולדבר.
תתקדם פה, יבחר שבת פה.
אלי, תביא לו דף.
לא.
זה?
לא.
מצאת?
יש פה עוד אחד גם, שאם יהיה, קח את זה,
אם מישהו יבוא.
הרמב"ן אומר, שואל, מה, איך יכלו פתאום לקום אנשים ולדבר נגד משה רבינו ואהרון?
הוא אומר, אחרי שנגזרה הגזרה שישארו במדבר,
זה היה להם כזה טענה על משה. כאילו, אה, לא מספיק הציל אותנו, הולך וואלה, אנחנו נשאר במדבר פה 40 שנה.
אז הייתה תסיסה נגד ההנהגה, מה שנקרא.
וככה בא קורח לדבר.
אז משה אומר להם,
קורח היה אדם חשוב.
לפעמים דווקא אלה,
כשאתם בדרך כלל חיים עושים מחלוקת, זה מסוכן, כן, זה מאוד קשה.
אנשים פשוטים לא יכולים להזיק.
הם יכולים להזיק.
קורח היה מטועני הארון, היה
קורח מדרגה גדולה.
אז הם באו וקמים ואומרים, מה תתנשאו על קהל ה' ו...
אז משה אומר לו,
כהונה בני לוי,
המעט כי איבדי ה' לכם מעטת ישראל, להקריב אתכם אליו,
לעבוד את עבודת המשכן,
ולעמוד
לפני העדה לשורתם, ויקרב אותך ויחר את בני לדך,
להיות כן, אתם, יש לכם מספיק,
ובקשתם גם כהונה?
אתם רוצים גם כהונה אתם רוצים?
אז על זה שואל השם משמואל,
מה, איזה שאלה זאת?
יש לו קצת, נגיד, דברים של קודש, מעלה,
אומרים לו, מה, אתה רוצה עוד מעלה?
בטח שאני רוצה עוד מעלה.
מה, מה השאלה הזאת? הוא ביקשתם גם כהונה.
הוא שואל, אתם שומעים את זה?
להבין,
ההתחלה, במקור אחד.
הוא ביקשתם גם כהונה?
להבין מה הקושייה?
וכי מי יחוש, חוץ מהם, שהם דבקים בה' יתברך,
והרגישו במתוקותה של עבודת ה',
מי יותר מהם שירצה גם כן?
בטח שאדם שיש לו דבקות, הוא רוצה עוד יותר דבקות.
מה השאלה הזאת?
זה ממש שאלה...
כן, אתה יכול להגיד לו, תשמע, זה לא מתאים,
אני עושה פה הכל לפי השם,
אבל המילה הזאת, וביקשתם גם כהונה?
כן.
וואו.
אז בואו נראה מה הוא מסביר.
שורה 4. והנה בזוהר הקדוש,
דלכן כהן נקרא קדוש ולוי טהור,
ככה ההגדרה בזוהר, כהן קדוש ולוי טהור.
אז המילה קדוש,
כהן היינו נבדל.
נבדל, הוא נבדל מהעם, נבדל מהעם, מורם מהעם כזה.
והיינו, מה זה אומר להיות נבדל
גם מעצמו,
של להרגיש בטובת עצמו כלל?
כן, זה דרגות פה בעבודת השם,
שהרסידות מלמדת אותנו.
השאלה,
אדם שהוא בא לעבוד את השם, הוא רוצה להשיג השגות, הוא רוצה,
כי הוא רוצה לעבוד את השם, הוא שאוהב את עצמו.
הוא רוצה להרגיש, הוא רוצה ל... לא, צריך לעשות...
איך אומרים שם?
בניין אנחנו מסייעים אצלנו,
ולמדו את תורתך, לשמה.
לשמה זה לשם השם. מה רצון השם?
לא מה אני חפץ בדבר.
הראש הישיבה בקרן ביבנה, למדתי שנתיים אצל הרשיבה, הוא גולדוויכט.
אדם גדול מאוד.
הוא היה אומר את זה על הפסוק בפרקי אבות בתקופה הזאת,
בקיף שלנו ללמד פרקי אבות.
קוראים פרקי אבות, יש כאלה קוראים
מפסח לשבועות, ויש כאלה עד ראש השנה.
כל, כן, כל שבוע יש בתי כנסת, לא יודע, אשכנזים,
שכל שבוע, עד ראש השנה קוראים כל שבוע,
ממשיכים את ה...
אז הוא היה דורש בפרקי אבות.
יש שם על בטל רצונך בפני רצונו.
בצד הצורכה לפני רצונו,
הוא היה הביא כמה דוגמאות על העניין הזה.
למשל,
כתוב,
אני אקרא כמה דוגמאות, אני אגיד לכם,
איך לדוגמה?
כשיוסף
עולה לקראת אביו לפגוש נאו,
הולך לפגוש את יעקב אחרי שעשרים ושתיים שנה לא ראה אותו.
עשרים ושתיים שנה לא ראה אותו.
כתוב
והיה על יוסף לקראת אביו,
אומר רש"י,
יוסף נראה אל אביו.
חידוש, שמעתם?
והיה יוסף אל אביו?
אומר רש"י, יוסף נראה אל אביו.
מה, מה,
זה מה שכתוב.
מה חידשת, רש"י?
זה נפלא, אני אומר לכם. פתאום, אתה יודע, אני מתחיל לקרוא, אני יודע מה, מתעורר לי, דברים שבכלל לא חשבתי לפני דקה שאני אדבר עליהם. זה מכוח הציבור.
אומר הראשי רם
ליוסף עכשיו, שהוא הולך לפגוש את אבא שלו,
יכול להיות לו שתי מחשבות בלב.
אחת,
וואו, 22 שנה לא ראיתי את אבא שלי,
כל כך התגעגעתי אליו,
סוף סוף אני אראה אותו.
יכול להיות מחשבה,
22 שנה אבא יתאבל עליי, לא ראה אותי, כמה הוא הצטער.
סוף סוף הוא יראה אותי עכשיו וישמח.
הוא מראה שיוסף נראה אל אביו.
כל הכוונה שלו הייתה להיראות לאביו.
לא שהוא יראה את אביו, אלא שאבא יראה אותו.
הבנתם את זה?
איזה חזק.
זה בטל רצונך בפני רצונו.
שרצון השם עכשיו,
שאבא שלי ישמח.
אפשר, אני אשמח.
זה צדדי.
זה...
וואו.
זה מה שהוא אומר כאן, דהיינו להיות נבדל מעצמו,
של להרגיש בטובת עצמו כלל. אני חושבת שביארתי את השורה הזו נפלאה.
אתם עושים לי השראה.
אתם שומעים?
לא ידעתי את זה לפני שתי דקות, מה שאני אגיד עכשיו.
דהרון היה איש מרכבה,
ומחשבתו הייתה קשורה תמיד במקום עליון.
מי הוא מצידו היה למעלה למעלה. מה? הכהן הגדול, ראש הכהנים הגדולים.
אף על פי כן,
השפיל את עצמו לפחותי העם לעשות שלום ביניהם.
הוא מבין, נכון?
הבאתם איתם בערב של אהרון.
אוהב שלום, עוד אוהב שלום, אוהב את הבוים, קרמן התורה,
והיה הולך ועושה שלום.
אתם יודעים,
זה אחד הדברים שאני פעם גיליתי, הייתי המום.
הוא היה עושה שלום, בן אדם לחברו, איך הוא היה עושה שלום?
היה עוד שני אנשים שהם רבים,
היה הולך לך, ואומר לו, אתה יודע,
פגשתי את החבר שלך אתמול,
ראו שאתה לא מדבר איתו, כן?
מה זה הוא מצטער?
מה זה הוא כל כך רוצה להיות איתך בשלום, לדבר איתך כבר?
תשלים איתו, זהו.
רעד פגש את השני,
כן, זה ראובן, עכשיו פגש את שמעון, אומר לו, אתה יודע, פגשתי אתמול את ראובן,
הוא כל כך מצטער על הריב הזה,
ומה זה הוא רוצה שתשלימו?
הם היו נפגשים,
מתחבקים, סליחה.
כאילו, כביכול, אהרון משקר פה, כן? זה לא...
אומרים, חכמים, אוהבים את השלום, קבל התור.
מדהים.
רמאות כזאת.
לא, זה משקר, אבל בשביל השלום.
בשביל השלום.
בסדר, אבל אתה יודע, זה לא דבר רגיל. כאילו, אומרים, תשמע, אתה צריך נגד המתח שם, מה, אתה לא...
ואהרון נמצא במקום הזה, משפיל את עצמו, יורד. בוא נגיד,
הוא אולי יתגלה פתאום שזה לא אמיתי, הוא לא עשה חשבון.
בשביל השלום, כמו שאתה אומר, הוא מוכן, אפילו הוא מסר את הנפש.
זה משהו שהשפיל את עצמו
לעשות שלום בין אדם חוור ובין אשתי אשתו. איפה כתוב בין אשתי אשתו?
אלו דברים, יכול להיות שאני שיעור,
ואהבת שלום בין אדם ו..בן אשתי אשתו מה כנגד כולם.
אבל כנראה שגם את זה הוא היה עושה.
אני לא זוכר את המדרש על בין אשתי אשתו, אבל כנראה שהיא גם זה, הוא לא סתם אומר.
והוא מחמד שהיה נאמן ואוהב לה' יתברך
ועשה כל מה שהיה ביכולתו להיות נצמח מזה טובה לעבודת השם,
ולהשגיח על עצמו כלל.
וזה איש חסד,
לגמול לחברו חסדים,
ואין כוונתו לעצמו כלל.
אם היה פה נפש החיים, אולי, אתם יודעים, רואים פה נפש החיים בספרייה אולי?
לא, לא יודע.
הזכרתי שאני צריך להביא את זה לספר, הבאתי ספר אחר, לא?
כן?
לפעמים פה תקוע בין הספרים, אולי פה, אולי פה.
אולי כאן בין הזה, אולי כאן, מה יש כאן, תראה פה אחרי, ליד המהר"ל, מה יש?
אני לא רואה טוב, הנה.
זה נראה לי כמו זה.
לא, לא, לידו, שניים לידו, מה זה? לא.
לא, כל אלה משמאל, זה לא?
מה אלה?
לא, משמאל, משמאל, מה הם?
משמאל.
אה, לא, חשבתי שזה נפש כאן.
טוב, אני אגיד לכם,
הבן של ה...
של נפש...
וואי, וואי, וואי, תודה.
תקשיבו, זה בדיוק... אתה מבין מה הוא אומר פה?
וזה איש חסד,
שורה 14, לגמול לחברו חסדים,
ואין קבלתו לעצמו כלל.
מורי ורבי,
צדיקי עולם, הרב יהושע רוזן זצ"ל,
כמה פעמים היה מקריא לנו
את ההקדמה של נפש החיים,
שכתב הבן שלו,
הקדמת בן המחבר, יש כאן. זה ספר יסודי מאוד, נפש החיים,
ספר שצריך לדעת אותו.
ובהקדמה,
אני זוכר את זה, הרב רוזן מקריא לי את השורה הזאת, אני מכיר לכם?
בדמעות.
וכה היה דברו אליי תמיד,
תקשיבו טוב,
שזה כל האדם,
לא לעצמו נברא,
רק להואיל אחריני.
שמעתם מה זה?
ככל אשר נמצא בכוחו לעשות.
אני זוכר ככה את הרב רוזן מקריא לי, אומר לי, רבי יורם,
אתה שומע מה כתוב פה?
אתה שומע מה הוא אומר?
אני רואה את הרב רוזן נגד עיניי.
הוא היה בדמעות אומר את זה.
שזה כל האדם, תקשיבו, לא לעצמו נברא,
רק להואיל אחריני ככל אשר נמצא בכחול עשרה.
מה?
ודן, ההמשך בו, דן והוראה, אוהב שלום ורודף שלום,
אוהב את הבריאות וכמה לתורה.
כי הוא מביא את האדום.
זה היה אהרון הכהן, אתם שומעים?
זה איש חסד, לגמול לחברו חסדים.
ואין כוונתו לעצמו כלל.
ועל ידי כן בכוחו למשוך השדים מלמעלה למטה,
אף לאלה שאינם רואים ללכת ממעשיהם.
זה הכוח של, כן,
אהרן הכהן,
תומך ורורך לאיש חסידיך,
והוא מביא שפע לאנשים הכי נמוכים
מכוח זה.
על זה אומר להם עכשיו
משה רבנו, אתם
מבקשים גם כהונה, זה סימן לא טוב. למה?
זה סימן שאתם כבר מחפשים את טובת עצמכם.
הרגשתם את מיקוד עבודת השם?
אתם רוצים להרגיש עוד יותר ועוד למעלה-מעלה?
אם כן, כוונתכם לעצמכם, ואין זו מידת כהן.
מידת כהן, שהוא מבטל את כל הרצונות שלו כלפי האחר.
אתם מחפשים את זה לעצמכם, לכן זה לא טוב.
כן, הבנתם? אמרנו, מה?
מי שיש סרדיקות,
אז לא פלא שהוא מבקש גם כהונה,
הוא אומר השם ישמואל, תלוי למה אתה מבקש את זה.
אם באמת לשם השם או לטובת עצמך.
על זה הוא תוקף אותו.
טוב,
זה ככה פסקה קטנה לחימום.
עכשיו יש פסקה גדולה. אני בדרך כלל לא מבין פסקות גדולות.
היום יש כאן פסקה אחת גדולה, שתיים, שלוש, ארבע, חמש,
הכל זה אחד.
אז גם לא הצבתי את זה כל כך טוב.
פעמים,
בדקות האחרונות של היום, אני,
23 בלילה, אתמול הדבקתי את הדפק הזה.
לפעמים יש שמים עמוסים, ופתאום אני אומר לאשתי,
לא יודע איפה אני, איפה אתה?
לאן הלכת?
אמרתי לו, אני מצלם,
אכין דף למחר.
לא, כי גם פתאום, אם לא היה לימודים, יש לי זמן.
לימודים עד 12 אני בכיתה א', אז פתאום נתפסו לי הזמנים שתכננתי בבוקר, וזה, לא יודע, אני אעשה את זה.
אז הייתי חייב להכין את הדף
מול בלילה.
איפה זה כתוב,
הפסוק הזה, ועל מה זה הולך?
אני חושב, מה?
הרב חיים ולוז'ין, כן.
הרב זצל, הרב זצל היה קשור לוולוז'ין,
הרב החלט את כל השיטות.
הוא בא מוולוז'ין,
הנציב היה,
כמדומני, חתנו של הרב חיים ולוז'ין,
הנציב.
והרב זצל עמד אצל הנציב.
זה בית המדרש של,
כן, של הליטאי, כאילו.
והרב היה גם קשור לחסידות.
הוא איחד את ה...
והוא כותב בעצמו, בימינו ניטשטש ההבדל בין
תלמידי אגרא לתלמידי הבעל שם טוב.
וזה היה אגרא, זה היה הרב כותב, הרב כותב.
לשלב, לחבר, חיבורים,
לומדים כאן במכון, לומדים מכל הסוגים, מכל הדברים, כל התורה, כל מה שיש בתורה, לומדים אותה.
אני אישית, אתם יודעים, אני הרבה מלמד חסידות.
הרב דצאי זה ראש התורה שלי, הרב צבי יהודה,
ואני, מי זה, הרב זצא על השולחנו היה שפת אמת קבועה. הוא היה לומד שפת אמת קבועה, על השולחן שהוא היה שפת אמת קבועה, הרב קוק.
פעם פגשתי מישהו שלמד בישיבה של שפת אמת.
אז הוא אמר, הרב שלנו אמר לנו,
למה אתם לא כמו תלמידי הרב קוק שהולכים עם שפת אמת ביד?
כן, אני באתי עם פרקס הרב והיו,
אין לו מי שפת אמת, זה היה...
אז פה אנחנו ילדים, בחורים בערב ראש חודש.
אז כנראה שהרבה פעמים פרשת קורח היא ערב ראש חודש,
ולכן הוא מדבר פה על ראש חודש,
זה לא פסוק מהפרשה, בסדר?
והיה מדי חודש בחודשו בשבתו,
יבוא כבוד אחרו לפני השם אלוקיך.
כתוב בישעיהו, זה בהפטרה,
זה נדמה לי בהפטרה של,
אולי יצא שם ראש חודש, יצא שם אותה שנה שהוא כתב את זה,
יצא ראש חודש בשבת קורח, וקראו את ההפטרה, זה פסוק מההפטרה, נכון? של ראש חודש, לא?
הוא אומר,
אז מה כתוב כאן בפסוק הזה?
הנה, זה משהו של ראש חודש.
לכבוד ראש חודש תמוז.
מה זה תמוז ראשי תיבות?
זמני תשובה ממשמשים ובאים.
ומה זה חודש אב?
אלול בה.
אתה מבין? אז מתמוז כבר מתחיל להרגיש את הזמני תשובה ממשמשים ובאים,
אחר כך אב אלול בה, ואלול זה אלול.
וגם באלף,
לא בלמד, באלף, מחר.
לא, מחר למד.
אולי למד, אני לא זוכר. למד, לא אלף.
לא, מחר למד.
הורצייט של יוסף הצדיק.
יוסף הצדיק.
יש כניסה, בדרך כלל, הילדים שלי הולכים,
יש כניסה גדולה בקרב יוסף הצדיק ביום הזה.
זה לוגסטיקה שלמה, הצבא מארגן כניסה ליוסף הצדיק בלילה.
באים בלילה,
יש אוטובוסים מיצהר ומעוד כמה מקומות בשומרון,
ועם ליווי צבאי כבד, עושים עוצר שם על האזור,
ועם ליווי צבאי כבד נכנסים לקבר יוסף, אלפי אנשים.
אוטובוס ישחרס, אוטובוס ישחרס, אוטובוס ישחרס, כל הלילה.
אלפיים, שלושת אלפים איש.
זכיתי כמה פעמים, יש לי בן ביצר, והוא ככה, יוסף הצדיק.
פעם עשה חלקה לבן שלו באחד הלילות האלה,
ופעם תלמוד תורה יצר עשה סיום ספר בראשית לילדי כיתה א' בקבר יוסף.
אז בתור סבא נסעתי שם לסיום של הנכד שלי.
אבל כשבאנו לחלקה, פעם באנו לחלקה,
לנכד, שמה, ובאים שם הרבה כוחות ובעלי דרגות,
אלופי משנה ויותר תת-אלופים.
אני חושב שאפילו בא אלוף הפיקוד, הוא ראה שאני נוסעים לך לחלקה, גם אני רוצה לגזור.
הוא בא וגבר גם כן לילד.
יוסף הצדיק, זכות יוסף הצדיק.
כן.
הנה, אז מה כתוב כאן בפסוק הזה? והיה מדי חודש בחודשו,
ומדי שבת בשבתו
יבואו כל בשר להשתחוות לפני השם.
עכשיו, אנחנו לא יודעים, איננו דבר כזה, אנחנו עולים לרגל מתי?
שלושה רגלים.
אומר השם ישמעאל, הנה מבואר שלעתיד תהיה ראיית פנים באזהרה בשבת, בראש חודש, לפי הפסוק הזה.
וואו,
אני משתדל ללכת בשבת לכותל, עכשיו, הרבה זמן הייתי, וואו.
בשבת לפני שבועיים היה סגור.
הגעתי כמעט עד שער יפו, מישהו כבר בא מהצד השני אמר לי,
לא רוצים שתהיה התקהלות,
משער יפו סגרו את הכניסה לעיר עתיקה.
אז חזרתי לאחוריי, בשבת שעברה לא הייתי פה,
עם התלמידים לא הלכתי, השבת אני נוסע מחוץ לעיר, אז וואו, כבר געגועים,
לכותל, שבת.
אולי משבועות לא הייתי, לא יודע.
אז הוא אומר, יש להתבונן.
מה העניין של ראיית פנים באזהרה?
מילא ראש חודש,
עד מחמת חטא העגל, כן, חטא העגל,
זה היה פגם באיזה דבר, ובגלל חטא העגל אין ראש חודש, אתה יום טוב בשלמות.
זה פגם בראש חודש.
ולכן, אתם יודעים, אומרים, ראש חודש זה כזה חג של אנשים.
כשכתוב שיש נשים לא עושות מלאכה בראש חודש. לא עושות מלאכה, לא ישימו כביסה, לא... זה הלוכה.
זה הלוכה, אני לא יודע בדיוק את כל הדינים,
אבל לא עושות מלאכה.
למה?
כיוון שהם לא היו בחטא העגל,
נתנו להם יום טוב. זה יום טוב של אנשים.
כן?
אתה יודע את זה?
זה, לא, זה איש הלכה, שאם לא, אני חושב בשביל לא תשים כבישה. זה כאילו איזה דברים, לא עושים כבישה, לא יודע, לא...
כאילו איזה מלאכה, לא יודע, לשטוף את הבעיות, להכין אוכל, כן, אבל
יש מלאכות שכמו שעושים בחול המועד, לא יודע, משהו כזה.
אז הוא אומר, מלא,
ראש חודש, בגלל חטא העגל, אין לנו ראש חודש בשלמות,
על כן לעתיד, אחר גמר התיקון, יהיה ראש חודש, כמו שלושה רגלים,
עולים לרגל גם בראש חודש.
אבל שבת, הוא אומר, לא נגרע חס ושלום על שבת. שבת לא נפגמה, אין פגם בשבת,
בשום פעם.
אז מה יקבע פתאום שלעתיד לבוא,
גם כן יעלו לרגל בשבת?
מילא, אתה אומר, עכשיו ראש חודש חסר, לעתיד לבוא, יהיה שלם, נעשה אותו יום טוב.
אבל שבת, שבת קביעה וקיימא, יש ביטוי כזה בכלל, שבת קביעה וקיימא.
בואו נראה, זה מעניין.
אז זהו, הוא מחבר את זה לפרשה, כן, זה לא...
ונראה בהקדם להתבונן בפרשה זו שאמר משה רבנו,
מה שאמרנו קודם, שימון אבני לוי,
המעט מכם כי עבדי לשם אתכם, להקניב אתכם אליו, וביקשתם קם כהונה. אז גם פה הוא אומר, מה זאת תמיה?
כי מי יכפות לשרת לפני מלך הכבוד, אם לא מי שתאם מפתיקות העבודה. אותה שאלה ששאלנו קודם, כן, הוא מביא.
יכול להיות שהבאתי את זה בכוונה, כי ראיתי את אותו עניין, אבל
בצורה אחרת הוא עכשיו מסביר את זה.
אדרבה, הם שתאמו וראו את האור כי טוב,
הם צריכים להיות להוטים אחר דבר זה ביותר.
דווקא הם, בטח יבקשו כהונה.
וואו, זה כל כך...
אני אומר, אני עוצר רגע ואני אומר,
הלימוד,
מה שלמדנו גם קודם,
פעמים אדם רוצה, הוא רוצה להשיג כל מיני דברים.
יש מהלך של הנציב מוולוז'ין,
לא יודע, אסור לי להגיד לך שאני מכניס פה משהו אחר,
אבל זה קשור למה שראינו בפסקה הקודמת.
הנציב מוולוז'ין אומר,
הוא מבדיל בין
שלושה סוגים של אנשים בקורח אוהדתו.
יש את קורח,
יש 250 איש, וידתן באווירם.
הוא אומר, 250 איש היו אנשים צדיקים.
הם היו אנשים צדיקים,
והם רצו להשיג דבקות בהשם שלא בדרכים שציוותה תורה.
הם אמרו, אנחנו, יכול להיות שאם נקטיר תורת, נמות, אבל
וואו, נשיג כזה קרבת אלוקים, שווה לנו.
או אולי השם יראה שאנחנו רוצים כזה דבר, יסלח לנו.
הוא אומר, וזה התורה לא...
אתה לא משיג,
אז אני אומר, זה משהו כזה שאדם אומר, אני רוצה,
אתה תעבוד את השם כמו שהוא רוצה, לא כמו שאתה רוצה.
זה גם העניין. ביקשתם גם כהונה,
אתה, אתה, יש לך דרגה, תשמח בזה.
אדם צריך לשאוב, להתפלל, אבל לא לעשות דברים שהם לא נכונים.
טוב, אז הוא עכשיו אומר כאן, מקור 2, שורה 18.
הוא אומר פה איזה רעיון ששוב, שמעתי אותו המון פעמים ממורי ורבי, הרב יהושע רוזן.
וכשראיתי את זה כאן, שחטא, אני מחפש, כבר שבת קודם אני מחפש, שבוע קודם אני מחפש, מה, מה, מה, אני מדפדף בשם משמואל יום צהר. ראיתי את זה, אמרתי,
זה אני שם בו.
זה מה הרב רוזן אומר כל פעם, מה, בוא נקרא.
אחרי שאתה אומר, על פי מדעית, לא ידעתי שזה שם משמואל, לא ידעתי שזה נועם אלימלך, לא ידעתי, ידעתי הרב רוזן כל פעם אומר לי את זה.
על פי מה שזה בספר נועם אלימייך לפרש,
שכתוב, שומעה באחת מעיניו פטור מן הראייה.
דכתיב ייראה ייראה.
כתוב,
ייראה כל זוכחה לתנאי אשר ייראה. כתוב פעמיים ייראה.
אז למדו מזה חז"ל, אדם שהוא עיוור בעין אחת,
הוא פטור מלעלות לרגל, כי הוא צריך להיראות בשתי עיניו.
צריך להבין, זה פגם רוחני כזה, לא יודע. אבל זה ההלכה.
אז הוא אומר,
כי אדם צריך שיהיה לו שתי עיניים. למה אדם צריך שתי עיניים?
יש לנו אף אחת,
יש לנו ראש אחד.
למה צריך שתי עיניים?
עין אחת, תקשיבו טוב, להסתכל ולהתבונן בגדלות השם יתברך,
והעין השנייה, לראות בשפלות עצמו. בשביל זה יש לך שתי עיניים.
ומי שישומה באחת מעיניו,
היינו שאף שיש לו עין אחת להסתכל בגדלות השם יתברך,
אבל אין לו את העין השנייה להסתכל בשפלות עצמו,
ולא במצוות ראייה.
זה אמר נועם ילימלך, הוא אומר על זה,
ודברי פי חכם חן. אתם רואים את הטפח הזה?
הטפחח,
כל פעם הוא מבין.
טוב, עכשיו, הפלא,
הפלא שלא מזכיר פה את קורח, אני חשבתי שזה מה שהרב רוזניה אומר לי על זה,
מוסיף, זה לא כתוב פה,
זה כתוב, רש"י אומר,
קורח שפיקח היה מראה לשטות זו,
אינו איתתו.
ראה שמואל שיוצא ממנו,
אמר בשבילו אני ניצל.
אז זה היה מה הוא אמר? אינו הייתה תור.
לידם יש שני עיניים. אחד לראות גדול לבורך, הפתור,
וכוח אינו הייתה תור. לא ראה את שכנות עצמו.
זה מה שהיה מוסיף כאן. חשבתי שזה גם כתוב.
בואו נראה.
מקור שלוש, שורה שלוש.
והנה כהן גדול, כל יום הוא אצלו כרגל. וואו.
כהן גדול, זה דרגה,
זה השיא של עם ישראל כזה.
שם אנחנו צריכים כהנים בעבודתם,
ליבים.
כל יום אצלו כרגל.
וכמו שברגל המצווה לבוא ולהשתחוות.
כן, כהן גדול,
הוא שוכל בכל ברכה וברכה, הוא משתחווה, יש שם משתחוויית כזו מיוחדת.
ואני רואה ממשנה תמיד,
ששם הוא כל סדר התמיד שבכל יום, מה שכתוב שם זה כל יום.
ושם,
בזמן שכהן גדול ישתחוות, משמע נמי שכהן גדול אחד ישתחוות כל יום.
ולפי האמור, היה צריך כהן גדול להיות לו שתי עיניים כנ"ל,
להסתכל בגדול את השם יתברך
ולהסתכל בשפלות עצמו.
ומי שאינו יכול להסתכל בשפלות עצמו,
כמו שפטור מן הראייה, נכון? אז הוא לא יכול לעלות לרגל.
גם אי אפשר להיות כהן גדול.
ואבל כמו שאין לו אלא עין אחת,
הוא בעל מומו.
זה מום, אתה לא רואה את שפלות עצמך.
אתה יכול להרוס את העולם.
אדם לא רואה את שפלות עצמו.
תשפיל את עצמו, את המגבלות שלו, תשמע, אתה לא...
ועל כן תמצא בארון הכהן, שהיה בוש תקרבי למזבח.
עד שאמר לו, כן, כתוב,
אומר לו,
משה גש אל המזבח, שהיה משה בוש,
שהיה אהרון בוש מלגש למזבח.
אמר לו,
משה גש, כי לכך נבחרת.
אז הוא מביא פה בשם הארי,
בגלל שאתה מתבייש, לכך נבחרת.
גם מהרב רוזן, לא יודע,
זה היה לי בזה, זה היה סימן טוב.
הרב רוזין, היה מספר,
שרב חיים ולוז'ין,
מי לרב חיים ולוז'ין?
רב חיים מבריסק.
אמרו לו להיות רב בבריסק,
הוא לא כל כך רצה, פחד, זה.
אז הוא אמר לרב שלו,
אבל הרב, אני אראה הוראה, אני מפחד, אני מפחד אורות וזה.
הוא אמר לו, מה אתה רוצה? שמי שלא יראה הוראה יהיה רב?
זאת אומרת, צריך.
צריך מצד אחד, כן, גבורה,
צריך תוקף, רב, צריך לתת לו תוקף גם, יש לו אחריות, יש לו...
אבל במנהבה.
הוא שומע כל אחד, מקשיב לכל אחד.
איך משה כתוב,
ויר בסבלותם,
שהיה יודע להרגיש כל אחד ואחד, כאילו, מסורר בנו.
הנה, רגע. על כן תמצא באהרון, שורה 15,
מקור 3,
שהיה בוש להיקרב אל המזבח. עד שאמר לו משה, למה אתה בוש?
לכך נבחרת.
הוא פירש האריזה, לקח, דווקא משום שאתה בוש.
לכך נבחרת, לכן נבחרת.
והיינו כנ"ל, מפני שיש בו מידה זו של שפלות עצמו, רואה להיות כהן גדול.
וזולת זו אי אפשרה להיות כהן גדול.
והנה מידת הלווים מייבא שיר ודבקות,
ורוצים להיקרב.
אני תמיד מצטט את הבן שלי, ידידיה, השם יקום דמו,
שהכתב ליווה מכתב, כמה פעמים אני אומר לכם את זה.
יסמנו כמה חברים וחשבנו,
מה אנחנו שדרוג של הדור?
אם כל דור זה משהו חדש בעולם,
אז במה אנחנו שדרוג
של ההורים שלנו?
והתשובה שלו הייתה, זה החסידות.
לא רק
ללמוד
תורה וללכת למניין כמו פעם,
אלא לשיר, לנגן,
להכניס חיות בעבודת השם,
שמכניסים את השם לכל דבר בחיים.
כך הוא כתב.
כמו שאומרים פה,
אהבה,
שיר, דבקות, רוצים להיקרב.
ובאמת מצינו שאינם מום פוסל בעלויים ותכתוב,
זאת אשר הלוויים, הוא מראה שניים פוסלים בהם, ואינם,
שנים פוסלים בהם,
שנים. הלוי עד גיל 50 וזהו,
הוא יוצא.
אבל מום לא. כהן לא יכול להיות עם מום.
לוי יכול להיות עם מום.
על כן למעלת הלוויים אינה מזקת להם מידה זו,
ואפילו שומה באחת מעיניו קשר לעבודת לוויים.
לוי יכול להיות,
אבל כהן הוא לא יכול להיות,
שהוא סומא בעין אחת, שלא רואה שיפלו את עצמו.
ועל זה מובן מה שאמר יושב, גם כהונה,
על פי סגנון שאמר זקני,
הסבא של השם משמואל זה הרבי מקוצק.
זקני הקדוש,
זכר צדיק לברכה לחיי העולם הבא מקוץ,
וביקשתם,
אף שאתם מהמבקשים מלכות, גם כהונה,
תחפשי להיות גם שרים?
ואף אנו נאמר ודרכיו וכן, אם אתם מבקשים היפוך מידת אהרון,
שאפילו על שנצטווה,
אהרון שאמרו לה תיגש,
ובוש תקרב,
אתם מבקשים על שנצטוויתם, גם כאונה,
איך תוכלי להיות כהנים?
זה כמו סומה באחד מעיניו.
מעניין שהוא לא אומר את המילים האלה,
וכורח לא ראה שפלו את עצמו.
אולי זה עולה, זה הפשט כאן.
לכן אומר יאובן, טעם הלל ברגלים.
למה יש הלל ברגלים לא בשבת ולא בראש חודש?
ובשס ארחין שבת לא נקרא חג מועד,
ראש חודש לא אסור ממלאכה.
ויש להבין, אם כן שבת וראש חודש יחד,
זה יהיה כאן הלל. כלומר,
מילא בשבת לא אומרים הלל.
מה הוא אומר?
אולי מקבל בראש חודש, לא בראש חודש, לא הלל שלם.
כן, כי אנחנו אומרים הלל.
למה לא שבת לא כמועד, ראש חודש
לא אסור ממלאכה.
אז רואים חצי הלל.
אז הוא אומר, אז אם כשחל שבת וראש חודש ביחד,
אז נגיד הלל שלם, כי יש פה את כל הבחינות.
כנראה זה היה שבת ראש חודש פרשת קורח, ההלסיכה הזאת.
ולפי דרכנו, יש לומר, עניין ההלל הוא הודאה לשם יתברך.
כי הלל והודאה בני בקטחד נינו, הם באים מעניין אחד.
וכמו ארבעה שצריכים להודות שניצלו, מה סכנה, מקור ארבע אני עובר.
כמו כן,
איש המסתכל והמתבונן על השילוט עצמו מפאת מעשיו, אשר לא תובעים, שאין בו מתון, מכף רגל ועד ראש,
לא זרו ולא אוכלו לזור בשמן, כל הפגמים שיש בו כאילו.
אדם צריך להרגיש את זה, והיה ראוי להיות מוטל באשפה,
שחי ומוח על עובר,
אף על פי כן יושב בלחמיו.
מושיט לו יד.
אנחנו רואים, אהבת עולם אבתנו ה' וכן רצית בנו.
אדם שמרגיש את ההרגשה הזאת, מיד מתמלא לידיו על אלה שמתברך.
בואו נראה, הוא בונה את המהלך, כן, של שבת וראש חודש.
עכשיו הוא מביא בשם אביו, אביו זה היה אבננזר,
מעניין,
אבננזר, הוא אמר בשם רבו הקדוש מהרים מגור,
הרים מגור, רבי יצחק
מרדכי מגור, רבי ערים, חידושי ערים,
רבי יצחק מרדכי, איך שקוראים לו,
הוא היה הראשון של גור, הסבא של השפת אמת,
חידושי ערים, החטפה של השפת אמת.
אז אבנינזר למד אצלו, מעניין?
בשבת צריך להיות כאילו כל מלאכתך עשויה.
היינו אפילו בנייני שמיים.
כבר דיברנו בזה באריכות.
ומובן שבשבת אין להסתכל בשפלות עצמו כלל,
אלא יהיה רק בעונג ורצון. כלומר, בשבת זה לא עבודה.
כל הזמן אתה בעבודה הזו, ואתה מרגיש שפלות עצמך, ואתה וזה.
שבת?
מעין עולם הבא.
תהיה, תהיה מקום אחר, תהיה גבוה.
ולא יסקור מצבו, ולא יתמרמר, אסור, כי אסור לבכות, אסור...
תלוי על מה, לא יודע. אני מאז שהבן שלי נהרג, אני כמעט כל שבת בוכן.
פתאום איזה,
בכותל,
או,
מוסר בכותל צמוד, תמיד במוסף,
לא משנה איפה אני עומד, בכותל, במוסף אני נצמד לקיר.
אני מצחק קצת מהמניין שלי, אני שומע אותם בערך, זה היה הכל שם מניין אחד גדול.
שפחי כמיים ליבך, לא אחר פני השם.
פתאום מתעורר לי איזה רגש.
לא יודע, אין שליטה על זה, לא יודע אם זה...
זה לא בכי של כאב, לא יודע, זה בכי מתאר כזה.
בשבת לראשונה, שבכלל, בשבתות הראשונות,
אין מה לדבר.
ידידיה נהרג ביום שישי, והלוויה הייתה במוצאי שבת.
כשהתפללנו בליל שבת, התפללנו, תפילה ראשונה,
בגלל שידענו שידידיה נהרג.
מה, לא יכולתי לעמוד שם בכלל.
וכאילו, אני חושב שאז הבנתי שאין, זה, אין שליטה על זה. כאילו, זה לא...
כי מה?
בשבת לא.
שבת לא פותרת את זה.
ככה היה לי מי שאמרו לי.
מוצא שבת, כבר לא יכולתי לעשות הבדלה
לפני הקבורה. אז מישהו עשה לנו הבדלה.
היה, סיפרתי שבוע שעבר כאן בשיעור הזה,
שבת שלח לך לפני שנה,
היינו באיזה מלון כאן בירושלים, להורי הנופלים, עשו שבת,
יש מדי פעם כל מיני שבתות, כל מיני ארגונים עושים שבתות.
אנחנו בשבת פה ברמדה,
ובא איזה רב אחד, רב מחוץ לארץ, הוא קשור שם לאלה שתרמו את השבת, וזה, נתנו לו להגיד כמה מילים.
אז הוא אמר, פרסת סחרחה,
כתוב שבני ישראל בכו, שמעו, לא רוצים להיכנס לארץ, בכו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם עשיתם בחייה לחינם?
סתם בחיתם?
אין לכם בחייה לדורות.
כל שתי בית המקדש, תשעה באב, נחרבו ביום הזה.
אז הרב הזה אמר, אז שם היה בחייה לחינם.
אבל מה שאתם בוכים, אומרים לנוכלים,
זה לא בחייה לחינם.
זו בחייה שהיא מרוממת, מקדשת,
מחזקת את עם ישראל, הבחייה הזאת היא לא לחינם.
ואני לקחתי את זה מאז, הייתי כל פעם מדבר פה, שם.
יצא לי כמה, במיוחד מורות,
מורים, גננות, פעם נתתי שיחה לכל הגננות של ירושלים,
ובין הזמנים, כמה הם בכו שם, דיברתי על ידידיה וזה, מה זה, חילקו שם טישויים לקהל.
ראיתי אותם בוכות, אמרתי, הבכייה שלכם, זה מצטרף לזכויות של עם ישראל.
אז אני חושב שגם מה שאנחנו,
מתוך תפילה, פתאום אני בוכה, אני לא חושב שזה משהו שעל זה נאמר, אסור לבכות בשבת.
זה לא צער, זה מין רגש כזה של געגוע של אי אפשר להסביר את זה.
כל פנים, בשבת אל תהיה בצער, אומר השם משמואן.
לא יתמרמר על המסוק. אם אתה עכשיו איזה חשבון, אוי לי,
איפה אני, חטאתי, עוויתי, פשעתי,
או אני יודע למה אני כזה מסכן, זה לא, זה לא חשבון של שבת,
כן?
יהיה רק בעונג ורצון, לא יזכור מצבו, לא יתמרמר על עצמו כלל.
בהוזמן שכל אסירי המלך משתקחים בו נייחא.
האסירים מקבלים מנוחה, עושים נחים.
כמו שאומרים בזמירות
של שבת, צבחין
אף אקטין בטלים ושביתין.
אין צבחות ואין זהו.
אקטין זה גם כאב.
על כן אין שייך בו כלל הלל,
כי יש רק עונג.
ויש להעמיץ זאת בכוונת הגמרא בשבת לא יקרי מועד,
כי מועד הוא לשון התוודות עליונים ותחתונים,
ובחינת האדם הוא הסתכלות בשני עיניים, כנ"ל. בשבת, ויום הזה נשמטה,
ורק עונג, אין בו הסתכלות בשבילות עצמו.
אין, אין נתת את זה בכלל.
על כן לא נקרא מועד.
ראש חודש נקרא מועד,
אבל לא נאסר בעשור מלאכיו, ואינו מופנה כל כך להרגיש טעם,
מתיקות, קרבת אלוקים, שיהלל וישבח על זה.
עכשיו, שבת וראש חודש, גם שבאותו יחד,
אין בו הסתכלות.
וכן, זה יש לומר, בעלייה רגלים להשתחוות.
עליית רגלים צריך שני עיניים.
אין זמן בשבת. ועוד מעורר עצב ולב איש להיות שם על ליבו מה שקוראים רע לעצמו,
וכתיב ברכת
השם מתעשיר,
ולא יוסיף עצב. לא ייתכן שיתחייב לעשות מחמת השבת לבארס עבר השבת.
מכל מקום שחל יום טוב בשבת,
יום טוב בשבת, כן אומרים הלל.
וכמו כן העלייה וההשתחוויה במקור חמש.
עושים בשבת עלייה לרגל והשתחוויה כשזה חל חג בשבת,
אבל אתה קורבן למחר. מאחר שאין חיובה מצד השבת,
לא ייתכן שהשבת שהושלמתא דקולה ייגרר המצווה.
שבת וראש חודש
שבא לחייבו גם מכוח שבת, מה ששבת לבדו לא ייתכן לחייבו,
אלא לעתיד, שיהיה התיקון נגמר,
ורוח הטומאה יעביר השם מן הארץ,
ובשריף יכתוב שעתידה כנסת ישראל לומר וברכו,
הרי די כימין,
אמר לך ברוך הוא הרנימה אבירם,
עומד לפני אבונו שלם, אני רואה מקומות שקלקלתי ובושתי,
והיא עושה תיקון,
אומר לה הרנימה אבירם, כל המאמר שלא יזכר עוד שם מעשה לא טוב,
הוא מובן שההסתכלות בשפלות עצמו,
יש כבר מצב שההסתכלות בשפלות עצמו לא אומרת לו עצם,
אלא הוא מבין שזה הדרגה שלו,
אני צריך לדעת שאני מה אני,
ואני לא,
זה לא,
לפעמים אדם מסתכל בשפלות עצמו, זה קוראים לו צער.
הוא אומר, זה לעתיד לבוא, זה לא גורם לו צעד לא רע.
כל עוד שיבין שהוא בריאה קטנה, שפלה יותר,
תגדל אצלו אהבה בצמאון, השם יתברך.
זה הפוך.
תביא לי מוסר אביך רגע פה, מוסר אביך.
ספר אחד עם כמה ספרים.
כן, הוא אומר ככה,
באמת, אדם מסתכל על שפרות עצמו, זה מביא לו קצת דיכאון,
זה מביא לו קצת דכדוך,
אבל לעתיד לבוא,
ההסתכלות בשפרות עצמו, זה לא מביא לו דיכאון.
הוא אומר, למרות שאני כזה קטן, למרות שאני כזה שפל,
והשם גם מזכה אותי,
ואני אדרבא, אני רוצה להידבק בהשם.
הרב מוסר אביך כותב את זה,
ספר מוסר אביך,
באתי למרכז הרב, היה לי איזה חבר,
למדנו בישיבה תיכונית,
והוא היה במרכז הרב, באתי, אמרתי לו, בוא נלמד, איזה ספר? מוסר אביך.
הוא לימד אותי מוסר אביך.
פעמיים עברנו על הספר הזה,
זה מקביל עם סייעת ישרים,
באורו של הרב קוק.
והיה איזה משפט, כל הזמן הייתי אחר כך מצטט את זה ומשתמש בזה.
למה אני לא מוצא?
כי זה לא הצילום של הספר שלה. אין אתה קטן לזה?
אה?
הנה, אתה לומד, יש לך צילום של זה, אתה לא...
זה הוצאה אחרת. וואי, וואי, תהיה בריא.
עכשיו אין לי תירוץ לא למצוא.
לא, אני יודע, זה עמוד סוד, אתה יודע, אפילו אני זוכר עכשיו.
אמרתי, אמרתי להם, איזה סוד גיליתי בעמוד סוד ברב. עכשיו אני זוכר, כתבתי את זה פעם בחבר'ה שלי, לפני שלושים שנה.
הנה, עמוד סוד.
אתה מבין מה זה צילום? זה צילום, זה אתה קורא,
תהיה באותו ספר.
גם ראו את התשובה, אז אני יודע אם הניקוד שם, אז אני אומר, מונח.
אחתך את זה, ראו את התשובה, אני לא אמצא.
אומר הרב,
הרב מדבר על, יש מידות מצרניות, מה קורה עם מצרניות?
כמו זווית מצרנית, כן?
נכון? אם איך זה,
זה יהיה זווית חדה,
אז הזווית הזאת היא כהה, נכון?
יש זוויות מצרניות. הוא אומר, יש גם מידות מצרניות,
שהן קרובות זה לזה. הוא אומר, עצבות והענווה הן מידות מצרניות.
בעצבות,
מתי אדם עצוב, הוא אומר?
אחרי שאדם מחליט, זה מוסר אביך עמוד סוד, כן? ס"ד.
"עצבות לא תבוא, כי אם אחרי החליטו יהיה ערכו אישי מרומם,
והוא ראוי לגדולות,
ולמורת רוחו הוא מוצא בעצמו חסרונות ומחסורים שלא כראוי,
ובוודאי זה מדליב לב הנפש.
על הענווה באה
אחרי ידיעתו שאין עניינו בעצמו ראוי אל שום גדולה.
וכל גדולה בטובו שתגאהו ייחס לה' יתברך עליו.
ברוך השם,
בכלל לא ראוי לזה.
תודה להשם על מה שאני מקווה שיש לי,
שאני מכון מעט, שאני לומד תורה.
אז יהיה שפל בעיניו,
ונגרע בערכו, אבל עצב לא ידע.
תראו, זה ממש מומר פה, שבת ועתיד לעבור,
זה שפלות, השפלות לא תביא עצב.
אלא זה ההבנה הזאת,
שלמרות שאני קטן, למרות שאני זה,
השם נותן לי דברים כאלה טובים, ישמח ומתנה את חלקו,
ויזדרז לקנות עוד הרבה מעלות.
כשהוא רואה שלמרות שהוא לא ראוי,
מה שהם זיכה אותו,
אז הוא אומר, ודאי, אני אזכה לעוד דברים.
אז זה לא בא מתוך צער.
השפלות גורמת לשמחה.
הנה, למרות שאני שפל וקטן, תראה מה זכיתי,
אני בטח אזכה לעוד דברים.
דן, נווה.
אז זהו, אני מסיים פה.
שורה, מקור חמש. אדרבה, כל עוד שיבין שהוא בריאה קטנה, שפלה,
יותר תגדל אצל הבבא צמאון השם יתברך.
אז יהיה גם בשבת זמן הסתכלות בשתי עיניים,
על כן גם לעתיד לבוא, שבת תהיה עליית רגלים כמו בראש חודש ובחגים.
כי רק כשיש מצב של שני עיניים,
ביחד, בדרך כלל שבת, אין הסתכלות שבדבר, כי זה גורם עצב,
זה גורם עצבות, כן?
לעתיד לבוא,
ההסתכלות בשפלות עצמו, היא תהיה מדרגה אחרת.
היא תהיה כזו, כמו שהסברנו, מסר אביך,
שהוא רואה, אני שפל, אני זאב, תודה להשם, מה שאני זוכה.
מי אני בכלל שאני...
גם אני אומר, רב אליהו, מי אני שאני בכלל יושב פה במלאבר אתכם תורה?
תודה להשם. אדם פשוט בשכונת שפירא בתל אביב.
מספר פה את הילדים מאיפה גדלתם, מאיפה באתי.
שם זיכרתם.
כל יום אני מודה להשם על החסד הזה.
לא,
באמת אין ליום.
אז כשיהיה
מדרגה זאת,
כן שפלו את עצמו בשבת,
שהיא לא מביאה עצב,
אז יהיה את שתי העיניים,
גם של גדלות ישראל, גם של ראייה שפלו את עצמו,
אז גם בשבת יהיה מצב של ראייה שאפשר לעלות לרגל. זה עושה פה מהלך שלם להסביר את העניין הזה. בסדר? ולמדנו פה,
כמה דברים חשובים בעבודת השם.
יש פה בשל זערה, בואו נראה את שבע מהר,
ולעמוד, הוא אומר להם, השם בחר בכם, לעמוד לפני העדה לשרתם.
לשיר על הדוכן.
הלוויים שרים.
ויש להבין למה נקרא השיר על הדוכן עמידה לפני העדה.
לעמוד לפני העדה.
כי לא לכבוד העדה היה השיר, לפני מיליון החיים הקדוש ברוך הוא.
ונראה, הוא אומר, שהלוויים היו אמצעים.
הרבה רואים בספרי חסידות, כתבתי את זה גם השבת רובה.
בהבא באמונם.
כל הזמן יש במציאות דרגות,
וכל דרגה היא אמצעי לדרגה.
אמצעי זה כאילו מקשר, שאתה יכול לעבור מפה לפה.
אתה יכול לדבר.
הלוויים הם היו אמצעים בין
קצורחו וישראל, כן?
כי, כלומר, יש משהו שזה מאוד גבוה,
והמדרגה למטה היא מאוד נמוכה,
אז אין חיבור.
צריך אמצעי שיחבר בין, כן?
עוד
מדרגה אמצעית כזו,
בינונית.
אז הוא אומר,
הלווים היו אמצעים, והייתה עבודתם להגביה את ישראל ולקשר אותם באהבה ברבשי שלב עטייה באווים שבשמיים.
היינו על ידי שיו ישראל מחוברים אל הלווים,
במה שכל מחיית הלווים הייתה על ישראל, אולי האוכל, מה שמביאים להם במעשרות וכל זה,
ונחשבים מקבלים מישראל,
ובמה שהיו הלווים מתדפקים עצמם באהבה ושיר,
העלו את ישראל עימם.
על כן השיר שהיה לפני השם,
לא לפני הבשר ודם, החמד זה עצמו היה לתועלת נמל ישראל. לכן, לעמוד לפני העדה,
הם בשיר שלהם, הם מחברים את העדה לקדוש ברוך הוא. וזה עצמו עניין מעניין, הוא אומר, להגביל פני רבו בזמנים המקודשים.
למה אדם צריך להגביל פני רבו ברגל?
וגם חודש ושבת,
כי זה אמצעי, מחבר אותך בין הרב,
החסידות, הרבי, הוא מחבר אותך באמצעי ביניך לקדוש ברוך הוא.
אבל רציתי פה להראות לכם משהו על הלוויים.
יש משהו מדהים של הרב זצאלי, כל דבר זה מדהים.
הנה, פתחתי את זה בדיוק.
הרב נותן פה איזה תיאור,
כשאנו מקיימים מצוות תרומות ומעשרות,
גם בשעה שאין לנו את כל היסודות הממשיים,
היום כן,
לא כהן בעבודתו, לבדוכנו,
הרב רואה
כאילו עכשיו בבית המקדש.
החזון מתייצב לפנינו,
ואנחנו מתמלאים רוח שירה רוממה,
הנה המקדש על מכונו,
הנה אנחנו נוסעים ברימה לאומות ארץ חמדתנו,
באים ברוח מלא חופש אמיתי אל הגורן והיקב,
וליבנו שמח על טוב ארץ חמדה.
הרב מתאר כזה תיאור של עתיד לא בו כזה.
והנה לפנינו מפיעים הכהנים, אנשי קודש, משרתי מקדש,
ליבם מלא אהבה וחסד, רוח הקודש הפוך על פניהם.
אנחנו זוכרים את כל רוממות רגשי הקודש שמילאו בעת שראינו את פניהם
בעלי על הרגל.
בראותנו אותם בעומדם לשרת בתוך מקדש גאונות.
כמה נדרים נעימים לנו.
ועתה עכשיו, אנחנו, הגורן שלנו מלאה ברכת השם,
ואנחנו מאושרנים לתת להם את תרומתם בשמחה.
עכשיו,
הנה הלוויים,
אלה הטובים והענוגים אשר מילאו את לבבנו בנועם זמרתם
כשעלינו לרגל.
בניהם הצוהלים והדינים מסקיעים לנו את זמרתם קודש,
ואנחנו מתאדנים בנכלה הדנים, ונותנים להם בלב שמח את המעשר.
כאילו הרב רואה חזון כזה, כן?
הנה הכהנים שראינו אותם בחג.
אורות עמוד נ"ח,
אורות התחייה, פרק ה'.
הרב רואה את החזון נגד עיניו.
והוא מסיים,
כאילו נפרד מהם, ועוד נתראה בהר ה' במועד הקרוב, נתראות.
והוא מהר ללו אבינו רואה את כהני ה' ולוויה ועבודת קדושם זמרם,
אשרם שככה לו.
עשרה ימים של השם אלוקיו.
אז לא כאן שהלוויים הם מחברים,
הרב חי את החיבור, הוא חייב את ה...
שלום רב לכם.
שלום רב לכם.
