אנחנו לומדים את מאמר המחשבות או מאמר הפחד?
אז אנחנו במחשבות, נכון?
כן, כן, כן, כן.
נכון. אז אנחנו במאמר המחשבות.
התחלנו אותו?
קדימה.
המחשבות הרוחניות מתחלקות ביחוסן לחלוקת עמים בשלושה חלקים כוללים.
לא סיימנו?
אז זהו.
אז גם לי,
הדפים, החזרתי אותם. טוב, לא משנה.
לא משנה, עזוב,
לא נשגע לך.
אנחנו במאמר הפחד,
באמת יש לי פה איזושהי אוזנייה, לכן התפלאתי שאמרת שסיימנו.
כן, הסברנו שבגלל שעם ישראל,
הוא,
בעצם ההסתכלות שלו היא מאוד מאוד עמוקה,
אז ככל שבן אדם חושב יותר עמוק
וצופל יותר מרחוק, אז בעצם העלילות לפחד היא יותר גדולה.
אם אני לא יודע, כמו שלושת תקופים,
לא שומעים, לא רואים, לא זה, נכון?
אז אני פוחד פחות.
או, דניאל.
אבל אם אני יותר יודע,
אז אמרנו, מוסיף דעת, מוסיף מכאוב,
אבל גם מוסיף דעת,
מוסיף אולי גם פחד, בגלל שאני מודע לעוד ועוד מערכות שהאדם הפשוט לא שם לב אליהן.
ובגלל ידיעת יתר הזאת, אני עכשיו כאילו חושב על עוד דברים ועוד דברים.
אתם מפעילים אותי, אתם מבינים מה אני אומר?
אה, ברוך הבא.
כן,
אז בואו נקרא, לפי דעתי הגענו פה להצלה יותר נכבדה לעמנו.
זה מה ש...
אתה יודע, זה יוצאת הפסקה השלישית בעמוד קל"ז אצלי, אצלכם זה עמוד אחר.
הצלה יותר נכבדה לעמנו, רואים אותי?
רואים חברים?
יפה.
אז עוד פעם אני אומר,
בעצם הוא אמר שהפחד הגדול ביותר זה שאני לא מודע למה שעובר עליי,
ואז אמר בעצם העלילות לפחד היותר גדול נמצאת אצל עם ישראל בגלל שהוא מאוד מאוד מודע.
ואז הוא אומר, טוב, אז מה עושים עם זה?
מה עושים עם העובדה שעם ישראל הוא כל כך רוחני וכל כך יודע
וליצור מציאות כזאת שהוא לא יותר מדי פוחד, בסדר?
קראנו במידות הראייה ואמרנו שבעצם כתוב כל העולם הוא גשר צבא העיקר לא להתפחד כלל. אמרנו שככל שאתה תמיד פחד אתה יותר נופל במה שאתה פוחד. זוכרים?
שקראנו את זה פעם שערועה.
אז ברשותכם, אנחנו נמצאים בפסקה אחת, שתיים, שלוש, הפסקה הרביעית
במאמר ההצלה היותר נכבדה. רואים אותי?
מילים ההצלה היותר נכבדה, אולי אצלכם זה לא מחולק בצורה ככה.
איך, איך?
אפשר רגע לקבל ספר כמו שלכם? אז ככה אני יכול לראות,
לכוון אתכם, סליחה.
עמוד ק"כ אצלכם,
ותסתכלו בבקשה.
לא מחילה.
לא, לא לקראת הסוף.
זה מאוד, רק שנייה אחת, סליחה, כן,
תהפכו את העמוד, עמוד קי"ט,
השורה האחרונה, ההצלה היא יותר. רואים, נכון?
מילה רביעית.
פשוט אצלי העימוד הוא שונה.
אמרנו, אני קורא לפני כן איזה קטע מסוים,
אמנם הוא צריך לעולם להרחיב את גבול הדעה שלו עד אין קטע, לעם ישראל, בלב אמיץ, בלא יראה, בלא מגור ופחד כלל.
הפחד, השורה האחרונה,
הפחד מחמת המציק אשר קונה להשחית השפיל את הנפש הכללית של עם זה,
העזו בגבורה, עוד רגע אני אגיד להגיע לאיפה שכוונתי לפיהם,
עד שנעשה מלא מגור ופחד מכל מחשבה ורעיון,
ומעילה מכל חפץ פועל ומעשה גדול וכולל.
כאילו מה קרה לנו בגלות?
ומפני שעיקר יסוד גבורתו הוא עוז האלוקים,
על כן בחלישות הרוחנית שלו נעשה חלש ורף יד מאוד.
עד כאן הגענו בפעם שעברה, בסדר?
אנחנו, החוסן שלנו הוא בזה שאנחנו נשענים על הקדוש ברוך הוא.
ברגע שיצאנו לגלות,
הקשר בינינו לבין הקדוש ברוך הוא נוצר איזשהו סוג של רפיון, ממילא צף יותר פחד.
מה עושים?
ההצלה היותר נכבדה אצלכם בשורה האחרונה בעמוד קי"ט,
נכון?
ההצלה היותר נכבדה לעמנו לעת כזאת היא הסרת הפחד הדמיוני הרוחני מתוך הלב
להראותו ברור כשמש. נכון שאני לוקח משהו,
אני שם אותו בשמש,
אני רואה בדיוק איפה הוא עומד.
אתה מוצא לך גם גדג',
לא כל כך.
איזה ס... לא, זה כן, תביא, תביא, תביא, תביא מהר. מה, מה, מה, מה, מה?
הנה, בוא, יושב אולי כבר גם יותר קרוב, ככה אני...
בוא, אני לכבודך, אנחנו נסדר את זה.
יפה, פה זה המחשבות.
ולפני כן פחד.
אתה פותח פה, יפה.
ההצלה יותר נכבדה, בבקשה, ידידי.
עכשיו כאן כל הקהל ראה מי זה חכם גדג',
כל הקהל אשר בבית.
ההצלה היותר נכבדה לעמנו לעת כזאת,
היא, מה אנחנו אמורים לעשות עם הפחדים שלנו?
דרך אגב, זה מאוד רלוונטי גם לעכשיו.
נמצאים במלחמה,
כן, אנשים מאוד מאוד פוחדים,
כאילו אתה ניזון מהתקשורת,
אני, אין לי טלוויזיה בבית, אבל מי שיש לו טלוויזיה בבית, משהו כזה, וואו, כל היום טוחנים לו את הראש,
עוד מעט יהיה ככה, וזה, ובסוף,
סליחה, התגלה שכל האחמיניג'ידת הדתי, ואיך קוראים לו, ונחמינאי,
וזה, זה כולו, זה היה, אוף, נפטר, לא?
לפני כמה שנים.
בקיצור,
מתגלה שזה בגלל של קלפים, זה כל, סתם, שטויות, זו פיקציה, כאילו, בסדר?
הפחד הוא מאוד מאוד דמיוני,
הוא מאוד דמיוני.
אומרים שכל הרשעה כי השם תכלה, אבל גם פחד זה אותו דבר.
כאילו, אני, איך אני יוצר אצלך פחד? אני יוצר אצלך איזה חוסר ודאות כזאתי.
יש כזה מדוחות עשן בטנק.
נגיד, אני רוצה להראות, נתתי את הדוגמה הזאתי.
אני רוצה עכשיו להפחיד אתכם,
אז אני מפוצץ מדוחות עשן,
ואז יש לי בשר הכל טנק אחד, ואני עובר ממקום למקום, ואז אתה בטוח שיש לפניך גדוד של טנקים.
בסוף מתברר שיש שם רק אחד, ככה היה עם קהלני,
עמק הבכה.
אנחנו ממש עכשיו באמת מתחילים, כי כבר עשינו פה איזה חזורס.
קי"ט, כבודו?
קי"ט.
אה, יפה מאוד.
ההצלה היותר נכבדה לעמנו. אני רוצה לומר שהדברים ממש הם רלוונטיים גם להיום,
לרגעים האלה ממש.
יש פחד מהבלתי נודע.
אולי יש להם פגזים,
אולי האורניום בפורדור, או איך שקוראים לזה,
נמצא שם, לא נמצא, שנקבר שם, מה קרה שם?
טוב.
מה צריך לעשות?
ההצלה היותר נכבדה לעמנו לעת כזאת,
היא הסרת הפחד הדמיוני הרוחני מתוך הלב. רוב הבלאגן שלנו זה הדמיוינס.
כאילו אנחנו כבר מעמידים איזה הר כזה מולנו,
משהו בלתי פתיר.
מה צריך לעשות?
להראותו ברור כשמש. כלומר, אני לוקח משהו,
כשאני שם משהו מול השמש, אני בדיוק יודע את הגודל שלו.
בסדר?
לאמת את זה,
גם במובן הכללי של כל עם ישראל וגם במובן הפרטי.
דיברנו על זה קצת בפעם שעברה.
יש עניין לעבור דרך הפחד.
מה עושים פסיכולוגים? אני לא פסיכולוג גדול.
הבן אדם עכשיו מאוד מאוד פוחד. הוא אומר, טוב, ממה אתה פוחד?
בוא נחשוב על הדבר הכי קשה שיכול לקרות לך, בסוף אתה אומר,
טוב, אז אם ככה,
אז אין באמת ממה לפחות, אפשר לסדר את זה. אתם מבינים?
רוב הבלגן הוא נעשה מהדמיונס.
יש לי עכבר, עושים אותו הר,
ואז אני בטוח שאני לא אוכל להתגבר עליו, אבל אם אתה לוקח את ההר הזה, מגמד אותו עוד פעם לגודל של עכבר,
אתה מבין מול מה אתה עומד?
שאין לו כלל וכלל ממה לפחד.
יפחדו העמים המתהללים באלילים, הם צריכים לפחד.
שלא יישבר כוחם הכללי הדמיוני שפעל על הסכמתם הקיבוצית. כלומר,
מה גרם להם להתקבץ אחד עם השני, כל עובדי האלילים?
איזו אמונה כזאתי, כוזבית כזאתי, איזה אל התמוז, או אל השמש,
או אל המים,
או אל הרוח,
וזה מה שקיבץ אותם ביחד.
הוא אומר, מי שאמור הכי פחות לפחות זה אנחנו, הם אלה שאמורים לפחות ואנחנו אמורים שלא לפחות. בואו נראה איך הוא מנתח את זה.
יפחדו מאור האמת והיושר
כל ממלכות הרשע,
שהתכלית החובקת כל שאיפותיהם הוא אגרוף זדון ועיוות משפט.
הם חיים בשקר.
שאור המחשבה הטהורה של עם ישראל,
כשהיא מתגברת,
הוא מראה את ניבולו. זה ממש דברים רלוונטיים לעכשיו.
בא עם ישראל,
ומציב מראה מול כל העולם. הוא אומר, חבר'ה,
בואו נבין לרגע. כן, ביבי כבר זוהק איזה שנים, אז חשבו שהוא מז'נון, כאילו,
שמעתי שהוא טוען שהוא מדבר על זה כבר 40 שנה,
על ראש הנחש, על האיראנים, על האיום האיראני. הוא אומר, לא זנחתי את זה עשרות שנים.
ועכשיו בעצם העם שלנו
עומד כשליח של כל העולם.
הוא אומר, חבר'ה, בואו נבהיר מי רשע ומי טוב,
ובואו נראה שבאמת אין מה לפחות, אם נחשבו נשבור את ראש הנחש, נגמר הסיפור.
עכשיו צריך לצרצח את הכפתורים, לקנות חליפות,
והנה המשיח מגיע.
גדש, קנית חליפה?
יפה מאוד.
הלאה.
יש לנו חמש ברכות שצריך לברך מתי שהמשיח מגיע,
צריך ללמוד אותן בעל פה.
זה בלי נדר, אנחנו נכין אותן.
יש לך את הברכות, כבודו?
זה, קדימה.
חליפה יש לך?
מה, חתונה?
הלאה, קדימה.
אה, גם בחליפה לא היה, אז עכשיו, שבעזרת השם משהו כזה,
אני לא שומע, אני מאשר יום.
טוב,
יפחדו מאור האמת והיושר וכל ממלכות הרשע, שהתכלית החובקת כל שאיפותיהם,
הוא אגרוף זדון ועיוות משפט.
שאור המחשבה הטהורה של מי של עם ישראל,
כשהיא מתגברת, הוא מראה את ניבולו,
וממילא מתנתקים המאסרים הכלליים,
והחוזק העממי יוכל לנפול ולהתמוטט.
כן, כאילו, פתאום מגלים שהכל זה פיקציה, זה הכל שטויות,
כאילו, מה שגרם להם להתאחד,
והם מתפרקים.
אבל למה יראה ישראל?
זה אומות העולם צריכים לראה. למה אתה, עם ישראל, נראה למה אתה צריך לראה?
זה העם שהמאור היותר עליון של המחשבה היותר טהורה ויותר רוממה הוא עוזו וחוסנו.
שהצדק היותר טהור ויותר זך הוא הודו והדרו.
כן,
שאנחנו עוד בתחילת הכוננות העם, שהיינו בודדים, נכון? ספר בראשית זה ספר יחידים.
ספר שמות זה ספר של עם.
אברהם אבינו קוראים לו אברהם העברי גם בגלל שהוא היה יהודי,
וגם בעיקר בגלל שכל העולם מעבר מזה,
והוא עומד מעבר מזה. זאת אומרת, שכולם היו עובדי אלילים, והיו שטופי זימה,
וחסרי מוסר, ועבדות, וזה, בא אברהם אבינו ומציב משהו אחר.
בן אדם אחד.
מונותאיסט, כאילו מאמין באל אחד, כולם עובדי אלילים, וואו, יחידי שזה, נכון, הבת שלו
הולכת, כן, ואחרי זה עם לבן,
נכון, לוקחת את הפסילים,
נכון?
כסחת אותם.
הלאה.
בכל מקרה, הצדק היותר טהוב ויותר זך הוא עודו והדרו, תקוותו וחפצו, כן, התורה ניתנת לנו לפני אלפי שנים,
בשעה שמי בכלל דיבר על יחס לגר, יתום,
אלמנה,
עבד.
בואו ניקח עבד.
עבד, העולם לפני 200 שנה ויותר,
עבדים זה היה דבר של מה בכך, יש עוד עולם שלישי שיש שם עבדות,
בסדר?
אנחנו, מה היחס שלנו לעבד?
היחס שלנו לעבד, שאם יש לי עכשיו אבותו,
אבותו זה הכרית שלי והשמיכה שלי, יש לי כרית ושמיכה.
בא לי עבד, עבד עברי, שהוא גנב,
ולא היה לו מה להחזיר לי.
וגם אין לו, ואין לו, גם חפצים, אין לו, אה... איך?
רכוש, שהוא יכול לשלם בעבור הגניבה.
אז אומרים, טוב, אם אין לו לא את זה ולא את זה, מה הוא עושה? נמכר בגניבתו. כלומר, הוא הופך להיות עבד שלי.
עכשיו, העולם השלישי, או העולם הקדמו, נגיד, יאנלה, סוף סוף יש לי עבד.
קדימה, להתעמר בו.
אנחנו עוברים ביהדות עוד לפני אלפי שנים, אומרת לנו התורה,
קח את העבד,
תעביר לו סדרת חינוך.
הוא יחיה אצלך בבית.
יש לך כרית אחת?
תן את הכרית.
הוא גם גנב לי וגם נתן לו את הכרית, כן, תיתן לו את הכרית, כי המגמה היא לתקן אותו.
עולם שבו יש בתי כלא שלא קיים ביהדות, יש לנו עיר מקלט, זה לא אותו דבר,
עיר מקלט זה כדי שלא ירצחו את הרוצח בשגגה, נכון?
לא יהרגו אותו, הגואל אדם.
אין בתי כלא בתורה,
אין עסקות טיעון בתורה, כן?
באו אליהם, בן אדם אמרו שהוא גם אנס, גם גנב,
גם שודד ים וגם, לא יודע, אז זה,
בסוף אומרים לו, טוב, אתה יודע מה, תודה שאתה רק שודד ים ואנחנו נשחרר אותך, או נותן לך ארבע שנים במקום חמש עשרה.
אין כזה דבר.
ביהדות ייקוב הדין את ההר.
זאת אומרת, לפני אלפי שנים
בא אברהם אבינו כנגד כל העולם ומציב את המראה של הטהרה והקדושה
והיושר, היושרה, בסדר?
הגנב, במקום להכניס אותו לבית כלא,
ולהרחיק את הדבר ממך, הרי זה מה שעושים, מה זה בתי כלא?
אני לא רוצה שזה יהיה לידי,
שם אותו באיזשהו מקום סגור, מלא קונצרטינות מסביב, עכשיו הוא לא יזיק לי.
אבל האם תיקנת את הבן אדם?
לא.
נכנסת אותו שודד קטן,
הוא מקסימום יצא שודד יותר גדול, כי הוא יכיר שם עוד...
כן, יכיר חבר'ה יותר עסיסיים, לא פראיירים, גונבים כמו שצריך, לא גנבי צעצוע.
זה העולם הקדמון, וגם העולם של היום לצערנו, העולם המודרני.
אנשים שהם גנבים בצווארון לבן.
אבל התורה באה ואומרת, לא, אדרבה, אתה צריך לתקן.
צריך לתקן את הבן אדם.
אז לעם כזה שמביא כזו בשורה לעולם,
כן, היו איזה חוקי חמורבי כאלה וזה, אבל החוקים של התורה הם חוקים הרבה יותר אצילים והרבה יותר גדולים. אין לך מה לפחד, בסדר? אנחנו אוחזים באמת.
אהלן, נמשיך.
הוא צריך רק לעלות, כן, אותו עם שלנו,
הוא צריך רק לעלות, רק להשכיל יותר ויותר,
במה שכבר קבוע וצבור בפנימיות עצמותו. הקדוש ברוך הוא ברא לנו די.אן.איי כזה שאנחנו והתורה חד הם.
וממילא אנחנו יכולים לחיות על פי חוקי התורה, ואנחנו רק הולכים ומתעלים ודבקים באמת,
ממילא אין לנו מה לפחוד.
בדיוק בשיעור הקודם, שהיינו פה למעלה,
דיברנו על זה שאם יש דין למטה,
אין דין למעלה.
אם אנחנו עם שדבק בתורה,
ויש לנו אורחות חיים וסדרים לאומיים שהם לא באים רק כדי לסדר לי את החיים, אלא גאים בהם להוציא את הצדק לעולם.
כן, הרב קוק כותב במקום אחר.
באומות העולם,
מה גורם להם להתאגד?
אני לא יכול להיות גם שוני הכבאי וגם פרופסור וגם מורה וגם רב,
אז בואו נקים חברת אחריות גדולה,
ואז נחלק את התפקידים.
זה באומות העולם, אבל בעם ישראל,
הייעוד שלנו הוא ייעוד כזה שאנחנו מתלכדים סביב הופעת שם השם בעולם,
ולא רק כדי ליצור חיים נוחים וטובים באנו פה לארץ.
אנחנו רוצים להנכיח את הקדוש ברוך הוא, היווה הקדוש ברוך הוא לברוא לו דירה בתחתונים, לברוא דירה בעולם הזה,
ומי מממש את זה?
אנחנו.
כל הזמן,
כל הזמן הופכים את החיים ליותר טובים, יותר מתוקנים, יותר כשרים,
יותר טהורים.
אז הוא אומר, תתעמק בזה.
ויש לך את זה, יש לך ב-DNA,
אתה לומד את זה בבטן של אימא שלך, בסדר?
אז רק אז יהיה מלא, אם תעשה את זה, סליחה, דילגתי,
שהצדק היותר טהור ויותר זכרו עודו והדרות זכרו בפנים, תקוותו וחפצו,
הוא צריך רק להעלות העם שלנו, רק להשכיל יותר ויותר בתורה הקדושה,
במה שכבר קבוע וצבור בפנימות עצמותו.
אמרנו, אנחנו לומדים את זה בבטן אמנו.
אז רק אז יהיה מלא ישועה ואורה.
כל ניסיון אחר להפיג את הפחדים שלנו לא יצלח,
בסדר?
רק אם אנחנו נהיה קשורים למזון שמתאים לנו,
לאור החיים שמתאים לנו, אז יוסרו כל הפחדים.
אז יגלה לפניו כמה גדול ערכו של עם ישראל,
כמה שפלים הינם אותם שהם דורכים עליו ברגל גאווה.
כן, נראה שכאילו הם חזקים ואנחנו חלשים.
וכל מה שיתגדל ותתרחב יותר מחשבתו של עם ישראל,
בדרך כלל אצל אנשים אחרים ככל שהם יותר חושבים הם יותר מפוחדים.
אבל אומר לנו הרב קוק,
אם אנחנו נלך ונשתדל במחשבת התורה,
במחשבה האלוקית,
לא רק שזה לא יפחיד אותנו יותר, אלא ייצרו לנו יותר ודאות.
ביטחון, בדיוק.
יכיר יותר את נשמתו והדרת כבודו,
עד אשר ירומם ויתנסה להראות גלוי לכל, לכל אורמות העולם,
את אוצר החיים הגנוז בקרבו,
עד שיכירו וידעו כל באי עולם כי רוחו הוא רוח השם ונשמת שדה היא נשמתו.
מה אנחנו נושמים?
את הקדוש ברוך הוא.
מה אנחנו אוכלים?
מה אנחנו שותים? מה אנחנו מיישמים?
כל הזמן אנחנו מיישמים את דבר השם בעולם.
פשטייסט,
בואו נגיד את זה בקצרה.
אמרנו שהפחד המרכזי זה הפחד המחשבתי,
ואז אמרנו, אומר הרקוק, אם ככה,
זה עם ישראל שהוא כל היום טוחן את הראש, מה שנקרא, אוכל את הראש, נכון?
חושב, חושב, הוא אמור להיות הכי פחדן, הוא אומר, לא, בדיוק הפוך.
אצל אומות העולם, ברגע, מוסיף דעת, מוסיף מכאוב, מוסיף דעת,
מוסיף כאב, מוסיף פחדים,
אצל עם ישראל, בגלל שאנחנו קיבלנו תורה אבסולוטית, תורה מוחלטת,
לכל מזג אוויר, לכל מצב רוח.
כרב ברוך הוא שברא את העולם,
והוא נותן לנו את התורה שהיא סדר העולם וסדר האדם.
ממילא יכולה להיווצר לי ודאות בזה שאני עוסק בתורה.
אך חש בראשו,
יעסוק בתורה.
כן, שואל המהר"ל בנתיב התורה, יש למהר"ל איזה 30 ספרים,
שניים מתוכם נקראים נתיבות עולם, חלק א' וחלק ב'.
אחד מהם נקרא נתיב התורה, כן?
שביל התורה.
אומר,
כתוב, החש בראשו יעסוק בתורה.
אם אני חש בראשי, אני אקרא חקמול, או אדוויל, מה זה, מה יעזור לי?
אז הוא אומר, מתי בן אדם חש ברע?
בוא, בוא, צדיק, יש פה ספרים.
אולי,
שב, שב פה, עכשיו איתם פה,
אה, כן, ותראה לו בבקשה מישהו.
ברוך הבא.
נכון, היינו עם החש בראשו, נכון? החש בראשו יעסוק בתורה, למה?
כתוב על משה רבנו שלא נס לכו ולא קהתה אינו זה 120 שנה.
120 שנה הוא לא השתבש.
והיה תמיד בריא, למה?
כי אם בריאות הגוף היא פונקציה של גם בריאות הנפש,
אם בן אדם בריא בנפשו ונותן לעצמו גם מזון גשמי וגם מזון רוחני מתוקן,
הוא לא יהיה חולה.
אם התורה היא סדר העולם וסדר האדם,
ברגע שאני חליתי,
בעצם יצאתי מן הסדר.
איך אני אכנס לסדר בחזרה?
כמו שהתורה היא סדר העולם, היא גם סדר האדם.
אומר לנו פה הרב קור, חברים,
יש לנו כזאת פריבילגיה שאנחנו בסדר,
כל דבר, כל פחד מופרז, כל מציאות מקולקלת, כל מחשבות שאינן במקומן,
איך אני אאשר את זה?
התורה פשוט מסדרת לך את הראש,
נותנת לך בעזרת השם שכל של תורה,
שכל אלוקי.
כי התורה, נכון, אמרנו כבר בשם מסכת שבת,
"אנוכי השם אלוקיך,
אנא נפשי כתבית יהבית".
אני את נפשי כתבתי והבאתי לך.
אתה משתמש בזה, אתה מיישר את אורחותיך.
בסדר?
זה סיפור עסיסי, בסדר?
אתם יודעים שאם התורה היא סדר העולם וסדר האדם,
ואז אנחנו מקבלים בעזרת השם שכל של תורה, וממילא גם אנחנו לא פוחדים, כיוון שאנחנו עסוקים בוודאות.
אז נותן גם, שוב פעם, אני אומר את זה בצורה מסויגת,
כי אני לא לקחתי את זה, לא לעשות את זה בבית, מה שנקרא.
אבל השכל הישר הזה, ה-common sense הזה, שנוצר בעקבות בזה שבן אדם לומד תורה במסירות נפש ובאהבה גדולה,
היא יוצרת לו גם אפשרות לחוות דעה
גם כלפי דברים שהוא פחות מבין בהם. עכשיו, אני אומר את זה בזהירות,
זה לא שרב הוא גם רופא וגם מהנדס, צריך להיזהר שלא ילחץ בטעות על הכפתור השמדה העצמית, אבל זה.
אבל מעשה שהיה,
עכשיו לא מזמן היה לנו את היורצל של הדוד הגדול שלנו, של הרב מרדכי אליהו,
יום אחד לפני הסכמי אוסלו, או זה הסכמים, זה,
אני חושב שזה היה אריק שרון,
אל תתפסו אותי על המילה, אבל משהו כזה, אחד מה... יכול להיות, אולי כבודו,
התנתקות?
אה, כן, יפה.
אז הוא רצה להסביר לרב אליהו שההתנתקות, כאילו, כדאי שהכל יסתדר, ואז הוא הביא לו מפות.
מפות, כאילו, של ההיתכנות הצבאית וכל הקונספציות.
שם לו את זה, פתח לו את זה בבית שלו, בלישקי וזה, ואז הרב אומר לו, כן, אבל אם יקרה ככה, אם יקרה... אז הוא אומר לו, הרב,
תגיד איזה, באיזה יחידה היית?
אריק שרון שואל את הרב אליהו.
לא הייתי בשום יחידה.
אני אומנם בניתי את המרגמות בתקופה של המחתרות, הרב אליהו היה בונה את המרגמות, סיפרתי לכם, אני חושב.
המרגמות היו מגיעות מבלגיה או משהו כזה,
והוא היה בונה אותן כי היה לו חוש טכני.
אז הוא אמר לו, אז איך אתה יודע לשאול אותי את השאלות הצבאיות הללו?
אז התשובה לזה,
זה בגלל שאם בן אדם באמת יש איזשהו סוג של ישרות,
זה לוקח שנים כנראה,
כדי להגיע לרמה הזאתי,
אז יש לו גם אפשרות להביע ויהיה לו איזה שכל ישר,
שגם יגיד לו בכל מיני שאלות שכביכול זה לא התחום שלו.
עכשיו, שוב פעם, זה לא לכל אחד מאיתנו,
בסדר? אבל גם ידוע שגם הרבי מלובביץ' היה כזה, וגם הבבא סאלי,
כאילו יכולת לכבוד,
מישהו בא אליו ואמר שיש איזה ילד שצריך להעביר איזשהו ניתוח ראש, וזה וזה.
הבבא סאלי ביקש דף ועט,
והתחיל לשרטט את המבנה של המוח,
ואמר להם, תעצו את הניתוח של הציטוסקופיה בצורה כזו וכזו וכזו וכזו, כך עשו וככה ניתוח הצליח.
זה אנשים מורמים מעם, אני אומר שוב פעם, צריך להיזהר שלא כל אחד מאיתנו היה איזה חודש וחצי מאחרון מאיר, אגיד טוב, קדימה.
כל השאלות תביאו אליי,
כל השאלות, מה שמתקשה משה רבנו תביאו אליי ואני אפתור את הזה, לא.
אבל יש כזה דבר, יש כזאת מציאות של אנשים שהם מורמים מעם,
שמאנשים מקבלים שכל של תורה.
טוב, יפה.
אני אשאיר בפסקה הבאה. אי אפשר, אולי כדאי לך לקחת ספר, ידידי חכם סספורטש.
אי אפשר שיחול רוח הקודש והמאור האלוקי על ישראל,
כי אם כשיסיר מקרב נשמתו את הפחד הרע והפרוע,
אשר דבק בו כמכה מלפפת
ממשך ימי הגלות והרדיפות של שונאיו השפלים והרעים. כלומר,
זה נכון שאמרנו שהתורה וההישענות עליה והלימוד שלה, הוא יסיר את הפחד, אבל אתה צריך גם לעשות פעולה מצדך, לנסות כמה שיותר למגר את הפחד,
בגלל שאנחנו קיבלנו אותו בגלות.
בגלות היינו רדופים.
אומנם כתוב יפול מצחה אלף ורבע ימי חלק ולא ייגש, אבל כמו שכתוב בפרשת בחוקותיי,
יש מציאות כזאת שהם רודפים אותנו, ואנחנו כעלה נעידף.
אז באנו עם נדוניה לא טובה
של חששות ופחדים.
ועד עכשיו אנחנו צריכים, מגיעים לארץ ישראל, חייבים ליצור ודאות ושמחה.
אז הוא אומר, חברים, קודם כל בואו נעשה ניקיון.
נסיר את היסחי הדעת,
את הפחדים שנדבקו בנו בגלות,
כדי שנוכל ללמוד את התורה בטהרתה.
אני קורא שוב את הפסקה.
אי אפשר שיחול רוח הקודש ועם האור האלוקי על ישראל,
כי אם כשיסיר מקרב נשמתו את הפחד הרע והפרוע, כן, הפחד המופרז,
אשר דבק בו כמכה מלפפת, מאיפה?
ממשך ימי הגלות והרדיפות של שונאיו השפלים והרעים.
גם על איש יחידי אין השכינה שורה כי אם על חכם,
גיבור ועשיר.
כלומר, גיבור, אני חייב להתגבר ולהגיד, טוב, אני שם כרגע את הפכנים שלי בצד.
ואינה שורה אלא מתוך שמחה,
הופה,
וקל וחומר על הגוי כולו, הכוונה על העם כולו.
כלומר, אנחנו צריכים לעשות תהליך
של דבקות בתורה, הסרת הפחדים,
גם במובן הציבורי וגם במובן הפרטי, שכל אחד מאיתנו, מה אנחנו צריכים לעשות? לנסוך ביטחון.
אם אתה אומר לבן אדם, כולם, אין לך סיכוי, אין לך סיכוי, בוודאי שהוא לא יאמין בזה.
זו גישה בכלל של הרב קוק, שהוא אומר, כדי לגדל בן אדם,
אל תאתרג אותו,
אל תפחד מזה שהוא ייכשל.
זרוק אותו, תלווה אותו, תהיה שם בזה, אבל תאמין בו.
הרבה יותר, למראה עיניים זה נראה שכאילו ככל שאני יותר יאתרג מישהו,
אז זה יהיה יותר טוב, אז זה לא נכון, כי אז אתה מרגיל את הבן אדם להיות כזה פוביאטי כזה, הוא מפחד,
הוא לא מאמין בעצמו.
כן, אפשר ללכת לגן משחקים,
לראות הורים שרוצים ללמד את הילד שלהם ללכת,
נכון?
אתה אומר, בואנה איזה יד ואכזר!
אני פה נותן יד לילד שלו, הוא מתרחק, אומר לו שתי מטר,
והוא נופל, יופי חמודי! תגיד, אתה לא מתבייש?
מה זה הצדיתיות והמזוכיסטיות הזאתי?
אבל זה מה שבונה אותו.
אז צריך לבנות אותנו על ידי לנסוך בנו אומץ.
להאמין, להאמין, וגם לדבר על הדברים הללו. הרב שמואל אליהו זה ממש,
מישהו אמר לי היום,
הוא אומר לי, תשמע, אני בדקתי את הנושא הזה, ואני חושב שהרב שמואל אליהו הוא המשיח.
כך אמר לי.
מה אתה אומר?
אמרתי לו, תראה, אני משוחד,
אבל כתוב ברמב״ם שהמשיח צריך להיות מצביא וצריך לעשות מלחמות וזה,
יש לו את זה, אבל לא בטוח שזה הוא.
בכל מקרה, מה עושה הרב שמואל אליהו?
כל מקום, למה הוא כל כך אהוב, אהוב למטה ונחמד למעלה, למה גם בארץ וגם בשמיים?
ורוח או בריאות נוחה ממנו, כי כל מקום הוא תמיד נוסח כוח,
תמיד נותן אמון באנשים.
כן, איך בן אדם יצא מהפחדים שלו?
ובמיוחד העם שלנו, כאשר אנחנו נגיד, רבותיי, על מה אתם מדברים?
זה השיגים של הגלות, אנחנו יש לנו כל כך הרבה ודאות.
תראו איך אנחנו מתנהגים.
אתן לכם דוגמה, כדי שזה יהיה יותר מובן.
במלחמת לבנון השנייה היה ספרון כזה שיצא שיח עם לוחמים, אולי כבודו מכיר את הספרון הזה, היה שיח עם לוחמים.
ואז היה שם תיאור של חבר'ה שרובם לא אנשים דתיים,
שהם מאוד התפעלו מגילויי המוסריות והרחמנות שהיה להם תוך כדי המלחמה,
כי זאת אומרת, הם ידעו את זה, אבל לא האמינו שעד כדי כך.
דוגמה אחת שככה נחקקה לי חזק,
היא מספרת שהם היו, הייתה איזושהי רחבה מסוימת בלבנון,
בתוך עומק לבנון, ברצועת הביטחון שלהם,
ופתאום מאחת הבתים יצאה אישה בהיריון, ערבייה, כן?
עכשיו, פה נמצאים הישראלים, היהודים, ובצד שלה נמצאים, כאילו, בצד השני נמצאים לבנונים.
והם יורים, וזה וזה, ואז רואים אותה, במקום ללכת לאחיה הערבים,
היא צועדת בבטחה לכיוון היהודים.
והם כמובן מפסיקים לירות, כי מה, יהודי סתם ירה באישה בהיריון,
וזה, למרות שאי אפשר לדעת שום דבר.
ואז החיילים שם מתארים, אוי,
כל כך, הם לא מדברים הרבה פעמים ככה, זה כל כך חזק לנו לראות
שהמרחק בינינו לבינם במוסריות שלנו,
באהבה שלנו, בחמלה שלנו,
היא לאין ארוך מהחיות האלה.
אתם מבינים? זו דוגמה שהייתה אז, ועוד המון המון דוגמאות גם במלחמה הנוכחית,
הקש בדלת, הקש בגג, כל מיני דברים כאלה.
לפעמים זה נכון, לפעמים אולי זה מוגזם קצת,
אבל באופן כללי אנחנו רחמנים, רחמנים.
ביישנים,
גומלי חסדים,
כאילו בעולם כל כך פרוע, אנחנו... זה, הרמב״ם אומר שזה אינדיקציה לבדוק, אתה רוצה לבדוק מיהו יהודי?
תראה איזה עולם מושלט. אתה רוצה לדעת מיהו יהודי? תבדוק אם הוא רחמן, ביישן וגומל חסדים, סימן שהוא יהודי.
למה? כי בתוך כל הצונאמי הזה, וכל התרבות הפוסט-מודרניסטית הזאת, שהכול נשבר ואין מוסר ואין זה,
היהודי,
היהודי האידיאלי בעזרת השם, היהודי הבסיסי, בלי שיגעו בו ובלי שישפיעו עליו, הוא נשאר רחמן ביישם וגומל חסדים. זה פלא פלאות, בסדר?
העושר, עוד קצת, בסדר? יש כוחות?
הלאה.
העושר הוא אמנם גם במובן הכלל מתת האלוקים הנתונה ממרומים, כן?
העושר בעין הוא כותב פה.
העושר הוא אמנם גם במובן הכלל מתת אלוקים הנתונה ממרומים,
רק על פי רוב אחרי ההשתדלות המעשית,
ובהכרחה השם אלוקיך,
בכל אשר תעשה, כן?
הרי למה הוא נדרש לזה? כי היה כתוב פה לפני כן, בכמה שורות, היה כתוב שהשכינה שורה על מי?
על חכם,
גיבור ועשיר. הוא אומר, טוב, מה עושים עם עושר?
איך קוראים עושר?
אז תראו מה הוא אומר.
העושר הוא אמנם גם במובן הכלל מתת אלוקים הנתונה ממרומים.
או שיש לך, או שהקדוש ברוך הוא לא נגע בך בכפית הזהב.
רק על פי רוב,
אחרי ההשתדלות המעשית,
והוכחה השם אלוקיך בכל אשר תעשה,
כמו אצל היחיד, כן, אני משתדל,
ואני בונה עסק, והקדוש ברוך הוא נותן לי שפע בזה.
ויש עשיר בדת, מה העושר שלנו?
בדת, כשיודע לשמוח בחלקו,
באיש וכן בעם, כן? אנחנו עוד לפני אלפי שנים ידענו לומר, איזהו עשיר,
שמח בחלקו.
איזהו גיבור,
הכובש את יצרו, יותר מלוכד עיר.
כן, אתם מבינים שבעולם משוגע שהיה כבר אז,
חכמינו ידעו לומר את המשפטים האלה. מי זה השיר האמיתי?
זה ששמח בחלקו.
מי הוא הגיבור הגדול?
הוא זה שמושל ברוחו יותר מלוכד עיר.
לפני כמה כובעים הייתי ראש מכינה קדם צבאית.
והיה לנו, אחרי הכושר,
היה בחורצ'יק מסיירת מטכ"ל.
בחורצ'יק לא פראייר.
והוא תמיד כשהוא, כאילו אם הוא יורד גשם, אז אני אמרתי, טוב, לא משנה, לא, לא, לא נעשה להם מסע מסכן. הוא אמר, לא, אדרבה, זה על זמן לעשות להם את המסע.
לוקח אותם, מעביר אותם בבקעת בית רימון עם הבוץ וזה, זה עוד...
אבא שלי, זיכרונו לברכה, שהיום זה היורצייג שלו,
של אמור אבי, שהדברים היו לילול נשמתו.
אז אבא שלי פתאום רואה אותם, כולם חוזרים מבוצבצים כאלה עם בוץ, וזה, הוא אומר לו,
הוא, שלום רבי חיים, אומר לי, אש רחם שהיא, הוא אומר להם, אש רחם שהתפלשתם בבוץ של ארץ ישראל, אבא שלי היה כזה ככה.
ואז הוא פוגש את אילן, אילן שופן, קראו לה בחוץ'י כזה. הוא אומר, איזה יופי שאתה ככה ויפרפרהו, אתה מכניס אותם.
ואז הוא אמר, כן, אבל אני באמצע, שעצרנו לרגע,
אמרתי להם, אתם יודעים שהגבורה האמיתית זה לא עכשיו
לצלוח את בקעת בית נטופה, או בקעת,
איך קוראים לזה,
מהבקעת בית רימון,
נחל יפתח אל,
אלא הגבוהה האמיתית, והוא יודע מה זה, כן? הוא אומר,
טוב, מושל מרוחו,
מלוכד עיר. הוא לחד כמה ערים, כן?
והוא אומר להם, אני אומר לכם שלהתגבר על המידות ולתקן איזה, זה,
מילא אם אני אומר,
כן?
אבל הוא אומר שהוא באמת לחדרים, זה דבר חזק מאוד.
טוב,
אבל הגבורה והשמחה שהיא תולדתה, היא מוכרחת לבוא לעולם לבוא רק על ידי תיקון הנפש, תיקון הדעה והמחשבה.
על זה יש כבר כריתות ברית, או כריתות ברית.
יגעתי ולא מצאתי.
לא יגעתי ומצאתי,
אל תאמין. זאת אומרת,
אם אתה יגע, אם אתה עמל,
אתה תראה שיהיה לך את זה.
כל הבל יטהר, מסייעים בעדו. לסיכום הפסקה הזאתי, אומר לנו הרב, תדעו לכם,
קודם כל, הוודאות שלכם נוצרת בחיבור שלכם לתורה.
דבר שני, העושר, אפילו כאילו הצד הפיזי,
הברכה היא גם בצד הרוחני בוודאי, וגם בצד החומרי.
למה? כי אתה לומד להיות שמח בחלקך.
אתה יודע שזה באמת החלק שהקדוש ברוך הוא ייעד לך, ואתה לא רודף את כל הדברים האחרים, ובאמת אתה,
יש לך תחושה של עשירות.
לא שאתה משחק אותה.
כאילו, עוד יש לך איזה בערך שקל על ה... ואתה אומר, הכל טוב.
אתה באמת שמח בזה. כלומר, גם במובן הכי פיזי.
בסדר?
ופסקה אחרונה, וככה נסיים את המאמר.
באחרית הימים, הופה,
אנחנו עכשיו, נכון?
באחרית הימים, בעקבותא דמשיחא,
שהאורה האלוקית היא עומדת אחר כותלנו,
הנה ראשית כל ההכשרים היא הסרת הפחד העודף של המחשבה מתוך הנפש הכללית, כלומר מכל עם ישראל,
בייחוד מתוך נפשותיהם של היחידים המצוינים החנונים בשכל טוב, כלומר קודם כל נשפיע על ראשי הקהל והם ישפיעו,
ככה זו הייתה שיטתו של הרב קוק,
על הראשים, על ההוגה דעות ואחרי זה גם על האחרים,
בכישרון של קדושה וצדק,
והם אינם היותר נלקים בפחד ובחולשה, כן, אתם יודעים שבצדק כלל הזמרים,
כן, אנשי הבוהמה הם נייר הלקמוס, כאילו מה המצב של העם.
נגיד בואו ניקח את אריק איינשטיין שהיה צדיק גדול.
מצד אחד,
יום אחד הוא ישיר אני דעתה נשנה את העולם ואחרי כמה שנים יושב,
יושב על הגדר, רגל פה רגל שם, נכון? ייאוש.
בהתחלה אידיאלים, אז זה קצת ייאוש,
בסדר?
ואנחנו צריכים לנסוך ביטחון באנשים האלה, בראשי הקהל,
במעצבי דת הקהל,
זה ישפיע על כולם.
הדחיפן הזה היא על ידי הכוח ההופכי.
איך אני יוצר ביטחון?
אתם יודעים שכתוב שהמשיח יבוא בדושה חוצפה ישגה.
יותר חצופים, ברוך השם יש פה במה חצופים, פה ברוכו, נכון?
מה זה חוצפה ישגה? זה כאילו,
אדרבם, הבן אדם שואל שאלות, תראו מה הוא אומר.
איך אנחנו נשיג את זה?
הדחיפן הזה היא על ידי הכוח האופחי,
כוח החוצפה
שהוכרח להתגבר בעת הזאת, שבמקום שמתגלה אין שם שום פחד,
אף על פי שבא מצד השפל, כן?
בן אדם כאילו,
זה מתראה בצורה, בא אליך איזה צפלון אחד, אומר, מי המוחם, איפה אתה יודע? זה כאילו, זה סוג של ביטחון כזה, נכון?
אומר, זה יהיה תיקון כזה,
דע לך, איך אתה יודע שאתה בזמן של גאוליים, שיבואו כל מיני חצפצופים כאלה,
כן, ילדים קטנים, שיגידו, וואו, מאיפה אתה יודע, גזרה, מה, מה,
בסדר?
מצד השיכרון והמהמה, הריחוק כרחוק שמיים מארץ, מאותה גבוהה הבאה מברכת שמיים של עושר הנשמה וחזקת צדקתה, מכל מקום,
אם זה שקרי, אז איך זה בכל זאת עובד?
מכל מקום הוא פועל בכוחו העז לקחת ממנו את החלק הטוב,
כמו שאומרים שהיצר הטוב הוא טוב, והיצר הרע הוא טוב מאוד.
קח את האנרגיה.
קח את האנרגיה שיש בחוצפה, כאילו.
את היכולת להתריס ולהגיד, מה פתאום, אפשר אחרת?
תגייס אותה ותיצור את הביטחון אצלך.
בסדר? שזה יישען על דברים, על מקומות טובים.
בסדר?
מכל מקום הוא פועל בכוחו העז לקחת ממנו את החלק הטוב, את ניתוסי הקדושה שיש בחוצפה הזאת, כמו שיש לנו עזות,
ויש לנו עזות בקדושה.
בסדר?
את הפנים היותר תוכי,
מניעת הפחד המחשבי מפני העוז המאובטח הצפון באוצר חיינו, בתורה שלנו, באמונה שלנו,
ואז תיקבע הגבורה במשבצת הקדושה.
כשהגבורה במשבצת שאיננה קדושה, אז היא מתגלה בתור חוצפה.
אבל אם אני לוקח את הגבורה ומשבץ אותה במקום הנכון שלה,
היא מתגלה בתור קדושה.
כן, היא מתגלה בתור דבר חיובי.
והמחשבה תפריח.
אל תראי כי לא תבושי, ואל תקלמי כי לא תחפירי,
כי בושת עלומייך תשכחי,
וחרפת אלמונותייך לא תזכרי עוד.
זאת אומרת,
באים החוצפנים ואומרים, חבר'ה, מה הבעיה?
אנחנו יכולים לנצח את כולם.
כן, אם לא היינו, זה כמה חבר'ה,
בדור שלנו היה עדיין המנטליות של הגלות,
כן?
אנחנו יכולים פה לנצח את האיראנים האלה?
יבוא הדור הזה, הטיקטוקים וכל העניינים וזה,
והם עם החוצפה שלהם ינסחו כוח.
על זה נאמר לעתיד לבוא אליהו הנביא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. מה, כאילו, מה, אני צריך טרנסלייטר כזה, מה אני צריך בשביל מה? זה מה שאליהו הנביא עושה?
זה מה שהוא עושה? כאילו, יש פה את הבנים שהם חוצפנים,
בסדר?
יש פה את האבות שהם כאילו,
הם יותר כאלה מתורבתים וזה,
אבל יש להם ניסיון חיים.
אז מה צריך לעשות אליהו הנביא? תקשיבו, דבר מתוק מאוד.
התיירים,
יש להם שטייגן,
יש להם בעירה, גשמאקט, כן, יש להם בעירה.
אבל הבעיה שהבעירה הזאת הרבה פעמים היא בעירה בוסרית,
בסדר?
ואז יכולים ליפול בכל מיני דברים, אבל יש להם, כמו שאמרנו, את החוצפה הזאת, את העזות.
כאילו בן אדם, נכון, היום בן אדם, אתה אומר לו,
תבוא לפה, למה מה קרה?
למה שנהרגו?
נכון?
מכירים את התנועה הזאת, נכון?
יפה.
המבוגרים,
הם הרבה פעמים, הם מלאים בניסיון חיים, אבל הם שוחקים.
כבר קצת,
יש בהם איזה לאות שאומרת, וואלה, אתה, אין לך כוח.
מה עושה אליהו הנביא?
והשיב לבבות על בנים,
ולב בנים על אבותם.
מהצעירים הוא לוקח את החוצפה,
את העזות,
ושם אותה במקום הנכון, כמו שהוא אמר פה, שהופכת לגבורה קדושה.
מהמבוגרים הוא לוקח את ניסיון החיים כדי שלא יפלו בבשריות.
ברוך הבאים.
וזה והשיב לב בבות על בנים ולב בנים על אבותם. זאת אומרת, זה התפקיד של אליהו.
לקחת את העזות הזאתי ולשים אותה במקום הנכון.
לקחת את הניסיון החיים הזה ולא להפוך אותו לדבר שהוא מייאש.
בסדר?
הגלותיים, יש בהם משהו עם המון ניסיון, אבל הם מפנצ'רים אותך.
המבוגרים, נכון?
נחכם בתחנות רוח.
ומצד שני,
הצעירים לפעמים עושים שטויות, כי הם מאוד מאוד,
כאילו הכול רוצים שזה יקרה כאן ועכשיו,
בסדר?
רק השילוב הזה,
ועל זה אנחנו אומרים במזמור שירי ליום השבת.
עוד ינובון בשיבה,
דשנים ורעננים יהיו, או דשנים ורעננים יהיו, בסדר?
להגיד כי ישר השם צועי ולא עוולת בו.
מה זאת אומרת?
יכול להיות מציאות כזאתי, שהינובון בשיבה,
הם יישארו רעננים,
למרות שהם כבר חוו נפילות וחוסר הצלחות, והם חוו את הגלות,
וניסינו, וזה לא הלך. למה? איך הם נשארו עם רעננים? בזכות הצעירים.
עוד ינובון בשיבה,
דשנים ורעננים יהיו על ידי הצעירים שייכנסו והשאירו יבוד ולבד.
להגיד כי ישר שהם צורים בין המדינות, אין פה עוולות, הקדוש ברוך הוא יודע בדיוק מה הוא עושה.
ברור?
רק בשילוב המנצח הזה. לסיכום,
מה אנחנו אמורים לעשות?
אנחנו, כל אחד מאיתנו,
עם האיזוזיות של הקדושה שלו,
ועם הרצונות לשנות את העולם, ועם האמונה,
צריכים לקחת את זה,
להביא את זה לצ'ונט,
כן? להביא את זה ללחמים,
להביא את זה לסיר הזה של עבודת השם הכלל ישראלית.
אנחנו נביא את הצעירים, אני כבר רואה את זה כאן לבן,
אז הצעירים מביעים עם הבעירה שלהם,
והמבוגרים באים עם ניסיון החיים שלהם.
ביחד נוצר פה איזה איזון מפרה ולא מפנצ'ר.
אני לא אומר לך, עזוב,
אלא אדרבה, אני לומד ממך.
וגם על זה יש לי סיפור קטן, ובזה נסיים,
שקשור באבא שלי.
אבא שלי, זכרונו לברכה, הוא היה מנהל בית ספר של חטיבה עמלנית, זה קצת ארוך התואר,
אבל שאתה יודעת אני אסביר מה זה אומר.
חטיבה עמלנית של ילדים עם פיגור סביבתי.
מה זה אומר?
ילדים חכמים,
אבל בגלל שהסביבה שלהם היא לא, אין לה שאיפות,
אז הם נשארים כאילו מצ'ופחים כאלה עם שאיפות קטנות, ברור? כאילו זה נקרא פיגור סביבתי.
לא שאני חסר יכולות, אלא בגלל שכולם באותו level,
אז אף אחד, לכולם יש כאילו תחושה של בדיקה זכוכית שאני לא יוצא ממנה לעולם.
תפקיד שלו בתור מנהל בית ספר היה להוציא אותה משם.
אני זוכר את עצמי בתור נאה, כאילו הולך כמו איזה טווס.
הוא המנהל, המנהל, המנהל. פתאום הרבה ירקנים בשוק יקר, הם אלה הכירו את אבא שלי טוב מאוד, כי הם היו בוגרים של הבית ספר.
יום אחד אנחנו הולכים בשוק, מגיע איזה אחד מעונב כזה.
מה שלום, המנהל?
מה שלום, מי אתה?
אני תלמיד שלך.
אתה תלמיד שלי. אתה רגיל לראות את התלמידים?
כן.
מה אתה עושה היום?
הוא, אני תואר שני בטכניון.
הוא אמר, כל הכבוד לך וזה, איך הגעת לשם?
בזכותך.
בזכותי, אומר אבא שלי, ואני ילד בן עשר אולי, משהו כזה.
בזכותך, כן, הוא אומר,
מה בזכותי?
הוא אומר, אתה נתת בי אמון.
האמנת בי שיש לי כוחות.
למרות שהייתי בנדיט, הוא אומר לו, אני הייתי הורס לך את השיעורים, אתה היית מנהל, אבא שלי גם היה כזה גיבור כזה וזה, אבל היה לו נשמה של ציפור.
כאילו, עדינות כזאתי. הוא אומר, אתה האמנת בי, ונסחת בי כוח, ובשיטת האסימונים,
והבנת שהעזות הזאתי, כן, כמו שהוא אמר כאן, זה לא מתוך רשעות,
החוצפה שלי, היא לא נובעת מקטנות, היא נובעת מגדלות.
כן, לא את כל המילים האלה אני יודע להגיד, אבל זו הייתה מגמת הדבר.
והיום אני נמצא איפה שאני נמצא, לא משנה אם זה טכניון, לא משנה,
במקרה הזה זה היה,
בזכות האמונה שלך בי.
בסדר?
זה בתנאי שהמבוגרים נותנים בנו אמון,
ואנחנו צריכים לתת אמון במבוגרים בזה שהם לא באים רק לפנצ'ר אותנו, לפעמים הם באים לתת לנו רק, לדייק אותנו.
בסדר?
עשיתי ככה, עשיתי... ואז אבא אומר לי, תשמע,
כשהייתי צעיר וזה,
הוא אמר לי,
אל תהיה דון קישוט,
כך אבא שלי אמר, אל תהיה דון קישוט וזה. אמרתי לו, אבא, תקשיבי, תקשיבי טוב,
ואני מאוד מאוד מכבד אותך.
אני יודע שאתה היית דון קישוט, אז תן לי גם כמה שנים כאלה.
זאת אומרת, אני יודע שאתה,
כאילו,
לקחת את המקרים הכי קשים, ואת החבר'ה הכי אגוזים,
וברוך השם הצלחת להוציא מה... מה שנקרא לימון לימונדה,
תן לי גם את האפשרות הזאת. לא יודע מה בעזרת השם, שתצליח, שתרווה נחץ.
ואני כל כך, אני בטוח שאבא שלי עכשיו מסתכל עליי עם רומם,
והוא אולי אפילו קצת שמח.
ואומר, אני השתדלתי להיות כזה שמוציא מלימונים לימונדה, ואני מאחל לך שגם אתה תצליח לעשות כאלה, אז אני לא יודע אם אני מצליח,
אבל
את הגישה הזאתי ואת האמון הזה,
זה באמת באמת באמת בזכות אבא שלי,
שנתן לי כוח,
האמן בי,
היה מעמיד אותי בסדרים,
סיפרתי לכם בליל סדר מול 600 איש, אבא שלי עורך את הסדר,
אומר לי, רני, אתה רוצה לשיר משהו? אמרתי לו, אבא, אני לא רוצה לשיר.
הבן שלי רוצה לשיר.
טוב, מעמיד אותי על כיסא,
ואני מול 600 אנשים, כדי לשבור לי את הפחד קהל,
ועד היום אני לא מפסיק עם זה.
מיקרופון, מתחיל לשיר.
ואז זה באמת מה שעזר לי, הוא פשוט האמין בי.
ואני הייתי קם ושם, כה אמר השם של פרחם מיאמי,
כה אמר, כה אמר השם,
מה צריכים במדבר,
קיצור,
וכל הקהל מוחא לי כפיים וזה.
וזה נתן לי כוח, וככה כל אחד מאיתנו צריך להאמין בצעירים יותר,
להאמין בעצמו, להאמין בעם שלנו,
להאמין בכוחות שלנו, להאמין בפריבילגיה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, תורה,
שאנחנו עמו וצאן מרעיתו, עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו.
צריך לשמוח בזה כל רגע ורגע ומעילה,
כל הפחדים, כל המחשבות הטובות,
יסרו כעלה נידף וכל הרשעה כעשן תכלה, אמן כן יהי רצון.
קולטו.
