שלום, ערב טוב,
ברשות הרב.
הלילה,
ליל כ"ח בסיוון,
הוא יום פטירתו של אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים,
רבי ישראל זאב גוסטמן,
זכר צדיק לברכה, בעל
קונטרסי שיעורים.
רבי ישראל נולד
לאבא שהיה סוחר אבל מלא אהבת תורה,
ומנהגו של האבא היה לקחת
את הילדים שלו אל החפץ חיים.
פעם אחת הביט בו החפץ חיים ואמר לאבא שלו:
יש לך ילד טוב,
אז תרחם עליו,
ואל תיתן לו לאכול הרבה ולישון הרבה,
תן לו שילמד הרבה.
וכך באמת
אמו כשהייתה מאירה אותו כל בוקר
הייתה אומרת לו: אני מרחמת עליך ולכן אני מאירה אותך
בבוקר כדי שתלמד.
והוא היה אומר שזה מה שאנחנו מתפללים בברכת אהבת עולם, אהבה רבה.
אבינו אב הרחמן אמרכם, רחם נעלינו ותן בלבנו בינה לאבינו להשכיל בתורה.
מתוך בית כזה בערה בו אהבת תורה באופן בלתי מצוי,
ולכן הוא השקיע את עצמו בתורה,
והוא היה עושה משחקים כמו שילדים עושים אבל סביב לימוד משנה
והוא זכה בגיל עשר
כבר לדעת ש"ס משניות
בעל פה וכשאמרו לו שהוא היה כישרוני הוא אומר לא
זה היה אהבת תורה הוא אומר יש ילדים
שכל כך אוהבים ספורט
אז הם בקיאים בכל שמות השחקנים בכל המשחקים בכל הגולים
הוא אומר לי הייתה אהבת תורה, אהבתי את המשניות ולכן כמו שהם יודעים את כל ענייני הספורט
אני יודע את המשניות וזה היה בגיל עשר.
לפני הגיעו לגיל 12 הוא מגיע לגרודנה שם הוא לומד אצל הגאון רב שמעון שקופ.
החברותא המבוגר שלו היה רב חיים שמואלביץ
והחברותא הצעיר שלו היה הרב שמואל רוזובסקי.
הוא היה עמל ויגע שם בתורה,
ישן לפי כוחותיו
שעתיים ביממה,
ולכן בגיל 16 הוא כבר יודע את קול הש"ס בבלי וירושלמי,
ובגיל 18 הוא חזר על זה שלוש פעמים.
כבר בגיל 21, מיד עם נישואיו,
הגאון רב חיים אויזר
מינה אותו להיות דיין בבית דין הגדול של וילנה,
ופעם כשהייתה בווילנה אספה של זקני גדולי הדור
הוא נכנס באמצע לאספה
רב חיים אויזר קם על רגליו
וכל זקני הדור
קמו בפניו
ורב חיים אויזר הושיב אותו בינו לבין החפץ חיים
הוא זכה שם ללמוד גם בחברותה עם החזון איש, הם למדו כמה מסכתות
וממש בערוב השואה
הוא מתמנה לראש ישיבה והוא סיפר שמאות ניסים ליוו אותו כשהוא ואשתו ובתו
ניצלו
מהשואה האיומה.
בתש"ו הוא מגיע לאמריקה אבל בתשכ"א הוא עולה לארץ ישראל.
הוא סירב להצעות ולבקשות
של גדולי הדור
לכהן כראש ישיבת פונוביץ' או לומר שיעורים במיר או בכפר חסידים
הוא ביקש רק ללמוד ולכתוב את הקונטרסים שלו
על הש"ס, קונטרסי שיעורים.
סיפר מורנו ורבנו הגאון רב אברום שפירא זצ"ל
שהוא ישב פעם בישיבה של הרבנות הראשית
ישיבה של מועצת הרבנות או משהו כזה
ופתאום מגיע המזכיר ואומר לו
שעל קו הטלפון
במשרד
נמצא הרב גוסטמן והוא רוצה לדבר עם הרב.
אז רב אברום היה באמצע ישיבה.
הוא אמר תשאל אותו אם זה דחוף.
אז המזכיר ניגש לטלפון, שאל אם זה דחוף? הוא אמר לו כן זה דחוף.
אז רב אברום ביקש סליחה הוא צריך לצאת באמצע ישיבה
של הרבנות הראשית כי הרב גוסטמן צריך אותו דחוף.
הוא מגיע לטלפון הוא אומר לו שלום מה דחוף?
הוא אומר תשמע רש"י בסוגיה הזאת וזאת על הש"ס לא מבין אותו
זה דחוף לי להבין אותו
וכך דיבר עם רב אברון
עד שנרגע
אותו גאון
שהיה כל כולו תורה הבין גם את עניינם של ישראל
ותלמידיו מספרים שפעם פגשו אותו ביום העצמאות
כשהוא עזב את התמדתו בתורה ואת הישיבה שלו
והוא הגיע לראות
את המצעד
שכידוע מקום המדינה עד תשל"ג היו ביום העצמאות
עושים מצעד
של צה"ל להראות
את כוחנו ועוצם ידינו ולזכור כי השם אלוקינו הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל
להודות ולהלל להשם
על כינון הצבא
צבא השם
ושאלו אותו מה הרב עושה פה לבוא לראות את המצעד
הוא אמר
שמי שראה את עם ישראל מושמד לנגד עיניו
הוא חייב ללכת ולראות
את חיילי צבא ההגנה לישראל צועדים ברחובות ירושלים.
הוא,
שיחד עם משפחתו ועם כל וילנה ועם כל כלל ישראל
עבר את השואה,
הוא אמר שזה בלתי אפשרי
משעבר את השואה לא לבוא לראות את הניסים הגדולים
שריבונו של עולם עושה לנו,
שהוא הקים את מדינת ישראל,
ובעזרת השם יש חיילים שצועדים ברחובות ירושלים.
סיפור מפורסם מאוד על רבי ישראל גוסטמן התפרסם כאשר נפל במלחמת שלום הגליל בנו של פרופסור אומן,
שלמה, השם ייקום דמו.
הרופא
של הרב גוסטמן,
דוקטור פיינגולד,
הוא לקח את הרב להלוויה והוא סיפר שבתום ההלוויה הרב גוסטמן הסתובב בין הקברים הטריים של החיילים שנפלו ונאנח והצטער עליהם והתקשה לעזוב את בית הקברות.
אבל בסוף הוא יצא מבית הקברות
אחרי ההלוויה.
וכשהוא נכנס לרכב
הוא אמר כמה פעמים
כולם קדושים.
כל אלה שהוא ראה שם בהר הרצל, כולם קדושים.
והיה מישהו שישב שם באותה נסיעה ברכב
במושב האחורי
והוא שאל את הרב גוסמן
כולם קדושים?
גם אלה שלא דתיים?
הרב גוסמן הסתובב אליו ואמר לו,
כולם, כולם, כולם קדושים.
ואז
הוא ביקש מהרופא, מי שנהג אז ברכב,
לעלות אל פרופסור אומן כדי לנחם.
ואז הוא סיפר שהיה לו בן,
קראו לו מאירקה,
שהוא היה ילד מאוד יפה,
ילד מאוד חביב,
ובשואה הבן הזה נלקח מידיו ונזרק על משאית
מלאה ילדים כאלה שנלקחו מהוריהם,
והוא סיפר אז על הקולות שבקעו מהילדים,
על הצעקות, על הבכי,
שכל אלה היו כלום לעומת הצעקות של האימהות,
מחזה נורא ואיום.
אבל אמר אז הרב גוסמן לפרופסור אומן,
אגיד לך מה קורה עכשיו בעולם האמת.
מאיר כשלי פוגש את שלמה שלך,
שניהם השם ייקום דמם.
ומאיר כשלי אומר לבן שלך,
אשריך שזכית,
אני לא זכיתי.
אותי לקחו
לעולם העליון,
אבל אתה מסרת את עצמך לטובת כלל ישראל.
זכית בזכות
שאני לא זכיתי.
כך בתודעה כזאת
ראה הרב גוסמן
ממרום גדלותו בתורה את הערך הגדול של חיילינו,
של מי שעומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו ותורתנו.
ואני רוצה
לקרוא איזה דבר שהתפרסם עכשיו,
דברים שאמר הרב גוסמן בשעה שפרצה מלחמת לבנון,
הדף נמצא פה ברשותכם,
הרב גוסמן
אמר שיעור במסכת גיטין
ומלחמת לבנון פרצה ביום י"ט סיוון
תשמ"ב ואז
בפתיחת השיעור לפני שהוא נכנס לצלול בתוך הסוגיות הוא אמר כך
כתוב ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן
האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה
או האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה
פסוק בפרשת מטות
אני מפרש
לענייננו שעיקר התמיהה
איננה
על שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תהיו פה
כי איש על מחנהו ואיש על דגלו.
בישיבה שלו
התלמידים עסקו בתורה ולא התגייסו.
אז איך הוא מפרש את הפסוק?
הוא אומר, עיקר התמיהה היא
לא על זה שאתם פה בישיבה,
אלא על שאתם תשבו פה.
כלומר,
שאתם עושים פה עולם כמנהגו נוהג.
עיקר התמיהה לא על שאינכם שם,
אלא על כך שאתם יושבים פה.
יש חזית.
אבל גם פה יש חזית,
גם בישיבה יש חזית.
ואז הוא אמר,
בחור צריך להרגיש אחריות לכלל ישראל בדיוק כמו לוחם.
לוחם לא יכול לפשוט את בגדיו
מתי שהוא רוצה,
אפילו לא בחצות הלילה,
כי הוא מרגיש אחריות לכלל ישראל,
הוא מרגיש בעצמו את המצב.
ולכן אנחנו, שעננו פה,
ולא תמיד מודעים למצב,
צריכים להתעורר להרגשה הזו.
ובאמת
הוא ביקש
מבחורי הישיבה
לא לישון בלילה,
להיות עם נעליים כמו בחזית, לא לבזבז אף דקה.
באותו זמן היו כמה בחורים שלא קמו לתפילות בזמן וגם לא התמידו במיוחד.
והרב גוסמן כעס עליהם
וכינה אותם, אלה שבתוך הישיבות
ולא לומדים כמו שצריך,
כינה אותם משתמטים.
הוא סיים ואמר,
אם נרגיש כך,
זכות התורה שלנו תגן על כלל ישראל.
זכותו תגן עלינו, אמן.
