שלום למזינים שלום לצופים אנחנו פה עוד
פרק בסדרה מבט אל התשובה כאן בערוץ מאיר
הרב יואב מלכה איתנו אני אמיר דומן
ואנחנו ממשיכים בפעם הקודמת הרב יואב
שיתפת אותנו בסוף המפגש בחוויה טיפה קשה טיפה כואבת
שציינת שיש בה סיכון וסיכוי בבת אחת.
אני כמובן מדבר על החוויה של השימוש בסמים שאיכשהו הייתה איזה ניסיון נפל אם אפשר לקרוא לו,
איכשהו לתת איזשהו מענה לצורך שבא בתוכך הפנימה.
איך אנחנו מתקדמים מכאן?
אולי תתייחס כמה מילים בכל זאת לסיפור הזה, לתזכר אותנו ו...
כן.
אותה חוויה הייתה באמת מצומצמת ולא מקשנית.
אותה חוויה שהייתה נדחקתי בצער לי.
החברים שלי
היתה לתת לי את אותו מבט של "עשה החוצה,
נשא עיניך השמיימה,
תסתכל לי בחוץ על המציאות".
הייתה לי כוונה טובה.
אותה חוויה שהייתה מצומצמת בזמן, היא באמת
העניקה לי את המבט החוצני.
זאת אומרת, יכולתי להביט על מה שאני עושה בחוויה האלה,
על שגרת העליון שלי כקיבוצניק.
יכולתי להביט מנקודת מבט,
הייתי אומר,
נקודת מבט
ששואלת, למה?
למה?
לאן פה זה זורם?
זה סוג המבט,
כן? כלומר,
הייתי אפילו מדייק יותר,
אני חושב שלא דייקתי.
חוויית העישון,
היא לא שואלת את השאלה למה,
היא מציגה אלטרנטיבה.
היא מציגה אלטרנטיבה מחיים חד-מימדיים
לחיים רב-מימדיים.
אמרתי, בדומה ולהבדיל לפורים שאדם שכלוא בתוך החששות שלו
שלא לומר דברי תורה בפני ציבור
ולא לרקוד בחופשיות
לצלילי התזמורת הפורינית
או שלא לומר דברים שאינם ראויים לשמוע.
זה כנראה אנחנו לא רוצים להגיע לזה, מדמורה שבאמת התבשמות ופורים,
היא מגלה לאדם את האקסטרה יכולות שלו.
היכולות האלה קיימות בו, אבל הן היו מצומצמות וכלואות.
וכל מיני התניות קשות, חוסר ביטחון עצמו,
כל מיני דברים שחושבים עליו, מי שהוא חושב על עצמו.
והנה הבעיה היא.
ויצא סוד.
בראש ובראשונה הסוד הוא,
מה היכולות שלי?
אני יכול להיות אדם בעל עומק,
רוחב חיובי, הרבה יותר גדול.
סליחה על ההשוואה,
אבל במובן מסוים, הסן, או לפחות כפי שאני חוויתי חווה את הסן,
היא הציגה לי את החיים מנקודת
מבט של זכוכית מגדלת.
היא הציגה את החיים בצורה גדולה יותר.
רגע,
החיים המוזיקליים שלי יכולים להיות הרבה יותר פוריים,
סיפרתי על סיפור. -נכון.
שלקחתי את הגיטרה ליד, ויצא לי כך, מה שעברו לי, זה בלוז כזה נפלא, שקראתי מאוחר יותר, בלוז בין הערביים,
שביטא באמת כנראה באופן לא מודע בין הערביים, שאני בעצמי הולך לעבור במצב למצב כמו בין הערביים, שזה חיליפי
בלילה.
הרמזים שנרמזתי על ידי הפרה, גאיית הפרה, היכולת
לקלוט
רמז
או לשמוע את הדברים באופן אחר,
ועוד ועוד.
אז כאילו היית אומר שהסוד הראשון שבעצם מתגלה זה שיש סוד.
הפרטים שלו אחר כך יבואו.
נכון. יש סוד? יש יכולת.
יש נקודת מבט.
אני אומר השיר, צר היה כל כך,
הייתי אז מוכרע לפרוס כנפיים אל האורים, אל מקום שבו
אולי כמו ארנבו,
רואים רחוק?
רואים שקוף. זה אתה כתבת?
לא.
זה מפורסם. כן, כן, כן.
קצת ראיתי רחוק ושקוף.
שאלה אחרת.
עוד לפני כן. אתה מכיר את החוברת הזו עם הצילומים שהם נראים חד-ממדיים,
אבל על ידי פזילה, שאתה מסתכל. אני מכור לזה, כן.
ככנולוגיה כזו, וכשאתה פוזל מעט ומתרחק אתה רואה תלת מימד.
הייתי אומר
שאף לאותה חוויה,
שברוך השם לא חזרתי אליה,
ראיתי את המציאות באופן חד מלא.
אם כי כתבת שירים, שמעת את רחשי הלילה, כאילו.
אבל עדיין כתיבת השירים,
זה עדיין השתמשת בחומרי גלם.
לא כרגע מקום מרחיב בזה,
מתוך איזה סוג של חוויה אבל הייתה חוויה שהיא יותר צמאה ויותר מונעת
אז החוויה הזאת הספציפית
של השימוש החד פעמי במוצר הזה הוא בעצם נתן אישור
מותר להגיד ככה נתן אישור שאכן באמת קיימים
וזו הבעיה במקרה הזה
אתה חוזר לחיים הקטנים, חסר אונים.
חוויית העישון לא מציגה לך את הרצון ושוב,
את היציאה לגדול והקרנה על הקטן,
העצמה שלו,
גידול שלו,
לא מאפשרת את הדבר הזה.
קוראים לזה סריטה.
זה יוצר הפרדה בין המודע לתת מודע,
אבל הם לא חוזרים להתחבר.
אני מבין.
שאלה אחרת, לאור הניסיון שלך,
מלבד החוויה הזאת שלך האישית,
שעכשיו שיתפת אותנו,
יש לך
רעיונות נוספים שהכרת או שאחרים הכירו לך,
ששיתפו אותך,
שיכולים כביכול את השער הזה לפתוח? לתת את האישור הזה שבאמת יש את המישור הנוסף,
את העומק התלת-ממדי או הרב-ממדי?
מלבד סמים.
כן.
האמת היא שאני סיפרתי,
אני סיפרתי בלעם הראשונה ובשנייה,
על מפגשים של שיכור ולא יין.
דיברתי על הטבע,
שמפגשתי אותו לילות מופלאים של טיולי שחר.
הם היו בהחלט בעלי אפקט
עוצמתי
שלרגע סילק את הפרוכת, את המחיצה,
ונתן לי איזושהי חוויה של מסתורים בלימים.
הלילה,
עם התיפקות שלו,
ויותר מאשר הלילה כיסה מעיניי הוא גילה על עיניי.
אבל הייתי ילד צעיר.
הייתי ילד צעיר.
לאחר מכן סיפרתי את החוויה של
קיבוץ לוי.
אותה שבת, שפגשתי את אותו מדריך,
גם שם האישיות שלו,
היא היממה אותי,
היא
עוררה אותי מאוד להכיר שיש דברים מעבר.
ההומור הנפלא שלו,
אנחנו נקראים אותו הומור שלנו,
ההומור שלו היה מלא צמאות,
והצחיק אותנו עד מוות, צחוק כשר ובומה,
חוכמת החיים שלו,
התובנות שלו לחיים של היחיד, של המדמה, כל מיני דברים, כל האישיות שלו היא הייתה
שם מרץ יוצא מגדיו רגיל, שהשאיר אותי במוצא איש באתי ורותק
לאדמתה של אבי, עד שהגערה שלנו טפלה כאילו לא נשמעה יואב תעלה יום הסעיד אנחנו
הוא רוצה לצאת.
הכרתי את רגליי בקושי.
אני לא חושב שזה היה פחות מעשי,
הוא הרבה יותר נקי,
הוא הרבה יותר גשה.
נכון,
זה נגנז הרושם. חזרתי לשגרת הנימיון.
אני לא מכחיש את העובדה. חזרתי להיות ילד
בקבוצת כינון,
באווירה של אותם ימים.
אבל אביו שם, מה את הדבר?
אז אם אתה שואל על חוויות שהעצימות
שלהן הייתה מטלטלת בפותחת פתחים ותובנות,
בהחלט, לפחות השתיים, הן לא יחידות.
במעבר חד לימינו ממש.
באים עשרות, אולי יותר, בחורים חדשים למכון מאיר כיום.
מה הם מספרים?
מה הם מספרים לך? מה הביאו אותם כיום,
בשנה הזאת, בשנים האחרונות?
בטח.
שכבר אחזור בתשובה שלפנינו עוד שש שנים,
אבל...
התכוונתי לנקודה הזאת, עוד אפילו לפני המושג תשובה הפומפוזי הזה.
בהחלט.
אני בעד לעשות קפיצת זמן ולומר לך שתלמידים רבים הם חווים את מה שאני חוויתי בילדותי,
ואני לא רוצה שוב להכניס לאותה קטגוריה את חוויית הסם.
תלמידים חווים חוויית אירוסין.
ומה הדבר בלי?
אנחנו אנשים נשואים,
אין לי מניח שאתה עבר את הדרך במעלה שלי, כשאני הכרתי את אשתי.
והגעתי לאותו רקע צלול של הפעם, זו עצם מעצמיים,
הייתי נשומם,
לפחות,
חוויתי מסופל מים.
זאת אומרת, החוויה הזו הייתה חוויה שאנחנו אחד.
אז זו חוויה בלי מילים, זה חוויית האירוסין.
כן.
חוויה דומה, הרגשתי שחזרתי בתשובה,
והגעתי למחון מאיר.
אני לא אדבר על החוויה שלי, אבל אני כן אומר לך שאתם יודעים שמספרים לי
על חוויית היסוד שלהם, בבואם למחון מאיר, והפגישה עם האביבה הזאתי,
שהם באים קשובים והלב פתוח,
הם חווים חוויית אירוסין הקודש.
אם אני שואל אותם באותו רגע,
אחרי שבוע,
אתם תעזבו פעם, את יודעת?
זאת אומרת, זהו,
זה נכנס לנו, ויש מפגש של פנים ופנים.
לא בכור,
שבדרך כלל מלווה בספקות, ואדם לא יכול לבוא ולומר,
כן, ברור לי שאני נשאר בקודש.
יש כאלה שאומרים, אני לא יודע אם אני נשאר.
כן, באו מפה.
אבל מי שחווה את החוויה הזו ונכנס אל מחרן,
ופגש את הדמויות האלה,
כשאני פגשתי את הרב גדול, הארת הפנים שלו,
צורת ההתנהגות, דברים טריוויאליים כביכול.
אבל איך הם דיברו לנשמה שלי?
קול גדול דולי אסף.
הם דיברו לנשמתי כמו כריזה משמיים.
יש אמת, יש נשמה,
יש טוב, יש נצח.
אלה מושגים בלי מילים.
הם נקלטו לי דרך הדמות,
דרך לחיצת היד של האביבר. מי מדובר על זה?
דעתי.
אבל המפגש הזה עם רבי גורד במשרדו
היה
מצב של אירוסים,
של חתונה בשמיים עם הדת, חתונה בשמיים, ובכוונה מדגיש לשמיים,
כי אני חושב שלא יהיה טוב אם אנחנו מתעלמים מהקשורים העצומים של חתונה בארץ.
יש חתונה בשמיים ויש את ההגשמה בפועל,
ואני לא רוצה להימנע,
להתחמק ולדבר על הקשיים בעתיד.
אנחנו בשלב הזה עדיין של האופוריה המבורכת
של האירוסים בקודש.
תלמידים מספרים מדברים דומים.
אני רואה אותם, אני רואה את העיניים שלהם בבית המדרש, הם מוארים,
אני רואה את ההשתנות במאור הפנים שלהם,
תוך זמן קצר. מותו על אישו של אחת, אפילו צעד אחד קודם,
מה הם מספרים על למה הם בכלל הגיעו?
מה קרה שם? הם היו במלחמה?
הם עברו תאונה?
הם הכירו מישהו שלצערנו נפרדו ממנו?
האם זה רק תמיד איזה מאורע כזה שמטלטל ופותח לאדם
איזה צוהר למופע אחר של החיים שלו,
מופע עמוק יותר,
או שזה תמיד יהיה
על איזשהו רקע קודם יותר, שמרכך, שלאט לאט פותח.
יש שתי סיבות עיקריות.
הסיבה השנייה היא תהום,
והסיבה השנייה היא מהות,
מותרותיות,
יש אנשים שחווים תהום,
יכול להיות תהום פיזית,
יש תהום נפשית,
עובדי הדרך,
יש תהום רחמי,
של בלבול דעות מורלות. הרגשה של ריקנות כבירות. הריקנות הזו מציגה את החיים כגיהנום על העבר הזה.
אני אומר, יש סיבה כזאת.
ורגע לפני שאדם צולל בתוך השעון,
הוא מבקש משמעות.
אז יכול להיות,
החבר מציע לו לקרוא, החבר אומר לו שיש מחר מר, החבר אומר לו שיש פסל.
והוא הולך ובודק.
הוא בעוד בא בתור מוצא אחרון,
והוא רואה נאה.
ויהיה יש מהות.
אין אנשים בעלי תשובה,
לא רוצה להזכיר שמות, אבל
אנשים שגם בחילוניותם
הם אנשים שהיו אחוזים חזק בערכים.
כן.
והדת התבררה להם ככוח שמעצים את הערכים.
מעצים אותם.
מציג אותם בהקשר הערכים האלו הרבה יותר עמוק, הרבה יותר כולל חווי כוללם.
והם באים לבדוק
לאן עוד אפשר להגיע עם ערכי הכלליות,
הלאומיות, אהבת הזולת?
כשהם באים מפה ושומעים את הדיבור על הנושאים האלה,
גם בצד ההלכתי שבאמת חברו, גם בצד הרעיוני,
אם זה בדרוש,
אם זה ברמז,
מי שזוכה לסוד,
הם נכבשים לחלוטין.
נכבשים לחלוטין. אלו שתי הסיבות וההיכרויות.
יש ביניהם רצף.
יש איזשהו סרגל שמתוח ביניהם.
הצגתי אותם בקיצוני אותם.
ויש מטרידות בימנה.
אם אתה שואל אותי,
כן, שוב, אני לומדים דמוכה, החזרה שלי בתשובה,
היא נבעה משילוב של שני הבריאים יחדים.
גם תהום, היו אלמנטים של תהום,
אבל לא חסרו אלמנטים של תהום.
אני אשתף,
אני הייתי כזה,
הייתי נרגיש מאוד,
וידעתי שיש ערכים ממציאות.
סירבתי למערכות יחסים,
שהם לא במסגרת של ברית.
בניסיון, עד גבול מסוים.
נכשלתי, עד גבול מסוים?
לא יכולתי
לראות את עצמי בקשר,
מבלי שזה מעוגן ובוט.
זו תפיסת העולם הבסיסית שלי.
נכשלתי בסופו של דבר על הלחץ החברתי,
תחושה דו-אי קטעים אותה,
אבל שילמתי מחיון נוראה על הניסיון שלי
להיות בתוך קשר מחוץ להקשר העמוק שלו של ברית וניסיון.
שילמתי איזה מחיר.
סבל נפשי מגלמות.
מעודן טוב, זרוק.
אני באתי לתשובה מתוך תהום ומהות,
בשילוב מעודן של בין השמן.
גם כשחזרתי בתשובה,
אופי התשובה שלי הוא לא אופי של מי שעולה מן התהום ונאחז בהלכה באיזה מין אדיקות עצבנית.
לא.
חזרה שלי בתשובה היום.
היא מצד אחד חושפת את הסכנות שבתהום הפרוסה על רגלינו,
מצד שני
היא מעמיקה את הערכים שהכרתי אותם דומים.
והקיבוץ, מטבע הדברים, הטבע, כן, והשמיים, בין חוברים,
ממשיך.
וזה גם הדברים שאני בוחר ללמוד.
ולא סתם חזרתי מישהו בדרך הרמקו.
אני לא אומר שאני שראש נשימה של הרמקו, מי אני?
אני מאוד אוהב אותי. מה אני יכול לעשות? אני יכול להכחיש את העובדה.
אז גם חזרה בתשובה שלי היא באמת נבנתה מהתייחסות לשני העמדים.
לטהוריה פרוסה, ושליזר, סוג מיראה,
אבל אני מרגיש הרבה יותר חזק אצלי הצד של המעלים בכובש.
שוב,
נישואים בשמיים,
נישואי חתונה בארץ,
אני רחוק ממקומות שאני רוצה להגיע למדיים,
ויש קשקים בהם,
אבל רוח התשובה שלי היא בהחלט מעניקה עוד את השמיים.
אני אחזור איתך בכל זאת לסיפור האישי,
תרשה לי,
ואני מעוניין לדעת
מה המקום של השירות הצבאי?
אולי אני כבר רץ טיפה קדימה בחזרה האחורה הזאת,
אבל אולי נכוון לשם לפחות עכשיו.
המקום של השירות הצבאי כמשהו מכונן בכלל בזהות הישראלית שלנו בדור הזה, אולי כבר כמה דורות,
איפה זה תופס מישהו שנמצא במקום של חיפוש בין כה וכה ושל שיטוט בין עולמות ובין פנימי לחיצון
וזה משהו שהוא נכפה עליך אתה לא יכול לברוח ממנו מהשירות הזה
הוא תופס אותך בגרון ושם אותך איפה שהוא מעוניין והוא לא תמיד אתה מעוניין
ובכל אופן הוא גם מעניק
שאלה ראויה, אני הייתי אומר את זה למשל
השירות הצבאי תפס אותי למשל
כמו שכרגע בונים מכוניות בפס הייצור,
ובמהלך הבנייה שלה כבר מבקשים שהיא תיסע על הכביש.
היא לא יכולה לנסוע על הכביש,
היא עדיין בפס הייצור.
הצבא תופס אותי.
הצבא,
המשימה שבו,
ההזדמנות שבו,
לתרום לכלל,
תפסה אותי במצב שלא ידעתי את עצמי עדיין.
הייתי עסוק מאוד בגיבוש הזה מתעצמי שלי.
ועין דין,
ומתרגל, ומתרגל, לא תרגל. מרוב שהייתי עסוק
בלהכיר את עצמי,
היה לי מאוד קשה להיות עם הפנים בכלל.
את עצמי לא הכרתי.
אני עדיין ממשש את עצמי, עדיין לומד להכיר את עולם הרגש שלי, את המיליון שלי,
את המידון שלי, את האנג'מה שלי,
את המרכיבים האישיים שלי.
אם אין אני למי,
ופתאום אני כבר נדרש להיות מספר אישי.
זה היה לי קשה,
זה באמת קשה לדבר, אני אומר את האמת.
אני לא התאמתי לשירות צבאי,
אבל אני לא מצטער ששירות צבאי.
לא התאמתי לשירות צבאי.
השירות הצבאי שלי הוא לא דוגמה לחייל כהלכה,
ודאי שלא חייל לגופר.
אני לא מתגאה בזה.
אני לא מתגאה בחולשת כוחים לצבאי.
לא מתגאה, אבל אני חייב להזכיר את זה,
כי זה עמד בקונפליקט חריף,
עם הניסיון שלי לזהות את עצמי בתוך המרחב.
איפה אני? מי אני?
זה תפס אותי
בזמן שעדיין מוחו של תינוק רופס.
אני הייתי עם השלווים.
הייתי תינוק.
איך אומר הרב בגללו? אני שואל מי עובר בית מדרש, פוגש את שני, בין 140. בן כמה אתה?
בן 40. לא, לא, מתי נולדת?
בן 40. לא, לא, מתי חזרת בתשובה?
יש לי חצי שנה. סתם בן חצי שנה.
יש משהו מתיגזוגות, מתיגזוגות עצמן ולמעשה
פרק החיפוש שהייתי בו, צריך לזכור שעוד לא חזרתי בתשובה
כשהגעתי מגיל גיוס
כשהגעתי מגיל גיוס הייתי אחרי חזיון המוות
התחלתי כבר לפתח קצת
תחושות
של רגע שעולם הזה יש משהו אחרי עולם הזה
התחיל להיווצר לי איזה עולם מושגים מאוד מאוד ראשוני
פתאום
מספר אישי.
יש להם 1, 0, 9, 3,
וזה בעלתי בדיוק בשירות שלי.
השירות שלי היה מאוד נמוך בממונותו.
אני התחלתי פשוט בנחל בני המשקים,
כחלק מהשגרה, שבני קיבוץ הולכים כולם את המכה,
יש עוד משהו שהוא מקביל לצנחנים, בני המשקים,
הרבה גפלי טיס, שרייתר וכל מיני, חבר'ה רצינית.
התחלתי בנחל המשקים, לא עזרתי מהם,
לא הגעתי לסוף התיאום הזה.
הנשומה שלי לא נתנה לי להשלים עם כל הנציאנות הזאת, ובאופן לא מוקדם
הנשומה הביאה אותי לעשר פעמים אותי.
וואו.
היא הכחילה אותי.
זו אמירה מורכבת.
בטח.
אבל משהו בתוכי שלא היה בשל לזה,
הוא דחף אותי לא להצליח.
והיו לי בעיות משמעת.
היו לי בעיות משמעות.
נענשתי על זה.
הוא הוציא אותי מהיחידות.
הלכתי לנומר,
שירתי שאני אקשרי את הזמן שלי,
לא בהצטיינות קטנה.
לא הייתי מהגורים,
לא הייתי זכור שאני בעיקר בתור מנהגי הגיטרה.
יושבים בערבי עם אחת מהגיטרה, סיגריות וספרים על אדם, דוברים על חיים,
וכך סיימתי את הצוואה בעצם.
שוב אני אומר, הצוואה היא הזדמנות יוצאת מגדר רגיל,
כדי לבנת את הקודמה של המדינה והקרבה.
ראיתי שאלה.
מה הסביבה,
המוסדות,
לא יודע, המסגרות, מה הן חושבות עליך באותו זמן?
גם הן לא קוראות לזה תשובה,
אתה לא קורא לזה תשובה,
אף אחד עוד לא קורא לזה תשובה.
אני הייתי תעלומה.
אני מוכן לחשוף כאן ולומר שכן,
כשהיה לי כינוי בקיבוץ,
זה נשמע לא סימפטי,
אבל אני מאוד גאה בכינוי הזה, כשמדברים את המשמעות של הגביים.
הכינוי שדבקתי,
בדבקתי על ידי חלק מהחברים, בכיתה, היה שיכור.
למה קראו לי שיכור?
כי הייתי מתהלך עם רגיים על קרקע ומסתכל על השוליים.
הסתכל על השוליים, לפעמים אמרו, טאק למראה מסוים ולא זן.
התנגדות שהייתה, התנגדות כאילו אני מסתכל למרחב חייו.
החשש כולנו מעוטין על השתי לזן,
מסתפקים באיזה מבט ועוזבים הלאה.
אני אסתכל.
אסור אבל לראה את המראה הנורא הזה, הנחיל לזמן,
לא רמית, עריכות הפריחה.
ויש תלמידים שהדבר הזה,
יש חברים, שהדבר הזה היה מוזר במהיר, עם קינוי התשיכו,
כאילו לא מחובר למציאות, בזמן שהיית מחובר למציאות יותר מהם. -זה יותר לגנאי או יותר בחביבות כזאת? -כן התכוונו לגנאי.
אני מאוד התביישתי בקינוי זה. לא כולם קראו לי ככה, היו לי ארבעה קינויים,
אחד מהם השיכו.
ולא כולם השתמשו בכל הכיוונים, לא כאלה השתמשו בכיוון כזה.
יש לנו ביבים, יש חברים שהעדיפו להשתמש בביטוי הזה, שהם רצו להתאוג לי.
עם השנים אני הבנתי שזה היתרון הגדול שלי, שיכרון ולא מיין.
השיכרון הזה, שאפשר באמת לחדור למימדים,
שאולי החכים לא הכירו,
הוא היה לעזר רב מאוד וקידם את כל המגמה של התשובות.
וואו.
במקביל. אז לא הייתה אוכלותי.
כן.
המורה שלי מאוד אהבה אותי, המורה שלי ש... בספר יסודים.
יש לי הבריאה אחרת השם, אחר כך ימין, שלומית.
-עד היום.
שהיא רואה אותי מאוד גאה בי. היא האמינה בי.
יש לי תמונה שרואים איך במצאת הפטורים של הכיתה מעלה,
הייתה צריכה לשכנע אותי הרבה כדי שאני אטול את התפקיד של חיפושי כזה,
והיה לי דגל שכנוע מסטרץ' כזה, צמור ממוני כזה,
היא צריכה לעשות מאוד גמרוניאל של חיפוש איזון,
והיא מאוד הודה אותי לקבל את התפקיד ולשחק.
היא הייתה עם כל ההורים.
אתה יכול,
אתה, אתה, אתה מסוגל, יש לך מה לתת.
ושיחקתי את חיפוש איזו, ויש לי תנאה ביה, שרואים אותי ככה מייד, סיכה.
שיחקתי, והיא עודדה אותי לאורך השם.
היא ראתה שבתוכי יש משהו לא מובן, לא נתפס,
אבל עתיד להביא ברכה.
היא לא בנתה עליי בפרמטרים הרגילים של בני הכיתה האחרים,
של הטרקטוריסט ושל האצן ושל החייל הנפלא, שבטח יהיה המפקד לעתיד. היא לא בנתה על הממצאות.
היא עמלה לגלות את הכישרונות היותר ייחודיים שלהם, כישרונות משחק,
כישרונות כתיבה, שיחות עומק.
אולי הייתי בין יחידים לא בטוח שזכו לסוף לכם.
היא קראתי מפינה ומדברת איתה לחיים.
היא ראתה את העתיד שלי יותר בקיר מזה.
היא חטאה מצד שני את השונות
יציאת הדופן ביחס לחברי הכיתה.
היא ראתה את זה.
והיא הייתה שם בשבילי להגיד שגם אם אני יוצא דופן,
אני אחד מעשרים,
איתי.
אני איתך, אני אמנה אותך. היה לה משקל עצום בגלל ההתפתחות אישית שלנו.
קצת מוזר לי שאתה אומר את זה,
אז תשלב אותי בחזרה.
כי בפעמים הקודות שעיברנו,
ודאי בפגישה הראשונה,
מאוד הדגשת את הלבדיות,
אין עם מי לדבר,
אני עם עצמי ואין למי לפרוק, אין מי שיסביר.
מאיפה פתאום צעצע שלומית עכשיו?
קודם כל, לכל כלל יש יוצאי מקלטים. אוקיי.
ואולי זה באמת לימוד בשבילם שאסור להגיד דברים בצורה מקלטית.
אולי פה נישאתי על קצת איזה רגש, כזה פתוס,
וביטאתי.
אותך היטאתי את השונים, היטאתי גם את עצמי.
ודאי, אם אני שואל את עצמי, מה הייתה החוויה המרכזית?
אני יכול לומר, חוויית הבדידות היא הייתה משמעותית, היא הייתה יותר דומנטית,
אבל אני לא יכול להגיד את הלמות.
לא משלימות.
לא מחברה שלי, אמא שלי שקראה את השירים והתפעלה דמקי נשמתה על המשורר העתידים.
לא מגיור המנצ'ל, המורה לספורט,
שדאג לנוכח ולעיני כל ילדי הבית ספר,
לקחת אותי, בא נערץ,
לשים אותי בין ברכיו ולחבק אותי,
אני אוהד אותם.
נכון שזה שלושה ארבעה מקרים,
אבל הם הרבה יותר חזקים,
שיימים כאן על כף המאזניים מול הבדידות הכמותית,
הם מכריעים את הכלל.
זאת אומרת זה בעצם שילוב של שתי חוויות?
שתי הדברים נכונים.
מה היית יותר?
בודד או מחובר?
שתי התשובות החברה הזאת אומרת, הייתי בודד,
מבנים מסוימים,
החברת אמרה,
אבל הן היו עוד יחידיות החברתיות. וכנראה שתיהן דרושות בעצם לתהליך עצמו.
בלי להחגיש את הבדידות,
אדם לא מחפש את אלוקינו.
כי למעשה גם אדם שהוא מלא חברים הוא בודק.
הבדידות היא דבר שנגזר עלינו מצד היותינו בעלי נשימה.
וכל הון שבעולם
לא ימלא את הנפש.
כן? אתה יכול להיות אדם מאוד מחובר חברתית,
אבל הבדידות היא נובעת מהצורך של האדם
להיות לצידו של אלוקים.
להיות לצידו של אלוקים. וכל עוד הבדידות לא נפתרת בתפילה,
בקרובת אלוקים,
זה לא משנה כמה כסף יהיה לך, כמה חוברים וכמה תצליח,
זה חייב להיות בקושר לחוויה אמונית,
הבדידות יכולה להיפתר אך ורק, בקישור עמוק,
לחוויה האמונית.
אבל לא הגענו לשם,
זה דבר שאני אומר פה עכשיו,
כדי שגם לא יתפסו את הלימודי, אה, בודד, הוא היה בודד. אני לא הייתי בודד דווקא בנהוריים.
לא הייתי בודד, הייתי מנגושר, אמר גיל ש...
אה, תהיה מוכן לעמוד מול המראה שאף אחד לא מסתכל עליך ותשאל. הייתי בבן,
אתה תגלה שגם אתה היית בודד.
אני לא מאמין שהאין אדם שהוא לא בודד.
אני יודע שיש הרבה הרבה אנשים שברוכים מהבדידות
לפתרונות חיצוניים, אבל בסופו של יום,
שנמצאים בחדר שלהם,
כן, הם
תואמים את העם של הבדידות בסופו של דבר.
יש אנשים שיותר רגישים לבדידות הקיומית הזאת,
כן, זה תלוי גם באופי הנשימה,
תלוי באופן של מה גם במכלול הכישורים הנפשיים,
ויש אנשים שחווים אותה פחות,
כי הם יותר מכושים למישור הזמן והמקום ששם יש בהם תחליפים לבדידות האימון.
אני מרגיש, סליחה,
שהגענו לנקודה שהייתי מאוד רוצה להכין בה בפעם הבאה
אנחנו מתקרבים לסוף
כי המושג הזה שאתה מתאר בדידות
הוא מורכב מדי, אני מרגיש שיש הרבה דברים שאנשים יקראו להם בדידות וזה לא בדיוק מה שאתה מתכוון ולהפך
זה יכול להטעות ולבלבל אולי אוטיזם מבלבל קצת תוך כדי שאני שומע אותך
אני רוצה כאילו אני מבין יש בדידות
עקרה יש בדידות טובה יש בדידות מסוכנת יש
הרבה סוגים ודאי בתרבות שלנו היום
בדידות יכולה להביא למקומות מסוכנים נורא
יכולה לגרום או להיגרם לפעמים בכוונת מכוון בכוונת זדון יש ילדים שעוברים
חוויות של הבדדה
מזולתם
ובחזרה נחבר את זה לתהליך עצמו
אבל אני מנצל סתם, כן, ממש בדקה, תוך דקה לסיים את זה, כן, בסוגיית הבדידות. תראה, אני ואתה מדברים כרגע.
אנחנו לא בודדים לכאורה.
אנחנו לא בודדים.
אני לא רוצה אפילו להגיד שבשל מה שאני מדבר איתך אני בודד.
אנחנו, אני חושב שאנחנו לא חווים פה פעילות משמעותית, הנפש נגישה איזה סוג של מלאות.
אבל אם אני לא אמסור לעצמי דין לחשבון,
אני מזהיר אותך גם, לפני שהחלטתי את הפודקאסט,
שאלתי אותך, מה את טוענת בזה?
כי אני יושב כמו לך ולדבר על התשובה.
אם אני לא אברר לעצמי אין הגמה של שם של מען,
גם עם הפודקאסט הזה,
ואין מורה מעניין, אבל בוטק אני ארגיש בדיוק תמוכה.
זאת אומרת, אחרי שאני מסיים איתך את השיחה, אתה יודע מה אני עושה?
אני שואל, לאן הייתי שם?
אם התשובה היא מספקת,
אני לא מרגיש לדבר.
אם התשובה לא מספקת,
אני יכול להרגיש
מרגישות כמו שאתה,
שאפילו יכולות לגרום לי לערות טלפון ולהגיד,
אנחנו מסיימים את הפודקאסט, בינתיים בבדיקות שעשיתי
אחרי שלושת או שתי הראיונות מצאתי סיבה מספיק טובה נגשי כי הרגשתי קרבת אלקאדלה.
וואו.
תודה רבה הרב יואל.
כל טוב.
