תראו, אני מתנצל שאין דפים כי המדפסת לא עובדת,
אז אם הכנתי דף אפוא לא אצלי,
זה לא נורא כי אנחנו היום המקורות הם לא מסובכים.
עובדים פה אגדות חז"ל,
והיום אני רוצה ללמוד איתכם שלוש אגדות.
איילות,
קוראים לי אייל, אז זה קשור אחד לשני, כן? אבל זה קשור בעיקר למצב שאנחנו נמצאים בו,
בסדר?
זה אגדות קצרות, אז לא בעיה להחזיק ראש.
זה שתיים קצרות, והשלישית טיפה תהיה ארוכה.
אז זה מתחיל,
האגדות שלנו נמצאות במסכת בבא בתרא בדף ט"ז.
שם יש גמרה שעוסקת
בדו-שיח בין הקדוש ברוך הוא לבין איוב.
איוב מתלונן, הוא אומר, הקדוש ברוך הוא, מה, איך יכול להיות שככה אתה מתנהג איתי וכל זה, ואז הקדוש ברוך הוא אומר לו, תקשיב, חביבי,
מה אתה מתלונן? האם היית פה, כשבראתי את כדור הארץ? מה אתה מבין מי נגד מי?
ואחד הפסוקים שם,
כאילו, ידעת,
כאילו, הקב"ה אומר לו,
מה אתה יודע על בריאת העולם?
כן, אני אקרא לכם את הפסוקים פה באיוב.
בסוף איוב, הקב"ה נגלה לאיוב ואומר לו,
מי זה מחשיך קצה במילים בלי דעת?
איזה אומר כגבר חציך ושלחב הודיעני?
איפה היית בייסדי הארץ?
היית פה יחד איתי?
מי שם ממדיה כי תדע ומינתה עליה הקף? אתה יכול להגיד לי, את קוטר כדור הארץ או את ההיקף שלו?
על מה אדניה עוטבעו? מי ירא אבן פינתה?
וכולי וכולי. בקיצור,
האם אתה יודע מה כמות המים בים?
הנגלו לך שערי מוות?
איזה דרך ישכון אור? איזה מקומו? בקיצור, מה אתה יודע?
חלק מהפסוקים
שמופיעים כאן זה "הידעת העת לדת יעלי סלע,
חולל איילות תשמור". זה הפסוק.
אז הגמרא אומרת כך.
אמר הקדוש ברוך הוא לאיום:
"הידעת העת לדת יעלי סלע"
יעלים, שימו לב, זה יעל.
יעל זה חיה מאוד
אמיצה.
מאוד יש לה תעוזה, כן? יעל להר, יעל לבר.
יעלה זו אכזרית על בניה.
בשעה שקורעת ללדת עולה לראש ההר כדי שייפול ממנה הולד וימות.
ואני מזמין לנשר, אומר הקדוש ברוך הוא,
שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה. היא יולדת את ה... שייפול, הנשר מגיע,
צף אותו, מניח אותו לפניה,
ואלמלא מקדים רגע אחד, או מתאחר רגע אחד, אם הנשר הזה לא מגיע בטיימינג המדויק,
מיד מת
הולד הזה.
אז אומר הקדוש ברוך הוא לאיוב, בין רגע לרגע לא נתחלף לי.
אני יודע בדיוק אותה להביא את הנשר
בין איוב לאויב, נתחלף לי.
איוב טוען כלפי הקדוש ברוך הוא,
התחלף לך בין איוב לאויב. אתה חושב שאני האויב שלך? הוא אומר לו, לא, התחלף לי כלום, אני יודע בדיוק.
אז זה
דיבור אחד. דיבור שני,
חולל אילות, שימו לב, זאת הייתה יעילה וזאת איילה.
איילה זו רחמה צר.
יש לה רחם גדול,
כאילו, זה אבל הפתח של הרחם, צוואר רחם צר מאוד.
בשעה שקורעת ללדת,
צריכה ללדת,
אני מזמין לה דרקון,
דרקון, לא דרקון, דרקון,
נחש, יש בגרסאות נחש, יש לזה עוד דרקון,
שמקישה בבית הרחם,
עושה לה איזה הקשש שם,
הוא מתרפא, יוצר,
כתוצאה מהערש, השרירים נהיים רפים,
הוא מתרפא ממולדה.
אז היא מצליחה ללדת.
וימלא הנחש הזה, הדרקון,
מקדים רגע אחד או מאה אחר, רגע אחד, מיד מתה.
בין רגע לרגע לא נתחלף לי, בין אויב לאויב נתחלף לי.
זה ה... שני סיפורים.
הפוכים נראים זה מזה, נכון? אבל...
אז בואו ננסה רגע להבין את הסיפורים האלו,
ואחר כך
נספר את הסיפור השלישי.
גם יעלה וגם איילה
הם ביטויים לעם ישראל.
בסיפור הזה, ביטויים לעם ישראל.
גם יעלה, נכון?
איך אנחנו יודעים? איך אומר הפייטן? יעלה יעלה.
יאללה, יאללה, בואי לרגל, נכון?
אינץ רימון גם.
יפה, אז יאללה, ואיילה,
גם כן ביטוי לכנסת ישראל,
אנחנו נראה בהמשך, "לנצח על איילת השחר",
שאסתר נקראת איילה או איילת, וגם רחל נקראת איילה ואיילת.
כן, איילה.
זה בעצם דימוי לעם ישראל.
והנשר והדרקון או הנחש, אלה בעצם ביטויים למה?
להנהגת הקדוש ברוך הוא עם עם ישראל.
בסדר?
יש כאן שתי צורות הנהגה
מול שתי בעיות, אלי.
הבעיה הראשונה היא העילה אכזרית על בניה.
אין לה בעיה ללדת,
והסיפור הראשון אין לה בעיה ללדת, הרחם שלה סבבה.
אבל היא אכזרית על בניה, היא לא רוצה לגדל את הילדים.
ולכן היא רוצה ללדת אותם באיזה צור, כשהילד ייפול והיא תמשיך הלאה.
תתרגמו לי את זה לבעיה תרבותית.
מה הבעיה התרבותית?
הבעיה תרבותית? לא, זה כאילו,
זה הקצה של זה. הבעיה התרבותית היא שאתה בעצם אומר, שמע, אני מעוניין לחיות בהווה.
כן, אכזרי על בניו, זה מי שאומר, שמע, אני לא,
כל אדם מטבע הדברים, יש לו, דואג לדורות הבאים.
אני רוצה לדאוג לעצמי.
זה יכול לבוא לידי ביטוי בלהתחתן בגיל מאוחר, או לא להתחתן בכלל.
זה יכול לבוא לידי ביטוי בזה, ואתה שומע דברים כאלה, באירופה, לדוגמה.
תגיד, למה יש לך כילד אחד?
לא, אני השתגעתי, לשאבד את החיים שלי בשביל איזה תינוקות.
אבל אם אתה דואג לדורות הבאים, אתה מבין שאם
שני
הורים לא יולדים שני ילדים, אז האוכלוסייה מצטמצמת ב-50 אחוז.
אז בעוד 50 שנה לא יהיו פה אנשים.
מין תרבות כזאת מתוארת כאן מין תרבות שדואגת להווה ולא לעתיד.
ולא רוצה לגדל את הילדים, כאילו, לא רוצה...
הוא כאן.
אכזרית על בניה.
מה עושה הקדוש ברוך הוא?
שולח נשר, נשר זה ביטוי להנהגת השמות ברחמים.
אז איך הוא מרחם?
רחם, וברגע ששם לפניה את הילד, את הוולד,
אז היא רואה אותו,
רואה אותו, הוא כזה מלא בדם, מסתכל עליה,
אז היא מתאייבת בו,
מתאייבת בו, והיא כן מגדלת אותו.
כלומר, הקדוש ברוך הוא בהנהגתו מלאת הרחמים,
מבין שיש לנו, שאנחנו נמצאים באיזושהי תרבות, שמה, שמאוד מאוד מקדשת את ההווה, מקדשת זה מילה לא מוצלחת,
אבל מאוד מדגישה את ההווה, ולכן זה בא על חשבון העתיד.
אז הוא גורם לנו,
שם לנו מול העיניים כל מיני אתגרים שגורמים לנו,
בכל אופן,
לרצות לדאוג לדורות הבאים, כן?
אבל זה ברחמים, זה יכול להיות החל מאיזה מצוקה, תחושת בדידות, בכל אופן.
האדם מקבל איזה, אהלן.
הוא מגיע בצורה ככה,
בצורה של רחמים.
כן, זכות אבות,
יש איזה,
ופתאום,
לפעמים הגוף מתחיל לדבר, השעון הביולוגי דופק, ורוצים כן להמשיך את ה...
היה לנו איזה, בהנהגת רחמים,
איזה מין כן רצון להמשיך, להמשיך קדימה, להמשיך לדורות הבאים, כן?
אם תרצו,
זה אולי גם טיפה מזכיר את המסורתיות בעם ישראל, כן? אדם דתי הוא מחוייב,
אדם מסורתי הוא אומר, אני לא מחוייב,
אני לא מפזר, אבל אני רוצה, מה, אני לא... לא נשב בערב שבת כל המשפחה? נשב בערב כל המשפחה, כן?
זה לא מגיע מכוח זה שכאילו יש כאן איזו מחויבות טוטלית לשמירת תורה ומצוות, אלא זה מגיע בכלל למשק כזה שאומר, כן, אבל זה יהיה ביחד, יהיה נחמד, יהיה טוב, יהיה...
כבר אנחנו פה,
כבר אנחנו בארץ ישראל, כבר אנחנו... אז יאללה, בואו נעשה את זה.
אז זה טיפול אחד
בבעיה, נקרא לזה כך.
כן?
יפה.
הבעיה השנייה היא יותר חמורה,
יותר קשה.
מה הבעיה השנייה?
יש לנו איילה
שרחמה צר.
דווקא האיילה, אנחנו נראה בהמשך מתוארת כחסידה שבחיות.
היא הטובה, היא לא אכזרית בכלל, אבל היא לא מסוגלת ללדת.
היא לא מסוגלת ללדת.
ומה הקב"ה עושה? שולח לה
דרקון או נחש,
מיקיש אותה.
וזה, אם אני מנסה לתרגם את זה לשפה התרבותית,
זה היה לה שצריכה ללדת מתוכה איזה משהו חדש,
איזה תובנה,
והיא לא מצליחה.
זה מכווץ, זה תפוס.
זה הכל נשאב לאותה תפיסה ותמונת עולם שהייתה.
תחליפו זה, מה אתם אומרים, צריך להחליף ראש,
להחליף עמדה, להחליף מחשבה, תחליפו זה, לא.
כל מה שאתה עושה,
אתם יודעים שיש לך, ככה זה אם יש לך.
קיבעון מחשבתי, אם יש לך קונספציה, המילה הידועה.
אז כל הנתונים שתביא, זה לא משנה, הם הצטרפו
לקיבעון הקודם.
זה רק
יתמוך אותו, כי זה האירוע, זהו, אם אתה בטוח שלשם זה הולך.
קיבעון מחשבתי, כן.
מה עושה הקדוש ברוך הוא?
שולח נחש, או דרקון,
הקיש אותה, נותן איזה מכה, איזה ערש, איזה סתירה.
הדבר הזה גורם למה?
ללידה מחודשת.
וכתוב גם פה שזה מגיע בדיוק בזמן. אם זה היה מגיע לפני, לא טוב. היה מגיע אחרי, גם לא טוב. אם היה מגיע אחרי, כנראה כבר היה מאוחר מדי, והבלד היה מת.
אם היה מגיע לפני,
אז לא היה מספיק לחץ כדי שזה יצא. זה מגיע בדיוק בזמן.
המכה הזאת
יוצרת אצלמה לידה של תפיסה חדשה.
אז
אם אני הולך רגע ל...
כמו שאמרתי, שהעלה זה בעצם כאילוי לעם ישראל,
אז יש,
אפשר להגיד שזה בעצם שני סוגים של בעיות.
בעיה אחת זו בעיה פנימית.
מה קורה לעם שטוב לו,
וטוב לו, וטוב לו, וטוב לו, וברוך השם, והוא יתגבר על כל הקשיים. אתם יודעים, זו התופעה הידועה,
זו תופעה ידועה בחברות עסקיות.
יש את הדור המייסד,
הראשון,
הדור השני הוא הדור המבסס,
הדור השלישי הוא הדור המרחיב,
והדור הרביעי הוא הדור המחריב.
מחריב.
הוא כבר הרביעי, הוא כבר נולד שבע, הוא כבר איזה.
ההוא, האבא, המייסד של החברה, כל מסמר, נגיד קבלן בניין.
כל מסמר, הוא יודע איפה הוא נמצא.
הוא לא הוציא שקל על עצמו, הכל היה בשביל החברה.
הבן, אתה מסכים, צבי? אני רואה שאתה מזדהה.
כן, חשבתי שאתה קבלן אולי.
כן.
השני, הבן, הוא זוכר את האבא, הוא זוכר את המחסור שהיה, הוא זוכר כמה... אז הוא מחויב אותו דבר, והוא,
אבל מבסס, כבר יש תקציב,
השלישי, הנכד, הוא זוכר את הסבא,
אז הוא אומר, אני, אבל ירחי.
הרביעי כבר נולד שבע.
אני, כשהוא נולד, כבר המרצל הסתם בחניה.
אז הוא נכנס כבר לפרויקטים שאין להם היתכנות כלכלית,
והוא דואג לעצמו, ומה יהיה בחברה, ויהיה בסדר, על הבבא,
טק, טק,
פושט רגל וכו'.
תדעו לכם, זה נכון כלכלית, חברה כלכלית שעברה את הדור הרביעי,
מקבלת דירוג אשראי גבוה יותר.
כי אמרו, אוקיי, היא עברה את המשבר הזה.
זה, מה, מה?
משפחתית, כן.
וגם ברמה הלאומית זה גם כן. כאילו, יש הריגון הרביעי, המושג,
לא התנועה, המושג הידוע של,
כאילו,
דור המייסדים,
והדור שהוא כבר נולד לחברה בטוחה והוא עסוק בעצמו, אז הוא, נגיד, הוא לא יולד,
הוא פחות מתחתן, הוא פחות מחויב, הוא פחות זה, הוא רוצה לנסוע לכו, לחזור לכו, וכל הדברים האלו.
הקב"ה הוא מרחם, מרחם, מרחם. זה בעיות פנימיות?
בעיות פנימיות, בוא נפתור אותן ברחמים. כל הזמן יש איזה מסורת, יש איזה רחמים,
שבכל אופן עוזרים לנו לשרוד את זה.
הבעיה השנייה,
היעלה, זה גם בעיות כלפי חוץ הרבה פעמים.
אבל גם כלפי פנים יכול להיות. צריך להראות איזה תובנה חדשה.
ככה זה לא יכול להימשך.
כן, ככה זה לא יכול... אומרים לך, תקשיב, האויבים שלנו הפסיקו לפחד מאיתנו.
הפסיקו לפחד. אם חיזבאללה שמים לך אוהל על הגבול,
מה זה אומר?
מה זה אומר?
שהוא הפסיק לפחד ממך.
עכשיו, זה אייה של זמן עד שזה יצא אל הפועל.
לא צריך לחכות, תחליף את הראש.
לא מסוגלים.
מה?
לא מסוגלים.
מה, תקשיב, חמאס, בונה, זה טילים, זה, זה, זה, לא מסוגלים. לא, לא, ההוא מורתע, ההוא מורתע.
עד שמגיעה המכה.
אז הקרדוש ברוך הוא אומר, אתם צריכים לשנות את הראש לגמרי. לא.
אני חושב שכל מי שמסתכל על המלחמה הזאת מבין
שהיא לא רק ניצחון צבאי מופלא,
אלא
כל מקבלי ההחלטות והמבצעים,
כולנו בעצם חטפנו את הסטירה הזאת לפנים ככה,
והם הבינו כולם שהתפיסה, היא הייתה אם כל חטאת.
התפיסה שניסתה להגיד, האויב לא רוצה ולא רוצה,
בשפה הצבאית זה נקרא שפה של
שפה של כוונות ולא של יכולות. אתה אומר, יש לאויב יכולת, אבל הוא לא מתכוון.
אני...
אין דבר כזה.
אני לא מתעסק בכוונות. מה, אני...
שאר הכוונות של רבנו הארי?
אני מתעסק ביכולות. אם לא אוהב יש יכולת, יום אחד הוא ישתמש בה. אז צריך שלאויב דבר יהיה מה?
לא תהיה לו יכולת. נגמר הסיפור. זה הסיפור. זה הכול.
אם אין לו יכולת, הוא בטוח לא יעשה את זה.
אם יש לו יכולת ואתה בונה על כוונות, אולי אתה צודק, אולי אתה טועה.
טעינו.
חטפנו סתירה.
הנחש היקיש אותנו, הדרקון היקיש אותנו ברחם, אבל כתוצאה מהדבר הזה, מה נולד?
נולדה תפיסה חדשה, באמת היא הייתה פעם
קיימת אבל איבדנו אותה בגלל הסבה, בגלל כל הזה,
נולדה תפיסה חדשה שאומרת לאויב לא יהיו יכולות איום עלינו, נקודה.
זהו.
כזה פשוט.
תראו כמה היינו צריכים לחטוף את הכאפה בשביל הדבר הזה,
לחטוף את המכה.
טוב,
אז זה שני הסיפורים.
מה שזה אומר,
אני רוצה להגיד את זה כבר עכשיו, כבר כעת,
ובהמשך עוד טיפה נעמיק את זה.
יש שיר,
ואני מאוד אוהב,
וגם אתם בטוח אוהבים אותו. אריאל גרמן,
חתום שאתה אוהב את השיר הזה.
אם בהר חצבת אבן, להקים בניין חדש, נכון?
מי כתב את השיר הזה?
לא משם. איך הוא נקרא? מה השם של השיר הזה?
שירו של ההר.
יפה.
והפזמון זה, זה לא לשווא, לא לשווא.
הכי חצבת לבניין חדש, כי מן היבנה עידש, לא לשווא, הכי נתת,
ארז במקום דרדר, כי מן הארזים האלה ייבנה העם. לא לשווא.
זה תמיד איזה חשש
שמרחף מעל כולנו,
שאולי מה שאנו עושים הוא לשווא.
הוא לשווא.
כאילו, נעשה, ואחר כך יחסוך חזרה, המצב לקדמותו.
בסדר?
הצדיקים הגיבורים שנהרגו בקיבוצים,
בממ"דים, נשרפו,
נרצחו, נחטפו.
הלוחמים,
אלה שקפצו מעצמם בשמחת תורה,
אלה שאחר כך נכנסו
פעם ועוד פעם ועוד פעם, כבר פעם רביעית, פעם חמישית,
בתוך זה,
כן?
כל הגיבורים שנלחמו בלבנון,
סוריה,
עכשיו באיראן,
אנחנו אומרים להם פה מהשיעור הזה,
לא לשווא הכי חצבת.
כי במיוחד אני מדבר על שמחת תורה, על 1200 הרוגים,
אני אומר, כל אחד מאיתנו מסתכל ביושר וכולם אומרים את זה.
אנחנו לא היינו תוקפים באיראן,
ומסירים את האיום הקיומי.
לא היינו עושים את זה,
כנראה, עדיין, אפשר אף אחד לזה, אבל בלי הכאפה שחטפנו, הסתירה, המכה שחטפנו בשמחת תורה, שגרמה לנו לשנות את התפיסה ולהבין שהאויב לא יכול להתקיים,
ולהילחם בעזה, ואז להילחם בלבנון,
וגם שם הכל היה מין דבר גורר דבר, אבל ללכת על הדבר הזה עד הסוף, ולהפיל את זה, ולהפיל את זה, ואז ללכת על איראן.
זה לא היה קורה.
היינו ממשיכים לשחק ככה וככה, ולפחס מחיזבאללה וזה, והוא יתקוף אותנו.
השינוי התפיסתי הזה שקרה לכולנו,
שאתה אומר, אם זה,
אם זה מה ששילמנו מחיר בארבע שעות, חמש שעות של הצבא החלש האיראני, הרי האיראנים הקימו חמישה צבאות נגדנו.
יש את הצבא שלהם, אותו, אגב, הם לא תכננו להפעיל בכלל,
הוא יישאר ככה מאחורה,
אבל יש את הצבא התימני,
ועזה,
וחמאס יו"ש,
וחיזבאללה,
וחיזבאללה לבנון וחיזבאללה סוריה.
מקיפים אותנו.
אז אה... אז אה...
היינו עושים את זה, הקדוש ברוך הוא היקי... אז
אם זה מה... כאילו מה שקרה זה שינוי תפיסתי, אם זה מה שקרה
מחמש שעות שהם
פרעו בנו ורצחו בנו, של הצבא החלש, החלק החלש של הצבא האיראני,
כמה זה כל הנוח'בה האלו, כמה הם?
שלושה גדודים, חטיבה להגיד שהם נוח'בה, כל זה של האלה.
אז אתה אומר לעצמך, אוקיי, הבנתי את הרעיון.
אין לי מה לחכות.
זהו.
אני צריך את האיום הזה להסיר.
זה ההנחה, זה לא לשווא.
כי זה לא רק שניצחנו במלחמה.
עיסה השתנתה.
כנראה, בעזרת השם צריך להתפלל קדימה לתמיד.
מדינת ישראל השבעה,
העשירה,
הבטוחה בעצמה,
לא תסתמך יותר על
פרשנות של כוונות האויב
אלא היא תסתכל רק על היכולות שלו.
רק על היכולות.
יש לו יכולת או לא יכולת? אסור שלאויב שלנו, לאף אויב קרוב או רחוק,
יהיה יכולת לפגוע בנו.
לא בעזה, לא בלבנון ולא בזה. נגמר הסיפור. זהו. אין כוונות. כוונות,
ישיבת המקובלים, נלמד כוונות רבנו הארי.
עם האויבים,
איך אומרים? על האויב תסתכל על הידיים, לא על הראש.
תסתכל. אם יש לו סכין בידיים,
גם אם הוא מחייך אליך, הוא אומר לך, אבל הוא לא מתכוון.
לא, לא טוב.
אם יש לו סכין בידיים,
תוריד לו את הידיים.
כי מה כתוב אצל עשיו?
הקול קול.
והידיים?
אצל עשיו תסתכל על הידיים, לא על הכול.
האויבים שלך תסתכל על הידיים, לא על הכול. איך הוא מדבר איתך? הוא ידבר איתך בנופת סופים, הוא ידבר איתך.
אם יש לו בידיים איום, צריך להסיר את האיום.
לא לשווא,
אחינו הגיבורים, נפלתם
בקרבות האלו, כי זה לא רק שיש ניצחון במלחמה וכל הדברים האלה, אלא השתנתה התפיסה.
והתפיסה הקודמת, מתברר, רטרואקטיבית, הייתה סכנה קיומית למדינת ישראל, כי כל אחד יכול לדמיין מה היה קורה אם התוכנית שלהם הייתה מתממשת, והם באמת היו פותחים בבת אחת ביחד את כל האירוע הזה עם חמאס, יחד עם חיזבאללה, היו פותחים ביחד עם איראן.
הקב"ה תמיד שומר על עמו ישראל,
וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי האדם לא ינחם, אבל אתם יכולים לתאר את המחירים.
שאנחנו, מה שעכשיו היה בעוטף עזה זה היה פינס לעומת מה שהיה קורה.
בחיזבאללה היו מתחילים ב... מה?
כן.
טוב, אז אתם מבינים את הפער בין הסיפורים?
היעלה האכזרית כלפי בניה, וזה בפנים. הקב"ה הוא הנהגת נשר, רחמים.
כלפי חוצה, היה לה צריכה להוליד תפיסות חדשות.
וזה קשה, כי אתה תפוס בתפיסה הקודמת.
אז לפעמים אין ברירה, והקדוש ברוך הוא שולח לה את הדרקון הזה,
שיקיש אותה.
אז זה שני סיפורים.
עכשיו סיפור שלישי. אתם איתי?
אתם באנרגיות?
כן.
מדהים, מדהים, מדהים, איזה זכות, וואו.
אומר לנו המדרש תהילים מזמור כ"ב
למנצח על איילת השחר.
זה קשור לאיילה שלנו? איילת השחר, איילה?
אמר רבי יהודה בר סימון,
בית שיש בו נחשים,
מביאים קרן של איילת ומעשתים בתוכו מיד הנחש בורח.
מתברר שהאיילה הזאת,
אחרי שהנחש הקיש אותה פעם אחת, מה קורה לה מעכשיו?
היא נהיית מחוסנת, כמו נסיוב.
איך עושים נסיוב? לוקחים סוס, מקישים אותו
עם נחש, ואז הסוס מייצר נוגדני.
אז היא עכשיו לא מפחדת מנחשים.
היא כבר עברה את הקושי,
היא כבר, זהו, היא מסתכלת לאיום בעיניים, היא אומרת, אני לא מפחד ממך.
אני לא מפחד ממך.
צריך להגיד את האמת, אנחנו פחדנו לפני כן.
כן, פחדנו מה יהיה, אם נתחיל, אז בואו,
אם חיזבאללה שמו אוהל, בואו נגיד להם זוזו וזה,
כי לא רוצים, לא, מה עכשיו יהיה טילים וזה, נכון?
חמאס איימו עלינו, אתם זוכרים, מבצע שומר חומות איימו עלינו שאם נעשה ריקוד גליב ליד החוזר, אז טוב, יצאו לי מבצע,
אבל עצם העובדה שבכלל הם העיזו לאיים עלינו.
היה איזה מין מאזן אימה של קצת אישה מוכה כזאת, שאתה אומר, רגע, אני לא רוצה, זהו, נשמור על שקט.
פתאום אתה אומר, חלאס, אני מסתכל על הפחד, זהו,
הנחה שכבר הכיש אותי פעם אחת, אני לא מפחד מנחשים.
מסתכל להם בעיניים ואומר, אני לא מפחד ממך, אני מטפל בך.
טוב,
אתה מוצא האיילה הזאת
בשעה שהיא צמאה,
היא חופרת גומה
ומכנסת קרניה לתוכה,
וגועי התהום הוא מעלה למים,
שנאמר
כי אייל תערוג על אפיקי מים.
מעניין.
שהיא צמאה,
אז היא מכניסה את הקרניים בתוך הגומה,
התהום מעלה לה מים.
כלומר, האיילה הזאת, אני רוצה לטעון שהמדרש הזה מגיע אחרי המדרש ההוא.
כשיש לה איזה קושי, איזה צמאון,
היא מבינה שהצמאון הזה יש לו סיבה עמוקה, צריכה להעמיק בדבר.
אז היא לוקחת את הקרניים, הקרניים זה החלק החזק שלה, והיא מתחילה להעמיק עד שעולה לה איזה תובנה מהתהום.
זאת אומרת, אני לא צריכה להגיע למצב עוד פעם שמגיע הנחש להקיש אותי, די, מספיק לי עם נחשים.
אני כבר יודעת לבד להעמיק בסיבות.
אם מישהו שם לי אוהל על הגבול,
אני מבין לבד שהוא איבד את ההרתעה.
אתם יודעים, אגב, מי לומדים את זה?
המלחמה הכי גדולה בספר שמואל
היא גדולה של דוד המלך,
הכי גדולה בהיקף, בשטח
וגם בקרבות.
הייתה מלחמה שפרצה כשדוד שלח שני שליחים לנחם את חנון בן נחש, מלך עמון,
שאבא שלו נפטר, נחש.
אז דוד שלח שני שליחים לנחם.
השליחים הגיעו,
והעוזרים של המלך הצעיר אומרים לו, תקשיב, מה נראה לך, דוד המלך סתם בא לנחם?
הוא בא לעשות עליך ריגול.
אז מלך בני עמון, חנון, לוקח את השליחים של דוד המלך, מגלח להם את הזקנים,
חצי, וגם את המדווה, גם את שיער המפסע,
כאילו הוא עושה להם בושה.
שלח אותם חזרה.
כשהם חוזרים חזרה, דוד רואה אותם, אומר, הבנתי את הסיפור.
זהו.
הוא הפסיק לפחד ממני.
מלחמה היא עניין של זמן עד שהיא תפרוץ. אני אתחיל אותה. הוא יוצא למלחמה נגדו.
קורא ליואב, קורא לאבישה, יוצא למלחמה. מלחמה עצומה. שם הם מגיעים עד חלב במזרח. על מה? על זקנים.
זה לא זקנים.
הם הפסיקו לפחד.
אבדה ההרתעה.
זה ביטוי קטן. מחר הם יפתחו עליהם במלחמה.
מה הסיפור?
אז היא חופרת, היא מעמיקה. טוב.
רבנן אומרים,
איילה הזאת חסידה שבחיות,
ורחמיה מרובים על בניה וכשצמאות כל החיות מתכנסות אליה שהן יודעות שמעשיה חסידים כדי שתתלה עיניה על המרום אה רגע לא אמרתי לכם השאלה הכי חמורה כאן היא כתוב כי אייל תהרוג אז משפט לא נכון איך צריך להיות כתוב?
כי איילה תהרוג או כי אייל יערוג אייל זה זכר תהרוג זה נקבה מה הולך כאן?
בסדר?
מה?
לא הבנתי
כי אייל
כן.
חז"ל שואלים את זה.
רבנן עמרי זו חסידה שבחיות,
כן?
אין בעיה, אתה תהרוג כמו אייל,
אז למה אי אפשר להגיד לו כי...
לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא,
לא, אי אפשר להגיד את זה. כי איך הולך הפסוק?
כי אייל תהרוג על אפיקי מים, כי נפשי תהרוג עליך השם.
נכון? זה לא, לא נדבר אליך, דוד מדבר אל עצמו.
דוד מדבר אל עצמו. אני עורג עליך כמו שהאייל עורג למים. סבבה, אבל אם זה ככה,
כי אייל יערוג על אפיקי מים, כי אין נפשי תערוג עליך אלים, או כי איילה תערוג על אפיקי מים,
כי אין נפשי תערוג עליך, אבל כי אייל תערוג זה כאילו זכר ונקבה, אז תכף תבינו מה הכוונה.
תכף נבין.
אז הוא אומר,
באות אליה כל החיות כדי שתתלה עיני על המרום והקדוש ברוך הוא מרחם עליהם. מה היא עושה? חופרת גומה ומכנס את קרניה לתוכה והתאומה לעלה למים, שנאמר,
קהל תהוג אלפי כמים. כיוון שראה דוד כן שהקדוש ברוך הוא עונה אותה,
הוא עונה את האילה,
התחיל סודר עליה מזמור. עשה עליה מזמור תהילים
למנצח על איילת השחר.
זה שאמר הכתוב, העם ההולכים בחושך,
מדבר בדורו של מרדכי,
שאין לך שעה של אפלה שהייתה להם לישראל כשושן הבירה,
מול הפרסים,
שנגזר עליהם להשמיד, להרוג ולאבד,
ראו אור גדול שנצמח להם גואל וגאלם.
וזה מרדכי,
שנאמר, ומרדכי יצא מלפני המלך,
ומה כתיב אחריו, ליהודים הייתה אורה ושמחה.
טוב, אז מתברר שגם האיילה הזאת,
היא גם מתפללת גם עבור אחרים.
מושיעה גם אותם.
אבל הפסוק פה טיפה מוזר.
טוב, אז מה פשר הפסוק? תראו.
מה ההבדל בין נקבה לבין זכר?
הנקבה, הנוקבה,
היא,
ככה כתוב בחסידות, היא בעצם מבחינת מקבלת.
היא מרגישה מאוד מאוד את מה שקורה
בתוכה. ודאי הצער של הלידה של האיילה הוא צער של נוקבה, כי רק היא יולדת, נכון?
לעומת זאת, הזכר הוא משפיע.
זה ביטוי של אייל.
האיילה הזאת יש לה שני כאבים.
יש לה,
היא צמאה מדי פעם, וכשהיא צמאה
והיא מתפללת, הקדוש ברוך הוא, נענה לה,
ומדי פעם היא צריכה ללדת,
נכון?
עכשיו, כשהיא צמאה, וגם בעלי החיים האחרים צמאים, אז הם באים אליה, אומרים לה, בואי, תעשי לנו תחפה.
תספרי ותתני לנו מים לכולם.
מה קורה,
חשבון כזה,
מה קורה אם באים בעלי החיים לאיילה בזמן שהיא עומדת ללדת?
כן, היא איילה,
היא איילה,
אבל אם באים אליה, היא נורא מרוכזת בכאב שלה,
נכון?
נוקבה.
אבל אז באים בעלי החיים ואומרים לה, את יכולה להיות החזן שלנו?
לבקש מים?
להיות מה?
להיות?
היה, להיות זכר. אתם מבינים?
היא עכשיו באמצע הלידה, היא עכשיו בנוקבה,
היא עכשיו, כואב לה וזה,
פתאום באים בעלי החיים. גברת איילה,
אנחנו צמאים, את יכולה להתפלל עבורנו?
מה היא תעשה?
אומר דוד המלך, תכף אני אקרא לכם את זה, כי אייל תהרוג.
היא תהרוג, היא איילה.
אבל כשבאים אליה לבקש ממנה לצורך הכלל,
היא שמה את הצרכים הפרטיים שלה בצד,
ועוברת להתפלל לצורך הכלל. תראו, אומר את זה רבי יצחק חריף.
אמר על הכתוב, כי אל תהרוג על אפיקי מים,
וקשה לפתח בלשון זכר ואמר כאייל
וסיים בלשון נקבה תערוג
וישב על פי הגמרא שלמדנו כאן איילה זו רחמת שער
בשעה שקורעת ללדת אני מזמין לדרכון שמטלישה בבית הרחם ומתרפא ממולדה
וימלא מקדים רגע אחד ומאחר רגע אחד מיד מתה
אגב גם הנחש הזה שהקיש אותנו בשמחת תורה אם הוא היה מקדים רגע אחד
אז יכול להיות שמה
שזה לא היה מביא את ה...
כן, אם החמאס היו פותחים את זה לפני שנים, אז יכול להיות שהיינו עושים עוד איזה מבצע, עוד איזה שומר חומות, עוד איזה צוק איתן, עוד אומרים את זה.
אם היה מאחורי רגע אחד,
אז יכול להיות שזה כבר היה מאוחר מדי עבורנו חלילה, כן?
היה ממתין עוד רגע אחד, אם היה להם טיפה סבלנות, הרי
כולם יודעים שסנוואר יצא למבצע הזה בלי שהוא,
לרצח הזה, בלי שהוא תיאם עם כל ה...
נכון? אז אם היה מחכה עוד שנה,
נוטה לנו לריב עוד שנה, בינתיים מתאם את הדברים האלו, ועושים, וואי, שמרחם, איזה אסון.
נכון, אז הקדוש ברוך הוא שלח את זה בדיוק בזמן.
אז הוא אומר,
אמרו במדרש תהילים,
ברבנון אומרים, אילה זו היא חסידה שבחיות,
ורחמיה מרובים על בניה,
וכשצמאות, כל החיות מתכנסות אליה,
שהן יודעות שמעשיה חסידים,
כדי שתתלה עיניה על המרום, הקדוש ברוך הוא מרחם עליהם. מה היא עושה? חופרת גומה וכו'.
והתהום עולה מנהל המים שנאמר כאל תאור גלפי כמים.
וכשיגיע לה שניהם ביחד,
כשהיא כורעת ללדת וגם מהעולם צריכים מים,
אז מה היא תעשה?
אזי עושה עצמה כאייל זכר,
כדי להתפנן לאחרים,
שוכחת מצערה ואינה מבקשת אלא על צערו של העולם.
ולכן אמר דוד המלך עליו השלום שהמבקש הוא מאת השם כאייל זכר,
שמניח את כל צערו ואינו מבקש כי אם על צער השכינה.
אני אומר את הדבר הזה בעקבות המדרש,
ואני חושב שזה ממש ממש נכון. רואים את זה גם אצל הגיבורים במשפחות של הנופלים.
כן? צריכים כולנו לדעת להתפלל מהדבר הזה. הצער הפרטי הגדול של המשפחות שאיבדו את
האנשים הכי הכי יקרים וכל הדברים,
והלוחמים או אלה שנחטפו ונרצחו וכן על זה הדרך,
זה גם צער פרטי, אבל זה גם משהו כללי.
זה משהו כללי, כמו שאמרנו,
שנועד לפתוח את הרחם של האיילה הזאת, כנסת ישראל, ולהוליד ממנה משהו אחר.
והגבורה הגדולה, ואני חושב שראינו את זה בצורה בלתי רגילה במלחמה הזאת. תעברו, תראו, בלוויה אחרי לוויה,
תשמעו את ההספדים.
אתה יכול להגיד, משפחה עומדת,
המתה מוטה לפניה, יכולה לבכות ולהצטער, זה הכי לגיטימי. נאום אחרי נאום של עוז, של גבורה, של אנחנו נמשיך, אנחנו לוקחים את הצער הפרטי ואומרים, הצער הזה הוא נועד
למשהו אחר, אנחנו רוצים מהצער הזה לחזק את כל עם ישראל. נדמה לי שמשפחת בית יעקב,
נכון? אנחנו קוראים להם בית יעקב, הם עלי.
הם לקחו את הדגל
שהיה על הארון של בנם,
והפכו אותו לפרוכת.
פשוט הדגל, יש דגל מיוחד כזה שמתלבש על הארון,
הפכו אותו לפרוכת שנמצא על הארון קודש.
חבר'ה, אנחנו ממשיכים.
אנחנו בעוז.
אז זה לקחת את ה...
אתה יכול להיות מאוד מאוד מרוכז בצער שלך, להיות, מה אתה עכשיו רוצה ממני,
אבל כל כך הרבה מקרים במלחמה הזאת,
ממש עד אין-ספור של גיבורים שאומרים, אנחנו את הכאב שלנו רוצים ממנו להתפלל על כלל ישראל. ממנו, כן, אתה
ראש הממשלה, או מי שלא מגיע, היה מגיע לנחם אצל משפחות, מה הבקשה שלהם?
משפחות שכולות, אל תפסיקו, אל תעצרו.
מה זה הדבר הזה?
לא, אל תעצרו, חייבים להמשיך, חייבים לנצח, חייבים... זה לקח את הצער הפרטי של האיילה,
להפוך אותו לשליח ציבור של האייל.
וזה בעומק גם הנחמה הכי-הכי גדולה.
שאתה יודע, כמו שאמרנו, שזה לא לשווא.
שהצער הזה של הנפילה, של הקשת הנחה, שהוא נועד כדי להוליד איזה משהו חדש לעם ישראל, איזה ביטוי חדש,
איזה
מדרגה חדשה,
שנזכה לזה אמן ואמן.
אז כו ואמצו, רבותיי, נעמתם לי מאוד.
:::::::::::::::::::::::"
" " "::::::
